עטאש (צימאון)Atashישראל/פלשתין 2004בימוי: תאופיק אבו ואילשחקנים: חוסיין יאסין מחג'נה, אמל בויראת, רובא בלאל, ג'מילה אבו חוסיין
"עטאש" הוא סרט קודר, איטי, קשה לצפייה אך מוצלח. מעבר לסיפור המזעזע על משפחה פלשתינאית הנאנקת תחת המסורת הפטריארכלית, יש כאן יצירה שמצליחה להשתמש בכל הכלים הקולנועיים בצורה מוצלחת. הצילום מרתק, המשחק אמין לחלוטין, העריכה ייחודית ופס הקול מושלם. הקצב האיטי אינו תואם את הרגלי הצפייה המערביים המקובלים, אך הוא מתאים כמו כפפה לסיפור המוצג.
הסיפור, לכאורה, פשוט ועצוב: משפחה פלשתינאית מסתלקת מאום-אל-פאחם בעקבות סכסוך. פרטי הסכסוך נותרים מעורפלים, אבל אנחנו מבינים שמדובר בתקיפה מינית. הקורבן הופך אשם. אב המשפחה נדרש להרוג את בתו, על פי כללי ה'שבט'. האב אוהב את בתו, ומסרב. המשפחה לא יכולה להישאר באום אל-פאחם עוד. האב מחליט לצאת ממנה, ולהתגורר במקום שהוא שום-מקום. לאט-לאט המשפחה מתקוממת נגד הבידוד שנכפה עליה, עד שאב המשפחה נאלץ לעזוב. הסיפור כולו מתרחש כאילו מחוץ למדינת ישראל, ומחוץ למרחב השלטוני הידוע. המשפחה פולשת לשטח אימונים נטוש של צה"ל, ומתגוררת בו. למרות שבסרט כולו לא רואים אף חייל ישראלי, הצבא הוא נפקד-נוכח דרך נצרות-רימונים שנאספו על ידי הבת הצעירה והפכו לאביזר מוסיקלי, דרך ההריסות האפורות ודרך התרמילים הריקים שנותרו מן הרובים של צה"ל בעבר. אין נוכחות של שוטרים, פקידים או ישראלים-יהודים בכלל. הסיירת הירוקה, שאמורה להגן על היערות המוגנים מפני כריתה, אינה נוכחת כאשר אב המשפחה מפר את החוק. נדמה שלמדינת ישראל אין שום עניין באיכות חייה של המשפחה הפלשתינאית המוצגת בפנינו ב"עטאש".
הבמאי, תאופיק אבו-ואיל, משתמש במים כדימוי מרכזי. המים מייצגים את כוח החיים. המים גוברים על היובש האנושי, על השלטון הגברי-פטריארכלי, על השמרנות, על השוביניזם ועל השבטיות הישנה. המים, שזורמים אל המשפחה דרך צינור חדש, מנוגדים באופן ברור לאלמנט האש - אותה אש שהופכת לגחלים ונמכרת לפרנסת המשפחה. האש בסרט היא אלמנט גברי - תוקפנית, אלימה, הרסנית, שלילית, נצלנית, מסוכנת. המים, לעומתם, מייצגים את האלמנט הנשי - רכים, עדינים, מועילים, חיוביים, יצרניים, מצילי-חיים. דרך ניתוח מרכיבי האש והמים ניתן להבין את התפתחות הסיפור ואת הזרמים התת-קרקעיים השולטים בו.
המשפחה שעומדת במרכז "עטאש" מתפרנסת ממכירת פחמים. העיר אום-אל-פאחם היא, בתרגום מערבית, "אם כל הפחם". כדי לחיות, המשפחה צריכה לכרות עצים - כריתה בלתי-חוקית ביערות מוגנים על ידי הסיירת הירוקה - ולשרוף אותם. הסרט רואה בפעילות זו סוג של הרס סביבתי ומשפחתי. העשן והמחנק הופכים את החיים לבלתי-נסבלים. תעשיית הגחלים מתפרשת בסרט כמנוגדת לטבע. לעומתם, השימוש במים והגידול החקלאי נתפס בסרט כפעולה חיובית, שמזרימה כוח-חיים בקרב כל בני המשפחה, גברים ונשים כאחד. בניגוד לסרטים רבים העוסקים בעוולות הפטריארכליות, "עטאש" בונה דמות שלילית של אב משפחה כושל אך מוסיף לה מרכיבים אנושיים שמונעים מן הצופה לראות בו 'שטן' מוחלט. אב המשפחה רודה באשתו, בניו ובנותיו. הוא מבודד אותם מן האנושות וגוזר עליהם חיים של כאב. הוא מבזבז את כספי המשפחה על צינור מים ארוך ויקר. הוא כורת עצים בניגוד לחוק, ואפילו חושב על הפללת בנו כדי למלט עצמו. הוא מנסה למנוע מבנו השכלה מינימלית. הוא מתעמר בבתו הבכורה, זו שהותקפה מינית. הוא מתעלם מרצונותיה של אשתו וממיניותה. הוא מתבודד בחדרו, מעשן ומתנחם באקדח שאינו יורה. לכאורה - שיא הרוע. אך המציאות מורכבת יותר. הבמאי, אבו-ואיל, שובר את דמותו השטנית של האב לקראת סוף הסרט. השבירה מתרחשת כאשר הבת הבכורה בורחת מן הבית וכמעט מתה מצמא, רעב ודיכאון. דרך סבלותיה של הבת, האב מבין (באיחור רב) את הנזק העצום שגרם למשפחתו. הבת הבכורה טענה עוד קודם שהאב הוא למעשה פחדן: הוא לא היה מסוגל להיאבק במסורת הקובעת כי הבת אשמה בתקיפתה המינית. הוא לא אזר אומץ כדי להילחם על חפותה. הבידוד מן השבט, מבחינתה, כמוהו כהודיה באשמתה. כאשר הבת חוזרת, האב שורף את כל מזכרותיה מן העבר וכולא אותה. הוא לא מסוגל להתמודד עם נוכחותה, המהווה עדות חיה לכשלונו כגבר וכראש-משפחה. העימות בין אב המשפחה, לכאורה הפטריארך הכל-יכול, ובין בתו הבכורה, לכאורה הבתולה החסודה, מוביל לנצחונה של הבת. היא מתייסרת, כמעט מתה, נכלאת ומושפלת, אך האב עוזב ולמשפחה נפתחת דרך חדשה. "עטאש" מציג סוף פתוח, שבו לכאורה נדמה שהבן נכנס לנעלי אביו הפטריארך הנוקשה. אך נצחונן של הנשים על הגברים עדיין מהדהד בסוף הסיפור. האב, לפני ששרף את מזכרותיה של הבת הבכורה, נזכר כיצד היה פעם אדם אחר, מודרני, מגולח למעשי, לבוש היטב, מאוזן ושקול. הוא מבין שהבת צדקה, ושאין כוח בעולם שיוכל לעצור את כוח החיים המתפרץ של המים, הנשיות והטבע. אחד הסמלים המובהקים לגבריותו ההרוסה של אב המשפחה הוא האקדח המקולקל. אב המשפחה מתייחס אליו כאביזר הכרחי להישרדות, וטוען כי הוא תקין. האם יודעת שהוא מקולקל. האב מסרב להודות בכך. אנו רואים אותו מתייסר מול האקדח שמסרב לירות. האב נאנק תחת גבריותו העקרה, רמז אפשרי לעקרות מינית. רמז אחר לגבריותו ההרוסה היא החשד האפשרי להתעללות מינית של האב בבתו הבכורה. כאשר האב מתייפח בבכי במהלך מקלחת, אנו רואים כיצד המים (שוב, דימוי מרכזי לנשיות) מנצחים אותו פעמיים - המקלחת מוציאה ממנו דמעות, וגוברת על נוקשותו הגברית. אם מתגברים על האיטיות שבה מתנהל הסרט, ומתרגלים לעובדה שהבמאי התאים את עצמו לקצב החיים הפלשתינאי ב"שום-מקום" שבו מצולם הסרט, אפשר להבחין באיכויות הצילום והעריכה של "עטאש". חלק מן התמונות נראות כמו ציורי-שמן קלאסיים. השימוש המבריק במשחקי אור וצל, ובמיוחד בהבדל שבין אור השמש הלבן ובין אורות מלאכותיים "כתומים", יוצר פערים מעניינים במיוחד. יש לציין את העובדה שהבמאי והצלם משתמשים באורות "כתומים" ו"פנימיים" כמרכיב "נשי-נורמלי" כדי להנגיד אותם עם האור המסנוור והחשיכה המאיימת כמרכיב "גברי-פטריארכלי". צבעים רכים - נשים. צבעים קשים - גברים. סצינה חשובה במיוחד, לצורך העניין, היא זו שבו מבחין אב המשפחה שהבת קוראת ספר בחוץ, ליד הצינור הזורם והצמחים הרעננים. הוא תופס את הצינור ומבריח את הבת על ידי התזת מים. מכיוון שהמים הם סמל לנשיות ולרכות, התזת המים באלימות על הבת היא רמיזה ברורה לתקיפה מינית. האב המתיז מנצל את כוח החיים של המים, כוח שמסוגל להפריח את השממה ולייצר חיים, כדי לתקוף את הבת ולהבריח אותה מעיניו. כך נוצרת תת-משמעות נוספת: האב חושש מן המיניות השופעת של הבת הבכורה. הוא אינו יכול להתאפק כשהוא רואה אותה מולו, פוריה ובוגרת. האב לא יכול להתמודד עם פחדיו ודחפיו המיניים. לכן הוא כולא אותה בסוף הסרט - זה המבוי הסתום שאליו הוא נקלע בסוף הדרך. לא פחות חשוב הוא הקטע שבו הבת הבכורה נמלטת מן הגשם הראשון אל מערה. שם היא מושיטה את ידיה אל הטיפות והגשם כדי להרוות את צמאונה. הגישה הישירה של הבת אל אלמנט המים, בלי תיווך של צינורות ושליטה גברית, מגבירה את עוצמתה. היא מחוברת לטבע, יונקת ממנו ולא חוששת לפעול בו באופן סינרגטי. בניגוד לאב, שכורת עצים בניגוד לחוק, הורס את דלי המים הקיים (ממש בתחילת הסרט) ואף שואב מי-שלולית מלוכלכים למשפחתו, הבת הבכורה שולטת במים ולכן גם שולטת בכוח החיים והחופש הנובעים מהם. לא פלא, לכן, שהכתוביות המבשרות על שם הסרט ("עטאש" בערבית) מופיעות על רקע מים הזורמים על רצפה יבשה.
לסיכום, "עטאש" היא יצירה פלשתינאית ייחודית, לא קלה לצפייה אך רבת-עוצמה. היא משתמשת במוטיבים טבעיים ובצילום משובח כדי לשרטט דינמיקה של מאבק מול מסורת פטריארכלית. ההברקה המרכזית של הסרט, שמתרחש במרחב בו מדינת ישראל וצה"ל הם אויבים נפקדים-נוכחים (הבניינים הריקים מאדם בהם צה"ל השתמש, השטרות הישראליים, הסיירת הירוקה שלא מגיעה), היא השימוש באלמנט המים והאש כדי לתאר מאבק בין גבריות הרסנית מול נשיות יצרנית. כך עוקף "עטאש" את המודע שלנו בדרכו אל התת-מודע הקולקטיבי של כל בני האדם באשר הם. |
