ההוביט - קרב חמשת הצבאות
הפקה ותסריט: פיטר ג'קסון, פראן וולש, זיין וויינר, קרוליין קנינגהם
משתתפים: מרטין פרימן, ריצ'רד ארמיטאג', לוק אוונס, קן סטוט, ג'יימס נסביט, קייט בלאנצ'ט, איאן הולם, כריסטופר לי, הוגו וויבינג, איאן מק'קלן, סטיבן פריי, בנדיקט קמברבאץ', אורלנדו בלום, אוונג'לין לילי, לי פייס
אורך: 144 דקות (2:22 ש')
'ההוביט' הוא סרט קשה לעשייה, ולפעמים גם לצפייה. בניגוד ל'שר הטבעות', שם זו המלחמה האולטימטיבית של הטוב נגד הרוע על הצלת הארץ התיכונה - כאן יש סיפור בעייתי על הר, אוצר, דרקון ובלגן גדול בסוף.
ב'ההוביט' לא ברור על מה נלחמים. לפעמים המלחמה נראית קטנונית. קשה להאמין למניעים של חלק מהדמויות. מה יעזור כל הזהב הזה, כאשר לאנשים אין מה לאכול? ומדוע מוכנים יצורים תבוניים כמו העלפים לוותר על חיי-נצח בשביל כמה שרשראות יהלומים? בסופו של הסיפור, אף אחד לא ממש מציל את העולם. המוות נראה מיותר.
עם הבעיות הללו נאלץ פיטר ג'קסון להתמודד כשטיפל בספר הקצר וההומוריסטי של טולקין. הוא הפך את ת'ורין, הגיבור הטראגי של הסיפור, לדמות אנושית ועגולה יותר. הוא הפך את בילבו באגינס לאדם מודרני לחלוטין, המדבר בשפה של המאה ה-21. והוא ניסה למקד את תשומת ליבו של הצופה על האקשן, הפולחן החזותי, תלת המימד שלא עמד לרשותו בתקופת 'שר הטבעות' - והכניס את מוטיב האהבה לתסריט, שלא היה קיים כלל בסיפור.
אהבה? מה פתאום אהבה ב'ההוביט'? התסריטאית פראן וולש אולי אחראית לכיוון הזה, שאמנם סוטה מן הטהרנות הטולקינאית אבל מנסה להסביר מדוע יצורים מסוגים שונים מוכנים להקריב את חייהם על מזבח של משהו גדול יותר: רעות, אחווה, אהבה, נאמנות, אמון.
'ההוביט - קרב חמשת הצבאות' התאמץ מאוד ליצור ניגוד חריף בין הרכושנות, החומרנות, השאיפה לעוצמה ולשלטון דיקטטורי - ובין הנטיה האנושית-חברתית ליצור מערכות יחסים מורכבות המבוססות על רגשות אמיתיים. ת'ורין כמעט ונופל במלכודת ההון-שלטון, אך מצליח לשלוף את עצמו החוצה מן המלכודת, להילחם עם אחיו ולמות אדם מאושר.
ההוביט - קרב חמשת הצבאות - הצבאות והצבאים
דבר דומה קורה לכל הדמויות שבסרט - המוצאות את עצמן נאלצות לשתף פעולה במצב של משבר, כיוון שההישרדות של כולן טמונה בשיתוף פעולה - כריתת בריתות, משא ומתן של פשרה, דיבור, חלוקת משאבים והקרבה עצמית. אפשר היה להילחם עד המוות על האוצר הטמון בהר ארבור, אך בני האדם, הגמדים והעלפים מגלים שאין להם שום ברירה אחרת.
וזה שלב הבדיקה - האם כל זה עובד? האם החזון הג'קסוני מתנגש עם המקור הטולקינאי, או שהמאמץ הסתיים בכישלון? התשובה לא פשוטה. יש מקומות שבהם מורגש שהסרט מתרחק יותר מדי מקרקע מוצקה - למשל הרומן התמוה בין טאוריאל האלפית ובין קילי הגמד. גם מערכת היחסים בין מלך העלפים, ת'רנדוויל, ובנו לגולאס, לא נבנתה בצורה יסודית, ויכולות המשחק של אורלנדו בלום ולי פייס אינן באות לידי מיצוי כאן.
לשחקנים כמו לוק אוונס (בארד), מרטין פרימן (בילבו) ואיאן מקלן (גנדלף) יש עבודה יותר קלה, בהיותם בני-אדם שמשחקים דמויות הקרובות יותר לאנושיות שאותה אנו מכירים. הרבה יותר קל לנו לאהוב את מי שמתנהל בצורה שאנו מכירים - בשר ודם, יזע ודמעות.
אחד הרגעים החזקים בסרט הוא רגע ההתגייסות, שבו ת'ורין מבין שעליו לנטוש את הר הזהב כדי להילחם לצד אחיו הגמדים. ת'ורין וחבריו מצטרפים לקרב בנקודה קריטית, שבה בן-דודו (השחקן בילי קונולי, בדמותו של לורד דיין) כמעט ומאבד תקווה. יכולות הלחימה האגדיות של הגמדים ועמיתיהם, בלי פעלולים מיוחדים ובלי שימוש בכוחות על-טבעיים, מעוררות השראה אמיתית.
מבחינה קולנועית נקייה, הפורקן מגיע בשלב קרבות האחד-על-אחד, בחלק האחרון של הסרט. בפרק השני התעסקנו באש הדרקון - וכאן אנחנו בשיא הקור והקרח. שני הקרבות המרתקים ביותר מתרחשים באיזור פסגת הקרח, מול שני הסופר-אורקים, בולג ואזוג. ג'קסון משתמש בכל ארסנל הפעלולים העומדים לרשותו כדי לתאר קרב וירטואוזי, הופך-קרביים, מפתיע ובלתי-סביר בעליל, שבו המתגוששים המרכזיים מוכיחים לנו מול העיניים כיצד הם מתעלמים מחוקי הפיזיקה, מדוע הם הפכו לחלק מוצדק מן המיתולוגיה של טולקין.
לא צריך להיות גאון במדעי הקולנוע כדי לאבחן את נקודות השיא של החלק האחרון, למשל הקרב ת'ורין-אזוג, בייחוד בנקודה שבה הוא משלב מים קפואים. וכמובן שגם יכולות הלחימה הקרקסיות של לגולאס מול בולג האימתני ימשיכו לרתק ולבדר צופים צעירים, אולי גם בנות - ממש כפי שעשה לגולאס מול הפילים הענקיים בקרב בשדות הפלנור, מול מינאס טירית.
מאכזב היה לראות איך ג'קסון בחר לערוך החוצה את רוב קטעי הלחימה של ביאורן הדוב (כנראה שהם יצוצו רק בגרסה המורחבת של הבלו-ריי והדיוידי), כמו גם שלא להתעכב על עבודתם המבורכת והחשובה של הנשרים. גם קרב דול-גולדור, בו התקיים מאבק-מכשפים הארי-פוטרי בין סאורון והנזגול לבין גלדריאל, סארומאן ואלרונד - נערך בזריזות מירבית, עד לרמה של קצרנות משפטית. מורגשת כאן מגמה כללית לקצר עד כמה שניתן את הסרט ל-144 דקות, במקום אולי שלוש השעות שתיכנן ג'קסון במקור.
הצופים ב'קרב חמשת הצבאות' יכולים להתחלק ל-3 קבוצות מרכזיות:
1) האדישים - אלו שאינם מכירים לעומק את הספרים של טולקין, ורק מחפשים קצת אקשן עם פנטזיה. אלו לא יאהבו את הסרט וימצאו אותו ארוך, מייגע וטרחני.
2) המאוכזבים - חובבי טולקין טהרנים, שאינם אוהבים סטיות מן הספר הקאנוני ולא מעריכים את התנפחות הספר הקצר ל-3 סרטים ארוכים. מבחינתם, היה אפשר לסגור את 'ההוביט' בסרט אחד, כפי שנעשה במאות עיבודים קולנועיים לספרים אחרים.
3) הנלהבים - אלו שמעריכים את עבודתו של ג'קסון גם כאשר היא מפגינה עצמאות, אפילו בדלנות - ומתעקשת ליצור משהו חדש, שמציית לחוקים קולנועיים מודרניים, להבדיל מעיבוד שמרני. אלו אנשים שמעדיפים לראות סרט טוב מאשר לרצות שיחזור משעמם של מה שקראו קודם בבית.
לסיכום, "ההוביט - קרב חמשת הצבאות" בקולנוע הוא לחלוטין לא "ההוביט" של החלק האחרון בספר החמוד ההוא. הסרט אולי מבוסס על הספר, אבל הפרשנות שלו הוליסטית יותר, הטון שלו קודר בהרבה, המטרות שלו אחרות וחוויית הצפייה בו שונה לגמרי מזו של הספר של טולקין. במבחן הקולנועי, 'ההוביט' הוא אפוס ארוך וגדוש שאינו מתאים כלל לחובבי להיטים קצרים בסגנון קופצני. באולם הגדול אפשר להנות מאוד מן התלת-מימד, המרחבים ותנועות המצלמה הרחבות. בבית, אפשר להנות מן הקומפוזיצות העשירות, הנופים המרהיבים ואינספור הדמויות והעמים השונים. אין סיכוי גבוה שפיטר ג'קסון יחליט להסריט גם את ה'סילמריליון'.
|
