היסטוריה של אלימותA History of Violenceארה"ב 2005בימוי: דיויד קרוננברגשחקנים: ויגו מורטנסן, ויליאם הארט, אד האריס, מאריה בלו
"היסטוריה של אלימות" הוא סרט עוכר שלווה, מעיק ומטיל אימה. מדובר בווריאציה נוספת על ערעור דימוי העיירה האמריקנית השלווה. ויגו מורטנסן, שגילם את אראגורן ב"שר הטבעות", משחק כאן בחור פשוט-לכאורה, המנהל דיינר (מסעדה עממית) בעיירה שכוחת-אל בחוף המזרחי של ארה"ב. הוא מנסה לחיות חיים נורמלים עם אישה נורמלית, ילדים נורמלים ועסק נורמלי. אבל הוא נחשף. בתחילת הסרט אנחנו רואים ילדה קטנה שמתעוררת באמצע הלילה בבהלה בגלל סיוט. היא רואה מפלצות. אבא מרגיע אותה: "אין מפלצות". הבן, קצת יותר מפוכח, מסביר לילדה שאכן יש מפלצות, אבל הן מפחדות מן האור. לכן הוא ממליץ לה להשאיר את האור דלוק. זו מטאפורה פשוטה למה שאכן קורה בסרט: אב המשפחה מנסה לטעון שאין מפלצות, אבל בני המשפחה מגלים שהאב הוא 'מפלצת' שמתגלה רק כאשר האמת יוצאת לאור.
יש לומר מייד: "היסטוריה של אלימות" איננה יצירת מופת. אין כאן סרט תיעודי שמתיימר לחקור בכלים רציונליים את תרבות האלימות והנשק החם של צפון אמריקה. מדובר בסרט קצר ואפקטיבי, שכל מטרתו היא להציג בפנינו מציאות שאותה אנחנו מכירים ולמלא אותה בכל הפחדים שלנו. ממש כמו כל סרט אימה - אלא שהכל פה נראה אמיתי לחלוטין. זה באמת יכול לקרות, גם לנו. האלימות, על פי הבמאי דיויד קרוננברג, טמונה בכולנו. אנחנו יכולים להתאפק, להסתתר, להתנהג באופן מעודן ותרבותי, אבל היא רובצת בתוכנו. אפשר לרסן אותה אבל אי אפשר לדכא אותה. האלימות היא משהו אטרקטיבי, מרגש, מגרה. קל מאוד להיכנע לה. האלימות יכולה לגרות אותנו מינית (כפי שמוכיחים השחקנים מורטנסן ובלו, בשתי סצינות רוויות מיניות ואלימות), להפוך אותנו לגיבורים, להוציא אותנו מהשגרה המשעממת, ולפקפק בכל הכללים של המציאות המודרנית. "היסטוריה של אלימות" לוקח אותנו אל מסע שכולו נפילה במדרון חלקלק: אנו מתחילים אותו במעשה לגיטימי של הגנה עצמית, אחר כך לעימות חזיתי שאפשר היה להימנע ממנו, ומשם למרחץ-דמים של ממש. מי ששורד - מנצח. אין כאן טוב ורע. אבל יותר משיש לנו היסטוריה של אלימות, יש לנו מלחמה בין אלו שאין להם כלי נשק (=כוח) ובין אלו שיש להם (=חסרי ישע). ההיסטוריה האלימה של ארה"ב היא למעשה תולדות האקדח והרובה. השאלה היחידה שמעניינת היא מי מחזיק בנשק, ולמי יש את הזכות להשתמש בו. מה שהופך את הסרט לכל-כך משכנע הוא הבימוי המדוייק, המשחק המרוסן וההימנעות של התסריט מכל דיאלוג מתוחכם-מדי. לפנינו סרט שמציג בעיקר פעולה: אנשים שעושים דברים בלי לפטפט. הגיבורים לא עוסקים בהגות עמוקה, אלא בעיקר פועלים על פי מה שנראה להם נכון בנסיבות המקרה. הם מבולבלים, מיוסרים ומפוחדים. הם עובדים על פי דחפים - ומופתעים כל פעם מחדש לאן זה מוביל אותם. אבל אף אחד לא יכול לומר שידיו נקיות מדם. "היסטוריה של אלימות" מזעזע, בין השאר, מפני שהוא מרעיד דווקא את היסודות היציבים ביותר של חיינו: האמונה שאנחנו מכירים את המשפחה שלנו. כאשר מתגלה אופיו האמיתי של אב המשפחה, גורם הגילוי לקריסת-דומינו של שאר בני המשפחה. האם מגלה שהיא נמשכת לפראות שלו; הבן מגלה שהוא מסוגל להרביץ ולהרוג; האב בעצמו מגלה שהסביבה מוכנה לסלוח לו על אלימותו, בתנאי שהוא הורג "רעים" בלבד. כולם מטילים ספק בכל דבר - אפילו אבהות ביולוגית כבר לא נתפסת כמובנת-מאליה. הדור הצעיר שואל את עצמו מה הקשר שלו לדור המבוגר. האלימות מפלחת את בסיס המשפחה ומערערת את עצם המשכיותה. המשחק של ויליאם הארט בתפקיד האח המאפיונר הבכיר, היושב באחוזתו המפוארת בפילדלפיה מוקף שומרי ראש מסוגננים, מפתיע לטובה בכל פרמטר אפשרי. גם אד האריס בתפקיד "קצין המבצעים" פגוע-העין, שכבר ראה הכל בחייו, משחק נהדר. מורטנסן, שדימויו כילד טוב מסורק ומגוהץ נשמר כמעט עד הסוף, מצליח להחזיק את הדמות לאורך כל הדרך. וכמובן שאין בסרט אפילו רגע אחד מיותר - וזה אולי יתרונו המרכזי. קרוננברג קצץ, חתך וליטש את הכל.
לסיכום, "היסטוריה של אלימות" הוא סרט מטיל אימה, מטריד ובלתי נשכח. לא מדובר ביצירה מהפכנית שמציגה חידושים בקולנוע הפסיכולוגיסטי, אבל זו יצירה קולנועית מהוקצעת ואמינה, שמוכיחה פעם נוספת עד כמה מסוכן לחיות בחברה שבה לכל אדם יש גישה חופשית לנשק חם. הפשע, האקדחים והרובים חודרים לכל רובד בתרבות האמריקנית, עד שכל משפחה מחזיקה רובה קצוץ-קנה ליד חדר המיטות. וזה כבר לא סרט - זו המציאות במשפחת הדוד סם. |
