הילדים של ארנהArna's Children
ישראל / הולנד 2003 (סרט תיעודי)
"הילדים של ארנה" הוא מאמץ קולנועי עטור פרסים ואמיץ ביותר, המעביר מציאות טרגית אל מסך הקולנוע ויוצר מגוון עצום של תובנות מעוררות התפעלות. ג'וליאנו מר (1958-2011), יהודי-ערבי (אמא יהודיה, אבא ערבי-ישראלי), הצליח לחדור עמוק אל תוך החברה הפלשתינאית, להביא עדויות בלתי-אמצעיות ולהסביר את מה שהתקשורת הישראלית לא מצליחה להסביר כבר שנים רבות. זה לא סרט פוליטי שגרתי, אלא סרט אנושי ששובר סטריאוטיפים מושרשים ודעות קדומות. מה שהופך את "הילדים של ארנה" למעורר-מחשבה כל כך זו העובדה שהוא מצולם במשך שנים רבות, וקופץ בין תקופות כדי לייצר תובנות: אנחנו רואים ילדים קטנים ותמימים, שמתבגרים והופכים לנערים זועמים, ושבסופו של דבר הופכים ללוחמי-מחתרת קשוחים. בעיני רוחי ראיתי את הצעירים, יפי הבלורית והטוהר, של הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י: צעירים חסרי-ברירות, שמוכנים להיאבק בכל האמצעים על חירותם, כי חייהם פשוט אינם חיים. הסרט מצליח לעורר הזדהות עמוקה עם יסודותיו האוניברסליים של המאבק הפלשתינאי לעצמאות מדינית: נערים שמאסו במציאות של אובדן וייאוש, גברים פעלתנים שמוכנים לקחת אחריות על חייהם ועל מותם, בזירת קרב בלתי הוגנת בין חזק וחלש. ג'וליאנו מר ואימו (ארנה, ובאנגלית Arna) הקימו, לאחר האינתיפאדה הראשונה, מוסדות חינוך ותיאטרון לילדים פלשתינאים. ארנה ניחנה באהבה גדולה לילדים, ובניגוד לרוב המוחלט של הישראלים היהודים - היא גם דוברת ערבית שוטפת. ארנה (1929-1995) הקדישה את חייה הבוגרים להעשרת חייהם של ילדי מצוקה במחנות פליטים. בתחילה חשדה האוכלוסיה הפלשתינאית בארנה ובג'וליאנו, אך עם הזמן הבינה את טוהר כוונותיהם, ופתחה בפניהם את שעריה ואת לבה, ללא מעצורים וללא אפליה. סופו של ג'וליאנו (נרצח ב-2011 על ידי קיצונים מוסלמים) היה טרגי לא פחות מזה של גיבורי סרטו.
 הילדים של ארנה הילדים הפלשתינאים נכנסים לסדנה, לומדים להיות שחקנים, מעלים הצגות ונהנים מחוויות נורמליות של חינוך תרבותי-אמנותי תקין. אך ארנה מתה מסרטן, והתיאטרון נסגר. ואכן, המצוקה הכלכלית העמוקה, המציאות האלימה במחנה הפליטים ג'נין שבו מתרחש רוב הסרט, והקרב שזכה לכינוי המגוחך "חומת מגן", חזקים מכל יומרה אסקפיסטית. השחקנים החמודים והחייכניים של פעם הופכים לנוער זועם ונחוש, שבסופו של דבר מצטרף אל מחתרות ההתנגדות לכיבוש. החבר'ה הללו לא הוסתו: הם בחרו באורח-חייהם הנואש. לג'וליאנו מר היתה גישה חופשית אל הקרביים של הסכסוך: הוא ליווה את לוחמי המחתרות במאבקם הנואש מול טנקים ונגמש"ים, וגבה מהם עדויות ראשוניות על קרבות צליפה וירי מול חיילים מיחידות רגליות. ג'וליאנו דיבר עברית, אבל הוא תמיד היה רחוק מלהיות סוכן של השב"כ. הוא היה אזרח ישראלי, אבל הבין לעומק את המניעים ללחימה. גם הצופה מצליח, אט-אט, להבין את המניעים הללו בהדרגה. בסופו של דבר זה קונפליקט פשוט להחריד: תושבי מחנות הפליטים רוצים שהצבא הישראלי יסתלק מן המחנה, בדיוק כפי שהויאטנמים רק רצו שהאמריקנים יסתלקו מויאטנם בכל מחיר. הפלשתינאים, מכיוון שהם בני אדם ולא מכיוון שהם ערבים, רוצים חופש. הם רוצים חיים נורמליים, הם רוצים עבודה, הם רוצים זהות מדינית, הם רוצים חינוך טוב, הם רוצים ביוב תקין, הם רוצים רווחה, הם רוצים בית קולנוע, הם רוצים תיאטרון, הם רוצים דרכון, הם רוצים להיות כמונו. אבל יותר מכל, הם רוצים חופש. וזה משהו שכל אחד יכול להבין, אפילו אם הוא הוסת מאז שהיה תינוק. גיבורי הסרט מתמעטים בהדרגה: רובם נהרג בקרבות חסרי-סיכוי בג'נין, מיעוטם בפיגועי התאבדות מתוקשרים-היטב. לאחר ההקרנה הפומבית שנערכה באוניברסיטת תל-אביב (ב-2/6/04, כיכר אנטין, מטעם קואליציית הסטונדטים), סיפר ג'וליאנו מר על אחד מן הפיגועים הללו, שהתרחש בחדרה: מדובר ביוסף, בחור פלשתינאי שחווה הלם עמוק כאשר ראה לנגד עיניו פגז של הצבא הישראלי מפוצץ לחתיכות קטנות תלמידה צעירה שאותה ליווה לבית הספר. הפגז שהרג את הילדה חדר דרך הקיר, דרך גופה הקטן, והמשיך הלאה. יוסף ניסה לאסוף את החתיכות שנותרו, והחל ללכת איתן ברחוב ללא מטרה, כיוון שאיבד את האיזון הנפשי שלו. מאז אותה חוויה, נכנס יוסף להלם תודעתי עמוק, הפסיק לחייך ולצחוק, איבד את העניין בחיים, והחל לתכנן את מותו הוודאי בפיגוע התאבדות. יוסף רכש רובה M16 ישראלי מחייל ישראלי-רוסי עני, גנב ג'יפ ישראלי מהודר, וקיבל חופן כדורים מן הג'יהאד האיסלאמי בתמורה ל"תיעוד ייצוגי מוקדם" של היציאה לפעולה עם חבר נוסף, כולל מסרים איסלאמיים, למרות שהוא היה בחור חילוני. כך עובד המטריקס הישראלי: אנחנו מגיעים הביתה מן העבודה בערב, פותחים את חדשות ערוץ 2 או ערוץ 10, ורואים צעיר פלשתינאי מקריא מכתב התאבדות ומשבח את אללה הגדול. לנו הוא נראה כמו יצור מכוכב אחר. אף אחד לא יודע שהבחור "הצטרף" לג'יהאד האיסלאמי רק כמה ימים קודם, מסיבות כלכליות גרידא: הוא חתם על עסקה של 'כדורים תמורת פרסומת'. חיילי צה"ל אינם צריכים לחתום על עסקאות משפילות שכאלה, כי יש להם קליעים בשפע. אם היה יוסף מצליח להשיג מימון לכדורים ממקור אחר, היה מבצע את הפיגוע ללא חסות דתית. אך הציבור הישראלי מקבל מן התקשורת הישראלית תמונה מעוותת של טרור פונדמנטליסטי בלתי-נתפס. בפועל, המציאות היא בחור זועם שחווה טראומה פסיכולוגית קשה, כשראה ילדה קטנה מתרסקת מול עיניו תודות לפגז צה"לי שעשה את דרכו הישר אל תוך בית ספר לבנות. אלו הסרטים מהם חושש, יותר מכל, הממסד הישראלי: אוי ואבוי יהיה לאליטה הבטחונית שלנו אם יוכל הצופה הישראלי הממוצע להזדהות עם מאבקם של הפלשתינאים לחירות ועצמאות. חס וחלילה שנבין את המניעים העמוקים למאבק הפלשתינאי האלים בטנקים של צה"ל, צבא ההתקפה לישראל. שואה פוליטית תיפול עלינו אם נהיה חכמים מספיק בשביל להפיק לקחים אמיתיים מהבנת הצד השני של המטבע. מה תעשה החונטה הצבאית שלנו, כאשר נבין שבנינו מתו לשווא? איך יפעלו המפלגות האנטי-דמוקרטיות בכנסת, כאשר נפנים את העובדה שנפלנו קורבן למדיניות של שקר ושיכחה? איך יגיב הממסד כאשר ייפול האסימון ונמצא את הקשר בין ויאטנם ובין ג'נין? "הילדים של ארנה" מוכיח, בצורה חדה ובוהקת, עד כמה אנחנו, נציגי הרוב הישראלי ההגמוני, עדיין חיים ב'מטריקס' ומסרבים לצאת ממנו. מותו של במאי הסרט, ג'וליאנו מר, דווקא בג'נין 2011, מדגישה את המימד הטראגי של הסכסוך. זהו, בסופו של יום, משחק סכום-אפס: כולם מפסידים, גם המנצחים.
סיכום: "הילדים של ארנה" הוא מסמך הכרחי לכל מי שחושב שהוא יודע משהו על הסכסוך בין ישראל לפלסטין. הוא מתעד באופן הירואי תהליך ארוך-שנים שבו הופכים ילדים חמודים
ומקסימים ללוחמי-מחתרת, ממש כמו גאולה כהן, אברהם שטרן, יצחק שמיר ואחרים, בשם המאבק האנושי הנצחי לחירות.
|