ההוביט - מפלתו של סמאוג
הפקה ותסריט: פיטר ג'קסון, פראן וולש, פיליפה בוינס, קרוליין קנינגהם
משתתפים: מרטין פרימן, ריצ'רד ארמיטאג', איאן מק'קלן, אנדי סרקיס, סטיבן פריי, בנדיקט קמברבאץ', אורלנדו בלום, אוונג'לין לילי, לי פייס
אורך: 161 דקות (2:41 ש')
ראשית - זו לא בדיוק מפלתו של סמאוג. התרגום העברי הגרוע לחלק ה-2 של 'ההוביט' היה צריך להיות 'השממה של סמאוג' או 'החורבן של סמאוג'. הפרק השני בטרילוגיה ההוביטית ממשיך להתרחק ולשכתב את הספר הבעייתי של טולקין, להמציא דמויות חדשות וכיוונים חדשים. ג'קסון החליט, במודעות מלאה, ליצור סרט שעומד בזכות עצמו.
אם החלק הראשון בטרילוגיה, 'מסע בלתי צפוי', רק הכין את הקרקע להתפתחויות העלילתיות שבהמשך, הרי שהחלק השני בקושי מתחיל לספק את הסחורה; ברור לכולם שהמלחמה הגדולה והאמיתית של החלק השלישי עדיין לא הגיעה. בסיום הסרט השני, הדרקון עדיין עומד על רגליו; גנדלף עדיין בשבי סאורון, בתוך דול גולדור; השנאה בין האלפים לגמדים עדיין עזה; בארד, הצלף האגדי של לייק-טאון, לכוד במעצר; בילבו לא מצא את אבן ה'ארקנסטון'; ואפילו אורלנדו בלום לא הצליח לנצח את בולג, אחד מן האורקים הגדולים שנגדם נלחם. שום דבר לא נסגר, כולנו עדיין במתח.
המלאכה העיקרית של ג'קסון בפרק הזה, כך זה נדמה, היא יצירת קשרים חדשים ומורכבים בין 'שר הטבעות' ובין 'ההוביט' - קשרים שהיו רופפים למדי במקור הספרותי. כך, הופכת ה'ארקנסטון' לסוג של מיני-טבעת: דימוי חזק לחומרנות מרושעת, תאוות-בצע בלתי מרוסנת, תשוקה לכוח צבאי ופוליטי; וכמובן - הפיתוי הטמון בעוצמה כמטרה ולא כאמצעי.
ת'ורין חושק ב'ארקנסטון' כדי לאחד את צבאות הגמדים, כך אנחנו למדים מן הדיאלוג בין גנדלף לת'ורין בפונדק הפוני המקפץ, בעיירה ברי (Bree). דיאלוג מפתיע זה, שלא היה בספר 'ההוביט', אלא רק בנספחים של 'שר הטבעות', פותח את הסרט ומבהיר חד וחלק: חבר'ה, זה לא הולך להיות כמו הספר. ת'ורין אמנם איננו אובססיבי ותאב-בצע כמו סבו, אבל הוא כל כך ממוקד במשימה, עד שאפילו בילבו מתחיל לחשוד שהוא מתאווה ל'ארקנסטון' בצורה מסוכנת מדי.
ההוביט - מפלתו של סמאוג - בילבו פוגש בדרקון
פיטר ג'קסון רחוק מלהיות במאי בינוני, והוא טווה בעדינות כמה עלילות-משנה שיוצרות פסיפס מורכב של הארץ התיכונה. כל המבקרים שטענו כי הסרט 'ארוך מדי', 'מתוח' או 'משעמם', פשוט לא הבינו שהסרט 'ההוביט' אינו מתכוון להיות עיבוד נאמן למקור.
כך אנחנו מזהים כאן, למשל, מתחים פוליטיים רציניים בממלכת האלפים שביער מירקווד החולה: מלך האלפים, ת'רנדוויל, מנהיג גישה בדלנית מובהקת, שאיננה נקייה מבעיות אסטרטגיות. ת'רנדוויל לא מעוניין לסכן את עורו בשביל אף אחד. מסתבר שבנו, לגולאס, בצירוף אלפית נמוכת-מעמד בשם טאוריאל, אינם מסכימים איתו. שמירה קפדנית על גבולות הממלכה לא תבטיח את בטחונה בטווח הארוך, כך הם מאמינים. לא רק שאי אפשר לחסל את העכבישים באופן נקודתי וחייבים לטייל רחוק כדי להגיע למקור היוולדם; אלא שהסיבה לעיוורון של ת'רנדוויל השחצן נראית ברורה עם הזמן: יש איום כוללני על כל הארץ התיכונה.
הדמות המרכזית שנלחמת בגישה הבדלנית של רוב יצורי הארץ התיכונה הוא גנדלף האפור. בהיותו ישות חצי-אלוהית, הוא כמעט היחיד שבאמת רואה את התמונה הגדולה. גנדלף חרד מהאפשרות כי סאורון ינסה לגייס לעזרתו את סמאוג, וביחד הם יהיו בלתי מנוצחים. הדרקון הזקן אמנם ישנוני למדי, אבל כוחו אדיר. רק היזכרו בבקשה במפלצות ה'נאזגול' המעופפות מ'שר הטבעות', ותכפילו אותן פי כמה וכמה.
לכן גנדלף משקיע זמן רב בבניית קואליציות זמניות, כדי לסלק את האיום הטמון בשילוב סאורון-סמאוג. גנדלף חושד שמשהו אפל מתרחש בתוך דול גולדור, למרות שהמבצר נראה שומם לחלוטן מבחוץ. אף אחד לא ממש יודע מה קורה שם בפנים, ורק במהלך 'מפלתו של סמאוג' מתברר כי סאורון הפעיל קסם רב-עוצמה שלמעשה מסתיר צבא שלם של וארגים (Wargs), אורקים וגובלינים. זהו ה'עיוורון' שאליו מתייחס גנדלף לאורך הסיפור: חוסר היכולת להבין את המציאות בגלל קונספציות שגויות, בדלנות וביטחון עצמי מופרז.
גם בעיירת-הנהר 'לייקטאון', המכונה גם אסגרות', יש בעיות פוליטיות שג'קסון שמח להרחיב לגביהן. תושבי העיר משתוקקים לשחזר את ימיהם הגדולים כמקדם. הם רוצים לשוב אל העיר דייל (Dale) שבהר. ההבטחות היומרניות שנותן להם ת'ורין, בבואו לעיירה, מאפשרות לו לצאת למסע בלי להיכנס לכלא. ת'ורין מבטיח לאנשי העיירה שהוא יביס את הדרקון, למרות שהוא לא מבהיר כיצד יעשה זאת. ראש העיר המושחת מוכן לשחק את המשחק הזה, כיוון שהוא חושש ממהפיכה. ג'קסון ישמח להשמיד את ראש העיר המושחת הזה, כשיבוא סמאוג הדרקון להבעיר אותה בהתקף זעם גורלי. וכמובן שאמן החץ והקשת, בארד, גיבור מעמד הפועלים וסוג של אראגורן מקומי, ישדרג בהדרגה את מעמדו עד שיהיה מלך דייל החדש.
אם בחלק הראשון של 'ההוביט' ראינו איך בילבו באגינס מגלה את אומץ-ליבו וגדולתו ככל שהזמן עובר, הרי שבחלק השני בילבו כבר לא עובר תהליכים כה דרמטיים. הוא מתגלה שוב ושוב כבחור החכם והשקול ביותר בחבורה: מציל את הגמדים שוב ושוב - ביער, מול העכבישים; בצינוק ממלכת האלפים; ושוב בדלת הסתרים של ארבור. ועדיין, אי אפשר לומר שמערכת היחסים בינו ובין ת'ורין עוברת מהפך כלשהו. זהו משבר אמון זמני בלבד, שנפתר בפרק השלישי של הטרילוגיה הקולנועית, כשת'ורין מתנער מהשפעותיה הרעות של החומרנות הגמדית.
גם סצינת המפגש של בילבו עם הדרקון, שמהווה אחד משיאיו הברורים של הספר 'ההוביט', מעוררת כאן התפעלות במישור הטכני בעיקר. הסצינה גם אינה מרגשת ומרתקת בהשוואה למפגש שלו עם גולום (דמות מורכבת בהרבה מהדרקון הציניקן). זו בעיקר מפני שדמותו של הדרקון מושחתת לחלוטין, מה שהופך אותה לשטוחה. בעוד גולום סבל מפיצול אישיות מרתק, שהפך אותו לחמוד ורצחני בעת ובעונה אחת, סמאוג הוא נבל קלאסי, נטול קמצוץ של טוב-לב או חמלה. מה עוד שיחסי הכוחות בין בילבו לסמאוג הם לחלוטין בלתי-שוויוניים, ולבילבו אין יומרות לנצל את נקודת התורפה הגופנית של סמאוג כדי לנקוט בפעולה כלשהי.
הדמויות המעניינות ביותר בפרק השני הן: 1) טאוריאל - האלפית הג'ינג'ית, היפה והמוכשרת, מבינה שפערי המעמדות בינה ובין לגולאס הנסיך לא יאפשרו לה לממש את אהבתה. בצר לה, היא פונה אל אחד הגמדים, קילי, כשהיא מזהה שהוא מפלרטט איתה. הוא מחזיר לה באותה מטבע, וכאן נוצרת קואליציה מרתקת בין אלפים וגמדים, אותה ישמר לגולאס בעתיד, בצורה מעט אחרת, מול גימלי הגמד בעל חוש ההומור הסרקסטי. 2) בארד - תושב לייק-טאון, הפוגש בגמדים ומבריח אותם פנימה אל העיר תמורת כסף ורחמים. בארד הוא מתנגד חריף לראש העיר המושחת, בעל משפחה, אדם בעל ערכים וגם צלף אמיתי שכשרונותיו בחיצים וקשתות מוכחים מהר מאוד. והכי חשוב עבורנו - הוא לא בדלן, לא גזען ולא עקשן. לכן הוא גם מוכן לשתף פעולה עם זרים, ומגשר על פערים כדי להגן על עמו. 3) סמאוג - הדרקון הזקן והערמומי, שנמצא בתהליכים של דעיכה מרוב שיעמום ועודף ביטחון עצמי, מגובה באנימציה ממוחשבת מרשימה, אך אינו גונב את ההצגה, כפי שעשה גולום קודם לכן.
ג'קסון לא מתלהב במיוחד מדמותו החידתית של ביאורן, איש-הדב, שמסוגל להחליף את עורו ביום ובלילה. ג'קסון אמנם מקדיש לביאורן כמה דקות-סרט יקרות, אבל יודע שלא יוכל להתבסס עליו לאורך קו העלילה הרצוף. בסרט טוען ביאורן כי הוא האחרון מסוגו, אך במיתולוגיה הטולקינית בהחלט יש לו יורשים. אין ספק שמכל שחקני הפרק השני, ג'קסון מסתמך בעיקר על הכריזמה הנשית השופעת של טאוריאל, והאנושיות הסימפטית והמחבקת של בארד. המחסור החמור בדמויות נשיות ב'ההוביט' הוביל, ככל הנראה, להחלטה התסריטאית המשותפת להוסיף דמות נשית חזקה לסרט.
כדי שלא להזניח את הגמדים - כפי שעשה טולקין בספרו - מעניק להם ג'קסון אפשרות נדירה להוכיח את גבורתם בסוף הפרק, כאשר הם נלחמים בדרקון כנגד כל הסיכויים. ת'ורין וזקני חבורתו מנצלים את היכרותם המוקדמת עם ממלכת ארבור העתיקה כדי לתקוף את הדרקון בשלל תחבולות טכניות ומקצועיות הגובלות במזל בלתי-סביר. בשלב מסוים זה נראה כאילו סצינות האקשן, האש והזהב הופקו אך ורק בגלל ערכן האסתטי הטהור. לעתים המאבק המשונה במפלצת נראה קצת כמו משחק-מחשב.
אבל בסופו של דבר, כל ההתרוצצויות הפראיות סביב סמאוג לא סייעו במאום: הדרקון המשוריין מבין שהגמדים אינם טרף קל, ומחליט לנקום דווקא בתושבי לייק-טאון, החפים מפשע. השינויים בתסריט של ג'קסון נועדו למעשה ליצור מניע משמעותי יותר לדרקון לתקוף את העיירה: עילה למלחמה, או בלאטינית: קאזוס בלי (Casus Belli). זאת, כיוון שבספר המקורי של טולקין, הדרקון זועם על גניבה של ספל זהב שולי למדי - סיבה ילדותית לאבד את חייך הארוכים בקרב לילי יזום, מול חץ שחור קטן שפוגע בנקודת התורפה היחידה שלך.
מלאכת בניית יסודות העלילה, עליה שוקד ג'קסון בחלק הראשון והשני, נועדה להסביר את מה שעומד לקרות בפרק השלישי: מלחמה ענקית של הכל בכל. הבמאי והמפיק עבד קשה על חיבור בין התכנים המופיעים בנספחים של הספר 'שר הטבעות', ובין הגרסה שלו ל'ההוביט'. ג'קסון אמנם נותן לצופים שלו 'גוד-טיים' בסצינות אקשן מרהיבות כמו הגמדים בתוך החביות על הנהר, אבל מה שבאמת מעניין אותו זה להסביר את כל מה שקורה בסוף.
בניגוד לספר 'ההוביט', שבו מופיעים לפתע צבאות אדירים למלחמה בלתי-מוסברת, ג'קסון מאוד רוצה שנבין איך הגענו לקרב חמשת הצבאות, נקודה קריטית במיתולוגיה של טולקין. ג'קסון מדגיש את חשיבותה של קואליציה חזקה, שפורצת את גבולות הבדלנות ומוכנה לגשר על פערים ביולוגיים ותרבותיים כדי להילחם ברוע. סמאוג מת כי סמאוג בודד. אם סמאוג היה משתף פעולה עם אחרים (כמו סאורון), הוא היה שורד. טאוריאל וקילי, שפרצו את גבולות ה'זנים' ו'העמים', היו הסנונית שהביאה את האביב.
בדומה לדמותו המנהיגותית של אראגורן, שחשפה פן מנהיגותי נוסף כאשר התגלתה כמרפא-חולים, גם טאוריאל מתגלה כאן כבעלת כוחות רפואיים מכריעים. מחוות ריפוי קילי היא מסוג הפעולות שיוצרות ברית-דמים בין שבטים ניצים, ואשר יש לה השלכות היסטוריות כבירות. ואסור לשכוח את הקיכלי (Thrush באנגלית), אותה ציפור חכמה, המייצגת את הקשר הנכון בין האדם לטבע, ושתעביר בפרק הבא את המידע הקריטי שהשיג בילבו על נקודת התורפה של הדרקון, בדיוק לאיש הנכון ברגע הנכון - אותה שנייה שבה בארד מכוון את החץ השחור האחרון שלו, בחשכת הלילה הנורא.
הדרקון הוא, לכאורה, גיבור הפרק השני. אבל ג'קסון יודע היטב שהדרקון מגיע מהר ונעלם מהר - ולכן הוא נזהר שלא להפוך את דמותו לדומיננטית מדי. אחרי הכל, הדרקון אמור להיות מושמד כבר בתחילת הפרק השלישי - ואז אנחנו אמורים עדיין להתעניין בגורל כל שאר הדמויות. לפיכך, ג'קסון לא רוצה שנתאהב יותר מדי בדרקון, ובמקביל ממשיך להתייחס ברצינות לצבא האורקים והגובלינים הגדול שיצר סאורון במחבואו האפל והמכושף.
בהיעדר דמות 'ארכי-רשע' מובהקת (סאורון הוא כמעט רוח רפאים), ג'קסון לא שוכח להכניס שוב ושוב את שני האורקים והגובלינים הגדולים והמפחידים מכולם - בולג (Bolg) וכמובן אזוג (Azog) שאותו 'הקים לתחייה' ג'קסון על דעת עצמו. כדי להרוג את בולג ואזוג, יצטרכו הגמדים לגייס את ביאורן (שיגיע ברגע האחרון כדי לנקום אישית בבולג), ואולי יהיו אלו לגולאס ות'ורין יחדיו, שיצליחו לחסל את אזוג, וכך יחזקו את הברית בין הגמדים לעלפים.
בניגוד לספרו של טולקין, שבו הגמדים הופכים פסיביים למדי כשהם משוטטים ביער - ג'קסון דאג להציג אותם בתסריט כפעילים, חזקים ונמרצים. אם בספר אנו זוכרים את בומבור השמן, שלמעשה נופל לתרדמת, הרי שבסרט הוא אפילו מצליח להכות באורקים כאילו הוא סופר-גמד וגיבור אמנויות לחימה (ג'קסון לא אוהב שצוחקים על שמנים). בספר, הגמדים פשוט גולשים להם בתוך חביות, בלי לעשות שום דבר מיוחד במים; בסרט הם נתקלים בחוליית אורקים הנחושה להרוג אותם, ומנהלים מולם קרב וירטואוזי שבו הם מגלים יכולות לחימה מופלאות - קרב שהוא לא רק תענוג קולנועי צרוף, אלא אולי גם הכנה לקראת מתקן שעשועים בפארק בסגנון דיסניוורלד.
כל מי שתוהה מדוע שילב ג'קסון את דול גולדור ב'ההוביט', לא מבין ש'ההוביט' הוא רק המבוא ל'שר הטבעות', ואינו עומד בזכות עצמו. לכן, ג'קסון חפר באותם נספחים לספר 'שר הטבעות' כדי להסביר מה עשה גנדלף כשלא ליווה את הגמדים. ג'קסון הכניס לפרק השני עימות חזיתי בין סאורון ובין גנדלף, כדי שבפרק השלישי נוכל לחזות בקרב ההיסטורי שבו המועצה הלבנה (סארומאן, גלדריאל, גנדלף ואולי גם רדגאסט) תתקוף את דול גולדור, תגרש משם את סאורון אל מורדור, ואולי אף תחריב את דול גולדור לחלוטין.
עד כמה שמפתה הדבר להתייחס ל'מפלתו של סמאוג' כאל יצירה העומדת בזכות עצמה וראויה לשיפוט עצמאי - זהו רק פרק נוסף מתוך טרילוגיה שאותה צריך לחוות בשלמותה, בצפייה אחת. לכן אין טעם רב, בשלב זה, בביקורת אמנותית קשה מדי על הפרק השני בטרילוגיה, בבחינת 'לא מראים לחמור חצי עבודה'. אנו נצפה בחלק השלישי, נשיג את המארז המורחב, ונשפוט את הטרילוגיה כמכלול. ועדיין צריך להזכיר - כל מי שציפה לעיבוד נאמן למקור של 'ההוביט' אל המסך הגדול, כנראה לא הבין את החופש האמנותי שנטל לעצמו ג'קסון כאן - ואולי גם שכחו כל המבקרים לקרוא בעיון את הנספחים לספר 'שר הטבעות', שבהם מופיעות נקודות עלילתיות חשובות.
בהיבט הטכני, ג'קסון לא הפריז בשימוש בטכנולוגיית תלת-מימד, וגם לא נתן משקל רב מדי ל-HFR (היי פריים-רייט) בגרסת ה-48 פריימים לשניה. הצילומים מרהיבים כתמיד, אבל אפשר לומר שבשלב זה, מעטים הצופים שממש מופתעים או מתלהבים מן המראות שאליהם כבר התרגלו במרוצת השנים. דבר אחד בטוח: אנימציית הדרקון עשויה היטב, והתלת-מימד בהחלט מסייעת לסמאוג להפוך אמיתי יותר. סמאוג מתברר כאן כדמות אינטליגנטית ביותר, החוזה את חורבנו של ת'ורין (תאוותו לארקנסטון היא עקב אכילס שלו), והמנבא בצורה מודעת את עליית כוחו של סאורון בכלל והתקרבות צבאו בפרט - מרכיב עלילתי שלא קיים בספר המקורי.
לסיכום, "ההוביט - מפלתו של סמאוג" הוא סרט שבהחלט כדאי לראות לפחות שלוש פעמים, בין אם קראתם את הספר או לא. אך זהו רק פרק-ביניים בסיפור ארוך שנמשך כ-9 שעות, ולכן חיכינו בסבלנות עד אמצע דצמבר 2014, כאשר הטרילוגיה נסגרה עם קרב חמשת הצבאות, ויכולנו לשפוט אותה כיצירה אחת ענקית.
|
