ההוביט - מסע בלתי צפוי
הפקה ותסריט: פיטר ג'קסון, פראן וולש, פיליפה בוינס, קרוליין קנינגהם
משתתפים: מרטין פרימן, ריצ'רד ארמיטאג', איאן מק'קלן, אנדי סרקיס, סטיבן פריי, הוגו ויבינג, קייט בלנשט, אליז'ה ווד, בנדיקט קמברבאץ'
'ההוביט' הוא ספר בעייתי מאוד - ובכך יודו גם מעריציו האדוקים ביותר של טולקין. בעוד 'שר הטבעות' נהנה מכתיבה מעולה, עלילה מהודקת ואורך נשימה עצום - 'ההוביט' הוא ספרון קליל יחסית, ונראה שנכתב בעיקר לילדים. רוב מסע הגמדים אל הר ארבור והדרקון איננו מרתק במיוחד. פיטר ג'קסון והצוות שלו (פראן וולש ופיליפה בוינס, בעיקר) יודעים זאת היטב. אז מה עושים עם ההוביט?
החלק הראשון של 'ההוביט' הקולנועי חטף הרבה ביקורת. אפשר להבין למה: אחרי ההישגים של 'שר הטבעות', נדמה כאילו קיבלנו כאן רק 'עוד מאותו דבר', ולא הרבה יותר מזה. מסע בלתי צפוי? זה המסע הכי צפוי שיש. אז נכון שיש כאן תלת-מימד ואפילו היי-פריים רייט (HFR), אבל אלו אותם ההוביטים, העלפים, גנדלף ומידל-ארת'. מצד שני - מה בדיוק ציפיתם? אפילו הדרקון, לכאורה גיבור הסיפור, לא זוכה ליותר מדי דפים בספר.
ביקורת נוספת הגיעה מכיוון אחר: איך העז פיטר ג'קסון לשנות את הספר? למה הוא שינה את קו העלילה? מי נתן לו את הרשות להוסיף דמויות, התפתחויות, נושאים ואויבים? התשובה די ברורה: ג'קסון לא האמין ש'ההוביט', כפי שנכתב על ידי טולקין, יהיה סרט מרתק. הוא רצה להפיק יצירה מותחת ומודרנית, לקהל חסר-סבלנות במאה ה-21. לכן לא היתה לג'קסון שום ברירה: הוא נאלץ לעשות הרבה מאוד שינויים, כדי לא להרדים את הלקוחות.
ההוביט - מסע בלתי צפוי - בילבו יוצא להרפתקה
מרבית המבקרים שלא העריכו את 'מסע בלתי צפוי' כנראה שכחו עד כמה קשה להפיק פרויקט כזה בסדר כרונולוגי הפוך. הרי ההגיון האמנותי אומר: לעשות קודם כל את 'ההוביט', ורק אחר כך להיכנס אל תוך 'שר הטבעות'. אבל ג'קסון הצליח להשיג מימון ל'שר הטבעות' ויצא איתו קודם, בעיקר בגלל סיבוך משפטי סביב זכויות יוצרים (יורשי טולקין סירבו לתת אור ירוק). אז עכשיו ג'קסון צריך ליצור 'פריקוול', וזו עבודה מסובכת. מצד אחד, צריך להיות נאמן למקור, במידה מינימלית לכל הפחות; ומצד שני, צריך קצת להפתיע את הצופים שקראו את הספר וחושבים שהם יודעים בדיוק לאן הולכים, למה ואיך.
בסופו של דבר, פיטר ג'קסון הצליח מעל למשוער בפרק הראשון. הוא המציא מחדש את 'ההוביט', חיבר אותו ל'שר הטבעות' והרחיב את הנושאים בהם הוא עוסק. אם 'ההוביט' המקורי התמקד במסע אל הדרקון - כאן הולך ג'קסון עמוק יותר, אל שורשי הרוע, החומרנות והניתוק מן הערכים החשובים בחיים. הדרקון הוא עונש על שחצנות ורכושנות, כמו שהטבעות של סאורון פיתו את החלשים והפילו אותם בפח האגואיזם ותאוות העוצמה.
ג'קסון מבהיר מיד בהתחלה: הגמדים לא רוצים זהב ולא רוצים לנקום בדרקון. הגמדים רוצים לחזור הביתה. ארבור היא לא סתם אוצר - זהו המקום שבו גדל ת'ורין, הגיבור הטראגי של הטרילוגיה. ת'ורין לא רק רוצה צדק - הוא פשוט מתגעגע לבית שלו. במקום לצייר את הגמדים כתאבי-בצע, קטנוניים ועקשנים - ג'קסון משרטט אותם בצורה הרבה יותר מחמיאה: אנשים שנושלו מביתם ללא סיבה.
מסע הגמדים, לפי הספר, מתנהל לפי קצב שרירותי. לכאורה, אין לגמדים שום סיבה למהר: הדרקון ישן שם כבר שנים רבות. ג'קסון מתניע את ההרפתקה בעזרת אזוג, מנהיג אורקים שמת הרבה קודם (בספר), וכאן הוא שורד קרב קדום כדי לרדוף את ת'ורין. המרדף של אזוג יוצר מתח קולנועי משובח, ומעניק לתסריט את המנוע הנחוץ לו כדי להתקדם בקצב הנכון.
משחקו של מרטין פרימן (בילבו באגינס הצעיר), השחקן הראשי, גם הוא מעולה. בעוד דמותו של פרודו באגינס ב'שר הטבעות' היתה ענוגה וילדותית-משהו, פרימן לוקח את בילבו לכיוון בוגר יותר, בלי לאבד את היכולת הקומית הנדירה שלו. בילבו של פרימן הוא יצור חכם, שמגלה את עוצמתו הפנימית במהירות רבה, ועדיין שומר על חוש הומור שלא היה לפרודו של אלייז'ה ווד תכול-העיניים.
במקביל להתפתחות בדמותו של בילבו, בנה כאן הצוות של ג'קסון את דמותו של ת'ורין בצורה מוצלחת יותר מן הספר. בעוד הספר מתאר אותו כדמות בלתי-סימפטית, ואפילו מרתיעה, בסרט הוא דומה מאוד לדמותו של אראגורן מ'שר הטבעות': חזק אך פגיע; בוגר אך לא זקן; הירואי אך בעל חולשות; עקשן אך לא מעצבן. היחסים המתפתחים בין בילבו ובין ת'ורין מזכירים את אלו של אב ובנו (האב שאין לבילבו בספר ובסרט) - בעיקר בגלל שגנדלף 'נעלם' לבילבו, וחוזר בשלב מאוחר.
כצפוי, הסרט נאלץ להתמודד עם מבחר גדול של דמויות חדשות (גמדים, טרולים, אורקים, גובלינים, מפלצות-סלעים), והוא לוקח את הזמן בהצגת כל הדמויות, במיוחד הגמדים. כל מי שתהה מדוע מתח ג'קסון את 'ההוביט' ל-3 סרטים במקום אחד או שניים, הוא אמור לקבל תשובה טובה מאוד כבר בפרק הראשון: עם כל כך הרבה דמויות וסיפורים, אין ברירה אלא לצלם טרילוגיה.
בין התוספות המבורכות בתסריט כדאי לציין את דמותו של ראדאגסט החום, בגילומו של השחקן הקומי סילבסטר מקוי. ההומור האקסצנטרי והבריטי (או ניו-זילנדי?) שלו עומד בניגוד חריף לרצינות התגליות שלו - במיוחד רוחות הרפאים במבצר דול גולדור. שילוב רוחו המתחזקת של סאורון ומשרתיו האפלים בתוך 'ההוביט' לא רק מוסיף כוח וחשיבות, אלא מבהיר את הקשר בינו ובין 'שר הטבעות'. זהו קשר חשוב, שכן ב'מסע בלתי צפוי' מתואר המפגש הגורלי בין בילבו לטבעת ('פרשס') ששינתה את חייו.
למרות שלל האפקטים, האנימציות והטריקים התלת-מימדיים שג'קסון מפעיל כאן בסיטונות, סצינת השיא של 'מסע בלתי צפוי' היא הדיאלוג המבריק בין גולום לבילבו. בדיוק כמו שקרה בספר, משחק החידות נותר חינני כשהיה, במיוחד כשהוא מתנהל מול דמות סכיזופרנית כמו גולום-סמיגול. תנועות הפנים של גולום (אנדי סרקיס המציא דמות גאונית) הן זהב קולנועי טהור, ומשחקו של מר פרימן מצדיק מועמדות לאוסקר.
כמו תמיד אצל טולקין, נשאלת השאלה המרגיזה 'למה הנשרים לא לוקחים אותם להר וזהו'? ג'קסון נאלץ להתמודד עם השאלה הפתוחה הזאת ולסבול איתה. הרי אין שום הגיון בכך שדווקא הנשרים, שמגיחים בסוף הסיפור (המושג הוא 'דאוס אקס מאכינה', פתרון עלילתי מלאכותי) כדי להציל את החבורה, מתעקשים להניח את הגמדים באמצע הדרך בינם ובין ההר. אבל כבר התרגלנו לפרדוקסים הטולקינאיים הללו, ואם לא - כדאי להכיר בעובדה שהנשרים אמנם פשטו עם שחר, אבל הם לא עובדים אצל גנדלף - הם רק באו להציל חיים, לא לספק שירותי תעופה.
גם מי שלא אוהב לצפות בסרטים ארוכים (למעלה משעתיים וחצי של סרט) לא יוכל להכחיש שמדובר בהפקה ענקית, המציגה שוב את נופיה המדהימים של ניו-זילנד, למרות שעברו ריטושים דיגיטליים מרחיקי לכת. ארמון הגמדים ב'ארבור' נראה נפלא בתלת-מימד, ומצוייר ברמת פירוט מעוררת השתאות, כמו יצירת אמנות שראויה להיתלות במוזיאון. התלת-מימד אפקטיבי גם עם אותו קיכלי קטן, שמעופף לו אל בטן ההר ומעיר את הדרקון העצום, שניאלץ לחכות 12 חודשים בין החלק הראשון לשני, 'מפלתו של סמאוג' (התרגום הנכון הוא, למעשה, 'חורבנו של סמאוג').
לסיכום, "ההוביט - מסע בלתי צפוי" משדרג את הספר המוגבל של טולקין, מרחיב אותו ומחבר אותו ל'שר הטבעות', הישג שהסופר לא יכול היה לבצע, מסיבות מובנות מאליהן. כל מי שעבר את טירונות 'שר הטבעות' ירגיש את תחושת הדז'ה-וו, אבל זו תוצאה בלתי נמנעת. בשורה התחתונה זהו סרט הרפתקאות יפהפה, שלוקח את הצופה הנדהם למקומות מרהיבי-עין, ולסיפור שכל-כולו 'שיבה הביתה'.
|
