ללכת על המיםWalk on Waterישראל 2004בימוי: איתן פוקסשחקנים: ליאור אשכנזי, קנוט ברגר, קרולינה פיטרס
"ללכת על המים" הוא תערובת בעייתית של תעמולה זולה, בידור שטחי, מבנה הוליוודי ומעטפת וידאו-קליפית. הסרט מנסה להתמודד עם נושאים מורכבים כגון שואה, הומוסקסואליות, פלשתינאים, זיכרון קולקטיבי, גבולות הכוח ויחסי ישראל-גרמניה, אך עושה זאת בצורה פשטנית, מגומגמת, מתחסדת ומופרכת. זה מוצר קולנועי ממוסחר שמנסה למכור סלט ישראלי מהוקצע לצופים אירופאים: לכן הוא היה מועמד לפרס ה"סזאר" (ה'אוסקר' הצרפתי) בקטגוריית הסרט הזר לשנת 2005, לצד סרטים מפורסמים כמו מליון דולר בייבי, היסטוריה של אלימות, הים שבפנים ו'נקודת מפגש' של וודי אלן; אך 'ללכת על המים' אינו יכול להתקבל ברצינות על ידי קהל ישראלי מנוסה בקולנוע מקומי, בעל שיקול דעת וידע אישי. העלילה מספרת על סוכן מוסד מתוסבך שמגלה שיש גרמניה אחרת, מיניות אחרת ולאומיות אחרת. או כך לפחות הוא חושב. במהלך הסיפור הוא עובר מהפך קיצוני: הוא מתחיל את הסיפור כאדם מודחק לחלוטין, בלתי סובלני להשקפות אחרות, קופצני ואלים; הוא מסיים את הסיפור כאיש שקט, שלו, הומניסטי, סובלני, כמעט מלאך. בתחילת הסרט אנו מגלים שאשתו התאבדה, שהוא מנהל חיים עירוניים ושהוא לא רוצה ילדים. בסוף הסרט הוא מתחתן עם גרמניה, עובר לקיבוץ ומגדל תינוק ראשון. אם תרצו, זאת ממש אגדה.
הרושם הכללי שיוצר "ללכת על המים" הוא של מוצר-ייצוא קליל שנועד לשמח את הגויים. הוא גודש את הסיפור במגוון קלישאות ישראליות (המוסד, ירושלים, קיבוצים, ים המלח, פיגועים, הערבי ה'אחר', הומואים, נאצים וכו'), ומנסה לפתור את כולן תוך כמה דקות. אמינותן של הדמויות מוטלת בספק לאורך כל הדרך, ובמיוחד זו של הגיבור המרכזי, אייל (ליאור אשכנזי), שפניו הנאות וגופו החטוב היו השיקול המרכזי (ואולי היחיד) בבחירתו לייצג את "הישראלי היפה" בעיני הצופה האירופאי הלבן עם העיניים הכחולות. הבעיה המרכזית של "ללכת על המים" היא שהוא איננו מסוגל להתמודד בצורה הוגנת עם אף נושא שהוא מציג. העיסוק בצדדים האפלים של "המוסד" נעשה כלאחר-יד, כאילו מדובר בסוכנות קטנה וחמימה לרדיפה מזדמנת אחרי נאצים קשישים ואנשי חמאס בחופשה. ההתייחסות להשקפה ההומואית על העולם אינו מחכים או עמוק מכל קליפ פרסומי למצעד הגאווה של ברלין. שילוב נושא הקיבוצים של ישראל בוצע באופן מיושן, סתמי ולא מעט סטריאוטיפי. שירבוב השואה פנימה, ביחד עם הבאת פושעי מלחמה נאצים למשפט, מטופל גם הוא באופן פשטני, חד-צדדי, כמעט ילדותי: "בואו נשכיב אותם לישון ונשכח מהם לנצח", מציעים איתן פוקס, גל אוחובסקי ועמיתיהם. אם מישהו רוצה ללמוד משהו על מורכבות עולם הביון הבינלאומי, כדאי שיעיין בספריו של ג'ון לה-קארה, ובסרטים שנעשו אודותיו. אם הצופה הישראלי מעוניין להכיר את הקשר בין ישראל ובין השואה, הוא יכול לעבור על ספרו של תום שגב, "המליון השביעי", ולצפות בסרטים כגון "הקיץ של אביה", הפסנתרן או הנפילה של היטלר והרייך השלישי. טיפול מעמיק בנושא הומוסקסואליות קיים במגוון רחב של סרטים שנעשו באירופה ובארה"ב, עד שהנושא הפך שחוק. גם העיסוק בזהות הפלשתינאית כבר זכה לתיעוד נכון, למשל הילדים של ארנה. מוטב היה ליוצרי הסרט להתרחק מנושאים קשים שבהם הם אינם מבינים מספיק (בעיקר הפלשתינאים והשואה). התסריט, מעל לכל ספק, הוא האשם המרכזי בתוצר הסופי, כיוון שהשחקנים דווקא משתדלים לעשות את עבודתם נאמנה. הרגעים המקוממים ביותר בסרט אינם מעטים: א) סצינת ההתנקשות בחייו של פעיל חמאס בתורכיה לעיני משפחתו, שמצולמת וערוכה כמו סרט פעולה נחות-במיוחד שבו הישראלי הוא ה"טוב" בעוד החמאסניק הוא ה"רע", שבנו הקטן דומע אל מול המצלמה - מניפולציה זולה עד כדי תיעוב; ב) סצינת ים המלח, שבה אקסל (קנוט ברגר) ואייל (ליאור אשכנזי) מדברים על ברית מילה כמו שני ילדים, ובה מוסגר "הסוד הנורא" בדבר נטיותיו המיניות של "הגרמני", תוך כדי צילום אמבטיית-בוץ שכאילו נלקחה מתוך פרסומת מטעם משרד התיירות; ג) סצינת ריקודי-העם בבית האחוזה הגרמני, שנראית תלושה מכל הקשר מציאותי אפשרי; ד) סצינת "ההרדמה" של הזקן הנאצי, שאין מאחוריה שום הגיון פסיכולוגי, רפואי, דרמטי או אלגורי; ה) סצינת הסיום הקיטשית, שבה מגלה ליאור (רוצח בדם קר מטעם מדינתו) את צדדיו האנושיים החבויים עמוק כל כך, על רקע קיבוץ מלבלב; ה) דמותו של הפלשתינאי ההומו, שמופיעה לזמן קצר כמלצר בבית קפה תל-אביבי (הייתכן?) ואז נעלמת מן הסיפור כאילו בלעה אותה האדמה. סרטים ישראלים הם, ברוב המקרים, מוצרים מאכזבים. התסכול סביב "ללכת על המים" גדול יותר, כיוון שבמובן מסוים הוא משמש כשגריר של ישראל בעיני העולם הנאור. חבל שדווקא סרט פשטני שכזה מתיימר לייצג את העשייה הקולנועית בישראל, בעוד סרטים מוצלחים בהרבה כגון הכלה הסורית או עטאש נדחקים לשולי התודעה. אבל לא רק החרדה סביב "איך אנחנו נראים בעיני המערב" הופכת את "ללכת על המים" לפרוייקט מטריד ובעייתי, אלא מרכיביו הקולנועיים האובייקטיביים.
לסיכום, "ללכת על המים" מייצג מגמה עלובה של קולנוע מקומי שכל מטרתו היא להציג את הסיפור הישראלי באור מתחנף ונעים. הסרט מאופיין בטיפול מרושל בנושאים רציניים, עריכה קופצנית וסגנון הוליוודי ממוסחר. כל הדמויות אינן מתנהגות בצורה משכנעת, הסיפור אינו מעניין ומתקדם באופן שרירותי, הסיום פותר את כל הדילמות המסובכות בצורה פשטנית ומקוממת. התוצאה היא יצירה קולנועית מנותקת מכל מציאות או הקשר, בלתי משכנעת, מניפולטיבית, ממוסחרת וקלישאתית. הנסיון לכרוך יחדיו את השואה, ההומואים והכיבוש הישראלי בשטחים הפלשתינאים נכשל כאן באופן מוחלט. חבל שזה מה שמייצג את ישראל בעולם: רחמים על מי שמאמין כי ישו הלך על המים, ורחמים על מי שמאמין לאותנטיות של המוצר הזה. |
