שר הטבעות – שני הצריחים / שני המגדלים - פרק שני

ביקורת: אורי ברייטמן

נצפה: 11/12/02

נתחיל מן העובדות: א) הסרט הזה בהחלט שווה 30-35 שקלים שתשלמו עבורו. ב) רצוי לראות אותו בקולנוע גדול, כמו למשל רב-חן 1 בתל-אביב. ג) הכל עניין של ציפיות.


'שני המגדלים' (The Two Towers) הוא למעשה הפרק היותר-קשה להפקה ולביצוע מתוך השלושה. הראשון, 'אחוות הטבעת', מכיל כתיבה מצוינת מצידו של טולקין, חושף בפני הקורא/צופה מגוון שלם של דמויות מעניינות ועולמות חדשים. הספר השני הוא למעשה פרק-מעבר שבו הדמויות המוכרות שקועות בצרות צרורות, והדמויות החדשות אינן מענינות במיוחד. הספר השלישי, לעומת זאת, מכיל סידרת קרבות הופכת-קרביים עם כל הדמויות הדרמטיות ביותר, כולל מיתות מפוארות ושלל הישגים וסופים שמחים. לכן, בפני הבמאי פיטר ג'קסון היתה משימה לא פשוטה בהפקת הפרק הזה, ובכך צריך להתחשב.


שתי ההברקות הגדולות של 'שני המגדלים' הם דמותו המרתקת של גולם/סמיאגול, והקרב הריאליסטי בהלמ'ז דיפ (נקרת הלם, בעברית; Helm's Deep). מלבד שני שיאים אלו, ואולי סצינה קצרה בה האנטים (עצים מיתולוגיים המסוגלים ללכת ולדבר) מחריבים את אייזנגארד, הסרט לא מרטיט במיוחד.


ומדוע בעצם? מגוון של סיבות: ראשית, זה הפרק השני. כבר קשה יותר להפתיע אותנו. שנית, ג'קסון נאלץ לחתוך בבשר החי ולהתעלם מסצינות רבות ומענינות, שכן המידע הרב המועבר בספר היה מספיק לעשרות שעות קולנועיות בלי שום בעיות. ג'קסון נאלץ להגיע לשלוש שעות, וגם זה בקושי. לכן חלק מן הסצינות פשוט שטחיות, ונאלצות להעביר לנו מקסימום עלילה במינימום זמן.

קרב הלמ'ז דיפ - שני המגדלים - הפרק השני בטרילוגיית שר הטבעות

 

בגלל קיצור התהליכים, גם הצופה לא יכול להזדהות עם הדמויות החדשות, כי פשוט אין לו מספיק זמן וטקסט כדי לעשות זאת. הדמויות הותיקות מן הפרק הראשון, לכן, מקבלות יתרון משמעותי, כיוון שהצופה מכיר אותן ולכן גם איכפת לו מהן. נוצרת חוסר-סימטריה מעיקה בין הדמויות החדשות שבהן הצופה לא מסוגל להתעניין, ובין הדמויות הותיקות (פרודו, גאנדאלף, ארגורן וכו') שזכו להיסטוריה קולנועית משלהם.


הבמאי עיוות את הסיפור כדי לקצר וללטש אותו. הוא ממציא כמה תפניות קטנות בשביל לסדר טוב יותר את רצף האירועים, מעלים דמויות שאין לו זמן לגעת בהן ומחביא סוגיות עמוקות שאין לו יכולת לעסוק בהן כמו שצריך. הסובלים מכך, למשל, הם ה'אנטים', שסיפורם הנוגע-ללב תופס מקום רב בספר, אך כאן הם הופכים לדמויות פלקטיות ומנוכרות. חבל. גם הדיאלוג שיטחי הרבה יותר, כי כל דיבור פואטי נשמע מנופח לאור התשוקה לאקשן. (הרבה לאחר כתיבת ביקורת ראשונית זו, קניתי את הגירסה המורחבת בדי-וי-די, ובה אומרת בפירוש אחת התסריטאיות של הטרילוגיה ש"אין מה לעשות, המדיום הקולנועי הוא שיטחי, ואי אפשר להגיע בו לעומק הקיים בספר המקורי של טולקין". אני מסכים לגמרי, ואין ברירה אלא להתפשר כאן).


עם זאת, חייבים לציין בפירוש, שהסרט 'שני המגדלים' מסתיים הרבה לפני הספר. במהדורה הכתובה, מתרחשים אירועים רבים שאינם מוזכרים בסרט: המפגש עם סארומן באייזנגארד, הקרב עם שילוב שבו נפצע פרודו אנושות, וכמובן כליאתו של פרודו. הפער בין הסרט לספר גדול, יחסית.


הקרב על הלמ'ז דיפ, לעומת זאת, זוכה אצל ג'קסון לטיפול מעמיק ומשובח. הוא בנה סט מרשים, מדויק, עם צבא אורקים ממוחשב, סצינות-ענק וכמה קרבות מרתקים. יש לציין כי העובדה שמדובר בלהיט הוליוודי מעט פוגעת בריאליזם של הקרב, לאור העובדה שהמפיקים התאמצו להשיג דירוג 'משפחתי' ככל האפשר, ולכן לא תראו יותר מדי גולגלות, דם משפריץ וכו'. גם הקרבות עצמם אינם אקרובטיים במיוחד, אבל לזכותו של ג'קסון ייאמר שגם טולקין עצמו לא היה אשף-פעולה ופעלולים, והגישה השמרנית ביחס לקטעי אקשן הולמת את סגנון הכתיבה המרוסן והמלכותי של טולקין עצמו.


הקרב של הלמ'ז דיפ, לכן, מעולה. אם יש סיבה לצפות בסרט, זו אחת מהן. הסיבה השנייה, לדעתי הצנועה היא דמותו של גולום. אנשי הגרפיקה הממוחשבת עבדו שעות נוספות על הריאליזם של הדמות המסקרנת הזאת, והתוצאה מרהיבה: יצור בעל אלף העוויות, סכיזופרני, ילדותי וזקן, מרושע ותמים, חמוד ומגעיל. המורכבות הפסיכולוגיות של גולום מרתקת את הצופים, יוצרת סימפטיה ותיעוב בו-זמנית, ועומדת בניגוד חד כמעט לכל הדמויות האחרות בספר. גולום הוא ללא ספק אחת הדמויות התלת-מימדיות היחידות באפוס הקולנועי הזה. איכויות המשחק הדיגיטליות של המפלץ מאפילות על כל השאר, אפילו של סארומן, שנוכחותו הדלה בסרט פוגעת בדמות המרשימה שהצליח לבנות בפרק הקודם.


דמויות אנושיות כמו תיאודן, פרמיר או איאומר מעוצבות ברישול, שלא לומר בחוסר איכפתיות. הם אנושיים מדי, אנגלו-סקסיים מדי, מוכרים מדי ויום-יומיים מדי בעולם המיתולוגי המרתק של טולקין. נדמה כאילו ג'קסון עצמו משתעמם מהם. (הערה: בגירסת הדי-וי-די המורחבת, פראמיר זוכה להעמקה ניכרת, ועדיין תיאודן ואיאומר נותרים שטוחים).


בסופו של חשבון, אם מביטים על הפרוייקט הקולנועי הזה בעין ריאליסטית ואמפטית, קשה לומר שג'קסון יכול היה לעשות טוב יותר. הספר של טולקין כל כך עבה, והזמן שניתן לג'קסון כל כך קצר. עבור סרט הוליוודי, שלוש שעות זה מעל לראש. אך כדי לעשות צדק עם טולקין, דרוש אפוס מלא של 36 שעות כדי להעביר את רוחב היריעה של הטרילוגיה. בשלוש שעות אין ברירה אלא לרוץ מהר ולהתרכז באקשן השיטחי. לכן יכול כל טולקיניסט ממוצע להיות שמח בחלקו כאשר הוא מקבל סצינה נפלאה שבה גולום משוחח עם עצמו, בדיאלוג סכיזופרני של יצור מיוסר; וניתן רק להביע התפעלות מהקרב בהלמ'ז דיפ, שעוצמתו הקולנועית גדולה בהרבה מעוצמתו הספרותית.


הספר של טולקין גדול על הוליווד בכמה מספרים. לכן צריך להסתפק במועט, כיוון שככל הנראה לא נקבל עיבוד גרנדיוזי מזה על המסך הגדול, בימי חיינו. אני מחכה בקוצר-רוח לגירסה המורחבת של הסרט "שיבת המלך", שיחתום את הטרילוגיה ויאפשר לי לחזור לקריאת הספר בפעם הרביעית.


(ביקורת זו תוקנה ונערכה שוב בדצמבר 2003)