דו"ח ועדת אורשער חמישי ההודעות שנשלחו לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה
1. אהוד ברק כיהן כראש ממשלת ישראל וכשר הביטחון החל ב-6.7.99 ובמהלך אירועי אוקטובר. בימים שקדמו לאירועי אוקטובר ובמהלך האירועים עצמם, ישב בראש ישיבות הערכות מצב בהם נטלו חלק גורמי הביטחון השונים, וכן בראש ישיבות הממשלה. בסופן של ישיבות אלה, הוא זה שסיכם את הדיון בו הנחה, בתפקידו כראש ממשלה, את גורמי הביטחון, לרבות את המשטרה, באשר להמשך פעולתם והתמודדותם עם האירועים. להלן נדון בפרטי האזהרה שנשלחה לו בתום שלב הדיונים הראשון של הוועדה.
פרט האזהרה הראשון
2. על פי פרט האזהרה הראשון:
"בהיותו ראש ממשלת ישראל, לא היה ער במידה הנדרשת לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית בישראל, אשר יצרו בתקופת כהונתו חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה נרחב. מחדל זה התבטא, בין היתר, בכך שלא שעה לפניות והמלצות לקיים דיון כלל מערכתי בנושא, ובפועל לא קיים דיון כזה. כתוצאה מכך, גם לא נתן דעתו בצורה מספקת לצורך בהיערכות הולמת של משטרת ישראל להתפרצות מהומות כאמור. בכך נמנע מלתת את דעתו במידה הנדרשת לנושא שהוא בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל, ולשלום אזרחיה".
על פי המיוחס למר ברק בפרט
אזהרה זה, יש לבחון: א. אם היה ער במידה הנדרשת, במסגרת תפקידו כראש ממשלה,
לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית בישראל, תהליכים אשר יצרו חשש ממשי לפריצת מהומות
בקנה מידה רחב; ב. אם הוכח שלא פעל כהלכה בכך שלא קיים דיון כלל מערכתי בתהליכים
ובחשש האמור;
ערנות לסיכון פריצת מהומות וההיערכות לקראתן
3. מר ברק חולק על התיאור, שלפיו לא היה ער במידה הנדרשת לכל התהליכים שהתרחשו בחברה הערבית בישראל במהלך כהונתו כראש ממשלה. מר ברק מבהיר, כי אמנם לא היה ער לקיום אותם תהליכים שיצרו חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה נרחב, מסוג המהומות שפרצו בפועל, אך לטענתו, אירועי חודש אוקטובר 2000 לא נצפו על ידי גורם כלשהו. ממילא, לא רבצה על מר ברק, לשיטתו, חובה לתת את דעתו למוכנות המשטרה לאירועים מסוג אלה שהתרחשו, אותם חזר מר ברק והגדיר כ"רעידת אדמה".
אשר למודעותו של מר ברק לתהליכים שהתפתחו במגזר הערבי בתקופה הנדונה, הרי שמעדותו של מר ברק עולה, ככלל, מודעות למרבית תהליכים אלה. עם זאת, יש להעיר כי בנקודה חשובה אחת לפחות, אין התייחסותו של מר ברק תואמת את מצב הדברים בשטח. מר ברק מעיד על עצמו, וחוזר ומדגיש, כי היה ער ל"נכונות גוברת של יחידים בחברה הערבית להתעמת עם רשויות המדינה, עד כדי שימוש באלימות", על רקע נושא הריסות הבתים. ברם, המציאות היתה מורכבת יותר וקשה יותר. המציאות היתה, שההתנגדות בכוח לכוונות השלטון בנושא הבנייה הבלתי חוקית לא היתה נחלתם של יחידים. הנטייה הכללית באותה תקופה היתה הפיכת כל אירוע מקומי בנושא זה לאירוע בעל אופי לאומי, והתגייסות המונית על מנת להתנגד לכוונות המדינה לבצע הריסת בתים. התגייסות המונית זו הכילה איום, לעתים בלתי מוסווה, באלימות המונית. היבט זה עולה מחומר רב שהוצג בפני הוועדה.
לשם דוגמה, ניתן להפנות לדברים שאמר ראש שירות הביטחון הכללי, בסיכום דיון שנערך ביום 14.9.00, אשר השתתפותו של מר ברק בו בוטלה ברגע האחרון. ראש השירות ציין, כי "בשנתיים שלוש האחרונות תם עידן האירועים המקומיים/הגזרתיים של ערביי ישראל. כל אירוע מקומי הופך מיד לאירוע לאומי/לאומני. ההתגייסות הינה טוטאלית. כל אירוע כזה מקבל 'תעודה' של חברי הכנסת וכן של המנהיגים הקיצוניים - שילוב זה הינו קבוע ומתעצם"[1].
שמענו דברים ברורים בנושא זה גם מפי מנהיגי המגזר הערבי. אלה שבו והבהירו עד כמה נושא זה של הריסת בתים הפך לנושא כללי של המגזר הערבי, אשר ראוי-גם-ראוי שהמגזר הערבי כולו יתלכד סביבו וימנע הריסה של בנייה בלתי חוקית. הם עודדו לכך את המגזר כולו ובפועל עשו להתלכדות כזו במספר מקרים בהם דובר בהריסת בתים. מצב דברים זה היה ידוע לא רק לשירות הביטחון הכללי, אלא היה ידוע גם לפיקוד המשטרה ולכל העוסקים במגזר הערבי. לפיכך, הפער בין מצב הדברים בפועל לבין תיאור הבנתו של מר ברק את מצב הדברים הוא פער משמעותי. כך, הן לעניין הבנת עומקו של התהליך והן לעניין ההבנה של הסיכון הקונקרטי, והסיכון הרחב יותר, הנובע מן הפעילות המאורגנת אשר נועדה למנוע, בכוח ההמון ובכוח האלימות האפשרית מצידו, את מימוש כוונות השלטון.
4. אשר ליכולתו של מר ברק לצפות אירועים כדוגמת אירועי אוקטובר, נוכל להפנות לעיקרי הדברים עליהם עמדנו לעיל בסוגיית הצפי[2]. הדגשנו שם הן את עובדות הרקע והן את אירועי הימים שקדמו לאירועי אוקטובר, כולל בשלב האחרון את הקריאה לשביתה כללית ולתהלוכות מטעם ועדת המעקב, אשר היה בהם כדי לנבא אירועים והפרות סדר חמורים אפשריים במגזר הערבי. הבהרנו שם גם, שהידרדרות במצב בשטחי הרשות הפלסטינית, עלולה היתה להוות אירוע-הדק (טריגר) לאירועים במגזר הערבי בתחומי ישראל, וכי מר ברק צפה הידרדרות בשטחים ואף תוצאות קשות של הידרדרות כזו[3]. ראינו לעיל גם, שבמסגרת משחק המלחמה "רוח סערה" שנערך במשטרה בחודש ספטמבר 2000, נבחנו תרחישים דומים לאלה שאירעו בפועל, ותרחישים אלה נבחרו לא במקרה. לטענת ברק, הוא לא ידע על תרחישי "רוח סערה". אך לנוכח התהליכים שעברו על המגזר הערבי בתקופה עובר לאירועי אוקטובר, ובמיוחד במהלך שנת 2000, וכן לנוכח קיומו של צפי בפועל לאירועים כה קשים בשטחים, חייב היה מר ברק ליתן את הדעת בדחיפות על הנגזר מכל האמור לגבי המגזר הערבי בתחומי מדינת ישראל. מר ברק לא התמודד עם השאלה כיצד סבר שיש להיערך לקראת אירועים אפשריים במגזר הערבי בישראל, על רקע תחזיתו לאירועים כה קשים בשטחים. בהקשר זה, לא הובאה כל טענה מטעם מר ברק כי יזם בדיקה של עניין זה, כי העלה אותו לדיון או בחן את ההיערכות לאורו.
במצב זה, ולנוכח התרחישים שהוא עצמו צפה ביחס לשטחי הרשות הפלסטינית, אין מר ברק יכול להישען על טענה כי תרחישי "רוח סערה" לא הגיעו לידיעתו. אפילו נכון הדבר, אילו היה פועל מר ברק כנדרש לקיים דיון בהשלכות האפשריות של המצב שהוא ראה לנגד עיניו, היו התרחישים האמורים מגיעים לידיעתו.
5. ונקודה נוספת. מר ברק טוען, כי התרחישים הנדונים מהווים אחת מקשת אפשרויות, שהועלתה באופן היפותיטי גרידא על ידי גורמי ההערכה, כמעשה שגרה מצידם. אין לקבל טענה זו. התרחישים הנדונים הועלו כאפשרות קונקרטית, והיו אלה אירועים שהתרחשו בפועל במגזר הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2000, אשר חוללו את הדיונים לגבי הסתברות התממשותם של תרחישים אלה. אפשרות זו גם עמדה ביסוד הנחות העבודה והתרחישים עימם התמודדו משתתפי משחק המלחמה "רוח סערה". בשל כך אין לקבל, בשום פנים ואופן, את טענתו של מר ברק, כי העמדה לפיה היו האירועים בגדר הצפוי במהלך שנת 2000 אינה אלא חוכמה בדיעבד. למרבה הצער, גורמי ההערכה העיקריים סברו בתקופה הרלוונטית, כי הכתובת לעניין זה מתנוססת על הקיר.
בין גורמים אלה נכלל גם השר וילנאי. השר מתן וילנאי, שאותו הפקיד מר ברק בראש גוף שעסק בתיאום פעילותם של משרדי הממשלה מול המגזר הערבי, ואשר היה מצוי בנושא זה לכל פרטיו ונבכיו, העיד, כי התריע באופן מפורש בפני מר ברק על הסכנות הנובעות מן המצב כפי שהיה באותה עת במגזר הערבי. בתשובה לשאלה, אם העמיד את מר ברק על סכנה של פיצוץ במגזר הערבי, השיב: "כן, יותר מפעם, וזו היתה, הייתי אומר, אמירה ברורה לחלוטין"[4]. בהודעתו בפני אוספי החומר אמר וילנאי: "אני באופן שוטף אמרתי לרה"מ שהמצב הזה עלול להביא לפיצוץ"[5]. בהתייחסו לאירועי אוקטובר ציין, כמו אחרים, ש"הכתובת היתה על הקיר".
6. מר ברק טען בעדותו ובסיכומיו, שבדרך כלל התבטאויות כמו "פיצוץ" צפוי נאמרות על דרך ההגזמה ואין מסתתר מאחוריה חשש אמיתי לאירוע חריג. אולם, אין לפטור את כל האמירות והאזהרות אשר הושמעו בפני מר ברק כאמירות על דרך הגוזמה, אשר הוא היה רגיל לשמען. אמירות אלה לא נאמרו בחלל ריק. מפי ברק עצמו יודעים אנו, שבמהלך שנת 2000, בתקופת כהונתו, החמיר החשש מפני גילויי אלימות במגזר הערבי. החשש גבר, יש להוסיף, כתוצאה מעימותים אלימים בהם היו מעורבים גורמים במגזר הערבי. אכן, מר ברק מסכים בסיכומיו (בפיסקה 47) שכל אחד ממרכיבי אירועי אוקטובר כבר התרחש בעבר. משמע, לא היתה כל הפתעה לגבי אף אחד מהם. כך, היו בעבר אירועים במקומות אחדים בהם האלימות כלפי שוטרים לא היתה קטנה מבאירועי אוקטובר. כבר היו בעבר מקרים של התפרצות בו-זמנית של אירועים ביישובים שונים במגזר הערבי. גם היו בעבר אירועים במגזר הערבי בהם היו נפגעים רבים. היו אירועים של סגירת צירים ראשיים והתנכלות לכלי רכב של יהודים והיו אירועים שארכו מספר ימים. אלא, שלטענתו של מר ברק, חיבורם של כל המרכיבים האלה יחד מהווה מהות חדשה, ואת זו לא ניתן היה לצפות. מהות חדשה זו, שאותה הוא מכנה "רעידת אדמה", התאפיינה בעוצמה חסרת תקדים. לטענתו, רעידת אדמה כזו לא צפו ולא ניתן היה לצפות. מה שצפו, וניתן היה לצפות, הם אירועים כדוגמת "יום האדמה", או "יום האדמה פלוס". לכך היתה המשטרה ערוכה. לפיכך, אומר מר ברק, המשטרה לא היתה ערוכה למה שלא ניתן היה לצפות, ואין לבוא בטרוניה על האחראים למוכנות המשטרה על שלא היו ערוכים לכך.
דברים אלה מחזירים אותנו למה שאמרנו, ונחזור ונאמר. עימותים קשים היו צפויים. היו התבטאויות המלמדות על כך, שעליהן עמדנו לעיל. העובדה שלא היה צפי מדויק ומפורט של האירועים כפי שהתרחשו בפועל, אינו פוטר את הגורמים האחראים להיערכות כוחות המשטרה, שכן היה צפי לעימותים קשים. די היה בכך, שאירועי אלימות במקומות רבים נצפו, אפילו תחום התפרשותם ועוצמתם המדויקים לא היה ידוע מראש. כאמור, ניתן היה לצפות, ואף נצפו, אירועים כדוגמת "יום האדמה" או "יום האדמה פלוס". אף לא אחד מאירועי אוקטובר חרג מאירועי אחד מימי האדמה בעבר. מה שקרה הוא, שהאירועים התרחשו במספר גדול יותר של יישובים. לפיכך, על יסוד מה יכלו הגורמים האחראים לצאת מהנחת עבודה שלא כך יקרה?
היקף אירועי אוקטובר בוודאי היה צריך להיות צפוי לאחר החלטתה של ועדת המעקב על כך שהתהלוכות וההפגנות יתקיימו בכל יישובי המגזר הערבי. נדגיש, שניתן היה לצפות כי אירועים אלה יהיו חמורים יותר מבעבר נוכח העלייה בנכונותם של אנשים ומנהיגים במגזר הערבי להתעמת עם רשויות השלטון ובראשן - המשטרה. על סמך מה, אם כן, ניתן היה להניח שהאירועים יהיו בעלי עוצמה כמו בעבר, או בדומה לכך, בלי להביא בחשבון שעוצמתם תגבר? דומה, כי אירועי העבר שיחקו תפקיד נכבד, אם לא מכריע, בהערכות לגבי מה שעלול להתרחש בעתיד. ההנחה היתה, שמה שהיה הוא שיהיה, ושבוודאי לא יהיה חמור מכך באופן משמעותי. גישה זו היא שהיתה בעוכרי מי שלא כלל במסגרת שיקוליו אפשרות שיתכן שהפעם יהיו העימותים ותוצאותיהם חמורים יותר. דעתנו היא, שאפשרות אחרונה זו, אשר נגזרה מהצטברותם של גורמים רבים שעליהם עמדנו, היתה חייבת לעמוד לנגד עיני הגורמים האחראים כאפשרות אותה יש להביא בחשבון ולהיערך לקראתה.
7. מר ברק טען עוד, שאפילו ניתן היה לצפות את אירועי אוקטובר כאחת מהאפשרויות הסבירות של התפתחות העימותים עם המגזר הערבי, לא עליו מוטל היה הדבר. גורמי המודיעין וההערכה, דהיינו, שירות הביטחון הכללי והמשטרה, הם שהיו צריכים לעמוד על כך, ולא הוא.
אין לקבל טענה זו. ראשית, היה צפי שאירועים עומדים לפרוץ וצפי זה היה גם נחלתו של מר ברק. הגורמים לצפי הזה, עליהם עמדנו בהרחבה[6], היו בידיעתו של ברק כמו בידיעתם של אחרים. הנעלם הממשי היחיד היה איך יתפתחו העימותים וההתפרעויות הצפויים. זאת לא ניתן היה לצפות בוודאות. ברק, בלי ספק, היה מודע לכך. על רקע זה היה עליו לכלכל צעדיו. שנית, כבר מספר ימים לפני האירועים נטל מר ברק יוזמה וקיים ישיבות הערכת מצב בהן נדונו אפשרויות ההסלמה במגזר הערבי. בישיבות הערכת מצב אלה נטל מר ברק לידיו את המושכות, העלה הערכות באשר לאירועים צפויים, סיכם את הדיונים והנחה כיצד לנהוג לאור העובדות כפי שהיו ידועות אותה עת. במסגרת זו נטל על עצמו גם להנחות, כללית, כיצד על כוחות המשטרה לנהוג לקראת הבאות. בין אם בחר לפעול כך על רקע עברו הבטחוני ובין אם החליט שכראש ממשלה וכשר ביטחון עליו להיות מעורב בהחלטות הנוגעות למוכנות המשטרה, במקביל להכנות של הצבא ובנוסף להן, אין הוא יכול לאחר מעשה להתנער מהאחריות ומהמעורבות שנטל על עצמו כאמור. ואכן, במסגרת מעורבותו זאת, הורה בדיון הערכת מצב שהתקיים ביום 29.9.00 להחזיר שוטרים מחופשת ראש השנה, בשל הצורך להגביר את מוכנות המשטרה. על כן, גם אין לקבל את הטענה שלמר ברק לא היו האמצעים או הכלים המספיקים להגיע להחלטה הנכונה, ועל כן לא עליו מוטל היה הדבר.
אי קיום דיון כולל בנושא המגזר הערבי
8. צוין לעיל[7], כי כבר בחודש מאי 2000 הועלה בפני ראש הממשלה הצורך בקיום דיון כלל מערכתי דחוף בסוגיית המגזר הערבי, על רקע אירועים שהתרחשו בתחילת שנת 2000 במגזר זה. בתחילה נקבע מועד דיון לחודש מאי 2000, אך מועד זה הוסט פעמים אחדות, וסופם של דברים הוא שהדיון לא התקיים אלא לאחר אירועי אוקטובר 2000.
9. מתוך מכלול החומר שבפני הוועדה, ניתן למנות מספר תכליות שהיו יכולות להיות לדיון האמור. האחת היא תכלית נקודתית-קונקרטית. בשנת 2000 התרחשו אירועים במגזר הערבי. אלה הדליקו, במקביל, אצל גורמים שונים נורות אדומות באשר להתפתחויות הצפויות במגזר זה. מנקודת מבט זו היה הצורך בדיון במעמד ראש הממשלה נעוץ בצורך להציג בפניו את ההתפתחויות ואת הנגזרות, אשר עלולות לנבוע מהן, לרבות בתחום הסדר הציבורי, על מנת לקדם את פני הרעה במישור המבצעי. במובן זה, היתה יכולה להיות לקביעת דיון בהקדם השפעה על מידת המוכנות לאירועים, כפי שהתרחשו בפועל כעבור זמן לא רב.
לעניין זה ציין ראש שירות הביטחון הכללי, בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם ועדת החקירה, כי עובר לאירועי אוקטובר 2000, עמדת השירות היתה, כי "אנחנו בעצם נמצאים מבחינתנו לפחות במציאות של סידרה של אירועים שהצביעו על התחממות באווירה הכללית. הלחץ שלנו לדיון מערכתי עם ראש הממשלה, ובסופו של דבר המפגש בספטמבר עם צמרת המשטרה הוא לא מקרי, אלא מתוך הבנה וצורך להבהיר את תמונת המצב ... הבקשה שלנו היתה לדיון בדרג רה"מ ושרים רלוונטיים. בשלב מסוים זה התחושה שלי היתה, לא אמרו לנו 'אל תתקשרו אלינו, אנחנו נתקשר אליכם'. אבל אתה מרגיש מתי אתה נתפס כמושך שרוול חזק מדי ועומד לקרוע אותו"[8]. עוד הוסיף: "הדרישה לקיים דיון מערכתי בראשותו [של ראש הממשלה] היתה מעוגנת בתיאור תמונת המצב, וכפי שאמרתי היתה סידרה של אירועים בשנה הזו שהם בהחלט בחזקת אינדיקציה לפחות לפוטנציאל הסלמה בקרב ערביי ישראל במציאות מסוימת של טריגרים שיכולים לדחוף את זה לאלימות"[9].
בהמשך לכך, עולה מן החומר שבפני הוועדה, כי הצורך בדיון עם ראש הממשלה נבע גם מן הכוונה להציג בפניו את סוגיית המדיניות בכל הנוגע לפתיחת צירים. בעניין זה התבטא מפכ"ל המשטרה דאז, יהודה וילק, בדיון שנערך ביום 14.9.00 בשירות הביטחון הכללי. בדיון זה היה אמור ראש הממשלה ליטול חלק, אך, כמו דיונים אחרים, הוא בוטל ואז התקיימה פגישה בלי שהוא נכח בה. בהתייחסו לנושא המגזר הערבי, אמר המפכ"ל וילק בישיבה, כי "בעיית ערביי ישראל לא הוצגה בפני הדרג המדיני במלוא חומרתה. הדרג המדיני אינו מבין את עומק הבעיה ואת הפוטנציאל הטמון בה"[10]. הנושא של שמירת צירי תנועה פתוחים, והחשש שיהיה קושי בכך, גם הוא נושא מבצעי בעל חשיבות רבה המצדיק התייחסות מצד ראש הממשלה בדחיפות הראויה.
10. ויודגש, נסיונו של מר ברק לטעון, כאילו בשנת 2000 לא אירע דבר-מה חריג או משמעותי אשר הצריך או חייב לקיים את הדיון האמור, אינו יכול להתקבל. עמדנו לעיל[11] על שרשרת האירועים שהתרחשה בשנת 2000. תדירות האירועים החמורים באותה שנה היתה גבוהה לאין שיעור מזו שהיתה בשנים קודמות. לכך הצטרפה העובדה, שהמשא ומתן עם הפלסטינים הגיע לנקודת הכרעה. מכך נבעו התפתחויות אפשריות בתחומי הרשות הפלסטינית והתעוררו השלכות אפשריות למצבו של המגזר הערבי בישראל. כל אלה גרמו להגברת המתח באותו זמן.
גורמי ההערכה היו תמימי דעים, כי שנת 2000 סימנה שינוי מהותי בעניינים אלה. כך ציין ראש שירות הביטחון הכללי באופן מפורש, כי לעניין זה "שנת 2000 היא חריגה יחסית לשנים קודמות. היא שזורה גם באירועים אלימים"[12]. הוא פירט עמדה זו בסקירת נקודות הייחוד של שנת 2000, בה אמר, כי "בשנת 2000 ... יש 'יום אדמה' שהיו [בו] התכתשויות, ימי הסטודנטים, יום העצמאות בשפרעם, 15.5.00 'יום הנכבה', אירועים בשטחים עם הרוגים ... האסירים הפלסטינים בבתי הכלא שלנו היו אז בשביתה. 'אינתיפאדת האסירים' ... שבוע לאחר מכן יש את הסיפור של יציאה מדרום לבנון ... [ב] יולי - קמפ דייויד. זה היה קליימקס עבור כולם, לא רק עבור הישראלים. גם הפלסטינים, בעיקר ערביי ישראל, שהיו לקראת קמפ דייויד בתחושה שהם הולכים להישאר המיעוט הערבי הגדול ביותר בלי פיתרון מדיני..."[13].
גם היועץ לענייני ערבים של מפכ"ל המשטרה, תת ניצב ראובן לוי, דחה תיזה זו של מר ברק. הוא העיד, כי הטמפרטורה במגזר הערבי היתה במגמה של עלייה חדה בשנת 2000. תת ניצב לוי העיד: "היה ברור לי שאנחנו על ציר פיצוץ עם ערביי ישראל, וגם אם הוא יהיה מודרג, בוא יבוא. זה טיבעם של תהליכים. הם כמו יובלים קטנים שבסופו של דבר זורמים לשטף אחד גדול. זה מה שקרה לנו, לפי דעתי. ...אם נדגים [זאת במטפורה] מתחום הפיסיקה, במונחים של סף רתיחה: המים בסיר הלחץ הזה היו בשנת 2000 בערך בטמפרטורה של 95 מעלות, ובשנת 1996 - 60 מעלות. ברור שהתהליך האסטרטגי, המהותי, הוא הקרקע להתפרצות עצמה"[14].
11. הצורך בקיומו של הדיון האמור נבע גם מהיבט אסטרטגי רחב יותר. הגופים האמונים על המעקב אחר המתרחש במגזר הערבי, על מתן ייעוץ ועל היערכות בנושא זה ראו לנגד עיניהם תהליכים של הידרדרות ביחסי המדינה עם מגזר זה. הגופים האמורים סברו בזמן אמת, כי נדרש שינוי אסטרטגי דחוף ביחסו של השלטון, ובמרכזו ראש הממשלה, למגזר זה. אין מדובר, אם כן, בשינוי אשר עניינו מתמקד בתחום הסדר הציבורי בלבד, אלא גם בהקשר הרחב יותר של יחסי המדינה עם המגזר הערבי. הגורמים העוסקים בנושא היו תמימי דעים, כי נדרשה מעורבות פעילה, אישית וישירה מצד ראש הממשלה במישורים שונים, ואף למטרה זו נועד הדיון בראשות ראש הממשלה. תכליתו של הדיון שהיה אמור להתקיים בראשות ראש הממשלה היתה להבהיר ולהדגיש את הצורך הדחוף בטיפול מצידו בעניין, אשר נתפס בעיני הגורמים הנוגעים בדבר כקריטי.
לעניין זה העיד ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי, כי העריך, כבר במאי 2000, שהוועדה שהקימה ממשלת ברק, בראשותו של השר מתן וילנאי, אשר הופקדה על נושא המגזר הערבי, אינה אפקטיבית, וכי "...ראש הממשלה צריך לטפל בזה במישרין. מבחינת החשיבות הלאומית [זה] כמו המשא ומתן עם סוריה. ככה הדברים צריכים להיות בגלל חומרת המצב, ובמצב הנתון רק ראש הממשלה, בראש ועדה כזו, יכול להניע פעולה מן הסוג הזה"[15]. ראש המרחב הצפוני שב ואמר דברים אלה בדיון שנערך עם משטרת ישראל ביום 14.9.00.
ראש המרחב הצפוני עמד על ה"קצר" בין ראש הממשלה למגזר הערבי. בהודעתו בפני אוספי החומר של הוועדה, אמר מפורשות:
"... אני רוצה להשתמש במונחים עדינים, [ראש הממשלה] לא הפנה תשומת לב רבה למגזר הערבי מאז נבחר. בעיניהם הוא נחשב למי שזנח אותם כליל. הם רואים את עצמם כמי שסייעו לבחירתו, ועוד לפני האירועים הם ביטאו תיסכול על רקע זה ... בראייתם, הוא לא היה בקשר איתם ולא פתר [בעיות] ולא התייחס אליהם"[16].
יצוין, כי ראש השירות העיד במפורש, כי הדרישה לקיום הדיון נעשתה גם על רקע התפיסה כי מדובר בנושא קריטי, הטעון טיפול מיידי. לדבריו, חרף אילוצי זמן קשים בשירות הביטחון הכללי, התקיים ביום 22.5.00 דיון הכנה בנושא זה לקראת הדיון אצל ראש הממשלה שהיה אמור להתקיים ביום 25.5.00, שכן "ראינו אותו כנושא משמעותי מאד, הייתי אומר קריטי, להתניע או להמשיך, או להכניס למסלול קצת יותר מואץ וקצת יותר יעיל את כל נושא הממשק מדינה-מול-ערביי ישראל"[17]. מר דיכטר אישר, כי השב"כ ראה חשיבות בקיום פגישה כזו ולכן האיץ והשתדל כי תתקיים. הוא ציין, כי "היה חשוב לנו קודם כל להציג את התמונה שאנחנו, כשב"כ, יודעים להציג על ערביי ישראל, את תופעת הבדלנות שאנחנו זיהינו אותה הולכת ומתגברת, ולצערנו לא חשבנו שהתמונה הזו בהירה ונהירה לדרג המדיני די הצורך, ולא חשבנו שאנחנו צריכים להיות הגורם היחידי שמתריע בשער על הנושא הזה"[18].
12. דברים אלה נאמרו על רקע תחושתם של הגורמים העוסקים בנושא, כי ראש הממשלה מתעלם מן הנושא ואינו עוסק בו באופן ראוי. השר דאז וילנאי העיד, כי מר ברק העביר את המסר, את התפיסה, כי הוא כראש ממשלה עוסק בתהליך השלום וכי ברגע שיושג השלום, תישא הבעיה של ערביי ישראל אופי שונה לגמרי, ואז ניתן יהיה להתמודד עימה[19]. בינתיים, אמר וילנאי, שידר ברק את המסר "תמתינו [עד] שיגיע השלום". וילנאי גם העיד, כי ראשי המגזר הערבי לא קיבלו גישה זו והיא עוררה אצלם תחושה כי הם נדחקים הצידה. לדבריו, הוא ראה את תפקידו לנסות להתמודד עם תחושה זו, שכן "...ראש הממשלה לא נתן להם תחושה שהוא הולך ממש לטפל בהם, אלא קודם כל להביא את השלום, שזה הנושא המרכזי, ואז גם להתמודד עם הבעיות שלהם".
אשר להיבט האסטרטגי, ציין השר וילנאי[20], כי "ההתרעה האסטרטגית היתה קיימת, זו הכתובת על הקיר. והיה ברור, שיש פער עצום בתוך החברה הישראלית בין האזרחים הערבים לאחרים, והיה ברור שצריך לטפל בזה. זה הדבר שהיה Common Knowledge, זה היה ברור לכולם, לא היה צריך לדון בזה. זה לא משהו שאמרת 'מה, באמת? יש בעיה?' לתרגם את זה להתרעה טקטית, שאני יודע שתפרוצנה מהומות בסדר גודל הזה בתאריך כזה, אני לא הייתי מודע לזה. לדעתי, אף אחד לא היה מודע לזה. היו מספר הבהובים בכתובת על הקיר. האחד, זה אירועים קשים מאוד שהיו בשפרעם ביום העצמאות... במאי 2000... היו אירועים שנתיים קודם, או שנה קודם, אם זה 99', בשטחי אל-רוחה באום אל-פחם, מה שקרוי שטח אש 107, שהיו צריכים גם כן להוכיח את העוצמה".
13. ברוח כמעט זהה פנתה המועצה לביטחון לאומי בהצעה לראש הממשלה בחודש ספטמבר 2000. במסמך, שכותרתו "מהלך לבלימת ההסלמה מול ערביי ישראל"[21], הוצעה שורה של פעולות, שמטרתן למנוע הידרדרות מהירה מול הציבור הערבי במדינת ישראל. בין הצעדים שהוצעו היו מפגש בין ראש הממשלה לבין פורום נציגים של האוכלוסייה הערבית, שייערך ביישוב ערבי, תוך הדגשת ההבנה לקיפוח המגזר הערבי ולצורך לפעול לתיקונו. כן הודגשו הצורך במתן פתרון לנושא הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי, בליווי של ראש הממשלה לתכנית הכלכלית-חברתית של הממשלה, והצורך בכך שראש הממשלה יתייחס במפורש לאזרחי ישראל הערבים בנאומיו העוסקים בחברה הישראלית, בשלום ובכלכלה.
ניתן להבין הצעה זו על רקע ההצטברות ארוכת השנים של קיפוח ושל תחושות תסכול בקרב המגזר הערבי, אשר גרמו לכך שהצעדים שננקטו בתחילת כהונתה של ממשלת ברק לא נתפסו בעיניו אלא כטיפה בים. ניתן להבינה גם על רקע התחושה שביטאו רבים ממנהיגי המגזר הערבי, כאילו התייחסותו של מר ברק למגזר היתה מזלזלת ולא תאמה את שציפו ממנו.
14. על המצב ששרר בנושא זה, בתקופה הסמוכה למועד הראשון שנקבע לדיון בראשות ראש הממשלה, ניתן ללמוד גם ממכתב ששלח ד"ר אלי רכס, יועצו החיצוני של ראש הממשלה לנושאי המגזר הערבי, ביום 18.4.00. מכתב זה הוא חריג. העלאת הדברים על הכתב, באופן חריף ולעתים בוטה, מצביעה על תחושת דחיפות רבה ביותר של הכותב בנושא זה. ד"ר רכס המליץ, ביוזמתו ועל רקע האירועים הקשים של תחילת שנת 2000 במגזר הערבי, כי ראש הממשלה יתייצב מאחורי מדיניות הממשלה במגזר הערבי, יהיה מעורב בהקצאת תקציבים מיוחדת למגזר הערבי, ויצור דפוסים של קשר ומפגש שוטף עם האוכלוסייה הערבית בתחומי המדינה. במכתבו מתריע ד"ר רכס, כי זעמם של בני הציבור הערבי הולך וגובר וכי קיימת נסיגה חמורה ביחסים בין המיעוט הערבי לבין המדינה, על רקע אי מימושן של ציפיות המגזר הערבי לשינוי בעקבות בחירתו של מר ברק לראשות הממשלה. במכתב נכתב, כי "...פנייה זו באה כדי להתריע בפניך על מה שאני רואה כנסיגה חמורה ביחסי המיעוט הערבי ורשויות המדינה. התייחסותה של האוכלוסייה הערבית לפעולות הממשלה במגזר הערבי עומדת ביחס הפוך לציפיותיה. ההנחה בקרב הערבים בישראל, כי אכן יחול שינוי הושתתה על התקווה, שהממשלה תגשים את מחוייבות הבחירות שלה. אולם בניגוד לתקוות, בציבור הערבי שוררות היום תחושות של הזנחה, שוליות, הדרה, זלזול, פגיעה בכבוד והפחתה בערך. מפלס הזעם של הערבים בישראל גואה. התסכול מחפש אפיקים לפרוץ בהם". ד"ר רכס מסיים את מכתבו במלים אלה[22]:
"אדוני ראש הממשלה, דברים אלה נכתבים מתוך תחושת דאגה עמוקה. אני אישית חש תסכול משום שעם הקמתה של ממשלה זאת נוצרו תנאים להצעיד את שילובם של הערבים בישראל קדימה ולהקהות את חוד הניגודים. לצערי לא רק שלא התקדמנו, מבחינה מסויימת אף נסוגנו אחורנית. הנסיבות החיוביות עדיין קיימות, אולם המשך המצב שתואר לעיל, עשוי לגרום להחרפתן ולהעמקת המשבר".
בעדותו בפני הוועדה ציין ד"ר רכס, כי התריע בפני ראש הממשלה בכתב, כאמור, "מתוך כוונה שיפעל הוא אישית באופן יותר נמרץ, על מנת להזיז את העגלה." זאת, על רקע היעדר סמכויות אופרטיביות בידיה של הוועדה בראשה עמד השר וילנאי, ועל רקע העיכובים המתמשכים באישור התקציבים, אשר הממשלה הודיעה כי בכוונתה להקצות למגזר הערבי.
15. עמדנו על הרקע לצורך לקיים דיון בראשות ראש הממשלה בנושא המגזר הערבי, ולדרישה לקיימו. דיון כזה לא התקיים עד אירועי אוקטובר, לא בנושאים מבצעיים בעלי דחיפות מיוחדת ולא בנושאים כלליים הקשורים ביחסים בין הממשל למגזר הערבי. הוא התקיים רק לאחר אירועי אוקטובר 2000, וגם אז - במתכונת מצומצמת. נשאלת השאלה, באיזו מידה ניתן לזקוף זאת לחובת מר ברק?
חלק מטיעוניו של מר ברק בעניין זה מקובלים עלינו. מר ברק טען, כי סדר היום של ראש ממשלה מצוי בגדרי הפררוגטיבה שלו, ונתון לשיקול דעתו. טענה זו נכונה היא. צודק מר ברק גם בטענתו, כי ראש ממשלה רשאי להביא בחשבון שיקוליו בקביעת סדר היום את העדפותיו הפוליטיות, וכי עניין זה אינו עומד לביקורת או למבחן במסגרת עבודתה של ועדה זו. אכן, רשאי ראש ממשלה לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות בפעולתו, ולהתאים את התנהלותו לסדרי העדיפויות שקבע. בכל אלה צודק מר ברק. גם ספק רב בעינינו, אם בדיון שהיה אמור להתקיים בחודש מאי 2000 היה כדי להשפיע על היחסים עם המגזר הערבי, ככל שהדברים נוגעים למימד האסטרטגי. ניתן להטיל ספק, אם בחודשים הספורים עד לאוקטובר 2000 היה ניתן לעשות שינוי של ממש בעניין זה, במיוחד בשים לב לכך שהבעיות הטעונות פיתרון והתמודדות הן בעיות עמוקות, קשות ומתמשכות.
עם זאת, אין בכל אלה כדי לחסן את מר ברק מביקורת בנקודה זו. כמה וכמה טעמים לדבר.
16. קביעת סדר עדיפויות היא דבר אחד. נקיטת גישה של התעלמות מאזהרות אודות חומרת המצב, בעניין המהווה סוגיה לאומית ממדרגה ראשונה, היא דבר אחר. הדיון בראשות ראש הממשלה נועד לא רק כדי להציג בפניו, באופן כללי, את בעיית המגזר הערבי, אלא גם כדי להדגיש את הצורך בפעולה דחופה בנוגע לערביי ישראל. במצב זה, אי קיום הדיון פירושו נקיטת עמדה, לפיה הנושא אינו קריטי או דחוף. אך עמדה כזו לא ניתן, לדעתנו, לנקוט בלא לשמוע את דעותיהם של אלה שהופקדו על נושא זה, מהיבטיו השונים. עמדה כזו נגועה בכשל פנימי. היא יוצרת מעגל קסמים, השולל בחינה והתאמה מחודשת של סדר העדיפויות שנקבע. דרך פעולה כזו אינה מהווה התנהלות סבירה, בוודאי כאשר מדובר בנושא שהוא, במהותו, בעל משמעות אסטרטגית ארוכת טווח.
לעניין זה יש לזכור, כי האוכלוסייה במדינת ישראל כוללת מיעוט ערבי של כ-20% - כ-1.2 מיליון נפש. יחסי המדינה עם מיעוט זה, ויחסי הרוב היהודי במדינה עם מיעוט זה, הם סוגיה יסודית ורגישה מאין כמוה. מרקם היחסים עם הציבור הערבי הינו עדין, מסובך ופגיע. אירועים קשים במגזר זה, מסוגם של אירועי אוקטובר 2000, עלולים לפגוע פגיעה קשה ביותר ברקמה זו. בשל כך הסיכון הטמון באירועים מסוגם של אירועי אוקטובר אינו רק סיכון קונקרטי לפגיעה באזרחים במהומות. הסיכון הוא יסודי וארוך טווח יותר, הנוגע ליציבות החברה בישראל, ליכולתם של בניה לחיות בשלום וברווחה, לדמותה כחברה דמוקרטית המכירה בזכויות כל האזרחים בתחומי המדינה, ואף ליחסי המדינה עם שכנותיה ועם ארצות העולם כולו.
יש לשוב ולהזכיר, כי אחד ההקשרים לצורך בדיון כולל בממשלה, היה סידרת האירועים שהתרחשה בתחילת שנת 2000. בעקבות כך, הסתמן כבר במאי 2000 חשש מפני "אינתיפאדה" במגזר הערבי, על ההשלכות החמורות אשר עלולות להיות לכך. על רקע אותם אירועים, התבקש הדיון בדחיפות. תכליתו המיידית בהקשר זה היתה לדון בהשלכות האפשריות של המצב במגזר הערבי על הסדר הציבורי ועל הפעולות הנדרשות כדי לשמרו.
17. מר ברק טען, בין היתר, כי רבים הפונים לראש הממשלה ובפיהם טענה, כי עניינם דחוף ואינו סובל דיחוי. מובן, כי פניות כאלה אינן יכולות להיות הקריטריון המכריע בקביעת סדר יום לדיונים בבעיות העם והמדינה. אך לא זה היה המצב בנושא זה. ראשית, ברק עצמו הסכים שהטיפול היסודי בבעיות המגזר הערבי הוא "חשוב ואפילו דחוף" (פיסקה 60 לסיכומיו). שנית, הצורך בדחיפות הועלה, במקרה זה, על ידי כל הגורמים הנוגעים בעניין, ובמרכזם השר לבטחון פנים, היועץ החיצוני לראש הממשלה, המועצה לביטחון לאומי, השר האחראי לתיאום עבודת משרדי הממשלה ביחס למגזר הערבי, שירות הביטחון הכללי והמשטרה. כאשר כל הגורמים הללו, ללא סייג, היו מאוחדים בדעה שהושמעה במהלך חודשים קודם האירועים, כי מדובר בנושא אקוטי, האם מוצדק היה להתעלם מכך?
18. ונקודה נוספת. ניתן להניח, כי בפרק הזמן של חודשים אחדים, מחודש מאי 2000 ועד לחודש אוקטובר 2000, לא היה עולה בידי ראש הממשלה להשיג פיתרון עומק לבעיות המגזר הערבי. פיתרון כזה דורש משאבים רבים, עבודה רבה וזמן רב. ברם, היה-גם-היה בידו של ראש הממשלה לשנות את התייחסותו. היה בידו, בעקבות דיון כזה, לעשות לקירוב המגזר הערבי ולנטיעת תחושה של התקבלות ולגיטימיות בקרב המגזר ובקרב נציגיו. אין לדעת בוודאות, אם מהלך כזה, לו נעשה, היה משפיע באופן מהותי על מהלכם של אירועי אוקטובר. ניתן להניח, שהיתה לו השפעה ממתנת כלשהי. מכל מקום, בקרב גופי ההערכה השונים התגבשה, בתקופה הקרובה לאירועי אוקטובר, התובנה, כי מהלך כזה הוא הכרחי על רקע התהליכים במגזר הערבי, אותם זיהו ועליהם התריעו. חשיבותו של העניין הצדיקה, לכל הפחות, כי העמדות השונות הנוגעות לעניין זה יוצגו באופן מסודר ומלא, כדי להתחיל בתהליך של שינוי. להיעדר כל דיון במשך פרק זמן שהיה, לדעת כל המומחים לדבר, קריטי בהקשר זה, אין הסבר מניח את הדעת ואין להצדיקו.
19. טיעון נוסף של מר ברק היה, שלדידו לא היתה חשיבות ממשית בקיום דיון רב מערכתי, שכן נושא המגזר הערבי היה מוכר לו מתפקידיו השונים בשירות המדינה, אשר השיקו לנושא היחסים עם המגזר הערבי. דיון כזה, לטענתו, לא היה בו כדי להוסיף לידוע לו בלאו הכי - לא בנושא התהליכים במגזר הערבי ולא בנושא ההסלמה והתגברות החשש מפני הפרות סדר ואירועים אלימים (פיסקה 66 לסיכומיו). מאחורי דברים אלה מסתתרת אמירה, לפיה גורמים בטחוניים בתחומי ההערכה והביצוע, וכן גורמים מדיניים, אשר כולם קרובים לנושא המגזר הערבי, אינם מסוגלים לגלות או לחדש לראש הממשלה דבר בנושא המגזר הערבי ויחסיו עם השלטון. זוהי אמירה מתנשאת, שאין לקבלה. לא נבוא לחלוק על ידיעותיו, על נסיונו ועל הבנתו של מר ברק בנושא המגזר הערבי. אך דומה, שעיסוקיו הרבים של ראש הממשלה והעניינים החשובים האחרים בהם הוא נדרש לעסוק, בדומה לכל ראש ממשלה, מונעים ממנו לעדכן את ידיעותיו על ההתפתחויות השונות בכל תחום בו הוא עוסק, וכך גם בתחום המגזר הערבי. ההנחה שהצגת סקירות מצד כל גורמי הביטחון הנוגעים והמומחים בדבר, ודיון כללי בהשתתפותם, לא יוסיפו מידע מעודכן לראש הממשלה ולא יהיה בהם כדי להביא בפניו דגשים המצדיקים ומחייבים את התייחסותו הדחופה, אינה מקובלת עלינו. העובדה, שכל אותם גורמים עימם בא ראש הממשלה במגע במסגרת תפקידו, לצורך קבלת אינפורמציה והערכות בתחום הבטחוני, סברו שמן ההכרח לקיים בדחיפות דיון כולל בנושא המגזר הערבי, מחזקת את עמדתנו בעניין זה.
20. כבר ציינו לעיל, שככלל, סדר העדיפויות בטיפול ראש הממשלה בנושאים השונים וכן קביעות סדר יומו, מסורים לו. לפיכך, לא התיימרנו לבחון את לוח הזמנים של מר ברק בתקופה האמורה, יום יום. אין עניינה של הוועדה בבדיקה בדיעבד של לוחות הזמנים של ראש הממשלה, או בקביעת ממצאים לגבי השימושים שעשה בזמן העומד לרשותו. אך בכך אין תשובה למחדלו של ראש הממשלה על שלא קיים דיון בנושא המגזר הערבי. הדעת נותנת, כי בפרק זמן של חמישה חודשים ניתן היה לקיים דיון, אם נושאו נתפס כחשוב מספיק וכמעורר בעיה חמורה. ההימנעות מעשיית פעולה כה אלמנטרית, הנחוצה כדי לפתוח בתהליך של שינוי בהתייחסות לנושא בעל חשיבות לאומית, אינה תוצאה של חוסר זמן. הרושם הנוצר משורת הראיות הארוכה שנשמעה בסוגיה זו הוא, שמר ברק משך את ידיו מעיסוק בנושא זה, בין משום שסבר שלא ניתן לחדש לו בו דבר ובין משום שלא ייחס לו את החשיבות הראויה לו. יהיו הסיבות לכך אשר יהיו, היה זה מחדל של ראש הממשלה ברק, ולא נמצא לו הסבר מניח את הדעת.
על סמך כל האמור לעיל, אנו סבורים שהוכחו העובדות אשר ביסוד פרט האזהרה הראשון.
פרט האזהרה השני
21. פרט האזהרה השני מייחס למר ברק כדלקמן:
"בהיותו ראש ממשלת ישראל, במהלך אירועי אוקטובר 2000, הנחה מר ברק לקראת יום 2.10.00 את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי עארה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או היה צריך להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לידי ליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר, לבין הצורך להימנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים".
22. בטרם נדון בראיות שהובאו בפני הוועדה לעניין הנחיית ראש הממשלה לקראת יום 2.10.00, יש להזכיר כי התשתית העובדתית הישירה הנוגעת לעניין זה לוקה בחסר. הסיבה לכך היא, שישיבת הערכת המצב בראשות ראש הממשלה, שנערכה ביום 1.10.00, ובה ניתנו ההנחיות לקראת יום המחרת, לא תועדה כהלכה. החומר הישיר שיש בידי הוועדה, המהווה תיעוד של הערכת המצב בזמן אמת, הוא שני רישומים מקוטעים, בכתב יד. תרשומת אחת נערכה בידי מי שהיה המזכיר הצבאי לראש הממשלה באותה עת, תת אלוף גדי אייזנקוט. השנייה נערכה בידי מי שהיה בתקופת האירועים ראש הלשכה הבטחונית-מדינית במשרד ראש הממשלה, מר דני יתום.
הרישום של מר אייזנקוט נמצא במשרד ראש הממשלה. הוא לא הופץ לגורמים כלשהם ברשות המבצעת, בין בעת האירועים ובין לאחריהם. יצוין, כי רישום זה לא הומצא לוועדה ביחד עם הפרוטוקולים והערכות המצב שקיבלה הוועדה על פי בקשתה ממשרד ראש הממשלה. הסיבה לכך אינה ברורה. רק לאחר שהתברר מעדויות שונות שנגבו, כי ביום 30.9.00 וביום 1.10.00 נערכו ישיבות הערכת מצב, ובעקבות פנייה נוספת למשרד ראש הממשלה, נמסרו רישומיו של מר אייזנקוט לוועדה.
ככל הנראה, הכוונה היתה, כי לתרשומת זו יהיה מעמד של תיעוד רשמי של הדיון האמור. הדברים עולים מדרך הרישום, אשר יש בה אלמנטים המאפיינים רישום פורמלי של דיונים. אופיה המעין-רשמי של התרשומת עולה גם מתצהירו של מר יתום, אשר מסר, כי כאשר נאלץ מר אייזנקוט לצאת מן החדר, החליף אותו מר יתום ברישום הדיון. קשה להניח, כי היה בכך צורך אילו היה מדובר ברישום בלתי פורמלי. ואמנם, עמוד אחד בתרשומת של מר אייזנקוט נכתב בכתב יד שונה בבירור מכתב היד של שאר התרשומת.
אשר לרישומיו של מר יתום, אלה לא נמסרו לוועדה על ידי משרד ראש הממשלה. מר יתום הגדיר רישומים אלה בתצהיר שמסר כ"תרשומת אישית", אשר הוא רשם לעצמו. יתכן, כי מסיבה זו לא הוצגה תרשומת זו בפני הוועדה ואף לא נמסר לוועדה דבר קיומה עד לסיום גביית העדויות, עובר לשמיעת עדותו של מר ברק בשלב השני של שמיעת העדויות.
מכל מקום, לא נערך לדיון זה סיכום רשמי להפצה בין הגורמים שהיו שותפים לו, ולא נערך כל תיעוד רשמי אחר, בין בדרך של הקלטה ובין בדרך אחרת. על פני הדברים, עומד הדבר בניגוד לנוהל המחייב החל על דיונים מן הסוג שנערך ביום 1.10.00. לנוכח היותן של התרשומות שנערכו חלקיות ומקוטעות, ובהיעדר תיעוד רשמי ומסודר, התוצאה היא, כי לעניין ההנחיה שניתנה באותו ערב אין בפני הוועדה ראיה ישירה וברורה, ויש לקבוע ממצאים על פי מכלול הראיות אשר הונחו בפני הוועדה.
לא ניתן לוועדה הסבר מניח את הדעת מדוע לא קוים הנוהל הנוגע לעניין במקרה שבפנינו. אף הגופים שאמורים לקבל סיכומים כאלה, כמו המשטרה או שירות הביטחון הכללי, הביעו תמיהה על כך שלא נמצא סיכום כאמור. הפרה בלתי מוסברת זו של הנוהל העמידה בפני הוועדה קשיים בקביעת העובדות הנוגעות לעניין. הקושי הנובע מחלקיות התיעוד של הדיון, מתחדד לנוכח חשיבותו הרבה של הדיון האמור, אשר נערך בצומת קריטית במהלך אירועי אוקטובר. ויודגש: אין בפני הוועדה ראיה לכך, שמדובר בהסתרה או בכבישה מכוונת של ראיות. עם זאת, יש מקום לומר, במלוא הזהירות, כי הקפדה על כללים בסיסיים של מינהל תקין היתה מונעת את התקלה של היעדר תיעוד מלא של הערכת המצב.
23. בלא רישום מסודר, מלא ומהימן של ישיבת הערכת המצב, על הוועדה לפנות לראיות שהוגשו לה, אשר יש בהן כדי לשפוך אור על ההנחיה שניתנה על ידי ראש הממשלה לקראת יום 2.10.00. אף כי ההנחיה עצמה לא תועדה בצורה מניחה את הדעת, הרי שקיימות ראיות בזמן אמת המהוות השתקפות של רוח הדברים. ראיות אלה יפורטו בהמשך. הן כוללות דברים המצויים בשתי התרשומות בכתב יד שכבר נזכרו. הן כוללות את האופן שבו הובנו דברי ראש הממשלה בזמן אמת, על ידי גורמים שונים, ובהם גורמי המשטרה ושירות הביטחון הכללי. הן כוללות גם התבטאויות מפי ראש הממשלה, אשר הוקלטו ותועדו, מיום 2.10.00, ואשר יש בהן כדי להשליך על משמעות ההנחיות שניתנו לכוחות הביטחון לקראת אותו היום. הראיות כוללות, כמובן, גם את אופן פעולת כוחות המשטרה בשטח ביום 2.10.00, ואת התייחסות הדרג המדיני לדרך פעולה זו. כל אלה מהווים את הנדבך המשמעותי ביותר להבנת ההנחיה שניתנה לקראת יום 2.10.00.
בפני הוועדה עדויות והודעות רבות גם של הנוגעים בדבר, אשר ניתנו לוועדה ולאוספי החומר מטעמה, ואשר מתייחסות להנחיה שניתנה לקראת יום 2.10.00. לעדויות ולהודעות אלה משקל פחות מזה שיש לראיות בזמן אמת. נסיונה של הוועדה בסוגיות שונות מלמד, כי ניסיונם של עדים לשחזר אירועים שקרו בעבר והנחיות שניתנו בעבר אינו קל. יש בו לא-אחת מידה לא מבוטלת של השלכת המאוחר על המוקדם ושל בלבול הזמנים. הדבר עלול לנבוע לא רק מהרצון להתאים את המציאות לגרסה אשר עשויה להיות נוחה יותר, במקרים מסוימים, אלא גם מכשל טבעי ביכולת לשחזר דברים שנאמרו ביום מסוים, במסגרת העיסוק באירועים שנמשכו על פני ימים ושלגביהם התקיימו דיונים והערכות מצב לכל אורכם. התוצאה היא, שראיות אלה נבחנו בזהירות וניתן להן משקל רק אם ניתן היה למצוא להן תימוכין בתמונת הראיות הכוללת הנוגעת לסוגיה זו, וככל שניתן. ועתה לראיות ולעובדות.
24. בלילה שבין 1.10.00 לבין 2.10.00 נערכה בביתו של מר ברק הערכת מצב. בהערכת המצב נטלו חלק, נוסף לראש הממשלה, השר לבטחון פנים, הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ, וכן המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תת אלוף גדי אייזנקוט, ותת ניצב דוד צור, ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים. מן התרשומת הכתובה שערך מר אייזנקוט בזמן אמת מתקבל, כי מפכ"ל המשטרה וראש השב"כ סקרו את אירועיו של אותו יום בגזרות השונות. מן העדויות עולה, כי בסקירות אלה ניתן תיאור קשה מאוד של המתרחש ודווחו תופעות של ונדליזם, פגיעה בתשתיות, באוטובוסים, ופגיעה סלקטיבית ביהודים[23]. תמונה דומה עולה גם ממברק אגף המודיעין של המשטרה מאותו יום, בו מתוארים אירועי 1.10.00 כהפרות סדר קשות ורחבות היקף, לרבות עימותים עם המשטרה, השלכת אבנים, בקבוקי תבערה, הבערות צמיגים וחסימת צירים מרכזיים בתחומי המחוז הצפוני שפגעה בתנועה ברחבי המחוז. האירועים התרחשו במספר רב של מקומות.
מן התרשומת שערך מר אייזנקוט עולה, כי המפכ"ל הביע את הדעה לפיה הפרות הסדר שהתרחשו באותו יום לא היו ספונטניות, אלא מאורגנות[24]. עוד עולה, כי ראש השב"כ ציין בדבריו את החיבור בין המתרחש בקרב ערביי ישראל לבין הנעשה בשטחים[25]. בעת קיום הישיבה היה גם ידוע למשתתפים, כי כתוצאה מאירועי היום ישנו הרוג בקרב האזרחים הערבים וכי אחרים נפצעו קשה.
הצגת דברים זו תואמת את הידוע לנו על האופן בו הוצגו הדברים בהערכת מצב בשירות הביטחון הכללי, אשר התקיימה מוקדם יותר באותו ערב. התמונה שעלתה בהערכת המצב האמורה היא של אירועים חמורים וחסרי תקדים. ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי הדגיש שמדובר באירועים הקשים ביותר בקרב ערביי ישראל מאז קום המדינה בשנת 1948. הוא פירט את המקומות הרבים בהם היו אירועים קשים בצפון. צוין דבר קיומן של עשרות תהלוכות, עם מאות תושבים בכל תהלוכה. ההשתתפות באירועים הוגדרה כעצומה בהשוואה להשתתפות באירועים קודמים. בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה הגדיר ראש המרחב הצפוני את האירועים, כפי שנתפסו בעיניו באותו יום, כ"קטסטרופה"[26]. גם המפכ"ל דאז וילק, אשר הציג בפני הנוכחים בהערכת המצב את שהתרחש, העיד, כי ראה את האירועים כחמורים[27]. לטענתו, סבר, כי האירועים חרגו בעוצמתם מכל תרחיש שקדם לאירועים ואף חרגו ממה שקרה בירושלים בתקופת האינתיפאדה[28]. וילק העיד, כי העריך שערביי ישראל שימשו באירועים אלה כלי אסטרטגי של הרשות הפלסטינית.
25. התוצאה היתה, כי הדברים הובנו, גם על ידי הדרג המדיני, כאירועים קשים דמויי אינתיפאדה. מר ברק העיד, כי "הרושם הזה ישנו בראשון לחודש, ומעמיק בשני לחודש, שמדובר באירועים חמורים שלא היו לנו כדוגמתם, שהם מאד מפתיעים בעוצמת הקיצוניות והמיליטנטיות בהליכה לפינה עם קבוצת שוטרים מצומצמת. זו התמונה שיש לנו בראש של מאות מתנפלים על קבוצת שוטרים קטנה"[29]. מר ברק אישר כי היה ידוע באותה עת על הרוג אחד ועל שני פצועים קשה. התמונה שהצטיירה היתה, כי השוטרים הותקפו בהפגנות אלימות ביותר, נמצאו במצב של סכנה לחייהם והגיבו בירי. מר ברק היה ער גם לוונדליזם הקשה שנלווה לאירועים ביום 1.10.00[30]. באותה עת סבר הדרג המדיני, כי גם ההתרחשות הבו-זמנית של האירועים בתחומי המדינה ושל האירועים ביהודה ושומרון, אינה מקרית, אף שלא היה ידוע אם יש תיאום ביניהם[31]. התחושה היתה, כי לאירועים בשתי הזירות היה אופי לאומי שקיצוניים הובילוהו[32].
גם פרופ' בן עמי הבין את האירועים באותו יום באופן דומה[33]. בן עמי אף התבטא, על רקע זה, הן בעת האירועים והן בעת דיוני הוועדה, כי מדובר במחיקת הקו הירוק[34]. תמונה דומה של הבנת הדברים באותו ערב משרטט יועצו המבצעי הבכיר של פרופ' בן עמי באותה עת, תת ניצב דוד צור[35]. צור אף הגדיר את המצב בו אזרחים רבים נתקעו בדרכם מן הצפון כ"קטסטרופה"[36]. הוא הוסיף, כי האירועים בתוך המדינה נתפסו כ"אינתיפאדה פנימית"[37].
הרחבנו בתיאור התמונה של אירועי יום 1.10.00, כפי שתוארה במהלך ישיבת הערכת המצב ב-1.10.00 וכפי שהובנה על ידי הגורמים המחליטים, ובהם ראש הממשלה, שכן תמונת מצב זו היא שהיתה ברקע ההחלטות שהתקבלו בישיבת הערכת המצב של 1.10.00, לגבי יום המחרת.
26. היבט חשוב נוסף, אשר ראוי להתעכב עליו בטרם נדון בשאלה מה היתה ההנחיה שניתנה, נוגע לצפי שהיה לקראת יום המחרת, ה-2.10.00. במהלך הישיבה היה ידוע, כי ביום המחרת תתקיים באזור אום אל-פחם הלוויה של אזרח ערבי שנהרג באירועי 1.10.00. עוד עולה לעניין זה, כי המפכ"ל מסר בהערכת המצב, כי למחרת אמורה להימשך השביתה הכללית במגזר הערבי. לעובדות צפויות אלה נודעת חשיבות רבה. אין חולק, כי הרוג באירועים וקיומה של הלוויה מהווים גורם מוכח וידוע להלהטת הרוחות ולהמשך של הפרות סדר ביום המחרת, ואף ביתר שאת. גם קיומה של שביתה כללית במגזר הערבי ידוע כגורם התורם לקיומן ולעוצמתן היתרה של הפרות סדר. מטעם זה, קיימות הנחיות מיוחדות במשטרה להיערכות כוחותיה במקרה של הכרזה על שביתה כללית כזו.
אכן, עניין אחרון זה היה סיבה לדאגה בקרב הדרג המדיני והביצועי הבכיר לכל אורך האירועים. היה ברור לדרגים אלה, כי שביתה כללית פירושה, בהסתברות גבוהה, אירועים חמורים. מן העדויות עולה, כי במהלך הדיון האמור בראשות ראש הממשלה, נעשו מאמצים למנוע שביתה כללית לקראת יום המחרת, מתוך צפי כי שביתה כזו, אם תוכרז, תגרום "למשהו לא טוב"[38]. ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, דוד צור, העיד כי ראש הממשלה ביקש ממנו לקיים מגעים עם אישי ציבור ערביים בעניין זה. במהלך הערכת המצב אכן נוצר קשר טלפוני לעניין זה עם מוחמד זידאן, אז יו"ר ועדת המעקב[39], ועם ח"כ אחמד טיבּי. צור ניסה גם לתאם, באותה הזדמנות, פגישה של אישי ציבור ערבים עם השר בן עמי עוד באותו לילה[40]. מאמצים אלה לא הניבו פרי ולקראת יום המחרת הוכרזה שביתה כללית. עם זאת, נקבעה פגישה, שנערכה ביום המחרת, בין בן עמי לבין מספר אישים מן המגזר הערבי.
27. לנוכח חלקיות הרישומים מישיבת הערכת המצב, לא ניתן לדלות מהם את תמונת המודיעין המלאה שנפרשה בפני המשתתפים. עם זאת, ניתן לפנות להערכות השב"כ והמשטרה מאותו מועד, על מנת לקבל מושג מה היו תחזיות גופים אלה לקראת יום המחרת. אשר למשטרה, ממברק אגף המודיעין של המשטרה מאותו ערב עולה הערכת המודיעין, על פיה "ההערכה היא כי לאור ההרוגים של היום, הן ברחבי איו"ש והן בקרב ערביי ישראל (אום אל-פחם) והן בשל דינמיקת האירועים שהחלה מאז יום שישי, אנו צפויים להמשך פעולות מחאה גם מחר. לא ניתן בשלב זה להעריך אם היקף האירועים יהיה דומה להיום, יחריף או יקטן". וכן ה"הערכה היא כי לאור האירועים היום לאור סה"כ ההרוגים היום (כ-12 הרוגים בסה"כ והרוג בודד באום אל-פחם), אנו צפויים להמשך האירועים כאשר ההערכה היא כי המוקד יהיה באום אל-פחם[41]. ההערכה היא כי אפשר ואף בהמשך הערב/לילה ימשיכו האירועים בדגש על חסימות הצירים". דברים דומים נשמעו גם בישיבת הערכת מצב שהתקיימה ביום 2.10.00 בשעות הבוקר, ובראשה עמד ראש אגף המבצעים במשטרת ישראל, ניצב יהודה בכר. בהערכת המצב ציין סגן ראש אגף המודיעין של משטרת ישראל את הצפי להסלמה בנצרת ובאום אל-פחם, והדגיש, לעניין אום אל-פחם, את ההלוויה הצפויה להתקיים במקום[42].
תחזיות דומות נשמעו גם מכיוון שירות הביטחון הכללי. בדיון הערכת המצב של שירות הביטחון הכללי, בראשות ראש השירות, אשר קדם להערכת המצב אצל ראש הממשלה, צוין, כי להרוג באום אל-פחם משמעות מכרעת, שכן אין ספק שיימשכו הפרות סדר באום אל-פחם יומיים נוספים, וכי ההפגנה הצפויה ביום המחרת תגלוש משכונת ג'בארין לכביש[43].
בבוקר יום 2.10.00 העלה ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי הערכה דומה וציין, כי באזור אום אל-פחם יהיו הפרות סדר "בוודאות". על רקע זה השמיע את דעתו, לפיה אין מקום לפתיחת הציר בשעות הבוקר, בטרם ההלוויה האמורה להתקיים במקום. הפרות הסדר הצפויות, כך סבר, יובילו בהכרח לסגירת הכביש, ולנוכח תחזית זו, עדיף להשאיר את הציר סגור עד לאחר ההלוויות. לא למותר לציין, כי באותו בוקר העריך שירות הביטחון הכללי, כי בהלוויה באום אל-פחם ישתתפו 100-150 אלף איש וכי על רקע זה צפויות במקום מהומות[44]. הדברים הושמעו בישיבת ממשלה, בה נכחו גם ראש הממשלה והשר לבטחון פנים.
28. לנוכח תמימות הדעים בין גורמי ההערכה השונים לקראת יום 2.10.00, ולנוכח העובדה שהדרג המדיני היה שותף לדעה כי הרוג באירועי יום 1.10.00 ושביתה כללית ביום 2.10.00 הם גורמים בעלי פוטנציאל רב להסלמת האירועים ביום 2.10.00, יש להניח כי אף הדרג המדיני הבין כי צפויה הסלמה ביום 2.10.00, בוודאי באזור אום אל-פחם.
הפוטנציאל להסלמת האירועים משמש כרקע להנחיות לקראת יום המחרת. בהקשר זה עלה בהערכת המצב בראשות ראש הממשלה ביום 1.10.00 בלילה הנושא של פתיחת הצירים ביום 2.10.00 כנושא ספציפי להתייחסות. אכן, נוכחנו לדעת, כי חסימת הצירים הראשיים ביום 1.10.00 נתפסה כ"קטסטרופה"[45]. מתרשומתו של מר אייזנקוט עולה, כי במהלך ישיבת הערכת המצב ביקש ראש הממשלה התייחסות לשאלת פתיחת כביש 65, הוא כביש ואדי עארה. מן התרשומת עולה, כי השאלה לא נגעה לעצם פתיחת הכביש כי אם לעיתוי פתיחתו - אם לפתוח את הכביש לפני ההלוויה או לאחריה. השאלה עלתה בשל קיומה הצפוי של הלוויה במקום ביום 2.10.00. היה ברור לכל המשתתפים בדיון, כי לא פעם גורמת הלוויה כזו להתלהטות הרוחות. ברוח זו ציין ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי ביום 2.10.00 בבוקר, בעת הערכת מצב פנימית של המרחב, כי "בוודאות יהיו [באום אל-פחם] הפרות סדר".
29. על רקע זה ניתן לפנות להנחיה שנתן מר ברק למשטרה לקראת יום ה-2.10.00. מן החומר שבפני הוועדה עולה, כי בהערכת המצב הנחה מר ברק לפתוח את כביש ואדי עארה בשעות הבוקר של יום 2.10.00, לפני ההלוויה הצפויה. בתרשומת שערך מר יתום השתקפה ההנחיה במילים: "לפתוח ואדי עארה מחר בבוקר ולהיות במצב לסגור אותו. לאפשר לבוא להלוויה באום אל-פחם". בתרשומת של מר אייזנקוט השתקפה ההנחיה במילים "ראש הממשלה בעד לפתוח את ואדי עארה. לאפשר לתושבי אום אל-פחם". באותה תרשומת צוין, כי הצעת המפכ"ל היתה "לפתוח את כביש ואדי עארה ולסגור על פי התפתחויות".
ניתן להניח, כי בהנחיה זו באה לידי ביטוי התחושה של מקבלי החלטות, כפי שפורטה לעיל, כי חסימת הכבישים הראשיים במהומות היום הראשון מהווה אירוע חמור בעל משמעות לאומית, אשר נתפס בעיני הציבור באופן קשה. כבר עמדנו על השימוש במילה "קטסטרופה" בהקשר זה. להשפעת תחושה זו על הדיון בסגירת הצירים ניתן ביטוי מפורש בישיבת הממשלה ביום 2.10.00 בבוקר, על ידי השר לבטחון פנים[46].
השר בן עמי ביטא תפיסה דומה בריאיון ביום 2.10.00 בצהריים, בו ציין כי: "אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לאפשר גישה חופשית להלוויה. אנחנו פתחנו כמובן את הכביש משום שאזרחי המדינה צריכים לנוע בכביש מרכזי. אי אפשר להשאיר אותו סגור. הכביש פונה, ואנחנו נאפשר את ההלווייה... אנחנו לא יכולים, כמדינה שיש בה זכות התארגנות וזכות מחאה, למנוע את זה. החובה שלנו היא, לעומת זה, לשמור על החוק והסדר. מה שהחוק והסדר מאפשר, וחופש התנועה וזכות הקניין והגנת הרכוש - על כל אלה אנחנו חייבים לשמור"[47].
30. פתיחת הכביש לא היתה צפויה לעורר קשיים מיוחדים. סילוק המכשולים שגדשו את הכביש כתוצאה מן האירועים האלימים של יום 1.10.00 ופתיחת הכביש, נעשו בשעות הבוקר המוקדמות של יום 2.10.00, ללא הפרעה כלשהי מצד הציבור המקומי. הקושי האמיתי היה צפוי לנבוע מן העימותים הצפויים בשלב מאוחר יותר של היום, לנוכח אירועי היום הקודם ותוצאותיהם. השאלה היא, מה היתה ההנחיה שניתנה לעניין אחרון זה?
בתרשומות הנזכרות אין מענה ברור לשאלה. מן האמירה בתרשומת של מר יתום, לפיה על המשטרה "להיות במצב" לסגור את הכביש, עולה, כי לא ניתנה הוראה להשאיר את הכביש פתוח בכל מחיר, וכי במצבים מסוימים ניתן יהיה לסגור אותו לתנועה. מצבים אלה לא פורטו בתרשומת זו. התרשומת של מר אייזנקוט אינה מתייחסת כלל להנחיה של ראש הממשלה במקרה של עימותים צפויים במקום, ואין בה הנחיה על סגירת הכביש בנסיבות כלשהן. בהנחה כי מר יתום דייק ברישומיו, נותרות שאלות פתוחות: מה היו אותם מצבים בהם אישר ראש הממשלה את סגירת הכביש? מה היתה הציפייה מכוח המשטרה שיהיה במקום? האם ציפו שכוח המשטרה יגלה נחישות אל מול הפרות הסדר הצפויות? האם ציפו כי ייסוג מן המקום כדי למנוע עימות אפשרי? לשאלות מתבקשות אלה אין תשובה בתרשומות האמורות. את התשובה לשאלות יהיה צורך לדלות מן המקורות הראייתיים עליהם עמדנו לעיל.
נאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות הנוגעות לעניין ולאחר התלבטות, הגענו למסקנה, כי ניתנה הנחיה לכוחות המשטרה לגלות נחישות ולהשקיע מאמצים בשמירת הכביש פתוח גם במחיר של עימותים. עם זאת הגענו למסקנה, כי בניגוד למיוחס באזהרה שהופנתה כלפי מר ברק, לא ניתנה הנחיה לפתוח את הכביש בכל מחיר, וניתן למפקד המשטרה במקום שיקול דעת להורות על נסיגה, אף כי לא הוגדרו הנסיבות בהן יהא מפקד הכוח רשאי, או חייב, לסגת כאמור. להלן נבחן את הראיות העיקריות הנוגעות לעניין זה, ונבהיר את מסקנתנו זו. לאחר מכן נבחן, אם הנחיה זו היתה סבירה בנסיבות העניין. גם בעניין זה התלבטנו לא-מעט, שכן בהנחיה שניתנה טמונים קשיים לא-קטנים, וטמון בה אף סיכון אינהרנטי לנפגעים מקרב תושבי המקום. עם זאת הגענו למסקנה, כי ההנחיה שניתנה, הגם שהיתה גבולית, לא היתה בלתי סבירה במידה המצדיקה ביקורת. הדיון בעניין זה ייארך מעט, הן מחמת היעדר תיעוד מסודר, מלא ומהימן של ההנחיות בזמן אמת, והן לנוכח העובדה שמן הראיות עולה, כי ההנחיה שניתנה הביאה בחשבון עימות כוחני במקום, ואף העניקה לו גיבוי, בניגוד לגרסאות ולטענות שנשמעו בפנינו בניתוח תמונת המצב, והיה עלינו לשקלל גורם זה.
31. על פי רישומיו של מר אייזנקוט, ציין ראש הממשלה בהערכת המצב, כי לצבא ולמשטרה ניתנו גיבוי ואור ירוק להחזיר את הסדר[48]. ראש הממשלה אמר דברים דומים בריאיון לרדיו שנתן ביום ב', ה-2.10.00, בשעה 07:13 בבוקר[49]. בהתייחסו לישיבת הערכת המצב ולהנחיה שנתן בה לכוחות הביטחון, אמר מר ברק:
"אנחנו לא נוכל, ולא מתכוונים לקבל, לא סגירה של צירים ולא הפרעות לאורח החיים התקין ע"י אזרחי ישראל בתוך המדינה. אני אתמול, בדיון שנמשך עד אחרי חצות בביתי, 1.10 בערב, הנחיתי את השר לביטחון פנים ואת משטרת ישראל, שאגב מגיעות להן מחמאות גדולות מאוד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתידרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה" (ההדגשה הוספה).
הדברים האמורים אינם מהווים, כשלעצמם, הנחיה אופרטיבית חד-משמעית. עם זאת, יש להם חשיבות. הדברים מציבים מטרת מדיניות, שהיא שמירה על הסדר הציבורי והבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה. זו גם המטרה עליה עמד השר לבטחון פנים בדברים שצוטטו לעיל מתוך הריאיון ששודר ברדיו בשעות הצהריים של יום 2.10.00. פירוש הדברים הוא הבטחת פתיחתם של צירי תנועה, בוודאי צירי תנועה ראשיים, אשר ביום האירועים הראשון נסגרו לתנועה בשל המהומות. ראש וראשון לצירים אלה היה כביש ואדי עארה.
לדברים יש משמעות גם לשאלת האמצעים להשגתה של מטרה זו. אין הדיבור על "אור ירוק" מלמד על מתן היתר לחרוג מן המותר על פי החוק ומן הפקודות הנגזרות ממנו, על מנת להשיג את המטרה. עם זאת, הפקודות והחוק מאפשרים למפקד בשטח מרחב גדול של שיקול דעת. גם במקום בו נתקל המפקד בשטח בהפרת סדר, ואף כאשר הפקודות מתירות לו לעשות שימוש בכוח, בעוצמה כזו או אחרת, אין הפקודות מחייבות אותו לעשות שימוש בכוח בכל מקרה. ההנחיה בדבר "אור ירוק" אינה קוראת במפורש לעשות כן. עם זאת, ניתן לראות בה משום הסמכה למצות את גבולות הכוח אשר ההוראות החוקיות מאפשרות להפעיל במצבים כאלה. יש בה גם כדי לשדר גיבוי מצד הדרג המדיני לפעולותיו של הדרג המבצעי. בגיבוי כזה יש צורך עת מדובר בפעולה אשר עלולה לעורר מחלוקת, ביקורת או סימני שאלה, בכלל זה הפעלת כוח ממשי לצורך מימוש המטרה הנזכרת. היינו, יש ב"אור ירוק" כזה כדי לשדר, כי יינתן גיבוי למשטרה גם אם הצעדים שתנקוט יהיו חריפים.
זאת ועוד, ההסמכה לבצע "כל פעולה שתידרש" משדרת בבירור ציפייה לנחישות בהשגת המטרה שהציב נותן ההנחיה. באופן דומה, הגיבוי מראש ל"כל פעולה שתידרש", פוטר את מבצע ההנחיה מן החשש שבביצוע פעולות כאלה או אחרות, אשר תוצאתן עלולה להיות קשה, הן ציבורית והן למי שעומדים מול המשטרה, יישא הוא, הדרג המבצע, לבדו באחריות. בעיני מקבל ההנחיה, ברור כי הדרג המדיני שנתן אותה מצפה להשגת המטרה שהציב גם במחיר של "כל פעולה שתידרש". הדברים ניתנים, לכל הפחות, לפירוש אפשרי כקריאה, ולו משתמעת, לשימוש בכוח לשם השגת המטרה שהוצבה.
32. מר ברק ניסה להמעיט בחשיבותו של הביטוי "אור ירוק". בהדגישו את העובדה שהדברים נאמרו בריאיון ברדיו טען מר ברק, כי מדובר בביטוי בו עשה שימוש בריאיון פומבי על מנת להרגיע את הציבור על רקע האירועים הקשים שאירעו ביום 1.10.00. על פי גישה זו, אין לראות את הביטוי האמור כבעל משמעות אופרטיבית כלשהי. בסיכומים מטעמו של מר ברק נטען בשמו עוד, כי יש להבין דברים אלה על רקע אי יכולתו לחשוף בפומבי, בזמן אמת, את ההנחיה האמיתית שניתנה (לטענתו), לפיה המשטרה הונחתה לעשות כל מאמץ למנוע נפגעים גם במחיר סגירת כבישים. נטען בשמו של מר ברק, כי "מסר כזה היה עלול להתפרש כחולשה, לחזק את המתפרעים ולהחריף את תחושת חוסר הבטחון האישי של כלל האזרחים"[50].
אין לקבל טענה זו. היא מתעלמת מן העובדה הפשוטה, שמר ברק עשה שימוש בביטוי זה לא רק בריאיון פומבי, אלא גם בהערכת המצב ביום 1.10.00 בלילה. הערכת המצב היתה דיון סגור בהשתתפות בכירי מערכת הביטחון, בו הותוותה המדיניות לקראת ההמשך. עובדה זו מלמדת, גם לפי שיטתו של מר ברק עצמו, כי מדובר באמירה בעלת תוכן אופרטיבי, ולא בהצהרה גרידא.
אכן, הביטוי בדבר מתן "אור ירוק" נתפרש אצל הדרג המבצע כהנחיה אופרטיבית לכל דבר ועניין. בהקשר זה, יש להפנות לעדותו של מי שהיה באותה עת עוזר המפכ"ל, ניצב משנה שי עמיחי, אשר השתתף בהערכת המצב אצל ראש הממשלה ביום 1.10.00[51]. בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה הבהיר ניצב משנה עמיחי, כי "קיבלנו מראש הממשלה אור ירוק לעשות כל מה שצריך להחזיר את הסדר. המשמעות האופרטיבית של זה, [להבנתי] כקצין בכיר במשטרה, אני אומר שאם צמתים מרכזיים סגורים במדינת ישראל, המשמעות היא להשקיע מאמצים בפתיחתם".
33. רוח הדברים של ציפייה לנחישות בפעילות המשטרה לפתיחת כביש ואדי עארה עולה גם מדברים שאמר מר ברק בישיבת הממשלה של יום 2.10.00 בבוקר. בהתייחסו לכביש ואדי עארה, ציין מר ברק במהלך הדיון, כי יש למצוא את הדרך המבטיחה שהציר יהיה פתוח[52]. בסכמו את הדיון באותו בוקר אמר מר ברק בין היתר, כי אין להשלים עם סגירת צירים או עם שיבוש סדרי החיים במדינה. הוא הדגיש, כי לא ראוי שמצב בו כביש מרכזי נסגר למשך 24 שעות יחזור על עצמו, וכי יהיה צורך להשתמש בכל האמצעים הנחוצים כדי שמצב כזה לא יוכל להישנות[53].
הדברים ברורים. הם משדרים מסר, לפיו סגירת כביש ואדי עארה ביום 1.10.00 היתה אירוע חד-פעמי, אשר לא ראוי שיחזור. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם גרסת מר ברק עתה, לפיה אמר באותו יום כי ניתן לשאת סגירת צירים לפרק זמן נוסף.
34. מר ברק ביקש להתנער מדברים אלה וטען, כאילו אמר את הדברים בישיבת הממשלה מתוך ציפייה שיודלפו על ידי המשתתפים לציבור, ולא כסיכום נורמטיבי מחייב של ראש הממשלה. טענה זו מביכה. דבריו של ראש הממשלה נאמרו בישיבת ממשלה. הפורום כונס כישיבת שרים לענייני ביטחון, שלגביה חלה חובת סודיות על פי חוק (ראו סעיף 35(א)(1) לחוק יסוד: הממשלה). התמליל של ישיבה זו מסווג כ"סודי ביותר". המשתמע מן הטענה העולה עתה הוא כי לא רק שאין לסמוך על שמירת הסודיות של שרים על דברים הנשמעים בישיבות ועדת השרים לענייני ביטחון, אלא שבשל כך אין ראש הממשלה סח עימם אמת, אלא מוסר להם אינפורמציה מוטעית בדבר עמדתו, מתוך הנחה שהם או חלקם עומדים לתת פומבי לאינפורמציה זו. זאת ועוד, על פי תוכנם, הדברים שנאמרו בסיכום ישיבת ממשלה הם, בבירור, מימוש של תפקיד ראש הממשלה להתוות את יעדי המדיניות בפעילות גורמי הביטחון. בתור שכאלה יש לתת להם את מלוא המשקל, בניסיון להבין את רוח ההנחיות שניתנו על ידי מר ברק באותו יום. אכן, אין זה מתקבל על הדעת, כי ראש הממשלה מסר לשרים, האחראים קולקטיבית למדיניות הממשלה, סיכום אשר אינו משקף את המדיניות שלגביה הנחה אותם בפועל.
35. תמיכה בהבנה זו של ההנחיה
ניתן למצוא בראיה נוספת מזמן אמת. בבוקר יום ה-2.10.00 התכנס דיון במרחב הצפוני של
שירות הביטחון הכללי, לקראת אותו יום. דיון זה תועד בכתב באותו מועד. ראש המרחב
תועד כמי שאמר בדיון זה, כי "ראש הממשלה הינחה אמש (1) לבצע כל פעולה כדי לשמור
הצעירים [הכוונה היא לצירים] פתוחים (2) לזמן את מנהיגי הציבור הערבי ולהטיל עליהם
האחריות לגבי המתרחש"[54].
ראש המרחב הצפוני לא נכח בישיבת הערכת המצב אצל ראש הממשלה. לא ניתן היה לשחזר
בוודאות מי מסר לו את תוכן הנחיותיו של ראש הממשלה לקראת יום
36. בסיכומים מטעם מר ברק נטען נגד ההסתמכות על דברים אלה. נטען, כי מדובר בעדות שמיעה מכלי שלישי ומכלי רביעי ועל כן אין לייחס לדברים משקל. יש לדחות טענה זו. הנחת התקינות באשר לשירות הביטחון הכללי לא התערערה, ואין לפקפק בכך שראש המרחב הצפוני אמר את הדברים בזמן אמת.
אין לוועדה יסוד כלשהו לקבוע, כי הדברים נאמרו כביכול מהגיגי ליבו של ראש המרחב הצפוני, כי נפלה לגביהם אי הבנה או כי המקור למידע היה מפוקפק. נוסיף, כי תוכן הדברים שנאמרו מפי ראש המרחב הצפוני בהערכת המצב הוצג להתייחסותו של ראש שירות הביטחון הכללי. הם לא עוררו אצל ראש השירות כל הסתייגות לגבי תוכנם. אף כי ראש השירות לא ידע לשחזר את תוכן הדיונים מזכרונו, ניתן להניח כי אילו היו הדברים עומדים בניגוד למה שידע על ההנחיה שניתנה, היה ראש השירות מציין זאת.
37. עדות לציפיות הדרג המדיני לכך שיושקע מאמץ בפתיחת כביש ואדי עארה ניתן למצוא גם בפעולות המשטרה ביום 2.10.00. בבוקר ה-2.10.00 רוכזו בצומת אום אל-פחם ובסביבותיה מאות שוטרים. המדובר היה בכוח גדול ובריכוז אשר גרם לכך, שבמוקדים אפשריים לאירועים במחוז הצפוני, בהם נדרשו כוחות משטרה, היה ריכוז השוטרים דליל וחסר באופן ניכר. כמוסבר, לנוכח אירועי היום הקודם ולנוכח השביתה הכללית שהוכרזה גם לקראת יום 2.10.00, היה הצפי לקראת יום זה להפרות סדר באום אל-פחם. כוח השוטרים הגדול שרוכז במקום נועד אפוא לקדם את פני האפשרות להפרות סדר כאלה ולהתמודד עימן. נתון זה מבהיר כי פני המשטרה באותו יום, באותו מקום, לא היו למניעת חיכוך. הוא מלמד, כי המשטרה נערכה לאפשרות של התנגשות במקום והזרימה אליו כוחות גדולים כדי לאבטח את המעבר בו, גם על רקע הצפי האמור להפרות סדר. מעצם טיבה, להתנגשות כזו עלול להיות מחיר של פגיעה במשתתפים מכל צד. אופן ההיערכות האמור תואם לגמרי את רוח הדברים של מר ברק בדבר "אור ירוק" לכוחות הביטחון לעניין פתיחת הצירים לתנועה. לעומת זאת, אין אופן ההיערכות האמור עולה בקנה אחד עם טענתו הנוכחית של מר ברק, כאילו הכוונה היתה לפתוח את הכביש במהלך הלילה, אך לוותר על החזקתו פתוח אם יישנו הפרות הסדר. אילו זו היתה ההנחיה, לא היה צורך בכוחות כה גדולים במקום.
נוסיף, כי ביום 3.10.00 לא רוכזו בוואדי עארה כוחות משטרה והכביש נסגר לתנועה משני צידיו. שוני מהותי זה בהיערכות בין שני הימים אינו מקרי. הוא תולדה של אסטרטגיות הפוכות עליהן החליט הדרג המדיני לעניין פתיחת הצירים לתנועה. על כך גם העיד במפורש ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, תת ניצב דוד צור[55].
38. מר ברק ניסה להתנער בעדותו מידיעה, כי לקראת יום 2.10.00 רוכזו בצומת אום אל-פחם כוחות משטרה גדולים[56]. ריכוז כוחות כזה אינו מתיישב, כמובן, עם הטענה, כי לא ניתנה הנחיה לשמור את הכביש פתוח, גם במחיר של הפעלת כוח. גם מפכ"ל המשטרה וילק טען, כי לא ידע שעיקר כוח המשטרה רוכז, עובר ליום 2.10.00, באזור ואדי עארה[57].
לא ניתן לקבל טענות אלה. כאמור, לקראת יום 2.10.00 סברו גורמי ההערכה כולם, כי אום אל-פחם תעמוד במוקד האירועים באותו יום וכי צפויות במקום הפרות סדר קשות. במצב זה ולנוכח ההחלטה על פתיחת הכביש לתנועה, אין ספק, כי היה ברור לכל, ובוודאי לראש הממשלה ולמפכ"ל המשטרה, שדרוש כוח משטרה גדול על מנת לשמור על בטחון הנוסעים העוברים בו, על רקע האירועים והעימותים הצפויים.
39. מסקנה זו אינה מעוגנת בשיקולי היגיון גרידא. נמצאים לה תימוכין מפורשים בעדותו של ניצב אליק רון, אשר שימש כמפקד המחוז הצפוני בעת האירועים, ובפועל פיקד על זירת אום אל-פחם ביום 2.10.00. ניצב רון העיד, כי ריכז כוחות רבים ביום 2.10.00 באזור ואדי עארה, וכי היה מרכז במקום כוח גדול עוד יותר אילו היה ברשותו. ניצב רון הדגיש, כי פעל כך משום שניתנה לו פקודה לפתוח את הכביש[58]. לדבריו, ריכז במקום כוח הואיל וידע היטב את "הפוטנציאל של עימות", וכי ההנחיה לגבי פתיחת הכביש גרמה לו להעדיף לרכז את הכוח באזור אום אל-פחם ולא במוקדי חיכוך אפשריים אחרים[59]. רון העיד, כי פעל לעניין זה על דעת המפכ"ל ובהוראתו[60]. הדברים ברורים. לא למותר לציין, כי לא נעשה ניסיון כלשהו מטעם ראש הממשלה לערער על הדברים או להפריכם.
40. ממכלול הראיות עולה, כי ציפיות הדרג המדיני, כפי שהובנו על ידי בכירי המשטרה, לא היו כי הכביש ייסגר מיד עם תחילתם של עימותים. במילים אחרות, ההנחיה היתה לפעול להותרת הכביש פתוח, גם במחיר של עימותים. השאלה אם ומתי לסגור את הכביש על רקע עימותים אפשריים, נותרה פתוחה לשיקול דעתו של מפקד המשטרה שבמקום, על פי ההתפתחויות. עם זאת, הנחיית ראש הממשלה שידרה ציפייה לנחישות מצד כוחות המשטרה בהשגת המטרה של צירים פתוחים.
ברוח זו העיד מפכ"ל המשטרה דאז וילק. הוא העיד, כי הבין את ההנחיה שניתנה לקראת יום 2.10.00, כמחייבת שכביש ואדי עארה יוחזק פתוח תוך שימוש בכוח, לדבריו "עד שלב מסוים"[61]. וילק הסביר גם, כי "לא על האבן הראשונה או על העימות הראשון לאפשר את סגירת כביש ואדי עארה, כי אחרת זה לא היה נגמר בואדי עארה, זה היה ממשיך למי עמי והיה ממשיך לעוד אלף ואחד מקומות..."[62]. ודוק: הנכונות לשמור את הציר פתוח גם במחיר של עימותים פירושה נטילת סיכון לנפגעים. המפכ"ל לשעבר וילק ציין לעניין זה בהודעתו, כי "ברגע שהעימות פורץ, היכולת לשלוט עליו ולהגיע לתוצאות הטובות או הלא-טובות הרבה יותר מורכבת. זה לא משנה אם זה הר הבית, לא משנה אם זה הפגנה במגזר היהודי או הפגנה במגזר הערבי"[63].
41. ניצב אליק רון, מי שפיקד בפועל על כוחות המשטרה באזור אום אל-פחם ביום 2.10.00, הבין את ההנחיה שניתנה לקראת אותו יום באופן זהה לזה של המפכ"ל וילק. ניצב רון העיד, כי אין סוגרים כביש רק בגלל הצורך שנוצר לירות כדורי גומי במספר כזה או אחר, או לעשות שימוש בגז[64]. הוא הסביר, כי סגירת כביש "זה לא דבר שהוא טריוויאלי בעיניי"[65]. יצוין, כי ניצב רון נתן ביטוי פומבי בזמן אמת להבנתו את ההנחיה שניתנה לו. ניצב רון התראיין לטלוויזיה ביום 2.10.00[66]. בריאיון, אשר הוקלט בסביבות השעה 15:00 באותו יום, אמר ניצב רון, בין היתר: "אנחנו בשעתיים האחרונות שמרנו על כביש ואדי עארה ... פתוח במחיר התעמתויות עם מיידי האבנים. יש לנו שוטר שנפצע קשה בפניו מאבן עם מקלע ...". עצם אמירת הדברים בפומבי מלמדת כי כך הובנה ההנחיה על ידי ניצב רון. אין להניח, כי אילו סבר ניצב רון שפעולתו מנוגדת להנחיות שקיבל, היה מצהיר, קבל עם ועדה, כי פעל לשמירת הציר פתוח גם במחיר של עימותים. אף כי לא נכח בהערכת המצב בבית ראש הממשלה ביום 1.10.00 בערב, הבנתו של ניצב רון את ההנחיה אינה סותרת את ההבנה של מי שנכחו באותה הערכת מצב, והדברים פורטו לעיל. דבריו של ניצב רון אף תואמים את עדותו של ניצב משנה שי עמיחי, אז עוזר המפכ"ל, אשר היה בין המשתתפים בהערכת המצב[67].
42. בהקשר אחרון זה יש לציין נקודה נוספת. ביום 2.10.00 היה באזור אום אל-פחם עימות מתמשך בין כוחות המשטרה לבין התושבים. עימות זה החל בעקבות יידוי אבנים מסיבי בסביבות השעה 10:00 בבוקר של אותו היום. העימות נמשך, בדפוסים המוכרים של עימותים מסוג זה, עד הצהריים בקירוב. מן החומר שבפני הוועדה עולה, כי הדרג המדיני היה ער, בזמן אמת, למתרחש באזור ואדי עארה ביום 2.10.00. העימותים באום אל-פחם לא היו, ולא היו יכולים להיות, בגדר נתון חסוי, סמוי מן העין, או קשה להשגה. הם נמשכו כחמש שעות. על פי הראיות, קיבלו ראש הממשלה, השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה דיווחים שוטפים על המתרחש. הדברים אמורים בוודאי על פני ציר זמן של שעות אחדות ובוודאי לגבי אזור אום אל-פחם, אשר עמד במוקד תשומת הלב בתחומי הקו הירוק בדיונים לקראת יום 2.10.00. יתר על כן, קיימות ראיות ספציפיות המלמדות על כך שדווח לדרג המדיני בזמן אמת על המתרחש במקום. במהלך ישיבת הממשלה בבוקר יום 2.10.00, אשר החלה בסביבות השעה 09:00 בבוקר, דיווח המפכ"ל כי מתבצע יידוי אבנים על כביש 65 וכי כבר נהרג מישהו[68]. ראש הממשלה והשר לבטחון פנים נכחו בדיון. הם לא יכלו שלא להבין מן הדיווח כי קיימים עימותים במקום. בהמשך היום, בסביבות השעה 12:40, התראיין השר בן עמי ברדיו. במהלך הריאיון מסרה לו המראיינת במפורש, כי "אנחנו שמענו קודם סבב דיווחים מכתבנו על האירועים שמתפתחים... באום אל-פחם הרוחות בהחלט מתלהטות וכבר נרשמים שם אירועים אלימים מאד"[69]. נוסיף, כי ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, תת ניצב דוד צור, העיד שבשעות הצהריים של יום 2.10.00 קיבל דיווח על נפגעים ועל "קרבות" בצומת אום אל-פחם, ומסר כי, בעיקרון, מועברים הדיווחים האמורים לשר[70]. יש להניח, כי דיווחים דומים נמסרו לראש הממשלה, מה גם שראש הממשלה העיד, כי לא-אחת פנה במישרין לצור לקבלת דיווחים.
חרף ידיעתו זו של הדרג המדיני אין כל טענה או ראיה, כי נעשה ניסיון מצידו להביא להפסקת העימותים במקום, בדרך של הוצאת כוחות המשטרה מן המקום, או כי הדרג המדיני הביע בזמן אמת הסתייגות כלשהי מאופן פעולתה של המשטרה באום אל-פחם באותו יום. מכך עולה, כי הדרג המדיני לא סבר, כי לפי הנחיותיו קיומם של עימותים אלימים בצומת אום אל-פחם מחייבים את יציאת כוחות המשטרה מן המקום ואת סגירת הכביש לתנועה.
43. לא נעלמה מעינינו הגרסה, אשר הושמעה בעיקר על ידי מר בן עמי ולפיה לא היתה הנחיה, לקראת יום 2.10.00, להבטיח את פתיחת כביש ואדי עארה לתנועה גם במחיר של עימותים ושל נפגעים. מר בן עמי טען, כי הבין את ההנחיה כאומרת "ש"בשום פנים ואופן לא להגיע להתנגשות"[71], וכי הניח ש""אין כניסה כוחנית לציר ואדי עארה"[72]. ברוח דומה העיד גם דוד צור, ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, אשר טען, כי ההנחיה היתה לא להיכנס לעימותים בוואדי עארה וכי כביש ואדי עארה יכול להמשיך ולהישאר סגור[73].
אין לקבל גרסאות אלה. אין הן מתיישבות עם מכלול הראיות הצריכות לעניין, ואשר פורטו בהרחבה רבה לעיל. במיוחד אין הן מתיישבות עם הצפי הברור לעימותים ביום 2.10.00, עם ההבנה שעימותים פירושם גם נפגעים, עם מתן האור הירוק לפעולות המשטרה, אשר התפרש כמחייב השקעת מאמצים לפתיחת הציר, עם ריכוז הכוחות הגדול במקום ביום 2.10.00 ועם ידיעתם הפוזיטיבית, של כל הנוגעים בדבר על עימותים ועל "קרבות" באזור ואדי עארה במהלך יום 2.10.00 בלא ששאלו כיצד מתיישב מצב דברים זה עם הנחיות הפוכות שניתנו כביכול על פי הטענה. אכן, אין ולו מקום אחד בו תועדה, לקראת יום 2.10.00 ובמהלכו עד לשעות הערב של אותו יום, הנחיה המורה להימנע מהותרת ציר ואדי עארה פתוח לתנועה, אם יהיה הדבר כרוך בעימותים. לנוכח מכלול שיקולים אלה לא ניתן לקבל את הגרסה האמורה.
44. מר ברק טען, כי ההנחיה שנתן ביום 1.10.00 היתה זהה לזו שביום 2.10.00 בערב, היינו -
"היעד בסוף הוא לפתוח את הציר, הצירים יצטרכו להיות פתוחים, אבל המדינה יש לה מספיק ביטחון עצמי וכוח, היא לא הצד החלש במקרה הזה, והיא יכולה לעמוד ולנשוך את השפתיים, כמה שזה לא נעים וכואב לפעמים, עוד 12 שעות, עוד 24 שעות, עוד 48 שעות ... ".[74]
על פי הראיות שבפנינו, משקפים דברים אלה כהלכה את המדיניות שהתווה מר ברק ביום 2.10.00 בלילה, לקראת פעילות כוחות המשטרה ביום 3.10.00. ואולם, לא ניתן לקבלם כמדיניות שהותוותה על ידי מר ברק יום קודם לכן, לקראת יום 2.10.00. אכן, בכל המסמכים וההתבטאויות המתועדות מיום 1.10.00, או מיום 2.10.00 בבוקר, אין למצוא, ולו ברמז, הנחיית מדיניות המצביעה על נכונות להשהות את עניין פתיחת הצירים בפרקי הזמן הנזכרים. בזמן אמת, פתיחת הצירים המיידית היתה זו שהוצבה על ידי מר ברק כיעד מרכזי. המצב של חסימת צירים הוצג על ידי מר ברק כמצב אשר אין להשלים עימו. כוחות הביטחון הוסמכו על ידי מר ברק לנקוט כל אמצעי נדרש כדי להבטיח את פתיחת הצירים. כל אלה אינם מתיישבים עם הטענה שמעלה מר ברק עתה.
אכן, עיון במכלול החומר מזמן אמת, על רקע העדויות שנשמעו בפני הוועדה, מצביע על תפנית מהותית בהנחיותיו של מר ברק ביום 2.10.00 בלילה, ועל כך שעל מנת להביא להרגעה, ויתר מר ברק באופן זמני על היעד הקודם של המדיניות לגבי פתיחת הצירים לתנועה. ויתור כזה לא ניתן למצוא בחומר הנוגע להנחיות לקראת יום 2.10.00. ניסיונו של מר ברק להשליך את ההנחיות שניתנו ביום 2.10.00 בערב, על ההנחיה שניתנה ביום 1.10.00 בלילה, אינו יכול להתקבל.
45. אכן, לקראת יום 3.10.00 חל שינוי ברור בדגש ובאסטרטגיה ששידר ראש הממשלה. לקראת יום 2.10.00, הוצגה פתיחת הצירים באופן ברור כמטרה אסטרטגית חשובה. לעומת זאת, לקראת יום 3.10.00, קיים ויתור לפרק זמן מסוים על נושא פתיחת הצירים, כדי למנוע חיכוך. משינוי זה נגזר גם ההבדל בין ההנחיה שניתנה ביום 1.10.00 בלילה לבין ההנחיה שניתנה ביום 2.10.00. עוד ראינו, כי ההנחיה שניתנה ביום 1.10.00 נתפרשה כמחייבת, במקרה הצורך, גם עימות אשר עלול להיות עימות מתמשך בצומת אום אל-פחם. לעומת זאת, לגבי יום 3.10.00 הנחה מר ברק כי אין להפוך את פתיחת הכבישים "לעימות נוסף"[75]. שינוי זה בהנחיות משתקף גם בבירור בפריסת הכוחות ביום 3.10.00. בעוד שביום 2.10.00 התפרסו כוחות משטרה רבים ביותר בוואדי עארה, הרי שביום 3.10.00 כמעט לא היו במקום כוחות משטרה. נתון זה אינו מותיר כל מקום לספק, כי ההנחיה שניתנה לקראת יום 3.10.00 לא היתה דומה לזו שניתנה לקראת יום 2.10.00. טענת מר ברק לעניין זה - נדחית אפוא.
46. בסיכומיו מאשר מר ברק, כי לאחר שכביש ואדי עארה נפתח לתנועה, בשעות הבוקר של יום 2.10.00, הוא נסגר מאוחר יותר. עוד הסכים, כי השארתו פתוח במשך פרק הזמן בו היה פתוח עלתה במחיר של נפגעים. מר ברק אף אינו חולק על כך שתוצאות ההחלטה בדבר השארת הציר פתוח, היו קשות. עם זאת, לטענתו, תוצאות אלה נודעו אך בדיעבד ואין מקום להעריך את ההנחיה שניתנה על פי הקריטריון של התוצאות בדיעבד.
ככל שהדברים נוגעים לעצם צפיית העובדה שיהיו נפגעים באותו יום, הרי שלא ניתן לקבל טענה זו. כפי שעולה ממכלול הראיות שהוצגו לעיל, השתלשלות האירועים באזור אום אל-פחם ביום 2.10.00 לא היתה בבחינת אירוע מפתיע שנפל על הנוגעים בדבר כרעם ביום בהיר. העימותים בכביש ואדי עארה ביום 2.10.00, והאפשרות לנפגעים בעימותים אלה, היו תוצאה צפויה של ההחלטה על פתיחת הכביש בבוקר ושל ההנחיה שניתנה לכוחות המשטרה לגלות נחישות בשמירת הכביש פתוח לתנועה. רגישותו הרבה של המקום והצפי לעימותים בו, הוצגו באופן ברור על ידי כל גורמי ההערכה בזמן אמת. על רקע זה, לא היו העימותים שהתרחשו תוצאה בלתי צפויה. אין מדובר, אפוא, בחוכמה שלאחר מעשה.
47. עם זאת, לא כל המאפיינים של פעולת המשטרה באום אל-פחם ביום 2.10.00 היו בגדר הצפוי, או במסגרת ההנחיה שניתנה. העימותים שפרצו בשלב מסוים והתמודדות המשטרה עימם באמצעים של גז מדמיע וגלילוני גומי, היו בבחינת התפתחות צפויה בנסיבות העניין. עם זאת, לגבי שלב זה אין ראיות שלפיהן השתמשה המשטרה בכוח מופרז, או כי נגרמו פגיעות של ממש בגוף או בנפש. בשלב מאוחר יותר, לאחר פציעה קשה שנגרמה לאיש משמר הגבול, השתנתה התמונה. בהוראת ניצב רון עברה המשטרה להתמודד עם האירועים באמצעות ירי של אש חיה שבוצע על ידי צלפים. על פי הראיות שבידי הוועדה, לא היה ניצב רון יכול להבין את הנחיותיו של הדרג המדיני כמאשרות או כמחייבות מעבר לשימוש באמצעי מסוג זה. אכן, במקום אחר הגענו למסקנה, כי לא היתה בנסיבות הזמן והמקום סכנת חיים אשר הצדיקה שימוש באש חיה[76]. ההנחיה בדבר מתן אור ירוק וגם ההנחיה בדבר שימוש בכל האמצעים, אין פירושן מתן לגיטימציה מראש לשימוש בירי של אש חיה על ידי צלפים. מר ברק לא היה צריך להביא בחשבון חריגה מן ההנחיות מצד כוח המשטרה, בוודאי לא חריגה כזו אשר ההוראה לה ניתנה על ידי מפקד כוח המשטרה, בדרגת ניצב. מבחינה חשובה זו חרגו תוצאותיו הקשות של האירוע באום אל-פחם ביום 2.10.00 מן הצפוי בעת מתן ההנחיה.
48. התמונה העולה עד עתה ממכלול הראיות עליהן עמדנו בהרחבה היא, כי ההנחיה שניתנה לכוחות המשטרה היתה לפתוח את ציר ואדי עארה ולהשקיע מאמצים ונחישות בהותרתו פתוח. הנחיה זו ניתנה על רקע העימות הצפוי, ולצורך הגשמתה רוכז כוח משטרה גדול במקום.
עם זאת, עולה מן החומר, כי כוחות המשטרה לא הונחו לשמור על הצירים פתוחים בכל מחיר וכי ניתן להם מנדט, במקרה הצורך, לסגור את הכביש לתנועה. כך הבין את ההנחיה ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי, אשר העיד, כי להבנתו אין פירושה של הנחיית המדיניות שניתנה ש"מביאים פלוגת טנקים וייקוב הדין את ההר. ההבנה שלי היא שצריך לעשות מה שאפשר תוך הפעלה של שכל ישר ומתוך הבנה שפועלים מול אוכלוסייה אזרחית"[77]. הבנה זו תואמת דברים שאמר מפכ"ל המשטרה דאז וילק, בישיבת הממשלה שהתקיימה ביום 2.10.00 בבוקר. המפכ"ל וילק התייחס לפתיחת הצירים ואמר, כי באותו זמן כביש 65 פתוח לתנועה. הוא ציין, כי המשטרה תסגור אותו אם תבחין לקראת ההלוויה במוקד חיכוך במקום. וילק הוסיף, כי בעת הדיווח לממשלה דאגה המשטרה לזרימת התנועה, והוא דיווח על אירועים לא-משמעותיים. עוד מסר, כי הנחייתו היא למנוע חיכוך וכי המשטרה תיכנס עם כוח על מנת לבצע מעצרים, אך ללא שימוש באמצעים, אם יהיו חסימות והפרות סדר[78].
המפכ"ל התבטא ברוח דומה גם בישיבת הערכת המצב ביום 1.10.00, בה נרשמה מפיו ההצעה לפתוח את ציר ואדי עארה לתנועה ולסגור אותו בהתאם להתפתחויות. רוח דומה עולה גם מן הדברים שרשם מר יתום באותה ישיבה מיום 1.10.00 בלילה, ולפיהם הורה מר ברק "לפתוח ואדי עארה מחר בבוקר ולהיות במצב לסגור אותו".
דברים אלה תועדו בזמן אמת במהלך האירועים. בתור שכאלה - יש לתת להם את מלוא המשקל. על כן, אנו סבורים כי לא ניתן לקבוע שלקראת יום 2.10.00 ניתנה הנחיה גורפת לפתוח את כביש ואדי עארה, או כל ציר אחר, יהיו האמצעים שיידרשו לשם כך אשר יהיו. דברים אלה מלמדים, כי אף שמטרת המדיניות היתה פתיחת הצירים, ובמרכזם ציר ואדי עארה, ואף שהדרג המדיני הקרין ציפייה לנחישות בהגשמת מדיניות זו, ניתן לדרג המבצעי שיקול דעת בפעילותו ליישום המדיניות והוא היה רשאי, על פי שיקול דעתו, לצאת מן המקום ולסגור את הכביש לתנועה.
49. לאחר כל מה שאמרנו עד כה, השאלה המתעוררת היא, אם על רקע הצפי הברור לעימותים קשים בוואדי עארה, אשר התממש, ניתן לבקר את הנחיית המדיניות שניתנה על ידי מר ברק לקראת יום 2.10.00 כהנחיה בלתי סבירה.
בפתח הדיון בשאלה זו יש להעיר, כי אין לקבל את הטענה כאילו המדיניות שננקטה היא בבחינת פררוגטיבה של ראש הממשלה, החסינה, ככזו, מכל ביקורת. כבר נפסק פעמים רבות בעבר, כי השימוש בתיבה "מדיניות" אינו מעניק לרשות המבצעת חסינות מבחינה של פעולותיה והחלטותיה[79]. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו מדובר במדיניות אשר יש בה משום הפרה אפשרית של זכות יסוד[80]. זאת ועוד, בהפעלת הביקורת על מעשי הממשל, חלה נורמת הסבירות והמידתיות חלה גם על הגורם הבכיר ביותר ברשות המבצעת, היא הממשלה והעומד בראשה[81]. הדברים בוודאי אמורים במדיניות של ראש הממשלה לגבי הטיפול באירועים של הפרות סדר מצד אזרחים בתחומי המדינה, ובוודאי כאשר מדיניות זו יוצרת סיכון מסתבר לפגיעה בגופם ואולי אף בחייהם של בני אדם. עם זאת, יש להניח, כי בשל מעמדו הרם של ראש הממשלה, ורוחב האינטרס הציבורי שעליו הוא מופקד, יהא רחב גם מרחב מתחם הסבירות העומד לרשותו של ראש הממשלה בפעולותיו ובהחלטותיו.
מה עולה אפוא מן הבחינה של הנחיית המדיניות, כפי שניתנה וכפי שיושמה ביום 2.10.00?
50. קיימים נתונים לא-מעטים, אשר יש בהם בסיס אפשרי לביקורת על המדיניות שננקטה. ניתן לטעון, כי התועלת בפתיחת ציר ואדי עארה לתנועה בבוקר 2.10.00, בהתחשב באירועים שהיו ביום הקודם ובצפי ליום 2.10.00, ובכלל זה ההלוויה ההמונית שהיתה צפויה להיערך במקום, היתה נמוכה מלכתחילה, וממילא לא היה בה כדי להצדיק מהלך בעל סיכון לעימותים ולנפגעים.
עם זאת, לא ניתן לשלול לחלוטין את סבירותו של קו המחשבה שעמד ביסוד הנחיותיו של מר ברק לקראת אותו יום. ביום 1.10.00 גילו המדינה וראשיה, כי בתחומי המדינה מתקיימות מהומות קשות וחסרות תקדים, מעין אינתיפאדה, אשר העמידו בפני הדרג המדיני והמבצעי אתגר קשה. אמת, פתיחת כביש לתנועה, כשלעצמה, אינה בהכרח מהלך קריטי במישור הזמן המיידי. ואולם, בטווח הזמן הרחוק יותר, העברת מסר בדבר אי השלמה עם צירים סגורים ובדבר אי השלמה עם מהומות והתפרעויות מן הסוג שנראו ביום 1.10.00, עשויה להיות בעלת השלכות חשובות.
הדרג המדיני היה רשאי, ואולי חייב, להביא השלכות אלה בחשבון. הוא היה רשאי להביא בחשבון את הפגיעה הקשה באמון הציבור ביכולתה של המדינה לאכוף את החוק והסדר, לנוכח המראות שנראו ביום 1.10.00. הוא היה רשאי להביא בחשבון את התחושה של תושבי המדינה, אשר ניתנו לה ביטויים רבים במהלך האירועים, של אבדן הביטחון האישי עקב האירועים. יש לזכור, כי חסימתו של ציר ואדי עארה לפרק זמן ממושך מנתקת חלק מן היישובים הסמוכים לו משאר המדינה ואף משבשת את רציפות התנועה בין חלקה הצפוני של המדינה לבין מרכזה ודרומה. הדרג המדיני היה רשאי להביא בחשבון את הצורך למנוע חלחולו של מסר, לפיו שימוש בכלים כמו חסימת צירים מרכזיים לפרקי זמן ארוכים הוא דבר משתלם, ומהווה דרך אפקטיבית להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות.
כל אלה הם היבטים עקרוניים הקשורים לתופעה של חסימת ציר ואדי עארה (או ציר דומה לו במאפייניו). היבטים אלה הופכים את שאלת פתיחת הצירים לשאלה של מדיניות מורכבת, אשר לא ניתן להשיב עליה, מראש, תשובה אחת, נכונה וברורה. אכן, מן הראיות שבאו בפני הוועדה ניתן לזהות קשת רחבה של עמדות לגיטימיות בעניין זה, אשר לכל אחת יתרונותיה וחסרונותיה. הוועדה סבורה, כי מבחינה זו לא ניתן למצוא פסול עקרוני בעמדה שהקרין ראש הממשלה לקראת יום 2.10.00.
במצב המתואר רשאי היה ראש הממשלה לנסות ולמצות את הסיכוי, גם אם זה לא היה גדול, לפתוח את ציר ואדי עארה, שהוא ציר תנועה ראשי המחבר בין צפון המדינה למרכזה. ההנחיה שניתנה לצורך זה שמה את הדגש על הקדשת מאמצים לפתיחת הציר. יתכן שבסוף ישיבת הערכת המצב של יום 1.10.00 בלילה, נותרה עמימות כלשהי בדבר ההנחיה המדויקת של ראש הממשלה לעניין פתיחת ציר ואדי עארה. כך ניתן להסיק אולי מהעדויות השונות בדבר פירוש דברי הסיכום של ראש הממשלה. ואולם, פיקוד המשטרה לא הבין, ואף לא היתה כוונה שיבין, כי ניתן אישור להתרת רסן ולשימוש בכוח ללא הבחנה, יהיו התוצאות אשר יהיו.
לסיכום, ההנחיה היתה לעשות מאמץ נחוש לשמור את הציר פתוח, אך לא בכל מחיר. בפועל, ביצוע הנחיה זו, עד לשלב של ירי הצלפים, אינו מצביע על היעדר איזון בין התועלת המבוקשת לבין האמצעים בהם נעשה שימוש. המעבר לירי של צלפים היה, כמוסבר לעיל, חריגה מן ההנחיות ומרוחן. במצב זה, גם אם הליכה בדרך שונה היתה סבירה לא פחות, אין לקבוע כי הדרך שהתווה מר ברק לקראת יום 2.10.00, היתה בלתי סבירה באופן המצדיק ביקורת עליו.
51. על יסוד כל האמור לעיל, באנו למסקנה שהנחייתו של מר ברק לעניין פתיחת הצירים, ובמרכזם ציר ואדי עארה, לא חרגה מן האיזון הסביר של השיקולים הצריכים לעניין - הבטחת החוק והסדר, מצד אחד, והצורך להימנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, מצד שני. לפיכך, אנו קובעים, כי המיוחס למר ברק באזהרה השנייה לא הוכח.
52. מפאת קיומם של קשרי גומלין בין פרט האזהרה השלישי לבין פרט האזהרה הרביעי, יידונו שני פרטים אלה בצוותא חדא.
פרט האזהרה השלישי
במסגרת הפרט השלישי יוחס למר ברק כדלקמן:
"בהיותו ראש ממשלת ישראל, במהלך אירועי אוקטובר 2000, לא נתן דעתו במידה מספקת, בימים 1.10.00 ו-2.10.00, לאירועים המתרחשים בתחומי המדינה, גם לאחר שידע על חומרתם של האירועים ביום 1.10.00, על הרוג באותו יום, ועל הסלמה צפויה ביום המחרת בעקבות זאת. באותם ימים, גם לא נקט בפעולות מספיקות למניעת או הגבלת שימוש באמצעים קטלניים על ידי המשטרה, ולא עשה די להביא להרגעת הרוחות והאירועים תוך כדי התרחשותם. בכלל זה, נמנע מלהיפגש עם מנהיגות ערביי ישראל עד ליום 3.10.00, חרף הערכת גורמי מודיעין שנמסרה לו לבקשתו, כי פגישה כזו, אם תתקיים בדחיפות, עשויה להביא להרגעה משמעותית באירועים".
פרט האזהרה הרביעי
ובפרט הרביעי יוחס למר ברק כדלקמן:
"בהיותו ראש ממשלת ישראל במהלך אירועי אוקטובר 2000, נמנע מלדרוש מן המשטרה או מן הממונים על פעולתה דיווח קונקרטי, מלא ומפורט, בכל ההקדם, על אופן פעולתה של המשטרה באירועים ספציפיים בהם נהרגו אזרחים או נפגעו קשה, ועל הסיבות, בכל אירוע כזה, לתוצאה של פגיעה בחיים או בגוף. בכך לא קיים את חובתו לעשות, בכל ההקדם, להשגת מידע הדרוש לשם קבלת החלטות ומתן הנחיות מושכלות בנושא הטיפול באירועי אוקטובר 2000 ובהשלכותיהם".
53. אשר לפרט השלישי. בחינה כוללת של הראיות הנוגעות לשאלת מתן דעתו של מר ברק למתרחש במדינה, כפי שאלה התגבשו עם גמר שמיעת הראיות, מעלה, כי אין לייחס למר ברק שלא נתן את דעתו במידה מספקת למתרחש בתחומי המדינה. עיקר עיסוקו בסוגיה זו נעשה במסגרת הערכות המצב בלילה של כל אחד מן הימים, ובישיבת הממשלה שקוימה ביום 2.10.00. לנוכח טיעוניו של מר ברק, בדבר נושאים נוספים אשר היה עליו להידרש להם במהלך אותם ימים, ולאחר בחינה כוללת של נסיבות אותם ימים, אין בידי הוועדה לקבוע, כי חלוקת הקשב ותשומת הלב למתרחש במדינה, כפי שנקבעה על ידי מר ברק, משקפת התעלמות או אי התייחסות מהותית למשבר שהתרחש בתוך שטחי המדינה. מבחינה זו אין הוועדה מוצאת עילה לבקר את התנהלותו של מר ברק.
עם זאת, ראויים להתייחסות שני נושאים ספציפיים מתוך האזהרה השלישית. האחד הוא השימוש בתחמושת קטלנית במהלך היומיים הראשונים של האירועים, והשני - המפגש עם מנהיגות המגזר הערבי.
54. באשר לשימוש באמצעים קטלניים על ידי המשטרה טען מר ברק שלא דווח לו כי קיימת בעיה של שימוש באמצעים קטלניים שלא במצבים של סכנת חיים.
למר ברק היה ידוע על קיומה של טענה בדבר שימוש בכוח חריג. מן החומר עולה בבירור, כי לכל המאוחר ביום 2.10.00, הועלתה מן הצד הערבי טענה ברורה בדבר שימוש חריג בכוח ובתחמושת קטלנית. כך, מזכרון דברים המתעד את המפגש בין השר לבטחון פנים לבין מנהיגי המגזר הערבי שהתקיימה ביום 2.10.00 בבוקר, לבקשת ראש הממשלה, בה נטלו חלק חברי הכנסת טלב אל-סאנע, מוחמד ברכה ואחמד טיבי, עולה, כי הושמעה טענה מפורשת בדבר "שימוש מוגזם בכוח – לרבות אש חיה"[82]. יש להניח, כי לראש הממשלה, אשר לבקשתו נערכה הפגישה, נמסר דיווח על עיקרי הדברים. יש להניח גם, כי ראש הממשלה לא היה מופתע מן הדברים, שכן על פי עדותו, לא היה לו ספק, כי במפגש האמור יועלו טענות כלפי המשטרה[83].
אגב, טענות אלה אף הוזכרו בחלקן על ידי השר לבטחון פנים במהלך ישיבת הממשלה ביום 2.10.00 בבוקר. מר בן עמי ציין, כי מנהיגות המגזר הערבי הודיעה, כי באירועים נמחק הקו הירוק ועל רקע זה, הוסיף וציין, טענו נציגי המגזר הערבי, שהמשטרה יורה על ערבים גלילוני גומי, מה שאינה עושה כלפי יהודים[84].
55. מרוח דבריו של מר ברק עולה, כי לא ייחס משקל רב לטענות האמורות נגד המשטרה. אם וככל שהתייחסותו המסויגת, שלא לומר המבטלת, של מר ברק לטענות האמורות נבעה מזהות משמיעיהן, אין ולא היה לכך מקום. טבעי הוא, כי בנסיבות העניין יושמעו טענות מסוג זה על ידי נציגי הציבור הערבי, ולא על ידי נציגי זרועות הביטחון. בנסיבות העניין הטענות גם לא היו נטולות בסיס במציאות לנוכח העובדה שכבר בבוקר יום 2.10.00 היה ידוע כי בפעילות כוחות הביטחון ביום הקודם נהרגו שלושה אזרחים ערבים. תוצאה זו היא חמורה, חריגה וקשה, על פי כל אמת מידה.
חרף זאת, לא הורה מר ברק על ביצוע תחקיר מיידי בשאלת נסיבות מותם של אזרחים אלה, ולא נקט כל פעולה על מנת לבחון אם נכונה הטענה בדבר שימוש בכוח מופרז, במטרה לרסן שימוש כזה. לא למותר לשוב ולציין בהקשר זה, כי בחינת נסיבות מותם של שלושת אזרחים אלה מעלה, כי קשה לזהות בהן סכנת חיים המצדיקה את התוצאה הקטלנית של פעילות כוחות המשטרה במקרים הנדונים. לא למותר להוסיף גם, כי בהקשר קרוב, זה של האירוע על הר הבית שהיה אך ביום 29.9.00, ימים ספורים לפני כן, הורה מר ברק על קיומו של תחקיר מיידי באשר לנסיבות האירוע[85].
הוועדה סבורה, כי בנסיבות העניין, כבר בבוקר יום 2.10.00 התעוררו שאלות של ממש, אשר הצדיקו מתן הוראה לבדיקת נסיבות מותם של שלושה אזרחי המדינה ביום הקודם, ומתן הנחיות מיידיות וברורות למשטרה, ברוח ההנחיות שניתנו בבוקר יום המחרת, יום ה-3.10.00, למניעת המשך פגיעות בגוף ובנפש. בפועל, לא דאג מר ברק למתן ההנחיות הנדרשות, ואף לא לקיומו של הבירור העובדתי הנדרש.
56. ודוק: במהלך הימים הראשונים של אירועי אוקטובר נעשה שימוש רב, ובחלקו מופרז, באמצעים קטלניים ובעיקר בכדורי גומי. מספר הנפגעים הרב הצביע על אפשרות כי אכן זה מה שנעשה. על רקע זה התבקש, כי ראש הממשלה ייתן את דעתו לבחינתם של דפוסי השימוש באמצעי זה, ולצורך הדחוף בריסון השימוש בו.
57. אמת, חלוקת העבודה הראויה במצבים של שגרה היא, כי נושא האמצעים בהם משתמשת המשטרה יופקד בידי מפקדי המשטרה הבכירים, בפיקוח המשרד לבטחון פנים על דרגיו השונים. זאת ועוד, מר ברק העיד, כי סבר שנעשה שימוש באמצעי של גלילוני גומי רק במצבים של סכנת חיים, ועל רקע זה לא סבר, כי עליו לנקוט פעולה כלשהי בעניין זה.
ברם, הימים הראשונים של אוקטובר 2000 לא היו ימי שגרה. האירועים שהתרחשו בימים הראשונים של חודש אוקטובר עוררו בעיה במישור הלאומי. הדבר נבע הן מסוגיות העומק אשר קשורות לאירועים אלה והן מתוצאותיהם החמורות. חשיבותה של הסוגיה עולה בבירור מדבריו של מר ברק עצמו באותם ימים, כמו גם מכך שמר ברק היה מעורב בניהול האירועים, בזירות השונות, באופן ישיר. התוצאות הקטלניות של פעילות כוחות הביטחון, כבר ביום הראשון של האירועים, והטענות נגד כוחות הביטחון בהקשר זה, לא היוו על כן סוגיה מבצעית גרידא. לעובדות ולטענות אלה היתה השפעה ישירה על גובה הלהבות בתחומי המדינה. קיומם של קשרי גומלין בין עוצמתן של הפרות סדר לבין ההרוגים בהן מוכר למר ברק עוד מתקופת היותו מפקד בכיר בצבא, בימי האינתיפאדה. על רקע זה, האפשרות של שימוש מופרז בכוח, לרבות בכדורי גומי, ותוצאותיו קצרות הטווח וארוכות הטווח, היתה עניין לדרג המדיני הבכיר לענות בו באותם ימים.
התוצאות הקשות של פעילות כוחות הביטחון והטענות בדבר שימוש מופרז באמצעים קטלניים, היו צריכות לעורר את מר ברק לפעולה מיידית, נחרצת ונחושה, הן לבחינת העובדות והן למתן ההנחיות הנדרשות על מנת לוודא, כי לא יהיו פגיעות בלתי מוצדקות בגוף ובנפש. אמנם מתן גיבוי פומבי לפעילות כוחות הביטחון באותה עת היה חיוני לצורך המשך פעילותם האפקטיבית. אלא שלא היה בכך כדי לייתר את הצורך לבדוק את תקינות פעולתם ולהבטיח כי זו תיעשה באופן שימנע פגיעה בחיי אדם. פעולה זו מצד מר ברק היתה הכרחית, הן כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה והן כדי להניע דינמיקה אשר תוביל למיתון האירועים והרגעתם.
בהקשר זה יש להעיר, כי מר ברק היה ער לפוטנציאל הקטלני של כדורי הגומי. בעת היותו מפקד בכיר בצבא נעשה שימוש נרחב באמצעי זה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, לא פעם עם תוצאות קטלניות או לפחות פוגעניות. אין כל ספק, כי מר ברק היה מודע לכך. זאת ועוד, עובר לאירועים עלתה שאלת התוצאה הקטלנית של השימוש בכדורי גומי אגב הדיון באירועים שהיו על הר הבית ביום 29.9.00. דיון זה נערך בראשות ראש הממשלה שבחן בפרוטרוט את נסיבות האירועים, בהם נהרגו צעירים אחדים בעימות עם כוחות המשטרה[86]. בכל אלה יש כדי לחדד את חובתו של מר ברק להתייחס, בזמן אמת, לאופן פעולתם של כוחות הביטחון בנושא זה.
58. זאת ועוד. בפני הוועדה באו עדויות ברורות על כך שידוע, עוד מתקופת האינתיפאדה הראשונה, כי לשימוש בכדורי גומי נודע לא-אחת אפקט המעלה את המתח באירועים. הדבר נובע, בין היתר, מכך שהאפקט הקולי והחזותי של השימוש בתחמושת הגומי דומה מאוד לזה של תחמושת חיה. שוטרים רבים הודו, כי אינם מסוגלים, משמיעה או מראייה, להבחין בין תחמושת חיה לבין תחמושת גומי. על רקע זה נוטה השימוש באמצעי זה להסלים אירועים באופן האמור.
לא למותר להוסיף עוד, כי זמן קצר לפני אירועי אוקטובר נדרש הדרג המדיני לשאלת השימוש באמצעי של כדורי גומי באירועים מול המגזר הערבי. במהלך עבודת המטה, שדנה באפשרות הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית ובתגובות לה, הנחה סגנו של מר ברק במשרד הביטחון, ד"ר אפרים סנה, אשר עמד בראש הדיון, כי לא ייעשה מול ערביי ישראל שימוש במה שמכונה "אמל"ח אינתיפאדה"[87]. הנחיה זו תואמת המלצה מפורשת שניתנה על ידי שירות הביטחון הכללי לעניין זה. בעיקרו של דבר, נוגעת הנחיה זו לשימוש בגלילוני גומי. רואים אנו, שמשרד הביטחון עליו היה מופקד מר ברק, מצא לנכון להתייחס ולומר דברו בעניין זה. עוד יוער, כי המלצה זו הונחה על שולחן מזכירו הצבאי של מר ברק.
המועד בו ניתנה הנחיה זו היה כעשרה ימים לפני אירועי אוקטובר. ברור, כי לא היה סיפק בעת האירועים לממש הנחיה זו, על ידי הוצאת אמצעי זה ממכלול האמצעים שעומדים לרשות המשטרה לצורך התמודדות עם הפרות סדר. עם זאת, הנחיה זו, אשר ניתנה על ידי דרג מדיני שהיה כפוף במישרין למר ברק, מצביעה על הבעייתיות הרבה של הפעלת גלילוני גומי באירועים במגזר הערבי. היא חייבה הדגשת הנושא, גם מצד ראש הממשלה, במתן ההנחיות למשטרת ישראל לטיפול באירועים. דווקא יעד ההרגעה, אשר מר ברק מייחס להנחיותיו, חייב התייחסות לנושא זה, ולמצער הקפדה מצד הדרג המדיני לתת הנחיות מתאימות ומסר של ריסון השימוש באמצעי זה ככל הניתן.
59. למרבה הצער, הקפדה וריסון כאלה לא היו - בוודאי לא ביומיים הראשונים של אירועי אוקטובר. ממכלול החומר, לרבות מתמונות ומהסרטות של מהלך האירועים, עולה, כי בימים הראשונים של האירועים נעשה שימוש מסיבי באמצעי הגומי, פעמים רבות ללא הצדקה ובניגוד להנחיות. ניתן להניח ברמה גבוהה של הסתברות, כי הדבר תרם להסלמתם של אירועים ולגרימתן של פגיעות שלא לצורך.
בימי האירועים הראשונים לא הועברו הנחיות ריסון של ממש בכל הנוגע לשימוש בתחמושת זו. אכן, העובדות מלמדות, כי הדרג המדיני כלל לא נתן את דעתו לעניין זה בשלבים הראשונים של האירועים עד תום האירועים של יום 2.10.00. למעשה, רק ביום 3.10.00 ניתן להבחין בניצנים של התייחסות לסוגיה זו. במצב זה, יש עילה לביקורת נגד מר ברק, אשר לא עשה את הנדרש והמתחייב בנסיבות העניין על מנת שתיושם מדיניות של מזעור הפגיעה הנובעת משימוש בירי כדורי גומי על ידי המשטרה, ככל הניתן.
60. הנושא השני במסגרת האזהרה השלישית, דן במפגש של ראש הממשלה עם ועדת המעקב או עם מנהיגי המגזר הערבי, במטרה להרגיע את הרוחות, מפגש אשר לא התקיים עד יום 3.10.00. בשירות הביטחון הכללי נערך דיון בסוגיה אם ראוי שייערך מפגש כזה בין הממשלה לבין הנהגת הציבור הערבי, על מנת להביא להרגעה באירועים, ואיזה דרג ממשלתי צריך להשתתף במפגש כזה. דיון בנושא זה התקיים לאחר ישיבת הערכת מצב שנערכה בשירות הביטחון הכללי ביום 1.10.00, וזאת לבקשת ראש הממשלה. כפי שהעיד ראש השירות מר דיכטר, "הדיון שאני קיימתי על 'כן-לא פנייה לוועדת המעקב' היה על פי בקשה של ראש הממשלה, לתת לו תשובות או עמדה בנושא הזה ... ראש הממשלה ביקש לקבל חוות דעת, ככל שאני זוכר ביקש לקבל חוות דעת לגבי כן-לא פגישה עם חברי ועדת המעקב"[88].
61. בדיון הפנימי שנערך בשירות הביטחון הכללי תמכו כל המשתתפים שהביעו את דעתם בסוגיה, למעט אחד, בקיום פגישה של ראש הממשלה עם מנהיגי המגזר הערבי. בין התומכים במהלך זה היה ראש המרחב הצפוני של השירות, שם התרחשו מרבית האירועים[89]. בהודעתו הסביר ראש המרחב הצפוני של השירות, כי המלצתו בעניין זה ניתנת על רקע הערכתו, כי "יום המחרת עלול להיות עוד יותר גרוע נוכח ההרוג שהיה באותו יום (1.10.00). אני הבנתי באותו ערב שהאירועים חרגו מעבר למה שקרה עד עכשיו מבחינת עוצמתם. יש הרוגים, זה לא הולך להיגמר, המשטרה מתקשה להתמודד, וצריך לעשות מעשה דראסטי בעזרת ראשי הציבור הערבי כמנוף על מנת להרגיע את השטח"[90].
יצוין, כי עמדת ראש השירות בדיון הפנימי, ככל שזו הובעה באותו דיון, אינה מתועדת בזכרון הדברים המנציח את עיקרי הדיון הפנימי. עוד יצוין, כי לא נמצא סיכום של ראש השירות או של גורם אחר לדיון האמור. מן העדויות עולה כי היעדרו של סיכום הוא חריג ובלתי מקובל.
62. ראש השירות התקשה לזכור לפרטיה את הערכת המצב שנערכה באותו יום עם ראש הממשלה, ולשחזר איזו עמדה בדיוק הציג באותה ישיבה. עם זאת העיד מר דיכטר, כי "עמדת שב"כ היתה, המלצת שב"כ היתה להיפגש עם בכירי ועדת המעקב על ידי הדרג המדיני הבכיר, קרי ראש הממשלה"[91]. לשאלה ישירה, אם אמר לראש הממשלה כי העניין דחוף, השיב ראש השירות "אני משוכנע". אין לוועדה יסוד לפקפק באמיתותה של תשובה זו, העולה בקנה אחד עם עיקרי תוכנו של הדיון הפנימי שנערך בשירות הביטחון הכללי בסוגיה זו.
המלצה זו לא נתקבלה על ידי ראש הממשלה. מר ברק החליט שלא להיפגש עם מנהיגי המגזר הערבי. חלף זאת, הורה ראש הממשלה כי תתקיים פגישה בין השר לבטחון פנים לבין "ראשי המנהיגות הערבית"[92], או - אם לסמוך על רישומיו של מר יתום - כי השר לבטחון פנים "...יבחן פגישה עם ועד ראשי הרשויות ... לתבוע מהם באופן שלא משתמע לשתי פנים להפסיק"[93].
63. פגישת השר לבטחון פנים עם מנהיגים מן המגזר הערבי התקיימה ביום 2.10.00 בבוקר. בסביבות השעה 08:30 נפגשו עם השר בן עמי שלושה חברי כנסת ערבים - ח"כ טלב אל-סאנע, ח"כ מוחמד ברכה וח"כ ד"ר אחמד טיבי[94]. לא נרחיב דברים על פגישה זו[95]. מה שחשוב להדגיש, שהפגישה לא הניבה את התוצאות המקוות.
כפי שפירטנו לעיל, יום 2.10.00 היה יום של אירועים עם תוצאות קשות עוד יותר מאלה של יום 1.10.00. מבחינה זו, לא הביאה הפגישה של השר לבטחון פנים לתמורה כלשהי במצב. ואמנם, בתשובה לשאלה בעניין זה בהערכת מצב של שירות הבטחון הכללי שהתקיימה באותו יום בשעות הערב, ציין ראש המרחב הצפוני של השב"כ, כי לפגישה האמורה לא היה
"שום אפקט. היה ברור מראש שלא יהיה אפקט, כי לא זו הדרך שהיה צריך לדבר איתם. זה היה ברור, זה היה בניגוד להמלצה שלנו. אני לא יודע למה זה נעשה, זה לא חשוב כרגע, אבל לא היה לזה שום משמעות, לא היה לזה שום הד בשטח, ואף אחד לא קיבל כתוצאה מהפגישה הזו לטפל אחרת בערביי ישראל"[96].
64. לא ניתן לדעת מה היה מתרחש ב-2.10.00 אילו היה ראש הממשלה מקיים את הפגישה עליה המליץ שירות הביטחון הכללי. מתוך הידוע על הפגישה שהתקיימה ביום 3.10.00 בין ראש הממשלה לבין מנהיגי המגזר הערבי יודעים אנו, כי פגישה זו תרמה להרגעת הרוחות והאירועים. לעניין זה ניתן להעיר כמה הערות, מכמה נקודות מבט.
ראשית, ניתן להבין כי הפנייה לשירות הביטחון הכללי לצורך קבלת עצה נבעה מן התפיסה, כי שירות זה הינו "המעריך הלאומי" בכל הנוגע למגזר הערבי. אכן, עמדת שירות הביטחון הכללי אינה מחייבת את הממשלה או את ראש הממשלה. היא מהווה המלצה או הערכה בלבד. היא אינה בבחינת הכרעה. עם זאת, יש לה משקל ניכר, בוודאי בסוגיה הנמצאת בלב מומחיותו של הארגון, ועל אחת כמה וכמה שעצתו נתבקשה בסוגיה הנדונה ממש. אכן, בהקשר אחר מודה מר ברק בסיכומיו כי לעמדת שירות הביטחון הכללי יש "משקל רב"[97].
שנית, מזה זמן, עוד בטרם האירועים, נשמעו קולות חוזרים ונשנים לפיהם צריך שראש הממשלה יעלה את רמת המעורבות האישית שלו מול המגזר הערבי, ויעשה לקירובו של מגזר זה ושל מנהיגיו לממסד ולמדינה. ראש הממשלה נמנע מעשות כן ולא שינה מדרכו גם בתחילת האירועים, חרף חומרתם הרבה כפי שנתפסה בעיני בכירי הדרג המדיני והביצועי באותה עת. המלצת שירות הביטחון הכללי, כמו גם המלצת כמה משרי הממשלה בישיבתה מיום 2.10.00 בבוקר[98], לקיום פגישה אישית של ראש הממשלה כבר ב-2.10.00 עם נציגי המגזר הערבי, לא התקבלה על דעת ראש הממשלה ולא יצאה לפועל.
שלישית, פגישתו של השר לבטחון פנים עם נציגים מן המגזר הערבי לא הניבה כל פירות. היא לא הסתיימה בסיכום כלשהו. לא ניתנו כל התחייבויות מטעם צד מן הצדדים. על פי העובדות הידועות המתייחסות לפגישה זו, לא היתה בה כל בשורה אשר היתה עשויה להעיד על מפנה באירועים הצפויים ביום 2.10.00. מן העובדות שנפרסו בפני הוועדה עולה, כי לא היתה סיבה להניח, על יסוד פגישה זו, כי מוצה הסיכוי הגלום בהידברות של הדרג המדיני עם מנהיגות המגזר הערבי כדי להביא להרגעה בשטח. בהקשר זה יש להזכיר את טענת מר ברק, לפיה עמדתו היתה, כי אם המפגש של מר בן עמי לא יועיל, תמיד ניתן יהיה להיפגש גם איתו כערכאה נוספת. ברם, הגם שהמפגש עם מר בן עמי לא הניב תוצאות ממשיות, לא התקיימה כל פגישה באותו יום עם מר ברק, ואין כל טענה כי היה ניסיון לתאם פגישה כזו.
65. מאידך גיסא יש לזכור, כי מדובר בעניין הנוגע לסדר יומו של ראש ממשלה ביום נתון, בו היה עליו לטפל במשבר חמור, רחב היקף ובעל השלכות פנימיות, בטחוניות ומדיניות מרחיקות לכת. בפרק זמן כזה מרחב הפעולה והתמרון מוגבל, וקשה לצפות מראש ממשלה, כי ייתן מענה אישי לכל עניין אשר מתעורר צורך לטפל בו.
אכן, בימים כימי תחילת אוקטובר 2000, בהם התחולל משבר חריף, היו מסורים לאחריותו ולטיפולו של ראש ממשלה נושאים רבים בו-זמנית, וכולם דרשו התייחסות מיידית. יש אפוא להיזהר זהירות רבה בביקורת, המוטלת בדיעבד, על חלוקת הזמן שבוצעה תוך כדי האירועים. בהקשר זה יש לזכור, כי מר ברק מילא בימים של ראשית אוקטובר 2000 גם את תפקיד שר הביטחון והיה עליו לתת את הדעת על האירועים הקשים שהתחוללו בשטחי הרשות הפלסטינית, לא רק מן ההיבט המדיני אלא גם מן ההיבט הבטחוני.
יש קושי לשים עצמנו בנעליו של ראש הממשלה ולקבוע, בדיעבד, כיצד היה עליו לחלק את זמנו בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותו לניהול מצב מורכב ומסובך מאין כמוהו. מרחב ההתערבות בשיקול הדעת בנושא זה, הוא צר ומוגבל ביותר. עם זאת, אין בכך כדי להפוך את החלטותיו של ראש הממשלה בהקשר זה לחסינות מביקורת. על רקע זה ניתן לעבור לבחינת העובדות הרלוונטיות לעניין.
66. בחינת סדר יומו של מר ברק ביום 2.10.00 מלמדת, כי לאחר ישיבת הממשלה, אשר החלה בשעה 09:00 בבוקר, יצא מר ברק לסיורים ביהודה ושומרון ובעזה. מר ברק העיד[99], כי באותו זמן התרחשו באזורים אלה אירועים חמורים, אותם הגדיר כ"שריפה ענקית שכבר קורית ומשתוללת", אשר עלולה להביא "להתפרצות דמים אלימה שיישטף [שיישטפו] בדם שני הצדדים של המתרס של הסכסוך הזה". על רקע אירועים קשים אלה, הסביר מר ברק את הצורך להגיע לשטח על מנת לקבל פרטים על המתרחש, לשמוע מדרגי השטח את התרשמותם מן האירועים ולתת הנחיות. מר ברק הסביר, כי בהמשך אותו שבוע היתה מתוכננת פגישה בפריס, בה היו אמורים ליטול חלק גם אנשי הרשות הפלסטינית, וכי על רקע זה היה עליו להיות מעודכן בדברים לפרטיהם.
מר ברק הסביר, כי במצב זה סבר כי נכון יהיה שהשר הממונה על המערכת הביצועית אשר טיפלה באירועים בתוך המדינה, דהיינו השר לבטחון פנים והוא זה שייפגש עם מנהיגות המגזר הערבי. ניתן להניח, כי בהחלטה זו הובאו בחשבון גם קשריו הטובים של השר לבטחון פנים עם מנהיגות המגזר הערבי.
קשה לקבוע, כי החלטה זו היא בלתי סבירה במידה המצדיקה ביקורת או התערבות. אכן, האירועים בשטחי יהודה ושומרון ועזה היו ידועים כבר ביום 1.10.00 בערב, עת ביקש מר ברק כי שירות הביטחון הכללי יתייחס לאפשרות המפגש עם מנהיגות המגזר הערבי. מבחינה זו לא הוסבר מה השתנה בפרק הזמן שבין הפנייה לשירות הביטחון הכללי לבין הערכת המצב באותו לילה, בו החליט מר ברק כי השר לבטחון פנים הוא שייפגש עם מנהיגות המגזר הערבי. זאת ועוד, קשה להניח, כי ראש הממשלה סבר, שמפגש של השר לבטחון פנים עם מנהיגי המגזר הערבי הוא אירוע דרמטי כמו מפגש שלו, כראש ממשלה, עימם, מפגש העשוי להוביל לשינוי מהיר באירועים.
עם זאת העיד ראש הממשלה, כי להערכתו אירועי יום 2.10.00 היו קשורים להחלטתה של ועדת המעקב על שביתה כללית באותו יום. עוד העיד, כי להערכתו לא היה בפגישה האמורה של השר לבטחון פנים עם מנהיגי המגזר הערבי סיכוי להביא לשינוי בהחלטה על שביתה כללית, אשר כבר היתה, למעשה, בבחינת צעד בלתי הפיך[100].
ניתן לתהות, אם עמידה נחרצת של ראש הממשלה, ביום 1.10.00 בערב, על מפגש מיידי למחרת בבוקר עם מנהיגי המגזר הערבי, לא היתה עשויה לגרום לשינוי גם בהחלטה על שביתה כללית ולהביא לתפנית באירועים. ברם, לאחר ששקלנו בשנית את מכלול הנסיבות, הגענו למסקנה, כי תהיות אלה אינן מצביעות על חוסר סבירות בהתנהלותו של ראש הממשלה בזמן אמת, חוסר סבירות המצדיק ביקורת מצד ועדת החקירה. החלטות ראש הממשלה היו מצויות במסגרת המתחם הלגיטימי של החלופות אשר ראש הממשלה היה רשאי לבחור ביניהן. בשל כך, לאחר בחינה נוספת של העניין, שמיעת עדותו השנייה של מר ברק ועיון בטיעוניו, הגענו לכלל דעה, כי אין מקום להטיל על מר ברק אחריות בנקודה זו.
67. באשר להימנעות מדרישת דיווח, מר ברק אינו כופר בכך, שלא ביקש בזמן אמת כי תיערך בדיקה ממצה והוא יעודכן בשאלה כיצד קרה שנהרגו אזרחי המדינה באירועים שהתרחשו במגזר הערבי. טענתו היא, כי לא היה זה מתפקידו להתעדכן כאמור, בהיעדר ידיעה שלו על חריגה מהותית, שיטתית ונמשכת של המשטרה מן הכללים הנוהגים ביחס להעברת מידע ותיעוד ביחס לאירועים מסוג זה.
68. צודק מר ברק בטענתו, כי הנושא של ביצוע תחקירים ובירורים עובדתיים מסור לדרג המבצעי. גם הפקת הלקחים מפעילות מבצעית היא, ככלל, עניין לדרג המבצעי לענות בו, ואין הדרג המדיני נוהג להתערב בעניין זה.
עם זאת, אין מדובר כאן באירועים רגילים. מדובר באירועים תקדימיים, בהם נהרגו 13 מאזרחי המדינה במהלך אירועים שנמשכו כמה ימים. כבר ביום השני היה ידוע על שמונה הרוגים מבין האזרחים. מדובר באירועים של הפרת סדר, אשר הדרג המדיני הבכיר, בראשותו של ברק, התכנס מדי יום לדון בהם והנחה את דרכי התגובה וההתמודדות עימם. למרות זאת, המידע וההסברים שנמסרו לדרג המדיני על האירועים על ידי נציגי המשטרה היו כלליים ביותר באופים. נעדר מהם כל מימד של פירוט ביחס למקום, לזמן ולנסיבות מותו של כל אחד מההרוגים, או להתנהלות כוחות המשטרה אשר במהלכה נהרג. לא היה בו כדי להסביר את השאלה העיקרית המעיקה - כיצד נהרגו אזרחים כה רבים של המדינה וכיצד נפצעו רבים עוד יותר, חלקם באופן קשה, באירועים של הפרות סדר בהם טיפלה המשטרה.
חסר זה הוא מהותי. התוצאה של הרוגים רבים באירועי סדר היא תוצאה קשה וחמורה. לא ניתן לעבור עליה לסדר היום. יש בה פוטנציאל החורג מעצם החומרה של פגיעה בחיי אדם, שכן תוצאה זו עלולה להוביל, בין היתר, לקרע של ממש בין המגזר הערבי לבין המדינה ומוסדותיה העיקריים. עוד היה ידוע לראש הממשלה, שמנהיגים במגזר הערבי מייחסים למשטרה יד קלה על ההדק ושימוש רב בנשק קטלני בהתנגשויות עם אנשי המגזר הערבי. דרישת פרטים מלאים אודות אופן טיפול המשטרה באירועים בהם היו נפגעים, וקבלתם, היו עשויות לפרוש בפני הדרג המדיני עובדות חשובות, אשר היו עשויות לסייע לו בהפגת חלק מן המתחים על ידי נקיטת פעולות מיידיות במקום בו היו אלה נחוצות.
אכן, קבלת מידע מפורט ככל האפשר, ובהקדם, לגבי נסיבות האירועים בהם נהרגו אזרחי המדינה, היתה עשויה לגלות לדרג המדיני, בזמן אמת, אם ההרוגים באירועים נפגעו כתולדה בלתי נמנעת של ההתפרעויות, או שמא, במידה זו או אחרת, גם כתוצאה משימוש בלתי ראוי או בלתי פרופורציונלי, או אף אסור, בנשק קטלני מצד המשטרה. ידיעה על כך בזמן אמת היתה עשויה לסייע לדרג המדיני לעצב מדיניות, אשר תיצור אפקט מרסן באשר לפעילות המשטרה ותביא גם להפחתת התחושות הקשות של המגזר הערבי כשל תוצאות האירועים בימים הראשונים. יתכן, כי קבלת המידע מוקדם ככל האפשר היתה עשויה אף לסייע במניעת פגיעות נוספות, בגוף ובנפש, בעיקר בגל האירועים השני.
ודוק: בעת שהאירועים התרחשו לא ערב איש לדרג המדיני כי יחולו בהם ירידה ניכרת בהיקף ובעוצמה ביום 3.10.00, והפוגה ממשית עד לגל האירועים השני, במהלך יום הכיפורים. ואמנם, מראיות שונות ניתן ללמוד, כי היה חשש שהאירועים עלולים להימשך ימים ושבועות נוספים. במצב זה חשיבות המידע הנוגע לאירועים אשר הסתיימו בתוצאות קטלניות היתה יכולה להיות רבה עוד יותר.
69. עוד יצוין, כי - שלא כנטען מטעם ברק - קבלת המידע הדרוש לא היתה משבשת את פעילות המשטרה. מתברר, כי לגבי אירועים אחרים אשר בהם עלה חשד, למשל, לשימוש בלתי חוקי בנשק כלפי אנשי משטרה או כלפי עוברי-אורח תמימים, בוצעו הליכי חקירה ממצים בעיצומם של ימי האירועים. במהלך הליכים אלה נגבו הודעות מפורטות גם מאנשי משטרה, אף שאלה היו עסוקים בפעילות מבצעית.
דברינו כאן אינם מכוונים לכך שעל ראש הממשלה היה לדאוג לכך שכל אחד מאנשי המשטרה יבצע תחקירים או ירשום דו"חות על האירועים בהם נטל חלק. בכך עסקנו במקום אחר ואמרנו בו את דברינו. עתה אנו מתמקדים במחדל של מי שעמד בראש המערכת אשר קבעה את מדיניות ההתנהלות כלפי המגזר הערבי באירועי אוקטובר. הוא קיבל דיווחים ומסר הנחיות. והנה מתברר, שהדיווחים לא סיפקו פרטים והסברים אשר יכלו להניח את הדעת כהסבר מספק לנסיבות בהן נהרג מספר לא-קטן של אזרחים. מהראיות שבפנינו עולה, שפרט לאמירות כלליות לא סופקו פרטים על אותן נסיבות, ופרטים כאלה גם לא נתבקשו. מוקשה הדבר בעינינו, איך לא נדרשה על ידי ראש הממשלה בדיקה - ולו בדיקה ראשונית - שתאפשר לו לדעת כיצד נהרגו אותם אזרחים. אין ספק, שלו ביקש ראש הממשלה כי בתוך זמן קצר יונח על שולחנו דו"ח מרוכז של העובדות - ככל שניתן לבררן - הצריכות לעניין נסיבות המוות באירועים של כל אחד מהאזרחים, היה דיווח כזה נמסר לו. קבלת מידע כזה בזמן אמת, בוודאי היתה יכולה להביא תועלת. תופעות של ירי בלתי מבוקר של אש חיה, של ירי גומי בניגוד להנחיות, ושל שימוש בלתי מוצדק ובלתי ראוי בירי צלפים באש חיה, היו מתגלות תוך זמן קצר.
ניתן להביא, להמחשה, את אירועי אום אל-פחם ביום 1.10.00 וביום 2.10.00. ביום 1.10.00 נהרגו מתפרעים כתוצאה מניהול לוחמה בלתי-נחוצה על ידי המשטרה בפרבר של אום אל-פחם עצמה (להבדיל מן הציר הראשי הסמוך לה). ביום 2.10.00 נהרג במקום מתפרע, כתוצאה משימוש בירי צלפים, אשר קשה למצוא לו הצדקה עניינית בנסיבות האירועים. הקפדה על תחקור האירועים במועד וקבלת הסברים קונקרטיים, היתה משקפת בעיני הדרג המדיני את מצב הדברים האמור בסמוך להתרחשויות. היא היתה מונעת התייחסות לירי הצלפים כאל שמועות חסרות ממש. היא היתה מאפשרת לדרג המדיני לקבל החלטות, אישיות ומבצעיות, הנגזרות מן הממצאים הממשיים ומן המסקנות. היא היתה עשויה לסייע בהפקת לקחים מיידיים מאירועי אוקטובר. היא היתה עשויה להוביל להוצאת הנחיות מרסנות וברורות, אשר היו עשויות למנוע המשך תוצאות קשות של פעילות המשטרה, כמו אלה שהיו באירועי יום כיפור 2000. הדבר לא נעשה והסבר ממשי לכך - לא ניתן.
70. הערה נוספת בהקשר זה. מר ברק עצמו ידע לערוך בירורי עובדות כאשר ראה זאת לנכון. כך, בעקבות האירוע שהיה בהר הבית ביום 29.9.00, קיים מר ברק בירור עובדתי מפורט בכל הנוגע לפרטי ההתרחשות. כך נהג, על פי העדויות, גם באשר לאירוע בו מצא את מותו החייל מדחת יוסף, ביום 1.10.00, וכך נהג מר ברק בעת ביקורו במחוז הצפוני, ביום 3.10.00, בנוגע לאחד האירועים שהיו במחוז הצפוני[101].
אין זו נורמה מחייבת של ירידה לפרטים מצידו של ראש ממשלה בכל אירוע המתרחש. מובן, כי אין זה תפקידו וכי עליו, בראש ובראשונה, להקדיש את תשומת ליבו לתמונה הכוללת, ולהתוויית מדיניות לטיפול בנושאים החשובים ביותר. אך כאשר מדובר באירועים כה חריגים, שבמהלכם נדרש הדרג המדיני ליתן הנחיות ולהתוות מדיניות, עשוי לעלות הצורך לדרוש מן הדרגים המבצעיים לקיים בירור מהיר, מקיף ויסודי ככל האפשר, כדי שיופקו לקחים באופן מיידי וכדי שתהא בפני הדרג המדיני תמונת אמת של אירועים אלה. אכן, דרך פעולתו של מר ברק בנושאים שנזכרו לעיל מלמדת עליו, כי גם הוא סבר כך וכי במקרים שעוררו רגישות, מבצעית או ציבורית, דאג לבירור מעמיק של קורותיהם. יש יסוד מוצק לקבוע, כי מבחינת רגישותם ומורכבות השלכותיהם, הצדיקו האירועים בהם נהרגו אזרחים בתחילת אוקטובר 2000 התייחסות דומה.
מסקנתנו מכל האמור לעיל היא, שהוכחו העובדות אשר בבסיס פרט האזהרה הרביעי. כן הוכח הנטען בפרט השלישי באמצעיתו, לגבי אי נקיטת פעולות מספיקות למניעת השימוש באמצעים קטלניים או להגבלתו במהלך שלבי האירועים הראשונים.
פרט האזהרה החמישי
71. בפרט האזהרה החמישי מיוחס למר ברק, כי:
"בהיותו ראש ממשלת ישראל, במהלך אירועי אוקטובר 2000, לא דאג לתיעוד מספיק של הערכות מצב שנערכו בראשותו בימים 30.9.00 ו-1.10.00, לרבות תיעוד מסודר, ברור ומחייב של הנחיותיו שניתנו בסיכום היערכות מצב אלה".
72. בעניין אחרון זה ניתן לקצר. אין מחלוקת, כי לא הופץ סיכום של הישיבות הנזכרות באזהרה. דבר זה נוגד את הנהוג ומקובל ואת ההנחיות המפורשות. לפי הראיות שבפנינו, כי הישיבות לא תועדו כהלכה, לא הוקלטו ואף לא הוקלדו. התיעוד היחיד של דיונים אלה נעשה בכתב יד, ברישומים מקוטעים, אשר קשה לדלות מהם תמונה מלאה בדבר הדברים שהוחלפו, וההנחיות שניתנו, בדיונים האמורים. מצב זה אינו תקין ואף אינו עולה בקנה אחד עם הנהלים התקפים בלשכת ראש הממשלה, החלים על דיונים מסוג זה.
למצב זה ניתנו הסברים שונים. לא-תמיד מתיישבים ההסברים זה עם זה. בהזדמנות אחת נאמר לחוקרים מטעם הוועדה, כי ייעשה ניסיון לחפש ולמצוא העתקי פרוטוקולים של ישיבות הערכת המצב אשר התקיימו במועדים הנ"ל. בהזדמנות אחרת נטען, כי ככל הנראה הדיון לא הוקלט כלל. בהזדמנות נוספת נטען, כי נעשה ניסיון להקליטו וכי הובא לשם כך מכשיר הקלטה, אך בדיעבד התברר כי מכשיר ההקלטה לא פעל. היו סתירות נוספות בפרטים הנוגעים להקלטה. קשה ליישב בין הגרסאות הסותרות שנמסרו לעניין זה, ואף לא ניתן לסתירות הסבר משכנע. בשלבים שונים של עבודת הוועדה עלה חשש בדבר מודעותו ואחריותו של מר ברק להיעדר הנצחה ותיעוד של שתי הישיבות האמורות. נזכיר גם את העובדה, שמדובר בשתי ישיבות בעלות חשיבות רבה, אשר בהן ניתנו הנחיות להפעלת כוחות הביטחון בימים 1.10.00 ו-2.10.00, הם שני הימים שבהם היו העימותים הקשים ביותר.
בסופו של דבר, לאור דברים שהובאו בפני הוועדה בשלב השני של שמיעת הראיות, הגענו למסקנה, שאין להטיל דופי במר ברק בנושא זה, וכי האחריות להיעדר תיעוד הישיבות אינה חלה עליו. מר ברק ניהל באותם ימים משבר קשה ורחב היקף. בנסיבות אלה, ולפי העולה מעדותו, מקובל על הוועדה, כי הוא לא היה מודע למחדל של היעדר תיעוד ראוי של הישיבות. לפיכך, אין לבוא אל מר ברק בטרוניה בסוגיה זו. האחריות לתקלה, שאמנם אירעה, אינה רובצת עליו, כי אם על האחראים לביצוע התקין של תיעוד הישיבות אותן ניהל מר ברק. לפיכך, אין אנו קובעים בעניין זה כל ממצא או מסקנה לחובתו של מר ברק.
סיכום והמלצה
73. לסיכום הדיון בפרטי האזהרות שהוזהר מר ברק ייאמר, כי מצאנו שהוכח האמור באזהרה הראשונה, לפיה מר ברק לא היה ער במידה הנדרשת, בהיותו ראש ממשלת ישראל, לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית בישראל, אשר יצרו בתקופת כהונתו חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה נרחב. כן קבענו, כי הוכח שמר ברק לא נתן דעתו, בחודשים שלפני אירועי אוקטובר, בצורה מספקת לצורך בהיערכות הולמת של משטרת ישראל להתפרצות מהומות כאמור, וכי בכך נמנע מלתת את דעתו במידה הנדרשת לנושא שהוא בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל, ולשלום אזרחיה. קבענו גם, כי הוכחה אחת הטענות שבפרט האזהרה השלישי, לפיה מר ברק לא נקט פעולות מספיקות למניעת השימוש באמצעים קטלניים או להגבלתו על ידי המשטרה. עוד נקבע, כי הוכח האמור באזהרה הרביעית שהופנתה כלפי מר ברק, ולפיה לא קיים את חובתו, בהיותו ראש ממשלת ישראל במהלך אירועי אוקטובר 2000, בכך שנמנע מלדרוש מן המשטרה או מן הממונים על פעולתה דיווח קונקרטי, מלא ומפורט, בכל ההקדם, על אופן פעולתה של המשטרה באירועים ספציפיים בהם נהרגו אזרחים או נפגעו קשה, ועל הסיבות, בכל אירוע כזה, לתוצאה של פגיעה בחיים או בגוף. לגבי שאר פרטי האזהרה שהופנתה כלפי מר ברק, קבעה הוועדה כי אלה לא הוכחו.
שקלנו אם, על רקע מסקנות אלה, יש מקום להמלצה אישית כלשהי בעניינו של מר ברק. מר ברק כיהן בעת האירועים כראש ממשלה וכשר הביטחון. בדין וחשבון זה דנו בתפקודו ובפעולותיו כראש ממשלה בלבד. מר ברק אינו ממלא עוד את תפקיד ראש הממשלה, מאז הבחירות בפברואר 2001. תפקיד ראש הממשלה הוא במהותו תפקיד נבחר, גם על פי שיטת הבחירות הנהוגה כיום. הגענו למסקנה, כי אין מקום שנעסוק או נדון בהשלכות אפשריות של מסקנותינו על מועמדותו של מר ברק לשוב ולכהן בתפקיד זה. אשר לתפקידים אחרים, הרי שאף כי אין אנו מקילים ראש בכשלים שנתגלו ובמסקנות שהגענו אליהן לגביהם, הרי שלאחר שהבאנו בחשבון את מכלול העובדות שהובאו בפנינו, אין אנו סבורים כי יש מקום שנמליץ המלצה אופרטיבית כלשהי ביחס למילוי תפקידים אחרים על ידי מר ברק.
74. פרופ' שלמה בן עמי כיהן כשר לבטחון פנים בממשלתו של ראש הממשלה אהוד ברק, החל ב-13.7.99 ועד חודש מארס 2001. נוסף לכך, לאחר פרישת שר החוץ מר דוד לוי, שימש גם כממלא מקום שר החוץ באותה ממשלה. בתוקף תפקידו האחרון, קיים מגעים עם גורמים פלסטינים וגורמים בינלאומיים במסגרת המשא ומתן לשלום שהתנהל במהלך שנת 2000 בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. השר בן עמי קיווה להצלחת המשא ומתן ופעל לכך נמרצות. עם זאת, בצד התקווה קינן בליבו החשש מאפשרות של כישלון במשא ומתן, על כל התוצאות העלולות להיות נלוות לכך. השר בן עמי קיווה, שהסדר שלום עם הפלסטינים יביא לשיפור ביחסים עם המגזר הערבי בתוך המדינה, ויחד עם זאת היה מודע להשלכות השליליות האפשריות של כשלון המשא ומתן על עמדות המגזר הערבי בישראל והתנהלותו כלפי מוסדות המדינה. כישלון כזה היה בו כדי לחדד את הקונפליקט הפנימי אצל חלקים ניכרים במגזר הערבי בין נאמנות למדינה וקיום חובותיהם כאזרחיה לבין הזדהותם עם מאבק אחיהם מעבר לגבול במאמציהם להקים מדינה פלסטינית.
על רקע החשש מכישלון כזה, לאור הצהרות מפי מנהיגים פלסטינים ולאור הערכותיהם של גורמים שונים, הועלתה גם האפשרות שהרשות הפלסטינית תכריז באורח חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינית. היו הערכות שאם כך יקרה, עלול הדבר לגרור תגובה ישראלית ולעורר פעילות אלימה בשטחים ובמגזר הערבי ישראלי. אכן, גורמי הביטחון, כולל המשטרה, סברו שעליהם להיערך לקראת אירועים במגזר הערבי למקרה שתבוא הכרזה חד-צדדית כאמור. במסגרת הכנות אלה, גובשה תכנית משטרתית הידועה בשם "קסם המנגינה", אשר עסקה בהכנות ובהיערכות מצד המשטרה לתרחיש זה. התכנית באה לקדם, בן היתר, פני התפרעויות, אם תהיינה כאלה, מצד גורמים שונים במגזר הערבי[102].
75. לגרסתו של השר בן עמי ניתן מקום נרחב בדיוני הוועדה. השר המציא לוועדה נייר עמדה סדור, בלווית כרכי נספחים אחדים, עוד קודם שנחקר על ידי אוספי החומר מטעם הוועדה[103]. לאחר מכן מסר גרסה מפורטת לאוספי החומר[104]. בשלב מאוחר יותר העיד ארוכות בפני הוועדה, מסר את גרסתו וענה לשאלות חברי הוועדה. לאחר שנשלחה לו אזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה ולקראת עדותו הנוספת, הומצא לוועדה תצהיר של מר בן עמי[105]. לאחר מכן העיד בפני הוועדה פעם נוספת. בתחילת עדות זו קרא דברים מהכתב ואחרי כן השיב לשאלות עורכי דינם של מקבלי הודעות אחרים ולשאלות חברי הוועדה. לבסוף, קיבלנו סיכומים בכתב מטעמו. כל אלה יחד משתרעים על כאלף עמודים. בנוסף להם הומצא לנו מטעם השר בן עמי מספר רב של מוצגים.
בחלקים שונים של דין וחשבון זה נמצא ביטוי לחלק מגרסתו של מר בן עמי - חלק מהדברים מובא מתוך הסכמה, חלקם כאזכור, וחלק אחר נדחה על ידינו. נעמוד על פרטי האזהרה שנשלחה אל מר בן עמי ונקבע, אם ובאיזו מידה אלה הוכחו בראיות שבאו בפנינו. קודם שנעשה כך, נציין כמה נושאים בעלי חשיבות להבנת העובדות והמסקנות עליהן נעמוד בהמשך.
76. הנושא הראשון נוגע לסמכויותיו של השר לבטחון פנים, ביחסיו עם המשטרה ובעיקר - עם מפכ"ל המשטרה. השאלות הן באלו עניינים רשאי השר להתערב בפעולות המשטרה ומהם גבולות הסמכות בינו לבין המפכ"ל.
מקור סמכותו של מפכ"ל המשטרה הוא בחוק. תפקידי המשטרה קבועים בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971. על פי האמור בסעיף זה, על המשטרה לעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובהבאתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. סעיף 8א לפקודה קובע שהמפכ"ל מתמנה על ידי הממשלה על פי המלצת השר לבטחון פנים. סעיף 9 מגדיר את תפקידי המפכ"ל וקובע, כי הוא מפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ואחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה.
פקודת המשטרה מקנה סמכויות שונות גם לשר לבטחון פנים. כך, הסמכות לקבוע את הרכב המשטרה (סעיף 2 לפקודה), מינוי הקצונה הבכירה של המשטרה (סעיף 7 לפקודה), אישור ההוראות הכלליות של המשטרה (סעיף 9א לפקודה) וכן הסמכות לפטר שוטרים (סעיף 21 לפקודה). פרט לסמכויות לפי פקודת המשטרה ולפי פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], יש לשר לבטחון פנים חובות ואחריות כאמור בחוק יסוד: הממשלה, וכן יש לו סמכויות נקודתיות רבות המפורטות בעשרות חוקים שונים[106].
תיאור סמכויותיו השונות של מפכ"ל המשטרה, מצד אחד, ושל השר לבטחון פנים, מצד שני, אין בו כדי להסדיר ולהבהיר את הסמכויות של השר כלפי המשטרה ואת חובותיהם של המשטרה ושל העומד בראשה ביחסיהם עם השר. בין השאלות שאין להן תשובה ברורה בדין החרות, עולות שאלות הנוגעות להיקף חובת הדיווח של המשטרה לשר על פעילותה, לרבות פעולות חקירה שהיא מבצעת. כן עולה שאלת סמכות השר להורות למשטרה אם לפעול בעניינים מסוימים, וכיצד. עולה גם השאלה, אשר נודעת לה חשיבות בענייננו, אם מוסמך השר להורות למשטרה לנקוט אמצעים מסוימים או להימנע מהם במסגרת פיזור הפגנות או מהומות, דהיינו, אם מוסמך הוא להורות למשטרה על דרך פעולה בנושא בעל היבט מבצעי-מקצועי.
על הבעייתיות הקשורה בהתווית גבול סמכותו של השר להתערב בפעולות המשטרה, עמדה הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש, בראשותו של חיים צדוק, אשר הגישה את הדו"ח שלה לשר המשטרה ביוני 1999 (להלן: ועדת צדוק)[107]. על השיקולים בעד ונגד מתן סמכות לשר בפעילות המשטרה, אומרת הוועדה:
"השיקולים בעניין זה הינם מורכבים, ולעיתים סותרים. מחד גיסא, השר הוא האחראי מיניסטריאלית על פעולת המשטרה. אם תפעל המשטרה בדרך שהכנסת, התקשורת או הציבור יראו אותה באור שלילי, השר הוא שיספוג לפחות חלק מהביקורת וייאלץ להתמודד עימה במישור הפרלמנטרי, התקשורתי והציבורי. ניתן, איפוא, לטעון כי מי שנושא באחריות צריך להיות גם בעל הסמכות, ובאם השר סבור, למשל, כי מבחינה ציבורית לא יוכל להגן על כך שהמשטרה עושה שימוש בסוסים לפיזור הפגנות, רשאי הוא להורות למשטרה להימנע מלפעול בדרך זו. שיקול נוסף לטובת מתן סמכויות בידי השר הינו החשש מפני מצבים בהם המשטרה עלולה לפעול מתוך להט מופרז להשיג הישגים מקצועיים, וזאת מבלי להתחשב במידה מספקת באינטרסים נוגדים כמו זכויות האזרח. השר, האמור להיות ער לשיקולים ציבוריים רחבים יותר, עשוי להוות במצבים אלו גורם ממתן.
מאידך גיסא, המחוייבות העיקרית של המשטרה צריכה להיות לחוק, ובהקשר זה עליה להיות חופשית מכל השפעה פוליטית. כך, למשל, קיים חשש ממצב שבו הדרג המקצועי במשטרה סבור שיש לעצור אדם מסויים לצורך חקירה, והשר מורה שלא לעצור אותו אך בשל ההשלכות הציבוריות העלולות לנבוע מכך, או אף מתוך שיקול פוליטי. הוראה כזו של השר פוגעת באכיפת החוק בידי המשטרה בדרך אותה חושבים הגורמים המקצועיים כנכונה. ואולם, מעבר לפגיעה הנקודתית, מתן אפשרות לשר להתערב בחקירה לא זו בלבד שהוא עלול לפגוע בחקירה, אלא יש בו משום חשש לפגיעה מהותית בעיקרון החשוב של השוויון בפני החוק, שהרי מי שהשר מתערב לטובתו (או לרעתו) בניגוד לעמדת הדרג המקצועי איננו ככל האדם. לפגיעה בשלטון החוק, החמורה כשלעצמה, עלולה להיות השלכה חמורה גם על אמון הציבור במשטרה, שהינו אבן-יסוד להצלחתה במילוי תפקידיה"[108].
לאור שיקולים אלה, יש לקבוע במה, ועד כמה, רשאי השר להתערב בפעילות המשטרה, בהתאם לאחריותו המיניסטריאלית לפעילותה. מקובל לומר, שלשר שמורה הזכות לקבוע את המדיניות של פעילות המשטרה ולפקח על ביצועה, ואף להתערב בסדרי העדיפויות של המשטרה, אך אל לו להתערב בפרטים הנוגעים לביצוע האופרטיבי. בנושא האחרון נתונה הסמכות למפכ"ל, אשר הוא המפקד העליון של המשטרה. ועדת צדוק המליצה בנושא זה כך:
"אשר לתחומי פעולתה האחרים של המשטרה, מחוץ לחקירות, הוועדה סבורה כי השר רשאי להתערב בהחלטות אסטרטגיות, לתת הנחיות כלליות, ולהתוות מדיניות עבור המשטרה בעניינים בעלי חשיבות עקרונית, אולם אין הוא רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות, או בפרטים, נושא השמור לדרג המקצועי. השר רשאי להתערב בקביעת תכנית העבודה של המשטרה, ובקביעת סדרי העדיפויות בין התחומים השונים המופקדים בידי המשטרה, אולם בבואו לעשות כן עליו ליתן משקל ניכר לעמדתו המקצועית של המפכ"ל, ולא להתערב בה אלא במקרים מיוחדים ומטעמים בעלי חשיבות רבה"[109].
המלצתה זו של ועדת צדוק מתייחסת למצב הרצוי. דומה, שבזמן אמת כך גם ראו הנוגעים בדבר, השר בן עמי והמפכ"ל וילק, את תחומי סמכויותיהם. השר אף ציטט בסיכומיו, בהסכמה, את המלצותיה אלה של הוועדה. עם זאת, חזר פרופ' בן עמי בסיכומיו והעלה את החשש שמא יידרש לתת את הדין בגין נושאים ואירועים אשר נוגעים לביצוע פעולות המשטרה, ואינם בתחום סמכויותיו וחובותיו כשר. ערים אנו לטענות בנושא זה ולא נייחס לבן עמי אחריות בעניינים אשר אינם בתחום האמור. הקושי הוא, כמובן, ביישום ההבחנה, שעליה עמדנו, במקרים גבוליים. לא תמיד קל לקבוע מתי מדובר בהחלטה אסטרטגית, בהנחיה כללית או במדיניות, ואלה מצויות כאמור בסמכות השר ובאחריותו, ומתי מדובר בהתערבות בלתי קבילה בפרטי הביצוע האופרטיבי של משימה זו או אחרת. פרטי האזהרה אשר נשלחה למר בן עמי על ידי הוועדה מתייחסים כולם לפעולות השר בנושאים אשר בתחומי אחריותו. כפי שנראה בהמשך, גם השר עצמו סבר כך ומגרסתו שלו עולה מעורבותו ופעולתו באותם עניינים הנזכרים באזהרות.
77. ליד השר פועל מטה מבצעי. הקמתו של המטה המבצעי היתה בבחינת יישום ההמלצה המופיעה בדו"ח ועדת זמיר, אשר בדקה אירועים שהתרחשו בשנת 1990 בהר הבית. באותם אירועים נהרגו 20 איש ונפצעו 53 איש מקרב המוסלמים שהיו על הר הבית, וכן נפצעו תשעה יהודים ו-21 שוטרים מיידוי אבנים[110]. בדו"ח ועדת זמיר נאמר, בין היתר:
"אין די בכך שהשר יקבל דיווח מהמפכ"ל; בהתייעצויות בין השר והמפכ"ל; בביקור ביחידות וכדומה, לדעתנו יש צורך בפיתוח עבודת מטה מיוחדת לצורך תפקודו של שר המשטרה על ידי יחידה קטנה ואיכותית שתעמוד לרשותו כדי שהשר יוכל להתוות מדיניות, לבחון אלטרנטיבות, לקיים בקרה משלו על הצעות המוגשות לו, לקיים תיאומים ברמה המיניסטריאלית, לנתח דיווחים ולפתח מעקב על קיום הנחיותיו המיניסטריאליות".
הוגש לנו מסמך בדבר "ייעוד המטה המבצעי, תחומי הטיפול, תפקידים ויישום"[111]. המסמך נערך על ידי תת ניצב (גימלאי) שלמה תורג'מן, מי שהיה ממלא מקום של ראש המטה המבצעי עד 31.8.00. ממועד זה החל תת ניצב דוד צור לשמש כראש המטה המבצעי, ומאז כיהן תורג'מן כסגנו. על פי מסמך זה, תחומי הטיפול של המטה כוללים את נושאי בטחון הפנים והסדר הציבורי. כמטרה (ייעוד) של המטה המבצעי, נזכרים: "1. לסייע לשר בגיבוש מדיניותו המבצעית-בטחונית, ותחומי הטיפול עליהם ינחה השר לביטחון פנים; 2. לבחון תוכניות, לנתח דיווחים מבצעיים ומודיעיניים, להכין ניירות עמדה בנושאים בעלי השפעה מערכתית; 3. לקיים מעקב ובקרה בתחומי אחריותו של השר; 4. להוות מוקד דיווח של השר בתחומים שבאחריותו; 5. לסייע לשר בתכנון ביקוריו ביחידות השונות; 6. להוות גורם מנחה, מתאם ומקשר בין השר לבין משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר בתחומי המודיעין, המבצעים ונושאי עבודת 'המשטרה הקלאסית'".
תפקידי המטה המבצעי הנזכרים במסמך הם: "1. בחינת הצעות לתוכניות בנושאים בעלי השפעה מערכתית, אשר בתחום טיפול היחידה; 2. הכנת ניירות עמדה בכל הקשור לנושאים, אירועים ותופעות בעלי רגישות מיוחדת, תוך התבססות על הערכות מצב של הגורמים הקיימים במשטרת ישראל, בשרות בתי הסוהר ובקהיליית המודיעין; 3. קיום פיקוח, מעקב ובקרה על ביצוע מדיניותו והנחיותיו של השר בנושאים עליהם מופקדת היחידה, או כל נושא אחר כפי שימצא השר לנכון" (ההדגשה במקור).
באשר לאופן היישום של משימות
המטה המבצעי נזכרות, בין היתר, הפעולות הבאות: "א. קיום דיונים, הכנתם וזימון
הגורמים המשתתפים; ב. הזרמת מודיעין שוטף, הן בדיווחי הבוקר (עידכון יומי) והן
בדיווחים מיוחדים ודיווחים בכתב ובעל פה, כולל זימון דיונים להתעדכנות; ג. הכנת
נמ"טים[112];
ד. קיום פגישות עבודה אישיות, פ"ע שר-רמ"ט; ה. השתתפות בדיונים של המשטרה ושב"ס
(דיונים נבחרים), השתתפות בספ"כים, קבלת פקודות מבצע, העברת תמצית פקודות לשר
ולמנכ"ל;
מר בן עמי הדגיש פעמים רבות את חשיבות פעילותו של המטה המבצעי, את הקשר ההדוק שהיה לו עם אנשיו ואת פעילותו באמצעות מטה זה. נזכיר עוד, שלגבי תפקודו של המטה המבצעי, גישתו של השר בנייר עמדה שהגיש היתה, ש"כל שרשרת הפעולות והדיווח ברמת המשרד לביטחון פנים פעלה באופן תקין"[113]. אכן, מראיות שונות יכולנו ללמוד, כי במהלך שהותו של מר בן עמי בארצות הברית, עובר לאירועי אוקטובר קודם שובו ארצה ב-29.9.00, ולאחר מכן עד אירועי אוקטובר ובמהלכם, היה קשר רצוף בינו לבין המטה המבצעי. התרשמנו גם שהיה קו פתוח בין השר לבין ראש המטה תת ניצב דוד צור, והיועץ הבטחוני יוסי מלמד, וכי באמצעותם יכול היה השר ללמוד על הקורה בשטח.
בסיכומיו מדגיש בן עמי, שבמסגרת ההכנות של המשטרה לפקודת "קסם המנגינה". נעשו הכנות, בין היתר, לקראת מהומות אפשריות במגזר הערבי במדינת ישראל העלולות לפרוץ בעקבות הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית. כן הסביר, שראשי המטה המבצעי, תחילה ניצב (בדימ') יוסי לוי ואחר כך תת ניצב דוד צור והיועץ הבטחוני יוסי מלמד, היו נוכחים בכל הדיונים הרלוונטיים - דיוני סטטוס, הערכות מצב משטרתיות, אישורי תכניות במחוזות ומשחק המלחמה "רוח סערה" שבחלקו נכח גם השר. השר קיבל מהם דיווחים שוטפים ועדכונים. הוא עצמו ואנשי המטה המבצעי ניהלו קשר ישיר עם המפכ"ל ועקבו בדריכות אחרי התנהלות המשטרה בהתאם לתכנית "קסם המנגינה". השר גם אישר, שידיעת אנשי המטה המבצעי היא, במידה רבה, ידיעתו שלו, שכן הוא שמע מהם על מצב ההכנות של המשטרה.
78. עם כניסתו לתפקידו כשר לבטחון פנים הובהר למר בן עמי עד כמה קשה מצב כוח האדם והציוד במשטרה בשל קשיים תקציביים. הכל מסכימים, כי מאז הוטלו תפקידי בטחון הפנים על המשטרה בשנת 1974, נוצר פער שהלך וגדל במרוצת השנים בין כמות כוח האדם והציוד העומדים לרשות המשטרה לבין המשאבים הדרושים לצורך עמידה במשימות המוטלות עליה. במצב זה נאלצה המשטרה לאלתר ולמצוא פתרונות במסגרת המגבלות הקיימות. כך הוקמו, בין היתר, ביוזמתו של המפכ"ל וילק, יחידות למלחמה בפשיעה, אשר היו אמורות לשמש במקרה הצורך גם למשימות בתחום בטחון הפנים והסדר הציבורי. היו גם העברות של שוטרים ממפקדות וממשרדים לפעילות שיטור, וכן תיאומים עם צה"ל, במסגרתם סוכם על סיוע מצד הצבא בכוח אדם באזור קו התפר ובהפניית אמצעים אל המשטרה במקרי הצורך.
79. השר בן עמי ייחס חשיבות ליחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. במסגרת זו גילה עניין מיוחד בפעילות המשטרה במגזר הערבי. לגרסתו, עם כניסתו לתפקיד כשר לבטחון פנים, המשטרה כמעט לא תפקדה כנותנת שירותים במגזר הערבי. הוא ציין, שהיחס בין כמות השוטרים לגודל האוכלוסייה במגזר הערבי היה, כלשונו, שערורייתי ממש. השר איבחן כבעיה קשה את הניכור המוחלט של האוכלוסייה הערבית כלפי משטרת ישראל, ניכור שגבר במשך השנים. מצד אחד, הצטיירה המשטרה בקרב האזרחים הערבים כגוף הבא לאכוף את החוק - לעצור עבריינים, להרוס בתים - ולא כנותן שירות. המשטרה הצטיירה כמייצגת את רשויות השלטון כלפי האוכלוסייה, רשויות כלפיהן היה המגזר הערבי מלא טענות. מצד שני, "קבלות הפנים" העוינות להן זכו אנשי משטרה בבואם לפעילות במגזר הערבי, נתנו את אותותיהן גם בעמדותיהם של אלה, שעה שבאו למלא את תפקידם במגזר הערבי. על רקע זה, ועל רקע אפליית המגזר הערבי בחלוקת המשאבים הלאומית, התפתחה "העוינות המובנית והקשה שמצא השר, עם בואו לתפקיד בין המשטרה לבין האוכלוסיה הערבית"[114]. כפי שמוסיף מר בן עמי ומתאר, "הבעיה הפנימית המרכזית והחמורה ביותר של מדינת ישראל - בעיית ערביי ישראל - שהממשלות כולן הפנו לה גב, הונחה על כתפיה של המשטרה, וגם היא עצמה, כמו ערביי ישראל, היתה מופלית בתקציביה ובתקניה. זהו עיוות מובנה ובלתי נסבל שכל ממשלות ישראל אחראיות לו"[115].
80. השר ביקש לשפר את השירות שמעניקה המשטרה למגזר הערבי ואת היחסים שבין כוחות המשטרה לבין המגזר הערבי. פעילותו הרבה בנושא זה התמקדה במגעים עם גורמים רבים במגזר הערבי. מר בן עמי חתר להגדיל את פריסת כוחות המשטרה במגזר זה, בין היתר, בעזרת טיפוח השיטור הקהילתי. כן ניסה לפתור בעיות שונות במגזר הערבי, כמו בעיית הבנייה הבלתי חוקית, הפקעת הקרקעות לכביש "חוצה ישראל", או הסכסוך על כיכר המריבה בנצרת[116]. על רקע ההסלמה במגזר הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2000, היה מר בן עמי מעוניין גם בקיום דיון כללי רב-מערכתי, בראשות ראש הממשלה, בנושא המגזר הערבי. כך קיווה להפוך את הנושא ואת הטיפול בו לבעל חשיבות לאומית עליונה. הוא אף פעל למען קיום דיון כזה, אך ללא הצלחה, כפי שהדבר מתואר במקום אחר בדין וחשבון זה[117].
אכן, אין עוררין שהשר בן עמי גילה עניין רב ביחסים עם המגזר הערבי בישראל. לצד פעילותו כשר חוץ, בתחום המשא ומתן ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פעל בתחומי המדינה להשגת רגיעה והטבה ביחסים בין המגזר היהודי לבין המגזר הערבי. הפעילות בשני מישורים אלה ביטאה את השקפת עולמו בדבר החיוניות של השגת שלום עם הפלסטינים ואפשרותה, ושל שיפור היחסים עם המגזר הערבי בגבולות המדינה. את פעילויותיו בכל אחד משני תחומים אלה ראה כמשלימות זו את זו. מבחינתו האישית, יש אלמנט טרגי בכך שהוא מצא עצמו במצב בו עליו לעמול כדי להתמודד עם הטענות לפיהן לא פעל כהלכה בעת מבחן, או לא עשה, במסגרת תפקידו כשר לבטחון פנים את הנדרש לקראת העימותים הקשים עם המגזר הערבי ובמהלכם, בהם עמדה המשטרה אשר על פעילותה היה מופקד במסגרת תפקידו כשר.
על אף היותנו מודעים לכך, אין מנוס מלבחון את מעשיו ואת התנהגותו של השר בן עמי במסגרת תפקידו כשר לבטחון פנים בקשר לאזהרה שנשלחה אליו. האזהרה אינה עוסקת בהשקפת עולמו של השר בן עמי ואינה מייחסת לו כוונה רעה. השאלות המתעוררות בה הן במישור תפקודו של השר לקראת המשבר ובמהלך ימיו. הבחינה של מעשיו והתנהגותו מתחייבת לאור הנדרש והמצופה ממי שמכהן כשר לבטחון פנים. לבחינה זו, על רקע פרטי האזהרה אשר נשלחה אל בן עמי, נפנה עתה.
81. בפרט הראשון של האזהרה שנשלחה לבן עמי, נאמר:
"בהיותו השר לביטחון פנים, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, לא פעל במידה מספקת על מנת להבטיח שהמשטרה תהיה מוכנה למהומות בקנה מידה נרחב במגזר הערבי, אף שהיה ער לתהליכים שהתפתחו באותה תקופה במגזר הערבי, ואשר הגבירו את הסיכון לפריצתן של מהומות כאלה. במסגרת זו, לא גילה מעורבות מספקת בהכנות שביצעה המשטרה לאירועים מסוג זה, ולא גילה עירנות מספקת לצורך בהכשרה מתאימה של כוחות המשטרה להתמודדות עם אירועים מסוג זה".
בפרק הדן בשאלת מוכנות המשטרה לאירועי אוקטובר[118], סקרנו את היעדר המוכנות של המשטרה לקראת אירועי אוקטובר, הן בכוח אדם, הן בציוד, הן בתחמושת והן באימונים. בכל אחד מתחומים אלה היה מחסור, והדבר מצא את ביטויו במהלך אירועי אוקטובר.
פרופ' בן עמי התבטא במהלך הודעתו לאוספי החומר, ובמסגרת מסמכים מטעמו שהומצאו לוועדה וכן במהלך עדותו, שהוא לא היה מודע למצב זה של חסרים. עמדתו היתה, שהמידע על חסרים שונים, כפי שהדבר משתקף ממסמכים משטרתיים שונים, לא "הוצפה" אליו, כלומר לא הובאה לידיעתו, כבעיה הדורשת פיתרון - לא בפגישות עם המפכ"ל ולא בסיורים בשטח. לגרסתו, רק לאחר אירועי אוקטובר הוברר לו המצב של חוסר בציוד, בתחמושת ובאימונים[119].
82. לא נוכל לקבל עמדה זו. ראשית, אנשי המטה המבצעי של השר בן עמי היו מודעים לכך. כך מר מלמד יועצו[120], וכך תת ניצב דוד צור, ראש המטה המבצעי שלו, אשר שימש קודם סגן ראש אג"מ וידע אף הוא על חסרים אלה[121]. נזכיר בהקשר זה, שלדברי השר, ככלל, שרשרת הפעולות והדיווח - כולל במשרד לבטחון פנים - פעלה באופן תקין[122], והיה קשר הדוק בין השר לבין אנשי המטה המבצעי[123]. יש, על כן, להניח, שמידע רלוונטי בעל חשיבות לפעולות השר הובא בפניו.
שנית, בין המסקנות שנזכרו במסגרת משחק המלחמה "רוח סערה", שנערך פחות מחודש לפני אירועי אוקטובר ובו נטל השר בן עמי חלק, נזכר גם שכמויות האמצעים לפיזור המון הן מצומצמות. כפי שהתבטא במשחק המלחמה סגן מפקד המחוז הצפוני תת ניצב טילר, הכמות על פי התקן מספיקה לשעתיים-שלוש של פעילות בלבד. תת ניצב טילר הוסיף, כי מאחר שאין אמצעים לפיזור המון, השלב הבא הוא ירי מאש חיה, וזו הסלמה. השר לבטחון פנים נטל חלק במשחק המלחמה, ואף דיבר בפני הנוכחים. יש להניח שידע את שנאמר בכינוס. מכל מקום, היתה חשיבות לכך שיברר זאת, גם אם צריך היה לנקוט לצורך זה יוזמה. משחק המלחמה היה התרגיל האחרון לפני התאריך הצפוי של ההכרזה החד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית - באמצע ספטמבר 2000. הוא היווה מעין תרגיל מסכם, אשר נערך במעמד צמרת הפיקוד של המשטרה ובעלי תפקידים בכירים במערכות ביטחון רלוונטיות. היה בו כדי להצביע על רמת המוכנות של המשטרה למקרה שיפרצו מהומות או עימותים. חשוב היה, על כן, שהשר יברר את כל מה שנאמר בסיכומי התרגיל, גם אם לא נכח בו לכל אורכו.
שלישית, בפגישה בין השר לבין המפכ"ל, אשר התקיימה ב-27.8.00, בנוכחות ממלאי תפקידים במטה המבצעי ובמשטרה, נדונה בעיית תקציב המשטרה. במסגרת זו, נאמר מפורשות מפי המפכ"ל ש"לטווח הארוך תהיה פגיעה בכוח המבצעי עקב גריעת שוטרים מהמצבה", וכי "צריך להציג לממשלה את התמונה האמיתית". גם מנכ"ל המשרד לביטחון פנים חיווה את דעתו כי "עצירת הגיוסים משליכה על עתיד המשטרה ובטווח הקרוב פוגעת במערך ההדרכה"[124].
רביעית, לידיעת השר הובאו גם דו"חות הביקורות שערכו אנשי מבקר המשרד לבטחון פנים, ביס"מ עמקים ויס"מ גליל, אותם ציינו לעיל[125]. העיד על כך שלמה תורג'מן, מ"מ ראש המטה המבצעי של השר[126]. הדבר עולה גם מהודעת מבקר המשטרה, ניצב אלכס איש שלום. אנו יודעים מהודעתו של תת ניצב יונג, קצין הדרכה ראשי, שהמצב לא תוקן, למעשה, עד האירועים.
יש גם להזכיר את עדות דוד צור, ראש המטה המבצעי, על פיה המצב של חוסר אמצעים וכן המחסור בכוח אדם, "הוצף" פעמים רבות לדרג המדיני. הדבר אף הועלה על ידי השר בממשלה, כשדרש תקציב[127].
על מודעותו של השר למחסור באמצעים ובכוח אדם במשטרה, נשאל גם המפכ"ל וילק. את האפשרות שהשר בן עמי לא היה מודע לחסרים, תיאר וילק כקיימת רק אם "הוא חי במדינה אחרת, אלא אם כן הוא היה ממונה על משטרה אחרת"[128].
83. בנושא זה של טענת השר - כאילו לא ידע בזמן אמת על החסרים והעדר המוכנות בכוחות המשטרה - כי לא דווח לו המצב לאמיתו וכי רק במהלך האירועים או לאחר סיומם אלה הובררו לו - ראוי להדגיש שני עניינים שכבר נזכרו. ראשית, לצד השר פעל מטה מבצעי. כל חומר שהגיע למטה המשטרה הגיע למטה הזה, או היה פתוח לעיונם של אנשי המטה זמן קצר לאחר מכן. לא היה, על כן, כל קושי לאנשי המטה הזה להתעדכן במצב. הם גם נטלו חלק בישיבות שונות בהן נדונו ענייני המשטרה. כלומר, עמד לרשות השר כלי לקבלת כל האינפורמציה הדרושה לו וכלי זה היה אמור לעדכנו לגבי המצב. מתוך גרסת השר עולה, שהמטה המבצעי מילא את תפקידו זה. שנית, תפקידו של השר היה לא רק להיות נכון לשמוע. תפקידו דרש ממנו גם ליזום בירור ולבקש אינפורמציה כשהדבר מתבקש. השר היה ער לקיומו של צפי לאירועים חמורים ונרחבים של הפרות סדר במגזר הערבי. על רקע תחזית זו לא היה די בכך שהשר ימתין שיפנו אליו ויספרו או יסבירו לו. השאלה, אם המשטרה ערוכה בכוח אדם, בציוד ובהכשרה לקראת אירועים נרחבים של הפרת סדר במגזר הערבי, אם יפרצו, היתה שאלה בעלת חשיבות מרובה. היה, על כן, על השר, במסגרת מילוי תפקידו, ליזום בירור ולבקש תשובות אשר יניחו את דעתו. כאשר ניצפים אירועים אלימים בעתיד הקרוב, אין די בנכונות לשמוע ולקבל את כל מה ש"מוצף" אל השר. מוטלת עליו החובה להתעניין ולברר ביוזמתו אם ההכנות נעשות כהלכה ואם המשטרה, על כוחותיה, מוכנה למטלות אשר יוטלו על כתפיה במהלך אירועים כאמור. פעמים רבות מידי הוצגה לנו גרסה מטעם מר בן עמי, שלפיה עניינים מסוימים לא "הוצפו" אליו, וזאת בנושאים בהם היה מקום לצפות למעורבות רבה יותר מצד השר ולנקיטת יוזמה מצידו כדי לרדת לחקר העובדות והמצב לאשורו.
יתכן שלהיעדר יוזמה כזו תרמה העובדה שבתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר ריכז השר את עיקר מעייניו, במסגרת תפקידו כשר חוץ, בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, והוא לא שם דגש מספיק על פעולות המשטרה השוטפות ועל הכנותיה. יתכן שתרם לכך חוסר ה"כימיה" אשר, כפי שהתרשמנו, שרר ביחסים בינו לבין המפכ"ל. כך או כך - מילוי התפקיד של השר לבטחון פנים סבל מכך שהשר הקדיש תשומת לב פחותה ממה שנדרש למילוי תפקיד זה, דווקא באותם חודשים שלפני אירועי אוקטובר, כשהכל חששו מפני עימות צפוי עם המגזר הערבי.
84. על סמך כל האמור לעיל, אנו סבורים שהגיעו לידיעת השר נתונים עובדתיים בדבר היעדר המוכנות של המשטרה לאירועים הצפויים, הן מתוך מידע שקיבל ישירות מאנשי משטרה והן מתוך מה שהביאו לידיעתו אנשי המטה המבצעי שלו. מאליו יובן שאם, כפי שהעיד, לא הובא הדבר לידיעתו ולא "הוצף" אליו עד לאחר אירועי אוקטובר, ודאי שלא עשה לתיקון מצב ההכנות. אמנם, מעורבותו של השר בנושא זה לא היתה צריכה להיות ברמה של טיפול בפרטים וקביעת רמת ההכנה הנדרשת בכל תחום. אך היה עליו, במסגרת תפקידו, לפעול כדי לוודא שהמשטרה עשתה ככל יכולתה להיערך לקראת אירועים אלימים צפויים במגזר הערבי. לכך הסכים השר בעדותו[129]. במקרה של חסרים בכוח אדם, בציוד, בתחמושת ובאימונים, היה עליו לפעול לתיקון המצב בכל האמצעים העומדים לרשותו. כך, למשל, כשידע שקיימות בעיות קשות של חוסר בתקציב המשטרה, היה עליו לברר עד כמה פוגעות בעיות תקציביות אלה בצרכים החיוניים של המשטרה ובהכנותיה למקרה של פריצת מהומות ומעשי אלימות. היה עליו לברר במה, ועד כמה, פוגעים הקשיים התקציביים של המשטרה ב"בשר החי", ולא להמתין עד שהבעיות תובאנה בפניו. על פי גרסתו, אילו ידע על החסרים במשטרה, היה פועל בדחיפות על ידי פנייה לממשלה והעמדתה על חומרת המצב. אם מהלך זה לא היה מצליח, היה פונה למפכ"ל על מנת שזה יבצע הסטות ושינויים בתכנית העבודה, על ידי קביעת סדר עדיפויות שונה בתוך התקציב הקיים. כך היה מצליח לגייס משאבים נוספים למילוי צרכי המשטרה בהכנה לאירועים הצפויים[130]. זאת אמנם היה עליו לעשות, ולא עשה.
85. מר בן עמי טען לא רק לכך שגורמים במשטרה מנעו ממנו את המידע על חסרים ולא התלוננו ולא התריעו בפניו עליהם. הוא גם העלה השערה מדוע נמנע ממנו המידע. השערתו היא, שאם המפכ"ל היה מוסר לו על החסרים והצורך למלאם, הוא (השר) היה מבקש לשנות את חלוקת המשאבים הפנימיים של המשטרה ומורה לקחת מתקציב המיועד לצרכים אחרים, ומכך, לדעתו, חששו במשטרה[131]. לא נוכל להצטרף לחשש-השערה זה של מר בן עמי. קיימות ראיות רבות אודות תלונות מצד גורמים שונים במשטרה על חסרים, הן בכתב והן בעל פה, ואין לייחס למי מהם רצון להסתיר זאת מהשר. תמונת המצב בדבר החסרים גם היתה פתוחה בפני אנשי המטה המבצעי של השר, ואנשי המשטרה יכלו להניח שאלה מדווחים לשר.
86. סיכומם של דברים, כשהגיע מידע לשר במהלך שנת 2000 בחודשים אשר קדמו לאירועי אוקטובר על חסרים כלשהם אשר יש בהם להשפיע על מוכנות המשטרה, היה עליו לפעול באופן נמרץ לתיקון המצב. היה עליו להתייחס לכך ברצינות ובחומרה על רקע ידיעתו הכללית שחסרים במשטרה הם עובדה קיימת[132], וכי התקן הקיים במשטרה אינו אידיאלי והוא פרי פשרה[133]. היה עליו לברר את הפרטים הנוגעים למחסור ולהיעדר המוכנות - מבחינת ציוד, תחמושת ואימונים - ולעשות את כל שלאל ידו לתקן את המצב, בין על ידי גיוס משאבים נוספים ובין על ידי קביעת סדרי עדיפויות שונים בעבודת המשטרה. משלא עשה כן, לא פעל כנדרש ממנו בנסיבות המקרה כשר לבטחון פנים.
87. נוסיף ונדגיש את מה שכבר הוזכר. גם אם היינו סבורים שהשר בן עמי לא ידע על מחסור בציוד, בתחמושת ובאימונים של המשטרה, גם אז היינו סבורים שלא פעל כהלכה במילוי תפקידו כשר לבטחון פנים. כך, משום שאז עולה היה מן הנסיבות שהוא לא נקט יוזמה לברר לאשורם את פרטי ההכנות של כוחות המשטרה ולבדוק את תלונותיהם בדבר החסרים השונים. כפי שהעיד על כך המפכ"ל וילק, קשה היה להיות שר לבטחון פנים ולא להיות מודע לחסרים השונים של המשטרה.
88. שאלה נוספת היא, לקראת מה היה על כוחות המשטרה להיות מוכנים? עמדת השר היא, שלאירועים דוגמת אירועי אוקטובר, אותם מכנה השר בן עמי "אירועי יום הדין", אכן לא היתה המשטרה מוכנה. אך, לדבריו, היא גם לא היתה צריכה להיות מוכנה לקראתם. המשטרה היתה, להערכתו, צריכה להיערך לקראת אירועים כדוגמת אלה שאירעו בעבר, ולכך היא היתה מוכנה. לא נוכל לקבל טענה זו. כבר היתה לנו הזדמנות לדון בשאלה מה צריכים היו הגורמים האחראים לצפות, ולקראת מה היה עליהם להתכונן[134]. מר בן עמי עצמו אישר, שבעצם היה מודע לכך שצפוי לקרות משהו, אך לא ידע פרטים מדויקים "איפה וכמה" יקרה[135]. בנסיבות אלה, לא יכול היה הצפי להצטמצם רק לאירועים שכבר אירעו בעבר.
גם תרחישי משחק המלחמה "רוח סערה" הצביעו על קיום הערכה בדבר התרחשותם של אירועים במקומות רבים בו-זמנית. אלה תחזיות אשר צריך היה להתכונן אליהן כתרחישים צפויים במיוחד על רקע הכרזתה של שביתה בכל יישובי המגזר הערבי. מכל מקום, חוסר המוכנות של המשטרה, שאותו ציינו, מצביע על כשלים במוכנות המשטרה גם לאירועים במימדים צנועים יותר.
מסקנת הדברים היא, כי הוכח תוכן הדברים שבפרט האזהרה הראשון.
89. בפרט האזהרה השני שנשלח למר בן עמי, יוחס לו כי:
"בהיותו השר לביטחון פנים, הן בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, והן ביומיים הראשונים של אירועי אוקטובר 2000, לא גילה עירנות מספקת לסיכונים הכרוכים בשימוש בכדורים מצופים גומי בפיזור הפרות סדר, ולא נקט בפעולות הנדרשות למניעת או להגבלת השימוש בתחמושת זו בסוג של אירועים. זאת, אף שידע, או היה צריך לדעת, את הסיכון הרב הטמון בתחמושת מסוג זה, ואת התוצאות הקשות להן עלול לגרום, ואף גרם, השימוש בה, הן בפגיעה בנפש והן בפגיעה בגוף".
עסקנו לעיל[136] באריכות בנושא גלילוני הגומי בהם השתמשה המשטרה במהלך אירועי אוקטובר. עתה נדון בחלקו של בן עמי בהתרת השימוש בתחמושת זו כאחד מהאמצעים לפיזור הפגנות.
90. בתצהירו, וכן בסיכומיו, ביקש בן עמי להדגיש, כי נושא גלילוני הגומי והשימוש בהם על ידי המשטרה הוא נושא ביצועי מובהק הנתון לסמכות הדרג המבצעי בפיקוד המפכ"ל ולשיקול דעתו, ואילו לו עצמו לא היתה סמכות להכריע בדבר. כך ביקש להרחיק מעצמו כל אחריות לעניין השימוש בגלילוני גומי במהלך פיזור ההתפרעויות באירועי אוקטובר, ולשימוש בירי של גלילוני גומי על ידי המשטרה באופן כללי. ניסיון זה לא יצלח. אנו סבורים, כי שימוש בכלי נשק קטלני ומסוכן על ידי כוחות המשטרה בנסיבות שיש בהן סיכון רב לאזרחים שלא לצורך, חייב להיות על סדר יומו של השר הממונה. ואמנם, בעדותו בפנינו הסכים מר בן עמי שהיה מקום להתערבותו בנושאים מסוג זה[137]. היה מפליא מאוד אם השר לא היה מסכים לכך, לנוכח העובדה שבפועל הוא התערב בנושא גלילוני הגומי לפחות בשתי הזדמנויות עליהן העיד.
ההזדמנות הראשונה היתה שעה שנטל חלק באישור נוהל משטרתי חדש לפיזור הפגנות שנכנס לתוקף בדצמבר 1999 ואשר הוכנסו בו שינויים ניכרים בנושא ירי גלילוני הגומי, בהשוואה לנוהל שקדם לו. ההזדמנות השנייה היתה בעת שהונח על שולחנו נושא השימוש בגלילוני גומי בעקבות הצעת חוק שיזמה חברת הכנסת זהבה גלאון, לאסור כליל את השימוש בכדורי גומי. בנושא זה התקבלו תגובותיהם של גורמים שונים במשטרה ואלה הונחו על שולחן השר במהלך שנת 2000. במשך חודשים, עוד לפני אירועי אוקטובר, התעכבה הגשת עמדתו המסכמת של השר, כפי שגובשה על דעת המשטרה. רק ביום 10.10.00 חתם השר על מכתבו, בו נקט עמדה לגוף השאלה[138]. העמדה היתה, כזכור, שאין לאסור את השימוש בגלילוני גומי. אנו יודעים גם, שבמהלך האירועים, אם כי לא מיד בתחילתם - כפי שיובהר בהמשך - התגבשה אצל השר בן עמי עמדה דווקא נגד השימוש בגלילוני גומי. היה זה לאחר תום יום האירועים השני, כשכבר היה ידוע על שמונה אזרחים אשר נהרגו באירועים השונים. במצב דברים זה ברי, שבפועל היה מר בן עמי, כשר לבטחון פנים, מעורב בנושא השימוש בגלילוני גומי. הוא נקט עמדה בנושא זה. חשיבותו של הנושא והסיכונים שבשימוש באמצעי זה הצדיקו את התערבותו, מה גם שנושא השימוש באמצעי זה הועלה על שולחן הממשלה ונדרשה נקיטת עמדה לגביו. למרבה הצער, נעשתה התערבותו זו של השר בן עמי בחלקה בכיוון הלא נכון. היא גם לא היתה מבוססת על ידע מספיק של העובדות ועל בחינה ולימוד כנדרש של הסיכונים הכרוכים באמצעי זה. רק על בסיס של בחינה ולימוד כנדרש של סיכונים אלה, היה ניתן להגיע למסקנה מושכלת בעניין.
91. קודם למעורבותו ולצעדים שנקט באשר לשימוש בגלילוני גומי, לא ידע השר הרבה בנושא זה. עד אירועי אוקטובר לא התגבשה אצלו השקפה כוללת עליו[139]. בעדותו הודה, שלא הקדיש תשומת לב של ממש, טרם אירועי אוקטובר, לסיכוני הפגיעה של גלילוני הגומי, לבעיות הפיזור שלהם או לטווח השימוש בהם[140]. הוא גם לא התעניין לדעת מה היו תוצאות השימוש שנעשה בעבר בגלילוני גומי. כך, למשל, לו היה שואל ומבקש מידע בעניין זה, היה מתברר לו שהשימוש בהם באירועי אל-רוחה בשנת 1998 גרם למספר רב ביותר של נפגעים. הוא גם היה מגלה, שהלקח שהופק מאותו אירוע היה כי אנשי המשטרה עשו שימוש יתר בתחמושת זו. הוא גם לא ידע על הרוגים שהיו כתוצאה משימוש בגלילוני גומי על ידי המשטרה בשנים 1998-1999. עם זאת, אין ספק, שמר בן עמי ידע אודות הסיכון הטמון בשימוש באמצעי זה. גרסתו בדבר חלקו, בדצמבר 1999, בתהליך אישורו של נוהל חדש בנושא הפרות סדר, בו הוגבל (לפחות להלכה) השימוש בגלילוני גומי למצבים של סכנת חיים, ובו הודגש הצורך באישור קצינים לשימוש בו - יעידו על כך. הצעת החוק לאיסור השימוש בגלילוני גומי, אשר הונחה על שולחנו, הסתמכה בעיקרה על התוצאות הקשות מן השימוש בירי של גלילוני גומי. הסיכון הטמון בשימוש באמצעי זה הונח אפוא לפתחו של השר בן עמי. והנה, אף שגם אישור הנוהל וגם קביעת עמדה בנושא השימוש בגלילוני גומי הצדיקו בירור יסודי בדבר השלכות השימוש בגלילוני גומי, ועל אף שתוצאות העבר של השימוש באמצעי זה הצדיקו בדיקה כזאת, לא יזם מר בן עמי בדיקה יסודית של הנושא. בכך לא מילא כהלכה את חובתו כשר לבטחון פנים.
כדי להבהיר, אין בכוונתנו לומר שמוטל על השר לבטחון פנים ליזום בירור וחקירה באשר לאמצעים בהם משתמשת המשטרה, כשאין כל אינדיקציה לצורך במהלכים מסוג זה. אך כשמדובר בכלי נשק המשמש לפיזור הפגנות והפרות סדר של אזרחים, והשימוש בו עלול להיות קטלני, וכאשר מועלית בפני השר השאלה, אם מוצדק השימוש בכלי הנשק הזה והוא נדרש לקבוע עמדה עקרונית לגבי עצם השימוש ולגבי הנסיבות בהן הוא מותר - אל לו לנקוט עמדה בטרם ייבדק האמצעי הזה ובטרם תובאנה תוצאות השימוש בו בפניו. משעה שהיה עליו להחליט בנושא זה, הרי, ככל גורם מינהלי, היתה מוטלת עליו החובה לאסוף תחילה את כל המידע הרלוונטי ולהיות ער לכל השיקולים הרלוונטיים, שכן רק כשכל אלה בפניו יכול היה לקבל החלטה מושכלת.
92. החל ביום 2.10.00 בערב חל מפנה בעמדתו של בן עמי כלפי השימוש בגלילוני הגומי. היה זה לאחר שנוכח לדעת על התוצאות הקשות של השימוש בהם. על פי ידיעתו באותה עת הניח, שכל האזרחים שנהרגו במהומות מצאו את מותם כתוצאה מירי של גלילוני גומי. משלב זה ואילך ליוותה אותו המחשבה שיש צורך לשנות את ההתייחסות לגלילוני הגומי ולהחמיר את הדרישות הקודמות לשימוש בהם. בנושא זה, של המשך השימוש בגלילוני הגומי, ניתן היה להבחין במהלך הדיונים בשתי גישות שונות של השר בן עמי.
הגישה האחת שהתגבשה אצלו היתה שיש לאסור כליל את השימוש בגלילוני גומי, לנוכח התוצאות הקשות של השימוש בהם בשני הימים הראשונים של אירועי אוקטובר. עמדתו היתה, שירי גומי, בדומה לירי של אש חיה, גורם להרג. ברוח זאת דיבר גם בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-9.10.00. זו היתה עמדתו גם בנייר עמדה שהגיש לנו[141]. כך גרס גם בהודעה שמסר ביום 19.8.01 לאוספי החומר מטעם הוועדה[142]. הוא התייחס בהודעה במפורש לעמדתו, כפי שזו מצאה את ביטויה במכתב מיום 10.10.00, אשר נזכר לעיל, בו דחה מר בן עמי את הצעת החוק של חברת הכנסת גלאון. בעת מסירת הודעתו הסביר מר בן עמי, שהאמור במכתב מיום 10.10.00 אינו משקף את עמדתו. על פי עמדתו בעת מסירת ההודעה, הוא היה מוציא את גלילוני הגומי לחלוטין משימוש המשטרה. המסמך מיום 10.10.00 הוכן, על פי מה שאמר בהודעתו, על ידי "המערכת" המשטרתית, ובעקבות דברי היועצת המשפטית של המשרד. הדבר נעשה בשלב שבו עדיין לא ידע את כל הידוע לו בעת מסירת ההודעה. אז הוא עוד לא ידע, לדבריו, על השימושים הלא נכונים בירי גלילוני הגומי[143]. מר בן עמי הוסיף ואמר[144], "היום הייתי מתנגד לגומי, כי הם [השוטרים] לא מסוגלים להשתמש שימוש נכון. בסוף אין לך שליטה על השימוש הנכון". הוא התייחס בהודעתו גם לקשר בין השימוש בירי גלילוני גומי לבין התוצאה של קיום הרוגים, באומרו ש"בתרחישים כאלה אין למשטרת ישראל כלים, תרבות פיקוד, תרבות ארגונית, תרבות הפעלה שמאפשרת לה לעשות שימוש נכון בכלי הזה". דברים אלה מהווים סיכום קשה ועצוב לדרך התנהלות המשטרה בשימושה בגלילוני גומי, מפי מי שהיה הממונה עליה באירועי אוקטובר. עמדה נגד השימוש בגלילוני גומי הציג מר בן עמי גם בחלק מעדותו הראשונה[145].
רושם שונה בתכלית מתקבל מדברי מר בן עמי בהצהרה שהוגשה על ידו ומעדותו לאחר שנשלחה אליו האזהרה. בשלב זה נראה, שעמדתו עברה מהפך. עתה, הוא מדגיש את העובדה שהמשטרה השתמשה בירי גלילוני גומי זמן ניכר קודם שהוא נכנס לתפקידו. הוא מסתמך על הטענה, שלפיה גורמים משפטיים חיוו את דעתם שאין פסול בשימוש בגלילוני גומי. הוא גם מסתמך על כך, שגם לאחר אירועי אוקטובר לא אסרה המשטרה שימוש בגלילוני גומי. הוא מציין, שעל פי עמדת היועץ המשפטי לממשלה[146], אין כל פסול בשימוש כזה. הוא מזכיר את השימוש בירי של גלילוני גומי כאמצעי לגיטימי נוסף, הקודם לשימוש בירי באש חיה, ומכאן שהוא נועד למנוע תוצאות קשות יותר העלולות, לדבריו, לנבוע משימוש באש חיה. עמדתו עתה, אם הובנה נכונה על ידינו, היא, שבמקרים המתאימים ניתן להשתמש בגלילוני גומי, כל עוד לא נמצא תחליף לאמצעי זה.
השוני בין שתי הגישות המתרוצצות בעמדתו של מר בן עמי בולט בעיקר כשמשווים בין עמדתו ביום 9.10.00, בו דיבר בישיבת הממשלה נגד השימוש בגלילוני גומי, לבין המכתב עליו חתם למחרת היום, על פיו אין מקום לאסור את השימוש בהם במקרים המתאימים.
מכל מקום, למחדל של אי בדיקת נושא גלילוני הגומי בתקופה שקדמה לאירועים, מצטרף מחדל של אי פיקוח ואי הגבלה מתאימים על השימוש באמצעי זה במהלך האירועים. ראינו, כי באמצעי זה נעשה שימוש רב ביותר ובכמה מקרים היתה תוצאת השימוש קטלנית. מר בן עמי העיד, כי בזמן אמת סבר שההרוגים נהרגו כתוצאה מן השימוש באמצעי זה, שכן, לטענתו, לא העלה על דעתו שנעשה שימוש בנשק חי[147]. ברם, מצידו של מר בן עמי לא באה כל תגובה ממשית למצב שעמד לנגד עיניו. לא ניתן לזהות במברקי המשטרה ובהנחיותיה הנחיה ברורה לשוטרים, על הצורך בריסון מירבי בשימוש בתחמושת גומי על רקע תוצאתה הקטלנית והאפשרית. ההנחיות ניתנו בלשון כללית. הן לא כללו אזהרה מפני תוצאות השימוש בגלילוני גומי. הן לא כללו "רוח מרסנת" משמעותית. עיקר תכליתן היתה לשמר את מלאי הגומי שבמשטרה, לבל יבוזבז. בשל כך, לא הועבר בשני הימים הראשונים לאירועים, שהיו הימים הקריטיים, מסר ברור וחד-משמעי לשוטרים ולמפקדיהם בדבר הצורך להגביל את השימוש בתחמושת זו. כשל זה רובץ לא רק לפתחם של מפקדי המשטרה, אלא גם לפתחו של מר בן עמי.
93. סיכומם של דברים בנקודה זו הוא, שמר בן עמי היה מודע לסיכון שבשימוש בירי גלילוני גומי ולהתממשותו בימי האירועים הראשונים, ולא עשה די למניעה או להגבלה של השימוש בתחמושת זו על ידי כוחות המשטרה - הכל כמיוחס לו בפרט האזהרה השני.
94. פרט האזהרה השלישי אשר הופנה אל מר בן עמי ייחס לו, כי:
"בהיותו השר לביטחון פנים, לא נתן דעתו במידה הנדרשת מתפקידו, בימים 1.10.00 ו-2.10.00, להיערכות המשטרה באזורים שלגביהם היה צפי לאפשרות של אירועים אלימים, ולא וידא קיומה של היערכות נאותה של המשטרה באיזורים אלה".
אזהרה זו מתייחסת להיערכות כוחות המשטרה, לאור הצפי שהיה לקראת האמור לקרות ב-1.10.00 וביום שלמחרת. כמו לגבי עניינים אחרים, גם באשר להיערכות המשטרה בעקבות האירועים עד 30.9.00 ועד בכלל, הדגיש השר בן עמי בתצהירו שמדובר בסוגיה מבצעית מובהקת, וכי השר לבטחון פנים אינו גורם מבצעי[148]. עם זאת, בעדותו בפנינו הסכים מר בן עמי שהיה זה במסגרת תפקידו להתעניין, לברר ולשקול אם כוחות המשטרה נערכים כראוי לקראת ה-1.10.00[149].
95. דעתנו היא, שההיערכות לקראת 1.10.00 ובאותו יום עצמו לא התבצעה כנדרש לפי הנסיבות, וכי בן עמי יכול היה בנקל לעמוד על כך, לו היה מברר את הדבר כמתחייב מתפקידו כשר לבטחון פנים. במקום אחר[150] פירטנו את שהיה על המשטרה לעשות ולא עשתה לקראת יום 1.10.00. נזכיר, כי ביום 30.9.00 הוכרז על שביתה כללית במגזר הערבי, ונוסף לכך גם על תהלוכות בכל היישובים. על פי פקודות המשטרה, די היה בהכרזה על שביתה כללית במגזר הערבי כדי להצדיק היערכות ברמה גבוהה, וזאת גם בהיעדר מידע מודיעיני קונקרטי. בין היתר, נוכחנו לדעת שהפקודות הורו, כי במצב של שביתה כללית, כמו גם בעקבות אירועי הדמים הקשים בירושלים או בשטחי הרשות הפלסטינית, יפעלו כוחות המשטרה בסדר כוחות מלא, כולל ביטול חופשות, וכי הפעילות המבצעית תתבצע במערך שלדי.
בפועל, ביום 1.10.00, שהיה יום חג (ראש השנה), שהו שוטרים רבים בחופשה. היו תחנות משטרה בהן נשארו בתפקיד רק מי שאינם יהודים[151], כמו, למשל, בתחנת נצרת. על פי נתונים שבפנינו, באותו יום לא נקראו שוטרים מחופשתם ולא הופעל מערך שלדי.
96. מר בן עמי העיד, כי לא ידע על החלטתה של ועדת המעקב מיום 30.9.00 בדבר עריכת שביתה כללית במגזר הערבי למחרת יום ה-1.10.00. כך גרס גם בתצהירו ובסיכומיו. לדבריו, גם לא הובהרה לו משמעות הכרזה כזו לגבי היערכות המשטרה. התייחסותו של בן עמי להחלטתה של ועדת המעקב בהודעתו[152] לא היתה זהה לזו שבגרסאות מאוחרות יותר. בהודעה המוקדמת לא שלל את האפשרות שקציני משטרה הזכירו לו את "התבטאות" ועדת המעקב, או שנאמרו לו דברים בכיוון זה[153]. החלטת ועדת המעקב נכללה גם במברקים שיצאו מהמטה הארצי למחוזות. על רקע האירועים, הדריכות והמתיחות באותם ימים לקראת אירועים אפשריים במגזר הערבי, עצם התכנסותה של ועדת המעקב ותוכן החלטותיה היו גורמים רבי חשיבות, שחובה היתה עליו להיות קשוב אליהם. הדבר לא נשמר בסוד. הוא נזכר במפורט במברקי המשטרה מיום 30.9.00. הוא היה גם ידוע למטה המבצעי של השר, אשר היה מכותב למברקי המשטרה והיה מיודע באופן שוטף לגבי התפתחויות. בנסיבות אלה, קשה לקבל שכל זה נעשה בלא ידיעת השר. לכך נוסיף, שדי בכך שהשר ידע שהיתה "התבטאות" של ועדת המעקב או "דברים בכיוון זה", כדי שתחול עליו, בשל חשיבות הדבר, חובה לברר, להתעדכן ולדעת מהו הנוסח המדויק של החלטות ועדת המעקב - חובה שמילויה לא היה כרוך בקושי מיוחד.
יש לשוב ולהזכיר, שהכרזת שביתה כללית במגזר הערבי היא נתון רב חשיבות לתכנון היערכות המשטרה. נסיון העבר לימד זאת וכל המעורבים בנושא המגזר הערבי ידעו זאת. שביתה כללית במגזר הערבי, כביטוי של מחאה, כולל תהלוכות בכל היישובים, ובעיקר על רקע אירועי הימים שקדמו ל-1.10.00 ועל רקע התסיסה במגזר הערבי עליהם בוודאי ידע השר, היתה בעלת פוטנציאל ברור להפרות סדר. אכן, ערנות למשמעות זו היתה נחלת כל הגופים שבמסגרת תפקידם עמדו בקשר עם המגזר הערבי ופעלו בו. כך היה גם, כשהיתה שביתה כללית באירועי "יום האדמה". לפיכך, קשה עלינו אמירתו של השר, כאילו לא הבין את המשמעות המתסיסה של שביתה כללית במגזר הערבי בצירוף תהלוכות בכל היישובים הערביים, שכן איש לא העמידו על כך. אמירה כזו, כמוה כאמירה שנתוני יסוד הנוגעים לעניין פעילות המשטרה במגזר הערבי לא היו נחלתו של השר לבטחון פנים.
97. לכך יש להוסיף, שכבר בישיבת הערכת המצב בראשות ראש הממשלה, שהתקיימה ביום 29.9.00, קרא ראש הממשלה לביטול חופשות החג של השוטרים ולהחזרתם המיידית לפעילות. דבריו של ראש הממשלה כבר תוארו לעיל[154]. השר בן עמי היה מודע לדברים, והם ברורים וחד-משמעיים. הם נאמרו עוד קודם ההחלטה של ועדת המעקב על שביתה כללית במגזר הערבי, והתבססו על המתיחות והתסיסה במגזר הערבי ועל רקע אירועי הימים 28.9.00 ו-29.9.00 על הר הבית ובשטחי איו"ש.
בעדותו בפני הוועדה ניסה ראש הממשלה לרכך את העולה בבירור מדבריו בעניין ביטול החופשות בזמן אמת[155]. גם השר בן עמי ביקש לפרש את דבריו של ראש הממשלה כאמירה כללית בלתי מחייבת. ברם, כל הקורא את דבריו של ראש הממשלה יתרשם על נקלה כי יש בהם הנחיה ברורה וחד-משמעית להחזיר במקרה הצורך אנשים מחופשת החג, עם כל אי הנוחות הנגרם בכך לשוטרים ולבני משפחותיהם, ולהעמיד כשיקול ראשון במעלה את המוכנות המבצעית של כוחות הביטחון לתרחישים האפשריים. מכל מקום, לצורך הבחינה של הפעולה או המחדל של השר לאור דברים אלה של ראש הממשלה, אין חשיבות אם אלה נשאו אופי של פקודה או הוראה או שנאמרו כעצה טובה. טון הדברים, מועדם ונסיבות אמירתם, די היה בהם כדי להדליק נורה אדומה בפני השר ולהשכילו, כי היערכות מתאימה של המשטרה לקראת אירועי יום 1.10.00, מן הראוי שתהיה כרוכה גם בהחזרת שוטרים מחופשת החג. בוודאי כך לאחר שביום 30.9.00 הוחלט על שביתה כללית במגזר הערבי למחרת היום, והצטרפו לכך אירועי 30.9.00 עליהם עמדנו לעיל[156]. השר בן עמי לא עמד על כך ואף לא המליץ מצידו על החזרת שוטרים מחופשת החג שלהם.
98. בפרק הדן בצפי של האירועים אשר החלו ב-1.10.00, ובצעדים שהיה צריך לנקוט לקראתם, ראינו, כי לקראת אותו יום נצפו אירועים בסדר גודל של "יום אדמה פלוס". גם חיווינו דעתנו בדבר ההיערכות של כוחות המשטרה אשר נדרשה החל מ-1.10.00, לאור מה שהיה ידוע ב-30.9.00[157]. דברים אלה יפים, בעיקרם, גם לכאן, כשאנו דנים בהיערכות אשר היה על השר לוודא שנתבצעה, ולא נחזור על הדברים. נוסיף רק, שאין אנו מקבלים את גישתו של מר בן עמי, על פיה אין להטיל עליו אחריות, שכן הוא רשאי היה לסמוך על הדרג המבצעי שיבצע את כל ההכנות הנדרשות מכוחות המשטרה. חלק מתפקידו של השר היה לברר אם המשטרה מוכנה כראוי לקראת הצפוי לה ב-1.10.00 ואילך. אין הכוונה שהיה עליו לשקול את פרטי הביצוע או את המהלכים הפרטניים של העברת כוחות, ולהתערב בהם. עם זאת, היה עליו לברר את דרגת הכוננות ורמתה. היה עליו לברר אם ההיערכות תואמת את האירועים שהיו צפויים במסגרת הצפי הכללי. כשם ששר לבטחון פנים חייב לוודא כי המשטרה ערוכה כיאות לאירועים אפשריים ב"יום האדמה", כן היה על השר לנקוט את האמצעים הנדרשים כדי לוודא היערכות נאותה לקראת יום 1.10.00, בו צפו אירועים העלולים לחרוג אף מן המקובל ב"ימי אדמה".
בנטל חובה זו לא עמד מר בן
עמי. מתברר מעדותו, שלמעשה הוא לא בירר את רמת ההיערכות ולא ידע אם וכמה שוטרים
הוחזרו מן החופשה[158].
הדבר מתברר גם מאמירתו, שלפיה סבר שהמשטרה פורסת את כוחותיה על פי הנחיות הדרג
המדיני
99. קודם סיומו של הדיון באזהרה השלישית, נתייחס לנושא הקשור בהיערכות כוחות המשטרה ובמידת ידיעתו של השר את הנושא הזה ומעורבותו בו. על פי גרסתו של בן עמי, הוא סבר שבימים 1.10.00 ו-2.10.00 אין כוחות המשטרה מתעמתים בצומת אום אל-פחם עם מתפרעים במטרה לפתוח את הציר לתנועה. לדבריו, כשנודע לו על אירועים בצפון הארץ ביום 1.10.00, הנחה את ראש המטה המבצעי צור להימנע מחיכוך עם מפגינים, גם במחיר של אי כניסה לציר ואדי עארה. הוא טען, כי דווח לו על ידי תת ניצב צור שהנחיה זו מתמלאת וכי כוחות המשטרה מתרכזים בצומת ברקאי. משמעות הדברים היא, שלגרסתו של בן עמי, הוא לא ידע על עימותים בצומת אום אל-פחם.
יודעים אנו, שהעימותים הקשים ביותר ביום 1.10.00 אירעו דווקא בצומת אום אל-פחם. עימותים אלה נמשכו למעלה מארבע שעות, ותוצאותיהם היו שני הרוגים ונפגעים נוספים רבים. כאמור, על אירועים אלה לא ידע השר בן עמי, לדבריו, בזמן אמת. גם ב-2.10.00 נודע לו, לדבריו, רק בדיעבד, שהתרחשו אירועים קשים בכביש ואדי עארה. לטענתו, רק לאחר מעשה נודע לו שנעשה שימוש בתגבורות המשטרה שנשלחו למחוז הצפוני לקראת ה-2.10.00בין השאר לשם פתיחה בכוח של כביש ואדי עארה. כך, על אף שדווח לו במפורש מפי תת ניצב צור ומר מלמד בזמן אמת, שהנחייתו יושמה הלכה למעשה, ועל פיה מרכזים כוחות בצומת ברקאי ואין נכנסים לציר ואדי עארה[160].
יוצא, אם כן, שלדברי השר הוא לא ידע דבר גם על העימותים הקשים בצומת אום אל-פחם ביום 2.10.00, עימותים אשר ארכו מספר שעות. עימותים אלה היו מן הקשים שאירעו ביום 2.10.00, וכתוצאה מהם מצא אדם את מותו ונפצעו קשה כמה אחרים.
גרסה זו קשה עלינו, וכבר התייחסנו לכך כשדנו בסוגיית ההנחיה שניתנה לקראת ה-2.10.00[161]. ראינו, כי היו במקום עימותים ממושכים, כי דווח עליהם בישיבת ממשלה בה נטל בן עמי חלק, כי העניין עלה במפורש בריאיון של מר בן עמי ברדיו ביום 2.10.00 בצהריים וכי גם מר צור, ראש המטה המבצעי, מסר לבן עמי על קרבות במקום. על רקע זה, קשה לנו לקבל את גרסת בן עמי בנקודה זו, מה גם, שעל המתרחש במקום ידעו רבים בכוחות המשטרה, והדברים אף דווחו בכלי התקשורת. נציין, כי אם היתה הגרסה משקפת את המציאות, היה בה כדי ללמד על נתק של השר לבטחון פנים מן הקורה בשטח באחד המקומות הרגישים ביותר, אם לא הרגיש ביותר, במהלך אירועי אוקטובר. נוסיף, כי בימים 1.10.00 ו-2.10.00 היתה ההתייחסות לצומת אום אל-פחם כאל מקום רגיש הממקד אליו תשומת לב רבה. השאלה מה קרה בפועל בצומת אום אל-פחם, ולו באופן כללי, צריכה היתה לעניין את השר, גם אם היה עליו לנקוט לצורך זה יוזמה. והנה, לטענת מר בן עמי, בזמן אמת, בעוד עימותים קשים מתנהלים בכל אחד משני הימים, הוא אינו שומע ואינו יודע על כך דבר. אם באמת לא ידע מר בן עמי על אודות מצבה של היערכות הכוחות והעימותים המתנהלים בצומת אום אל-פחם ביומיים הנ"ל, אות הוא לכך שלא בירר ולא וידא כנדרש את מצב ההיערכות בצומת ואת הקורה בו, על אף שהיה יכול בנקל, וצריך היה, לברר זאת.
100. מסקנת הדברים היא, שגם תוכן הדברים שבאזהרה השלישית הוכח.
101. על פי פרט האזהרה הרביעי, מיוחס למר בן עמי כדלקמן:
"בהיותו השר לביטחון פנים, היה שותף להנחיה, שניתנה למשטרה לקראת יום 2.10.00, לפתוח את צירי התנועה בכל האמצעים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 ('כביש ואדי עארה'), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או היה צריך להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לידי ליבוי המהומות. בכך אף לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר, לבין הצורך להימנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים".
כשדנו באזהרה דומה אשר התייחסה למר ברק[162], הגענו למסקנה שלא הוכחה במידה הנדרשת הנחיה כאמור. מסקנה דומה ניתן להסיק לגבי מר בן עמי, ולפיכך באנו למסקנה שהאמור באזהרה זו, הרביעית, לא הוכח ביחס לבן עמי.
102. וזה לשון פרט האזהרה החמישי והאחרון המתייחס למר בן עמי:
"בהיותו השר לביטחון פנים בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא פעל בתקיפות ונחרצות מספיקים בפיקוח על פעולת המשטרה, כמתחייב מתפקידו ומחומרת האירועים. בכלל זה נמנע מלדרוש מן המשטרה או מן הממונים על פעולתה דיווח קונקרטי, מלא ומפורט, בכל ההקדם, על אופן פעולתה של המשטרה באירועים ספציפיים בהם נהרגו אזרחים או נפגעו קשה, ועל הסיבות, בכל אירוע כזה, לתוצאה של פגיעה בחיים או בגוף. בכך לא קיים את חובתו לעשות, בכל ההקדם, להשגת המידע הדרוש לשם קבלת החלטות ומתן הנחיות מושכלות בנושא הטיפול באירועי אוקטובר 2000 ובהשלכותיהם".
את היעדר הפיקוח המיוחס לשר בן עמי כאמור באזהרה זו, יש בכוונתנו למקד בנושא אחד. הנושא הוא היעדר פניות מצידו לקבל דיווח לאחר מעשה כאמור באזהרה. אזהרה דומה נשלחה למר ברק[163] ודברים שאמרנו לגבי מר ברק כראש ממשלה בנושא זה[164] נכונים גם, ואולי ביתר שאת, לגבי מר בן עמי, בהיותו השר הממונה על המשטרה. נוכל, על כן, לקצר בדברינו ביחס לאזהרה זו שהופנתה אל מר בן עמי.
103. כבר ביום הראשון לאירועים נודע על הרוג אחד ועל שני פצועים שנפצעו קשה. בסוף היום השני היה ידוע על שמונה הרוגים. מתברר, שהמפכ"ל ומפקד המחוז הצפוני לא דרשו מהמפקדים באירועים השונים, אשר במהלכם נהרגו אנשים, דו"ח, ולו ראשוני, על הנסיבות בהן מצאו אלה את מותם. עמדנו על כך לעיל. למחדל מתמיה זה מצטרפת התמיהה על כך שגם השר לבטחון פנים לא ביקש דיווח כזה. אין ספק, שלו ביקש זאת, היה בכך כדי לדרבן את הדרג הפיקודי במשטרה לדרוש דיווחים ותיעוד מצד השוטרים, ומכל מקום - התוצאה היתה שהשר יכול היה לקבל תמונה יותר מהימנה ומדויקת על הדרך בה מצאו ההרוגים את מותם. הדבר היה חשוב גם על מנת שההסבר לציבור כיצד נהרגו אזרחים יהיה מעוגן בעובדות, וגם על מנת שהעובדות יוכלו לשרת בהמשך את הדרג המשטרתי והמדיני.
ניתן להדגים זאת. אודות ההרוגים באום אל-פחם, ב-1.10.00, דווח לדרג המדיני שהאירוע קרה במצב שבו נשקפה סכנת חיים ממשית לשוטרים[165]. בן עמי העיד, כי הבנה זו של האירועים נשענה על דיווחי פיקוד המשטרה, על פיהם היו שוטרים שנקלעו למצב של סכנת חיים ולכן השתמשו בירי של גלילוני גומי, וכן על הנוהל בדבר שימוש בגלילוני גומי, אשר התנה את השימוש בתחמושת או בקיומה של סכנת חיים ממשית. ידיעתו לא נשענה על דיווח מיוחד כלשהו לגבי נסיבות הריגתם של שני אנשים באום אל-פחם. בקשר לאירוע מסוים זה לא "הוצפה" אליו כל אינפורמציה והוא מצידו לא דרש אותה. לו היתה מוצגת דרישה כזו מצידו, בוודאי היה מקבל דיווח ראשוני על המקום בו אירעו ההתנגשויות עם אזרחים ופרטים נוספים שיכלו להאיר את הנסיבות בהן מצאו השניים את מותם. יתכן שכבר בשלב זה היה מתברר שבמקום בו נהרגו השניים לא היתה סכנת חיים אשר הצדיקה ירי של אש חיה. יתכן שהיה מתברר שהשימוש בירי של גלילוני גומי על גבעת "הבית האדום" היה מסיבי ובלתי מוצדק. כך גם לגבי האירוע בכפר ג'ת: אילו היתה נמסרת אינפורמציה על האירוע בג'ת, ניתן היה ללמוד ממנה על כך שהפגיעה שגרמה להרג הצעיר באה כתוצאה מירי של גלילון גומי מצד מי שלא נמצא בסכנת חיים.
ידיעות כאלה יתכן שהיו מביאות לכך שכבר בשלב זה, לקראת היום השני של האירועים, היו מוטלות הגבלות או הכבדות על השימוש בירי גלילוני גומי. יתכן שהיה מקום להסיק, כבר בשלב זה, שעימותים המלווים בירי של תחמושת בעלת פוטנציאל קטלני (כולל גלילוני גומי) גורמים לתוצאות קשות ועל כן יש להימנע מהם. מכל מקום, אילו היתה מצד השר תשומת לב לקבלת דיווח ראשוני על המתרחש בשטח, היה בכך כדי לדרבן את פיקוד המשטרה לפעול בכיוון זה. תשומת לב כזו לא היתה מצידו.
104. על סמך האמור לעיל, גם תוכן האזהרה החמישית הוכח.
105. ניתן לסכם את המסקנות אליהן הגענו בעניינו של פרופ' בן עמי. קבענו לעיל, כי האמור בפרטים א', ב', ג' וה' באזהרתו של פרופ' בן עמי, הוכחו. בעיקרו של דבר, קבענו כי הוכח שבשמשו כשר לבטחון פנים, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, לא פעל מר בן עמי במידה מספקת כדי להבטיח שהמשטרה תהיה מוכנה למהומות בקנה מידה נרחב במגזר הערבי, אף שהיה ער לתהליכים שהגבירו את הסיכון לאירועים מסוג זה. קבענו גם, כי בהיותו השר לבטחון פנים, הן בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, והן ביומיים הראשונים של אירועי אוקטובר 2000, לא גילה מר בן עמי עירנות מספקת לסיכונים הכרוכים בשימוש בכדורים מצופים גומי בפיזור הפרות סדר, ולא נקט פעולות הנדרשות למניעת השימוש בתחמושת זו או להגבלתו. זאת, אף שידע, או היה צריך לדעת, אודות הסיכון הרב הטמון בשימוש בתחמושת מסוג זה. עוד קבענו, כי בהיותו השר לבטחון פנים לא נתן מר בן עמי את דעתו במידה הנדרשת מתפקידו, בימים 1.10.00 ו-2.10.00, להיערכות המשטרה באזורים שבהם היה צפי לפרוץ אירועים אלימים, ולא וידא קיומה של היערכות נאותה של המשטרה באזורים אלה.
קבענו גם, כי הוכח המיוחס למר בן עמי, ולפיו בתקופת אירועי אוקטובר 2000לא פעל בתקיפות ובנחרצות מספיקות בפיקוח על פעולת המשטרה, כמתחייב מתפקידו ומחומרת האירועים, בכך שנמנע מלדרוש מן המשטרה או מן הממונים על פעולתה דיווח קונקרטי, מלא ומפורט, בכל ההקדם, על אופן פעולתה של המשטרה באירועים בהם נהרגו אזרחים או נפגעו קשה, ועל הסיבות שגרמו, בכל אירוע כזה, לתוצאה של פגיעה בחיים או בגוף.
מר בן עמי אינו מכהן עוד כשר מאז חילופי השלטון בשנת 2001. הוא פרש גם מן הכנסת. כפי שצויין בהרחבה לעיל, כוונותיו של מר בן עמי ופעולותיו בכל הנוגע להתנהלות המשטרה במגזר הערבי היה בהן הרבה מן החיוב. עם זאת, אנו סבורים, כי המסקנות אליהן הגענו מצביעות על כשל מהותי במילוי התפקיד על ידו. במצב זה, ועל רקע כשלונו כשר לבטחון פנים, אנו ממליצים כי מר בן עמי לא ימונה בעתיד לתפקיד שר במשרד זה.
106. האזהרה שנשלחה לשיח' ראיד סלאח ייחסה לו את פרטי האזהרות כדלהלן:
"א. בהיותו ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, ראש עיריית אום אל-פחם ואיש ציבור, היה אחראי, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, לרבות בשנים 1998-2000, להעברת מסרים חוזרים ונשנים של עידוד השימוש באלימות ואיום באלימות כדרך להשגת מטרות של המיגזר הערבי במדינת ישראל. מסרים אלה התייחסו גם למטרה אשר הוגדרה כשחרור מסגד אל-אקסא. בנוסף, ערך אסיפות המוניות והפעיל שיטות תעמולה מתלהמות לעורר אוירה ציבורית משולהבת סביב נושא רגיש זה. בכל האמור לעיל, תרם תרומה ממשית לשילהוב הרוחות ולהתפרצות האלימה ורחבת ההיקף שהתרחשה במגזר הערבי בתחילת חודש אוקטובר 2000.
ב. בהיותו ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, ראש עיריית אום אל-פחם ואיש ציבור, היה אחראי, בתקופה לפני אירועי אוקטובר 2000, לרבות בשנים 1998-2000, להעברת מסרים השוללים את עצם הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל ומציגים את המדינה כאוייב. בכך תרם תרומה ממשית לשילהוב האווירה ולהתפרצות האלימה ורחבת ההיקף שהתרחשה במגזר הערבי בחודש אוקטובר 2000.
ג. בהיותו ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, ראש עיריית אום אל-פחם ואיש ציבור, היה אחראי, עובר לאירועי אוקטובר 2000, להעברת מסרים בדבר קיומו של טבח מתוכנן, כביכול, במסגד אל-אקסא ביום 29.9.00. בכך תרם תרומה ממשית לשילהוב האוירה ולהתפרצות האלימה ורחבת ההיקף שהתרחשה במגזר הערבי בחודש אוקטובר 2000. כן היה אחראי לדברים אשר שיבחו את התפרצות האלימות הקשה והנרחבת שאירעה במגזר הערבי בתחילת חודש אוקטובר 2000, עוד בטרם הסתיימו האירועים".
בפרק הדן במסרים מסלימים מצד מנהיגי המגזר הערבי בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר ובמהלכם, התייחסנו להעברת מסרים כאלה על ידי שיח' ראיד סלאח[166]. על פי האמור לעיל[167], הוכחו פרטי האזהרות שבכל אחד משלוש האזהרות המצוטטות לעיל.
בהתחשב בכך ששיח' ראיד סלאח אינו ממלא עוד תפקיד רשמי, לאחר שפרש מתפקידו כראש עיריית אום אל-פחם, וכי תפקידו נעשה במסגרת ארגון וולונטרי, לא ראינו מקום ליתן המלצה לגביו.
107. לחבר הכנסת ד"ר עזמי בּשארה יוחס באזהרה שנשלחה אליו, כי:
"בהיותו ראש מפלגת בל"ד, חבר כנסת ואיש ציבור, היה אחראי, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, להעברת מסרים של תמיכה באלימות כדרך להשגת מטרות של המגזר הערבי בישראל, ובכך תרם תרומה ממשית לשילהוב האוירה ולהחרפת האלימות שהתרחשה במגזר הערבי בתחילת אוקטובר 2000".
בפרק הדן במסרים מסלימים מצד מנהיגי המגזר הערבי בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר ובמהלכם, התייחסנו להעברת מסרים כאלה על ידי חבר הכנסת בּשארה[168]. על פי המפורט שם, הוכחו העובדות שבאזהרה זו.
מר בּשארה הוא נבחר ציבור המייצג את מפלגתו בכנסת. חוקיות התמודדותו והתמודדותה של מפלגתו בבחירות לכנסת אושרה לא מזמן על ידי בית המשפט העליון[169]. במצב זה אין אנו רואים מקום להמלצה אישית בעניינו של מר בּשארה. עבּד אל-מאלכּ דהאמשה, חבר כנסת
108. לחבר הכנסת עבּד אל-מאלכּ דהאמשה יוחס באזהרה שהופנתה אליו, כי:
"בהיותו חבר כנסת, ראש מפלגת רע"מ ואיש ציבור, היה אחראי, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, ובעיקר בשנים 1998-2000, ובמהלך אירועי אוקטובר, להעברת מסרים של תמיכה באלימות כדרך להשגת מטרות של המגזר הערבי בישראל, ובכך תרם תרומה ממשית לשילהוב האוירה ולהחרפת האלימות שהתרחשה במגזר הערבי בתחילת אוקטובר 2000".
בפרק הדן במסרים מסלימים מצד מנהיגי המגזר הערבי בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר ובמהלכם, התייחסנו להעברת מסרים כאלה על ידי חבר הכנסת דהאמשה[170]. על פי המפורט שם, הוכחו העובדות שבאזהרה זו.
בדומה לח"כ בּשארה, גם מר דהאמשה הוא נבחר ציבור, המייצג את מפלגתו בכנסת. במצב זה אין אנו רואים מקום להמלצה אישית בעניינו של מר דהאמשה.
109. יהודה וילק שירת כמפכ"ל המשטרה בעת אירועי אוקטובר 2000. יש לו ניסיון עשיר בתפקידים שונים במהלך שנים ארוכות של שירותו במשטרה, בהן צבר מוניטין כמפקד מוכשר ובעל יכולת. שירותו במשטרה החל בשנת 1971. הוא מילא בתחילה תפקידי חקירה שונים. לאחר מכן, מילא תפקידי פיקוד, ובהם תפקידים של מפקד תחנה ושל מפקד מרחב (איילון וירקון). בשנים 1992-1994 שימש וילק כמפקד מחוז ירושלים של המשטרה. הוא השתחרר בשנת 1994 מן המשטרה ועסק במשך שנים אחדות בעסקי ביטוח. אחרי כן, חזר וילק בשנת 1998 לשירות, בתפקיד מפכ"ל. עם שובו, סוכם עם מר וילק, לבקשתו, כי תקופת שירותו תסתיים בתום שלוש שנים. בהתאם לכך, סיים מר וילק את תפקידו ביום 31.12.00, כשלושה חודשים לאחר אירועי אוקטובר.
למר וילק נשלחה אזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, העוסקת בתפקודו כמפכ"ל המשטרה לקראת אירועי אוקטובר 2000 ובמהלכם. נעבור עתה לדון בפרטים השונים של אזהרה זו.
110. בפרט האזהרה הראשון יוחס למפכ"ל וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, לא דאג לפני אירועי אוקטובר 2000 לצייד את המשטרה באמצעים מן הסוג ובכמות הנדרשים לצורך התמודדות עם אירועים של הפרות סדר חמורות, ובכלל זה, כמות מספיקה של גז מדמיע המשמש לפיזור הפגנות. בכך גרם שכדורים מצופים בגומי, על הסיכון הרב הכרוך בשימוש בהם, היו האמצעי הזמין העיקרי שבידי המשטרה לצורך פיזור הפרות סדר.
כמו כן, לא דאג לוויסות נכון בין חלקי המדינה השונים של אמצעים לפיזור הפרות סדר שהיו בידי המשטרה, בין היתר בכך שלא היקצה אמצעים בכמות מספקת למחוז הצפוני של המשטרה, לצורך התמודדות עם אירועים חמורים צפויים.
בנוסף, לא דאג באותה תקופה להכנה מספקת של המשטרה, באימונים מתאימים, לאירועים של הפרות סדר חמורות, אף שצפה, או היה עליו לצפות, אירועים כאלה במגזר הערבי".
111. עמדנו לעיל על כך, שתחת פיקודו של רב ניצב וילק, היתה מגמת המשטרה בתחום ההצטיידות באמצעים לפיזור הפרות סדר, בכיוון של הקטנת ההצטיידות בגז מדמיע ובכדורי גומי מסוג שפגיעתו פחותה (37 מ"מ), ושל הגדלת ההצטיידות בגלילוני גומי. מהלך זה גרם לכך, שגלילוני הגומי היו האמצעי העיקרי לטיפול בהפרות סדר, והיו זמינים לכוחות העוסקים בטיפול באירועים של הפרות סדר, במידה רבה יחסית לאמצעי הגז המדמיע. עובר לאירועי אוקטובר 2000, הקונצפציה שהנחתה את הצטיידות המשטרה באמצעים לפיזור הפרות סדר היתה, כי האמצעי העיקרי המשמש למטרה זו הוא גלילוני הגומי.
ראינו עוד, כי פגיעתם של גלילוני הגומי עלולה להיות קטלנית, כי לא ניתן לדייק בשימוש בהם בשל פיזורם לאחר הירי, וכי קיים קושי לעמוד בדרישות של ההנחיות לטווח ירי מזערי, בשל הקושי לאמוד את טווח השימוש במצבים דינמיים של הפרות סדר. עמדנו גם על הקשיים בהנחיות לשימוש בתחמושת זו, קשיים הנובעים מהסיכונים שבתחמושת זו והקשורים אליהם. הדברים הובאו בפירוט רב לעיל, ולא נחזור עליהם[171].
בתפיסה שהנחתה את פעולות ההצטיידות היה טמון סיכון מוגבר לפגיעה בלתי נחוצה בגוף ובנפש. על פי העובדות שהתבררו לגבי התפתחות האירועים התממש סיכון זה בחלק מן האירועים שהתרחשו באוקטובר 2000, ותוצאותיו היו, בחלק מן המקרים, קטלניות.
112. מר וילק טען, כי הוא הגדיל את כמות הגז המדמיע שברשות המשטרה. לביסוס טענה זו, טען מר וילק, כי בעקבות בדיקה שנערכה לאחר כניסתו לתפקיד התברר, כי תאריך התפוגה של מלאי הגז שברשות המשטרה חלף. בהמשך לכך, צוידה המשטרה במלאי גז כנדרש על פי התקן ואף נחתם הסכם עם הצבא, אשר איפשר למשטרה להסתמך על המלאי שבמחסני הצבא. לטענתו, העמיד הצבא בפועל לרשות המשטרה מלאי בלתי מוגבל של גז מדמיע.
אין בדברים אלה מענה לקושי שנוצר עקב מהלכיו של המפכ"ל וילק. הראינו לעיל, כי מי שהיו סגני ראש אג"מ בתקופות הרלוונטיות, דוד צור ומרדכי נחמני, העידו, כי המהלך האמור של שינוי באמצעים שברשות המשטרה, הונע משיקולים תקציביים, אך היה בעייתי מבחינה מבצעית. בין היתר, גרם המהלך להקטנה במלאי האמצעים הזמין שברשות המשטרה בעת אירועי אוקטובר. הוא גרם להקטנת טווח הזמן בו יכלו כוחות המשטרה לשרוד באירועים עד לירי גלילוני גומי. המהלך גרם גם לכך שבמשטרה נותר אמצעי גז מדמיע, אשר האפקטיביות שלו נמוכה בהרבה מזה שהוצא משירות, עובדה שהיתה ברורה בטרם אירועי אוקטובר. ראינו גם, כי ההסתמכות על הצבא לא יצרה, כנטען, מאגר בלתי מוגבל של אמצעים העומדים לרשות המשטרה.
נזכיר, כי בעקבות האירועים החליטה המשטרה לבטל את החלטתו של רב ניצב וילק ולחזור ולרכוש רימוני גז מדמיע, אשר רכישתם הופסקה לפני האירועים[172]. עוד נזכיר, כי סגן ראש אג"מ, תת ניצב נחמני, הגדיר את ההחלטה שקיבל המפכ"ל וילק להוציא משימוש את רימוני הגז כ"טעות", וטען כי צמצום כמותו של הגז המדמיע בידי כוחות המשטרה היה מהלך שגוי. בעקבות האירועים שינתה המשטרה באופן חד את היחס בין כמות הגז המדמיע שברשותה לבין כמות גלילוני הגומי שברשותה ואף הגדילה את כמות קני הגז המדמיע שברשותה. התוצאה היתה, שחלקו היחסי של הגז עלה פי עשרה ויותר בעקבות אירועי אוקטובר. מהלך חריג זה מלמד על שינוי בתפיסה, הנובע מן ההבנה, כי המדיניות שלפיה הוטל מרכז הכובד של פעילות המשטרה בפיזור הפרות סדר על גלילוני הגומי, אשר ננקטה באירועי אוקטובר 2000, היתה מדיניות שגויה, אשר סכנותיה ונזקיה רבים.
113. מר וילק טוען, כי מוכנותה של המשטרה לטיפול בהפרות סדר השתפרה בתקופתו באופן מהותי, בין היתר בשל יוזמתו להקים שורה של יחידות חדשות, אשר היו אמונות גם על נושא הפרות הסדר. בהקשר זה מפנה מר וילק לפקודות ההקמה של יחידות אלה ולתקנים שנקבעו בפקודות לציודן באמצעים לטיפול בהפרות סדר.
ברם, טענה זו של מר וילק אינה מתמודדת עם הראיות, מהן עולה כי במרבית היחידות האמורות היה מחסור ממשי בציוד להתמודד עם הפרות סדר, שכן תכניות ההצטיידות לא מומשו בהיעדר תקציב[173]. התברר גם, כי ההכשרה שניתנה לכוחות אלה בתחום הפרות הסדר לא היתה שונה מזו הניתנת לשוטרים רגילים, וכי לכוחות חדשים אלה לא היה יתרון יחסי כלשהו בנושא הסדר הציבורי[174]. ברור, על כן, כי אין ממש בטענה שהקמת יחידות אלה שיפרה באופן מהותי את יכולת ההתמודדות של המשטרה עם הפרות סדר בתחומי המדינה.
114. אשר להכשרת השוטרים, עמדנו לעיל[175] על הכשלים הרבים בטיפול המשטרה בנושא זה בתקופתו של רב ניצב וילק. המשטרה לא ביצעה, במסגרת אימוני "קסם המנגינה", הכשרה מעשית של ממש, אשר יש בה כדי להכין את כוחות המשטרה להתמודדות עם הפרות סדר קשות. לא נעשו אימונים במטרה לתרגל את השוטרים באמדן מרחקים, שהוא קריטי לצורך תפעול נכון ובלתי קטלני של גלילוני גומי. לא נעשו אימונים כלשהם המדמים מצבים של הפרות סדר, אשר תכליתם לסגל, בפועל, את השוטרים למצבים בהם הם עשויים להיתקל. המשטרה לא עברה אימון משמעותי אשר יכול היה לשפר באופן אמיתי את יכולת השוטרים להתמודד עם האירועים הצפויים.
הראינו עוד, בהרחבה, כי חסר זה באימונים היה אקוטי גם ביחידות היס"מ, האמורות להוות יחידות דגל בכל הנוגע לפיזור הפרות סדר. ואמנם, ביחידות יס"מ שונות, אשר אופן תפקודן עלה בעדויות שבפני הוועדה, התגלו באירועי אוקטובר קשיים וכשלים תפקודיים בהתמודדות עם הפרות סדר. המרכזי שבהם היה שימוש בכוח מופרז, שכלל בעיקר שימוש רב, שלא לצורך ובלא שנשקפה סכנת חיים ממשית למאן דהוא, בתחמושת של גלילוני גומי בעלי פוטנציאל קטלני. אף כי בעיה דומה עלתה עוד בחודש ספטמבר 1998, עת היו אירועים קשים באזור אום אל-פחם, לא השכילה המשטרה בפיקודו של המפכ"ל וילק לתרגם את הלקחים שהופקו ולחולל שינוי ממשי בנושא זה במשטרה.
115. לעניין הכשרה מתאימה של כוחות המטפלים בהפרות סדר, נטען על ידי מר וילק, כי הנוהל החדש שאומץ בשנת 1999 בנושא הפרות סדר, נתן מענה הולם לנושא ההדרכה[176]. ברם, ראינו לעיל, כי בפועל פעולות ההדרכה שבוצעו היו תאורטיות, ואף פעולות אלה, ככל שנעשו, היו חלקיות ביותר.
116. באופן דומה, לא היה די בפרק ההדרכה שנקבע בדצמבר 1998 על ידי אגף המבצעים במטה הארצי כחלק מתכנית ההיערכות ל"קסם המנגינה". בנושא ההדרכה נקבע, כי יחידות היס"מ יעברו הדרכה של יומיים בפיזור המון וכי שאר היחידות יעברו הדרכה בת יום אחד בלבד. בפועל, כללו האימונים שמיעת הרצאות וחומר תאורטי וכן ירי של אמצעים לפיזור הפגנות. לא נעשתה סימולציה של עמידה מול המון ולתרגולת של פיזור המון הוקצבו בסך הכול שתי שעות לימוד.
עוד ראינו, כי לאחר אירועי אוקטובר 2000, הכינה המשטרה תורת לחימה (תו"ל) חדשה לנושא הפרות הסדר, וכי בתורה זו ניתן למצוא, לראשונה, התייחסות כלשהי להיבט הפסיכולוגי של התמודדות עימן.
117. סוף דבר, על יסוד המפורט בהרחבה בפרק ד' של השער הראשון בנושא המוכנות, אנו סבורים, כי בכל הנוגע לציוד המשטרה ולאימוניה, הוכח הנטען בפרט אזהרה זה בעניינו של מר וילק.
118. מר וילק הוזהר גם על כך, שלא דאג לוויסות נכון של אמצעים לפיזור הפרות סדר שהיו בידי המשטרה בין חלקי המדינה השונים. בעיקר נטען נגד מר וילק בעניין זה, כי לא הקצה אמצעים בכמות מספקת למחוז הצפוני של המשטרה. על פי העדויות והראיות שבפני הוועדה, נעשתה ההקצאה על פי מפתח אחיד שהוחל על מקומות שונים ברחבי הארץ. מפתח זה נקבע, בעיקרו של דבר, על פי מספר השוטרים במחוז מסוים. בתור שכזה, לא הביא המפתח בחשבון את השונות בין חלקי הארץ השונים לעניין הסיכון להפרות סדר.
אשר לאמצעי של גז מדמיע שהיה ברשות המשטרה, הרי שבנוגע לחלוקת הכמות הזו בין המחוזות השונים, הגענו למסקנה כי אין לבוא בביקורת אל מר וילק. מתברר, כי בפועל היתה במחוז הצפוני כמות גדולה של אמצעי גז ביחס לתקן שנקבע. גם אם התקן שנקבע למחוז הצפוני לכדורי גז מדמיע (681) אינו משקף בהכרח את הסיכון הגדול יותר לאפשרות של הפרות סדר, הקיים במחוז זה ביחס למחוזות אחרים, הרי שהכמות שהיתה במחוז הצפוני בפועל היתה גדולה באופן משמעותי מן התקן (1058)[177]. לא ניתן לומר, כי כמות האמצעים מסוג זה שהיתה בפועל בידי המשטרה בתקופה הרלוונטית, משקפת חלוקה בלתי סבירה.
בהקשר אחרון זה יוער, כי מבדיקת הנתונים עולה כי במחסני המשטרה בקריית חיים (להבדיל ממחסני היחידות עצמן), אשר אמורים להוות מעגל שני לאספקת אמצעים ליחידות, לא נוצר, במהלך אירועי אוקטובר, מחסור באמצעי גז. אך לא זה העניין העיקרי. העניין הוא, שמלכתחילה כמות הגז שהוקצתה, סוג אמצעי הגז שהוקצה וכמות הקנים מהם ניתן לירות תחמושת פיזור זו שהיו מצויים, היו נמוכים במידה שהפכה את גלילוני הגומי לאמצעי העיקרי שהיה בידי השוטרים לצורך התמודדות עם אירועים של הפרות סדר.
יוער עוד, כי העובדה שלא היה מחסור באמצעי זה במחסן בקריית חיים אין פירושה היעדר מחסור ביחידות. המלאי שבמחסן אינו זמין מיידית. הוא מסופק רק לאחר מיצוי התחמושת הקיימת בכל יחידה ויחידה. לכך יש להוסיף את פרקי הזמן הדרושים להגעה למחסנים, להצטיידות ולחזרה ליחידה. משכי זמן אלה עשויים להימשך, באירועים מן הסוג של אירועי אוקטובר, שעות רבות. בפרק זמן זה יכול להיווצר מחסור בשטח באמצעים השונים. גם ביחס לגלילוני הגומי, לא מצאנו, בסופו של דבר, שיש לבוא בטרוניה עם מר וילק שלא דאג לפיזור נכון של אמצעי זה בין המחוזות השונים.
119. מר וילק טוען, כי לא היה מקום לכך שהמשטרה תיערך באופן טוב יותר לאירועים של הפרות סדר. הוא גורס, כי בתקופה האמורה לא היה "צפי מבוסס היטב" לאירועים חסרי תקדים בהיקפם ובחומרתם מן הסוג שהתרחש בחודש אוקטובר. לטענתו, כל שהיה הוא חשש כללי בעלמא, אשר אין בו כדי להוות בסיס להיערכות קונקרטית של המשטרה.
טענה זו יש לדחות. בפרק העוסק בנושא הצפי הוצג בהרחבה כיצד צפו, הן גורמי המודיעין של המשטרה והן גורמי שירות הביטחון הכללי, כי תהליכים שונים אשר ניכרו בתחילת שנת 2000 עלולים לגרום לאירועים של "אינתיפאדה", "מעין-אינתיפאדה", "סמי אינתיפאדה" - בניסוחים שונים אשר משמעותם דומה. המפכ"ל עצמו נטל חלק בדיונים בהם הועלו הערכות כאלה. התרחישים אשר עמדו ביסוד ההכנות של המשטרה לאירועי "קסם המנגינה", ובמרכזם תרחישי משחק המלחמה של "רוח סערה", אף הם הצביעו על צפי לאירועים קשים ולהתפרצות בו-זמנית במספר רב של מקומות. אף אם עוצמת האירועים כפי שהיו לא נצפתה באופן מדויק, הרי שאופי האירועים והיקפם הרחב נצפו גם נצפו. במצב זה היה על המשטרה להיערך לאירועים מן הסוג שהתרחש באוקטובר 2000. המשטרה, בפיקודו של רב ניצב וילק, לא עשתה כן ולא היתה מוכנה לאירועים כאלה, בין בהכשרה ובין באמצעים.
במאמר מוסגר יוער, כי בניגוד לנטען בסיכומים מטעמו של מר וילק בהקשר לאזהרה הראשונה, לא הועלתה כנגד מר וילק טענה כלשהי על כך שלא צפה את שעשוי להתרחש. האזהרה אינה עוסקת בצפי עצמו, אלא במה שהיה צריך להיגזר ממנו. אכן, ממכלול החומר עולה, כי המפכ"ל וילק לא היה יכול שלא להיות מודע לפוטנציאל הנפיץ שיש להפרות סדר חמורות במגזר הערבי. עולה גם, שבפועל, הוא היה מודע לפוטנציאל זה בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000 ובימים הסמוכים לאירועים ממש, גם אם לא צפה, כאחרים, את עוצמת האירועים כפי שהתרחשו בפועל.
120. על סמך כל האמור לעיל, הוכחו העובדות אשר באזהרה הראשונה, פרט לאי הוויסות הנכון של אמצעים בין חלקי המדינה השונים, עניין שבו לא מצאנו כי ניתן לזקוף דבר לחובתו של מר וילק.
121. פרט האזהרה השני מייחס למר וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, לא פעל כהלכה לקראת יום 1.10.00 ובמהלכו בכך שחרף אירועים קשים על הר הבית ביום 29.9.00, בהם היו הרוגים, וחרף אירועי אלימות קשים שארעו בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה בימים 29.9.00 ו-30.9.00, ואף שצפה אפשרות של אירועים אלימים בקרב ערביי ישראל ביום 1.10.00, לא הורה על היערכות מתאימה של המשטרה ביום 1.10.00 בהתאם לאפשרות זו, בעיקר בצפון המדינה".
הצגנו לעיל בפירוט רב את הראיות בדבר הצפי לקראת יום 1.10.00[178]. בתמצית ניתן לומר, כי היה צפוי יום של עימותים אלימים, "יום אדמה פלוס", וכן כי ניתן היה להניח שהאירועים יתרחשו במקומות שונים. משמעות הדברים היא, כי היתה סכנה לפרוץ אירועים קשים של הפרות סדר. האפשרות כי אירועים כאלה אכן יתרחשו אף עלתה בפועל ביום 1.10.00 בבוקר, בהערכות המצב שקיימו רב ניצב וילק (על הר הבית) וניצב אליק רון (במטה המחוז הצפוני).
היערכות המשטרה ביום 1.10.00 לא תאמה, ולא היתה קרובה להיות מתאימה, לתחזיות אלה. המשטרה ריכזה כוחות רבים באזור ירושלים. חלקם היו כוחות של המחוז הצפוני. בתחומי המחוז הצפוני לא רוכזו כוחות באזורים הידועים כמועדים לאירועים של הפרות סדר על פי מקרים דומים בעבר. הנימוק הרשמי שניתן לכך, בעת האירועים, הן על ידי ניצב רון והן על ידי רב ניצב וילק, היה אי הרצון לתת ביד המתפרעים עילה להתפרעות. אך נימוק זה רחוק מלשכנע. הצפי לאירועים משמעותיים של הפרות סדר אינו מחייב ריכוז מופגן של כוחות. המשטרה יודעת כיצד לרכז כוחות באתרים סמוכים למוקדי החיכוך המוכרים, על מנת שאם יתרחשו אירועים, ניתן יהיה להזניק את הכוחות תוך פרק זמן קצר אל מקום האירועים כדי להתמודד עימם. בפועל, לא כך נעשה. לרשות המחוז הצפוני לא עמדו בקרבת מוקדי האירועים, בשעות הראשונות של האירועים, כוחות זמינים משמעותיים שהיו מסוגלים לסייע בהתמודדות עימם. רב ניצב וילק נטל בכך סיכון מודע, כי אם יפרצו האירועים הצפויים - בהיקף דומה לזה של "יום אדמה פלוס" - לא תוכל המשטרה, בוודאי לא בשעות הראשונות, להגיב ביעילות ובאפקטיביות הדרושות, שכן יחסר כוח אדם מספיק. התוצאה היתה, כי רק לקראת סוף יום האירועים ולמחרתו החל להתייצב באזור הצפון סדר כוחות משמעותי יותר.
122. מסקנה זו שיש לזקוף לחובתו של המפכ"ל וילק אינה בבחינת חכמה בדיעבד. על פי תכניות ופקודות שונות, היה על המשטרה להיערך בכוחות מתוגברים לקראת האירועים הצפויים בתחילת אוקטובר 2000. הזכרנו לעיל את תכניות "קסם המנגינה 2" ו"מעיין מתגבר" במסגרת הפרק הדן ב"היערכות המשטרה ערב ה-1.10.00"[179]. שתי התכניות קובעות עקרונות להיערכות המשטרה למקרה של תרחישים קשים על הר הבית או בשטחי יהודה ושומרון ועזה. אחד מאותם עקרונות הוא שהמשטרה אמורה, במקרה של התרחשות של אירוע ההדק, לעבוד במתכונת של פע"מ ג' (פעולות במערך שלדי). פירושו המעשי של הדבר הוא, כי החופשות מבוטלות, כל השוטרים המבצעיים על משמרתם, והמשמרות הן בנות 12 שעות כל אחת, במקום משמרת של 9.5 שעות בשגרה.
כבר עמדנו לעיל על כך, שבימים 29.9.00 ו-30.9.00 התממשו התרחישים היסודיים של שתי הפקודות. ביום 29.9.00 היה אירוע קשה ביותר בהר הבית, אשר בו נהרגו כמה מפרי סדר במהלך התנגשות אלימה עם כוחות הביטחון. באותו יום החלו אירועי דמים גם בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, ואלה נמשכו בעוצמה גם ביום שבת, ה-30.9.00. חרף זאת, וחרף הצפי הכללי להסלמה במגזר הערבי על רקע תהליכים מתמשכים שנצפו בו בשנתיים שקדמו לאירועי אוקטובר, לא פעל רב ניצב וילק על פי התובנה שגובשה בפקודות האמורות, ונמנע מלהפעיל את פקודת "קסם המנגינה 2" או את פקודת "מעיין מתגבר".
123. מר וילק טען, כי לא צפה, וכי לא היה עליו לצפות, את האירועים שהתרחשו במגזר הערבי ביום 1.10.00. לעניין זה טען, כי קודם לאוקטובר 2000 אירועים אלימים במגזר הערבי באו לעולם כתגובה ישירה לאירוע הקשור קשר הדוק לאינטרסים המיידיים ולאו דווקא הלאומניים של ערביי ישראל כמגזר. עוד טען, כי ככלל, על פי נסיון העבר, לא הקרינו התפרעויות בשטחים בעוצמות גבוהות על ערביי ישראל. על פי הטענה, הנושאים אשר בגינם יצאו ערביי ישראל להתפרע עד לאירועי אוקטובר, היו כאלו שנוגעים למגזר הערבי עצמו, ולא כאלה הנוגעים למתרחש בשטחים. עוד טען מר וילק בהקשר זה, כי לקראת יום 1.10.00 לא התקבלה הערכה קונקרטית כלשהי מן השב"כ או מכל גורם אחר, על דבר אירועים חריגים הצפויים לפרוץ במגזר הערבי, וודאי לא באופן פרטני לגבי מחוז הצפון. עוד נטען, כי במידע שאסף אגף המודיעין של המשטרה, בהתאם להנחייתו של המפכ"ל, לא היה - על פי הערכת המפכ"ל ומפקדי המחוזות, ובכללם מפקד מחוז צפון - כדי לעורר חשש מפני אירועים חריגים במידה כזו, שהמחוז לא יוכל להכיל באמצעות כוחותיו האורגניים.
124. יש לדחות טענות אלה. עמדנו בהרחבה על הצפי שהיה לאירועים ולהתפרעויות צפויות במגזר הערבי בפרק הדן על "הצפי של האירועים"[180]. נזכיר, כי מר וילק העיד על עצמו, בעיצומם של האירועים, כי התרחיש שהתפתח ביום 1.10.00 נצפה על ידו בפועל והיה תולדה טבעית של הנסיבות שהצטברו באותה עת[181].
זאת ועוד. בחינת העובדות מעלה, כי למעשה לא פעם הביאו אירועים בעלי הקשר לאומני, אשר התחוללו בשטחים או במקומות אחרים, להפרות סדר חמורות בתחומי המדינה. בין היתר, התרחשו הפרות סדר רחבות היקף במגזר הערבי בספטמבר 1982, בעקבות אירועי סברא ושתילא. באופן דומה פרצו מהומות קשות בדצמבר 1987 במגזר הערבי, בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה[182].
125. לכך יש להוסיף, כי אירועים שונים שהתרחשו בחלקה הראשון של שנת 2000 העידו על נכונות הולכת וגוברת מצד הציבור הערבי להתעמת עם המשטרה. התפתחויות שונות ביחסי הציבור הערבי בתחומי המדינה עם הפלסטינים בשטחי הרשות לימדו על הידוק הקשר וההזדהות ביניהם. הם העידו גם על הפוטנציאל הקיים לכך שאירועים בשטחי הרשות הפלסטינית או בירושלים ישפיעו בעוצמה על המתרחש במגזר הערבי בתחומי המדינה. כל גורמי ההערכה ציינו, לפני האירועים, את התהליכים האלה והביעו חשש שכתוצאה מהם אירועים קשים אפשריים בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה עלולים להביא לאירועים חמורים בתחומי המדינה.
ואכן, במהלך שנת 2000, הוביל המפכ"ל את המשטרה להתכוננות לקראת אירועים חמורים במגזר הערבי, שעלולים להתרחש כתוצאה מהתפתחויות אפשריות בשטחי הרשות הפלסטינית, ובמיוחד הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית או מהומות דמים. קווי היסוד של פעולות הכנה אלה, אשר גובשו במסגרת פקודת "קסם המנגינה", היו מבוססים על הנחה בסיסית לפיה המתרחש בשטחים מקרין במישרין ובעוצמה על הערבים בישראל.
להנחה זו היה שותף גם הדרג המדיני, אשר העריך, עובר לאירועי אוקטובר, כי בתחומי הרשות הפלסטינית עלולים להתרחש אירועי דמים אשר יגררו עימם הסלמה גם בתחומי המדינה. הנחה זו מעוגנת במסמכי הערכה רבים שהוכנו במשטרה בשנים לפני אירועי אוקטובר 2000, ואשר היו מונחים על שולחנו של המפכ"ל. מסמכים אלה נסקרו בהרחבה בפרק העוסק בנושא הצפי, ולא נשוב אליהם.
אגב, קיימות התבטאויות מפי המפכ"ל וילק עצמו, מן התקופה שלפני האירועים, המעידות על כך שהוא עצמו ראה קשר בין אירועים לאומניים בשטחים לבין פריצת מהומות במגזר הערבי בארץ. כך, ביום 27.7.00, בעת אישור תוכניות למחוז הצפוני לתרחיש "קסם המנגינה", ציין רב ניצב וילק, כי "תרחיש שבו יהיו הרבה הרוגים ופצועים לפלסטינאים יכולים לעורר את ערביי ישראל"[183]. באופן דומה, כאשר סיכם וילק את תרגיל "רוח סערה" ב-6.9.00, הוא אמר "אם תהיה תבערה בירושלים, תהיה תבערה בכל המזרח התיכון". בדבריו ב"רוח סערה" אומר רב ניצב וילק עוד, כי "...במתח הקיים היום, אנחנו רגילים לנקודות עימות. תוסיפו לזה, אם יהיו תרחישים מהסביבה, עוצמת העימות תהיה הרבה יותר גדולה"[184].
אם לא די בכך, מתברר, כי בהערכת מצב ביום 30.9.00 בשירות הביטחון הכללי, בה נכחו גם קצינים של אגף המודיעין של המשטרה, לרבות ראש האגף ניצב חיים קליין, סיכם סגן ראש השירות באומרו, כי יש להתייחס לתגובות של ערביי ישראל עד כה כעניין שטרם מיצה את עצמו, וכי יש לחדד בפני המשטרה את הנושא[185]. על רקע זה אין לקבל את טענתו של מר וילק כאילו שירות הביטחון הכללי שידר מסרים מרגיעים לגבי יום המחרת[186].
126. מכלול הדברים מלמד, כי המפכ"ל וילק בוודאי היה ער לכך שעלולים לפרוץ אירועים של הפרות סדר רחבי היקף בצפון הארץ, ולצורך בכוחות משטרה גדולים כדי להתמודד עימם. מן הדברים שאמר ביום 1.10.00 בבוקר, בהערכת המצב של מחוז ירושלים, עולה, כי הוא אכן צפה את פרוץ הפרות הסדר רחבות ההיקף בצפון הארץ והיה ער לכך שהכוחות המוצבים במחוז הצפוני אינם יכולים לספק מענה הולם להתפתחות צפויה זו.
בהקשר זה יש להזכיר, כי כבר בתחילת יום 1.10.00, כאשר החלו להגיע דיווחים מן הצפון על הפרות סדר המתרחשות שם, אך לפני שהיה ידוע על היקפם ועוצמתם, ובוודאי לפני שנודע על אירועים חריגים בעוצמתם, הורה המפכ"ל וילק לשלוח כוחות תגבור רבים לצפון. הנחייתו זו, שניתנה על אתר, מלמדת כי השקפתו, עובר ליום 1.10.00, היתה, כי אם יתרחשו באותו יום אירועים בצפון, יישלחו לשם כוחות המוצבים בירושלים - או כוחות של שוטרים שייקראו מביתם. מכך עולה, כי ברור היה למפכ"ל וילק, שהכוחות המצויים בתחומי המחוז הצפוני אינם מספיקים כדי להתמודד עם האפשרות, שנצפתה בפועל, של קיום הפרות סדר. לשאלה, מדוע במצב זה לא בוטלו החופשות במשטרה ולא ננקטו המהלכים הדרושים כדי שלרשות המשטרה יעמדו סדרי הכוח הנחוצים בטרם יתחילו האירועים, לא ניתנה תשובה משכנעת.
127. נוסיף, כי גם בהיעדרה של התראה מודיעינית קונקרטית לאירועים בצפון[187], חייבו הפקודות שנזכרו לעיל היערכות מוגברת מצד המשטרה. על פי דברים מפורשים בפקודה נוספת, העוסקת באופן ספציפי באירועים של שביתה כללית במגזר הערבי, עצם קיומה של שביתה כזו מחייב היערכות לאפשרות של הפרות סדר נרחבות, גם בהיעדר התראה מודיעינית קונקרטית על כך. על פקודה זו עמדנו לעיל[188], ולא נחזור על הדברים.
נדגיש רק, שהתובנה המבוטאת בפקודה זו התגבשה במשטרה על בסיס הצטברותם של אירועים שונים עימם התמודדה במהלך השנים[189]. שלא כנטען על ידי מר וילק, לא הוגבלה פקודה זו רק להשבתה כללית המוכרזת בתגובה על הפקעת קרקעות או הריסת מבנים דווקא. על פי האמור בה, הגורם לשביתות כלליות עליהן חלה הפקודה עשוי להיות נעוץ גם ב"הזדהות תושבי המגזר הערבי עם תושבי השטחים בשטחי ממשל צבאי", כפי שנכתב בפקודה באורח מפורש. זאת ועוד: נאמר ברורות, כי השבתה כללית יכולה להיות "על רקע דומה, כזה או אחר". הניסיון לתחום פקודה זו לרקע ספציפי דינו, על כן, להידחות.
אמנם פקודה זו אינה מטילה חובה מנדטורית, אשר אין בלתה. צודק מר וילק בטענתו, כי בכל מקרה נתון לפיקוד המשטרה שיקול הדעת לסטות מן הפקודה, אם הוא סבור כי הנסיבות מצדיקות זאת. אכן, בפקודה עצמה צוין, כי היא מהווה
"מודל עקרוני להיערכות משטרת ישראל/המחוזות במבצעי היערכות לקראת השבתת המגזר הערבי וזאת, בהנחה שלא יחול שינוי משמעותי במצב הכללי ובאווירה העלול להשפיע באורח קיצוני לכאן או לכאן, על התנהגות האוכלוסייה הערבית שבתחום הקו הירוק ... הקצאת סד"כים ואמצעים והתוויית מדיניות קונקרטית תיקבע בנפרד סמוך לכל מבצע ובכפוף להערכות מצב קונקרטיות ולאפשרויות".
אולם סטייה כזו מותנית בקיומם של טעמים סבירים לכך. כל תכליתה של פקודה מן הסוג הנדון הוא לגלם את הניסיון המצטבר של המשטרה כארגון, ולשמר את הידע הארגוני שנרכש בעבר - לעתים במחיר לא קל. שום פקודה או הנחיה אינה יפה באופן גורף לכל מצב. המציאות לעולם יכולה לכלול עובדות ותרחישים שלא נצפו. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק התעלמות מתובנות קיימות. יש לתת להן את המשקל הרב אשר ראוי לתת לניסיון הארגוני המצטבר. לכן, על מנת לסטות מן העקרונות שנתגבשו יש להצביע על טעמים סבירים, בעלי משקל, המצדיקים זאת. בשל כך, אין לייחס משקל של ממש לטיעון העובר כחוט השני בסיכומיו של מר וילק, שלפיו לא היתה התראה מודיעינית קונקרטית בדבר כוונה לבצע הפרות סדר, כפי שהתרחשו בפועל. הפקודה משנת 1989 מלמדת, כי הניסיון המצטבר של המשטרה הוא, כי אירועים חמורים עלולים להתרחש גם בלא התראה כזו.
התובנה האמורה מתחדדת לנוכח החיכוכים סביב המגזר הערבי בשנת 2000, וההסלמה של יחסי המשטרה והמגזר. כבר עמדנו על כך שבשנה זו "הטמפרטורה" במגזר הלכה והתקרבה לנקודת הרתיחה. עמדנו גם על כך, שלקראת אוקטובר 2000 התרחשו אירועים חמורים אשר נצפו בפועל כיוצרים סיכון להפרות סדר קשות - אירוע קשה עם הרוגים על הר הבית ומהומות דמים בשטחים. כל אלה חיזקו, ובמידה ניכרת, את התובנה שביסוד הפקודה, והפכו אותה לרלוונטית ואף לאקוטית, במיוחד עובר לאוקטובר 2000.
128. יוצא, כי את הטענה בעניין היעדרו של צפי, או היעדרה של התראה מספקת, יש לדחות. המסקנה היא, כי המשטרה לא פעלה על פי תכניותיה שלה עצמה, אשר עוצבו לקראת אירועים אפשריים על רקע מהומות בשטחים או בירושלים. אין חולק גם, כי עקרונות ההיערכות, אשר נקבעו לגבי ימי השבתה כללית כפי שהיתה ביום 1.10.00, לא קוימו באותו יום. בין היתר, לא פעלה המשטרה בסדר כוחות מלא, לא נערכה בכוחות הנדרשים במוקדים הצפויים להפרות סדר, ולא עברה לפעילות במערך שלדי (פע"מ ג').
129. מר וילק ביקש להצביע בטיעוניו על טעמים לסטות מן הפקודות ומהתכניות המחייבות היערכות מוגברת של המשטרה ביום כמו יום 1.10.00. הוא הצביע על מתיחות בירושלים, על חשש לפיגועים ועל החג שהיה ביום 1.10.00. כל אלה חייבו הסטת כוחות משטרה, הסביר מר וילק, ולא איפשרו היערכות כוחות במחוז הצפוני ובמחוזות האחרים מעבר למה שהיה בהם בפועל.
גם דין טענה זו להידחות. נכון הוא, כי יום 1.10.00 לא היה יום פשוט להיערכות המשטרה. נכון, כי לצד האיום הברור בהפרות סדר במגזר הערבי היו איומים נוספים, במיוחד בירושלים, אשר נחשבה כמקום רגיש לאחר האירועים הקשים שהיו בה ביום 29.9.00. נכון עוד, כי המשטרה אינה משופעת בכוח אדם, ובשל כך היא מתקשה להתמודד, בו-זמנית, עם כל המשימות אשר לעתים רובצות עליה יחד באותו מועד עצמו. עם זאת, האיום בהפרות סדר ברחבי הארץ, בדגש על אזורה הצפוני, היה איום מוחשי לקראת יום 1.10.00. היה ידוע לכל הגורמים הנוגעים לעשייה הבטחונית על כך שקיימת סכנה ממשית להתפתחות מעין זו, וכי עוצמתם של אירועי הפרות הסדר היא משתנה אשר אינו ניתן לחיזוי מדויק. בהתאם לכך, פיקוד המשטרה לא יכול היה להסתפק בהוראה כללית על הערכות מצב מקומיות ובהוראה על היערכות מוגברת, אשר נכללו בהנחיות המפכ"ל, שעה שהיה ידוע לו היטב כי במחוזות אין די שוטרים המאפשרים היערכות כנדרש. היה עליו לדאוג להיערכות כנדרש מבעוד מועד, ולתגבר את המחוזות המועדים לפורענות, בהיקפים משמעותיים המסוגלים לתת מענה של ממש לאירועים המוניים של הפרות סדר. כמובן, היה עליו לדאוג שמירב השוטרים יימצאו בעבודה ולא בבית, למרות שהיה מדובר ביום חג.
130. נזכיר, שהחששות מאירועים בירושלים או מפיגוע אפשרי, והעובדה שמדובר ביום חג, היו נתונים שהמשיכו לחול במלוא עוזם גם בשלב בו הורה המפכ"ל וילק על משלוח שוטרים רבים מירושלים וממקומות אחרים למוקדי החיכוך עם המגזר הערבי, ובעיקר לאזור הצפון, עוד לפני שהורה להזעיק את כל השוטרים מבתיהם. יוצא, כי אין בנתונים נוספים אלה כדי לתת הסבר משכנע, מדוע לא נערכה המשטרה כהלכה, מבעוד מועד, להפרות סדר במגזר הערבי.
131. המסקנה העולה ממכלול הדברים היא, כי חרף המודעות בפועל לאפשרות התרחשותם של אירועים אלימים באותו יום, נטל פיקוד המשטרה סיכון בלתי סביר, הגובל בהימור, לכך שיום 1.10.00 יהיה יום שקט ללא הפרות סדר. בהתאם לכך לא בוטלו חופשות והמשטרה לא עברה למתכונת פעולה שלדית. התוצאה היא, כי שוטרים רבים של משטרת ישראל היו בחופשת חג בביתם בעת שהחלו האירועים. בכך נפגעה באופן חמור יכולתה של המשטרה להתמודד בהצלחה עם האירועים שפרצו ביום 1.10.00. קיימת הסתברות משמעותית, כי אילו הופעלו התכניות כנדרש, היה נמנע לפחות חלק מן התוצאות הקשות של פעולות המשטרה ביום זה. בנסיבות העניין, אנו סבורים כי חרף טיעוניו של מר וילק, נטילת סיכון זה היתה מעשה מוטעה ובלתי סביר. היערכות המשטרה, אשר נעשתה על יסוד ההנחיה של מר וילק "לריכוז מאמץ בהיערכות המבצעית בירושלים"[190], לא נתנה את המשקל הראוי לצורך להיערך להפרות סדר צפויות במגזר הערבי, ובעיקר במחוז הצפוני.
נטילתו של סיכון בלתי סביר זה גרמה לכך, שבמועד הקריטי של תחילת האירועים לא היתה המשטרה ערוכה כנדרש לאירועים שהיו צפויים להתפתח, ואף התפתחו בפועל. כתוצאה מכך, נקלעו כוחות משטרה למצוקה בחלק מן האירועים. על פי הראיות שבידי הוועדה, התפתחה כתוצאה מכך ביום זה הסלמה בחלק מן האירועים, שתרמה תרומה מהותית לעוצמתם החריגה ולתוצאותיהם הקשות.
לפיכך, אנו סבורים, שהוכחו העובדות שבפרט האזהרה השני.
132. בפרט האזהרה השלישי, יוחס למר וילק כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר 2000, לא יזם בדיקה של השלכות ותוצאות השימוש בכדורים מצופים גומי, ושל ההנחיות לשימוש בכדורים אלה, אף שידע על תוצאות חמורות, לרבות קטלניות, של השימוש בכדורים מצופים גומי. באותה תקופה, לא פעל די הצורך במסגרת תפקידו בפיתוח של אמצעים לא קטלניים לפיזור הפרות סדר, ובהכנסת אמצעים כאלה לשימוש המשטרה".
133. בפרק העוסק בגלילוני הגומי הרחבנו את הדיבור על ההשלכות הקטלניות האפשריות הכרוכות באמצעי זה. הבהרנו, כי טווחי המרחק שהיו קבועים בהוראות המשטרה בתקופה של אירועי אוקטובר יצרו סיכון לפגיעה קטלנית גם כאשר השוטרים צייתו להנחיות. הוסבר הקושי באמדן המרחקים, החיוני למניעת פגיעה קטלנית. הוסברו גם הקשיים הנובעים מן הפיזור של גלילוני הגומי לאחר שאלה נורים. על רקע כל אלה, הוסברו הקשיים והכשלים הטמונים בהנחיות לירי הגומי, כפי שאלה היו בתוקף בעת אירועי אוקטובר 2000.
134. אין מחלוקת, כי בעקבות אירועים חמורים של הפרות סדר שהתרחשו באום אל-פחם בספטמבר 1998, בהם נעשה שימוש מסיבי בגלילוני גומי תוך פגיעה במאות אזרחים, נדרשה המשטרה, על פי הנחייתו של המפכ"ל וילק, לנושא ההנחיות לירי גלילוני גומי, והנחיות אלה הוחמרו לקראת סוף שנת 1999. עיקר ההחמרה נוגע לדרישה, הכתובה בהנחיות החדשות, כי ירי גלילוני גומי יבוצע במצב של סכנת חיים בלבד. על יסוד זה נטען מטעמו של מר וילק, כי בניגוד לנאמר בפרט אזהרה זה, יזם מר וילק מהלך של בדיקת ההנחיות לשימוש בגלילוני גומי, והוא אף שינה את ההנחיות.
135. אנו סבורים, כי בהיותו מפקד המשטרה לא יצא רב ניצב וילק ידי חובתו בסוגיה זו. הראינו לעיל, כי מסיבות שונות ההגבלה לכאורה של השימוש בגלילוני גומי למצבים של סכנת חיים היתה ריקה מכל תוכן ממשי. בפועל, לא התיישב סייג זה עם מרכיבים אחרים בהנחיות בדבר השימוש בגלילוני גומי, הוא לא עלה בקנה אחד עם האמור בהנחיות אחרות, לא הופנם אצל השוטרים, לרבות בכירי המטה הארצי, ולא יושם בשטח. הרחבנו בנושא זה לעיל, ולא נחזור על הדברים[191].
עוד ראינו לעיל, כי תחת הנחייתו של המפכ"ל וילק הפכו גלילוני הגומי לאמצעי עיקרי, ולמעשה כמעט בלעדי, להתמודדות עם הפרות סדר. למעשה, החל השימוש המסיבי באמצעי זה לפיזור אירועי סדר במגזר הערבי בתחומי מדינת ישראל בשנת 1998, בעת כהונתו של רב ניצב וילק. כיום אין מחלוקת, כי אמצעי זה הוא בעל פוטנציאל קטלני. הדברים ידועים מתוך ניסיון השימוש בו בשטחי יהודה ושומרון, כמו גם בירושלים המזרחית. לא למותר להעיר, כי מר וילק היה מפקד מחוז ירושלים של המשטרה בתחילת שנות התשעים, והיה ער לתוצאות אפשריות אלה.
לדעת הוועדה, לכל הפחות היה מקום לבצע עבודת מטה מסודרת ומקיפה לפני הכנסת אמצעי הגומי לשימוש מסיבי בישראל. אמנם, כאמור, האמצעי הנדון שימש את כוחות הביטחון לפיזור הפרות סדר בתחומי יהודה ושומרון, רצועת עזה וירושלים המזרחית, שנים לפני ביצוע המהלך האמור. אולם אין דינו של שטח המוחזק על ידי הצבא כדינו של שטח בתחומי המדינה. אין דינה של התמודדות עם התקוממות, לפרקים מזוינת, בשטח המוחזק כאמור, המבוצעת כנגד כוחות צבא השולטים בו, כדינה של התמודדות עם הפרות סדר, ולו חמורות, המבוצעות על ידי אזרחי המדינה בתחומיה. ההבדל בין שני המצבים אינו נוגע בעיקרו לחוקיות המעשה השלטוני, אלא לטיב שיקול הדעת המופעל. בשטח מוחזק, מרכיב עיקרי בשיקול הדעת הוא, במקרים רבים, מרכיב צבאי, הנגזר בהכרח ממכלול נתוני האירועים. בשטחי המדינה מקומו של השיקול המבצעי אינו נפקד, אך ישנו משקל רב יותר לשיקולים אזרחיים, הנוגעים למרקם העדין של יחסי המדינה עם אזרחיה, לרבות אזרחיה מן המגזר הערבי.
136. על רקע זה התבקש, כי מהלך דרמטי של העתקת מרכז הכובד של פעילות המשטרה בתחום הפרות הסדר לאמצעי בעל פוטנציאל קטלני, ייעשה לאחר בדיקה קפדנית של השלכות השימוש באמצעי זה, לאחר שנבחנו חלופות חמורות פחות ולאחר מהלך מסודר של הטמעת הסיכונים והקשיים הכרוכים בשימוש בו. דבר מדברים אלה לא נעשה. אילו היו מבוצעות פעולות פשוטות של ניתוח האפקט של ירי גלילוני גומי - על פי הנתונים שהיו ידועים אז - היו מתבהרים בנקל הקשיים הטמונים בשימוש באמצעי זה על פי ההנחיות שהיו נהוגות באותה עת. ממילא, היה מותנע הליך של בחינת ההנחיות, משמעותי יותר מכפי שנעשה בפועל. אכן, אילו היה נעשה ניתוח של האפקט של ירי גלילוני גומי ושל מגבלות השימוש בהם, ניתן להניח, כי מפכ"ל המשטרה היה שוקל ברצינות אם שימת עיקר יהבה של המשטרה על אמצעי זה בפיזור הפרות סדר, היא מהלך נכון, ראוי וסביר. יש להניח, כי אילו כך נעשה, היה פיקוד המשטרה פועל על מנת להכתיב למעשה, ולא רק להלכה, ריסון חמור על השימוש באמצעי של גלילוני גומי ומונע בכך פגיעה בלתי נחוצה בגוף ובנפש.
137. בנוהל משנת 1999 הוצבה דרישה, כי כוחות מיוחדים בלבד יעשו שימוש בגלילוני גומי. מר וילק נאחז גם בדרישה זו כראיה למגבלות החמורות שהוצבו על השימוש באמצעי זה. ברם, דרישה זו לא יושמה בפועל באירועי אוקטובר. לא היה ולו עד אחד אשר העלה בשלב העדויות הראשון סייג זה כמגבלה על השימוש באמצעי של גלילוני גומי. מדובר, אפוא, בהלכה שאין פועלים לפיה. נזכיר, כי גם חוליות הגומי שהוקמו במשטרה על פי הוראתו של המפכ"ל וילק לא עברו אימון של ממש בשימוש באמצעי זה[192].
138. יש להעיר עוד, כי בנושא אחר - הסמכות המאשרת ירי גלילוני גומי - הנוהל משנת 1999 דווקא מקל ביחס לנהלים קודמים. בעוד שבנוהל משנת 1996 נקבע כי להפעלת אמצעי גומי יש לקבל אישור של מפכ"ל או ממ"ז (מפקד מחוז), נקבע בנוהל החדש משנת 1999, כי הסמכות המאשרת היא מפכ"ל או ממ"ז או "...מי שהוסמך על ידו בהעדרו". תוספת זו מאפשרת גמישות רבה בדרג המאשר ופותחת פתח להורדת הדרג המאשר לדרגה נמוכה בהרבה מזו של מפקד מחוז, כפי שנקבע בתחילה. לעניין זה, לא נקבעה בנוהל החדש אף לא דרישת סף לכך שנותן האישור יהיה בדרגת קצין.
139. במקומות שונים בטיעונים מטעם מר וילק מוצגים הנושאים הכרוכים בירי גלילוני הגומי כנושאים טכניים. הצגת דברים זו אינה מקובלת על הוועדה. אכן, נושאים כמו פיזור הגלילונים לאחר הירי, מידת הדיוק של הגלילונים והטווח בו פגיעתם עלולה להיות קטלנית, הם כולם נושאים הכרוכים בבחינה טכנית. במובן צר זה, נכונה טענתו של מר וילק. עם זאת, להיבטים טכניים אלה יש משמעות ערכית ואף חוקית. פגיעה במי שלא היתה כוונה לפגוע בו, גרימת תוצאה קטלנית בלתי מוצדקת, הן תוצאות ישירות של הממצאים הטכניים, כביכול. אלה אינם היבטים טכניים גרידא. הידיעה עליהם חיונית לכל מי שעוסק בפיקוד על כוחות משטרה שמשתמשים באמצעים הנדונים, על מנת שלא ייגרמו בשימוש תוצאות קשות חסרות הצדקה.
אכן, הוועדה נתקלה לא אחת בניסיונות לגמד את נושא השימוש בגלילוני גומי ולתחום את הדיון בנושא זה להקשר האפסנאי, המקצועי, הטכני. בדרך כלל, טענות אלה באו מהדרגים הגבוהים יותר, שביקשו להרחיק עצמם מן החובה לרדת לפרטים הנוגעים לנושא זה. נסיונות אלה אינם מקובלים על הוועדה. מדובר בנושא הנוגע במישרין לחובתה של המשטרה לפעול באופן המפחית עד למינימום את הפגיעה באזרחים. מדובר גם בנושא הקשור במישרין למרקם היחסים העדין שבין המשטרה לבין הציבור הערבי בישראל. אלה אינם היבטים בעלי אופי טכני או אפסנאי, כי אם סוגיות אשר הדרג הבכיר ביותר חייב להידרש להן, על מנת שיינתן להן הפיתרון המיטבי.
140. עמדנו לעיל גם על הנסיבות, שחייבו בדיקה יסודית של אמצעי זה בידי המשטרה. נסיבות אלה כללו אירועים בהם היו פגיעות, לעתים קטלניות, כתוצאה מן השימוש בו. הן כללו גם את הגברת השימוש באמצעי זה לפיזור המון בתקופתו של המפכ"ל וילק, ואת העלאת הנושא על שולחן הדיונים בהצעת חוק, שהועברה לתגובת המשטרה ואשר נועדה למנוע שימוש בגלילוני גומי. חרף כל אלה, לא הורה רב ניצב וילק על קיומה של בחינה יסודית של אמצעי זה ושל תוצאות השימוש בו.
141. אשר לפיתוח אמצעים לא-קטלניים לפיזור הפרות סדר - נושא זה עלה כנושא לטיפול ולהתייחסות כבר בשנת 1990, בדין וחשבון שעסק באירועים שהיו באותה שנה על הר הבית ושבהם נגרמו תוצאות קטלניות בשל שימוש בגלילוני גומי. בדין וחשבון האמור נכללה המלצה למשטרה לפתח אמצעים חלופיים, שיבואו במקום גלילוני הגומי, לצורך התמודדות עם אירועי הפרות סדר. בפועל, לא חל כל שינוי מהותי בתחום זה מאז נכתב הדין וחשבון ועד לאירועי אוקטובר 2000, עשר שנים לאחר אירועי הר הבית של 1990.
לא למותר לציין, כי קיימת במשטרה יחידה בשם מפא"ט - "מחלקת פיתוח אמצעים טכנולוגיים". יחידה זו כפופה במישרין למפכ"ל המשטרה. עם תפקידיה נמנים החובה לפעול לאיתור צרכים, הגדרת דרישות, פיקוח על פיתוח שמתבצע, עבודה מול המוסדות העוסקים בפיתוח, הכנת תכניות מחקר, פיתוח טכנולוגי ואחריות להגשת הצעת תקציב לנושא זה, וכן פיתוח קשרים עם מוסדות מחקר ופיתוח. תפקידים אלה מאפשרים למשטרה לנקוט יוזמה על מנת לבחון את פיתוחם של אמצעים חלופיים לפיזור הפגנות. בפועל, לא נעשתה כל יוזמה רצינית כזו על ידי המשטרה. עם זאת, במכלול נסיבות העניין לא ברור, כי ניתן לגלגל עניין זה לפתחו או לתקופתו של מר וילק, כאחראי יחיד או עיקרי למחדל זה. לפיכך, אין הוועדה רואה מקום לקביעת מסקנות נגדו בסוגיה זו.
142. בפרט האזהרה השלישי יוחס למר וילק גם, כי לא פעל די הצורך לשם הכנסת אמצעי פיזור לא-קטלניים חדשים לשימוש המשטרה. דומה, כי בעניין זה לא נעשה די, ולו לפחות להכניס לשימוש אמצעים קיימים אשר תוצאתם קטלנית פחות מזו של האמצעים שהיו ברשות המשטרה בעת האירועים. די לעניין זה להפנות לפעילות המשטרה תחת פיקודו של המפכ"ל וילק אשר הביאה להפחתה משמעותית של כמות הגז המדמיע הזמינה, כך שאמצעי זה הפך לשולי בהתמודדות עם הפרות סדר.
ברוח דומה ניתן להפנות גם לנושא גלילוני הגומי הבאים במארז של רביעיות, להבדיל מהשלישיות שהיו בשימוש המשטרה. הגלילונים ברביעיות מתאפיינים בעוצמת פגיעה נמוכה יותר מן השלישיות ובהרכב אחיד של סגסוגת גומי ומתכת (להבדיל מן הגלילונים בשלישיות, העוטים מעטה גומי דק על גליל מתכת). התוצאה היא, כי הסיכון הכרוך בהם נמוך במידה ניכרת מזה הכרוך בגלילוני הגומי שהיו בפועל בשימוש המשטרה. ברם, על פי חומר הראיות שבידי הוועדה, המשטרה כלל לא בחנה את השימוש ברביעיות ולא שקלה את הכנסתו. הניסיון לתרץ את אי השימוש באמצעי זה בכך שטווח הפעולה האפקטיבי שלו נמוך מזה של גלילוני הגומי הבאים בשלישיות (טווח הרביעיות 20-40 מטר), לא יצלח, שכן זהו גם טווח הפעולה האפקטיבי של אמצעי אחר, שהיה בשימוש המשטרה בתקופה הרלוונטית (כדורי הגומי מסוג 37 מ"מ).
בהקשר אחרון זה יש להוסיף ולהעיר, כי מן החומר עולה שהמשטרה לא בדקה ביסודיות את האפשרות, כי לאחר הפסקת האספקה של כדורי הגומי מסוג 37 מ"מ, ניתן למצוא חלופות אשר גם השימוש בהם הרבה פחות מסוכן מן השימוש בגלילוני הגומי. המשטרה חדלה לרכוש אמצעי זה לפני אירועי אוקטובר 2000, בין היתר, בגלל שהמפעל המייצר אותו בדרום אפריקה נסגר. ברם, מתברר, כי אמצעי דומה מיוצר במפעל בארה"ב וניתן לרכוש אותו שם. עובדה זו התגלתה רק כשהנושא נבדק לאחר האירועים באוקטובר 2000.
143. בסופו של דבר, התמונה הכוללת המצטיירת היא, כי תחת פיקודו של המפכ"ל וילק לא פעלה המשטרה באופן נחוש ונחרץ כדי לנסות ולאתר חלופות קטלניות פחות מן האמצעים שבידה, ולהכניסן לשימוש במקום האמצעים הקיימים. השיקול הדומיננטי בהתנהלותה של המשטרה תחת פיקודו של רב ניצב וילק בנושא זה היה שיעור העלות. המשטרה חתרה לצמצם את העלות של רכישת התחמושת הנדונה והחזקתה במחסניה, בלא שבחנה את משמעות ההחלטות מבחינת התאמת ארסנל האמצעים שבידיה, והתוצאות המסתברות של שימוש בו באירועי סדר חמורים.
אכן, לנושא התקציב חשיבות רבה בכל גוף, בוודאי בגוף גדול כמו המשטרה, עליו מוטלות משימות רבות. על רקע זה ניתן לקבל את טענתו העקרונית של מר וילק, לפיה אילוצי תקציב אינם מאפשרים השגה של אופטימום בכל התחומים, ויש לאזן בין הרצון לשפר את יכולת המשטרה לבין האמצעים העומדים לרשותה. ברם, לא בכך מדובר כאן. בשנתיים שקדמו לאירועי אוקטובר 2000, נוצר סיכון מוגבר, גדל והולך, לאירועים של הפרות סדר חמורות. באותה תקופה עצמה נפגעה יכולת המשטרה להתמודד עם אירועים כאלה באופן אפקטיבי, הממזער את הפגיעה במפרי סדר. לכרסום זה ביכולת המשטרה לא ניתן למצוא צידוק בטיעונים תקציביים.
רק לאחר האירועים שהתרחשו באוקטובר 2000, ושנגרמו בהם התוצאות המסתברות הנובעות משימוש מסיבי בגלילוני הגומי, בוצעה במשטרה העבודה הנדרשת על מנת לאתר חלופות ולבחון את אפשרות הכנסתן ויישומן. חלק מן החלופות - בעיקר תחמושת הגז המדמיע - יושמו באורח נרחב, כמפורט לעיל.
144. תוצאת האמור לעיל היא, שהאמור בפרט האזהרה השלישי הוכח, לבד מאותו חלק באזהרה אשר מייחס למפכ"ל וילק שלא פעל די הצורך במסגרת תפקידו לפיתוח אמצעים לא-קטלניים.
145. בפרט האזהרה הרביעי מיוחס לרב ניצב וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא קיים ולא דאג לקיום פיקוח ובקרה נאותים על השימוש בכדורים מצופים גומי, ואיפשר שימוש רחב היקף בכדורים כאלה באירועים. זאת, בניגוד להנחיית הדרג המדיני שניתנה ביום 21.9.00 שלא להשתמש בתחמושת זו באירועים שבהם משתתפים ערביי ישראל, ועל אף שהיה מודע לסכנות החמורות ולעיתים הקטלניות הטמונות בשימוש בכדורים מצופים גומי. בנוסף לכך, לא הינחה את כוחות המשטרה במידה מספקת לעשות שימוש באמצעים לא קטלניים שברשותה לפיזור הפרות סדר".
146. כפי שכבר נאמר, בחינת הנתונים הנוגעים לשימוש בגלילוני גומי בתקופת אירועי אוקטובר מלמדת, כי המשטרה עשתה שימוש מסיבי בתחמושת זו בתקופת האירועים. לא יכולה להיות מחלוקת, כי הדרג המשטרתי הבכיר היה ער בזמן אמת לעובדה זו. היא הזדקרה מן הנתונים הנוגעים למשיכת תחמושת מן המחסנים, מדיווחי המחוזות והמרחבים ומדיווחי התקשורת על האירועים. אכן, כבר בבוקר יום 2.10.00, בעת שהאירועים היו בשלביהם הראשוניים, התייחס ראש אגף המבצעים, ניצב יהודה בכר, לחוסר במלאי אמצעי הפיזור שנוצר "עקב שימוש נרחב שנעשה בימים האחרונים וחוסר במלאים" (ההדגשה הוספה)[193].
ניתן להסביר חלק מתופעה זו באופיים החמור של אירועים שונים עימם התמודדו השוטרים. עם זאת, ברור מראיות רבות שהוצגו בפני הוועדה, כי חלק ניכר מן השימוש שנעשה בגלילוני גומי לא היה מוצדק אובייקטיווית ולא ניתן היה להצדיקו בכך שנשקפה סכנת חיים לשוטרים. אין מחלוקת, כי היו נפגעים רבים כתוצאה מאמצעי זה. לפחות שני הרוגים, ויתכן מאוד כי שניים נוספים, נפגעו מגלילוני גומי, כולם באירועים בהם לא נשקפה לכוחות המשטרה סכנת חיים, אשר הצדיקה שימוש בכוח קטלני.
147. חרף זאת, לא יצא מן המטה הארצי של המשטרה ומהמפכ"ל וילק, בשלבים הראשונים של האירועים, קול קורא ברור לרסן את השימוש באמצעי זה ולהגביל את השימוש בו למצבים של סכנת חיים בלבד.
לצורך בחינת המסרים שהועברו מרב ניצב וילק כמפכ"ל המשטרה ומן המטה הארצי, בעת האירועים, ניתן לפנות בראש ובראשונה למברקים שיצאו בתקופה זו מן המטה הארצי למחוזות השונים ולמרחבים. במהלך האירועים הוציא אגף המבצעים במטה הארצי מברק יומי לכל יחידות המשטרה. מברקים אלה כללו, בין השאר, הנחיות, הוראות ודגשים לפעילות הכוחות אל מול האירועים בשטח. המפכ"ל היה מכותב למברקים אלה. לא אחת כללו המברקים גם סעיף נפרד תחת הכותרת "הנחיות מפכ"ל". מברקים אלה תיעדו בזמן אמת את ההנחיות, ועל כן הם מהווים מקור מועדף לבחינת תוכנם ורוחם.
מעיון במברקים מראשית האירועים עולה, שניתנה בהם הנחיה לפיה שימוש באמצעים יהיה על פי הוראות המפקדים. כך נכתב במברקים מיום 30.9.00, 1.10.00, 2.10.00, וגם בימים לאחר מכן. על פי תוכנה, הוראה זו אינה מוסיפה דבר לפקודות ולנהלים הקיימים. היא אינה מחדדת דבר. היא אינה שמה דגשים על פעילות הכוחות. היא אינה מצביעה על כשלים או על סכנות. אין בה ביטוי למדיניות כלשהי אשר הדרג האחראי מבקש להעביר לדרגים בשטח. אין בה גם כל הבחנה בין האמצעים השונים שברשות השוטרים - גז מדמיע מצד אחד, גלילוני גומי מצד שני. לאור ההבדל המשמעותי בין תוצאות השימוש והנחיות השימוש, בין גז מדמיע לבין גלילוני גומי, היעדר הבחנה מודגשת בהוראה הנזכרת מצביע ומלמד על היעדרה של תשומת לב ייחודית מצד דרגי המשטרה הבכירים לנושא השימוש בגלילוני גומי בשלב זה של האירועים.
148. מסר אחר העולה מן המברקים שיצאו במהלך האירועים קורא לפיקוח או למעורבות של מפקדים בשימוש באמצעים. היו מי שניסו למצוא בנוסח עמום זה ביטוי למדיניות מרסנת בשימוש בגלילוני גומי, על מנת למנוע פגיעה בלתי נחוצה בגוף או בנפש עקב פעילות כוחות המשטרה. הנוסח העמום מקשה עד מאוד לקבל תיזה זו. אכן, מן הראיות עולה כי הטעם להנחיה זו היה אחר והתמקד בצורך לחסוך באמצעים, על מנת שלא להיקלע למחסור. כך עולה בבירור מהדברים שנאמרו בהערכת מצב בראשות ראש אגף המבצעים, ניצב יהודה בכר, אשר נערכה ביום 2.10.00 בבוקר. בסיכום הישיבה אמר ראש אג"מ כי "יש חשיבות מרובה שמפקדים יפקחו ויאשרו ירי גומי והפעלת גז, תוך ויסות עד כמה שניתן". נוסח זהה כמעט מילולית נמצא במברקים מאותם ימים. ניצב בכר ממשיך ומסביר בהערכת המצב, כי הנחיה זו ניתנת "עקב שימוש נרחב שנעשה בימים האחרונים וחוסר במלאים"[194].
מדברים אלה עולה בבירור ההיגיון שביסוד ההוראה. ההיגיון הוא לוגיסטי-מבצעי. על רקע זה בולט במברקים היעדרו של דגש מרסן הנוגע לאפקט הפוגעני הנלווה לשימוש באמצעי זה. כפי שנראה, לראשונה נמצא דגש כזה במברקים רק לקראת סוף האירועים, ביום 9.10.00.
בחלק מן המברקים ניתן למצוא התייחסות לקשר שבין סכנת חיים לבין שימוש באמצעים. התייחסות כזו קיימת במברק מיום 30.9.00, בו נאמר, בסעיף דגשים והנחיות, כי "הפעלת אמצעים באירועים [תהיה] עפ"י הוראות מפקדים ובמקרים של סכנה לחיי השוטרים". קשה לייחס למשפט זה ערך רב. הטעם לכך הוא, שאין בו התייחסות כלשהי להבדלים שבין גז מדמיע לבין גלילוני גומי. הואיל ואין איש טוען, כי שימוש בגז מדמיע מוגבל לסכנה לחיי השוטרים, יש בניסוח הכללי והבלתי ברור של משפט זה כדי לשלול ממנו כל תוכן ממשי. אכן, על רקע ניסוח דומה במברק מיום 2.10.00, ציין ראש אג"מ בעת האירועים, ניצב יהודה בכר, כי הנחיה זו אינה מתייחסת, להבנתו, לשימוש בגלילוני גומי[195]. דברים דומים אמר גם ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון הפנים בתקופת האירועים, תת ניצב דוד צור[196].
דגש אחר במברקים נוגע להצטיידות בגלילוני גומי ולהקפדה על חידוש המלאים בתחמושת זו. כך עולה ממברק מיום 1.10.00 בו נכתב, כי "אחריות מפקדים לוודא חידוש מלאי תחמושת אלפ"ה". במברק מיום 2.10.00 נאמר, ברוח דומה, ביחס ל"תחמושת אלפ"ה", כי "אג"מי המחוזות מתבקשים להיערך ולהעביר למב"צ דיווחי אמת לגבי מצאי תחמושת, כמות שהשתמשו בה במהלך האירועים". תכליתה של הנחיה זו הוסברה בצורך לאפשר לאגף לתמיכה לוגיסטית במשטרה להיערך כראוי ועל פי הצורך.
ברור, כי בשלב זה הושם הדגש על כך שברשות הכוחות יהיה מלאי זמין של גלילוני גומי ושאר אמצעים, ולא על סכנת החיים הכרוכה בשימוש באמצעים אלה.
149. אחרי התערבותו של ראש הממשלה ביום 3.10.00, וההנחיות המרסנות שנתן באותו יום בדיון שנערך במטה המחוז הצפוני, שונו הנחיות הדרג הבכיר של המשטרה, אף כי לא ניתן לכך ביטוי, בתחילה, במברקים שנשלחו מן המטה הארצי. אכן, ביום 4.10.00, בעת דיון בתחנת משגב, נתן המפכ"ל וילק הנחיה ברורה לאיפוק, להפסקת שימוש בתחמושת קטלנית, חיה או גומי, גם במחיר של נסיגה לאחור[197]. יצוין עוד, כי במברק מיום 9.10.00 של המטה הארצי נאמר, כי:
"יש להקפיד על שליטה, פיקוח ובקרה של מפקדים בכירים בנקודות החיכוך למניעת פגיעה קטלנית בירי גומי ... יש להשתמש במירב האמצעים ע"מ למנוע הסלמה, יש להתחיל מהאמצעים הקלים לאמצעים הכבדים והקטלנים, יש לעשות הכל ע"מ להרגיע את המצב ... איפוק בירי גומי - יש לגלות איפוק ככל שניתן במהלך האירועים. ירי גומי באירוע הפס"ד - באישור קצין המצוי באירוע בלבד".
לא למותר להעיר, כי מברק זה (ומברק דומה שיצא ביום 10.10.00) מפריכים טענה אחרת שעלתה, ולפיה אין המברקים של המשטרה מהווים צינור מתאים להעברת מסרים של מדיניות מרסנת. מתברר, כי כאשר פיקוד המשטרה היה מעוניין להעביר מסר על מדיניות כזו, לא היה כל קושי להעבירו באמצעי המתבקש, דהיינו במברקים. היעדרה של הנחיה דומה במברקים קודמים מעיד, כי בשלבים קודמים לא אימצה המשטרה מדיניות ברורה שתכליתה לרסן את השימוש בגלילוני גומי בשל הפגיעה האפשרית הטמונה באמצעי זה.
יש במכלול הדברים כדי ללמד - הן על מודעות הדרג המשטרתי הבכיר לתופעה של שימוש רב בגלילוני גומי בפרק האירועים הראשון והן על היעדר פעולה מספקת כדי להעביר מסר אשר תכליתו היא מיזעור הפגיעה הנובעת מן השימוש באמצעי זה.
150. חלק אחר באזהרה מתייחס לכך שמר וילק נהג בנושא גלילוני הגומי בתקופת מהומות אוקטובר 2000, בניגוד להנחיית הדרג המדיני מיום 21.9.00. ההנחיה האמורה מצאה את ביטויה במסמך סיכום של ישיבה שניהל סגן שר הביטחון בנושא "הכרזה חד צדדית - שמירת החוק והסדר באיו"ש, בטחון הפנים בירושלים, וערביי ישראל"[198]. בישיבה השתתפו מלבד סגן שר הביטחון מר אפרים סנה, גם נציגי צה"ל, נציגי שב"כ, ממלא מקום ראש המועצה לביטחון לאומי, עוזר השר לבטחון פנים, סגן ראש אמ"ן במשטרה ונציגים נוספים מהמשטרה.
בסעיף המתייחס לערביי ישראל ניתנה, בין השאר, הנחיה על "הימנעות משימוש באמצעים לפיזור הפגנות המופעלים בשטחים". בעיקרו, מכוון משפט זה להימנעות משימוש בגלילוני גומי. אין מחלוקת, כי הדברים לא בוצעו במהלך אירועי אוקטובר, אף שעולה מן הראיות כי הגיעו לידיעת המפכ"ל[199].
עם זאת, לנוכח עדותו של מר וילק, אין לייחס לו אחריות על פי הנטען בחלק זה של האזהרה. מר וילק העיד, כי כחלק מההיערכות לתרחיש "קסם המנגינה", ביקש ראש הממשלה למנות מספר צוותי עבודה. וילק העיד, כי ביקש מראש הממשלה להקים צוות שיטפל במשמעויות של "קסם המנגינה" ביחס לערביי ישראל. לדבריו, קיבל ראש הממשלה את ההצעה, והורה על הקמת צוות משותף של המועצה לביטחון לאומי, שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל. וילק העיד, כי סגן שר הביטחון התנדב לרכז את עבודת הצוותים. הוא הסביר, כי באותו דיון סוכם שהצוותים יבצעו עבודת הכנה, עבודה גולמית של איסוף חומר, קבלת ניירות עמדה. אחר כך יתקיימו דיונים מסודרים על עבודת הצוותים, ברמה של ראש הממשלה, שר, רמטכ"ל, מפכ"ל, ראש השב"כ וכו'.
על רקע דברים אלה, אשר יש להם תמיכה בחומר הראיות וכן בדברים דומים של מר ברק, לא ניתן לקבוע, כי אמנם דובר בהנחיה מחייבת, אשר לא בוצעה. מדובר בסיכום דיון שהיה בבחינת דיון ביניים. באותו שלב לא דובר בהנחיה מחייבת שיש לפעול על פיה. אכן, בכל הדיונים שקיים הדרג המדיני במהלך אירועי אוקטובר לא היה מי שטען כי קיימת הנחיה כזו וכי יש לפעול על פיה. בכך יש תמיכה ממשית בעדותם של מר וילק ומר ברק. במצב זה, ובהיעדר תשתית ברורה דיה בדבר המעמד המחייב של הדברים, הרי שאף כי יש רבים הרואים חיוב רב בהנחיה לגופה, לא ניתן לקבוע כי הופרה לעניין זה הנחיה מחייבת של הדרג המדיני.
151. בכך אין כדי ליטול מן הדברים כל ערך. אכן, הנחיית סגן השר, כעולה מן המסמך בו תועדה, הונחה על שולחנו של מפכ"ל המשטרה. מן החומר שבפני הוועדה אף עולה, כי ימים אחדים לפני שניתנה, ביום 17.9.00, הוציא ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי מכתב אל ראש מחלקת המודיעין במשטרה ואל ממלא מקום ראש המועצה לביטחון לאומי. המכתב עוסק בעמדת שירות הביטחון הכללי לגבי התגובות הצפויות מצד ערביי ישראל לאפשרות של הכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית. בין השאר, הומלץ במכתב זה שלא לחזור על שימוש ב"אמל"ח אינתיפאדה" נגד ערבים ישראלים[200]. ראש המרחב הצפוני הסביר, כי כוונת הדברים בעיקרם היא לגלילוני הגומי[201]. הוא הבהיר, כי הדברים נאמרים על רקע הניסיון הרב שנצבר ואשר העיד על האפקט המסלים שיש לשימוש באמצעים אלה על אירועים של הפרות סדר.
כאמור, לא היה לדברים תוקף מחייב כלפי המשטרה. עם זאת, יש לראות את מפקדי המשטרה, על רקע הדברים, כמי שתשומת ליבם הוסבה לאפקט השלילי שיש לשימוש באמצעי של גלילוני גומי, ולצורך לרסן את השימוש באמצעי זה. משלא פעלו, ולא הנחו לפעול, ברוח תובנה זו, אין הם יכולים לטעון, כי לא היו ערים למשמעויות העלולות להתלוות לדרך פעולתם.
152. על סמך כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הוכחו העובדות שבפרט האזהרה הרביעי, בהסתייגות אחת, והיא, שהשימוש רחב ההיקף בירי גלילוני גומי לא נעשה בניגוד להנחיה של הדרג המדיני.
153. בפרט האזהרה החמישי מיוחס לרב ניצב וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל בתקופה הרלוונטית, לא יישם ולא דאג ליישם את הלקחים שהופקו מאירועים שהתרחשו בספטמבר 1998 באום אל-פחם, לעניין שימוש יתר בכדורים מצופים גומי, לעניין שליטה על כוחות בהפרות סדר ולעניין הכשרה מתאימה של כוחות המטפלים בהפרות סדר".
154. בעקבות אירועי אום אל-פחם 1998 הועברו למפכ"ל וילק שלושה סיכומים של האירועים, ובהם גם לקחים. הסיכומים הם של מרחב העמקים, מג"ב צפון וממ"ז צפון[202]. עוזר המפכ"ל הוסיף לסיכומים, ביום 20.11.98, מסמך משלו, אשר צורף לאלה שהועברו למפכ"ל[203]. במסמך ציין העוזר, כי "כחוט השני עוברות מספר הערות - א. שמוש מופרז בגז/גומי + משמעת מבצעית לקויה של שוטרים...".
בחינת המסמכים מעלה, כי למסקנה זו יש יסוד איתן. מפקד המחוז הצפוני, ניצב רון, מצוטט כמי שאומר, כי "מקרים בהם שוטרים פעלו בחוסר משמעת, כגון ירי בלתי מבוקר למרות ההוראה בשטח על הפסקת אש". עוד העיר מפקד המחוז, כי:
"הבעיה המרכזית שלנו זה שליטה בכוחות. יש לנו מקרה חמור מאוד של פציעה ולמזלנו האיש עדיין חי. כנראה שהוא פצוע מאש חיה והמקרה טעון בדיקה וחקירה. זה מקרה שהיה יכול להצית את כל המגזר ואני מבחין בחוסר משמעת מבצעית כמו למשל ביס"מ שרון. מספיק שוטר אחד לא ממושמע כדי שהצפון יוצת מחדש. יש לבצע חלוקת קצינים כזאת שתהיה שליטה על כוחותינו, קצינים תקיפים ונחרצים ללא פשרות".
מפקד מג"ב צפון, ניצב משנה בנצי סאו, מוסיף בהקשר זה, כי "השימוש המופרז בגז וגומי נבע מחוסר ניסיון של השוטרים שלא השתתפו בהתפרעויות או מפחד טבעי במצבים האלה". ברוח דומה, מציינת מפקדת מג"ב צפון בין לקחיה, כי "במבצע בוצע ירי מופרז באמצעי גז ולא היתה שליטה מוחלטת בשוטרים בזמן ירי באמצעים". עוד נכתב, כי:
"בפריצות לתוך אום אל-פחם, מפקדי כוחות פעלו לעיתים באופן עצמאי תוך כדי ניתוק מגע מכוח עיקרי ואף לעיתים נוצרו עירבוב כוחות וללא שליטת מפקדים".
מן הנתונים שצורפו לסיכומי האירוע עולה, כי בסך הכול בשלושת ימי האירועים באום אל-פחם ירו יחידות משמר הגבול השונות 965 גלילוני גומי. יחידת יס"מ עמקים ירתה 100 גלילוני גומי. מר וילק אינו חולק על כך, שבאירועים אלה אכן נעשה שימוש מופרז בגלילוני גומי.
155. מר וילק טוען, כי אין זה נכון שלא יושמו הלקחים שהוסקו מאירועים אלה. גם לעניין זה הוא מצביע על הנוהל החדש לטיפול בהפרות סדר ובהפגנות שיצא בחודש דצמבר 1999, ואשר מבוסס, לטענתו, על הלקחים האמורים. על פי הטענה, נוהל זה מטפל גם בנושא של שימוש יתר בגלילוני גומי והוא נועד לגרום לכך שתופעה זו לא תישנה.
עיקרי הדברים הנוגעים לנקודה זו כבר נדונו[204]. נזכיר, כי מהלכי המשטרה תחת פיקודו של המפכ"ל וילק גרמו לכך שגלילוני גומי הפכו לאמצעי עיקרי, כמעט בלעדי, בפיזור הפרות סדר, וכך היה גם באירועי אוקטובר. נזכיר גם, כי המגבלות שבנוהל החדש לעניין סכנת חיים חושפות בו סתירה פנימית, והן אינן ניתנות ליישום. זאת ועוד, הנוהל החדש מקל באופן מעשי על קבלת אישור לירי גלילוני גומי, ובמקום אישור של ממ"ז או מפכ"ל, כפי שהיה בעבר, יכול להינתן אישור לירי גומי גם על ידי מי שהוסמך על ידי הממ"ז בהיעדרו לאשר ביצוע של ירי גלילוני גומי. אין אפילו דרישה, כי מי שהוסמך על ידי הממ"ז יהיה קצין. מבחינה זו, אגב, הנוהל מקל ביחס לנוהל שנקבע לגבי השימוש בגז מדמיע, בו הסמכות המאשרת על פי ההנחיות היא מפקד המחוז או קצין בכיר שהוסמך על ידו לכך. ראינו גם, כי הנוהל לפיו יחידות מיוחדות בלבד מבצעות ירי של גלילוני גומי, לא בוצע בפועל. כל אלה מלמדים, כי לא ניתן לראות בנהלים החדשים שנקבעו משום הפקת לקחים משמעותית מאירועי אום אל-פחם 1998. בנושא השליטה בכוחות לא נשתנה באירועי אוקטובר דבר ממה שהיה ב-1998, ועל נושא ההכשרה עמדנו בדיון בפרט האזהרה הראשון, ולא נחזור.
מסקנתנו היא, שהעובדות בפרט האזהרה החמישי הוכחו.
156. בפרט האזהרה השישי מיוחס לרב ניצב וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, לא פעל כהלכה לקראת יום 2.10.00, ובמהלך אותו יום, בכך שאף כי צפה בפועל, או שהיה עליו לצפות, הסלמה נוספת באירועים הקשים אשר אירעו במגזר הערבי ביום 1.10.00, לא הורה על היערכות מספקת של המשטרה לקדם את פני האירועים, ובפרט במחוז הצפוני של המשטרה. בתוך כך, לא הורה על הזרמה מספקת, בכמות ובאיכות, של כוחות משטרה לאותו מחוז".
לאחר שקילת מכלול העובדות בנושא זה, הגיעה הוועדה למסקנה, כי אין מקום לביקורת נגד מר וילק בנקודה זו. מן החומר שבפני הוועדה עולה, כי לקראת יום 2.10.00 לא ידעו הערכות המודיעין לומר בוודאות, כי האירועים יתמקדו באופן בלעדי בצפון הארץ. כמו כן, לא היה ברור לאן מועדות פני האירועים באזור הצפון, מעבר למוקד הצפוי באום אל-פחם, שם נהרגו אנשים ביום האירועים הראשון. היה חשש ממוקדי אירועים בירושלים וגם בדרום הארץ. באותו שלב, גם עלה חשש מפני פעילות חבלנית בכל רחבי הארץ. הקצאת כוחות המשטרה לקראת יום 2.10.00 בוצעה בהתאם להערכות אלה. לפיכך, הוקצו למחוז ירושלים 740 שוטרי תגבור, ולמחוז הצפוני הוקצו 440 שוטרי תגבור.
לדעת הוועדה, בהתחשב בתמונת המצב שהיתה למשטרה ביום 1.10.00 בשעות הערב, לא ניתן לומר, כי המשטרה לא נערכה באופן מספיק לקראת ה-2.10.00, וכי חילקה את כוחותיה המוגבלים בצורה לא נכונה לקראת אותו יום. לפיכך, אין הוועדה רואה מקום למסקנות כלשהן נגד מר וילק בכל הנוגע לפרט האזהרה השישי.
1575. בפרט האזהרה השביעי מיוחס לרב ניצב וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, הורה על שימוש בכל האמצעים לצורך פתיחת צירי תנועה לקראת יום 2.10.00 ובמהלכו, ובמיוחד כביש מספר 65 ('כביש ואדי עארה'), בלא שנתן דעתו במידה מספקת לאיזון הנדרש בין הצורך בהחזרת הסדר על כנו לבין הצורך למנוע נפגעים בגוף ובנפש עקב פעילות המשטרה, ובלא שנתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים".
האזהרה השביעית עוסקת בסוגיית ההנחיה שניתנה לקראת יום 2.10.00, ופתיחת ציר ואדי עארה באותו יום. נושא זה נבחן באופן נרחב בדיון בעניין אחריותו של ראש הממשלה דאז, מר ברק. על אף שיש בנושא זה פנים לכאן ולכאן, ועל אף שהתחבטנו לא מעט בנושא זה, מסקנת הדיון היתה, כי בסופו של דבר לא ניתן לקבוע כי ההנחיה שניתנה היתה בלתי לגיטימית בנסיבות המורכבות של הזמן והמקום בהן אנו עוסקים. בהתחשב בכך ובעובדה שמקור ההנחיה היה בראש הממשלה, ולא במפכ"ל, הרי שאין אנו רואים מקום לקביעת אחריות כלשהי של המפכ"ל וילק באשר להנחיות שניתנו לקראת יום 2.10.00 אודות פתיחת ציר ואדי עארה.
158. בפרט האזהרה השמיני מיוחס לרב ניצב וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, לא הגיב על המקרים הראשונים שבהם נהרגו אזרחים באירועי אוקטובר 2000, ביעילות ובתקיפות הדרושות על מנת למנוע פגיעות נוספות בנפש ובגוף, ובכלל זה לא נתן הנחיות מתאימות שמטרתן למנוע פגיעות כאמור, ובכך אף להביא להרגעת הרוחות".
למעשה, מרבית העובדות הנוגעות לפרט זה עלו בדיון בפרטי האזהרות הקודמים. בחנו לעיל את המברקים בהם הועברו הנחיות פיקוד המשטרה לשטח. בימים הראשונים לאירועים, לא כללו הנחיות אלה מסרים מרסנים משמעותיים. לא יכולה להיות מחלוקת, כי המפכ"ל וילק, מפקד וקצין מנוסה ובכיר, היה מודע בפועל להשפעה המסלימה של קיום הרוגים ופצועים מקרב הציבור הערבי על המשך האירועים. חרף זאת, לא עלתה ממברקי המשטרה ומהנחיותיה בימים הראשונים לאירועים תובנה או מדיניות של הימנעות מחיכוך, של חתירה להימנעות מפגיעה נוספת באזרחים, כדי להביא לרגיעה. אין במברקים אלה פנייה אישית של המפכ"ל לשוטריו, כדי להעביר להם מסר, בשעת אמת, בדבר הצורך למנוע נפגעים נוספים באירועים. גם בעקבות הנפגעים הרבים באירועי יום 2.10.00 לא יצא רב ניצב וילק במסר ברור של סובלנות, סבלנות ומתינות, כדי למנוע פגיעה בחיי אדם ובגופם וכדי להביא לרגיעה באירועים.
המפכ"ל וילק לא פעל בנחרצות ובתקיפות כדי לברר לאלתר, מיד כשנודע על הרוג ופצועים קשה באירועי יום 1.10.00, כיצד נגרמו תוצאות אלה. הוא גם לא פנה למפקד הכוח שנכח באום אל-פחם בבקשה לקבל הסברים מפורטים למה שאירע במקום, על רקע התוצאות הקשות של האירועים שהתרחשו שם באותו יום.
159. מר וילק טוען, כי הנחיותיו לריסון ואיפוק ולקבלת אישור ממפקד מחוז לפני שימוש באמצעים לפיזור המון, הועברו בהערכת המצב שהתקיימה ביום 2.10.00 על ידי ראש אג"מ.
גם אם הנחיות ראש אגף המבצעים באותו יום היו, לאמיתו של דבר, הנחיות המפכ"ל - ולכך לא נמצא אפילו רמז בהערכת מצב זו - הרי שאין בהן כדי לסייע למר וילק. עיון בדברים מלמד, כי בהנחיות ראש אג"מ באותה הערכת מצב אין מילה וחצי מילה על הימנעות מעימותים, ואף לא על הצורך באישור מפקד מחוז להפעלת אמצעים. אמנם, בהנחיות ראש אג"מ באותו יום נזכר נושא השימוש באמצעים. ברם, ההנחיה אינה קוראת למתינות וסובלנות, כי אם לשימוש מושכל באמצעים, על מנת למנוע מיצוי המלאי שלהם. ציטטנו את הדברים לעיל, ולא נחזור. נזכיר עוד, כי גם ראש אג"מ מסכים, כי ההנחיה לגלות איפוק ולהגיב רק במצבים של סכנת חיים, היתה מכוונת לשימוש בירי חי בלבד, ולא לשימוש באמצעים לפיזור המון.
לא למותר להעיר, כי במהלך הישיבה לא הוזכר כלל, כי ביום הקודם נהרג אזרח או כי אנשים נפצעו קשה, ולא הודגשו ההשלכות של מקרה מוות כזה והחשיבות שבמניעת מקרים כאלו. קשה למצוא, אפוא, במסרים שהועברו בדיון זה, משום השלמה של מה שהחסיר המפכ"ל בהנחיותיו שלו.
160. בסיכומים שהוגשו על ידי באי כוחו של מר וילק נכתב בהקשר של אזהרה זו כי מר וילק השתתף בהערכות מצב של המחוז הצפוני. בידי הוועדה נמצא סיכום של הערכת מצב מיום 2.10.00, שנערכה במחוז הצפוני בשעות הערב, ובה השתתף גם המפכ"ל וילק[205]. עיון בסיכום זה מעלה, כי אין בדבריו של וילק בישיבה זו התייחסות כלשהי לנושא ההרוגים ולעניין איפוק וריסון. ממילא, אין גם בדברים אלה כדי לסייע למר וילק בנקודה זו.
דעתנו היא, על כן, שהאמור בפרט האזהרה השמיני הוכח.
161. בפרט האזהרה התשיעי מיוחס לרב ניצב וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, לא דאג, בהקדם האפשרי, לקיומם של תחקירים מסודרים של אירועי אוקטובר 2000, לרבות לקיום הוראה שלו לקיים תחקירים כאלה, ובדגש על אירועים בהם היו עימותים שגררו שימוש בירי חי או בירי כדורים מצופים בגומי, וכן אירועים שבהם היו נפגעים".
162. בנושא ביצוע תחקירים דנו בפרקים הדנים בתחקירים ובדו"חות פעולה[206]. נוכל, על כן, להתייחס לנושא זה בקיצור. במשטרה קיים נוהל המסדיר את ביצוע התחקירים. זהו נוהל תחקירים מבצעיים, אשר הוצא על ידי מדור מבצעים באגף המבצעים במטה הארצי, ביולי 1995. על פי נוהל זה, נועד התחקיר המבצעי לבדוק את העובדות לאחר האירוע באופן אמין ומדויק, כדי להפיק לקחים ומסקנות בנוגע לתפקוד כוח המשטרה. הנוהל קובע, כי תחקיר יבוצע לאחר אירוע חריג, לאחר שימוש בנשק או באמצעים אחרים מהם נפגע או נהרג אדם, וכן לאחר שימוש בנשק על ידי איש משטרה, גם אם לא נגרמה פגיעה באדם כתוצאה מהשימוש בו.
בנספח לנוהל מפורטים סוגים שונים של אירועים המוגדרים כ"אירוע חריג" המחייבים עריכת תחקיר לאחר סיומם. בין היתר, נכללים ברשימה זו גם "הפגנות והפרות סדר בקנה מידה נרחב", "אירוע בהיקף נרחב שבו הופעלו סד"כים ואמצעים בקנה מידה נרחב" וכן כל אירוע שבו נעשה שימוש בכלי יריה אשר גרם לפציעתו של אדם.
163. הנוהל מסדיר גם את יחסי הגומלין בין תחקיר לבין חקירה פלילית, אשר אפשר שתקוים לאחר אירוע זה או אחר על ידי המחלקה לחקירות שוטרים שבמשרד המשפטים (מח"ש). לעניין זה נקבע, באשר לאירועים הנזכרים, כי "אין לנקוט בפעולות חקירה כלשהן ויש לדווח מיידית אודות האירוע למנהל מח"ש, אשר יחליט האם לפתוח בחקירה פלילית".
הנוהל מאפשר קיום תחקיר מבצעי גם לאחר העברת אירוע פלוני לחקירת המחלקה לחקירות שוטרים. הנוהל מתנה אפשרות זו בקבלת אישור ממנהל המחלקה לחקירות שוטרים. הנוהל קובע, בהקשר זה, כי התחקיר יעסוק בעניינים מבצעיים הקשורים לאירוע, כמו נהלי דיווח, היערכות מבצעית, נהלי פריסת מחסומים, התנהגות מבצעית וכו'. כדי להסיר חשש נאמר בנוהל לעניין זה, כי ניתן לקבל את אישור ראש המחלקה לחקירות שוטרים באמצעות טלפון, בכל שעה משעות היום והלילה. לגבי מועדי עריכת התחקיר, נקבע בנוהל כי יש לסיים תחקיר לא יאוחר משבוע ימים מיום האירוע. באשר למקרים שהיוו אירוע חריג ורחב היקף, נקבע הסדר לפיו יישלח דו"ח חלקי למחלקת המבצעים במטה הארצי לאחר שבוע, וכי הדו"ח הסופי יושלם בתוך שבוע נוסף.
164. לא יכול להיות ספק, כי נוהל תחקירים מבצעיים חל על אירועי אוקטובר, בוודאי על אותם אירועים בהם נפגעו אנשים רבים או נהרגו אזרחים. הדבר נובע מהיקף האירועים, מטיבם, מהפעלת כלי ירייה במהלך פעילות המשטרה, ומתוצאות הפעולות - נפגעים בגוף ובנפש. ברור, על כן, כי היתה חובה לקיים תחקירים, ביחידות המשטרה השונות, אודות פעילותן באירועים בהם התקיימו המאפיינים שצוינו. בפועל, יחידות המשטרה ומרחביה, ברובן, לא ערכו תחקירים כנדרש[207].
המשטרה דיווחה למח"ש על ההרוגים באירועים, ומבחינה זו ניתן היה להסיק, כי נפתחה חקירה של מח"ש. על פי הראיות, לא נעשתה פנייה כלשהי מטעם המשטרה לאפשר ביצועם של תחקירים מבצעיים של האירועים האמורים, בהסתמך על הנוהל אותו תיארנו לעיל. זאת ועוד. מתברר, כי במרבית המקרים בהם נהרגו אזרחים לא קיימה מח"ש חקירה של ממש, בנימוק של היעדר שיתוף פעולה מצד האזרחים הערבים או היעדר תלונה מצד המשפחות. התוצאה היא, כי בפועל מרבית האירועים בהם נהרגו אזרחים לא נחקרה על ידי גורם כלשהו, מח"ש או המשטרה.
165. כיצד טיפל רב ניצב וילק, בהיותו מפכ"ל המשטרה, בנושא זה? על עיקרי הדברים עמדנו במקום אחר[208], אך נשוב ונזכירם כאן, בהיותם קשורים קשר הדוק לפרט האזהרה הנדון. בתאריך 4.10.00 נערכה הערכת מצב מיוחדת במטה הארצי, בראשות המפכ"ל וילק. בסיום הדיון, בשעה 20:16, יצא מברק בהול (דרגת הדחיפות הגבוהה ביותר במשטרה) אל כל יחידות המשטרה. המברק כולו מוקדש להנחיות המפכ"ל בדבר המשך הערכותה של משטרת ישראל. בין היתר נכתב שם:
"ביצוע תחקירים - בכל יחידה יש לבצע תחקירים ברמת מפקדים (כולל שיתוף הכוחות הלוחמים), זאת לצורך הפקת לקחים ושיפור במקום שנדרש".
כלומר, כבר בשלב מוקדם יחסית הונחו מפקדי הכוחות בשטח להתחיל לבצע תחקירים, כדי להפיק לקחים במקום שנדרש. מן ההנחיה ניתן להסיק, כי רב ניצב וילק, בהיותו מפכ"ל המשטרה, ייחס חשיבות לביצוע התחקירים כבר בשלב זה, כדי להתייעל לקראת מהומות נוספות, אם יהיו. מאליו עולה מכך, כי היתה חשיבות למימד הזמן בהשלמת התחקירים האמורים.
בהמשך להנחיה הנזכרת שב המפכ"ל וילק ונדרש לנושא התחקירים בישיבת סגל הפיקוד המשטרתי השבועית, ביום 8.10.00. בישיבה זו אמר, כי:
"יש להתחיל להכנס לשלב התחקירים ולכן צריך לתעד את פעולות המשטרה על מנת לבצע תחקירים טובים והפקת לקחים יעילה".
הנחיות אלה ניתנו על ידי רב ניצב וילק בשלב בו היה ידוע על הקמתה של ועדת בירור לבדיקת אירועי אוקטובר 2000. אכן, ההודעה על ההחלטה להקים ועדה כזו ניתנה ביום 3.10.00 על ידי ראש הממשלה דאז, מר ברק. עולה מכך, כי עובר להחלטה האמורה לא סבר וילק, או איש מיועציו, כי קיים קושי כלשהו בעריכת תחקירים בשל הקמת הוועדה. אגב, מן העובדות האמורות עולה, כי גם האפשרות של חקירת מח"ש לא נתפסה כמכשול האמור למנוע קיומם של תחקירים מסודרים כנדרש.
166. ברם, הנחיות אלה של המפכ"ל וילק לא האריכו ימים. בישיבת סגל הפיקוד המשטרתי השבועית ביום 23.10.00, יש כבר שינוי בהוראות. בישיבה זו הנחה המפכ"ל, כי יש "בשלב זה לעצור את התחקירים עד שנדע את המסגרת המשפטית של הוועדה, ועד שנקבל בכתב מהיועמ"ש לממשלה את מסגרת עבודת הוועדה שהוקמה על ידי ראש הממשלה".
בישיבה השבועית הבאה של סגל הפיקוד המשטרתי, ביום 30.10.00, הוסיף המפכ"ל וילק ואמר:
"עם מינוי וועדת הבירור על ידי ראש הממשלה ובהמשך להודעתי בספ"כ מיום 23.10.00, על הפסקת פעילות הצוותים שמונו לעניין בחינה וניתוח פעילות המשטרה במגזר הערבי במבצע גאות ושפל, אני מבקש לחזור ולהבהיר כדלקמן: יש להימנע בכל הרמות מכל פעילות שעלולה להתפרש כהכנה מתואמת של גורמים במשטרה, לקראת הבירור שיעשה על ידי הוועדה".
בהמשך פירט המפכ"ל רשימה של פעולות שאסור לבצע, והראשונה ברשימה היא ביצוע תחקירים. יומיים אחר כך, בתאריך 2.11.00, שלח היועץ המשפטי לממשלה איגרת למפכ"ל. באיגרת אישר היועץ המשפטי, כי קרא את הנחיות המפכ"ל בעניין איסור ביצוע פעולות של בדיקת פעילות המשטרה באירועי אוקטובר, וכי הן מקובלות עליו.
לנוכח הגושפנקא שניתנה להנחיה על עצירת התחקירים מצד היועץ המשפטי לממשלה, מצויה במוקד הבחינה של הוועדה התנהלות הדברים עד ליום 23.10.00, והשאלה מדוע לא בוצעו תחקירים עד למועד זה, כאשר על פי ההנחיות היו התחקירים אמורים להסתיים עד למועד האמור.
167. טענה אחת שהעלה מר וילק היתה, כי לא ניתן היה לבצע תחקירים מאחר שהאירועים אמורים היו להיחקר בידי מח"ש, ובמקרה כזה אין לבצע תחקירים[209].
הסבר זה אינו מניח את הדעת, מכמה טעמים. ראשית, גם מר וילק מסכים, כי לא כל האירועים שהיה צריך לקיים אודותם תחקיר הועברו לחקירת מח"ש. ברור, כי לגבי חלק מהאירועים - למשל, האירוע בפרדיס ביום 1.10.00 - לא היתה עילה לאי קיומו של תחקיר על ידי המשטרה.
שנית, ראינו כי הנוהל מאפשר למשטרה לפנות למח"ש על מנת לקבל אישור לביצוע תחקירים. בפועל, לא פנתה המשטרה למח"ש כדי לקבל אישור כזה בדבר מקרה כלשהו[210]. מדוע לא עשתה כן? מר וילק מסר תשובות לא-אחידות לשאלה זו. במקום אחד טען, כי מח"ש אינה יכולה לתת למשטרה אישור לקיים תחקיר בטרם סיימה לגבות עדויות מן השוטרים המעורבים, ובפועל לא גבתה מח"ש עדויות כאלה בהיעדר תלונות לגבי מרבית ההרוגים שנפגעו באירועי אוקטובר. ברם, גם אם תיאור זה מתאים למצב דברים בחקירה רגילה, לא נעשה כל ניסיון מצד רב ניצב וילק לבחון, אם יינתן אישור לתחקיר גם במצב המתואר, שבו חקירת מח"ש של האירועים אינה מתבצעת, הלכה למעשה. בפועל, עולה מחומר הראיות כי לא נעשתה כל פנייה, על ידי גורם כלשהו במשטרה, למחלקה לחקירות שוטרים בבקשה לקבל אישור לביצוע תחקיר.
במקום אחר, קשר מר וילק בין אי קיומם של תחקירים לבין הקמת ועדת הבירור, עוד בטרם שניתנה ההנחיה שלו ביום 23.10.00 לעצור את קיומם של התחקירים. לדבריו, "אני כמפכ"ל בשום אופן לא רציתי שהמשטרה תעשה איזה שהוא דבר שייראה כאילו שהמשטרה עושה משהו לתיאום מול ועדות, כשהרי ביום שלישי בבוקר כבר יש אמירה של רוה"מ שהולכת להיות מוקמת [ועדת בירור]"[211]. מר וילק אינו מסביר כיצד מתיישבים דברים אלה עם הנחיה שנתן לקיים תחקירים, לאחר שהיה ידוע לו על החלטת ראש הממשלה על הקמת ועדת בירור.
במקום שלישי, טען מר וילק, כי נושא קבלתו של אישור לביצוע חקירה אינו אמור להיות מטופל על ידו, וכי החובה לדאוג לכך, לגבי כל מקרה ומקרה, מוטלת על היחידה האזורית הנוגעת בדבר. בדברים אלה מבקש מר וילק להסיר מעליו כל אחריות לעובדה שלא נתבקש, ולו במקרה אחד, אישור של המחלקה לחקירות שוטרים לקיים תחקיר. קשה לקבל דבריו אלה. היעדרו של ניסיון כלשהו לקבל אישור כאמור אינו מצביע על כשל נקודתי ביחידה או במרחב זה או אחר, אלא על כשל מערכתי ועל היעדרה של פעולה אמיתית - בין מול הגורמים האזוריים של המשטרה ובין במישרין מול מח"ש - אשר מטרתה היא באמת ובתמים לקיים תחקירים.
168. יש להעיר, כי המפכ"ל וילק ידע כבר ביום 4.10.00 על כך שבאירועים עד אותו שלב יש 11 הרוגים ופצועים רבים. הוא גם ידע על כך שמח"ש אמורה לחקור אירועים אלה, רובם ככולם. הוא היה מודע גם לכך, שעל פי הנוהל גורם הדבר מניה וביה לשיתוק כל הליך של ביצוע התחקירים. אילו היה רב ניצב וילק רואה בתחקירים נושא חשוב אשר יש לקדמו, יש להניח, כי לא היה מסתפק בהנחה (בלתי בדוקה) שהיחידות השונות דואגות לקבלת אישורים, והיה דואג בעצמו לכך שעניין זה יקודם מול המחלקה לחקירות שוטרים. נדגיש, פעולה מצידו של המפכ"ל וילק בנושא זה לא היתה חייבת להיות מבוצעת כלפי מח"ש אישית על ידו (אם כי יתכן שכך ראוי היה לעשות לנוכח היקף האירועים וחומרתם). די היה, שידאג שמישהו אחר יפנה מטעם המשטרה למח"ש כדי לבקש להסדיר את נושא התחקירים.
169. אכן, מר וילק הוסיף וטען בפני הוועדה בהקשר זה כי הפקיד את סגן ראש אגף המבצעים במטה הארצי, תת ניצב מרדכי נחמני, על נושא התחקירים, וכי אכן התחיל תהליך של תחקירים בפיקוחו של מר נחמני[212]. לטענת מר וילק, הוא ראה במר נחמני זרוע שלו לביצוע נושא זה, על כל היבטיו.
דא עקא, שמעדותו של מר נחמני עולה תמונה שונה. נחמני העיד, כי מונה להיות אחראי על נושא התחקירים ביום 8.10.00. הוא מוסיף ומעיד, כי פנה למפכ"ל וילק וביקש לדעת "איך לעשות את התחקירים, האם להנחות את השטח, האם לאסוף מהשטח, איך לעשות את זה. עלתה סוגיית מח"ש: כן, לא, ו[וילק] אמר שהוא יקרא לי לתדריך בעניין הזה"[213]. בפועל, לא בוצע תדריך כזה עד ליום 23.10.00, עת ניתנה ההוראה שלא לבצע התחקירים, וממילא עניין זה ירד מעל הפרק.
170. בסיכומים מטעמו של מר וילק נטען, כי אין לוועדה סמכות להידרש לנושא התחקירים, מאחר שמדובר בעניין החורג מן המנדט שניתן לוועדה לבדוק את מה שהתרחש באירועים עצמם. בהקשר זה נטען עוד, כי נושא התחקירים מאוחר לאירועים וחיצוני להם.
נכון הוא, כי במרכז המנדט של הוועדה מצויים האירועים עצמם והגורמים להתרחשותם. נושא התחקירים של האירועים אינו נמצא בגרעין הקשה של מנדט זה. עם זאת, נושא התחקירים שלוב בנושאים אחרים. על פי נהלי המשטרה עצמם, מהווה נושא זה חלק מן הטיפול המשטרתי באירועים. ממילא, לא ניתן להפרידו במישור הזמן או העניין מן האירועים עצמם.
זאת ועוד. הוועדה רואה באופן הטיפול בהיבט זה נדבך משמעותי בהתייחסות הכוללת של פיקוד המשטרה לאירועים, תוך כדי התרחשותם. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהיעדרה של התייחסות מספקת ונחרצת לכך שנהרגו אזרחים בעימותים מול המשטרה, ולצורך למנוע הישנות של אירועים כאלה ושל תוצאות כאלה.
171. לכך יש להוסיף, כי אילו היו מבוצעים תחקירים כנדרש, בסמוך ממש לאחר האירועים, היה בכך כדי לסייע בהשגתן של שתי מטרות חשובות עוד בעת האירועים ובטרם הסתיימו סופית.
האחת, הדרג האחראי הכולל הן את הדרג המדיני והן את פיקוד המשטרה, ובראשו המפכ"ל דאז, רב ניצב וילק, היה מקבל תמונת מצב מדויקת הרבה יותר מזו שעמדה לרשותו, ובעקבות זאת, היה יכול לשפר את ההתמודדות עם האירועים. כך, היתה יכולה להתבהר לא רק עובדת השימוש הנרחב בגלילוני גומי (עובדה שהיתה ידועה כבר ביום 2.10.00 בבוקר), אלא גם קיום התופעה הנרחבת של שימוש באמצעי זה בניגוד להנחיות. יתכן, כי הדבר היה מוביל למתן הנחיות במברקים, בהקדם, ברוח ההנחיות שניתנו ביום 9.10.00 לגבי ריסון השימוש באש חיה ובגומי - הנחיות שניתנו רק לאחר שהיו הרוגים נוספים, באירועים שהתרחשו ביום 8.10.00 בנצרת.
מטרה שנייה שניתן היה להשיגה היתה העברת מסר ברור ומיידי אל דרגי השטח המראה שהדרגים הבכירים במשטרה עוקבים אחר המתרחש ומקפידים לאתר את התקלות. מסר כזה נושא בחובו אפקט מרסן חשוב. מטבע הדברים, כאשר הפיקוד הבכיר של המשטרה אינו מקרין עניין אמיתי במתרחש, עלול הדבר להעביר לשטח מסר של השלמה עם התוצאות הקטלניות של פעולות המשטרה.
172. טענה אחרת של מר וילק היתה, כי ביצוע תחקירים אורך זמן רב, מספר שבועות עד חודשים, ולכן במועד בו הוחלט על הפסקת התחקירים, ביום 23.10.00, טרם ניתן היה להשיג התקדמות של ממש בתהליך התחקור.
טענה זו עומדת בסתירה לנוהל המשטרתי המחייב, עליו עמדנו לעיל, ולפיו יש להשלים קיומו של תחקיר מבצעי, לכל המאוחר, שבועיים לאחר האירוע. זאת ועוד, ניסיון העבר מלמד, כי אירועים חריגים ורחבי היקף תוחקרו בתוך זמן קצר. כך, תחקיר של הפגנת בני העדה האתיופית מול משרד ראש הממשלה בשנת 1996 הסתיים תשעה ימים לאחר האירוע. כך גם תחקיר אירוע שהיה באום אל-סחאלי, שבתחומי המחוז הצפוני, בשנת 1998.
173. טענה נוספת שהועלתה על ידי מר וילק ובאי כוחו היא, כי בלחץ האירועים שהיו בימי המהומות לא ניתן היה להתפנות ולבצע תחקירים. גם טענה זו דינה להידחות[214]. כמשתקף מהנחיית המפכ"ל מן הימים 4.10.00 ו-8.10.00 סבר רב ניצב וילק עצמו, בעת מהלך האירועים ובסמוך להם, כי לא היתה מניעה לבצע תחקירים. אכן, ניתן היה לנצל את ההפוגה שהיתה באירועים בין הימים 4.10.00-7.10.00, ואחרי יום 9.10.00, כדי לקיים את התחקירים הנדרשים.
נזכיר, מרחב הגליל הינו מרחב אשר היתה בו פעילות רבה בימים הראשונים של אוקטובר 2000. על אף זאת, נמצאה הדרך לקיים בו מספר תחקירים אשר ניתנו בהם גרסאות מפורטות של השוטרים באשר לאירועים בהם נטלו חלק.
עוד יש להעיר, שמן החומר שבפני הוועדה עולה, כי לגבי האירועים השונים בהם נטלו שוטרים חלק, ואשר בהם גילתה המשטרה עניין, נגבו גרסאות מפורטות משוטרים במהלך ימי האירועים. דוגמה בולטת לכך היא חקירת האירוע בו בוצע ירי לעבר השוטר מאיר אסולין בנצרת, ביום 1.10.00. אירוע זה נחקר על אתר. כל השוטרים המעורבים באירוע מסרו גרסתם. כך היה גם באירוע אחר, שבו בוצע ירי על רכב שבו נסעו יהודים באזור כפר כנא, ימים אחדים לאחר הירי על השוטר אסולין. אף כאן, נערך תיעוד מפורט ומסודר בידי השוטרים הנוגעים לעניין.
174. התוצאה היא, כי לא ניתן הסבר מספק מדוע לא קוימו תחקירים, מדוע לא בוצעה הנחיית המפכ"ל לעניין זה ומדוע לא דאג המפכ"ל לאכיפת הנחייתו. אין זאת אלא שחרף ההנחיה שנתן כבר ביום 4.10.00 לא אצה הדרך למפכ"ל וילק לבצע תחקירים.
אפשר שהדבר נבע מן החשש, אשר הוצג בפני הוועדה על ידי עדים שונים, ובהם מר וילק, כי הדברים שייאמרו בתחקירים ישמשו כנגד הנחקרים בחקירות מח"ש, בהיעדר הוראת חיסיון ברורה בדין המתייחסת למצב זה[215]. אפשר שהדבר נבע מחשש לכך, שדברים שייאמרו בתחקירים ישמשו כנגד אנשי המשטרה במהלך דיוני ועדת הבירור שהוחלט על הקמתה ביום 3.10.00. בין כך ובין כך, אין לומר כי רב ניצב וילק פעל לאכוף את ההנחיה שנתן בהקשר זה, ולדאוג לכך שבפועל עריכת תחקירים תיעשה בכל ההקדם. הוכחו, על כן, העובדות שבפרט האזהרה התשיעי.
175. במסגרת פרט אזהרה זה יוחס לרב ניצב וילק כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, לא דאג לתיעוד מספק של פעילות המשטרה ואנשיה באירועים השונים בהם נטלו חלק באירועי אוקטובר 2000. בכלל זה לא הינחה ולא וידא שכל אחד מאנשי המשטרה שהשתתפו באירועים יערוך, במועד המוקדם ביותר האפשרי, דו"ח מפורט על פעולותיו, ועל פעולות כוחות המשטרה בהן נטל חלק. גם במחדל זה נמנע מיישום אחד מלקחי אירועי ספטמבר 1998 באום אל-פחם".
176. אין מחלוקת, כי כל פעולה משטרתית חייבת להיות מתועדת, ואף מר וילק אינו כופר בכך[216]. עמדנו על כך בהרחבה בפרק הדן בדו"חות פעולה[217].
החובה לבצע תיעוד מלא של כל פעילות היא חובה המוטלת על כל שוטר. אי מילויה הוא מחדל מצידו שעליו לתת על כך דין וחשבון. אך האם יש בכך כדי לפטור את הדרג הפיקודי של המשטרה מכל אחריות לנושא זה?
ברור, כי קביעת אחריות גורפת של דרג הפיקוד הבכיר של המשטרה בכל מקרה של אי תיעוד על ידי שוטר מדרג השטח אינה סבירה. למפקד מרחב, מחוז או מפקד המשטרה כולה, אין יכולת מעשית להבטיח כי כל שוטר יבצע את חובתו. הטלת אחריות על דרג פיקודי בכיר לעניין זה פירושה הטלת אחריות שילוחית, להבדיל מאחריות אישית למחדל או למעשה פלוני. ענייננו כאן הוא בשאלה, אם קיימת אחריות אישית של המפכ"ל למחדל.
התשובה לשאלה האמורה קשורה בשאלה נוספת: מה הדין כאשר אין מדובר בההתנהגותו של שוטר מסוים, אלא בדרך פעולתה של המשטרה כולה או של חלקים נרחבים בה? המחדל שהיה בכך שאנשי המשטרה לא תיעדו את פעולותיהם במהלך אירועי אוקטובר אינו מחדל נקודתי. הוא חובק את חלק הארי של כוחות המשטרה שנטלו חלק באירועים אלה. האם על הדרג הבכיר של פיקוד המשטרה לא רבצה החובה לשקוד על כך, שמחדל מסוג זה לא יתרחש?
177. נראה לנו, כי התשובה לשאלה זו חיובית. המשטרה מחזיקה, מעצם הגדרתה, בסמכות כמעט בלעדית להפעלה חוקית של כוח בתחומי המדינה. הפעלתה של סמכות זו כרוכה, מצד אחד, בהגנה על אזרחים ועל הסדר הציבורי, ומצד שני, בסכנה של פגיעה באזרחים אחרים. על רקע זה ברור, כי פעולות רבות של המשטרה עשויות להידרש שתיחשפנה לבחינה משפטית, בין בבית משפט ובין בפני פורום אחר. בין היתר, נועדו אמצעי התיעוד והדיווח השוטפים להבטיח, כי במסגרת תהליכי בחינה כאלה ניתן יהיה לבחון את טיב פעולות המשטרה ואנשיה, כפרטים וכגוף, וכי לציבור יימסר מידע מלא. על חשיבותם של אמצעי התיעוד והדיווח עמדנו במקום אחר בדין וחשבון זה[218]. כל אלה חורגים מרמת השוטר הבודד ומטילים חובה להקפיד על ביצוע הנהלים ברמה של המפקדים האזוריים הנוגעים בדבר.
האם חובה זו מגעת עד למפכ"ל המשטרה? כאשר מדובר באירועים נקודתיים, האחריות לנושאים כמו תיעוד היא בדרך כלל מקומית ואזורית. אלא שאירועי אוקטובר לא היו אירועים מקומיים נקודתיים. הם נפרסו על פני שטח נרחב, היו מעורבים בהם כוחות משטרה גדולים והם טופלו ורוכזו על ידי דרגי המשטרה הגבוהים ביותר. מכאן אחריותם לנושא התיעוד. אכן, די להתבונן בחומר הראיות כדי להיווכח, כי המפכ"ל אכן ראה עצמו אחראי לנושא זה. הוא הורה ביום 8.10.0, כי:
"יש להתחיל להכנס לשלב התחקירים ולכן צריך לתעד את פעולות המשטרה על מנת לבצע תחקירים טובים והפקת לקחים יעילה".
הנחיה זו בדבר תיעוד פעולות המשטרה לא קוימה במרבית יחידות המשטרה. בשלב מסוים ניתנו לתופעה זו הסברים הנוגעים להקמת ועדת הבירור ולחשש שמא תיתפס פעולה מאוחרת של תיעוד כסוג של תיאום עדויות. ברם - גם בלא שנחווה דעה על קיומו של יסוד סביר לחשש כזה, או על ההצדקה שיש בו למחדל של אי רישום דו"ח פעולה - ברור, כי הוא צץ רק בשלבים מאוחרים. אין בו כדי להסביר את הריפיון ואת היעדר כל פעולה משמעותית לביצועה של הנחיית המפכ"ל בעניין זה. הנחיה זו נותרה כאבן שאין לה הופכין, בבחינת "הלכה ואין מורין כן".
178. הוועדה אינה סבורה, כי ההסבר לאי ביצועה של ההנחיה נעוץ בקשיי המפכ"ל להבהיר את רצונו למפקדים הכפופים לו, או לאכוף עליהם את הוראותיו. על פי מכלול הראיות שבידי הוועדה ברור, כי רב ניצב וילק היה מפכ"ל אפקטיבי ודומיננטי, אשר ידע כיצד לגרום לכך שהוראותיו והנחיותיו יבוצעו. את הסיבה יש לחפש, אפוא, במקום אחר. בדומה לנושא התחקירים, גם ביחס לתיעוד האירועים נראה, כי מעבר לאמירה חד-פעמית, לא נעשה ניסיון רציני, ובוודאי לא ננקטו צעדים מספיקים כדי להביא לביצוע ההנחיה או כדי לוודא את ביצועה.
179. באזהרה החמישית יוחס למר וילק, כי נמנע מיישום הלקחים של אירועי אום אל-פחם בספטמבר 1998. בלקחי אותם אירועים קיימת התייחסות להיעדר תיעוד מספיק. בכך שלא פעל כנדרש כדי שיירשמו דו"חות פעולה, לא יישם רב ניצב וילק אחד מלקחי אירועי 1998.
מחדל זה בנושא רישום דו"חות פעולה נקשר גם למחדל בנושא התחקירים של האירועים. התמונה הכוללת המצטיירת היא, כי פיקוד המשטרה לא עשה את מה שנדרש לעשות כדי שתתגבש תמונה עובדתית ברורה, בזמן אמת, של המתרחש באירועים. בתוך כך, לא יושם לקח מפורש שהופק לעניין זה על ידי המשטרה, כשנתיים בלבד לפני אירועי אוקטובר. על רקע זה ניתן לשאול מה טעם יש בהפקת לקחים, מקום בו אלה אינם מיושמים באירועים המתרחשים בנסיבות דומות ביותר לאלה שמהם הופקו הלקחים.
לפיכך, גם עובדות פרט האזהרה העשירי הוכחו.
180. בפרט האזהרה האחד עשר יוחס לרב ניצב וילק, כי:
"בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, היה מודע, לכל המאוחר ביום 10.10.00, לירי של אש חיה על ידי צלפים באירועי אוקטובר 2000, ולא פעל כהלכה במסגרת תפקידו כמפורט להלן: א. לא גילה את העובדות הנוגעות לכך לדרג המדיני; ב. לא נקט בכל פעולה על מנת להבטיח כי יוסקו המסקנות הנורמטיביות והפרסונליות הנדרשות מן השימוש בצלפים באירועים; ג. במסגרת תהליך הפקת לקחים שנערך אחרי אירועי אוקטובר 2000 הביע, בהתנהגותו, הסכמה בדיעבד לשימוש בצלפים כאמצעי הרתעה".
181. בפרק אשר דן בירי הצלפים באירועי אוקטובר[219] עמדנו בהרחבה על כך שרב ניצב וילק, על אף שנודע לו על השימוש בירי צלפים, לא גילה את העובדות הנוגעות לעניין לדרג המדיני - לא לראש הממשלה ולא לשר לבטחון פנים. הבהרנו שם, כי לא היתה לכך הצדקה וכי העלמת עובדה זו מהדרג המדיני ראויה לביקורת ודחינו את נסיונותיו של מר וילק להצדיק היעדר דיווח זה מצידו[220]. הבהרנו שם גם את הנסיבות על פיהן הביע המפכ"ל וילק בדיעבד דברי שבח, ובמשתמע דברי הסכמה, לשימוש בצלפים כאמצעי הרתעה[221]. משעה שנודע לו דבר השימוש בירי צלפים הוא גם לא פעל, כמתבקש, לבירור פרטי העניין על מנת להבטיח, כי יוסקו ממנו המסקנות הנדרשות. הוא שמע את הדברים, נצר אותם בליבו ולא עשה דבר לבירור מידת ההצדקה לשימוש בירי צלפים. הוא לא יזם קיום בירור בפורום פיקוד משטרתי כלשהו. הוא לא ניסה ללבן את נסיבות השימוש בירי צלפים ולא עשה דבר להגיע למסקנות נורמטיביות בדבר השימוש בירי צלפים במהלך ההתפרעויות בגבולות המדינה. נזכיר, כי מדובר בשימוש בירי צלפים בנסיבות שלא היה להן תקדים. ברור היה, שהנושא דרש התייחסות מצד הדרג הביצועי הגבוה ביותר, קרי המפכ"ל. אך המפכ"ל החריש. כאמור, נקודות אלו נבחנו בהרחבה בפרק הדן בירי הצלפים, ואין צורך שנחזור כאן בהרחבה על הדברים.
בהתאם לכך, גם עובדות פרט האזהרה האחד עשר הוכחו.
182. הגענו למסקנה, כי המיוחס למפכ"ל וילק בפרטים א' (בעיקרו), ב' , ג' (בעיקרו), ד' (בעיקרו), ה', ח', ט', י', יא' לאזהרה שנשלחה אליו, הוכח. בגדר זה, הוכח, כי בהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל לא דאג לפני אירועי אוקטובר 2000 לצייד את המשטרה באמצעים מן הסוג הנדרש ובכמות הנדרשת לצורך התמודדות עם אירועים של הפרות סדר חמורות, והביא לכך שכדורים מצופים בגומי, על הסיכון הרב הכרוך בשימוש בהם, היו האמצעי הזמין העיקרי שבידי המשטרה לצורך פיזור הפרות סדר. כן הוכח, כי רב ניצב וילק לא דאג, באותה תקופה, להכנה מספקת של המשטרה באימונים מתאימים לאירועים של הפרות סדר חמורות.
מצאנו גם, כי הוכח המיוחס למפכ"ל וילק לפיו לא פעל כהלכה לקראת יום 1.10.00 ובמהלכו, בכך שחרף העובדה שצפה אפשרות של אירועים אלימים בקרב הערבים בישראל ביום 1.10.00, לא הורה על היערכות מתאימה של המשטרה ביום 1.10.00 שתקדם אפשרות זו, בעיקר בצפון המדינה. עוד הוכח, כי בהיותו מפכ"ל המשטרה, בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר 2000, לא יזם בדיקה של השלכות השימוש בכדורים מצופי גומי ותוצאותיו, ושל ההנחיות לשימוש בכדורים אלה, אף שידע על תוצאות חמורות, לרבות קטלניות, של השימוש בתחמושת זו. קבענו גם, כי הוכח שרב ניצב וילק לא דאג, בהיותו מפכ"ל המשטרה באירועי אוקטובר 2000, לקיום פיקוח ובקרה נאותים על השימוש בכדורים מצופים גומי. הוא איפשר שימוש רחב היקף בכדורים כאלה באירועים ולא הנחה את כוחות המשטרה במידה מספקת לעשות שימוש באמצעים לא-קטלניים שברשותה לפיזור הפרות סדר. בהקשר זה נקבע גם, כי המפכ"ל וילק לא יישם ולא דאג ליישם את הלקחים שהופקו מאירועים שהתרחשו בספטמבר 1998 באום אל-פחם, לעניין שימוש היתר בכדורים מצופים גומי, לעניין השליטה על כוחות בהפרות סדר ולעניין ההכשרה המתאימה של הכוחות המטפלים בהפרות סדר.
קבענו גם, כי הוכח שבהיותו המפקח הכללי של משטרת ישראל, לא הגיב רב ניצב וילק על המקרים הראשונים שבהם נהרגו אזרחים באירועי אוקטובר 2000, ביעילות ובתקיפות הדרושות על מנת למנוע פגיעות נוספות בנפש ובגוף, ובכלל זה לא נתן הנחיות מתאימות שמטרתן למנוע פגיעות כאמור ובכך להביא גם להרגעת הרוחות. עוד קבענו, כי הוכח שרב ניצב וילק לא דאג, כמפכ"ל המשטרה, לקיים בהקדם האפשרי תחקירים מסודרים של אירועי אוקטובר 2000, בדגש על אירועים בהם היו עימותים שגררו שימוש בירי של אש חיה או בירי של כדורים מצופים בגומי וכן אירועים שבהם היו נפגעים. עוד הוכח, שהמפכ"ל וילק לא דאג לתיעוד מספק של פעילות המשטרה ואנשיה באירועים השונים בהם נטלו חלק באירועי אוקטובר 2000 וכי גם במחדל זה נמנע מיישום אחד מלקחי אירועי ספטמבר 1998 באום אל-פחם.
קבענו גם, כי הוכח שהמפכ"ל וילק היה מודע לאחר מעשה, לעובדת הירי של אש חיה על ידי צלפים באירועי אוקטובר 2000, ולא מילא את חובתו לגלות את העובדות הנוגעות לכך לדרג המדיני, לא נקט כל פעולה על מנת להבטיח כי יוסקו המסקנות הנורמטיביות והפרסונליות הנדרשות מן השימוש בצלפים באירועים, ואף הביע הסכמה בדיעבד לשימוש בצלפים כאמצעי הרתעה.
183. מר וילק פרש מתפקידו כמפכ"ל סמוך לאחר אירועי אוקטובר, עם תום תקופת כהונתו כפי שזו נקבעה מראש. התרשמנו, כי רב ניצב וילק מילא את תפקידו במסירות ומתוך תחושה אמיתית של שליחות. עם זאת, אנו סבורים כי העובדות והמסקנות שפורטו מצביעות על כשל מקצועי מהותי של רב ניצב וילק במילוי תפקידו, ואף על הפרת חובת אמון כלפי הדרג המדיני בכל הנוגע לירי הצלפים. לנוכח כל האמור, אנו ממליצים, כי מר וילק לא ימלא תפקידים בכירים בתחום בטחון הפנים.
184. ניצב אליק רון שימש החל בפברואר 1997 ובמהלך אירועי אוקטובר 2000 בתפקיד מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. הוא הצטרף לכוחות המשטרה בשנת 1987. תחילה שימש כמפקד היחידה ללוחמה בטרור (ימ"מ) במשך ארבע שנים; לאחר מכן כמפקד משמר הגבול בירושלים בדרגת תת ניצב; ולאחר כשנה, מונה כמפקד מרחב הגליל וכיהן בתפקיד זה במשך שנה וחצי. בשנת 1994 הועלה לדרגת ניצב, הקים את מחוז ש"י במשטרה ושימש כמפקדו במשך כשנתיים וחצי עד שמונה לתפקיד מפקד המחוז הצפוני בשנת 1997. ניצב רון פרש משירותו במשטרה ביום 1.5.03. בתפקידיו השונים במשטרה רכש לו ניצב רון שם של מפקד מוכשר, וזכה לאמון, לאהדה ולהערצה של פיקודיו; כך גם בתפקידו כמפקד המחוזי הצפוני.
במסגרת תפקידו במחוז הצפוני נדרש ניצב רון לעסוק רבות בנושאים הקשורים במגזר הערבי. היה עליו לטפל בבעיות שונות ובאירועים קשים שהתרחשו במגזר זה, כולל תופעות חמורות של אי שמירת החוק. בתפקידו כמפקד מחוז צפון הוא נדרש לדאוג הן לשמירת החוק והן לביצוע צווים של בתי משפט מוסמכים, לרבות צווים להריסת בתים. פעמים לא-מעטות גרר ביצוע צווים כאלה עימותים של בני המגזר הערבי עם כוחות המשטרה. כל אלה אירעו בתקופה של כשנתיים וחצי טרם פרוץ אירועי אוקטובר, תקופה בה התגברו האלימות המילולית במגזר הערבי והנכונות להתעמת בפועל עם כוחות המשטרה ועם השלטון בכלל, כפי שעמדנו על כך לעיל.
באזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה שנשלחה אל ניצב רון, יוחסו לו מספר פרטים, אשר אם ייקבעו כעובדה, עלולים לפגוע בו. להלן נדון בפרטי אזהרות אלה אחד לאחד.
185. בפרט האזהרה הראשון הוזהר ניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, בתקופה שלפני פרוץ אירועי אוקטובר 2000, תרם, בדברים ובמעשים, ליחסים עכורים, ואף לנתק, בינו לבין מנהיגות הציבור הערבי במחוז הצפון. בכך היקשה על מילוי תפקידיו ותפקידי כוח המשטרה הנתון לפיקודו במחוז רגיש זה. במהלך אירועי אוקטובר 2000, אף היקשה הדבר על יכולתו לקיים הידברות עם מנהיגים אלה, על מנת להביא לרגיעה באירועים".
על פי עדותו השנייה של ניצב רון בפנינו, לאחר שקיבל את האזהרה האמורה[222], וכן על פי סיכומים שהוגשו מטעמו, תוכנו של פרט אזהרה זו הוא הפוגע ביותר מבחינתו. לטענתו, אף שכל פעולותיו נעשו במסגרת חובתו, ואף שהקפיד לא לקפח את המגזר הערבי ולא להפלותו, ועל אף כל פעולותיו לסייע לו, הוזהר שלא בצדק כי תרם להעכרת היחסים עם מגזר זה.
186. ניתנת האמת להיאמר, שיש ממש בטענתו של ניצב רון, לפיה פעל לפתרון בעיות שהתעוררו במגזר הערבי. הוא גם מחה לא אחת נגד יחסו המפלה של השלטון המרכזי כלפי המגזר הערבי והצביע על קיפוחו בתחומים שונים בלי שיומצאו לכך פתרונות מתאימים. בין המקרים בהם ניסה ניצב רון לסייע למגזר, ניתן לציין את נסיונו לשנות את ההחלטה להקים מסלול הרצה לטנקים בקרבת בית הספר בסח'נין. הוא פנה בעניין זה למנכ"ל משרד הביטחון ובהמשך לפנייה זו התקיים דו-שיח בין אנשי סח'נין לבין משרד הביטחון, שגרם לשינויים בתכנית, כך שהפגיעה בעיר סח'נין רוככה. הוא התערב גם לטובת אנשי הכפר עין מאהל השוכן בצפון מזרח נצרת עילית, שעה שנציגי הרשויות באו לממש צו הפקעה ולעקור מטעי זיתים שניטעו בשטח שהופקע. בעקבות התערבותו סוכם, כי בעלי העצים יפוצו בגין ההפקעה (למעשה, ההסכם לא מומש והעקירה נדחתה בשל התערבות גורמים מהמגזר הערבי). הוא גם סייע בנושא שהאבּ אל-דין, כשהתעורר הסכסוך בין מוסלמים לנוצרים בנצרת בשל הכוונה להקים מסגד במקום. טיפולו בנושא הביא למיתון הניגודים. בתקופת כהונתו כמפקד המחוז הצפוני הוקמה שורה של מרכזי שיטור קהילתיים (מש"קים) במספר יישובים ערביים, במגמה לגרום לכך שהמשטרה תיתפס בעיני התושבים כגורם המעניק שירותים לאזרח.
אכן, על פעולותיו ועל דרך תפקודו, בדרך כלל, לפתרון סכסוכים במגזר הערבי זכה ניצב רון להערכה חיובית גם של השר לבטחון פנים. אלא שהמקור לשבר ביחסים בין ניצב רון כמפקד מחוז לבין מנהיגות המגזר הערבי הוא אחר. הקרע התפתח בגין התבטאויות ומעשים של ניצב רון שהשפיעו לרעה על מערכת היחסים אשר היתה בלאו הכי שברירית על רקע אירועי העבר. את אלה נמנה להלן.
187. באפריל 1998 אירעו התנגשויות קשות בין כוחות המשטרה במחוז הצפוני לבין אזרחים ערבים באזור אום אל-סחאלי שליד שפרעם, בעקבות הריסת מבנים בלתי חוקיים שנבנו במקום. מדיווחי העיתונות עולה, כי ניצב רון האשים את התנועה האסלאמית באחריות ל"אינתיפאדה בשפרעם". עוד אמר, כי התנועה האסלאמית היא "גוף מסוכן ביותר, נבזי ביותר"[223].
בספטמבר 1998 אירעו התנגשויות אל-רוחה באום אל-פחם בעקבות הכרזה על הפקעה חלקית של אדמות חקלאים באזור הידוע כשטח אש 107. על ראש העיר אום אל-פחם, שיח' ראיד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, אמר ניצב רון בהזדמנות זו כי הוא "שקרן פתולוגי".
במארס 2000 התרחשו התנגשויות קשות בסח'נין במהלך אירוע שהתקיים לציון "יום האדמה". נטען בעיתונות הערבית, ועל ידי ועדת המעקב העליונה, כי בעקבות ההתנגשות נפטרה משאיפת גז מדמיע החאג'ה שיח'ה אבו סאלח, תושבת סח'נין, בת 72, שהתקבלה בבית חולים בנהריה ביום ההתנגשות ונפטרה מאוחר יותר[224]. ב-3.4.2000 הפגינו הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה במחאה על אירועי "יום האדמה" בסח'נין ומותה של השיח'ה. הפגנות אלה התפתחו לכדי התנגשויות בין הסטודנטים לבין כוחות המשטרה, שנמשכו כמה ימים[225]. ב-30.4.2000 כינס מפקד המחוז, ניצב רון, מסיבת עיתונאים. במסיבה זו צוטט רון, כמי שאמר באשר לאירועי יום האדמה בסח'נין, כי "מי שמעוניינים, לא נותנים לעובדות לקלקל להם סיפור טוב, וכמו בפעמים קודמות, האישה שימשה פלטפורמה לרקע לאומני הולך וגובר, הולך ומכה שורש"[226]. עוד אמר בהתייחסו לאירועים באוניברסיטת חיפה, כי לא יתכן שמותר להניף דגל פלסטין ואילו למשטרה אסור להיכנס לקמפוס. כשנשאל מה כוונתו, השיב: "מפאת קוצר הזמן לא אמנה את כל הרשימה, היא גדולה מדי, מדובר בח"כים, ראשי רשויות ואנשי התנועה האסלאמית, המובילים מהלכים לא מקריים של הקצנה"[227]. באותה מסיבת עיתונאים טען, כי שיח' ראיד סלאח מנהל אוטונומיה בעיר אום אל-פחם, והוסיף: "אנשי התנועה האסלאמית שתחת ניצוחו של השיח' סלאח בנו את אורוות שלמה, נופפו בגאווה בדגל פלסטין ובנו ארבעה בתים [במקום הבתים שנהרסו באום אל-סחאלי]. שאלתי למה אין לאום אל-פחם תוכנית מתאר, אמרו לי: ראש העיר מטרפד, אז כנראה מישהו מכיר בריבונות ובאוטונומיה שלו"[228]. היו הזדמנויות פומביות נוספות שבהן הצביע מפקד המחוז על הקצנה בקרב מנהיגי הציבור הערבי והשמיע דברי ביקורת וטענות קשות בעניין.
ב-11.5.00 ניהל ניצב רון מרדף אחר נהג שעבר עבירות תנועה וסירב לעצור. במרדף זה ירה ניצב רון לעבר המכונית. התברר, כי ברכב נהג בחור ערבי בשם אחמד עבד אל-חמיד, מכפר מנדא, שנפגע מן הירי[229]. בעקבות האירוע נפתחה חקירה במחלקה לחקירת שוטרים, אשר בסופה הוחלט לסגור את התיק.
ב-12.9.00 כינס ניצב רון מסיבת עיתונאים בה מסר על התארגנות באום אל-פחם שנודעה בשם "קבוצת אל-רוחה". הקבוצה ביצעה מעשי הצתה, זריקת אבנים והפצת כרוזים ונגד חבריה הוגשו כתבי אישום פלילי. מדיווחי העיתונות עולה, שבמסיבת העיתונאים אמר ניצב רון: "כל סיפורי המשת"פים וכל ההתארגנות היו על רקע לאומני". הוא הוסיף: "זה לא מעניין אותי מה היה כתוב בכתבי האישום"[230]. פרקליטות מחוז חיפה הביעה תמיהה על הפרסום האמור מפי ניצב רון וחזרה על עמדתה, כי ההתארגנות פעלה על רקע פלילי[231]. בדיונים בפנינו[232] דבק ניצב רון בעמדתו, כי ההתארגנות פעלה על רקע לאומני והגיש לנו מסמך מסווג של שירות הביטחון הכללי בעניין[233]. קיים מסמך ברוח דומה והוא המזכר שכתב סגן ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, תת ניצב (גימלאי) שלמה תורג'מן, אל השר, ביום 24.9.00[234].
188. בעקבות ההתבטאויות והמעשים שתוארו, נתפס ניצב רון בעיני מנהיגות הציבור הערבי במחוז הצפון, כמי שפועל נגדם בכוחנות ובגזענות, והם העלו טענות אלה נגדו. הם דרשו לא אחת את פיטוריו, ונמנעו ככל האפשר מלהיפגש עימו. כך, למשל, בעקבות מסיבת העיתונאים של ניצב רון מיום 30.4.00, יצאו מנהיגי הציבור הערבי וועדת המעקב בדרישות פומביות ומתוקשרות לפטר את ניצב רון[235]. במברק מיום 30.4.00 ששלח חבר הכנסת עבּד אל-מאלכּ דהאמשה לשר לבטחון פנים שלמה בן עמי, הוא ייחס לניצב רון השמעת הצהרות גזעניות, הטפה לשימוש בכוח נגד הציבור הערבי ומנהיגיו, העללת עלילות והפצת שקרים והסתה ארסית נגד חברי הכנסת הערבים ונגד ראשי הרשויות הערביות. על כן, הוא דרש, יש לפטרו מיד ולהרחיקו מכל תפקיד[236].
זאת ועוד. בעקבות האירוע בו ירה ניצב רון על המכונית ופצע את הנוסע מכפר מנדא, הכריזה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל על שביתה כללית, ודרשה לפטר את ניצב רון ולהעמידו לדין[237]. חבר הכנסת דהאמשה שלח ביום 11.5.00 מברק נוסף לראש הממשלה ולשרים ודרש את פיטוריו של ניצב רון[238].
כעניין שבעובדה, עולה מן האמור לעיל, כי התבטאויותיו ומעשיו של ניצב רון תרמו להעכרת היחסים. הם גרמו גם לנתק בינו לבין מנהיגות הציבור הערבי במחוז הצפון, וזאת - חודשים לפני אירועי אוקטובר. אך לשם הטלת אחריות עליו בגין זאת, יש לבחון אם במעשיו ובהתבטאויותיו כאמור סטה ניצב רון מנורמת התנהגות ראויה של מפקד מחוז.
189. המעשים וההתבטאויות האמורים של ניצב רון נעשו במהלך מילוי תפקידו כמפקד המחוז, אולם חלק מן המעשים וההתבטאויות שתוארו חרג ממסגרת התפקיד. האמירה, כי התנועה האסלאמית היא "גוף מסוכן ביותר, נבזי ביותר" אינה אמירה שנדרשה לצורך מילוי התפקיד, במיוחד הסיפא. זוהי נקיטת לשון שאינה נקייה ואינה יאה לאיש במשרתו של ניצב רון, מה גם שזוהי אמירה הפוגעת ברגשותיו של ציבור רחב, אשר בוודאי לא כולו חטא. הוועדה רואה באמירה זו סטייה מנורמת התנהגות ראויה של מפקד מחוז. הוא הדין באשר לאמירתו של ניצב רון, שלפיה מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שיח' ראיד סלאח, הוא "שקרן פתולוגי".
כן אנו סבורים, כי אין זה ראוי שמפקד המחוז יתקוף קשות באמצעי התקשורת את מנהיגי הציבור הערבי כולו - ח"כים, ראשי רשויות ואנשי התנועה האסלאמית. בהיותו עובד ציבור בתפקיד רגיש ואחראי של מפקד מחוז, עליו להימנע מלהתבטא בתחומים פוליטיים אשר אינם נתונים לסמכותו או שאינם במסגרת מילוי תפקידו. התערבות כזו עלולה גם לפגוע ביכולתו למלא את תפקידו ביחסיו עם המגזר הערבי, כפי שאכן אירע בפועל. כפי שיכולנו להבין מעדויות המפכ"ל והשר לבטחון פנים, חורגות אמירות כאלה מפיו של מפקד מחוז ממסגרת המקובל והמותר במשטרה, ועל כן ראויות הן לביקורת.
לעומת זאת, באשר לירי על נהג המכונית בכפר מנדא, הואיל ותיק החקירה במחלקה לחקירת שוטרים נסגר, והואיל והוועדה לא חקרה את עובדות המקרה לאשורן, לא ניתן להסיק מאירוע זה מסקנה שלילית כלשהי לחובתו של ניצב רון. הוא הדין באשר להתבטאות, כי ההתארגנות באום אל-פחם נעשתה על רקע לאומני. אין בפנינו ממצא עובדתי חד-משמעי שיכריע בשאלה אם הדברים היו נכונים, אם לאו. ככל שהם נכונים, אין אנו סבורים שיש פגם בכך שבעת שהוא מיידע את הציבור על עבירות הנחקרות על ידי המשטרה, יציין מפקד המחוז את רקעם.
190. סיכומו של דבר, נראה לנו, כי היתה בחלק מהתבטאויותיו של ניצב רון חריגה מן המותר והראוי למפקד מחוז. ההתבטאויות האמורות תרמו ליחסים עכורים ואף לנתק בין מפקד המחוז הצפוני לבין מנהיגות הציבור הערבי במחוז. נאמר לזכותו של ניצב רון, שבעדויותיו בפנינו הודה בבעייתיות הטמונה בחלק מאמירותיו שתוארו לעיל. כך, לדוגמה, הסכים כי התבטאותו באשר לתנועה האסלאמית היתה בוטה מדי[239]. כך גם הביע צער על התבטאותו כנגד השיח' ראיד סלאח[240]. הוא גם הסכים, שיתכן שאין זה מתפקידו לצאת אל התקשורת כשדעתו אינה נוחה מהתנהגותו של נבחר ציבור כלשהו, ועל כן אפשר שטעה בשיקול דעתו כשאמר דבר כזה או אחר[241]. הוא הביע צער על חלק מאמירותיו ועל הדרך בה נאמרו, ואף כי לא חזר בו מתוכנם של הדברים, הסכים שהדרך בה נאמרו היתה בוטה מדי. כשנשאל שאלה ישירה, אם ראוי היה הדבר שמפקד מחוז, הנדרש לבוא במגע עם האוכלוסייה שחלקה קשור בתנועה האסלאמית, יתבטא בצורה בוטה כלפי התנועה, השיב בגלוי וביושר שאין הוא בטוח שהדבר היה ראוי[242]. במקום נוסף אישר, כי הביע את צערו בפני המפכ"ל על אמירתו נגד התנועה האסלאמית ועל אמירתו נגד השיח' ראיד סלאח[243].
191. אנו גם סבורים, כי בתרומתו של ניצב רון למערכת היחסים המתוארת הוא "היקשה על מילוי תפקידיו ותפקידי כוח המשטרה הנתון לפיקודו במחוז רגיש זה", כפי שנאמר בפרט האזהרה הנוגע לעניין. הראיות שבפנינו מצביעות על כך שזה היה המצב. כשנשאל, אם מערכת היחסים שנוצרה בינו לבין מנהיגות המגזר הערבי הפריעה לו בתפקודו היומיומי, הודה ניצב רון בעצמו, כי "זה הפריע"[244]. מטבע הדברים, ברגע שנוצרו ניכור ואף נתק במערכת יחסים בין מפקד מחוז לבין מנהיגי ציבור רחב במחוזו, יש בכך כדי להקשות על תפקודו כמפקד המחוז ועל תפקוד כוחות המשטרה הנתונים לפיקודו במחוז. מעת שמערכת היחסים מאופיינת בדרישות חוזרות ונשנות של מנהיגי הציבור הערבי במחוז הצפון לפטר את מפקד המחוז ובהימנעות מלהיפגש איתו, אין ספק שהדבר מקשה על תפקוד מפקד המחוז ופקודיו.
192. רכיב נוסף באזהרה הוא, כי "במהלך אירועי אוקטובר 2000, אף היקשה הדבר על יכולתו לקיים הידברות עם מנהיגים אלה, על מנת להביא לרגיעה באירועים". בעדותו הראשונה בפנינו הודה ניצב רון, כי אלה הן העובדות לאשורן. כשנשאל במפורש אם התבטאויותיו לא הקשו על המפגש עם אנשים מהמגזר בתקופת האירועים, השיב "ודאי, ודאי"[245]. אף בשלב השני של העדויות, לאחר שנשלחה אליו אזהרה לפי סעיף 15 לחוק, השיב לשאלת בא כוחו, בדבר השפעת מערכת היחסים בינו לבין המגזר על יכולת ההידברות עם מנהיגים בתקופת האירועים, באומרו "ודאי וודאי שהיא מפריעה"[246]. הראיות שבפנינו תומכות במסקנה זו. כך, במהלך האירועים, נאלץ מפקד המחוז לבקש מקצינים אחרים להידבר עם מנהיגי הציבור הערבי[247]. גם למפגש ביום 3.10.00 בין מנהיגי הציבור הערבי לבין ראש הממשלה, השר לבטחון פנים והקצונה הבכירה של המשטרה, נמנע ניצב רון מלהגיע, לנוכח מערכת היחסים המשובשת שלו עם מנהיגי הציבור הערבי. במפגש זה השתתף במקומו סגנו, תת ניצב אבי טילר[248]. בהזדמנות אחרת, בערב יום כיפור, בעת התרחשות אירוע הקניון, סירב ראש העיר נצרת, מר ראמז ג'ראיסי, בשל מערכת היחסים הנזכרת, לפגוש את ניצב רון, פגישה שנועדה לנסות להרגיע את הרוחות באירוע[249]. זאת ועוד. במקרה בו נפגש מנהיג ציבור ערבי עם ניצב רון בניסיון להרגיע את האירועים, הפך אותו נציג עצמו לאחר מכן למטרה לביקורת קשה מצד הציבור הערבי, כפי שקרה עם חבר הכנסת כנעאן[250].
דברי הסיכום בעדותו של ניצב רון בפנינו בשלב העדויות הראשון מבטאים באופן חד ביותר את השפעת מערכת היחסים הקשה שנוצרה בין ניצב רון לבין מנהיגי הציבור הערבי, על יכולת תפקודו היומיומי כמפקד המחוז ועל תפקודו במהלך אירועי אוקטובר 2000. הוא מעיד על עצמו בהקשר זה בדברים נרגשים, אשר ראוי לצטטם:
"הגעתי למצב שבו במערכות היחסים נוצר קושי לתפקד כמפקד מחוז. נוצר קושי. נדרשתי לכוחות נפש אדירים מדי, עם חריקת שיניים, עם הרצון להוריד את חולצתי ולומר מצד אחד לא נולדתי שוטר, כאחד האדם אני וראו אין לי חטוטרת על גבי אבל חטוטרת וירטואלית, ככל שתהיה, היתה. נשאלתי האם תרמתי בדברי [לקיטוב], אינני יכול להתעלם בכך מהתרומה הזאת. האם אני מכה על חטא? האם אמרתי דבר שקר? דבר עלילה? לא ולא ועדיין ישנם דברים שאני מיצר על כך שאני אמרתי … שנאמרו. אבל הדברים נאמרו והגיעו הדברים לידי כך שאם אינני יכול להשתתף בפגישה, כמפקד מחוז, שמקיים ראש הממשלה עם ראשי ציבור, זה ציבור גדול שהרי בשניים מהמרחבים, גליל ועמקים, יש מעל לחמישים אחוז אוכלוסיית בני מיעוטים. … אם אינני יכול להשתתף בישיבה כזאת כמו גם בישיבות אחרות, קשות או בנסיבות משמחות…".
ובהמשך, לאחר שהוא מציין ראש עיר ערבי אחד המוכן להיפגש עימו - ראש עיריית שפרעם - הוא ממשיך ואומר:
"זה מקרה בודד, כי אחרים אינם נפגשים. אז אחת המסקנות הקשות מאוד שהגעתי למצב שמבחינתי, מבחינת האיפוק וחריקת השיניים קשה, לפעמים בלתי נסבל להמשיך כמפקד מחוז שמצד אחד אמון עצום של פקודיי, [שהוא] לא נקנה בהבל פה, ומצד שני אני בבחינת שור מועד, מבחינת אויב, קשה מאוד"[251].
מסקנתנו היא, אפוא, כי האזהרה הראשונה מעוגנת כראוי בחומר הראיות שבפנינו. אמנם, הקרע והנתק ביחסים בין ניצב רון לבין מנהיגות המגזר הערבי אינם רובצים לפתחו של רון בלבד. מנהיגים רבים מקרב המגזר הערבי תרמו גם הם להעמקת השסע בהתבטאויות קשות וחריפות מצידם, שאין להצדיקן, נגד ניצב רון. אך אין בכך כדי לנקות את ניצב רון על חלקו שלו לקרע ולנתק האמורים.
193. בפרט האזהרה השני מיוחס לניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, בתקופה שלפני פרוץ אירועי אוקטובר 2000, לא הכין כראוי את משטרת המחוז הנתונה לפיקודו למהומות בקנה מידה נרחב אשר עלולות לפרוץ בתחום המחוז. בכלל זה לא ביצע הנחיות להכין תכנית מגירה אשר תקדם פני אפשרות כזו, ולא דאג ליישום לקחי מהומות שהיו באום אל-פחם בספטמבר 1998, לרבות עניין שימוש יתר בכדורים מצופים גומי ולעניין שליטה על כוחות בהפרות סדר".
במסגרת פרט אזהרה זה יוחס
לניצב רון, כי (א) לא הכין תכנית מגירה אשר תקדם פני אפשרות של מהומות, וכן כי (ב)
לא דאג ליישם את לקחי המהומות שהיו
194. תכנית מגירה היא תכנית המתווה את דרך פעולתה של המשטרה עד לפירוט ברמה של כל כוח, כל תצפית וכל מחסום. תכליתה של תכנית כזו היא, להתמודד עם תרחיש מסוים באזור מוגדר, אשר יש חשש שיתממש. דוגמה לתכנית כזו היא תכנית שהכינה המשטרה במחוז תל אביב לגבי אזור יפו. התכנית מפרטת מה הן המשימות המוטלות עליה במצב בו פורצות מהומות, אלו יחידות תהוונה את כוחות המשטרה לביצוע המשימות, לאילו גזרות יחולק השטח, כמה שוטרים ימנה כל כוח ומה תפקיד כל כוח. התכנית קובעת גם את שטחי ההיערכות לכוחות, את אותות הקריאה בקשר לכוחות השונים, את מיקום המחסומים וגם את העובדה שבמבצע יופעל חפ"ק נייד וחפ"ק בתחנה. עוד קובעת התכנית אלו נושאי תפקידים יהיו מפקדי הכוחות השונים. כך, לדוגמה, מפקד גזרה א' יהיה מי שהוא סגן מפקד התחנה באותה עת, ומפקד גזרה ב' יהיה קצין הרישוי של התחנה, וכך הלאה. תכנית כזו יש גם למחוז ירושלים, למקרה של מהומות בהר הבית ובאזורי האוכלוסייה הערבית של העיר.
בתכנית מגירה ניתן גם לקבוע פעולות מקדימות אותן יש לבצע לפני התרחשות האירוע עצמו, כמו קיום מערך מודיעין והתראה שיישען על מודיעין שטח סמוי וגלוי, וכן קיום פעולות הסברה ומפגשים בקרב תושבי האזור ונכבדי השכונה על ידי קציני התחנה המקובלים עליהם.
195. מעלתה של תכנית המגירה הוא בכך, שכאשר יש חשש מפני התרחשותו של האירוע נושא התכנית, המפקד אינו צריך להתחיל ולחפש, רק בשלב זה, פתרונות, או להתחיל בהכנת פקודת מבצע, ולתהות מהיכן יגייס כוחות להתמודדות עם האירוע. כשקיימת תכנית מגירה, יכול המפקד להוציאה ולהתחיל לפעול על פי האמור בה. כך עומדת לרשותו תכנית אשר הוכנה כשעתותיו היו בידיו ולא בדרך של אילתור בעת התממשות הסכנה לקראתה הוכנה התכנית. יתרון נוסף של תכנית המגירה הוא, שכאשר קיים פוטנציאל להתרחשות האירוע מושא התכנית, יכול המפקד להורות לכל קציניו לקרוא את התכנית ולהתחיל לבצע כל אחד את חלקו כמוגדר בה. כך לא זו בלבד שנחסך זמן יקר של כל אחד מהמפקדים, אלא גם נוצר מצב שבו כל המפקדים "משדרים על אותו גל", כך שחשיבתם מבוססת על אותה תכנית וניתן למנוע חוסר תיאום או אי הבנה בין המפקדים. כמו כן, כאשר קיימת תכנית מגירה יודעים מפקדי יחידות אחרות בדיוק כמה שוטרים הם אמורים להקצות כתגבור לאותו מבצע. הדבר חוסך שלב של משא ומתן בין היחידות, שעה שמצד אחד - המפקד האזורי שבאזורו מתרחש האירוע מעוניין בכמה שיותר שוטרי תגבור, ומצד שני - מפקדי היחידות האחרות מעוניינים לשחרר כמה שפחות שוטרים, כדי לא לפגוע בעבודתן של אותן יחידות. תכנית מגירה קובעת על כמה שוטרים תוותר כל יחידה, באופן המחייב הן את מפקד היחידה שמוותר על השוטרים והן את המפקד המקבל את השוטרים.
כמובן, תכנית המגירה אינה כובלת את המפקד ואינה מכתיבה לו את דרך התנהלותו לאורך האירוע. היא מעניקה למפקד עמדת פתיחה טובה בראשית האירוע, כשהיא מפרטת תרחישים אפשריים להתפתחות האירוע[252]. לגבי כל אחד מאותם תרחישים יכולה התכנית לקבוע שלאחר מיקום הכוחות בשטחי ההיערכות הם יפעלו על פי הוראות החפ"ק או בהתאם להתרחשויות[253]. כלומר, לקבוע כי בהמשך האירוע יפעל המפקד בהתחשב בצרכים ובהתפתחויות, על פי פקודות ונהלי המשטרה ועל פי נסיונו ושיקול דעתו.
196. על חשיבותה של תכנית המגירה עמד ניצב יהודה בכר, שכיהן כראש אג"מ במטה הארצי של המשטרה בעת האירועים. בעדותו בפני הוועדה, בהתייחסו לתכנית כזו, אמר, כי "תכנית מגירה זה דבר חשוב, כי למעשה היא יוצרת דפוסי עבודה"[254]. גם ניצב רון אישר בפני הוועדה, כי צריך שתהיינה תכניות מגירה[255].
במשטרה קיימת הבנה לחיוניות של תכניות כאלה, ולדברים שהן צריכות להכיל. בפקודות ובתכניות שונות של המטה הארצי של המשטרה ניתנה הנחיה להכנת פקודות מגירה. כך, למשל, בפקודה הנקראת "מעיין מתגבר", אשר מתייחסת לאפשרות של פריצת מהומות בהר הבית ובקרב ערביי ישראל, נקבע בין היתר כי כל מחוז יכין תכנית מגירה "להיערכות למניעת הפרות סדר במגזר הערבי שבתחומם על בסיס הסד"כ המצומצם שישאר בתחום המחוז"[256]. כך גם בסיכום של תרגיל "חליל צד"[257]. בסעיף הנחיות אג"מ מטה ארצי, נכתב: "המחוזות ייערכו להכנת פקודות מגירה מחוזיות להתמודדות עם התרחישים השונים בהתאם ל'איום הייחוס'"[258]. באופן דומה, בתכנית העבודה למימוש היערכות משטרת ישראל לקראת אירועי "קסם המנגינה" (הכרזה על מדינה פלסטינית ובעקבותיה מהומות בקרב ערביי ישראל), נכתב "היערכות מצב - מחוזיות והכנת מענה מבצעי בהתאם, ובהתבסס על פקודות מגירה על פי התרחישים הנ"ל"[259].
גם פיקוד המחוז הצפוני הכיר בחשיבות עריכתן של תכניות מגירה והורה על הכנתן. בישיבת הערכת מצב שנערכה ביום 30.9.98, לאחר אירועי אל-רוחה באום אל-פחם, אמר מפקד המחוז ניצב רון, כי "יש להכין תכנית מגירה לגבי סד"כ ודרכי פעולה היה ויפרצו בואדי מהומות חדשות"[260]. גם בסיכום שערך מח"ט מג"ב, ניצב משנה בנצי סאו, על אותם אירועים, צוין על ידו, כי "אירועי אום אל-פחם מהווים יומן ל'קסם המנגינה' שיש צורך להיערך לקראתו והכנת פקודות מגירה"[261]. למרות הדברים הברורים, גם של המטה הארצי, גם של מפקד המחוז וגם של מח"ט מג"ב צפון, לא הכינו במחוז הצפוני תכניות מגירה למקרה שתפרוצנה מהומות בקרב ערביי ישראל.
197. במהלך עבודתה קיבלה הוועדה תכניות שונות של המחוז הצפוני. התכניות שהתקבלו הן: "קסם המנגינה" - פקודת היערכות המחוז הצפוני[262], היערכות מרחב גליל ל"קסם המנגינה"[263], פקודת "פלדה לוהטת" מרחב חוף[264], פקודת "פלדה לוהטת" מרחב התפר מג"ב צפון[265], "קסם המנגינה 2" הגדרות ועקרונות בדבר היערכות חטמ"ר מג"ב צפון לקראת הידרדרות אלימה בשטחים[266], פקודת "פאת שדה" להיערכות מרחב גליל[267], פקודת מבצע "פאת שדה" - היערכות המחוז הצפוני[268] ופקודת "קסם המנגינה" במג"ב צפון[269]. תכניות אלה אינן תכניות מגירה. הן חסרות את המאפיינים עליהם עמדנו. לא ניתן בעת הצורך להוציא מהמגירה תכנית מתכניות אלה ולפעול על פיה באופן שיתן מענה מקיף לתרחיש המתממש. אמנם במספר תכניות קיימים קטעים שיכולים להוות חלק מפקודת מגירה, כדוגמת טבלאות של כוחות ומשימות, אך חסרים בהן חלקים חשובים אחרים של תכנית מגירה. כך, למשל, חסרה התייחסות לשאלות, כמו מה יעשו השוטרים באום אל-פחם, היכן יוצבו, האם עליהם לתפוס עמדות בפאתי היישוב (כמו ליד הבית האדום), או שמא עליהם לתפוס עמדות רק על הכביש ובצידיו? האם יש לבצע מעצרים או להימנע מהם? שלושת המסמכים האחרונים של מג"ב, שנזכרו לעיל, מפרטים את היערכות מג"ב בכל האזורים הנתונים לאחריותו במחוז הצפוני, ולכן הם כלליים יותר ואינם נותנים פתרונות לבעיות האופייניות לכל זירה בנפרד. תכנית מגירה מתייחסת בדרך כלל לזירה ספציפית ולכן היא מפורטת יותר ומשתדלת לתת מענה לתרחישים העיקריים הצפויים באותה זירה. מאחר שהתוכניות של מג"ב צפון מתייחסות לכל האזורים במחוז הצפוני, אין בהן חיבור שהוא הכרחי בין המפקד המקומי של המשטרה לבין מג"ב. כך, למשל, אין חיבור בין תחנת עירון שבתחומה נמצאת אום אל-פחם לבין מג"ב. בשל נתק זה חסרה בתכניות שהפיק מג"ב התייחסות ליסודות חשובים, כמו כוח אדם בנושאי חקירות, הנצחה ומודיעין, שבדרך כלל נמצאים באחריות המשטרה "הכחולה".
198. ראשי אג"מ במטה הארצי העידו בפנינו, כי לא היתה למחוז הצפוני כל תכנית מגירה לאירועים מסוגם של אירועי אוקטובר. כך העיד ראש האג"מ, ניצב יהודה בכר[270], ואישר, כי דבר זה אינו תקין ואחראים לכך גם המחוז הצפוני וגם המערכת האג"מית[271]. גם ראש מחלקת מבצעים במטה הארצי, ניצב משנה עזרא אהרון, אישר בעדותו, כי לא היתה תכנית מגירה למחוז הצפוני, באומרו: "אני יודע על ההיערכות שלהם, אני לא יודע מסמך כתוב שלהם עם תכנית מגירה". בהמשך אף אישר, כי הוא "היום יודע שלא היתה"[272].
קצינים מפיקוד המחוז הצפוני שנחקרו בוועדה אישרו גם הם, כי לא הוכנו תכניות מגירה למחוז הצפוני. ניצב משנה דב לוצקי, שהיה בעת האירועים קצין האג"מ של המחוז, העיד בפנינו כי תכנית המגירה היחידה שהיתה היא התכנית שעניינה העברת תגבורות לירושלים על פי פקודת "מעיין מתגבר", והוסיף וציין: "ואין שום תכנית מגירה אחרת וזאת אני אומר למיטב ידיעתי. גם לא נדרשנו לשום תכנית מגירה אחרת. בעקבות האירועים יש לנו תכניות מגירה, אבל לא היה לפני כן"[273]. ניצב רון אישר, כשהעיד בפעם הראשונה בפנינו, כי "לא היתה תכנית מגירה ברזולוציה כזו שיכלה לתת מענה לאירועים מהסוג הזה"[274]. כאשר נחקר על ידי אוספי החומר של הוועדה, הוא ציין, כי "בתחנת עירון אין תכנית מה עושים למשל אם ציר 65 נחסם"[275]. גם התכנית להעברת תגבורות מירושלים לא נערכה בצורת פקודה כנדרש, אלא ניתן לה ביטוי בתרגיל שכונה "דרך הצפון"[276]. כבר אמרנו, שחשיבותה של תכנית מגירה היא, בין היתר, בהיותה מועלית על הכתב כך שניתן לעשות בה שימוש בעת הצורך, ללא צורך בבירורים מיותרים.
לא התעלמנו מכך שכאשר נחקר ניצב רון בשנית בפנינו, לאחר קבלת האזהרה, הוא העלה גרסה חדשה, לפיה היו תכניות מגירה במחוז הצפוני[277]. אנו מעדיפים את גרסתו הראשונה של ניצב רון. נוסיף, שלו גרסתו השנייה היתה הנכונה, היתה מתמיהה ואולי מדאיגה העובדה שלא נעשה בהן שימוש בזמן אמת. ניצב רון לא דרש מפיקודיו לפעול על פיהן והוא גם לא ידע עליהן בזמן אמת או בעת עדותו הראשונה בוועדה. גם קצינים זוטרים במחוז, אשר אמורים לפעול בעת פקודה על פי תכנית המגירה, לא ידעו על קיומה של תכנית כזו. פקד שלום גדסי מתחנת עירון, שהיה מפקד נקודת בּאקה אל-גרבּייה בעת המהומות, נשאל על ידינו, אם היו תכניות מגירה כלשהן ותשובתו היתה שאין הוא יודע על קיומן[278]. אכן, מעדויות מפקדים באשר לאירועים השונים יודעים אנו, כי לא נעשה כל שימוש בתכניות מגירה. תכניות כאלה לא הוזכרו כלל בישיבת הערכת מצב של המחוז הצפוני ביום 1.10.00 בבוקר ולא בעדויות על הפעילויות השונות של כוחות המשטרה במקומות השונים. סביר להניח, שאילו היו בנמצא תכניות כאלה היתה ניתנת הוראה לפעול לפיהן.
199. הנה כי כן, על אף הנחיות המטה הארצי של המשטרה, ולמרות שפיקוד המחוז הכיר בנחיצותן של תכניות מגירה, בין היתר, כאחד מלקחי אירועי אל-רוחה ב-1998, תכניות כאלה לא הוכנו על ידי המחוז הצפוני. היעדר התכניות גרם לכך שכוחות המשטרה לא "נכנסו" לאירועים כשהם מוכנים באופן הטוב ביותר האפשרי בהתאם לנסיבות. תכנית מגירה, לו היתה, עשויה היתה לקבוע, כי במקומות מסוימים יתעמתו עם מתפרעים רק לאחר שיצברו את הכוחות הדרושים לשם כך. ניתן היה לקבוע בה, כי בשלב הראשון ייסגרו הצירים בהם מתרחש האירוע והתנועה תופנה לצירים חלופיים שייקבעו מראש בתכנית, וכי רק לאחר צבירת כמות מספקת של שוטרים, יפעלו להשלטת הסדר. בהיעדר תכנית שתקבע כך כוחות משטרה החלו במקומות רבים לפעול על אף היותם מעטים מדי, וכך נקלעו למצוקה. מצוקה זו גרמה לשניים: ראשית, לתחושת ניצחון אצל המתפרעים, תחושה אשר עודדה אותם להמשיך ולהתפרע. שנית, בשל הרגשת המצוקה, נדרשו השוטרים לא אחת לירות גלילוני גומי בכמות גדולה יותר ומטווח קצר ביותר ואף היו מקרים של ירי באש חיה. הדבר גרם לנפגעים, לפצועים ואף להרוגים. תוצאה מצערת זו אף הביאה להסלמת האירועים ולהתפרעויות קשות עוד יותר.
אין גם לשלול את האפשרות, כי היעדר תכנית מגירה גרם לחלק מהמפקדים לקבל החלטות אשר לא תאמו את הנסיבות. לדוגמה, ביום האירועים הראשון באום אל-פחם החליט מפקד האירוע, ניצב משנה בנצי סאו, לתפוס בית מגורים בפאתי היישוב אשר שולט על הצומת ("הבית האדום"). החלטה זו גרמה להתפרעויות קשות בסביבות אותו בית, שגרמו לנפגעים רבים ולהרוגים. החלטה זו של בנצי סאו נעשתה בניגוד להנחיות מפקד המחוז. אילו היתה קיימת תכנית מגירה ובה הנחיה שאין להיכנס עם כוחות משטרה, לפחות לא בשלב הראשון, לתחום אום אל-פחם, יתכן מאוד שהיה בכך כדי למנוע את משלוח הכוחות אל הבית האדום, על כל התוצאות הקשות שנגרמו עקב כך.
200. לניצב רון יוחס גם שלא דאג ליישום לקחי המהומות באום אל-פחם בספטמבר 1998. אחד מהלקחים היה הצורך בהכנת תכניות מגירה אשר, כאמור, לא הוכנו. יוחס לו גם שלא יישם את הלקחים לעניין שימוש יתר בכדורי גומי ולעניין שליטה על הכוחות בהפרות סדר. בסיכום האירועים של אום אל-פחם ב-1998, נזכרו השימוש המופרז בכדורי גומי והיעדר השליטה על הכוחות. בנושאים אלה של היעדר שליטה בכוחות ושימוש יתר בכדורי גומי, ככל שאלה נוגעים לניצב רון, נעסוק להלן. בנושא השליטה בכוחות נדון במסגרת הדיון בפרט האזהרה הרביעי אשר עניינו, בין היתר, הוא אי הפעלת חפ"ק על ידי ניצב רון. בנושא השימוש הרב בכדורי גומי נעסוק במסגרת פרט האזהרה התשיעי. נאמר כבר כאן, שהוכח שניצב רון לא פעל די הצורך להפחתת השימוש בכדורי גומי ולא עשה די בנושא השליטה על הכוחות במהלך הפרות סדר, ועל כן העובדות שבבסיס פרט האזהרה השנייה הוכחו אף הן.
201. בפרט האזהרה השלישי מיוחס לניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, לא דאג להיערכות מספקת של כוחות משטרה בתחומי המחוז לקראת יום 1.10.00 ובמהלכו, אף שצפה, או היה צריך לצפות, אפשרות לאירועים של הפרות סדר ביום 1.10.00".
202. בפרק בו דנו לעיל, ביכולת לצפות את אירועי אוקטובר[279], הבהרנו על שום מה היה צפוי, כי ב-1.10.00 יתרחשו אירועים אלימים במגזר הערבי. על רקע האירועים והתהליכים שקדמו ל-1.10.00, צפו רבים שאירועים כאלה עומדים לפרוץ, אם גם לא צפו את עוצמתם. לאחר ניתוח הראיות קבענו לעיל[280], בסיכום נושא הצפי, כי האירועים שפרצו ב-1.10.00 לא היו בגדר הפתעה. באופן כללי, גם אם לא בפרטיהם ובעוצמתם, היו אלה אירועים צפויים וחובה היתה על כל הגורמים הממונים, כל אחד במסגרת תפקידו, לפעול לקראתם. מכיוון שלא ניתן לצפות מראש ובמדויק כיצד יתפתחו אירועים מסוג זה, אסור היה לגורמים אלה לצאת מהנחה שמה שהיה - דהיינו, אירועי אלימות כפי שאירעו במגזר הערבי בעבר, ולא חמורים מהם - הוא שיהיה. אי הידיעה לגבי העומד להתרחש, צריכה היתה להביא לכך שלא תישלל אפשרות לאירועים חמורים מאלה שאירעו בעבר. מה גם, שבתחילת אוקטובר הצטברו מספר תהליכי רקע והתפתחויות מיידיות של הימים האחרונים, אשר היה בהם כדי להצביע על אירועים קשים העלולים להתרחש במגזר הערבי. ניצב רון נמנה עם הגורמים הממונים הנזכרים לעיל, ועל רקע כל שאמרנו בנושא זה, אין לשעות לטענתו, כי לא צפה ולא היה צריך לצפות, כי עומדים לפרוץ אירועי אלימות קשים במגזר הערבי.
203. נוסף לכל האמור, הגיעו ביום 30.9.00 מספר מידעים קונקרטיים שהיה בהם כדי להזין צפי של עימותים אלימים במגזר הערבי למחרת היום, ומידעים אלה היו זמינים לניצב רון. כפי שנבהיר להלן, מידעים אלה היו למעשה בידיעתו וגם אם לא היו בידיעתו - לו פעל כהלכה, היו אלה מגיעים לידיעתו עוד ב-30.9.00.
בשל החשש מאירועים אלימים במגזר הערבי נדרש, במברק יומי של המטה הארצי של המשטרה מימים 29.9.00 ו-30.9.00, איסוף מודיעין בזו הלשון: "היערכות מודיעינית ואיסוף מל"מ [מידע לפני מבצע] בקרב ערביי ישראל למיפוי פוטנציאל ההפס"ד ולאיתור מוקדם של כוונות להפרות סדר כתוצאה מהאירועים בהר הבית"[281]. קצין המודיעין של המחוז הצפוני, סגן ניצב ניסים עידן, היה ער לצורך בהיערכות זאת וב-29.9.00 שלח הוא עצמו מברק[282], עוד לפני שקיבל את המברק מן המטה הארצי. במברק זה, שהופנה אל כל גורמי המודיעין במחוז, הנחה סגן ניצב עידן לאסוף מודיעין על כוונות פעילות מצד של ערביי ישראל. הוא גם הורה, שכל מידע כזה יועבר אליו מייד וכן למוקד אמ"ן. אנו יודעים היום, שמידעים כאלה, 14 במספר, אכן התקבלו במרחב העמקים והגליל כבר במהלך יום ה-30.9.00. המידעים המתייחסים למרחב העמקים[283] כללו מידע כללי לגבי הלכי הרוח במגזר הערבי, על פיו קיים צפי להפרות סדר ולחסימות כבישים למחרת היום. כמו כן, התקבלו מידעים לגבי אירועים צפויים במקומות מסוימים. המידעים הנוגעים למרחב הגליל מרוכזים במסמך אחד[284] והיתה לנו הזדמנות לעיין גם במסמכי המידע המקוריים עליהם מבוסס מסמך זה[285]. גם המידעים המתייחסים למרחב גליל כללו מידע על הלכי הרוח במגזר הערבי וצפי של הפרות סדר ושל חסימות כבישים ביום המחרת. גם מידעים אלה ציינו אירועים צפויים במקומות ספציפיים.
המידעים הנזכרים, צריך לומר, קלעו היטב למטרה. כל אותם מידעים בהם הועלה חשש להפרות סדר ולסגירת כבישים, התממשו למחרת היום.
כל המידעים רוכזו במחוז
הצפוני של המשטרה. קצין המודיעין סגן ניצב עידן העיד בוועדה, כי לא הגיע אליו שום
מידע[286],
אך מקטע אחר בעדותו עולה מסקנה שונה. מעדותו בקטע זה[287]
עולה, שהוא קיבל רשימה של מקומות בהם אמורות היו להיערך הפגנות. הרשימה הומצאה לו
ממודיעין מרחב הגליל ומהיועץ לענייני ערבים. הכוונה היא בבירור לאותם 14 מידעים
שהזכרנו לעיל. בין היתר, זכר סגן ניצב עידן מתוך הרשימה כי באשר ליישוב טמרה נזכרה
השעה 11:00 כשעת פעילות צפויה. ואכן, לפי המידע המתייחס ליישוב זה, עצרת המחאה בו
היתה אמורה להתקיים בשעה
204. ניצב רון נחקר באשר למידעים האמורים. בעת חקירתו נשאל לגבי מידעים הנוגעים למרחב העמקים בלבד והוא העיד שאלה מוכרים לו ואין צורך להראותם לו[288]. מעדותו של ניצב רון עולה, כי ידע על תוכנם של המידעים בעת האירועים. כן עולה, כי בשיחה שלו עם ראש אג"מ במטה הארצי, בה ביקש להקצות כוחות נוספים למחוז הצפוני, מסר לראש אג"מ את תוכנם[289].
205. נוכל להוסיף בהקשר זה, שלניצב רון היתה התרשמות או הרגשה - מעין "תחושת בטן" - על העומד לפרוץ. על רקע זה ביקש הקצאת כוחות למחוזו והצליח למנוע את ההעברה לירושלים של חלק מאנשי היס"מ שבמחוז. הוא גם ידע על עבודת מודיעין הנעשית בשטח לגילוי האמור להתרחש. בנסיבות כאלה, אפילו לא היו מגיעים אליו המידעים הנזכרים שיזמום אחרים, היה עליו לברר מיוזמתו-הוא אם יש מידע כלשהו החשוב להערכת העומד להתרחש. כפי שהובהר לנו על ידי עדים רבים, למידע קונקרטי "מהשטח" יש ייחוד וחשיבות רבים, ולא היה כל קושי שיבקש לברר, הוא עצמו או באמצעות אחרים, מה המידע שנצבר לקראת אירועי יום המחרת ה-1.10.00. די היה בשיחת טלפון עם קצין המודיעין המחוזי כדי לקבל תמצית של המידע שהגיע מהמרחבים. לפיכך, גם אילו לא היה מגיע הנושא לידיעתו של ניצב רון, היינו רואים באי נקיטת יוזמה מצד רון לבירור המצב המודיעיני, מחדל הראוי לביקורת.
על רקע הצפי כאמור עלינו לבחון, אם ניצב רון דאג להיערכות מספקת של כוחות המשטרה בתחומו, הן לקראת 1.10.00 והן ביום זה עצמו. תשובתנו לכך שלילית. על אשר היה על פיקוד המשטרה לעשות - עמדנו לעיל[290]. כאן ענייננו במה שהיה על מפקד המחוז הצפוני לעשות במסגרת מילוי תפקידו.
206. ביום 30.9.00 בשעה 18:30 נשלח מברק בנושא ההיערכות על ידי המטה הארצי[291]. מברק זה, אשר הגיע גם למחוז הצפוני, כלל, בין היתר, את ההנחיות אשר הורו, כי "מחוזות מ"י [משטרת ישראל] ירעננו את פקודת 'קסם המנגינה' למקרה של התגברות אירועים, תוך מוכנות להפעלת פקודת 'פלדה לוהטת' 'ברונזה' ובמתארים חריגים כגון 'שדה' בתאום עם צה"ל, פרוט ההנחיות בנושא בגוף מברק זה".
הנחיית המפכ"ל באותו מברק היתה, לקיים "היערכות מוגברת על בסיס 'קסם המנגינה' מצב א' - 'שגרה מוגברת'". במסגרת הנחיות אג"מ/מב"צ שבמברק, פורטו עיקרי ההיערכות הארצית ומעבר ל"שגרה מוגברת" מצב א', על פי פקודת "קסם המנגינה". היערכות זו כוללת, בין היתר, "היערכות מוגברת במגזר הערבי במוקדי החיכוך, במקביל להידברות עם ההנהגה המקומית, מתוך מגמה להכיל את האירועים ולמנוע התרחבותם"; "סימון כוחות עתודה והקצאת אמצעי ניוד למחוזות בצמוד לכוחות"; "אחיזה ונוכחות מוגברת למניעת חסימת צירים עיקריים בשילוב את"ן"; "היערכות להפעלת את"ן כמפקדה משימתית בצירים סביב מוקדי החיכוך על פי דרישה"; "היערכות לפינוי נקודות מאויימות במוקדי החיכוך ע"ב הערכת מצב מחוזית" ו"היערכות אפשרית לסגירת צירים, בידודם והפניית התנועה לצירים חלופיים ע"ב הערכת מצב מפכ"ל/ממ"ז".
כן נדרשה במברק, במסגרת הסעיף העוסק ב"היערכות לאירועים/ערביי ישראל", נוסף לצורך באיסוף מידע, גם "הידברות עם ראשי הרשויות ומנהיגי הציבור הערבי בדגש על שפרעם ואום אל-פחם למניעת פריצת הפרות סדר ואירועים בתחומם". המברק הורה גם על "היערכות מבצעית לאפשרות של פריצת הפס"ד במגזר הערבי ע"ב הערכת מצב מחוזית ומיפוי מוקדי האירועים".
רוב הדרישות וההנחיות אשר במברק זה - לא בוצעו. כך, לא נעשה ריענון של פקודת "קסם המנגינה", לא היתה היערכות מוגברת במגזר הערבי במוקדי החיכוך, לא היו אחיזה ונוכחות מוגברות למניעת חסימת צירים עיקריים בשילוב עם אגף התנועה ולא היתה הידברות עם ראשי הרשויות ועם מנהיגי הציבור הערבי, בדגש על שפרעם ואום אל-פחם, למניעת הפרות סדר ואירועים בתחומם. הידברות מוקדמת היא צעד חיובי ומועיל, אך הוא לא ננקט כנדרש.
207. נוסף לכך, היה מקום לכך שמפקד המחוז הצפוני יפעיל את שיקול דעתו, ובהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות המידעים הקונקרטיים שנזכרו לעיל, ירכז את כל כוחות המשטרה העומדים לרשותו מבעוד מועד ויקרא לשוטרים לשוב לתפקידם מחופשת החג, כבר ביום 30.9.00 בשעות הערב, לקראת יום המחרת. אם ביום 30.9.00 פנה ניצב רון בדרישה אל ראש אג"מ לתגבור מחוזו ולא נענה, האם אין זה מתבקש ומובן מאליו שהיה עליו לגייס לפחות את כל הכוחות (המעטים מדי לדעתו), אשר עמדו לרשותו? אכן, הנסיבות הצדיקו ביטול חופשות במחוז הצפוני. נזכיר, כי במחוז הצפוני מתגוררים למעלה ממחצית ערביי ישראל ונכללים בו מקומות מועדים, על פי נסיון העבר, להתפרעות ולפורענות, כמו אום אל-פחם, נצרת, סח'נין ועוד. כתוצאה מכך שלא ננקטו צעדי היערכות והכנה, לא נמצאו כוחות משטרה ניכרים במרבית המקומות הבעייתיים. רק בשעות הצהריים של יום 1.10.00 הוזעקו כל אנשי המחוז לשוב מחופשותיהם. עבר פרק זמן ניכר עד שעלה בידי המשטרה לנסות, לא תמיד בהצלחה, להשליט סדר.
בנסיבות האמורות, נכון יהיה לומר שלא רק מפכ"ל המשטרה לא מילא אחר חובתו באי גיוס כלל כוחות המשטרה והחזרתם מחופשותיהם לקראת 1.10.00, כמבואר לעיל[292]. גם מפקד המחוז הצפוני היה נגוע במחדל של היעדר היערכות מתאימה של כוחות המשטרה במחוז הצפוני לקראת ה-1.10.00. אמנם, ניצב רון הצליח למנוע את העברת חלק משוטרי היס"מ למחוז ירושלים, ודבר זה הביא תועלת למחוז בימים שבאו לאחר מכן, אך בכך לא היה די בנסיבות המקרה. אשר על כן, גם בנושא זה הוכחו פרטי האזהרה שנשלחה לניצב רון.
208. בפרט האזהרה הרביעי מיוחס לניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, בימים 1.10.00 ו-2.10.00 לא נתן דעתו במידה מספקת לצורך לקבל מידע עדכני, מלא ומפורט ככל הניתן בנסיבות העניין, על הקורה במחוז הנתון לאחריותו. בגדר זה, נמנע מהפעלת חפ"ק נייד בצמוד אליו, כמתחייב מן הנוהל המשטרתי המחייב זאת. כתוצאה מכל אלה, נפגעה יכולתו לנהל את פעילות המשטרה באירועים הרבים שהתרחשו בתחומי המחוז".
בפרט אזהרה זו נתמקד במחדל של הימנעות ניצב רון, בימים 1 ו-2 באוקטובר 2000, מהפעלת חפ"ק נייד שילווהו באשר ילך, על כל המשתמע והנובע מכך. תוכן האזהרה טומן בחובו נושאים נוספים, אשר ההתייחסות אליהם תיעשה במסגרת דיון באזהרות אחרות. כך, למשל, יידון היעדר מודעות מספקת מצד ניצב רון לצורך לקבל מידע עדכני ומלא ככל הניתן על הקורה במחוז הנתון לאחריותו, באמצעות עריכת תחקירים מבצעיים וכתיבת דו"חות מבצעיים על ידי השוטרים, במסגרת פרטי האזהרות העשירי וה-11. היעדר ניסיון מצידו של ניצב רון לברר מיד את הנסיבות בהן נגרם מותו של כל אחד מהאזרחים שנהרגו ב-1.10 וב-2.10, יידון להלן במסגרת הדיון על פרט האזהרה החמישי.
209. כאשר נמסרה לראשונה גרסתו של מפקד המחוז, ניצב רון, בהודעתו לאוספי החומר של הוועדה[293], התברר, כי הוא אינו מכיר ולא הכיר את הפרטים של אירועים מרכזיים אשר התרחשו ביומיים הראשונים של המהומות. לגבי האירוע בכפר ג'ת, שם נהרג אדם, אמר: "איני מכיר את אירועי ג'ת באופן מספק"[294]. לגבי אירוע תרדיון, שם נהרגו שניים, ציין "איני מכיר הסיטואציה"[295]. גם תפיסת הבית האדום באום אל-פחם, שהיתה במוקד האירועים במקום זה ביום המהומות הראשון וגם שם נהרגו שני אזרחים, לא היתה ידועה לניצב רון. למעשה, נודע לו על תפיסת הבית האדום רק מפי אוספי החומר בעת גביית ההודעה[296]. גם בשלבים מאוחרים יותר, כשהעיד בפני הוועדה, לא הכחיש ניצב רון, כי לא ידע מה קורה בזירות חשובות שונות. כך, למשל, הוא מסר בעדותו השנייה בוועדה: "…כי אתה נדרש לנייד כוחות על פי הבנתך ופעם אחת אתה מחטיא, כי במשגב לא ידעתי בדיוק מה קורה"[297]. ניצב רון מאשר בדברים אלה לא רק שהיה חסר לו מידע, אלא גם כי כתוצאה מכך קיבל החלטות שהחטיאו את מטרתן.
כל הדוגמאות לעיל מצביעות על אי ידיעה ועל חוסר שליטה מספיקים של מפקד המחוז באירועים שהתרחשו בתחום אחריותו באותם ימים. מפקד מחוז אמור לקבל מידע עדכני ומפורט על המתרחש בתחומי המחוז שלו. אם מידע כזה אינו זורם אליו, הוא חייב לדרוש אותו ולהפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי לוודא כי הוא אכן מקבל את המידע הדרוש למילוי תפקידו בכל זמן נתון. זרימת המידע אליו נועדה לתת לו תמונה מפורטת של המתרחש במחוז, כדי שיוכל לקבל את ההחלטות הנכונות על פי תמונת המצב ולהעביר בהתאם לכך הנחיות ופקודות לכוחות הכפופים לו.
כשנחקר ניצב רון בפנינו הוא גרס, שהיה זה בלתי אפשרי שיעסוק בכל האירועים שהתרחשו בה בעת, ועל כן הוא היה מעורב באירועים החשובים בלבד. הוא ציין, כי כדי לדעת אודות אירוע מסוים שהוא חשוב יותר, עליו לקבל "איזה שהוא ניצוץ, איזה שהוא גירוי, בזה שאתה עוסק … ומנסה את הגירוי הזה להפוך לידיעה ודאית … כצעקתה, לא כצעקתה…"[298].
ברם, הכלי שאמור היה לספק למפקד המחוז אותו ה"ניצוץ" או ה"גירוי" הוא החפ"ק (חבורת פיקוד קדמית). החפ"ק אמור לפעול ליד המפקד ולהזין אותו בזמן אמת במידע על המתרחש באירועים השונים. החפ"ק הינו כלי הצמוד למפקד בשטח ומטרתו לסייע למפקד בפיקוד ובשליטה על הכוחות. בדרך כלל מבוסס החפ"ק על כלי רכב, והוא כולל אמצעי קשר המאפשרים לעקוב אחרי המתרחש בזירות שונות. החפ"ק מאויש בידי ממלאי תפקידים אשר מאזינים למתרחש, מקבלים דיווחים ומעבירים הנחיות. החפ"ק הוא אמצעי אשר נמצא סמוך למפקד בשטח עצמו, זאת בניגוד למרד"מ (מרכז דיווח מבצעי) אשר נמצא מאחור, בדרך כלל במטה היחידה.
210. יכולתו של ניצב רון לשלוט בכוחות, נפגמה לא רק באירועים שבהם לא נכח. מתברר, כי גם באירוע בו נכח ואשר עליו פיקד אישית, פגע היעדר החפ"ק ביכולתו לשלוט בכוחות. ביום 2.10.00 פיקד ניצב רון באופן אישי על האירוע באום אל-פחם. מתברר, שבאותו יום ניתנו פעמיים הנחיות לסגור את ציר 65 שלא על דעתו. בפעם הראשונה - על ידי ניצב משנה בנצי סאו בשעה 13:21. לניצב רון נודע על הנחיה זו והוא ביטל אותה. בפעם השנייה הועברה הנחיה בקשר לסגור את הציר על ידי קצין האג"מ של מג"ב צפון, סגן ניצב חיים אבו חצירה, בשעה 13:35. לא היתה כל התייחסות של ניצב רון להנחיה זו והוא לא ביטל אותה. בפועל, הנחיה זו לא בוצעה. שאלנו את ניצב רון על הנחיה זו, ובתשובתו הוא תיאר מצב מוזר: "אמת, כי נשמע [הוראה] בקשר ואז מתנהל בירור שלי מי נתן את ההוראה. איש איננו מודה, איש איננו יודע מי נתן את ההוראה ואינני יודע מאיפה צץ הדיווח הרשום הזה שנתן אבו חצירה. באותו מקום על הגבעה איש איננו מודה ואינני מצליח לרדת לאשורם של דברים מאיפה, אבל הקריאה הזאת נשמעה ועל כן היא נרשמה במרד"מ"[299]. כלומר, ניתנה הנחיה חשובה ברשת הקשר, ולמפקד המחוז אין מושג מי נתן את ההנחיה ומדוע ניתנה. כתוצאה מכך נוצר מצב אבסורדי בסביבתו של מפקד המחוז, כשהוא מתשאל את הנוכחים כדי לברר מי נתן את ההנחיה, אך תשאול זה אינו מניב תוצאות. בעיצומו של אירוע קשה ביותר, כאשר קיימים שוטרים פצועים וצלפים יורים על מתפרעים, נאלץ מפקד המחוז לחקור את השוטרים סביבו בעניין ההנחיה. נזכיר בהקשר זה, כי לגרסת בנצי סאו דובר בהנחיה שקיבל ממפקד המחוז עצמו ושהוא העבירה לקצין האג"מ שלו, חיים אבו חצירה, וקצין האג"מ הוא שנתן את ההנחיה בקשר[300]. כל זה היה נמנע, כמובן, לו היה ליד מפקד המחוז חפ"ק שמתפקד ביעילות. במקרה כזה, כל ההנחיות היו ניתנות באמצעותו, לא היו ניתנות הנחיות שאינן על דעת מפקד המחוז ולא היה נוצר מצב בו לא היה ניתן לברר לבטח מי נתן הנחיה ומדוע.
211. אכן, החפ"ק הפועל בצמוד למפקד מחוז הוא הכלי העיקרי בידי המפקד לאיסוף מידע בשעת מבצע או אירוע גדול. אם ניצב רון היה מפעיל חפ"ק כראוי, חפ"ק שהיה מאזין לרשתות הקשר העיקריות שבתחומי המחוז, הוא היה יודע בזמן אמת אודות האירועים המתרחשים, הוא היה יכול לעקוב במהלך האירועים אחר ההתפתחויות, להעביר הנחיות בזמן אמת למפקדי הכוחות בשטח ולהיות "עם היד על הדופק".
על חשיבות החפ"ק עמדו ראשי האג"מ במשטרה בעדותם בפנינו. כך השיב ראש אג"מ במשטרה, ניצב יהודה בכר, שהיה מקום להפעיל חפ"ק נייד במחוז הצפוני על מנת לטפל באירועים המתרחשים בכמה מוקדים במקביל[301]. סגן ראש האג"מ במשטרה, תת ניצב מרדכי נחמני, הבהיר גם הוא, כי במצב של התמודדות עם כמה עשרות אירועים במקביל, יש להשתמש בחפ"ק[302]. על חשיבות החפ"ק ונחיצותו העיד ניצב רון עצמו[303]. על חיוניות החפ"ק ניתן ללמוד גם מדבריו של ניצב רון בדבר קשייו לדעת על אירועים רבים המתרחשים בו-זמנית בתחומי המחוז הצפוני ועל עוצמתם[304].
212. ההחלטה אם להפעיל חפ"ק אינה תלויה רק בדעתו של מפקד מחוז על מידת חשיבותו. קיים נוהל משטרתי מפורש ומפורט אשר מנחה מתי יש להפעיל חפ"ק, והוא כולל הוראות להפעלתו. הנוהל הוא משנת 1994 ונקרא "הפעלת חפ"קים ארצי"[305]. הנוהל מגדיר את ייעוד החפ"ק ותפקידיו. בין יתר התפקידים המפורטים שם נרשם גם, כי "רכב החפ"ק הינו רכב קשר המשמש כלי עזר למפקד לצורך שליטה ופיקוד על כוחות בשטח בעת אירוע, תוך כדי מתן מענה יעיל לבעיות דיווח, שליטה בין הכוחות והגורמים הפועלים בשטח". באשר לתפקיד החפ"ק נאמר, כי "ממנו ניתן לנהל ולשלוט על אירועי תגובה", וכי "חפ"ק אמור לספק את האמצעים הנחוצים לאיסוף נתונים, קבלת החלטות, הפצתן וביצוע באיזור האירוע". הנוהל קובע גם את סוגי האירועים בהם יופעל רכב חפ"ק. בין היתר, נקבע כי רכב החפ"ק יופעל במקרים של אירועי תגובה. המונח המשטרתי "אירועי תגובה" מתייחס למצבים בהם המשטרה נדרשת להגיב לאירועים המתרחשים בשטח. אירועי אוקטובר, בהם נדרשה המשטרה להגיב על התפרעויות וחסימת צירים, מהווים דוגמה טובה לאירועי תגובה.
על פי הנוהל, יאוייש צוות החפ"ק על ידי: מפקד, עוזר מפקד, קצין קשר וקשר, שני סמלי מבצעים וקצין תחבורה (נראה שהכוונה לנהג). בהמשך נכתב, כי "יתכנו שינויים בהרכב צוות החפ"ק בהתאם לחומרת האירוע כאשר הכתוב לעיל הינו מינימום ההכרחי".
הנוהל מפרט גם את תפקידיהם של כל אנשי החפ"ק, כל אחד על פי מקצועו. מפירוט זה עולות חשיבותו הרבה של החפ"ק והעבודה הרבה שהוא נדרש לבצע. תפקידי מפקד החפ"ק מלבד הפיקוד עצמו על הצוות הם: "מעקב אחר כל הדיווחים לקבלת תמונת מצב מהירה, ברורה ומעודכנת והעברתה למפקד בהתאם לצורך ובכל רגע בו יידרש למסור תמונת מצב עדכנית"; "ריכוז מידע, נתונים והמלצות גורמים מקצועיים וגורמי חוץ באמצעות הנציגים וקציני הקישור שיגיעו לחפ"ק בכפוף לאופי האירוע והעברתם למפקד", וכן "העברת כל החלטה/הודעה של מפקד האירוע לגורמים המקצועיים". תפקידי קצין הקשר והקשרים הם להאזין לרשתות הקשר לצורך מעקב שוטף. סמלי המבצעים חייבים גם הם להאזין לרשתות הקשר, לענות לטלפונים, לבצע רישומים ביומן המבצעים ולבצע רישומים בטבלאות עזר ובמפות. נוסף לאנשי הצות הקבועים, קובע הנוהל כי ניתן להוסיף אנשים לצוות החפ"ק בהתאם לאופי האירוע. ניתן להוסיף לצוות גם נציג מודיעין, נציג חקירות, נציג חבלה וכן גורמים חוץ-משטרתיים כמו אנשי שב"כ, צבא, רשויות מקומיות, מד"א, כיבוי אש וכדומה.
על פי הנוהל ברור, כי הפעלת מרד"מ אינה מבטלת את הצורך בהפעלת החפ"ק, וגם לא להיפך. בהקשר זה נכתב בנוהל: "החפ"ק והמרד"מ יעדכנו אחד את השני במהלך האירוע אודות כל הדיווחים המתקבלים". עוד נכתב, כי "מרד"מ הנוגע יהיה מוכן בכל עת לאמת דיווחים ולרכז נתונים בהתאם לדרישות החפ"ק". מהנחיה זו ברור, כי המרד"מ כפוף לחפ"ק בעת פעילות מבצעית.
ניצב רון ניסה לתרץ את אי השימוש בחפ"ק גם בהיות החפ"ק כלי רכב מסורבל ולכן בעל קשיי עבירות[306]. אכן, נוהל החפ"ק כולל רשימה ארוכה ביותר של ציוד, אשר עלול להפוך את החפ"ק למסורבל ביותר. אולם חלק מהציוד שרשום בנוהל אינו נדרש במרבית האירועים, כמו, למשל, שרשרת שלג, חליפת אב"כ, אלונקה, אוהל בחורף או רשת הסוואה ועמודים בקיץ, גנרטור ומיכל דלק, רימון עשן, פצצות תאורה וכו'. בגלל הציוד הרב נקבע, כי רכב נוסף יתלווה לרכב החפ"ק, ואותו רכב יגרור אחריו עגלה עם הציוד המרובה. מכל מקום, אם הנוהל כולל הנחיות אשר אינן ישימות במצבים מסוימים, הדרך להתמודד עם כך היא לא להתעלם מהנוהל, אלא ליישמו באופן המותאם לנסיבות. אכן, כמו כל הנחיה מינהלית, ניתן לסטות כאשר יש סיבה סבירה, גם מנוהל זה. ואולם, לא מצאנו בטיעון של ניצב רון עילה סבירה להתעלם מן הנוהל עצמו ובכך לפגוע ביכולתו לעקוב אחר האירועי ולשלוט בהם.
213. בניגוד לתמונה המתקבלת, לפיה לא הופעל במחוז הצפוני חפ"ק נייד בצמוד למפקד המחוז בעת האירועים, גרס ניצב רון, כי למעשה היה איתו חפ"ק. מי שהיוו את החפ"ק, לדבריו, היו דובר המחוז והנהג שלו, אשר נסעו עימו בג'יפ. בהודעתו מסר ניצב רון, כי דיווח על האירועים הגיע אליו במספר ערוצים: באמצעות הקשר, באמצעות איתורית ובאמצעות הטלפון הסלולרי. הדובר והנהג היו עימו, וכשהוא דיבר באחד האמצעים הנ"ל, השתמש הדובר באמצעי אחר. לדבריו, הדיווח על האירועים זרם בלא הפסקה, בין ישירות מהשטח ממפקדי המרחבים ובין מהמחוז באמצעי התקשורת שהוזכרו[307].
טענתו של ניצב רון כי הג'יפ שלו שימש כחפ"ק וכי הנהג והדובר - כאנשי צוות החפ"ק, אינה רצינית. ניתן ללמוד על כך מהודעת נהגו עידו קיסנר. בהודעתו מסר קיסנר:
"ציוד החפ"ק שיש לנו בג'יפ זה שני מכשירי קשר, אחד קבוע ואחד נייד. ולכל אחד מאיתנו יש פלאפון, ולממ"ז באותה תקופה היו שני פלאפונים, וזהו. אני לא יודע מה צריך להיות ברכב חפ"ק, אין לנו יומנים וסמל מבצעים שרושם. זה יש לנו במרד"מ במחוז וכל חפ"ק מרחבי רושם לעצמו. אני אישית לא ניהלתי רישומים כל שהם כאשר שימשנו כחפ"ק נייד. אני לא האזנתי לרשתות קשר אחרות במהלך ימי המהומות, לא לרשתות של המרחבים ולא לרשת של מג"ב, אני האזנתי רק לרשת של המחוז. זו רשת שמשמשת רק כדי לקרוא לגורמי המחוז ולא מועברים בה דיווחים שוטפים. התפקיד שלי בחפ"ק זה ללכת אחרי הממ"ז עם מכשיר קשר ופלאפון כדי שאם הוא יצטרך אותם זה יהיה זמין לידו וכן לשמור על הגב שלו - הכוונה לאבטח אותו פיזית. אני, חוץ מהמקומות שהייתי בהם במהומות, לא יודע מה קרה במקומות אחרים במחוז"[308].
לא היה ציוד חפ"ק אלמנטרי בג'יפ של מפקד המחוז. לא היו בו יומני מבצעים ולא נוהל רישום כלשהו. לא נעשתה האזנה שוטפת לרשתות קשר מבצעיות. נעשתה האזנה רק לרשת קשר זניחה שמשמשת לקריאה לגורמי המחוז, אשר אין מועברים בה כלל דיווחים. תפקידו של קיסנר כנהג היה, מלבד הנהיגה, להיות שומר ראש ונושא כליו של מפקד המחוז, ולא הרבה יותר מכך. למען הסר ספק וכדי שלא תעלה טענה כי הנהג הוא צלע אחת בלבד בצוות החפ"ק ושאר אנשי הצוות ממלאים תפקידים אחרים, נצטט עוד מהודעתו של קיסנר. בהתייחסו לאירוע אום אל-פחם ביום 2.10.00, מסר הנהג: "כשהיינו על הגבעה, אני האזנתי לקשר, לרשת של המחוז בעזרת המכשיר הנייד, ולממ"ז ולדובר לא היו מכשירי קשר". כלומר, אי אפשר לומר כי הדובר, שנטען לגביו כי היה חלק מצוות החפ"ק, עסק בעבודת חפ"ק.
דוגמה לאופן עבודת החפ"ק ניתן למצוא בעדותו של קיסנר לגבי היום הראשון של המהומות. בתארו את האירוע בפרדיס מסר קיסנר בהודעתו, כי הצוות שהה שם במשך שעה או שעה וחצי, וכי: "אני לא עשיתי שם משהו מיוחד, עמדתי וחיכיתי לממ"ז, שמרתי איתו על קשר עין וחיכיתי לו". היינו, במשך שעה או שעה וחצי, כאשר המחוז כולו שרוי בפעילות אדירה ואירועים חסרי תקדים מתרחשים במקומות שונים במחוז, השוטר שאמור, לפי הטענה, להיות מחצית מצוות החפ"ק שליד מפקד המחוז אינו עושה דבר. כמו כן, ברור שהדובר והנהג אשר היו להם תפקידים נוספים לא יכלו למלא את מכלול התפקידים המוטלים על צוות החפ"ק. לא זו בלבד שלא היה להם ציוד מספיק כדי לקיים חפ"ק כהלכתו, אלא גם נבצר מהם מלמלא לבדם את כל הפונקציות הנדרשות. לעניין החפ"ק נדרש גם המפכ"ל וילק, כאשר העיד בוועדה. הוא נשאל, בין היתר, כמה אנשים חייבים להיות ליד מפקד המחוז הצפוני כדי לקיים את הפונקציות של החפ"ק, והוא ענה שיש צורך בחמישה או בשישה איש[309].
214. כפי שנזכר לעיל, טען ניצב רון בעדותו בפנינו, כי לא היתה אפשרות שהוא יעסוק בכל האירועים המתרחשים בה בעת, ועל כן הוא היה מעורב באירועים החשובים בלבד. כזכור, אמר ניצב רון, כי כדי לדעת אם אירוע מסוים חשוב יותר, היה עליו לקבל "איזה שהוא ניצוץ, איזה שהוא גירוי, בזה שאתה עוסק … ומנסה את הגירוי הזה להפוך לידיעה ודאית … כצעקתה, לא כצעקתה…". בהמשך לתשובה זו, נשאל ניצב רון אם המערכת כפי שתיאר אותה של הג'יפ שלו שמשמש כחפ"ק והמרד"מ מאחור, יכולים היו לתת לו אותו "גירוי", כפי שהוא מכנה זאת, ועל כך השיב תשובה שלילית קצרה ונחרצת[310]. מתוך דבריו אלו של ניצב רון עולה, כי המערכת שהפעיל לטענתו במקום חפ"ק כהלכתו לא היתה יכולה לתת תשובה לצרכים של מפקד המחוז, אשר חייב לחלוש על אירועים המתרחשים בו-זמנית במקומות שונים בתחום המחוז. ניתן להניח ברמת סבירות גבוהה, כי דבר זה פגע בתפקוד מפקד המחוז ובתפקוד המחוז כולו. ניתן גם לקבוע, כי לו היה מפעיל מפקד המחוז חפ"ק כראוי, הוא היה מקבל תמונה טובה ושלמה יותר על המתרחש בתחומי המחוז, דבר שהיה משפר את תפקודו, וממילא גם את תפקוד כוחות המשטרה במחוז.
ניצב רון התלונן על כך שדיווחים לא הגיעו מהשטח: "חייבים להיות דיווחים, חייבים להיות דיווחים, צריך לזכור את זה. ישנו חוסר בדיווחים, ישנו חוסר בדיווחים, כל הזמן, עכשיו זה לא מופיע רק אצלי בחפ"ק, וגם החפ"ק המאולתר שהוא הג'יפ, אפשר לראות את זה במקומות אחרים שנמצאים בהאזנה, שנמצאים בקשר, אז הדיווחים לא הגיעו"[311]. לנקודת תורפה זו, שעליה מצביע ניצב רון, היה החפ"ק יכול לתת פיתרון. כאשר אנשי החפ"ק יודעים על התרחשות התפרעות במקום מסוים, גם אם לא יקבלו דיווח שוטף מאותו מקום, הם מסוגלים ליצור ביוזמתם קשר עם המפקד או המפקדים במקום ולבקש עידכון על הקורה שם. זה בדיוק חלק מתפקידי החפ"ק: לרשום, לזכור שיישנם אירועים המתנהלים במקומות שונים, להתעדכן מעת לעת בהתפתחויות באותם מקומות, וכמובן - לעדכן באופן שוטף את המפקד.
215. טענה נוספת של ניצב רון היא, שכאשר סיפק לו המטה הארצי ג'יפ כרכב חפ"ק, המטה נתן בידו כלי שאינו מתאים לתפקיד של חפ"ק נייד. מתוך הדברים, כפי שסיפר אותם רון[312], עולה, כי למפקדי המחוזות במשטרה ניתן, החל בשנת 1995, רכב צמוד שני, שהינו ג'יפ יוקרתי ומאוד יקר ("המאיון העליון במדינת ישראל נוסע בג'יפים האלה"). כדי להצדיק את הצמדת הרכב הנוסף למפקדי המחוזות החליטו שרכב זה יוגדר כחפ"ק מפקד המחוז. כך קרה שהמחוז החזיק רכב שנועד להיות חפ"ק מפקד המחוז, בעוד שאין הוא מתאים לתפקיד מבחינת גודלו וצוותו. ניצב רון העיד בפנינו, כי שני מחוזות בלבד - מחוז ירושלים ומחוז המרכז - קיבלו רכב חפ"ק שמתאים לתפקיד זה. יש בהם יותר מקומות ישיבה ויותר מכשירי קשר וכן צג המאפשר לקלוט תמונה שמצולמת ממסוק. ניצב רון הביע טרוניה על כך שהמחוז שלו לא זכה לקבל רכב כזה, ויותר מפעם אחת שב לעניין זה בעדותו. בעניין זה אמר רון: "למה מצאה משטרת ישראל לנכון לשים את החפ"ק הראשון שרכשה במחוז המרכז? אינני יודע. זה שגוי על פי טעמי והבנתי"[313]. בין אם צודק רון בטרונייתו ובין אם לאו, אין בפיו הסבר לכך שהשתמש בג'יפ שלו כחפ"ק נייד, שעה שברור היה לו שאין הרכב מתאים למטרה זו. אין זה ברור מדוע לא לקח רכב אחר, גדול, ממקורות המחוז, והכשירו לשמש כחפ"ק נייד. ההסבר שניתן בנקודה זו היה, כי "במרחבים יש רכבי טרנזיט שמשמשים כחפ"ק, אך הם מיושנים ובמצב מכני גרוע. הם מרבים להיתקע ואיני יכול לסמוך עליהם"[314].
אין לקבל טענה זו. ראשית, לא כל כלי הרכב במחוז הם ישנים וניתן בהחלט להכשיר רכב טרנזיט חדש במחוז כדי שישמש כרכב חפ"ק בשעת הצורך. שנית, אין חובה להשתמש דווקא בטרנזיט גדול לצורך זה. ניתן לקחת ג'יפ נוסף מהמחוז, אשר ביחד עם הג'יפ של מפקד המחוז יהוו את החפ"ק. החפ"ק אינו חייב להיות מורכב מרכב אחד בלבד. חפ"ק המפכ"ל, לדוגמה, מונה ארבעה כלי רכב[315]. הפעלה כזו, על ידי שני ג'יפים או אף יותר, היתה פותרת למפקד המחוז גם את בעיית כושר העבירות של רכב החפ"ק שהוא העלה במהלך עדותו בפנינו[316]. בעניין זה ראוי גם לצטט את דבריו של סגן ראש האג"מ במשטרה, תת ניצב מרדכי נחמני, שאמר בהודעתו, כי חפ"ק הוא אמצעי שליטה המשמש את המפקד וניתן להכינו יש מאין. ניתן לקחת רכב, להתקין בו מכשירי קשר, לאייש אותו בקצין קשר ולהפכו לחפ"ק[317].
216. לסיכום נושא החפ"ק ברור, כי בימים הראשונים של האירועים לא היה לניצב רון כל הידע הנחוץ בזמן אמת, אודות המתרחש באירועים השונים בתחומי המחוז. אין כל ספק, כי לו היה נמצא בצמוד למפקד המחוז חפ"ק נייד, היה הדבר משפר מאוד את יכולתו להתעדכן באירועים השונים ואת יכולתו להגיע להחלטות נכונות בחזיתות השונות בהן התרחשו התפרעויות. המשטרה הכירה בחשיבותו של כלי זה לתפקוד יעיל של המפקד, ולכן נכתב נוהל המנחה לקיים חפ"ק בכל אירוע גדול. למרבה הצער, לא הפעיל המחוז הצפוני באירועי אוקטובר חפ"ק נייד בצמוד למפקד המחוז. עולה מהראיות, שניצב רון לא הכין חפ"ק נייד כדי שיעמוד לשירותו בשעת הצורך. הניסיון לייחס לג'יפ של מפקד המחוז, על צוותו המצומצם ביותר, תכונות של חפ"ק נייד, לא יצלח. אנו חוששים, שהאפשרות כי הג'יפ, לרבות הדובר והנהג אשר בו, ייחשב חפ"ק, צצה רק לאחר האירועים, כמענה לשאלות שהוצגו בנושא זה. מחדל המחוז הצפוני וניצב רון בעניין זה הוא גדול במיוחד, לאור העובדה שהתרחשו אירועים רחבי היקף בתחומי המחוז בשנתיים שלפני אירועי אוקטובר 2000, וכן לאור הצפי להתרחשות מהומות קשות בתחומי המחוז הצפוני. די אם נזכיר בעניין זה את תכנית "קסם המנגינה" ואת התרחישים השונים שהעלתה המשטרה בקשר לאותה תכנית. למרות הכרת תרחישים אלה, המחוז הצפוני לא נערך כראוי ולא הכין חפ"ק נייד ראוי שיעמוד לרשות מפקד המחוז ביום פקודה.
217. שאלנו את עצמנו, מדוע בעצם לא הוכן במחוז הצפוני חפ"ק נייד כנדרש. יתכן שניצב רון סבר שיוכל לשלוט בנעשה במחוזו ללא חפ"ק, גם אם האירועים מתרחשים במספר רב של מקומות המרוחקים זה מזה. אם כך, היה בזאת זלזול בנחיצות חפ"ק ובהנחיות המשטרה בעניין זה, כעולה מכל שאמרנו לעיל. יתכן שניצב רון לא נתן משקל מתאים לצורך בשליטה בכוחות כשמתרחשות התפרעויות רבות במקומות שונים בעת ובעונה אחת. כך או כך, היעדרו של חפ"ק נייד כנדרש בצמוד למפקד בעת האירועים היווה מחדל פיקודי ברור של ניצב רון, מחדל אשר מנע ממנו שליטה טובה יותר על כוחות המשטרה שהיו פעילים בכל אחד משני הימים, הראשון והשני באוקטובר 2000.
218. בפרט האזהרה החמישי מיוחס לניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, לא הגיב על המקרים הראשונים שבהם נהרגו אזרחים באירועי אוקטובר 2000, ביעילות ובתקיפות הדרושות על מנת למנוע פגיעות נוספות בנפש ובגוף, ובכלל זה לא נתן הנחיות מתאימות שמטרתן למנוע פגיעות כאמור, ובכך אף להביא להרגעת הרוחות".
219. ביום 1.10.00 היה ידוע על הרוג אחד מבין האזרחים באום אל-פחם. ביום 2.10.00 לפני הצהריים כבר היה ידוע על שלושה הרוגים, מהם שניים שנהרגו באום אל-פחם ואחד בג'ת. באותו יום, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מצאו את מותם חמישה אנשים נוספים: שניים באזור לוטם, שניים באזור תרדיון ואחד בנצרת. העניין הראשון במסגרת פרט האזהרה החמישי המיוחס לניצב רון, הוא שלא פעל מיד לבירור הנסיבות בהן מצא כל אחד מההרוגים את מותו. בירור מהיר ותקיף של הנסיבות היה עשוי להעביר מסר בדבר החומרה בה מתייחס פיקוד המשטרה לתוצאות של הרוגים במהלך התפרעויות של אזרחים. היה בו גם כדי ללמד על הנסיבות בהן נגרם מותם של ההרוגים, וניתן היה ללמוד מכך על הדרך בה אפשר להימנע מתוצאות דומות, או להקטין את היקפן.
מתברר, שניצב רון לא בירר את הנסיבות בהן נהרגו שני הרוגי יום 1.10.00 באום אל-פחם. על כן לא ידע כלל שאלה נהרגו על הגבעה בסמוך לבית האדום. גוויות השניים נותחו ניתוח שלאחר המוות. ניצב רון לא היה מודע לכך ולא ביקש לדעת את נסיבות מותם של השניים ואת סיבתו. כך גם לגבי ההרוג שנפגע ב-1.10.00 בג'ת. ניצב רון לא ידע כלל שהיה הרוג בג'ת ולא ידע ולא ביקש לברר את הסיבה למותו.
לו היה יודע רון, כבר ב-2.10, על כך ששניים מתוך שלושת ההרוגים מצאו את מותם כתוצאה מירי גומי ואחד כתוצאה מירי חי, יש להניח שהיה מעביר מסר מיוחד אל פיקודיו בדבר הסיכון הטמון בשימוש בכל אחד מהאמצעים, מסר שהיה נשען על התוצאות הקטלניות של האמצעים והמדגיש את הצורך להימנע ככל האפשר משימוש בכלי נשק קטלניים. במיוחד היתה חשובה העובדה, כי אחד ההרוגים נפגע מירי חי. עובדה זו, אם היתה מגיעה לידיעת ניצב רון, היתה אמורה להדליק אצלו "אור אדום" בקשר להתנהגות המבצעית של שוטריו - בעיה שכזכור הוא היה ער לה כבר באירועי אום אל-פחם בשנת 1998. ידיעה כזו היתה מחייבת את ניצב רון לנקוט פעולה דחופה של העברת מסר חד לשוטרים בדבר הצורך להימנע מירי לעבר מתפרעים ובדבר החובה לפעול בהתאם לחוק ולנהלי המשטרה. ברור, מכל מקום, שהיתה חשיבות לכך שניצב רון יידע את הנסיבות בהן מצאו אזרחים את מותם, דבר שהיה יכול לסייע לו בפקודות ובהנחיות שיתן לפיקודיו.
לטענת ניצב רון, החובה לבחון את הנסיבות מוטלת על מח"ש ולא על מפקד המחוז. אין בטענה זו כדי להועיל לו. ראשית, ניצב רון יכול היה לבדוק את הנסיבות תוך תיאום עם מח"ש ועל דעתו, אך גם ניסיון כזה לא נעשה מצידו. שנית, הוא יכול היה לבקש ולקבל מידע מיידי בלי לקיים חקירות מדוקדקות המסורות לסמכות מח"ש. כך, למשל, יכול היה לברר עם ניצב משנה בנצי סאו באיזה מקום באום אל-פחם נפגעו השניים, ב-1.10.00, אשר לאחר מכן נפטרו מפצעיהם. ניצב רון לא עשה לבירור מיידי של נסיבות מותם של ההרוגים ובכך חסרה לו ידיעה על תשתית עובדתית אשר יכולה היתה להנחותו ולסייע לו בהמשך פיקודו על כוחות המשטרה באזור הצפוני לנוכח האירועים הנמשכים.
220. נוסף לכך, על פי ראיות בכתב שבפנינו, לא הושם דגש במסגרת הפקודות וההוראות ביומיים הראשונים של האירועים על התוצאות הקטלניות שכבר אירעו והדבר לא מצא ביטוי בהנחיות הכתובות. עובדה זו מביאה אותנו לטענה השנייה כלפי ניצב רון, והיא, שלא נתן הנחיות מתאימות כדי למנוע פגיעות מיותרות ולהרגיע את הרוחות. טענתו של ניצב רון בעניין זה היא, כי הוא הנחה לאיפוק ולריסון. לטענתו, עשה כך כל העת, ולא רק החל ביום 3.10.00, בו ביקר ראש הממשלה עם השר לבטחון פנים במחוז הצפוני, וקרא לריסון ואיפוק. לעניין זה ביקש ניצב רון להסתמך גם על עדויות של קצינים מהמחוז הצפוני.
עיון במסמכים שנערכו בזמן אמת מצביע לכאורה על כך שביומיים הראשונים לא ניתנה הנחיה ברורה לאיפוק ולריסון ולהפחתת השימוש בכלי נשק קטלניים או לשימוש מושכל וזהיר בהם, לנוכח הימצאות הרוגים באירועים. ביומיים אלה עשו השוטרים שימוש מסיבי בתחמושת של גלילוני גומי. התייחסותם לאמצעי זה היתה כהתייחסותם לאמצעי הגז, ושמענו עדויות מפי שוטרים ומפקדים שאמרו בנשימה אחת, וללא כל עכבה, שהם עשו שימוש "בגז וגומי". על סכנותיה של תחמושת הגומי עמדנו במקום אחר[318]. מפקד המחוז היה מודע לכך ש"כדור גומי יכול להרוג"[319]. הוא היה מודע לשימוש הרחב שנעשה באירועים באמצעי זה. על רקע זה נדרשה הנחיה מתאימה, אשר תרסן את השימוש בתחמושת זו ותפחית אותו. לא מצאנו הנחיה כזו ביומיים הראשונים. זאת ועוד. ביומיים הראשונים לאירועים נעשה לא-אחת שימוש בירי חי בנסיבות בלתי מוצדקות. גם לעניין זה לא ניתנה, בעקבות מקרי המוות, כל הנחיה מיוחדת שהיתה עשויה להפחית את השימוש בירי החי.
221. נראה לנו, כי הראיה הטובה ביותר לתמונת המצב האמיתית בנושא ההנחיות תימצא בהנחיות ובפקודות בכתובים שהוצאו בזמן האירועים. מהמסמכים הרלוונטיים ניתן ללמוד בבירור, כי ביום השלישי לאירועים חל שינוי בהוראות, שהתבטא בקריאה ברורה, מפורשת ומודגשת לאיפוק. הנחיה זו הלכה והתעצמה והגיעה בימי האירועים האחרונים להגבלה כמעט מוחלטת של השימוש בירי של כדורי גומי. כך עולה, לדוגמה, מפרוטוקולים של הדיון בישיבות הערכות המצב במחוז הצפוני ובמרחבים השונים. בישיבת הערכת המצב במחוז, ביום 1.10.00 בבוקר, לא הודגש הצורך לגלות איפוק במהלך האירועים הצפויים[320]. כך גם בישיבה מיום 2.10.00[321]. לעומת זאת, בישיבה מיום 3.10.00 אמר המפכ"ל: "היום נהרגו שבעה אנשים ורובם באש חיה. מבחינתנו המצב לא טוב. אנחנו צריכים למנוע נקודות חיכוך ומקומות ששוטרים נקלעים לחיכוך מול המפגינים ונאלצים לירות אש חיה"[322].
הדבר בולט גם בישיבות הערכות המצב במרחב גליל. בישיבות מימים 1.10.00 ו-2.10.00 לא נאמר דבר על איפוק או ריסון[323]. לעומת זאת, בישיבה מיום 3.10.00 נאמר: "תדרוך עד אחרון השוטרים [ל]איפוק וסגירת צירים. איסור שימוש בנשק חם אף עד כדי נסיגה - תידרוך עד אחרון השוטרים"[324]. הדגשה זו על איפוק ועל העברת מסר ל"אחרון השוטרים" מלמדת, כי נותן ההנחיה חשש שמא תובנה זו אינה נחלתם של כלל השוטרים בשטח. בישיבה מיום 4.10.00 נאמר מפי מפקד המרחב: "גילוי איפוק מירבי בכל האירועים. החשיבות הלאומית בטיפול סבלני תוך איפוק בכל אירוע. קיימת דרישה על ידי כל הגורמים להביא להרגעת המצב. חשיבות גילוי רגישות ואיפוק במהלך ביצוע התפקיד אף במחיר נסיגה לאחור". כמו כן, הנחה המפכ"ל בישיבה זו "לדבר עם השוטרים עד אחרון השוטרים כאמור על ידי ממ"ר גליל. אין ירי אש חיה, אין ירי גומי ואף במחיר נסיגה לאחור"[325]. בישיבה של ה-5.10.00 נאמר: "להעביר עד אחרון השוטרים פעילות תוך מקסימום גישור ופישור. איסור חמור על שימוש בנשק אלא באם אין ברירה ותוך מתן שירות מקסימלי וטוב לציבור"[326]. ב-6.10.00 נכתב: "להעביר ההנחיות עד אחרון השוטרים בכל אירוע הפרת סדר. גילויי איפוק מירביים ושימוש בגז לפיזור. מעבר לגומי רק בסכנת חיים. הוראות פתיחה באש - איסור חמור על פתיחה באש"[327]. ההנחיה ב-10.10.00 היתה: "להימנע ככל הניתן מירי גומי. יש להימנע ככל שניתן מנפגעים בקרב המפגינים. להעביר המסר עד אחרון השוטרים, הן לגבי שוטרי המרחב והן לגבי כוחות התיגבור שאינן שייכים למרחב, שימת דגש על כוחות אשר הגיעו מאזור ש"י ועזה"[328].
תמונה דומה של שינוי ברור בהנחיות עולה גם מעיון בפרוטוקולים של ישיבות הערכת המצב במרחב עמקים[329], שגם הוא, כמו מרחב גליל, גזר את מדיניותו והנחיותיו ממדיניות והנחיות המחוז.
התמונה המתקבלת ממסמכים אלה מלמדת, כי ביום השלישי בלבד ניתנה הוראה ברורה, חדה ומודגשת, לנהוג באיפוק ובריסון ולעשות שימוש מושכל באמצעים. מסקנה זו נתמכת גם במסמך הסקירה המודיעינית של מחוז הצפון, שבו נאמר:
"התערבותו הישירה של רוה"מ ופגישתו עם חברי ועדת המעקב העליונה הובילו להתמתנות בתגובת המשטרה, המנעותה מחיכוך מיותר עם המפגינים והפסקת ירי מאש חיה"[330].
222. כדי למנוע ספקות נדגיש: אין יסוד לייחס לניצב רון כי זלזל חלילה בחיי אדם או בצורך להימנע ככל האפשר מפגיעות מיותרות. מה שמיוחס לו אינו אלא זאת שלא נתן משקל מספיק לאירועים בשטח על תוצאותיהם הקטלניות ולא הסיק מהם את הצורך להדגיש בפני השוטרים, כי יש להימנע ככל האפשר מחיכוך מיותר עם המתפרעים ומשימוש בנשק קטלני, לרבות ירי של גלילוני גומי. האירועים החמורים של 1.10.00 חייבו ללמוד את נסיבותיהם, ובעקבות כך - לתת הנחיות תקיפות, שימנעו ככל האפשר אירועים דומים, כדוגמת ההנחיות שניתנו החל מ-3.10.00. ניצב רון לא פעל כך, ומכאן שהוכח המיוחס לו בפרט אזהרה החמישי.
223. בפרט האזהרה השישי מיוחס לניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, לא נתן דעתו במידה מספקת, ביום 2.10.00, לצורך להזרים כוחות משטרה בהיקף ובאיכות מספיקים לגזרת משגב, אף שבעבר הקרוב והרחוק היו אירועים קשים בתחום גזרה זו, ואף שהיה מודע, או היה צריך להיות מודע, לאפשרות, בסבירות גבוהה, כי אירועים כאלה עלולים להתרחש באותה גזרה".
לאחר לימוד כל חומר הראיות הנוגע לאזהרה זו, כולל העדויות בשלב השני של דיוני הוועדה, הגענו למסקנה, כי אין להטיל אחריות על ניצב רון כאמור בה. הנחת הבסיס היא, שהיה מחסור ניכר בכוחות משטרה לטיפול בהתפרעויות שהתרחשו ב-2.10.00 באזור הצפוני. לפיכך, לא היה בידי מחוז צפון לספק למרחבי המשטרה שבמחוז את הכוחות שנדרשו להם וכך גם נבצר מהמרחבים לספק את הכוחות שנדרשו בכל אחד מהאירועים. בהתחשב בנתון בסיסי זה, על רקע ההתפרעויות ביום 1.10.00 במחוז כולו, וכן בהתחשב בהוראה שקיבל ניצב רון לרכז ביום 2.10.00 כוחות בוואדי עארה כדי לפתוח ציר זה לתנועה ולפעול להשארתו פתוח, לא נוכל לקבוע שהקצאת הכוחות שהיו במחוז צפון למרחב הגליל (הכולל את גזרת משגב) היתה לקויה וראויה לביקורת.
נזכיר, כי קבענו במקום אחר שמפקד מרחב הגליל הקצה כוח עתודה לעזרת גזרת משגב[331]. כוח זה פעל הן באזור לוטם והן בצומת תרדיון. כפי שהוספנו וקבענו, היתה למפקד גזרת משגב אפשרות להקצות כוח לאזור התעשייה תרדיון, אם גם כוח מוגבל, כשכוח כזה נדרש שם[332].
במסגרת האילוצים שהיו בנסיבות אותם הימים, לא נוכל, כאמור, לייחס לניצב רון החלטות שגויות על אופן חלוקת הכוחות בין המרחבים השונים. אשר לחלוקת הכוחות בין הגזרות בתוך מרחב הגליל, לרבות גזרת משגב אשר בו, חלוקה כזו אינה מסורה לטיפולו של מפקד המחוז.
224. בפרט האזהרה השביעי, הוזהר ניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, היה אחראי להפעלה של ירי צלפים באש חיה במסגרת העימותים הקשים בין כוחות המשטרה עליהם פיקד, לבין מתפרעים, ביום 2.10.00 באום אל-פחם. ירי זה בוצע בלא שהיתה לכך הצדקה, תוך פגיעה בשבעה אנשים לפחות, ובאחד המקרים אף נגרם מותו של אדם. בגדר זה, הורה ופיקד אישית על ירי צלפים לעבר מיידי אבנים, ללא הצדקה, ובניגוד להוראות המחייבות במשטרה בנוגע לשימוש בירי באש חיה. לבד מכך שעצם הירי נעשה ללא הצדקה, ראויים להדגשה המעשים והמחדלים הבאים:
(א) לא היה צידוק למתכונת הירי, בו ירו שלושה צלפים בעת ובעונה אחת, בכל ירי לעבר מיידה אבנים;
(ב) הירי נעשה תוך שימוש בכדורים בקוטר גדול;
(ג) מנסיבות העניין בכללותן, עולה כי ירי הצלפים בוצע למטרות הרתעה ופיזור הפרות הסדר, בניגוד להוראות המשטרה;
(ד) לפני ביצוע ירי הצלפים, לא ניתנה אזהרה לאזרחים שהשתתפו במהומות על הכוונה לעשות שימוש בירי חי, בניגוד לנהלי המשטרה ובניגוד למתחייב מן הצורך להימנע ככל האפשר מיצירת סיכון מיותר לחיים ולבריאות;
(ה) לאחר ביצוע ירי הצלפים נמנע מלדאוג לתיעוד כלשהו של ירי הצלפים או של תוצאותיו, אף שתיעוד כאמור התבקש מנסיבות העניין ומנוהלי המשטרה;
(ו) לאחר ביצוע ירי הצלפים לא דיווח עליו, למפקח הכללי של משטרת ישראל לשר לביטחון פנים ובהערכת מצב בראשות ראש הממשלה ביום 2.10.00 בערב, וזאת אף שדיווח כאמור התבקש מנסיבות העניין ומנוהלי המשטרה".
225. ניצב רון היה המפקד האחראי שהורה על שימוש בירי צלפים לעבר מתפרעים באום אל-פחם ביום 2.10.00. בפרק הדן בצלפים פירטנו את הנסיבות בהן נהרג אדם כתוצאה מירי הצלפים[333] ונפצעו שבעה אנשים ברגליהם, חלקם באופן קשה. הסברנו באותו פרק על שום מה לא היתה הצדקה לירי הצלפים[334]. כן עמדנו שם על כך, שלא היתה הצדקה לירי של שלושה צלפים בו-זמנית כלפי זורק אבנים אחד[335]. הובהר שם, שהירי היה מכוון להרתעה ולצורך פיזור ההתפרעות, וזאת בניגוד להוראות הקיימות לגבי שימוש בירי של תחמושת חיה[336]. הבהרנו גם, כי לא ניתנה כל אזהרה לאזרחים שהשתתפו במהומות על הכוונה לעשות שימוש בירי של אש חיה, וזאת בניגוד לנהלי המשטרה ובניגוד למתחייב מהצורך להימנע ככל האפשר מיצירת סיכון מיותר לחיים ולשלמות הגוף[337].
226. ניצב רון הודה שלא דאג לתיעוד כלשהו של ירי הצלפים או של תוצאותיו, וזאת בניגוד לנהלים ולמתבקש מהנסיבות. היה זה אירוע של ירי אש חיה, שעל פי הפקודות המחייבות במשטרה דורש דיווח מצד המעורבים בו. למעלה מזאת, השימוש בירי צלפים לפיזור התפרעויות בתחומי המדינה חרג מהמקובל עד אותו יום. היה זה אירוע שדרש התייחסות לאחר מכן גם לצורך הפקת לקחים. לפיכך, היה על ניצב רון לתעד בכתובים את השימוש בירי צלפים ואת ההנמקה לכך - אם לא בעצמו הרי לפחות לדאוג לכך שאחרים יעשו כן, ובלבד שבמסמכי מחוז הצפון יתועד השימוש בירי של צלפים ונסיבות השימוש בו. משלא עשה כן, יש לזקוף זאת לחובתו.
227. יוחס לניצב רון שהוא לא דיווח על ירי הצלפים למפקדו, המפכ"ל. חלק זה של האזהרה התבסס על טענת המפכ"ל וילק שהוא לא דווח על כך על ידי רון. דנו לעיל[338] בהרחבה בשאלה, אם דווח למפכ"ל וילק על ירי הצלפים לפני שנודע על כך ממפקד הימ"מ ב-21.10.00. תשובתנו לכך היתה חיובית, וסביר להניח שנודע לו על כך גם מניצב רון עצמו. בנסיבות אלה לא נוכל לייחס לניצב רון אי דיווח על ירי הצלפים למפכ"ל וילק.
בישיבת הערכת המצב שהתקיימה ביום 2.10.00 בערב, בראשות ראש הממשלה, דיווח ניצב רון על אירועי אום אל-פחם. במסגרת הסקירה שערך, לא דיווח על ירי הצלפים ולא הזכירו כלל, שעה שברור שדיווח כזה התבקש על פי הנסיבות. הדיווח מצד ניצב רון היה דרוש הן משום חשיבותו של הדיווח בנושא כזה והן משום שניצב רון בוודאי שם לב לכך שהמפכ"ל וילק לא סיפר על כך דבר במסגרת דיווחו שלו לנוכחים בישיבה. ניצב רון בוודאי היה מודע לכך שהדיווח שהוא מוסר מהווה חלק מהתשתית העובדתית הדרושה לקבלת החלטות ולהתוויית המשך הפעולה. ירי הצלפים היה אירוע מיוחד וחריג וקשה להניח שניצב רון שכח את קיומו. משהוטל עליו לדווח לדרג המדיני ולכל גורמי הביטחון שנכחו בישיבת הערכת המצב על האירועים של יום 2.10.00, היה עליו, במסגרת חובתו כלפי הפורום המדווח, למסור דיווח שיכלול את עיקרי הדברים. ירי הצלפים היה בלי ספק בכלל זה. בעדותו בפנינו לא חלק ניצב רון על כך שחלה עליו חובת הדיווח בדבר ירי הצלפים, לא רק למפכ"ל אלא גם לדרג המדיני. משלא עשה כן, לא מילא אחר חובתו ולא עמד בחובת הנאמנות שלו כלפי הדרג המדיני.
228. על סמך האמור לעיל, הוכחו כל פרטי האזהרה השביעית, וזאת בשני סייגים. סייג אחד נוגע לאזהרה בדבר קוטר הכדורים בהם נעשה שימוש על ידי הצלפים. בנושא זה, הבהרנו בפרק על ירי הצלפים[339] מדוע אין לבוא אל ניצב רון בטרוניה. הסייג השני מתייחס לדיווח למפכ"ל אודות ירי הצלפים. כפי שקבענו, היעדר דיווח כזה לא הוכח.
229. בפרט האזהרה השמיני מיוחס לניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, הורה על שימוש בצלפים, או התיר את השימוש בהם, כנגד מיידי אבנים בנצרת ביום 2.10.00, ללא הצדקה, ובניגוד להוראות המחייבות במשטרה בנוגע לשימוש בירי באש חיה. כתוצאה מירי זה, נפגעו שלושה אנשים. הוא לא דאג לברר, לאחר מעשה, את תוצאות הנחייתו לשימוש בירי כזה, ולאחר מכן אף נמנע מלדאוג לתיעוד כלשהו של הוראתו על שימוש בצלפים בנצרת".
במסגרת הפרק הדן בשימוש בירי צלפים התייחסנו גם לעיקרי העובדות הנוגעות לאזהרה זו. קבענו, שירי הצלפים נעשה בנצרת על פי הוראה או היתר של ניצב רון לניצב משנה ולדמן, מפקד המרחב[340]. הוכח גם, שלפחות שניים נפגעו מירי הצלפים[341]. מאותם נימוקים, שלפיהם לא היתה הצדקה לירי זה באום אל-פחם, לא היתה לו גם הצדקה בנצרת, ומתן ההיתר לירי צלפים כלפי, בין היתר, זורקי אבנים לא היה מוצדק ונגד את ההוראות המחייבות במשטרה בנושא השימוש באש חיה.
עוד הוכח בפנינו, שלאחר מעשה לא בירר ניצב רון, כמתבקש, את תוצאות ההיתר שנתן לירי של אש חיה כלפי מתפרעים, ומתן ההיתר אף לא תועד. בהיעדר תיעוד כזה לא זכר ניצב רון, על פי עדותו, את ההסברים וההיתר שנתן לניצב משנה ולדמן בקשר לצלפי הימ"מ. כפי שצוין על ידינו, עדותו של ניצב משנה ולדמן נאמנה עלינו בעניין זה[342].
פרט לכך שהוכח שביום 2.10.00 נפגעו לפחות שניים, אך לא הוכח שנפגע גם השלישי, הוכחו כל העובדות ונקבעה האחריות של ניצב רון, כמפורט באזהרה זו.
230. בפרט המסגרת התשיעי מיוחס לניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא הורה ולא דאג כי בפיזור הפרות הסדר תינתן עדיפות לשימוש באמצעים שפגיעתם בגוף ובנפש פחותה. כמו כן, לא קיים, בתקופת אירועי אוקטובר 2000, פיקוח ובקרה נאותים על השימוש בכדורים מצופים גומי באירועים בתחום המחוז, ואיפשר שימוש רחב היקף בכדורים מצופים גומי באירועים, בלא שהיתה לכך הצדקה. זאת, אף שהיה מודע, או היה צריך להיות מודע, לסכנות החמורות, לרבות הסכנות לגרימת מוות, הטמונות בכדורים המצופים גומי".
במסגרת פרט אזהרה זה נתמקד בשימוש הרב ללא הצדקה שנעשה בירי גלילוני גומי, וכן באי שימוש במכת"זים גם במקום שהיתה אפשרות לכך. כן נדון באחריותו של ניצב רון בעניינים אלה. אך ראשית ראוי להדגיש את מודעותו של רון לסכנותיו החמורות של ירי גלילוני גומי.
231. כאשר נחקר על ידי אוספי החומר של הוועדה, העיד ניצב רון, כי "כדורי הגומי, בטווחים קרובים - ואין פה מתמטיקה - על אף שמקובל שירי ממרחק 40 מטר ומעלה אינו קטלני [הטווחים האפקטיביים הם עד 70 מטר], גם בטווח מעבר לטווח האפקטיבי, כדור גומי יכול להוציא עין ויכול לגרום לפגיעה קטלנית, אם הוא פוגע במקום רגיש. יכול להיות גם, שמעל 70 מטר יגרום הכדור גומי לפגיעה קטלנית"[343]. בהמשך אותה הודעה אמר, שידוע לו כי בעבר נגרמו מקרי מוות כתוצאה משימוש בגלילוני גומי, הן בצבא והן במשטרה[344]. מאוחר יותר, כאשר נחקר בפני הוועדה עצמה, הוא סיפר שידוע לו על מקרה במהומות אום אל-פחם בשנת 1998, שבו איבד נער את עינו כנראה כתוצאה מפגיעת גלילון גומי[345]. ניצב רון היה מודע לכל הבעיות הנלוות לשימוש בגלילוני גומי. הוא היה מודע לבעיית פיזור הגלילונים, ובעניין זה ציין ש"אחת הבעיות זה הקושי ביכולת להבטיח פגיעה במי שאתה חפץ לפגוע מבלי לפגוע באחרים או להבטיח פגיעה במקום שהוא פחות יסכן"[346]. הוא גם ידע שיש בעיה בביצוע אמדן מדויק של מרחק על ידי השוטר היורה גלילוני גומי, והוסיף בעניין זה, כי "בשעת צרה ולחץ, כששוטר חש מאוים מול המון מסתער, אז אחד הדברים שקשה לעשות אותם, ומשתבש גם אצל אנשים הכי מיומנים, הכי מיומנים, זה אמדן המרחק מול תחושת הסכנה"[347]. הוא גם היה מודע לכך, ששוטרים חסרים את המיומנות הנדרשת להפעלת גלילוני הגומי[348] וכן שמסוכן לתת לשוטרים שאינם מיומנים להפעיל תחמושת זו[349]. ניצב רון ידע מנסיונו באירועי אום אל-פחם 1998, כי בהתנהלות השוטרים ישנה גם בעיית שליטה ומשמעת, והדבר נוגע לשימוש בגלילוני גומי[350]. הוא ידע שבעיה זו קשורה גם לירי של גלילוני גומי בניגוד להוראות[351].
232. למרות הידע של ניצב רון על הסכנה לפגיעות קטלניות, על הסכנה שבפיזור הגלילונים, על הקושי בהערכת טווחי ירי, על חוסר מיומנות השוטרים ועל בעיות השליטה והמשמעת - כשפרצו המהומות לא נקטו מחוז הצפון, וניצב רון בראשו, כל פעולה כדי לרסן את השימוש בגלילוני גומי. עיון בפרוטוקולים של הערכות המצב במחוז צפון בימים הראשונים של חודש אוקטובר מגלה, כי אין בהם התייחסות כלשהי לנושא זה. מעבר לכך, לא הוצג בפני הוועדה אף לא מברק אחד שיצא ממטה המחוז הצפוני בימי האירועים הראשונים אל הכוחות ובו הנחיה להימנע, או לפחות להפחית, את השימוש בגלילוני גומי. ניצב רון גם לא דרש לקבל הסברים במהלך האירועים למקרי המוות והפציעה שהתרחשו בקרב המתפרעים, דרישה שהיה בה כדי להעביר מסר מרסן לשוטרים בכל הנוגע לשימוש בירי העלול להיות קטלני, לרבות ירי של גלילוני גומי. בין 1.10.00 ל-13.10.00 משך מחוז הצפון מבסיס החימוש המשטרתי סך הכול 16,456 גלילוני גומי. מתוך זה, ביום הראשון למהומות (1.10.00) משכו יחידות הצפון 1998 גלילוני גומי, ביום השני - 3,093 גלילונים וביום השלישי - 4,790 גלילונים[352]. כמות אדירה זו צריכה היתה להדליק אור אדום, משום שהיא מצביעה על כך שנעשה שימוש רב בירי של גלילוני גומי, אשר מן הראוי היה לצמצמו. אכן, גלילוני הגומי היו במקרים רבים האמצעי הראשון, ולפעמים גם היחיד, שהופעל. בפני הוועדה הוצגו מקרים רבים בהם היה שימוש רב בגלילוני הגומי, ללא פיקוח ושלא בהתאם לנהלים. על פי ההנחיות שהיו בתוקף באותה עת[353], עם יתר התנאים להיתר שימוש בירי כדורי גומי, נמנה התנאי להימנע מפגיעה בחיי אדם. תנאי נוסף היה, כי יהיה ברור ש"אין באמצעים הפחותים בחומרתם כדי למנוע את הסכנה לשלום הציבור". באירועי אוקטובר הופרו תנאים אלה הפרה נרחבת. בירור ופיקוח - אפילו שטחיים - של הקורה בשטח היה בהם כדי לגלות זאת וכדי לחייב הנחיות ברורות גם מצידו של מפקח המחוז, להימנע מהפרות אלה. לא כך קרה.
233. אחת הדוגמאות לכך שלא נעשה שימוש באמצעים פחותים בחומרתם מירי גלילוני גומי כאשר היה הדבר אפשרי הינו היעדר השימוש במכת"ז. על פי רישומי אג"מ מחוז צפון, בכל אחד מימי המהומות עמד לרשות הכוחות מכת"ז בכוננות. בחלק מהימים עמד המכת"ז בחצר תחנת עירון והיה נכון לשימוש באירועי אום אל-פחם. בימים אחרים חנה המכת"ז בנצרת, במטה המרחב. באף אחד מאותם ימים לא נעשה שימוש במכת"ז. זאת, למרות שניצב רון היה, כדבריו, חסיד של כלי זה ואף העיד על עצמו, כך: "אני רואה בו כלי בלתי רגיל, עם רמת סיכון נמוכה, עם אפקטיביות גבוהה מאוד לזירות מסוימות ... בצמתים כמו טמרה ואום אל-פחם הייתי מפעיל כמה מכת"זים שרק היו לי, והם היו יכולים לשמש בנקל חלופה לאמצעים אחרים"[354]. למרות הדברים החמים שהשמיע ניצב רון בזכות השימוש במכת"ז, הרי כאשר נשאל מדוע לא הופעל המכת"ז בתקופת האירועים בתחומי מחוז צפון, השיב כי אינו יכול להסביר זאת[355].
מה שמפתיע עוד יותר הוא, שביום 2.10.00, שעה שניצב רון פיקד על כוחות המשטרה באזור צומת אום אל-פחם, היה מצוי על פי העדויות מכת"ז בקרבת מקום ובכל זאת לא נעשה בו שימוש. במקום זאת, נעשה שימוש רב בירי של גלילוני גומי, ולאחר מכן גם בירי של צלפים.
234. לכל האמור לעיל יש להוסיף, שניצב רון ידע, או צריך היה לדעת, שגם שוטרים אשר לא היו מורשים לפי ההנחיות הקיימות להשתמש בירי גומי, עשו בו שימוש. הוא גם ידע, כי לא נעשו אימונים מספיקים בירי גומי, וידע על שימוש מופרז בגומי באירועי אום אל-פחם ב-1998. בנסיבות אלה, חלה עליו חובה מיוחדת לברר ולבדוק, אם לא נעשה שימוש יתר בירי של גלילוני גומי. דבר זה לא נעשה.
על סמך כל האמור לעיל, סבורה הוועדה שהוכחו גם העובדות של פרט האזהרה התשיעי.
235. בפרט האזהרה העשירי הוזהר ניצב רון, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא דאג לביצועם, בהקדם האפשרי, של תחקירים מסודרים של האירועים בתחומי המחוז, בעיקר של אירועים שבהם היו עימותים שגררו שימוש בירי באש חיה או בירי כדורים מצופים בגומי, וכן אירועים שבהם היו נפגעים. בתוך כך, לא מילא הנחיה של המפכ"ל לדאוג לקיום תחקירים כאמור".
236. במשטרה קיים נוהל המסדיר את נושא התחקירים המבצעיים. על פרטי הנוהל עמדנו בהרחבה במקום אחר[356]. בנוסף לנוהל, ניתנה הנחיה לקיום תחקירים על ידי המפכ"ל ב-4.10.00[357]. עוד אמר המפכ"ל בישיבת סגל הפיקוד המשטרתי הבכיר, ביום 8.10.00, כי "יש להתחיל להיכנס לשלב התחקירים ולכן צריך לתעד את פעולות המשטרה על מנת לבצע תחקירים טובים והפקת לקחים יעילה"[358]. על נושא הנחיות המפכ"ל שעמדו בתוקף בין 4.10.00 לבין 23.10.00, הרחבנו את הדיון לעיל.
237. מה נעשה בפועל במישור זה במחוז צפון? ביום 4.10.00 עצמו, שבו ניתנה הנחיית המפכ"ל בדבר ביצוע תחקירים, יצא מברק מאג"מ מחוז צפון, ובו צוין, כי באחריות המרחבים, מג"ב, את"ן, הלשכות, הקצינים המתאימים וענפי המרחבים והמחוז, חייבים להיערך לביצוע תחקירים מבצעיים ולהשלמתם עם תום ההתרחשויות. כן נקבע, כי עם תום האירועים ייערך תחקיר מחוזי כהכנה לתחקיר ארצי בראשות המפכ"ל.
על אף כל אלה, לא בוצעו תחקירים כנדרש במחוז צפון[359]. ניצב רון העלה נימוקים שונים לכך שלא נערכו תחקירים כנדרש במחוזו. נימוקים אלה דומים לנימוקים בהם דנו בפרק הנוגע לתחקירים, שם הסברנו על שום מה אין בהם מענה או הצדקה לאי ביצוע התחקירים כנדרש. אכן, לא מצאנו בכל טענותיו של ניצב רון טעם טוב שיצדיק את המחדל של הימנעות מדאגה לביצוע התחקירים ומעיקוב אחרי ביצועם כנדרש. כפי שהדגשנו במקומות אחדים בדין וחשבון זה, היתה חשיבות מיוחדת לקיומם של תחקירים המסוגלים להסביר את שהתרחש ולסייע להפקת לקחים מהאירועים הטראומתיים של אוקטובר 2000.
גם העובדות שביסוד פרט האזהרה העשירי הוכחו.
פרט האזהרה האחד עשר
238. פרט האזהרה האחד עשר עניינו תיעוד פעולות המשטרה ורישום דו"חות פעולה. ניצב רון הוזהר בו, כי:
"בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא דאג לתיעוד מספק של פעילות המשטרה ואנשיה באירועים השונים שבהם נטלו חלק במהלך אירועי אוקטובר 2000. בכלל זה לא הינחה ולא וידא שכל אחד מן השוטרים שהשתתפו באירועים יערוך, במועד המוקדם ביותר האפשרי, דו"ח מפורט על פעולותיו ועל פעולות כוחות המשטרה בהן נטל חלק. במחדל זה אף נמנע מיישום אחד מלקחי אירועי ספטמבר 1998 באום אל-פחם".
בפרט זה נתמקד בטענה המתייחסת לאי רישום דו"חות פעולה בידי שוטרים ומפקדים במהלך אירועי אוקטובר.
239. על חשיבות רישום דו"חות פעולה בידי אנשי משטרה, ועל החובה לרשמם בהקדם, עמדנו בפרק שעסק בנושא זה[360].
בסיכומים מטעם מר רון נטען, כי "הכנתו של דו"ח פעילות היא חלק מן הפעולות המובנות שעל כל שוטר ומפקד לבצע בתום קיום הפעילות". עם זאת נטען, כי בנסיבות שהיו במהלך אירועי אוקטובר 2000, לרבות עוצמת האירועים והיקפם והעומס שהשוטרים היו שרויים בו, לא-תמיד מצא לעצמו השוטר או המפקד את הזמן למלא את דו"ח הפעולה. דברים דומים אמר ניצב רון בעדויותיו בפנינו. הוא הסביר בהודעתו לאוספי החומר, כי "בתורת המשטרה שוטר מחונך לרשום דו"ח"[361], אך ביקש להסביר שבגלל עומס האירועים לא רשמו שוטרים דו"חות כנדרש.
240. אין לקבל טיעון זה, כפי שהראנו במקום אחר[362]. עובדה היא גם, שביחידות שבהן גילה המפקד מודעות לחובת רישום דו"חות והקפיד על כך, נרשמו דו"חות כאלה. למרבה הצער, המודעות לחשיבות רישום דו"חות הפעולה לא היתה לנגד עיניו של ניצב רון. לו היה מודע לכך לא היה שום קושי במתן הוראה מתאימה, כולל בקשת דיווח על ביצועה, ואז היתה מתבצעת החובה לרשום את הדו"חות. ניצב רון נשאל במהלך עדותו באופן מפורש, אם לא היה מקום שייפנה בהוראה לכל שוטרי המחוז שנטלו חלק באירועים, כי יקדישו את הזמן הנדרש וכי כל אחד מהם יכתוב דו"ח על פעילותו. בדרכו הכנה והישירה, הודה ניצב רון, כי אכן היה מקום שינהג כך וכי היה שמח יותר לו יכול היה לאשר מעל דוכן העדים כי כך נהג. כפי שהוסיף ואישר, הוא לא היה ער לשיבוש במערכות העבודה של אנשי המשטרה[363]. אכן, לנוכח היעדר המידע על פרטים הנוגעים לחלק מהאירועים, וניצב רון עצמו סבל מכך, נתבקשה ביתר שאת ערנות מצידו לכך שיהיה תיעוד כנדרש של האירועים. למרבה הצער, לא פעל כך. במחדלו זה הוא אף נמנע מיישום אחד מלקחי אירועי אל-רוחה בספטמבר 1998 באום אל-פחם. בסיכום אותם אירועים הוצבע על תקלה באי תיעוד כנדרש של האירועים ועל הלקח שיש ללמוד לבל תישנה התופעה[364].
לאור כל האמור לעיל, אנו מוצאים כי פרט האזהרה האחד עשר מבוסס כראוי בחומר הראיות.
241. בסיכום דברינו עד עתה עולה, כי הוכח האמור בפרטים א', ב', ג', ד', ה', ז', ח', ט', י' ויא' מן האזהרה שנשלחה לניצב רון. בגדר זה הוכח, כי בהיותו מפקד מחוז צפון של משטרת ישראל, בתקופה שלפני פרוץ אירועי אוקטובר 2000, גרם ניצב רון, בדברים ובמעשים, ליחסים עכורים, ואף לנתק, בינו לבין מנהיגות הציבור הערבי במחוז צפון, ובכך הקשה על מילוי תפקידיו ותפקידי כוח המשטרה הנתון לפיקודו במחוז רגיש זה. דברים ומעשים אלה של ניצב רון חרגו מן המותר והראוי למפקד מחוז. הדבר אף הקשה על התמודדות המשטרה עם אירועי אוקטובר 2000 עצמם. כן קבענו, כי בהיותו מפקד מחוז צפון של משטרת ישראל, בתקופה שלפני פרוץ אירועי אוקטובר 2000, לא הכין כראוי את משטרת המחוז הנתונה לפיקודו למהומות בקנה מידה נרחב אשר לפיו עלולות לפרוץ בתחום המחוז, ולא דאג ליישום לקחים שהופקו מאירועים קודמים שהיו בתחומי המחוז.
אשר לאירועים עצמם, הוכח
המיוחס לניצב רון, כי בהיותו מפקד מחוז צפון של משטרת ישראל, לא דאג להיערכות מספקת
של כוחות משטרה בתחומי המחוז לקראת יום 1.10.00 ובמהלכו, אף שצפה, או היה צריך
לצפות, הפרות סדר ביום 1.10.00. כן הוכח, כי בהיותו מפקד מחוז צפון של משטרת ישראל,
בימים 1.10.00
עוד הוכח, כי ניצב רון היה אחראי להפעלה של ירי צלפים באש חיה לעבר מתפרעים באום אל-פחם, וכי ירי זה בוצע בלא שהיתה לכך הצדקה, תוך פגיעה בשבעה אנשים לפחות, פגיעה שגרמה למותו של אחד מהם. בגדר זה הוא הורה ופיקד אישית על ירי צלפים לעבר מיידי אבנים, ללא הצדקה ובניגוד להוראות המחייבות במשטרה באשר לשימוש בירי באש חיה. ניצב רון היה אחראי גם להנחיה לעשות שימוש דומה בצלפים בעיר נצרת.
קבענו עוד, כי בהיותו מפקד מחוז צפון של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא הורה ניצב רון ולא דאג לכך שבפיזור הפרות הסדר תינתן עדיפות לשימוש באמצעים שפגיעתם בגוף ובנפש פחותה. כמו כן, לא קיים, בתקופת אירועי אוקטובר 2000, פיקוח ובקרה נאותים על השימוש בגלילוני גומי באירועים בתחום המחוז, ואיפשר שימוש רחב היקף בגלילוני גומי באירועים, בלא שהיתה לכך הצדקה, והכל אף שהיה מודע, או היה צריך להיות מודע, לסכנות החמורות, לרבות הסכנות לגרימת מוות, הכרוכות בתחמושת זו. הוספנו וקבענו, כי ניצב רון לא דאג, בהיותו מפקד מחוז צפון של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לביצועם, בהקדם האפשרי, של תחקירים מסודרים אודות האירועים בתחומי המחוז, בעיקר של אירועים שבהם היו עימותים שגררו שימוש בירי באש חיה או בירי כדורים מצופים בגומי, וכן אירועים שבהם היו נפגעים. בנושא קרוב קבעה הוועדה שהוכח, כי ניצב רון לא דאג לתיעוד מספק של פעילות המשטרה ושל אנשיה באירועים השונים שבהם נטלו חלק במהלך אירועי אוקטובר 2000.
התרשמנו מכושר מנהיגותו של ניצב רון כמפקד, מהיותו מוערך בעיני פיקודיו, מנכונותו לקבל אחריות על עצמו, ממסירותו לתפקידו ואף מפעילותו בעבר כדי לסייע למגזר הערבי בפתרון סכסוכים בדרכי הסדר ופשרה. עם זאת, אנו סבורים, כי מכלול העובדות שהוכחו מצביע על כשל מהותי במילוי תפקידו, ובהכוונת הדרכים והאמצעים הראויים למילוי משימותיו.
הודע לנו, שביום 1.5.03 פרש ניצב רון משירותו במשטרה. בהתחשב בכך ובכל האמור לעיל, אנו ממליצים כי מר רון לא ימלא בעתיד תפקיד פיקודי או ניהולי בתחום בטחון הפנים.
242. פרט האזהרה הראשון לניצב משנה ולדמן, מייחס לו, כי:
"בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל, היה אחראי, במסגרת עימותים בנצרת ביום 2.10.00, להפעלה של ירי צלפים באש חיה, ללא הצדקה ובניגוד לנהלים ולהנחיות המשטרה. בגדר זה: א) נתן לצלפים הנחיות לפתיחה באש חיה בלא שהיתה לכך הצדקה, ובניגוד להנחיות ולהוראות המחייבות במשטרה; ב) הורה ואישר פרטנית, בשלושה מקרים, ירי הצלפים באש חיה, לעבר מיידי אבנים, בלא הצדקה; ג) לא קיים פיקוח מספיק על הירי ועל ביצועו; ד) היה אחראי לירי צלפים באש חיה, אשר מנסיבות העניין בכללותן עולה כי בוצע למטרות הרתעה ופיזור הפרות סדר; ה) נמנע מלדאוג לתיעוד כלשהו של ירי הצלפים או של תוצאותיו, או מדיווח על ירי הצלפים, לרבות למפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, וזאת אף שתיעוד ודיווח כאמור התבקשו מנסיבות העניין ומנוהלי המשטרה".
בירי הצלפים בנצרת ב-2.10.00 דנו לעיל בפרק הדן בשימוש בירי צלפים[365]. כפי שעולה מהדברים שאמרנו שם, לא היתה הצדקה לירי הצלפים בנצרת ולא היתה הצדקה שניצב משנה ולדמן יאשר ירי זה בכמה מקרים. ניצב משנה ולדמן לא ידע את נסיבותיו של כל מקרה אשר במסגרתו אישר את ביצוע הירי. כפי שהראנו בפרק שדן בירי הצלפים באום אל-פחם, נעשה ירי הצלפים בניגוד להנחיות ולדין המחייב הנוגע לשימוש באש חיה. העובדות, כפי שהוכחו, אף מלמדות שהירי לא נעשה במצב של סכנת חיים ממשית, אלא בא לסייע לפיזור הפרות סדר וכדי להרתיע זורקי אבנים. עובדה נוספת היא, שניצב משנה ולדמן נמנע מלדאוג לתיעוד כלשהו של ירי הצלפים במסמכים או בדרך אחרת כלשהי, בניגוד לנהלים ולמתבקש מהנסיבות. עם זאת, מקבלים אנו את עדותו שדיווח על ירי הצלפים למפקד המחוז, ניצב רון. פרט לעניין אחרון זה, כל יתר פרטי האזהרה הראשונה שנשלחה לניצב משנה ולדמן, הוכחו.
243. פרט האזהרה השני שנשלח לניצב משנה ולדמן, מייחס לו, כי:
"בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא קיים פיקוח ובקרה נאותים על השימוש בכדורים מצופים גומי באירועים בתחום המרחב, ואיפשר שימוש רחב היקף בכדורים מצופים גומי באירועים, בלא שהיתה לכך הצדקה. זאת, אף שהיה מודע לסכנות החמורות, לרבות הסכנה לגרימת מוות, הצפויות משימוש בהם".
על הסיכונים השונים שבירי גלילוני גומי עמדנו בהרחבה בפרק הדן בכדורי הגומי[366]. חרף סיכונים אלה נעשה שימוש נרחב בגלילוני הגומי באירועי אוקטובר במרחב העמקים שבפיקודו של ניצב משנה ולדמן. במקרים רבים לא היתה הצדקה לשימוש באמצעי זה. נעשה שימוש רב בגלילוני גומי גם במצבים שאינם קרובים למצבים של סכנת חיים, חרף הנוהל המשטרתי שהיה בתוקף באותה עת ואשר הגביל את השימוש באמצעי זה למצבים של סכנת חיים. היתה זו תופעה כללית אשר ניצב משנה ולדמן בוודאי היה ער לה[367]. על שימוש בירי של גלילוני גומי מצד כוחות משטרה שהיו נתונים לפיקודו של ניצב משנה ולדמן, ירי אשר לא היה מוצדק בנסיבות אותו מקרה, עמדנו גם במסגרת הדיון באירועי הקניון בנצרת ביום 8.10.00[368]. אכן, על פי הראיות שבפנינו, נוכל לומר שבמרחב עמקים נעשה שימוש נרחב בירי גלילוני גומי בלא שהיה על כך פיקוח מספיק מצידו של מפקד המרחב.
גם תוכנה של אזהרה זו הוכח.
244. בפרט האזהרה השלישי מיוחס לניצב משנה ולדמן, כי:
"בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא הורה ולא דאג כי בפיזור הפרות הסדר תינתן עדיפות לשימוש באמצעים שפגיעתם בגוף ובנפש פחותה".
בהקשר זה נזכיר את ההימנעות מן השימוש במכת"ז, לבד ממקרה אחד, בעת הפרות סדר חמורות של יהודים בטבריה. נוסיף בהקשר זה, כי בימים 1, 3, 5, 6, 8 ו-9לאוקטובר 2000 עמד לרשות מרחב עמקים מכת"ז, שהוא אמצעי אשר חומרתו פחותה לאין ערוך מזו של גלילוני הגומי בהם נעשה שימוש באותם ימים, ובכל זאת לא נעשה בו כל שימוש. גם באמצעי הגז המדמיע, שהוא אמצעי שהסכנה שבו פחותה מגלילוני הגומי, לא עשו כוחות המשטרה שימוש מספיק לפני שעברו לשימוש בגלילוני הגומי. הדבר עולה מתיאור האירועים הרבים ומהראיות השונות שמתעדות אותם. הוא עולה גם מהטבלה המלמדת על השימוש הרב בגלילוני גומי, לעומת שימוש צנוע בהרבה שנעשה באמצעי הגז המדמיע השונים[369]. ניצב משנה ולדמן מודע לנתונים אלו והם מקובלים עליו. בהודעתו אמר במפורש: "בפועל יותר שוטרים מצוידים בגומי מאשר בגז. לדעתי זה טוב"[370]. דעה זו של ולדמן, אשר בוודאי השפיעה על פעילות כוחות המשטרה ועל ריבוי השימוש בירי גומי במרחב העמקים, באה חרף דברים שנאמרו בסיכום אירועי אום אל-פחם בשנת 1998, על פיהם נעשה שימוש יתר בגלילוני הגומי. לקח זה היה בוודאי מוכר לניצב משנה ולדמן, מאחר שבאותה תקופה הוא כבר שירת במרחב עמקים ולמד את נתוני המרחב כהכנה לקבלת הפיקוד עליו. מתוך הנתונים שכבר נזכרו עולה, כי מרחב עמקים בפיקודו של משה ולדמן נהג להשתמש לעתים באמצעי החמור יותר, הוא גלילוני הגומי, כאמצעי ראשון, בלי למצות תחילה את השימוש באמצעים הקשים פחות.
הוכחו, על כן, גם עובדות אזהרה זו.
245. בפרט האזהרה הרביעי מיוחס לניצב משנה ולדמן, כי:
"בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל, ביום 8.10.00, פיקד על כוח המשטרה באירוע באזור צומת הקניון בנצרת, בו נורו למוות שני אזרחים ונפצעו רבים, חמישה מהם מאש חיה, ככל הנראה כתוצאה מירי המשטרה. באירוע זה נתן פקודת אש לכוח, או התיר ירי כאמור, ללא הצדקה, ובניגוד להוראות ולנהלים המחייבים במשטרה. לאחר האירוע נמנע מעריכת תחקיר מסודר של האירוע, בניגוד להוראות ולנהלים המחייבים במשטרה, ובניגוד למתחייב בנסיבות העניין. בהמשך לכך, ליווה באופן צמוד את חקירתו של האירוע שהתרחש בצומת הקניון ביום 8.10.00, ואף הינחה את החוקרים הכפופים לו פיקודית, וזאת תוך ניגוד עניינים אישי, בהיותו מעורב אישית באירוע האמור כמפקד כוחות המשטרה במקום".
בפרק בו דנו באירועי נצרת בימים 2.10.00 ו-8.10.00, תיארנו בפירוט את האירועים שהתרחשו ביום 8.10.00 בצומת הקניון[371]. מן האמור שם עולה, שכל פרטי האזהרה הרביעית הוכחו, פרט לעניין אחד. כפי שהובהר שם, לא נוכל לקשור את מותו של אחד משני ההרוגים באירועי הקניון, עומר עכּאווי, לאירוע הירי על ידי כוחות המשטרה לו אחראי ניצב משנה ולדמן, אם כי קיים חשד לקשר כזה.
246. בפרט האזהרה החמישי מיוחס לניצב משנה ולדמן, כי:
"בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא דאג, בהקדם האפשרי ,לקיומם של תחקירים מסודרים של האירועים בתחומי המרחב, ובמיוחד של אירועים בהם היה שימוש בירי חי או בירי כדורים מצופים בגומי, וכן אירועים שבהם היו נפגעים. בתוך כך, לא מילא הנחיה שקיבל ממפכ"ל המשטרה ביום 8.10.00 לערוך תחקירים כאמור".
בעניין פרט אזהרה זה, הציג ניצב משנה ולדמן בפני הוועדה מסמך הנחזה להיות תחקיר של מרחב עמקים. המסמך עוסק בנושאים הבאים: מודיעין, אג"מ, תנועה וחקירות. לגבי המודיעין, אין מדובר בתחקיר אלא בסקירה, וזו גם כותרת המסמך. לגבי אג"מ המרחב, כולל המסמך סקירה קצרה של צירים בהם התרחשו הפרות סדר, אחר כך מוצגת רשימה של בעיות שעלו במהלך האירועים, ולאחר מכן מופיעות רשימה של כוחות תגבור שהגיעו וטבלה של כל האירועים שהיו במרחב. אין במסמך פירוט של פעילות הכוחות השונים, אין התייחסות להיערכות, להתנהגות השוטרים, לפריסה המבצעית, ואין סעיף מסקנות ולקחים. באחת, אין מדובר בתחקיר. לגבי נושא התנועה, נפתח המסמך בסעיף כללי, אחר כך בא סעיף המפרט את שיטת הפעולה, ולאחר זאת - טבלה של נקודות החסימה ורשימת אירועים. הנקודות החשובות בתחקיר, כפי שפורטו בהתייחסות לסקירת אג"מ המרחב, חסרות גם כאן. לפיכך, גם זה אינו תחקיר. לגבי החקירות, מכיל המסמך רק רשימה ארוכה מאוד של עצורים מימי המהומות ולא יותר מכך. מסמך החקירות אפילו אינו מתיימר להיות תחקיר.
במסמך קיימים גם תחקירים לכאורה שערכו תחנות המרחב, נצרת, נצרת עילית, עפולה וטבריה. למעשה, אין מדובר בתחקירים אלא ברשימת אירועים בלבד, כשלעתים מצורפים לרשימה לקחים ומסקנות. עד כמה מסמכים אלה שטחיים, ניתן ללמוד מן העובדה שבדו"ח של תחנת נצרת אין מוזכרת כלל העובדה שהיו הרוגים מקרב המתפרעים. כן אין מוזכר כלל נושא הפעלת הצלפים. בנושא אי עריכת תחקירים דנו גם בפרק העוסק באירועי נצרת[372].
ברור מן האמור לעיל, כי במרחב העמקים לא נערכו תחקירים מסודרים כנדרש, ובכך גם לא מולאה הנחיית המפכ"ל מיום 8.10.00. ניצב משנה ולדמן פיקד על מרחב העמקים, והיה עליו לדאוג לביצוע התחקירים כנדרש, דבר שלא עשה.
לפיכך, תוכנו של פרט אזהרה זו הוכח.
247. בפרט האזהרה השישי מיוחס לניצב משנה ולדמן, כי:
"בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא דאג לתיעוד מספק, לרבות תיעוד בכתב, של פעילות המשטרה ואנשיה באירועים השונים שבהם נטלו חלק. בכלל זה לא הינחה ולא וידא שכל אחד מן השוטרים שהשתתפו באירועים יערוך, במועד המוקדם במיותר האפשרי, דו"ח מפורט על פעולותיו ועל פעולות כוחות המשטרה בהן נטל חלק".
הנושא של עריכת דו"חות פעולה על ידי אנשי המשטרה סוכם בהרחבה בפרק העוסק בדו"חות פעולה[373]. כמתואר שם, חטאו מרבית השוטרים אשר נטלו חלק באירועי אוקטובר באי תיעוד פעילותם במהלך האירועים. גם מרחב עמקים לא הנחה את שוטריו לתעד את האירועים והפעולות שביצעו. הוועדה קיבלה לידיה את הפרוטוקולים של ישיבות הערכת המצב של מרחב העמקים מיום 1.10.00 ועד יום 13.10.00[374]. מהפרוטוקולים עולה, שבאף אחת מאותן ישיבות לא הנחה ניצב משנה ולדמן את קציני המרחב לתעד את האירועים עליהם פיקדו ולדרוש מהשוטרים לתעד את הפעולות אותן ביצעו באירועים השונים. הדבר לא נעשה על ידו, גם לאחר שבישיבת סגל הפיקוד של המשטרה ציין המפכ"ל את הצורך בתיעוד פעולות המשטרה והנחיה ברוח זו הועברה לשוטרי מחוז צפון. התוצאה היא, כי מרבית שוטרי מרחב העמקים לא רשמו דו"חות פעולה וחסרים אנו תיעוד ממקור ראשון של האירועים הקשים שהתרחשו בתחום המרחב. ניצב משנה ולדמן, מפקד המרחב, לא עשה את המוטל עליו במתן הוראות או הנחיות ובפיקוח שדיווח כאמור יבוצע.
בהתאם לכך, גם תוכנו של פרט אזהרה זה הוכח.
248. הגענו למסקנה, כי בעניינו של ניצב משנה ולדמן הוכחו כל ששת הפרטים באזהרה שנשלחה אליו. בגדר זה הוכח, כי ניצב משנה ולדמן היה אחראי להפעלה של ירי צלפים באש חיה, ללא הצדקה ובניגוד לנהלים ולהנחיות המשטרה. כן הוכח, שניצב משנה ולדמן, בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל בתקופת אירועי אוקטובר 2000, לא קיים פיקוח ובקרה נאותים על השימוש בגלילוני גומי באירועים בתחום המרחב ואיפשר שימוש רחב היקף בתחמושת זו באירועים, בלא שהיתה לכך הצדקה. זאת, אף שהיה מודע לסכנות החמורות, לרבות הסכנה לגרימת מוות, הצפויות משימוש בהם. עוד הוכח, כי ניצב משנה ולדמן לא הורה ולא דאג כי בפיזור הפרות הסדר באירועי אוקטובר 2000 תינתן עדיפות לשימוש באמצעים שפגיעתם בגוף ובנפש פחותה.
עוד הוכח, כי בהיות ניצב משנה ולדמן מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל, באירוע שהתרחש בנצרת ביום 8.10.00, נתן פקודת אש לכוח, בלא שנתן דעתו במידה מספקת לסיכון הטמון בירי של אש חיה לעבר אזרחים. כתוצאה מסתברת של מחדל זה, בוצע על ידי שוטרים ירי של אש חיה, אשר גרם לפציעות קשות של אזרחים ואף למותו של אזרח אחד לפחות. בנסיבות המקרה, גם לא היתה הצדקה שיורה על ירי של גלילוני גומי. כן הוכח, כי לאחר שהסתיים האירוע נמנע מעריכת תחקיר מסודר של האירוע, בניגוד להוראות ולנהלים המחייבים במשטרה ובניגוד למתחייב בנסיבות העניין. בהמשך לכך, ליווה באופן צמוד את חקירתו של האירוע האמור, ואף הנחה את החוקרים הכפופים לו פיקודית, וזאת תוך ניגוד עניינים אישי, בהיותו מעורב אישית באירוע האמור כמפקד כוחות המשטרה במקום. הוכח עוד, כי ניצב משנה ולדמן לא דאג לקיומם, בהקדם האפשרי, של תחקירים מסודרים של האירועים בתחומי המרחב ובמיוחד של אירועים בהם היה שימוש בירי חי או בירי גלילוני גומי וכן של אירועים שבהם היו נפגעים. עוד הוכח, כי ניצב משנה ולדמן לא דאג לתיעוד מספיק, לרבות תיעוד בכתב, של פעילות המרחב באירועים השונים שבהם נטל המרחב חלק.
אף כי ניצב משנה ולדמן הרשים את הוועדה כמפקד מנוסה ורציני, הרי הליקויים שהוכחו בתפקודו היו חמורים. הם מצביעים על כשל מהותי במילוי תפקידו ואף על חריגה אתית בדרך מילוי התפקיד בכל הנוגע לחקירת פרשה בה היה מעורב באופן אישי. אף כי ידוע לוועדה שנמצא לראוי להעלות את ניצב משנה ולדמן לדרגת תת ניצב במהלך תקופת עבודת הוועדה, אנו ממליצים כי ישוחרר משירותו במשטרה.
249. ניצב משנה בנצי סאו שימש בעת אירועי אוקטובר מפקד מג"ב צפון במשטרת ישראל, והוא הופקד במהלכם לשמש מפקד גיזרת ואדי עארה. ביום 1.10.00 הוא היה המפקד במקום. גם ביום 2.10.00 הוא פיקד במקום, פרט לפרקי הזמן בהם מפקד המחוז ניצב רון שהה שם ופיקד על הכוחות באיזור אום אל-פחם.
250. בפרט האזהרה הראשון שנשלח לניצב משנה סאו, מיוחס לו, כי:
"בהיותו מפקד מג"ב צפון במשטרת ישראל, ובהיותו מפקד גיזרת ואדי עארה בעת אירועי אוקטובר 2000, ניהל ביום 1.10.00 צומת אום אל-פחם שעל כביש 65 ('כביש ואדי עארה') עימות ממושך, שארך שעות, מול אזרחים שהשתתפו במהומות. זאת ללא שהיתה לכך הצדקה בנסיבות המקרה, ובניגוד למדיניות המחוז כפי שגובשה באותו בוקר, לסגור צירים שבהם יהיו מהומות. בעימות שנוצר כתוצאה מן הפעילות שעליה הורה ופיקד, נהרגו שני אזרחים ונפצעו רבים".
העובדות הנזכרות באזהרה זו נדונו בהרחבה בפרק הדן באירועי אום אל-פחם[375]. על פי המבואר והמפורט שם הוכח, שהעימות הממושך לא היה מוצדק והיה מנוגד למדיניות מחוז צפון, כאמור באזהרה. גם עובדה היא, שבעימות שנוצר כתוצאה מפעולת הכוחות עליה הורה ניצב משנה סאו, נהרגו שני אזרחים ונפצעו רבים. עם זאת, יש להדגיש שאין מיוחסת לניצב משנה סאו אחריות אישית לפעולות אלה או אחרות של שוטרים יחידים, אשר גררו בעקבותיהן תוצאות קשות ונעשו שלא בנוכחותו.
251. בפרט האזהרה השני מיוחס לניצב משנה סאו, כי:
"בהיותו מפקד מג"ב צפון במשטרת ישראל, ובהיותו מפקד גיזרת ואדי עארה בעת אירועי אוקטובר 2000, ביום 1.10.00, פעל ללא הצדקה ובניגוד למדיניות והנחיות פיקוד המחוז שלא להיכנס ליישובים ערביים בעת ההפגנות, ושלח כוח שוטרים לתוך אום אל-פחם כדי לתפוס בניין המכונה 'הבית האדום'. שוטרי הכוח ניהלו סביב הבית עימות שארך מספר שעות עם אזרחים שהשתתפו במהומות. במהלך אותו עימות נורו כמויות גדולות של כדורים מצופים גומי, ואף אש חיה. כתוצאה מכך, נהרגו שני אזרחים ונפצעו רבים".
גם עובדות אזהרה זו נדונו בהרחבה בפרק הדן באירועי אום אל-פחם[376]. כמבואר שם, הוכחו העובדות אשר ביסוד אזהרה זו. נשוב ונדגיש גם כאן, שאין מיוחסת לניצב משנה סאו אחריות אישית לתוצאות הקשות כתוצאה מפעילותם של שוטרים יחידים, אשר נעשתה באיזור הבית האדום שלא בנוכחותו.
252. פרט האזהרה השלישי מתייחס לירי צלפים, ומיוחס בו לניצב משנה סאו, כי:
"בהיותו מפקד מג"ב צפון במשטרת ישראל, ובהיותו מפקד גיזרת ואדי עארה בעת אירועי אוקטובר 2000, ביום 2.10.00, בשעות הצהריים, היה אחראי, או שותף לאחריות, להפעלה בלתי מוצדקת של ירי צלפים באש חיה כלפי מיידי אבנים בצומת אום אל-פחם. לבד מכך שעצם הירי נעשה ללא הצדקה וגרם לפגיעה בגוף למספר בני אדם, ראויים להדגשה המעשים והמחדלים הבאים: (א) לא היה צידוק למתכונת הירי, בו ירו שלושה צלפים בעת ובעונה אחת לעבר כל מיידה אבנים; (ב) הירי נעשה תוך שימוש בכדורים בקוטר גדול; (ג) מנסיבות העניין בכללותן עולה, כי ירי הצלפים בוצע למטרות הרתעה ופיזור הפרות סדר, בניגוד להוראות המשטרה וללא הצדקה; (ד) לפני ביצוע ירי הצלפים, לא ניתנה אזהרה לאזרחים שהשתתפו במהומות על הכוונה לעשות שימוש בירי חי, בניגוד לנוהלי המשטרה ובניגוד למתחייב מן הצורך להימנע ככל האפשר מיצירת סיכון מיותר לחיים ולבריאות".
בירי הצלפים באום אל-פחם דנו לעיל בפרק הדן בשימוש בירי צלפים[377]. הוסבר שם על שום מה לא היה מוצדק עצם השימוש בירי צלפים. הובהר גם, כי לא היה מוצדק השימוש במתכונת של שלושה צלפים שירו לעבר מיידה אבנים יחיד[378]. עוד הוסבר, כי הירי מצד הצלפים בוצע למטרות הרתעה ופיזור הפרות הסדר, בניגוד להוראות ולדין המחייב[379], וכן כי לא ניתנה אזהרה קודם ירי האש החיה בניגוד לנהלים ולמתחייב מהצורך להימנע ככל האפשר מסיכון מיותר לחיים ולשלמות הגוף[380]. ניצב משנה סאו היה אחראי למתן הוראה לירי הצלפים בחלק מן המקרים[381]. לגבי מקרים אלה הוא אחראי לירי שלהם, על כל הפסול שהיה בו בפרטים הנזכרים לעיל. כמו לגבי ניצב רון ומאותם נימוקים, אין לבוא בטרוניה אל ניצב משנה סאו על כך שנעשה בנסיבות המקרה שימוש בכדורים בקוטר גדול[382]. פרט לעניין אחרון זה, הוכחו העובדות שבפרט האזהרה השלישי.
253. כמפורט לעיל, הגענו למסקנה, כי הנטען בפרטים א', ב', ג' (בעיקרו) באזהרה שנשלחה לניצב משנה סאו, הוכח. בגדר זה הוכח, כי בהיותו מפקד מג"ב צפון במשטרת ישראל ובהיותו מפקד גזרת ואדי עארה בעת אירועי אוקטובר 2000, ניהל ביום 1.10.00 בצומת אום אל-פחם שעל כביש 65 (כביש ואדי עארה) עימות ממושך, שארך שעות, מול אזרחים שהשתתפו במהומות, והכל - בלא הצדקה בנסיבות המקרה ובניגוד למדיניות המחוז, כפי שגובשה באותו בוקר. הוכח גם, כי בעימות שנוצר כתוצאה מן הפעילות שעליה הורה ופיקד, נכנס כוח של שוטרים לאום אל-פחם, בניגוד להנחיות שניתנו, נורו כדורי גומי רבים ואף אש חיה ונהרגו שני אזרחים ונפצעו רבים. הוכח גם, כי ביום 2.10.00 היה ניצב משנה סאו שותף לאחריות להפעלה בלתי מוצדקת של ירי צלפים באש חיה כלפי מיידי אבנים בצומת אום אל-פחם.
גם ניצב משנה סאו הרשים את הוועדה כמפקד מנוסה ורציני. אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהכשלים שניכרו בתפקודו היו מהותיים. נתנו את דעתנו לכך, שבשני הפרטים הראשונים, הנוגעים לאופן הטיפול באירוע באום אל-פחם ביום 1.10.00, מדובר בהתרחשות שהיתה קשה וחמורה, אולם ניצב משנה סאו טיפל בה בניגוד להנחיות ולמתחייב מנסיבות האירוע. בפרט השלישי, הנוגע לירי הצלפים, האחריות העיקרית וההוראה על עצם הפעלת הצלפים לא היתה של ניצב משנה סאו אלא של מפקד המחוז רון. גם את ניצב משנה סאו נמצא לנכון לקדם, במהלך עבודתה של הוועדה, לדרגת תת ניצב. בהתחשב בכל האמור לעיל, אנו ממליצים כי הוא לא יקודם בדרגתו או בתפקידו הנוכחיים, לתקופה של ארבע שנים מיום מתן דין וחשבון זה.
254. סגן ניצב ירון מאיר הוזהר, כי:
"לא דאג, ביום 2.10.00, לכך שכוח משטרתי יוצב באזור התעשייה תירודיון, וזאת בניגוד לפקודות ולהוראות החלות לעניין זה, ובניגוד לנדרש בנסיבות העניין. בתוך כך, גם לא עשה שימוש נכון בכוחות המשטרה אשר עמדו לרשותו באותו יום, ונמנע מלהקצות כוחות אלה בהתאם לנדרש בנסיבות העניין. במחדלים אלה, יצר סיכון להסלמה באירועים באזור התעשייה תירודיון עקב העדרו של כוח משטרתי, סיכון אשר התממש כאשר באירוע שהתרחש במקום באותו יום, נהרגו שני אזרחים ונפצעו אזרחים נוספים".
255. באירוע שעומד ביסוד האזהרה ובטענותיו של סגן ניצב מאיר לגבי אחריותו דנו בהרחבה במקום אחר[383]. כאן נבחן בקצרה, אם הוכחו בפנינו היסודות השונים של האזהרה. הרכיב הראשון עניינו בכך שסגן ניצב מאיר לא דאג, ביום 2.10.00, לכך שכוח משטרתי יוצב באזור התעשייה תרדיון. אין חולק, כי ביום 2.10.00 לא הוצב כוח משטרתי באזור התעשייה תרדיון. לטענתו של סגן ניצב מאיר, היה הדבר באחריותו של מפקד המרחב, תת ניצב יהודה סלומון, ולא באחריותו שלו. לא קיבלנו את הטענה שהצבת הכוחות לא היתה באחריותו של סגן ניצב מאיר. קבענו, כי כמפקד הגזרה היה זה במסגרת אחריותו לדאוג להיערכות בתוכה, ובכלל זה להצבתם של כוחות באזור התעשייה תרדיון. גם אם קיימת אחריות של אחרים בנושא זה, אין היא גורעת מחובתו של מפקד הגזרה ומאחריותו.
הרכיב השני עניינו בכך שהמחדל היה "בניגוד לפקודות ולהוראות החלות לעניין זה, ובניגוד לנדרש בנסיבות העניין". יסוד זה מתקיים, וסגן ניצב מאיר לא חלק על כך באופן ממשי. פקודת "קסם המנגינה" של מרחב גליל, שנכתבה על ידי סגן ניצב מאיר עצמו, מורה במפורש כי באירועי הפרות סדר יש להציב כוחות באזור התעשייה תרדיון, ומפרטת כוחות אלה. הדבר מתחייב גם מנסיבות העניין, על רקע רגישותו של אזור התעשייה כאזור מחלוקת, היותו מוקד להתנגשויות בעבר והפגיעה במפעל פטרוס עצמו ביום 1.10.00.
הרכיב השלישי עניינו באפשרויות שעמדו לרשותו של סגן ניצב מאיר להציב כוחות באזור התעשייה תרדיון ביום 2.10.00 ולנייד כוחות למקום בעת שרב פקד רייף הותקף בידי עשרות צעירים בהיותו ליד מפעל פטרוס. מובן, כי בהיעדר יכולת כזו, אין להטיל את האחריות על סגן ניצב מאיר. בא כוחו של סגן ניצב מאיר טען בהרחבה בנקודה זו, וניסה לבסס תשתית עובדתית ששוללת קיומה של אפשרות כזו. ברם, על פי התשתית העובדתית שהונחה בפנינו, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את הטענות מטעמו של סגן ניצב מאיר, הגענו למסקנה, כי עמדה לו האפשרות להציב כוחות באזור התעשייה תרדיון ביום 2.10.00, ועמדה לו גם האפשרות לנייד כוחות למקום בעת האירוע עימו התמודד רב פקד רייף במקום. הכוחות שניתן היה להציבם עוד בטרם החל האירוע היו שוטרי תחנת משגב ושוטרי השיטור הכפרי, ובמהלך האירוע עמדה בפניו האפשרות להעביר חלק מן השוטרים מצומת תרדיון[384]. סגן ניצב מאיר לא עשה כן, ועל פי גרסותיו בשלב הראשון של העדויות, הוא אף לא שקל זאת.
הרכיב הרביעי דן בתוצאות המחדלים של סגן ניצב מאיר. בהיעדרו של כוח משטרה כאמור באזור מפעלי תרדיון נוצר מצב בו הותקף במקום רב פקד רייף. האירוע הסלים, בין היתר בשל היעדר כוח משטרתי מספיק, ובסופו נהרגו שני אזרחים ונפצעו אזרחים נוספים. עם זאת קבענו, כי רב פקד רייף היה יכול, וצריך היה, לסגת מן המקום וכך למנוע את הסכנה שנשקפה לו. אם היה עושה כן, גם לא היתה נשקפת בנסיבות העניין סכנה למפעלי תרדיון. עוד קבענו, כי סגן ניצב מאיר לא היה צריך לצפות את הסיכון, כי רב פקד רייף ינהג כפי שנהג. לנוכח קביעות אלה מסקנתנו היא, כי פרט האזהרה המייחס לסגן ניצב מאיר אחריות לתוצאות הקטלניות של האירוע בו נטל חלק רב פקד רייף, לא הוכח.
המסקנה היא, כי האזהרה של סגן ניצב מאיר, על יסודותיה השונים, מבוססת כראוי בחומר הראיות שבפנינו, אך היסוד האחרון הנוגע לאירוע ליד מפעל פטרוס ביום 2.10.00, בו יוחסה אחריות לסגן ניצב מאיר בשל התוצאות הקטלניות של אירוע זה, לא הוכח.
256. לאחר ששקלנו בעניין לא מצאנו לנכון ליתן המלצה אישית בעניינו של מאיר. בהתחשב במצב הקשה של כוח אדם שהיה נתון לפיקודו ביום 2.10.00, ובכך שהיה זה יומו הראשון כמפקד גיזרה, הרי על אף שאין אנו מקילים ראש במחדלים האמורים, הגענו למסקנה שאין הם מצדיקים מתן המלצה כלשהי בעניינו.
257. באזהרה שנשלחה לסגן ניצב שמואל מרמלשטיין יוחס לו, כי:
"בהיותו מפקד בפועל של תחנת נצרת של משטרת ישראל, ביום 3.10.00, היה אחראי להצבת ולירי צלפים בנצרת בניגוד להוראות ולנהלים, בהיבטים אלה:
א. היה אחראי, בהיותו מפקד תחנה, להחלטה על הצבת הצלפים ותדרוכם, אף שעל פי הנהלים וההוראות הדרג המוסמך לעשות כן הוא דרג של מפקד מרחב לפחות.
ב. נתן לצלפים אישור מראש לירות על פי הנחיות כלליות שנתן להם, בלא שדאג להנחותם כי כל ירי וירי יאושר מראש על ידו. בפועל, בוצע הירי ללא אישור מראש כזה.
ג. נתן לצלפים הנחיות לירות אש חיה גם במצבים שאינם מצבים של סכנת חיים, בניגוד לנהלים ולהוראות של המשטרה בנוגע לפתיחה באש חיה.
ד. לא דאג לקבל דיווח מסודר בזמן אמת על כל ירי וירי, ואף לא עם סיום הירי באותו יום, ורק בדיעבד קיבל דיווח על ירי הצלפים באותו יום".
בפרק הדן בירי הצלפים דנו גם בירי הצלפים בנצרת ביום 3.10.00, תאריך בו היה סגן ניצב מרמלשטיין מפקד תחנת נצרת[385]. הבהרנו שם את אחריותו לירי זה, אשר לא היתה לו הצדקה. כפי שנקבע שם, סגן ניצב מרמלשטיין גם לא דאג לקבל דיווח על ירי הצלפים. על פי האמור שם, הוכחו העובדות אשר ביסוד פיסקאות ג' ו-ד' של האזהרה.
עם זאת, אין מקום לביקורת כלפי סגן ניצב מרמלשטיין, כאילו לא היה מוסמך לאשר ירי של צלפים באירוע זה. בחינת הנהלים הנוגעים לעניין מלמדת, כי הסמכות להפעיל ימ"מ (ובכלל זה, כך ניתן להניח, צלפים המשמשים ביחידה זו), נתונה למפקד מחוז, לסגן מפקד מחוז, למפקד מרחב ולמפקד תחנה. לכן, מותר היה לסגן ניצב מרמלשטיין, אשר שימש כמפקד תחנה בפועל ביום 3.10.00, להטיל משימות על הימ"מ. ממילא עולה מכך, כי עדויות שנשמעו בפני הוועדה, לפיהן, כביכול, נתונה הסמכות להורות על הפעלת צלפים לקצין בתפקיד של מפקד מרחב לפחות, אינן מבוססות דיין ואין מקום להשתית עליהן ביקורת כלשהי כלפי סגן ניצב מרמלשטיין.
וגם זאת: לאחר בחינת כלל הראיות באנו למסקנה, כי לא הונחה תשתית עובדתית המבססת את הטענה, לפיה נתן מר מרמלשטיין לצלפים אישור מראש לירות על פי הנחיות כלליות, בלא שדאג להנחותם כי כל ירי טעון אישור מראש על ידו. מן הראיות עולה, כי סגן ניצב מרמלשטיין הורה במפורש, כי כל פעולה של הצלפים טעונה אישור מוקדם שלו. בפועל, קיבלו הצלפים אישור לירי בהזדמנות אחת, וירו לפחות פעמיים, ויתכן שאף שלוש פעמים. דרך פעולה זו היתה בניגוד לנהלים המחייבים. עם זאת, דרך פעולה זו לא קיבלה הכשר של סגן ניצב מרמלשטיין מראש ועל כן אין מקום לבוא למר מרמלשטיין בטענות בנקודה זו.
אשר על כן, לא הוכחו העובדות שביסוד פיסקאות א' ו-ב' של האזהרה.
258. אשר להמלצה. סגן ניצב מרמלשטיין הרשים את הוועדה כקצין מנוסה, שקול ורציני. תפקודו באירועים קשים במהלך אירועי אוקטובר היה, במרבית המקרים, ללא דופי ואף ראוי לשבח. כך, בהתמודדות עם מתפרעים ביום 1.10.00 באזור צומת בית רימון ובצומת טורעאן, ובהצלחתו, בדרך כלל, למנוע עימותים אלימים עם מתפרעים.
עם זאת, הכשל בהפעלת הצלפים היה בנסיבות העניין כשל מהותי, המצביע על תפיסה לקויה בהפעלת כוח משטרתי נגד אזרחים. בשים לב לכך שמדובר בחריגה בודדת, ובמכלול העובדות שנפרשו בפנינו, אנו ממליצים על השהיית קידומו של סגן ניצב מרמלשטיין בדרגה או בתפקיד למשך שנה מיום מתן דין וחשבון זה.
259. פרט האזהרה הראשון שהופנה אל רב פקד גיא רייף, מייחס לו, כי:
"נהג, באורח חוזר ונשנה, להגיע לזירות של אירועי הפרות סדר לבדו או בלוויית שוטר בודד, בלא שיש עימו אמצעים הולמים, בין בכוח אדם ובין באמצעים לפיזור הפגנות, לצורך התמודדות עם האירועים הנדונים. הדברים אמורים ביום 1.10.00 באירוע שהיה בצומת מסלחית, וביום 2.10.00 באירועים שהיו באזור צומת לוטם ובסמוך לאזור התעשייה תירודיון. בכך, לא הפעיל את שיקול הדעת המצופה ממפקד בתפקידו ובדרגתו, ויצר סיכון בלתי סביר להסלמה באירועים אלה, סיכון אשר התממש בכך שבכל אחד מן האירועים עשה שימוש בירי של אש חיה".
260. כזכור, ביום 1.10.00, יצא רב פקד רייף לצומת מסלחית יחד עם ראש משרד הסיור בתחנת משגב, עאוני עטאללה, ללא כל אמצעים לפיזור המון, לאחר שקיבל הודעה על חסימת כביש והבערת צמיגים בצומת. בהגיעם למקום נתקלו במאות צעירים שזרקו לעברם אבנים. רב פקד רייף יצא מרכבו, קרב לצעירים, ירה ירי של אש חיה באוויר ונסוג לכיוון התחנה, שם גייס כוחות ואמצעים ושב לזירת האירוע בצומת מסלחית[386].
לטענת רב פקד רייף, הוא פעל תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי ואחראי בהתחשב בנסיבות, ומנע בהתנהגותו הסלמה באירועים אליהם הגיע. לטענתו, לא היה כל מודיעין מקדים לאירוע צומת מסלחית. האירוע התפתח על רקע מצב של שקט יחסי באזור ולכן לא צפה כי בהגיעו למקום ייתקל באירוע אלים. כן טען, בשלבים מאוחרים של גרסתו, כי בדרכו למקום קרא לעזרה בקשר. עוד טען, כי האירוע בצומת מסלחית היה חמור מלכתחילה, ללא קשר למספר השוטרים שהיה מגיע למקום.
261. המצב במחוז צפון ביום 1.10.00 לא היה מצב שגרתי. בהתחשב במצב זה, התקיימה בבוקרו של אותו יום הערכת מצב מחוזית בתחנת משגב. הערכת מצב זו באה על רקע האירועים בהר הבית ביום 29.9.00, על רקע המהומות הקשות בשטחים ביום 30.9.00 ועל רקע התחושה וההערכה כי צפויות הפרות סדר במגזר הערבי, במיוחד לנוכח הכרזת השביתה הכללית והיציאה לתהלוכות ולהפגנות ביישובי המגזר הערבי באותו יום. כבר מטעם זה אין לשעות לטענה, כי ההודעה על חסימת כביש והבערת צמיגים בצומת מסלחית ביום 1.10.00, היתה הודעה רגילה שלא הדליקה, ולא היתה אמורה להדליק, נורית אדומה אצל רב פקד רייף ואצל כל מפקד סביר במקומו. אכן, אירוע מסלחית לא היה האירוע הראשון של הפרת הסדר בתחומי המחוז הצפוני ביום 1.10.00. לאירוע, אשר החל בשעה 14:45, קדמו אירועים שונים בתחומי המחוז, ובכלל זה, האירוע הקשה בצומת טמרה השכנה לגזרת משגב. במצב זה, לא היה זה סביר, כי מפקד בתפקידו ובדרגתו של רב פקד רייף יגיב להודעה שנתקבלה על האירוע בצומת מסלחית, כפי שרייף הגיב; כלומר - יציאה עם שוטר נוסף אחד בלבד וללא כל אמצעים לפיזור המון. יתירה מזו, בהגיעו למקום כפי שהגיע, ובהתקרבו לצעירים ויציאתו מן הרכב כפי שעשה, הוא הכניס עצמו למצב קשה ולעימות עם המתפרעים. לולא עשה כן, לא היה נזקק לירי. יש לזכור עוד, כי אירוע זה היה האירוע הראשון בתחנת משגב ולא היה קושי לגייס שוטרים במספר הדרוש לטיפול בו. כאן המקום לדחות את גרסתו המאוחרת של רייף, לפיה הזעיק כוחות במהלך נסיעתו הראשונה לזירת האירוע. גרסה זו מסר רייף לראשונה בעדותו בפנינו לאחר משלוח האזהרה אליו[387]. גרסה זו לא מצאה ביטוי כלשהו בעדויותיו הקודמות של רב פקד רייף. היא גם לא נתמכת בהודעותיו ובעדויותיו של פקד עאוני עטאללה שהיה עם רייף באירוע זה.
באשר לטענתו הנוספת של רייף, כי האירוע היה, ונועד מלכתחילה להיות, אירוע אלים ולכן לא היה משנה אם היה מגיע למקום לבדו או עם עשרות שוטרים, הרי שטענה זו דינה להידחות. ההיגיון הפשוט, ונסיונם של שוטרים רבים שהעידו בפנינו על כך מלמד, כי כמות השוטרים משפיעה על עוצמת האירוע ועל הצלחת הטיפול בו. מספר קטן של שוטרים, כמו שוטר אחד או שניים, נותן למתפרעים להאמין, כי ביכולתם לגבור על השוטרים ועל כן מעודד אותם להגביר את התפרעותם. לעומת זאת, מספר גדול של שוטרים מהווה הרתעה ומאפשר התמודדות טובה יותר עם הפרת הסדר, ללא כל צורך, או בצורך מופחת, לעשות שימוש בכוח.
262. מצב דומה אירע ביום 2.10.00 בצומת לוטם. כזכור, שוטרי המחסום בצומת לוטם דיווחו, כי קבוצת אנשים מכפר עראבּה נעים עם צמיגים לכיוון הצומת. לאחר מכן, שידרה שוטרת המחסום, נופר כהן, אותות מצוקה וביקשה סיוע בכוחות. כוחות כאלה נשלחו למקום על ידי קצין האג"מ ירון מאיר. הכוחות הגיעו למקום סמוך להגעתו של רב פקד גיא רייף, אשר שמע את קריאות המצוקה והגיע אף הוא. בהגיעו למקום הוא היה מצויד בנשקו האישי מסוג מ-16 וללא כל אמצעי פיזור, כשעימו השוטר מוסא ג'דיר. רב פקד רייף לא דיווח למפקד הגזרה, סגן ניצב מאיר, על נסיעתו למקום. בהגיעו לאזור צומת המזבלה, ובהיותו במצב בו המתפרעים שהיו על הכביש הפרידו בינו לבין שוטרי המחסום בצומת לוטם, הוא יצא מרכבו וירה צרור יריות באוויר[388].
לטענת רב פקד רייף, היה זה מחובתו, בהיותו מפקד על המחסומים, להגיע לאזור במהירות האפשרית ולסייע לשוטרי המחסום. זאת הוא אכן עשה תוך כדי שהוא מזעיק כוחות שחברו אליו והגיעו איתו למקום. מכאן, כך הטענה, כי בניגוד לאמור באזהרה, הוא לא הגיע למקום בלוויית השוטר ג'דיר בלבד. עוד טען רייף, כי פעולתו ההחלטית והמהירה, ובכלל זה אופן הגעתו למקום ופעולת הירי באוויר, גרמה להרגעת המצב ולא להסלמתו.
263. אין חולק, כי קריאות המצוקה של שוטרי המחסום, ובפרט של השוטרת נופר כהן, חייבו היענות ותגובה מהירות. אך התגובה היתה צריכה להיות תגובה סבירה. בפועל, התגובה באה משני כיוונים. הכיוון האחד הוא מצידו של מפקד הגזרה סגן ניצב מאיר, אשר הזעיק למקום את שוטרי ימ"ר צפון ואת שוטרי השיטור הכפרי, והגיע למקום בעצמו. הכיוון השני הוא מצידו של רב פקד גיא רייף. רייף יצא למקום עם מוסא ג'דיר, שהיה אותה עת בתחנת המשטרה, בלא אמצעים כלשהם לפיזור המון. אין בידינו לקבל את גרסתו של רייף, כי גייס כוחות במהלך נסיעתו. האזעקה של שוטרי ימ"ר צפון ושיטור כפרי גליל, נעשתה על ידי סגן ניצב מאיר ולא על ידי רב פקד רייף. אמנם, במהלך נסיעתו נתקל רייף בכלי רכב של המשטרה וסימן להם לנסוע אחריו, אך הדבר אירע באופן אקראי בלבד. זאת ועוד, רייף הגיע למקום בלי שדיווח על כך למפקד הגזרה סגן ניצב מאיר, ובלי שידע כי כוחות רבים הוזעקו למקום ואף הגיעו אל שוטרי המחסום. נוסף לכך, בהגיעו למקום הוא ירה באוויר, בלי שבירר תחילה עם שוטרי המחסום מה מצבם. אם היה מברר זאת, היה מגלה כי כבר הגיעו אליהם שוטרי ימ"ר צפון. הירי שלו לא היה דרוש בנסיבות המקרה. הוא יצר גם בהלה אצל השוטרת נופר כהן, אשר שמעה את היריות וצעקה בקשר שיורים עליה. רב פקד רייף נאלץ להרגיע אותה באומרו בקשר שהוא היורה. מפקד סביר בתפקידו ובדרגתו של רייף היה מעדכן בראש ובראשונה את מפקד הגזרה ירון מאיר אודות נסיעתו, ושומע מפי מפקד הגזרה מה תגובתו לקריאות המצוקה של השוטרת כהן. זו הפעולה הסבירה הנדרשת בראש ובראשונה. נוסף לכך, מפקד שקול היה מברר עם שוטרי המחסום בהגיעו לזירת האירוע מה מצבם, בטרם יחל בירי שיצר בהלה ובטרם יחל בעימות עם המתפרעים שהפרידו בינו לבין שוטרי המחסום. לנוכח כל האמור נראה, כי הגעתו של רייף למקום והירי שביצע היו מעשים שמפקד סביר בתפקידו ובדרגתו לא היה עושה בנסיבות העניין.
264. תרחיש דומה והתנהגות דומה של רב פקד רייף התממשו באירוע פטרוס, סמוך לאירוע בצומת לוטם, באזור התעשייה תרדיון. כזכור, בדרכו חזרה מלוטם, קיבל רב פקד רייף קריאה מצדוק יפתח, קצין הבטחון במועצה האזורית משגב, שעל תוכנה המדויק יש גרסאות שונות, אך עיקרה הוא כי צעירים עולים על מפעל פטרוס. רייף הגיע למקום בלוויית השוטר ג'דיר, בלי שהזעיק למקום כוחות נוספים כלשהם. בהגיעו למקום התקדמו השניים, ביחד עם יפתח, כ-30 מטר לכיוון דרום-מזרח ורק אז ראו את הצעירים והאחרונים ראו אותם. הצעירים היו אז במרחק 80-100 מטר מהם. משהבחינו הצעירים בשוטרים החלו להשליך אבנים לעברם והחל להתפתח עימות קשה שבמהלכו ירה רייף ירי באש חיה לכיוון הצעירים. מכלול חומר הראיות הנסיבתיות שבפנינו מצביע לכאורה על כך, כי הירי שביצע רייף הוא שפגע במנוחים וליד אבו סאלח ועימאד גנאים, וגרם למותם. באירוע זה ובטענות רייף לגביו דנו בהרחבה בדין וחשבון זה[389]. בין היתר קבענו, כי נסיעתו של רייף לאזור התרדיון, כשהוא וג'דיר לבדם, כדי להתגבר על הצעירים העולים על פטרוס (כפי שתואר בפניו המצב, אם כי לא זה בדיוק היה המצב בפועל), היתה החלטה שגויה[390].
265. נמצא, כי הן באירוע מסלחית, ביום 1.10.00, והן באירועי צומת לוטם ומפעל פטרוס, ביום 2.10.00, הגיע רייף לזירת האירועים בלוויית שוטר בודד, בלא שיש עימו אמצעים הולמים, בין בכוח אדם ובין באמצעים לפיזור הפגנות. כך פעל בלי שדאג להזעיק עזרה או להפנות כוחות לזירות האירועים, כפי שנתבקש בנסיבות העניין. בהתנהגותו זו לא הפעיל רייף שיקול דעת, כפי שמפקד בתפקידו ובדרגתו חייב להפעיל, ויצר סיכון בלתי סביר להסלמה באירועים אלה, סיכון אשר התבטא בכך שבכל אחד מן האירועים האמורים עשה שימוש בירי של אש חיה. המסקנה היא, אפוא, כי הוכחו עובדות פרט האזהרה הראשון.
266. בפרט האזהרה השני מיוחס לרב פקד רייף, כי:
"ביום 2.10.00, באזור התעשייה תירודיון, נקלע למצב אותו היה יכול למנוע, בו הוא מתעמת עם עשרות צעירים הזורקים אבנים. באותו אירוע, עשה שימוש, בין היתר, באש חיה לכיוון אותם צעירים, ללא הצדקה, ובכך גרם למותם של שני אזרחים ולפציעתם של אזרחים נוספים".
267. באירוע מושא האזהרה דנו בהרחבה במקום אחר[391]. לבחינת האזהרה נחדד, בקצרה, את רכיביה השונים. הרכיב הראשון, הוא ההיקלעות למצב אותו יכול היה רייף למנוע. אכן, רייף היה יכול למנוע את המצב אליו נקלע. הוא הביא עליו מצב זה בהתנהגותו. הגעתו למקום עם השוטר ג’דיר בלבד, ללא אמצעים, בלא שהזעיק כוחות למקום וללא שהודיע למפקד הגזרה על נסיעתו למקום עקב קריאתו של צדוק יפתח, היתה פעולה שגויה.[392] הרכיב השני הוא הירי לכיוון הצעירים. על פי מכלול חומר הראיות שבפנינו, כפי שניתחנו אותן במקום אחר[393], שוכנענו, כי קיימות ראיות נסיבתיות המצביעות לכאורה על כך כי הירי שביצע רייף הוא שפגע במנוחים וליד אבו סאלח ובעימאד גנאים, וגרם למותם, וכן גרם לפציעתם של אחרים. הרכיב השלישי, הוא היעדר הצדקה לירי. גם רכיב זה הוכח בפנינו. אמנם, נזרקו על רייף אבנים, אך בין זה לבין סכנת חיים ממשית ומיידית - רב המרחק. כפי שעמדנו בהרחבה בניתוח האירוע נשוא האזהרה[394], לא היה רייף מצוי בסכנת חיים מיידית וממשית אשר הצדיקה ירי של אש חיה. זאת ועוד. על פי הנסיבות העובדתיות בשטח בזמן האירוע, שוכנענו, כי עמדה לרייף האפשרות לעזוב את המקום. כך, משום שנסיבות המקרה מלמדות, כי כוונת הצעירים היתה לתקוף את רייף על ידי זריקת אבנים, בלי שהתכוונו לפגוע במפעלי תרדיון.
המסקנה, היא, אפוא, שרכיביה של אזהרה זו הוכחו.
268. בפרט האזהרה השלישי יוחס לרב פקד רייף, כי:
"ביום 3.10.00, במהלך הפרת סדר שהתרחשה בכפר מנדא, עשה ללא הצדקה שימוש בירי של אש חיה, בניגוד להוראות ולנוהלי המשטרה".
רב פקד רייף מכחיש מכל וכל את עובדת הירי על ידו בכפר מנדא ביום 3.10.00. לגרסתו, הוא זרק רימון הלם וירה תחמישים בלבד, וזאת לקראת סוף האירוע והנסיגה מהמקום. הוא מוסיף וטוען, כי לשוטרים שהעידו על הירי שבוצע באש חיה היה אינטרס לפגוע בו ועדויותיהם אלה סתרו עדויות קודמות שלהם שבהן לא היתה התייחסות לירי החי שלו.
269. דין גרסתו של רייף, כי לא ביצע כל ירי באש חיה בכפר מנדא ביום 3.10.00, להידחות. על פי מכלול חומר הראיות שבפנינו שוכנענו, כי היה ירי באש חיה כלפי מעלה של מספר כדורים, אותו ביצע גיא רייף מרובה שהיה עימו. היה זה ירי בסמוך לשיחתו עם מוחמד קדח. כך עולה מעדותו של שוטר יחידת רותם, דביר שטרית[395]. כך עולה גם מעדויותיהם של עאוני עטאללה[396], דוד אנקונינה[397], אורן צריקר[398], רון לוי[399] ואחרים.[400]
אמנם, גרסאותיהם של עאוני עטאללה ודוד אנקונינה באשר לירי של רב פקד רייף, היו מפורטות יותר וניתנו בנימה ביקורתית יותר לאחר משלוח האזהרה לרייף. ברם, גם בהזדמנות הראשונה שבה נחקרו בעניין, עוד לפני שנשלחה האזהרה, מסרו השניים, וגם אחרים, על ירי של אש חיה בידי רייף בכפר מנדא ביום 3.10.00[401]. נוכל לסמוך על עדותם בנקודה זו.
270. שוכנענו גם, כי הירי נעשה ללא הצדקה. הוא בוצע בסמוך לנסיון הידברות שנעשה כדי להרגיע את הרוחות באירוע. לא נשקפה אותה עת סכנה כלשהי שחייבה ירי. הירי נעשה ללא כל אזהרה מוקדמת והוא עלול היה רק להלהיט את הרוחות. רב פקד רייף, כאמור, מכחיש מכל וכול את הירי וממילא אינו טוען, כי בנסיבות העניין היתה לירי הצדקה כלשהי. שוטרים אשר נכחו בעת הירי חשבוהו לבלתי מוצדק. ניכר היה בעדותם, שהם ראו בהתנהגותו של רב פקד רייף בנסיבות המקרה התנהגות חריגה.
המסקנה היא, אם כן, כי הוכחו גם העובדות אשר ביסוד פרט אזהרה זה.
271. הגענו למסקנה, כי הוכחו פרטים א', ב' וג' לאזהרה שנשלחה לרב פקד גיא רייף. הוכח, כי רב פקד רייף נהג, באורח חוזר ונשנה, להגיע לזירות של אירועי הפרות סדר לבדו או בלוויית שוטר בודד, בלא שיש עימו אמצעים הולמים, בין כוח אדם ובין אמצעים לפיזור הפגנות, לצורך התמודדות עם האירועים הנדונים, כי בכך לא הפעיל את שיקול הדעת כפי שמפקד בתפקידו ובדרגתו צריך להפעיל, ואף יצר סיכון בלתי סביר להסלמה באירועים אלה, סיכון שהתממש.
כן הוכח, כי ביום 2.10.00, באזור התעשייה תרדיון, נקלע רב פקד רייף למצב שאותו היה מסוגל למנוע, מצב של התעמתות עם עשרות צעירים הזורקים אבנים. באותו אירוע הוא עשה שימוש, בין היתר, באש חיה לכיוון אותם צעירים, ללא הצדקה, ובכך גרם למותם של שני אזרחים ולפציעתם של אזרחים נוספים. עוד הוכח, כי ביום 3.10.00, במהלך הפרת סדר שהתרחשה בכפר מנדא, עשה רייף שימוש בירי של אש חיה ללא הצדקה ובניגוד להוראות המשטרה ולנהליה.
התרשמנו מתכונות הנחישות המאפיינת את גישתו של רב פקד רייף לתפקידו במשטרה. עם זאת, דפוס ההתנהגות שלו באירועי אוקטובר הצביע על ליקויים מהותיים בשיקול דעת ועל יצירת סיכון בלתי סביר, פעם אחר פעם, לו ולזולתו. בשורה של אירועים עשה רב פקד רייף שימוש באש חיה, שלא לצורך. באחד האירועים התממש הסיכון הכרוך בדפוס ההתנהלות המתואר ונגרמו תוצאות קשות של פגיעה בנפש. על רקע זה, ולנוכח מכלול העובדות שהובאו בפני הוועדה, סבורה הוועדה, כי אין רייף ראוי לשמש מפקד במשטרה והיא ממליצה לשחררו מהשירות בה.
272. נ' י', אשר שימש בעת האירועים כרס"ר במשטרה ושירת ביחידת הימ"מ, הוזהר על ידי הוועדה, כי:
"בהיותו שוטר ביחידה משטרתית מיוחדת (ימ"מ), בשעות הערב ביום 2.10.00 בנצרת, עמד בראש צוות של שוטרים של היחידה, אשר עשה שימוש בירי חי ללא הצדקה, ובניגוד להוראות המחייבות הנוגעות לכך, כמפורט להלן:
א. ביצע בעצמו ירי חי, ללא הצדקה, לכיוון אדם לאחר שזה זרק בקבוק תבערה, אף שהלה לא סיכן אותו, או שוטרים אחרים בכוח שפעל באותו ערב ובאותו מקום;
ב. בשלב מאוחר יותר של הפעילות באותו ערב, לא דאג לכך שהכוח שעמד בראשו יהיה מזוהה בבירור ככוח משטרה, ובכך יצר סיכון, שהתממש, לכך שהכוח לא יזוהה ככזה על ידי אזרחים העוברים במקום. בהמשך לכך, היה הראשון לירות, ללא הצדקה, באירוע בו ירו שלושה מאנשי הימ"מ אש חיה לעבר מכונית שנסעה ברחוב המכונה רחוב הבנקים בנצרת. כתוצאה מן הירי נפגעה קשות אשה, אשר נסעה במכונית".
אשר לשימוש בירי הנזכר בפיסקה א', עמדנו על כך שהוכח, כי נעשה שימוש כזה בירי ללא הצדקה, גם אם כתוצאה ממנו לא נפגע איש[402]. לגבי האמור בפיסקה ב' הבהרנו לעיל את הנסיבות שביסוד המסקנה, כי אף שקיימים סימני שאלה ונתונים המצביעים על אפשרות ממשית כי לא היה בנסיבות העניין כדי להצמיח, באופן סביר, תחושת סכנה אשר היתה יכולה להצדיק ירי על מנת להרוג - לא הוכחה במידת הוודאות הנדרשת האזהרה לפיה הירי שבוצע היה בלתי מוצדק על פי מה שהובן, והיה יכול להיות מובן, על ידי נ' י' בעת האירוע. החלטנו ליהנות את נ' י' מן הספק הקיים בעניין זה, ולהימנע מלהטיל עליו אחריות בגין אזהרה זו.
לעומת זאת, קבענו כי מיקומו בקידמת הכוח, בשילוב עם כוונתו להסתיר את היותו איש משטרה בעת הפעילות במקום, סטו מההנחיות שניתנו לו ויצרו סיכון מוגבר לאירוע מן הסוג שקרה בפועל. בהתאם לכך, היה בהתנהגותו יסוד של אי סבירות החורג מגדר טעות שבשיקול דעת[403].
לנוכח העובדה שנ' י' אינו משרת עוד במשטרה, אין אנו רואים מקום או צורך להמלצה בעניינו.
273. ראשד מורשד הוזהר, כי:
"בהיותו שוטר משמר הגבול, בעת מילוי תפקידו באירוע שהתרחש בכפר ג'ת ביום 1.10.00, ירה כדורים מצופים גומי מטווח קצר של כ-15 מטר, לכיוון פלג גופם העליון של התושבים אליהם כיוון, וזאת ללא הצדקה ובניגוד להוראות המחייבות בדבר טווחי הביטחון לירי כדורים מצופים גומי, ובדבר החובה לירות כדורי גומי לכיוון הרגליים בלבד, ותוך יצירת סיכון לפגיעה חמורה ואף קטלנית, ירי זה גרם לפגיעה בראשו של אזרח, ולמותו יום לאחר מכן".
כפי שהבהרנו לעיל,[404] עובדות האזהרה נתמכות בראיות שבאו בפנינו.
לנוכח העובדה שמר ראשד אינו משרת עוד במשטרה, אין אנו רואים מקום או צורך להמלצה בעניינו. עם זאת, המלצנו על כך שהמחלקה לחקירת שוטרים תחקור את האירוע בו היה מעורב.
[1] מ/2187. [2] ראו בפיסקאות 174 ואילך לשער הראשון לעיל. [3] פיסקאות 177 ואילך לשער הראשון לעיל. ראו במיוחד בפיסקה 201 לשער האמור. [4] פרוטוקול, עמ’ 9183. [5] הודעת מתן וילנאי, עמ’ 4, שורה 83. [6] ראו פיסקה 174 ואילך של השער הראשון. [7] ראו פיסקה 183 לשער הראשון לעיל. [8] הודעת אבי דיכטר, מ/2162, בעמ’ 14. [9] שם, בעמ’ 23. [10] מ/2187. [11] בפיסקאות 130 ואילך לשער הראשון. [12] מ/2162, בשורות 492-493. [13] שם, שורות 483-491. [14] מ/753, שורות 242-255. [15] הודעת ראש המרחב הצפוני, מ/2163, עמ’ 16. [16] מ/2163, שורה 688 ואילך. [17] עדות אבי דיכטר, פרוטוקול עמ’ 38. [18] שם, בעמ’ 41. [19] פרוטוקול, עמ’ 9193. [20] פרוטוקול, עמ’ 9215-9216. [21] מ/4240. [22] מ/2788. [23] הודעת שי עמיחי, מ/766 בשורה 244-246. [24] מ/1666, בעמ’ 1. [25] מ/1666, בעמ’ 4. [26] מ/2163, בשורה 605. [27]פרוטוקול, עמ’ 14237. [28]פרוטוקול, עמ’ 14206-14207. [29]הודעת אהוד ברק, מ/830, עמ’ 41, שורה 923 ואילך. [30]פרוטוקול, עמ’ 15823; וראה גם בעמ’ 15820. [31]פרוטוקול, עמ’ 8317-8318. [32]פרוטוקול, עמ’ 8318. [33] הודעת שלמה בן עמי, מ/821, שורות 360-369. [34] פרוטוקול ישיבת ממשלה מיום 2.10.00, מ/1644 עמ’ 22. [35] הודעת דוד צור, מ/776, בעמ’ 15 שורה 337. [36] שם, בעמ’ 26 שורה 601-602. [37] עמ’ 7032. [38] הודעת דוד צור, מ/776, בעמ’ 18. [39] זידאן הכחיש בהודעתו, כי היו באותו ערב מגעים בהם התבקש שלא תוכרז שביתה כללית. מ/1422 עמ’ 9. [40]הודעת דוד צור, מ/776, בעמ’ 14, 16. ראו גם פרוטוקול, עמ’ 7022 ואילך. [41]ניסוח זהה נמצא בדיווח היומי המופץ במשרד לבטחון פנים. על פי דיווח זה (מ/2548), היה צפי להמשך הפרות סדר במגזר הערבי, כאשר "המוקד אום אל-פחם". [42] מ/1251, בעמ’ 2. [43] מ/2200. [44] מ/1646, בעמ’ 5. [45] הודעת דוד צור, מ/776 בעמ’ 26, שורות 600-606. [46] מ/1646, בעמ’ 22. [47] מ/3789. [48]מ/1666, בעמ’ 1. [49] תמליל הראיון התקבל כמ/4283. [50] בסעיף 139 לסיכומים. [51] מ/766, בעמ’ 11. [52] מ/1646, עמ’ 22. [53] מ/1646, בעמ’ 51. [54] מ/2204, בעמ’ 5. [55] הודעת דוד צור, מ/776, שורות 881-882. [56] פרוטוקול, עמ’ 15824. [57] פרוטוקול, עמ’ 7506. [58] עדות אליק רון, פרוטוקול עמ’ 6087. [59] פרוטוקול, עמ’ 6088. [60] הודעת אליק רון, מ/743, בעמ’ 34 ובעמ’ 33. [61] הודעת וילק מיום 30.4.01, מ/815 בעמ’ 43. [62]שם, שם. [63] הודעת יהודה וילק מיום 24.4.01, מ/815, בעמ’ 19. ראו גם שם, בעמ’ 27-28, ובעמ’ 54. כן ראו מ/3970. [64]פרוטוקול, בעמ’ 13984. [65]שם, שם. [66] מ/4287. [67] ראו הודעתו של עמיחי, מ/766 בעמ’ 8. [68] מ/1646, בעמ’ 22. [69] מ/3789. [70] הודעת דוד צור, מ/776 שורות 608-610. [71] עמ’ 7936. [72] עמ’ 7936. [73]הודעת דוד צור, מ/776, בעמ’ 16. [74]פרוטוקול, עמ’ 8225. [75]מ/1690. [76] ראו לעיל, פיסקה 75 לשער הרביעי. [77] מ/2163, שורות 668-669. [78] מ/1646, עמ’ 12. [79] ראו בג"צ 8666/93 תנועת נאמני הר הבית נ' רובינשטיין, פ"ד נד(1) 199. ראו גם בג"צ 332/78 סאי טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(2) 593. [80] ראו דברי השופט מצא בבג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94. [81] ראו בג"צ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז(5) 485. ראו גם בג"צ 6163/92 איזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229. [82] מ/1245. [83] פרוטוקול עמ’ 15705. ראו באותה רוח פרוטוקול, עמ’ 15714. [84] מ/1646, בעמ’ 22. [85] ראו הערכת המצב מיום 29.9.00, מ/1650, בעמ’ 21. [86] ראו מ/1650, בעמ’ 18. גם מהערכת המצב של יום 2.10.00 עולה בבירור, כי מר ברק מודע לתוצאות הפוגעניות האפשריות של כדורי הגומי. ראו מ/1664, בעמ’ 25. [87] מ/1600. [88] פרוטוקול בעמ’ 54. [89] מ/2202. [90] הודעת ראש המרחב הצפוני, עמ’ 27, שורה 644 ואילך. [91] פרוטוקול, עמ’ 58. [92] מ/1666. [93] מ/4268. [94] מ/1245, זכרון דברים של דוד צור, ראש המטה המבצעי, מיום 12.11.00. [95] ראו לעיל, בפיסקה 62 לשער השני. [96] מ/2205, בעמ’ 3. [97] סעיף 121 לסיכומיו של מר ברק. [98] ראו מ/1646, בעמ’ 35-36, 39 ו-50. [99] פרוטוקול עמ’ 15718. [100] פרוטוקול, עמ’ 15718. [101] ראו הודעתו של מר ברק, מ/830, בשורה 658 ואילך. [102] ראו לעיל, בפיסקה 195 לשער הראשון. [103] מ/823. [104] מ/822 ו-מ/821. [105] חתום על ידו כחלק מחקירתו הראשית בפני הוועדה (מ/4264). [106] מ/1415. [107] מ/1419. [108] בעמ’ 44 לדין וחשבון. [109] בעמ’ 48 לדין וחשבון. [110] המידע מובא מתוך דו"ח ועדת זמיר. [111] מ/3846. [112] ניירות מטה. [113] מ/823, עמ’ 10. [114] פיסקה 16 בסיכומי מר בן עמי. [115] פיסקה 18 בסיכומי מר בן עמי. [116] מ/825 - מסמך שכותרתו "רצף פעילויות השר בנושא ערביי ישראל בשנה שקדמה לאירועי אוקטובר". [117] ראו לעיל, בפיסקאות 183 ו-194 לשער הראשון. [118] פיסקאות 210 ואילך בשער הראשון לעיל. [119] בעמ’ 7976. [120]בעמ’ 6862. [121]מ/1229. [122] מ/823 - עמ’ 10 לנייר עמדה של השר אשר הוגש לוועדה. [123] ראו לעניין זה לעיל, בפיסקה 77 לשער זה. [124] מ/1726. [125] ראו פיסקה 226 לשער הראשון לעיל. [126] בעמ’ 6774. [127] מ/776, בעמ’ 23. [128] עמ’ 21 בהודעתו הראשונה, מ/815. [129] בעמ’ 15377. [130] בעמ’ 15399-15400. [131] בעמ’ 7976 ובעמ’ 15399. [132] עדותו בעמ’ 15384. [133] עדותו בעמ’ 15336. [134] לעיל, בפיסקה 174 ואילך לשער הראשון. [135] בעמ’ 15392. [136] ראו בפיסקה 1 ואילך לשער הרביעי. [137] בעמ’ 15403. [138] מ/1479. [139] מ/821, עמ’ 41. [140] בעמ’ 15408. [141] מ/823. [142] מ/821. [143] בעמ’ 41-42 להודעה. [144] בעמ’ 43. [145] בעמ’ 8026. [146] בעניין זה פסקנו בסמוך, ראו פיסקה 60 ואילך לשער הרביעי לעיל. ראינו, כי היועץ המשפטי ממליץ למעשה על הפסקה כמעט מוחלטת של השימוש באמצעי זה. [147] לכך יש להעיר, כי בישיבות בהן נטל חלק השר בן עמי, עמדו מפקדי המשטרה, ובראשם המפכ"ל וילק, באורח מפורש וחד-משמעי על השימוש באש חיה. מודעות לכך עולה גם מדברי ראש הממשלה דאז, מר ברק, בביקור הדרג המדיני במטה המחוז הצפוני של המשטרה ביום 3.10.00. [148] בעמ’ 76 לתצהיר. [149]בעמ’ 15429. [150] ראו לעיל, בפיסקה 357 ואילך לשער הראשון. [151] מ/379 - הודעת דני הקר, עמ’ 3. [152] מ/821. [153] בעמ’ 9-10. [154] ראו בפיסקה 157 לשער הראשון. [155] בעמ’ 8231. [156] ראו בפיסקה 159 ואילך לשער הראשון לעיל. [157] בפיסקה 257 ואילך לשער הראשון לעיל. [158] בעמ’ 15434-15436. [159] בעמ’ 7931. [160] תצהירו מ/4264, בעמ’ 79-80. [161] ראו לעיל בפיסקאות 42-43 בשער זה. [162] לעיל, בפיסקאות 21-25 של שער זה. [163] ראו האזהרה הרביעית שנשלחה למר ברק. [164]ראו לעיל, בפיסקאות 56-59 של שער זה. [165]בפיסקה 72 בעמ’ 67. [166] בפיסקאות 177 ואילך לשער הרביעי לעיל. [167] בפיסקה 192 לשער הרביעי הנ"ל. [168] בפיסקאות 145 ואילך לשער הרביעי. [169] ראו א"ב 50/03, 131/03 ואח'. [170] בפיסקאות 164 ואילך לשער הרביעי לעיל. [171] ראו פיסקה 1 ואילך של השער הרביעי לעיל. [172] ראו הודעת נחמני, מ/756, שורה 444 ואילך. [173] הודעת דוד צוד, מ/776 שורות 950-951. ראו גם שורות 412-413. [174] הודעת מרדכי נחמני, מ/756, בשורה 242 ואילך. [175] בפיסקה 220 ואילך לשער הראשון לעיל. [176] בעמ’ 14249. [177] ראו מ/2405. [178]פיסקאות 202 ואילך לשער הראשון לעיל. [179]בפיסקאות 258 ואילך בשער הראשון לעיל. [180]פרק ג' בשער הראשון. [181]בפיסקה 206 בשער הראשון לעיל. [182] ראו פיסקה 121 לשער הראשון לעיל. [183] מ/1095. [184] מ/2438, עמ’ 235. [185] מ/2192. [186] ראו גם עדותו של מר דיכטר, ראש השירות, בעמ’ 32-33. [187]התראות כאלה היו כמפורט בפיסקה 173 לשער הראשון לעיל, אך אלה לא הגיעו לידיעת המפכ"ל. [188]בפיסקה 263 בשער הראשון לעיל. [189] מ/1206. [190] מ/1255. [191] ראו פיסקה 42 ואילך לשער הרביעי לעיל. [192] ראו לעיל, בפיסקה 225 בשער הראשון. [193] ראו ישיבת הערכת מצב מיוחדת, מ/1251. [194] מ/1251. [195] ראו הודעת יהודה בכר, מ/759, בשורות 115-116. [196] הודעת דוד צור, מ/776, בשורות 739-740. [197] מ/949. [198] מ/1600. [199] ראו לעיל, בפיסקה 57 לשער הרביעי. [200] מ/2190. [201] ראו הודעתו, מ/2163, עמ’ 17 שורה 402. [202] מ/1110. [203] מ/2309. [204] בפיסקאות 42 ואילך לשער הרביעי לעיל. ראו גם פיסקה 236 ואילך לשער הראשון. [205] מ/1546. [206] פיסקה 120 ואילך לשער הרביעי לעיל. [207] פיסקאות 127-128 לשער הרביעי לעיל. [208] בפיסקאות 122 ואילך לשער הרביעי לעיל. [209] עמ’ 7702-7703. [210] ראו בעמ’ 121 להודעתו של מר וילק מיום 24.4.01. [211] הודעת וילק, מ/815, 24.4.01, בעמ’ 123. [212] בעמ’ 7705. [213] בעמ’ 6662. [214] ראו פיסקה 126 לשער הרביעי לעיל. [215] ראו בענין זה את הודעתו של המנכ"ל לשעבר של המשרד לבטחון פנים, מר אריה רמות, אשר העיד, כי ישנה במשטרה בעיה של תרבות ארגונית של אי הפקת לקחים, על רקע החשש האמור. מ/772, בשורה 272 ואילך. [216]מ/815, בעמ’ 128, 130; עמ’ 7709 ועמ’ 14480. [217] בפיסקה 130 לשער הרביעי לעיל. [218] ראו בפיסקה 151 לשער הרביעי לעיל. [219] בפיסקה 109 ואילך לשער הרביעי לעיל. [220] בפיסקאות 115-117 לשער הרביעי לעיל. [221] בפיסקה 118 לשער הרביעי לעיל. [222] בעמ’ 13808-14147. [223] מ/3676. [224] מ/3487, מ/1832, מ/4139. [225] מ/3437. [226] מ/3676. [227] מ/3676. [228] מ/3676. [229] מ/4098. [230] מ/4021. [231] מ/4021. [232] עמ’ 6035. [233] מ/4230. [234] מ/2544. [235] מ/4097, מ/3658. [236] מ/1917. [237] מ/4098. [238] מ/1918. [239] מ/743, עמ’ 16 שורות 10-11. [240] עמ’ 6034-6035. [241] עמ’ 6041. [242] בעמ’ 14026. [243] עמ’ 14091-14092. [244] עמ’ 6010. [245] עמ’ 6012. [246] עמ’ 13877. [247] עמ’ 6013. [248] עמ’ 6013 ו-6045. [249] עמ’ 6012-6013. [250] מ/3526. [251] עמ’ 6338-6340. [252] ראו, לדוגמה, את תכנית המגירה להפרות סדר ביפו, מ/3894. [253] כפי שמופיע בתכנית הנ"ל, מ/3894. [254] עמ’ 6691. [255] עמ’ 6141-6142. [256] מ/2437. [257] משחק מלחמה שהתנהל בתאריך 17.2.99 ושתרגל את פיקוד המשטרה לקראת מצב דברים, שבו בעקבות הכרזה על מדינה פלסטינית, תפרוצנה מהומות בקרב ערביי ישראל. [258] מ/1527. [259] מ/1524. [260] מ/1110. [261] שם. [262] מ/1631. [263] מ/1632. [264] מ/1633. [265] מ/1634. [266] מ/1635. [267] מ/1636. [268] מ/1637. [269] מ/1638. [270] בעמ’ 6687. [271]בעמ’ 6690. [272] בעמ’ 6411-6412. [273] בעמ’ 12083. [274] בעמ’ 6071. [275] מ/743, בעמ’ 18. [276] סיכומי רון, פסקה 27 בעמ’ 39. [277] בעמ’ 13839. [278] בעמ’ 430. [279] פיסקאות 202-206 לשער הראשון לעיל. [280] בפיסקה 209 לשער הראשון לעיל. [281] מ/1254, מ/1255. [282] מ/952. [283] מ/754. [284] מ/948. [285] לגבי פרטי המידעים הנוגעים למרחבי העמקים והגליל, ראו לעיל בפיסקאות 173 לשער הראשון לעיל. [286] בעמ’ 5703-5704. [287] בעמ’ 5678-5679. [288] בעמ’ 5995-5996. [289] בעמ’ 6001-6002. [290] בפיסקאות 257 ואילך לשער הראשון לעיל. [291] מ/1255. [292] בפיסקה 121 ואילך לשער זה. [293] מ/743. [294] בעמ’ 29. [295] בעמ’ 30. [296] עמ’ 75. [297] בעמ’ 13963. [298] עמ’ 14082. [299] בעמ’ 6238. [300] בעמ’ 13680. [301] בהודעתו מ/759, בעמ’ 16. [302] הודעתו מ/756, בעמ’ 12. [303] בעמ’ 14036. [304] הודעתו מ/743, בעמ’ 36. [305] מ/2432. [306] בעמ’ 14036. [307] מ/743, בעמ’ 36. [308] מ/2761, בעמ’ 9. [309]עמ’ 7697-7700. [310] בעמ’ 14082. [311] בעמ’ 6201. [312] בעמ’ 13844-13845, 14038. [313] בעמ’ 13844. [314] מ/743, בעמ’ 36-37. [315] נוהל הפעלת חפ"ק מפכ"ל, מ/2430. [316] בעמ’ 6149. [317] הודעתו מ/756, בעמ’ 12 שורות 271-273. [318] ראו בפיסקאות 1 ואילך לשער הרביעי של דו"ח זה. [319] עמ’ 6059. [320] מ/1545. [321] מ/1546. [322] מ/1547. [323] מ/949. [324] שם. [325] שם. [326] שם. [327] שם. [328] שם. [329] מ/700. [330] מ/1550. [331] פיסקה 49 לשער הרביעי לעיל. [332] פיסקאות 89-90 לשער הרביעי לעיל. [333] פיסקה 65 ואילך לשער הרביעי לעיל. [334] בפיסקה 75 לשער הרביעי לעיל. [335] בפיסקה 90 לשער הרביעי לעיל. [336] בפיסקה 75 לשער הרביעי לעיל. [337] בפיסקה 83 ואילך לשער הרביעי לעיל. [338] בפיסקאות 110 ואילך לשער הרביעי. [339] בפיסקה 88 לשער הרביעי לעיל. [340] בפיסקה 94 לשער הרביעי לעיל. [341] בפיסקה 97 לשער הרביעי לעיל. [342] בפיסקה 94 לשער הרביעי לעיל. [343] בהודעתו מ/743, עמ’ 64 שורות 8-11. [344] עמ’ 64 שורה 18. [345] בעמ’ 5969. [346] בעמ’ 6060. [347] בעמ’ 6061. [348] בעמ’ 6059 ו-6066. [349] בעמ’ 6061. [350] ראו מ/1110. [351] בעמ’ 13842. [352] מ/2799. [353] נוהל "הטיפול המשטרתי בהפרות סדר והפגנות" מדצמבר 1999, מ/1199. [354] בעמ’ 6108. [355] בעמ’ 6109. [356] ראו פיסקה 120 ואילך לשער הרביעי לעיל. [357] מ/1691. [358] מ/1730. ראו גם פיסקה 161 ואילך לשער החמישי. [359] ראו פיסקה 127 לשער הרביעי לעיל. [360] פיסקה 129 ואילך לשער הרביעי לעיל. [361] מ/743, בעמ’ 78. [362] פיסקה 132 לשער הרביעי לעיל. [363] עמ’ 6273-6274. [364] מ/1110. [365] פיסקה 94 ואילך לשער הרביעי לעיל. [366] פיסקה 1 ואילך לשער הרביעי לעיל. [367] על השימוש הרב באמצעי זה ראו את מ/703, ממנו ניתן ללמוד על השימוש ב-5,274 גלילוני גומי במרחב העמקים. [368] ראו פיסקה 142 לשער השלישי לעיל. [369] ראו מ/703. [370] מ/710, בעמ’ 17. [371] פסקה 123 ואילך לשער השלישי. [372] בפיסקה 143 לשער השלישי לעיל. [373] בפיסקה 129 ואילך לשער הרביעי לעיל. [374] מ/700. [375] פיסקאות 15 ואילך לשער השלישי לעיל. [376] בעיקר בפיסקאות 22 ואילך לשער השלישי לעיל. [377] פיסקה 65 ואילך לשער הרביעי לעיל. [378] בפיסקה 89 ואילך לשער הרביעי לעיל. [379] פיסקה 75 לשער הרביעי לעיל. [380] פיסקה 83 לשער הרביעי לעיל. [381] פיסקה 65 ואילך לשער הרביעי לעיל. [382] ראו פיסקה 88 לשער הרביעי לעיל. [383] פיסקאות 62 ואילך לשער השלישי לעיל. [384] בפיסקה 90 בשער הרביעי לעיל. [385] ראו בפיסקאות 620 ואילך לשער הרביעי לעיל. [386] פיסקה 24 לשער השני לעיל. [387] ראו עמ’ 12316-12319. [388] פיסקה 49 לשער השלישי לעיל. [389] פיסקה 62 ואילך לשער השלישי. [390] בפיסקה 67 ואילך לשער השלישי לעיל. [391] פיסקאות 62 ואילך לשער השלישי לעיל. [392] פיסקאות 67 ואילך לשער השלישי לעיל. [393] פיסקאות 72 ואילך לשער השלישי לעיל. [394] פיסקאות 69 לשער השלישי לעיל. [395] מ/285 שורות 18-27. [396] מ/2592, מ/154, עמ’ 1187-1188. [397] מ/269. [398] מ/316; עמ’ 2140-2143. [399] מ/277; עמ’ 1891-1892. [400] ראו בנושא זה גם בפיסקה 153 לשער השלישי לעיל. [401] מ/153, מ/268. [402] ראו לעיל, בפיסקאות 120 ואילך לשער השלישי לעיל. [403] ראו לעיל, בפיסקאות 115 ואילך לשער השלישי לעיל. [404] בפיסקאות 9 ואילך לשער השלישי לעיל.
|