הים שבפניםThe Sea Inside / Mar adentroספרד 2004בימוי: אלחנדרו אמנאבארשחקנים: חאוויר בארדם, בלן רואדה, לולה דואנס, מייבל ריברה, קלסו בוגאלו ועוד
"הים שבפנים" מבוסס על סיפור אמיתי של המתת-חסד בספרד של ימינו. הוא מנסה לטפל בנושא העדין מכל צדדיו, נזהר מלהגיע למסקנות ברורות ונשאר אנושי וסובלני לאורך כל הדרך. מעל לכל זה סיפור על חירות אנושית - הזכות להחליט על חייך בכוחות עצמך, תוך התחשבות ראויה בחברה הסובבת אותך. היחס בין הכלל ובין הפרט הוא המסגרת הכללית שעוטפת את הסיפור, אך הוא מתבסס על משחק מעולה, עריכה זהירה, בריחה מקלישאות, ויתור מודע על מניפולציות רגשיות ותחקיר מעמיק. הסיפור, על הנייר, פשוט מאוד: רמון סאמפדרו, המשותק מן הצוואר מטה, מבקש לסיים את חייו בכוחות עצמו. התסריט התבסס על סיפורו האמיתי של סאמפדרו, המאבק הציבורי והמשפטי שניהל מול הממסד הספרדי, ומערכות היחסים המורכבות בינו ובין משפחתו, חבריו ונשים שפגש.
הסרט כולו נשען על כתפיו של השחקן הראשי,חאווייר בארדם, המגלם את רמון בכישרון גדול. בארדם אמין לחלוטין בכל סצינה, ויודע להעביר טקסט בצורה רעננה ומשכנעת. הכריזמה שבפניו ובקולו, ביחד עם העימות המתבקש בין דמותו הצעירה לפני השיתוק ובין דמותו הכחושה והמזדקנת שאחריו, מעניקים לסרט כולו עוצמה דרמטית משמעותית. גם כאשר הדמות הראשית מפגינה חולשות ומגרעות, אמינותה ועוצמתה מעניקים לחולשות הללו מימד טראגי, לא נסלח אבל גם מובן לגמרי. מעבר לעיסוק המתבקש בסוגיות של חירות, זכויות וכבוד כלפי הפרט כישות נפרדת, הסרט עוסק גם בעוצמתו של המוח האנושי. יכולתו של רמון להטיס את עצמו מעבר לחלון חדרו אל הים הרחוק, כמו גם יכולתו לנהל עימות פילוסופי עם מטיף קתולי מנוסה, ובמקביל להתמודד עם חשיפת סיפורו האישי דרך אוטוביוגרפיה תובענית - כל אלו הם שיר-הלל ליכולת האינטלקטואלית של הפרט במאבקו מול הכלל. הפער המנטלי בין הגיבור ובין אלו המתיימרים להבין לליבו ולדאוג לטובתו - משכנע את הצופה להעדיף את הפרט על פני הכלל. זו השקפה ליברלית קלאסית, שמצליחה להתמודד עם החיים כערך עליון בו-זמנית עם זכותו של הפרט על גופו כערך עליון מקביל. מערכות היחסים של רמון עם משפחתו, עמיתיו ושתי הנשים בחייו זוכות לשיקוף מורכב והוגן. הסרט אינו שוקע ברומנטיקה רגשנית כאשר מדובר בנשים, ומקפיד להראות את המגבלות הקשות הטמונות בחייו הנוכחיים של רמון, על כל הכאב הטמון בהם. המונח העברי "המתת חסד", בהקשר הזה, אולי אינו מתאים. רמון לא דורש 'חסד' מאף אחד, ובוודאי לא דורש 'המתה' שכן הוא צלול במוחו ומסוגל לבצע בכוחות עצמו את הפעולה. לכל היותר מדובר כאן ב"הפסקת חיים עצמאית", המתבצעת תוך תיעוד וידאו המבטיח כי רמון סיים את חייו מתוך שיקול דעתו הבלעדי, בלי לחץ חיצוני. בשאלה העקרונית "למי שייכים החיים?", הסרט מכריע בנחרצות כי החיים שייכים לאדם - לא לאלוהים, לא לחברה ולא למדינה. הסרט מצטיין בצילום מעולה, שימוש וירטואוזי בתאורה (שקיעות שמש, אורות כתומים וצבעי מים), דיאלוגים מדודים ומספר סצינות חזקות במיוחד. התסריט משוטט בין ביתו של רמון ובין החיים העירוניים של ברצלונה, משרטט יחסי-גומלין בין המטרופולין ובין הפריפריה, ורואה דווקא בפריפריה מקום בו העצמאות האנושית חזקה יותר. אמנם נכון שהתמיכה הפוליטית, התקשורתית והמשפטית ברמון מגיעה מן העיר הגדולה, אבל העובדה שרמון מצליח להתעמת עם סביבתו הפרובינציאלית ולהוכיח את צדקת דרכו היא זו שמעניקה לדמותו את גדולתה. היכולת להתגבר על דעות קדומות ומגבלות משפחתיות מעוררת הערצה.
לסיכום, "הים שבפנים" היא דרמה משכנעת, עדינה ועשויה-היטב. שילוב של משחק מעולה, צילום מקסים ועריכה נכונה יוצרים מסמך משכנע על הזכות למות. הסרט מקפיד להדגיש: אין ספק שלא כל אדם המשותק למיטתו ירצה לסיים את חייו - כל מקרה לגופו; אך כאשר הפרט קיבל החלטה עצמאית, מנומקת, מפורטת ומשכנעת - אין סיבה שלא לתת לו להיפרד מאיתנו. אף אחד לא בוחר להיוולד כתינוק וגם לא בוחר למות בסוף ימיו, ולכן הבסיס הזכות למות היא המודעות העצמית, שיקול הדעת וצלילות המוח. "הים שבפנים" הוא קולנוע מודע לעצמו, שקול וצלול - ועל כן הוא משתלב היטב עם גיבורו. |
