הפסנתרן
סרט שואה פולני
ThePianist-TheMovie.com
פורסם: 22 אפריל 2003
אדריאן ברודי, אוסקר על שחקן ראשי
רומן פולנסקי, אוסקר על הבמאי הטוב ביותר
פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן
זהו סרט המתעד את סיפורו האמיתי של ולדיסלב (ולאדק) שפילמן, פסנתרן פולני בעיר ורשה.
שפילמן היה בין 20 הבודדים ששרדו את שואת יהודי ורשה, כיוון שהצליח לקבל עזרה מידידים
ולהסתתר במקומות בלתי-אפשריים עד סיום המלחמה. הוא התחמק מהעלייה לרכבות בזכות
קאפו שהכיר, השתלב בעבודת בניין שאיפשרה לו לאכול, ואחר כך ברח מדירה לדירה עד
שהסתתר בעליית-גג, שאוכלסה על ידי מפקדה של קצינים גרמנים, עד שהרוסים שיחררו את
המקום ההרוס.
הסרט לא מראה את מחנות הריכוז וההשמדה. הצופה לומד על חיסול יהדות פולין באמצעות
דיווחים חיצוניים. עם זאת, הסרט מתעד את עלילות העיר ורשה לאורך השנים. הסרט נפתח
בדמות של עיר נורמלית, אירופאית, צנועה. כאשר הוא מתקרב לשלבי סיום, המקום סובל
מחורבן כמעט מוחלט, בעיקר בתחום הגטו, שהופצץ לאחר מרד גטו ורשה.
פולנסקי מביא את סיפורו של שפילמן בנאמנות למקור. הוא מקפיד להימנע מאמצעים
תיאטרליים מוגזמים, ונצמד לניתוח עובדתי. בעיקר ראויה לציון עבודת השיחזור בכל מה שנוגע
לריהוט תקופתי, אדריכלות, לבוש ותחבורה. הסרט מצליח לשכנע שהמצלמות אכן מתעדות את
השנים 1939-1945.
רגעים מצמררים לא חסרים ב'הפסנתרן': חיילים גרמנים פורצים לדירה של משפחה
יהודית בגטו בצורה אקראית לחלוטין, רק בשביל להחריד את כל יושבי הגטו. הם מצווים על כולם
לקום, וכאשר הזקן של המשפחה, היושב בכיסא גלגלים, איננו מסוגל לקום, הם זורקים אותו מן
המרפסת. בכלל, הגרמנים יורים בפולנים בצורה שרירותית לחלוטין. כל חייל גרמני הוא מעין
חצי-אלוהים, הקובע מי לחיים ומי למוות ללא כל שיקול דעת ברור. רגע אחד אתה חי, ורגע אחר
אתה מת, כאשר קצין זועף יורה בך בראש מטווח אפס.
האכזריות הגרמנית הבלתי-נסבלת מאוזנת רק בסוף הסרט, בדמותו של קצין גרמני בכיר המספק
אוכל ומסתור לשפילמן, בעליית גג של מפקדה נאצית מאולתרת בבניין נטוש. הקצין הנאצי מוקסם מיכולת
הנגינה של שפילמן, ולכן מספק לו לחם וריבה. עם זאת, הימנעותו של אדם מהרג חסר-טעם של
אזרחים איננו בסיס לפרס, והקצין הנאצי ההוא איננו ראוי לשבח, מלבד ההבנה כי יש אנשים
'רעים' ו'טובים' בכל מקום, למעשה בשני הצדדים. למעשה, אפילו שפילמן עצמו נבגד בידי פולני,
שהיה אמור להביא לו אוכל לדירה, אך למעשה שדד את כספי התרומות שקיבל עבורו וכמעט גרם
לו למותו.
יכולת ההישרדות של שפילמן מדהימה. הוא החזיק ימים רבים ללא אוכל ושתיה. הוא הצליח
להתגבר על צהבת. הוא עבר את החורף הפולני הקשה ללא חימום. מעטים מאוד הצליחו לעבור
את מה שעבר. בפתיחת הסרט הוא נראה כמו ג'נטלמן מצוחצח ועדין, ובסופו הוא נראה כמו
רובינזון קרוזו עילג ומזוהם. רק אחרי המלחמה הוא חוזר לדמותו האלגנטית והעדינה.
ההישרדות האקראית, חסרת-הסיבה או ההגיון, היא המוטיב המרכזי של הסרט. חיים ללא
תכלית, ללא מוצא, ללא הסבר. יש כאלו שמתים, ויש כאלו שחיים, ולא ניתן לחזות מראש מי
יחיה ומי ימות. שפילמן רואה מסביבו גופות אינספור, גולגלות מדממות וילדים מרוסקים. הוא
בוכה, מזדעזע, רועד מזוועה. הוא משוטט ברחובות נטושים, בתרבות שנהרסה, ומשתדל לברוח
מקליעים וקצינים זועמים.
פולנסקי לא מכריע מה 'ראוי' יותר – ההישרדות או המרד. הוא לא נוקט עמדה מה היו צריכים
שוכני הגטו לעשות: להילחם בגרמנים למרות הנחיתות הצבאית, או לנסות להתחמק מן המוות
באופן שבו נקט שפילמן עצמו. בכך הוא איננו הופך את השורדים לגיבורים, כשם שהוא מנסה לא
להפוך את המורדים לגיבורים. למרות ששתי דמויות בסרט, המהללות את המורדים, זוכות
לתמיכתנו המיידית, אין ברירה אלא לסגת מנקיטת עמדה חד-משמעית בעד המרד, כאשר אנו
יודעים שבסופו של דבר הוא נכשל, וכל המורדים חוסלו. ייתכן שהבחירה של פולנסקי באדם
ששרד היא אישית ושרירותית. קל יותר לצפות בסרט אודות אדם ששרד, מאשר בסרט שכל גיבוריו הושמדו ללא רחם.
רומן פולנסקי הוא יהודי פולני, ששרד את המלחמה אך איבד את אימו במשרפות. הוא עשה כאן עבודה חשובה
בסיפור השואה. למרות הישגיו האמנותיים בסרטים קודמים, זו אולי פסגת הקריירה שלו כקולנוען. פולנסקי תרם תרומה גדולה לחינוך התפוצות וה'לא-יהודים', בעיקר בגלל העובדה
שהסרט דובר אנגלית, ובגלל העובדה שהסרט איננו בלתי-אפשרי לצפייה. למרות שמדובר בסרט
בדיוני (דהיינו, לא תיעודי במובן המדויק של המילה), הוא מציג את השואה כפי שהיא, ללא נסיון
לנסח מסרים מוסריים או פוליטיים מאולצים.
התסריט כולל כמה משפטים ארסיים המופנים כלפי יהדות ארה"ב. אב המשפחה, בארוחה
משפחתית, מתלונן שיהודי ארה"ב לא עושים דבר כאשר אחיהם גוועים ברעב, וטוען כי 'הבנקאים
היהודים חייבים לדרוש מן השלטון לפתוח במלחמה'. אך פולנסקי לא משתמש בסרט כדי למתוח
ביקורת כלפי אומות העולם.
לכאורה, 'הפסנתרן' של פולנסקי הוא שיר-הלל לכוחה של האמנות, המנצחת את הרוע; סיפור אופטימי על
עוצמתה של המוסיקה, מעין דו-קרב בין שופן להיטלר, שבסופו מנצח שופן בנוק-אאוט. אך
המציאות שונה לחלוטין, וגם חובב-אמנות מושבע שכמוני לא יכול לחיות עם מסר פשטני כל כך.
האפקט הסופי שהסרט יצר אצלי היה שונה: מכיוון שהחיים, בסופו של דבר, חשובים הרבה יותר
מן האמנות, ייתכן שפולנסקי הגיע לפסגת הקריירה שלו דווקא כאן, במבחן תרומתו הבסיסית
לאנושות, כמתעד מיומן ובעל-שם. הוליווד לא מחאה כפיים רק לאיש הקולנוע המיומן, אלא
ליהודי שהיה מוכן לתרום תרומה אמיתית לאנושות כולה, ואולי למנוע מוות מיותר.
|
