הנפילה (של היטלר והרייך השלישי)The Downfallגרמניה 2004בימוי: אוליבר הירשביגלשחקנים: ברונו גנץ, אלכסנדרה מריה לארה, קורינה הרפואץ', אולריך מאת'ס, ג'וליאנה קוהלר, תומס קרצ'מן
"הנפילה" היא מסמך קולנועי מרתק שהמושג "צפייה חובה" מתאים לו כמו כפפת עור נאצית. אין הרבה סרטים שאפשר לומר עליהם בביטחה שהם חשובים עבור בני-אדם, במיוחד ישראלים. 'הנפילה', תוך התחשבות בחסרונותיו הקטנים, הוא מסוג היצירות שמקימות לתחייה את ההיסטוריה המתה, את הספרים המאובקים, את המסמכים המקוטלגים, את העובדות היבשות והמיובשות, את האנשים הדהויים מן השיכחה המוזיאלית. 'הנפילה' מאיץ בנו לשבור את הראש כדי לבדוק את הנחות היסוד שלנו על גרמניה הנאצית, עלייתה ונפילתה אל תהומות הפשע והזוועה. הסרט מתמקד בחודשים האחרונים של היטלר בברלין, עמוק בתוך הבונקר המנותק שלו. בזכות שורה של עדויות מוצלבות מפי עדי ראייה שרובם כבר נפטרו מזיקנה, אנו נחשפים לתמונה מפורטת של הימים האחרונים ההם. "הנפילה" מתבסס בין השאר על ספרו של ההיסטוריון יואכים פסט ועל זכרונותיהן האישיים של מליסה מולר וטראודל יונגה; האחרונה היתה מזכירתו האישית של היטלר, וחזתה בהתדרדרותו האיטית עד התאבדותו עם אווה בראון. בעזרת ראיון אינטימי עם יונגה הקשישה (זמן קצר לפני מותה), המשולב בתחילתו ובסופו של הסרט, הפרוייקט מקבל תעודת אמינות קולונועית ומסביר בפירוש: זו לא יצירה בדיונית, אלא שיחזור תיעודי של העבר הנאצי, בהשתתפות שחקנים מוכשרים.
חשיבותו של "הנפילה" פשוטה: הוא מאפשר לנו לחדור אל הבונקר הסודי של גרמניה הנאצית ולחזות באופן ישיר ובלתי-אמצעי בדינמיקה המורכבת של ראשי המשטר (היטלר, גבלס, הימלר וכו'), ראשי הצבא (גנרלים כמו פייגלין, וידלינג, מונקה, קרבס, בורגדורף, קייטל, יודל, גרינג, גריים ועוד), הקצונה הזוטרה, הפקידים ואזרחי ברלין. בניגוד לסרטים וספרים אחרים שניסו לתאר את גרמניה הנאצית כסוג של 'אימפריית הרשע המוחלטת', הסרט הזה משתדל להיצמד לעובדות ההיסטוריות ככל האפשר, ולשרטט דיוקן אנושי ורב-מימדי של תרבות אירופאית שמחסלת את עצמה בגלל השקפת עולם אכזרית וקיצונית שאין לה יכולת להתקיים לטווח ארוך. דווקא רגעים קיצוניים בסרט, כמו אשתו של גבלס שהרעילה למוות את ששת ילדיה, מחווירים לנוכח התמונה הרחבה שמציג 'הנפילה': גרמניה הנאצית מתמוטטת מפני שהאסטרטגיה הפוליטית נתקלת בהתנגדותו התקיפה של שאר העולם. היטלר לא התאבד מפני שהצטער על מעשיו, אלא מפני שהבין שיש יותר מדי מדינות חזקות שאינן מוכנות להשתעבד לו. האובססיה של היטלר כלפי היהודים, כך אנחנו למדים במהלך התפתחות הסרט, לא מסתיימת עד שליבו מפסיק לפעול (שילוב של רעל עם ירייה). גם האנשים האמיצים ביותר בסרט אינם ראויים להערצה והם אינם גיבורים: לכל היותר היו אנשים הגונים ושקולים, איים קטנים של צניעות בתוך אוקיינוס של טיפשות ואלימות. מרתק להתוודע אל ההתנהגות הכנועה והצייתנית של הגברים הקשוחים ביותר בצבא הרייך: אנשים שלא ממצמצים מול תותחים ורובים, אך פשוט אינם מסוגלים להגיב בצורה נורמלית מול התנהגותו המטופשת של מנהיגם הנבחר. הפיהרר ההיסטרי מקלל את הגנרלים, משמיץ את הצבא והחיילים, תוקף את האוכלוסיה האזרחית על "חולשתה", ורוב היושבים בצמרת לא מעזים לצאת נגדו באופן מפורש. כמה אנשים שהקדישו את מיטב שנותיהם למשטר מגלים שהחמיצו את חייהם ומחליטים להתאבד, אבל הם לא בהכרח הרוב. 'הנפילה' מקפיד על הפקה רבת-פרטים, רצינית וריאליסטית לאורך כל הדרך, ומצליח לשכנע גם את הספקנים שבצופים האירופאיים. אפשר לומר במידה רבה של ודאות שהתסריטאים הצליחו להרכיב את הנקודות המפוזרות לכדי פסיפס עובדתי רציף.
המבט הרב-זוויתי שמעניק 'הנפילה' על החברה הגרמנית של אמצע שנות הארבעים מכריח את הצופה לפלס לעצמו את הדרך המוסרית בג'ונגל הברלינאי. מי כאן ה'טוב' ומי כאן ה'רע'? האם יש כזה דבר כמו 'גרמני טוב' או 'גרמני רע'? האם כולם רעים? או שהם רק קורבנות של ההנהגה? התשובה יכולה להיות ברורה, אבל לא בהכרח נעימה לאוזן: כאשר המשטר מושחת וההנהגה חולה, נדרש הציבור לעשות מאמץ אדיר, תוך הקרבה אישית עצומה, כדי להחזיר את המצב לקדמותו. במקרים מסוימים זה כמעט בלתי אפשרי, ודיקטטורות חשוכות (סדאם חוסיין, למשל) מחזיקות מעמד עשרות שנים עד שהן מתחסלות, מבפנים או מבחוץ. אצל היטלר, לרוע המזל, שיחקה התרבות הפוליטית הגרמנית (המבוססת על תכונות כגון צייתנות, קפדנות, סמכות והיררכייה) תפקיד מכריע בהישרדותו: במדינה אחרת הוא היה נרצח על ידי איש צבא או אזרח הרבה קודם לכן. מי שמכיר את ההיסטוריה הנאצית יודע שהיטלר שרד עד 1945 מפני שמספר התנקשויות בחייו פשוט נכשלו. היו גרמנים שהתנגדו לו, היו כאלה שהשקיעו מאמץ רב בחיסולו, אבל להיטלר היה מזל, ערמומיות ומנגנון מיומן שהצילו את חייו המיותרים מספר פעמים. וכאן נכנס לתמונה 'הנפילה': הוא מציג תמונה מייאשת של מנהיג מטומטם לגמרי שאינו מחוסל או מנוטרל על ידי הכפופים לו. לאף אחד מן הנאצים הבכירים לא היתה התעוזה האינטלקטואלית ללכת נגד הזרם ולשלוף אקדח מולו, גם כאשר היה ברור לכולם שהוא איבד כל יכולת מינימלית להנהיג את העם הגרמני. סירובו של היטלר להיכנע, ועל ידי כך לפגוע אנושות בשכבה האזרחית, שקול לרצח-עם. לפיכך, 'הנפילה' אינו יכול לשחרר את אנשי הבונקר ההיטלראי מכל אחריות לטרגדיה האירופאית כולה. יותר מכך: 'הנפילה' הוא הוכחה מדוייקת לכישלונו של כל משטר-יחיד, ושיר-הלל משכנע להצלחתה של השיטה הדמוקרטית, הפלורליסטית והבלתי-אלימה. יש הטוענים כי 'הנפילה' ניקה את החברה הגרמנית והטיל את רוב האחריות על כתפיהם הרצוצות של היטלר וגבלס. אך הסרט עצמו לא נוקט בהשקפה כזאת, אפילו לא לרגע. הראייה החותכת היא עדותה הסוגרת של יונג, שאומרת בלשון ברורה ש"גיל צעיר אינו תירוץ - היה אפשר לדעת על כל הדברים האלו [השואה והטיהור האתני]". יוצרי הסרט לא שיחררו את החברה הגרמנית מאחריות לפשע הנורא כנגד העולם כולו: מי שידע על הזוועה או היה צריך (במסגרת תפקידו) לדעת עליה, וגם היה לו הכוח למנוע אותה או להקדים את סופה - ולא עשה זאת - אשם בחלק ממנה. התמונה המצטברת היא לא "היטלר היה משוגע, מה אתם רוצים משאר הגרמנים?" אלא "הייתי שם, הייתי יכול לעשות משהו, אבל לא עשיתי כלום". מבחינה מוסרית, 'הנפילה' איננו מנקה אף אחד ואיננו מטיל בוץ באף אחד. הוא מראה את המציאות, על כל מורכבותה ועומקה, ומכריח את הצופה להרכיב לעצמו מערכת ערכים בסיסית - המשימה הקשה מכולן, במיוחד בעת מלחמה. מבחינות רבות, 'הנפילה' הוא סרט שילדים לא יכולים לצפות בו. המורכבות הפסיכולוגית והעלילתית, כמות דמויות-המשנה והרקע ההיסטורי הנדרש אינו מאפשר למוחות פשטניים לרדת לעומקו. גם אורכו של הסרט (154 דקות) פוגע ביכולתו להגיע לקהל רחב של צופים בעלי יכולת ריכוז ממוצעת ומטה. ועדיין הוא מצטרף בכבוד רב לסרטים עילאיים כדוגמת הפסנתרן, האחיות מגדלנה או הילדים של ארנה ביכולתו להמחיש בפרטי-פרטים פרק בתולדות פשעי האדם המודרני. המשחק של ברונו גנץ בתפקיד הראשי (היטלר) ראוי היה לאוסקר, וגם יוליאנה קולר (אווה בראון) ושאר שחקני המשנה עשו עבודה מצויינת בלי לזכות במעמד של 'כוכבים'. עצם העובדה שרוב צוות השחקנים הוא גרמני מוסיפה לו עוצמה קולנועית וחברתית רבה.
לסיכום, "הנפילה" נכנס לפנתיאון סרטי מלחמת העולם השנייה שפשוט צריך לראות. הוא מכניס את הצופה אל עומק המשטר הנאצי, מסביר בצורה נקייה ומלוטשת את הסיבות לכישלון הגרמני, מבהיר את השגיאות האסטרטגיות החמורות של האידיאולוגיה הנאצית, ומאפשר להביט אל עומק הזוועה וגודל הפשע. מבחינה קולנועית הוא מפרך, לא ממש מבדר ולפעמים קשה לצפייה, אבל הוא מעניק תמורה מלאה לאלו שמוכנים להשקיע בו את הזמן והריכוז. מומלץ במיוחד לצפייה ביתית סובלנית ומתונה. |
