הכלה הסוריתSyrian Brideישראל 2004בימוי: ערן ריקליסתסריט: סוהא עראף, ערן ריקליסשחקנים: היאם עבאס, קלרה חורי, מכרם חורי, אורי גבריאל, אלון דהן, אוולין קפלון, אשרף ברהום, איאד שיתי, רוברט הניג, מרלן בג'אלי, עדנאן טראבשה, דיראר סלימאן, רנין בולוס
"הכלה הסורית" הוא אחד הסרטים המוצלחים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. הוא מאופיין בבגרות רבה, בשלות קולנועית ומיומנות הפקתית בדרגה הגבוהה ביותר. הוא מציג תסריט חכם ורגיש, עריכה מדוייקת, צילום מושלם, צוות שחקנים מעולה, בימוי בוטח והפקה רב-לאומית מרשימה. התמיכה הבינלאומית בפרוייקט מובנת לאור גישתו ההומניסטית, המפוייסת והמורכבת כלפי חייהם המורכבים של הדרוזים בגולן. קשה להבין מדוע לא זכה "הכלה הסורית" בפרס ה'אופיר' הישראלי, כאשר 'מדורת השבט' הבעייתי והמתוסבך לקח כל כך הרבה פרסים. זה סיפור על בני-אדם ועל גבולות. לא רק בגבולות מדיניים עסקינן, אלא בגבולות תרבותיים, אינטלקטואליים, מיניים, משפחתיים, דתיים, שבטיים ואישיים. הסרט בוחן את יכולתן של הדמויות לשבור את הגבולות המגבילים את חייהן. הוא בודק כיצד מתפקדים אנשים תחת מגבלות בלתי-אפשריות, ובאילו תנאים ניתן לכופף את החוקים והמסגרות בלי לשלם מחיר אישי יקר מדי. זה לא רק סרט על חתונה ועל אהבה, אלא מבט פנורמי על החברה הדרוזית (בעיקר), הישראלית והסורית.
המאפיין המרשים ביותר של "הכלה הסורית" הוא המבט הרב-זוויתי שהוא מעניק לסיפור. ההפקה הקוסמופוליטית, המשלבת בין ערבית, אנגלית, עברית, רוסית וצרפתית, הצליחה ליצור מגוון נקודות מבט על האירוע המרכזי שמתניע את הסרט, הלא הוא החתונה. אנו נחשפים לגלריה צבעונית של דמויות, שמתאספת כמו פריזמה אל סצינת השיא במעבר הגבול של קוניטרה. לאורך כל הדרך מקבל הצופה דיווח מעמיק על האירועים, כפי שמשקיפות עליהן הדמויות הכל-כך-שונות שמושפעות מהן. אין כאן "האכלה בכפית" של חזון הבמאי, אלא קונטרה-פונקט של גישות והשקפות שונות על אותה חתונה. הדמות הראשית היא ללא ספק זו של אמל (היאם עבאס), אחותה הבכורה של מונה (הכלה, השחקנית קלרה חורי). אמל זוכה למירב תשומת-הלב, אך אינה גונבת את ההצגה. נדמה שכל אירועי הסרט משמשים כשיקוף להתחבטויות ולשאלות שהיא שואלת על חייה. רק בסופו של הסרט אנחנו מבינים שהיא עומדת בצומת-דרכים, וצפוייה לעשות מהפיכה בחייה ובחיי משפחתה; אמל רואה את עצמה בכל ההתרחשויות, ונראה שהחליטה לקחת את גורלה בידיה. מונה, הכלה הצעירה (בסך הכל בת 25, ובלי כל השכלה אקדמית), בחרה במסלול-חיים שנוי במחלוקת, ובחירתה (שגם היא איננה נקייה מכפייה ומשרירותיות) מקרינה על המסלול הבעייתי שבחרה אמל. מסלולים אלו מעלים שאלות אמיתיות של חופש בחירה, מודרנה מול מסורת, עתיד מול עבר, קידמה מטריארכלית מול היסטוריה פטריארכלית, פמיניזם מול שוביניזם - ושבט עתיק מול מדינה טכנולוגית. כל דמות ניצבת בפני הגבול המדומה שלה: אמל רוצה לפרוץ את תקרת הזכוכית ולרכוש השכלה אקדמית באוניברסיטת חיפה. מונה רוצה לצאת מן הגולן הכפרי ולהיכנס לעיר הבירה הגדולה - דמשק. האב (מכרם חורי בתפקיד חאמד) נאלץ להתמודד מול מספר מכשולים במקביל: בנו, (איאד שיתי בתפקיד חאתם) חוזר אליו לאחר שהעז להתחתן עם בחורה רוסיה חילונית ומשכילה (ובכך שבר את חוקי הדת הדרוזית); משטרת ישראל מגבילה את פעילותו הפוליטית, לעתים בחוסר-סמכות, לאחר ששהה במאסר בעבר; ובתו, מונה, נפרדת ממנו לבלי-חזור. הבן הבכור (חאתם, כאמור) מתמודד מול העוינות של החברה הדרוזית השמרנית כלפיו. אשתו הרוסיה (אוולין קפלון) מתמודדות מול מחסום השפה בינה ובין הסובבים. אחיו (אשרף ברהום בתפקיד מרואן) הוא ממזר חלקלק ורודף-נשים שמתקשה לגשר על הפער התרבותי ולמצוא לעצמו בחורה נוכריה יפהפייה. כל אלו נאבקים מול נציגי הממסד הבטחוני של ישראל וסוריה בגבול הגולן. כולם לומדים, בדרך הקשה, שקל יותר לחצות את הגבול מאשר לחזור ממנו. הבמאי, ערן ריקליס, הצליח להפוך את הסיפור לאלגוריה מעודנת על יחסי ישראל-סוריה ועל היחסים שבין החברה הדרוזית לישראל המודרנית. אין ספק שישראל קרעה לגזרים את הדרוזים של הגולן: מצד אחד הם כמהים לחזור למולדת הסורית המבוססת, ומצד שני מתפתים לחדור אל חברת השפע היהודית המייצגת את המערב. בתווך ניצבים גורמים מעוררי-רחמים כדוגמת עובדי האו"ם, המנסים לשווא לקרב בין הצדדים ונופלים קורבן לתככים של פקידים, קצינים ופוליטיקאים. מבחינה קולנועית טהורה, ריקליס מצליח לייצר היגד מקורי על היעדרם של המדינאים מן הזירה הישראלית-סורית: הוא מצלם את דמויותיו מתקשרים בטלפון לשווא אל משרדי הממשלה הסורית והישראלית, שנותרים ריקים מאדם. החתונה הופכת לאלגוריה על הסכם השלום הישראלי-סורי: מדינאים יקרים, אנא הרימו את הטלפון וסגרו את ההסכם! כאשר "הכלה הסורית" מכניס את גיבוריו למשבר דיפלומטי במעבר הגבול, המעכב במספר שעות את החתונה המיוחלת, עובר הסרט טרנספורמציה אל המישור הפוליטי. אנו חוזים בבני-אדם, נתינים של שתי מדינות בלתי-דמוקרטיות, שהגבול השנוי-במחלוקת משבש את חייהם לחלוטין. הם פונים אל אנשי הציבור שאמורים לנהל את חייהם, ונותרים חסרי-אונים. ההיעדרות המקוממת של הדרג המדיני (הן אסד האב, אסד הבן, והן רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון וכו') מן המשבר המתמשך, והצלחתם של הצדדים לפתור את בעיותיהם בעצמם, מעיד על גישה חמוצה-מתוקה כלפי הקיפאון המדיני: ייתכן שהציבור יצטרך לסיים את הסכסוך בכוחות עצמו, כי אין שום טעם לצפות מן הפוליטיקאים לעשות זאת מרצונם החופשי. מישהו אמר הסכם ז'נבה ולא קיבל? לסיכום, "הכלה הסורית" הוא סרט מעולה, מהטובים שנוצרו בארץ. הוא משקיף על המציאות המסוכסכת של רמת הגולן במבט אנושי, מלא חמלה ורגיש לדקויות. הוא מציג גלרייה סימפטית של דמויות אמינות לגמרי, בהפקה שלא מביישת שום יוצר בינלאומי. הביקורת המוצדקת על מדיניותה הבלתי-חוקית של ישראל ברמת הגולן (אזרחותם של הדרוזים שם 'בלתי-ברורה', ותעודות הזהות שלהם כתומות ולא כחולות) זכתה כאן לתיעוד מיומן, רציני ומעמיק. ומי שיטען שמדובר בסרט 'שמאלני', כדאי שיבדוק שוב את צבעה של תעודת הזהות שברשותו. |
