דו"ח ועדת אור

שער ראשון

לפני אירועי אוקטובר:

 רקע, גורמים, צפי האירועים ומוכנות המשטרה

פרק א' -

תהליכי הסלמה במגזר הערבי ברקע פרוץ המהומות

 

1.           מטרתו של פרק זה היא להצביע על סוגיות ובעיות שהופיעו במהלך השנים, בחייהם של הערבים אזרחי ישראל וביחסיהם עם היהודים ועם מוסדות המדינה, שהזינו בקרבם תסיסה המתקשרת, במישרין או בעקיפין, עם פרוץ האירועים של אוקטובר 2000. אין הכוונה בפרק זה להקיף את מכלול התופעות והתהליכים הנוגעים למצבה ולהתפתחותה של החברה הערבית בישראל. המטרה היא רק לציין את אלה מהם היכולים לספק באופן סביר הסברים להלכי הרוח, אשר שררו בקרב הערבים אזרחי ישראל או בקרב חלקם, ערב פרוץ האירועים, ואשר באו לכלל ביטוי באירועים עצמם. לצורך זה יהיה הדגש בדיון על זוויות הראייה של האזרחים הערבים. כפי שפרק זה יראה, תהליכי ההחמרה בבעיותיו של המגזר הערבי ובתסיסה בקרבו הסלימו לקראת אירועי אוקטובר. בהתאם לכך, יתרחב הדיון בפרק זה לפירוט רב יותר, ככל שסוגיותיו מתקרבות למועד האירועים. לא יידונו כאן התפתחויות שהתרחשו לאחר אירועי אוקטובר 2000, אלא במידה שיש בהן כדי לשפוך אור על אלה שקדמו להן.

 

2.           פרק זה, וכן דין וחשבון זה כולו, משתמש במונחים "הערבים אזרחי ישראל", "המיעוט הערבי" או "המגזר הערבי". הוועדה מודעת לכך שהמינוח בתחום זה שנוי במחלוקת וכי זרמים שונים בציבור זה מעדיפים להיקרא בשמות כמו פלסטינים, מוסלמים, או ערבים-ישראלים, כל אחד על פי נטיותיו והשקפותיו. הטרמינולוגיה האמורה נבחרה משיקולי נוחות על יסוד ההנחה שהיא נייטרלית באופן יחסי, ומכל מקום אין היא באה לבטא כל העדפה אידיאולוגית. הוועדה מודעת גם לכך שדבריה בפרק זה מוצגים בדרך של הכללות נרחבות ואינם מתייחסים אל מלוא המגוון של הציבור הערבי, על עדותיו וזרמיו השונים. לדוגמה, מצבם הפוליטי והמשפטי של הדרוזים והצ'רכסים שונה מזה של שאר המיעוטים; הנוצרים שונים מהמוסלמים על פי מספר מדדים חברתיים-כלכליים; מצוקת הבדווים קשה יותר מזו של שאר המגזר הערבי, ועוד. ברם, האילוצים הכפויים על הפרק הזה, מכורח אופיו התמציתי, מאפשרים לו לדון רק במה שנראה כרוב מניינו ובניינו של המגזר הערבי, תוך ויתור מראש על התייחסות פרטנית לכל מרכיביו השונים.

 

3.           ביסוד בעיותיו וקשייו של המגזר הערבי עומדת שאלת מעמדו במדינה בהיותו מיעוט גדול השונה מקהילת-הרוב מבחינה לאומית, אתנית, דתית, לשונית ותרבותית. הימצאו של מיעוט זה במדינה המוגדרת כיהודית ודמוקרטית כרוך בשאלות סבוכות. אלה, כפי שיוסבר בהמשך, נעשו בהדרגה מרכזיות יותר בחיי הציבור הערבי, ובמהלך שנות התשעים הלכו והסעירו את החיים הפוליטיים במגזר הערבי, לעתים - עד לרמה משברית.

 

החרפת הבעייתיות של מעמד המיעוט הערבי במדינה

 

הבעייתיות הבסיסית

 

4.           יחסי מיעוט ורוב הם בעייתיים בכל מקום, ובמיוחד במדינה המגדירה את עצמה על פי לאומיותו של הרוב. לדילמות המתעוררות במדינה כזו אין למעשה פתרונות מושלמים ויש גם הטוענים כי קיים ניגוד מהותי בין עקרונות מדינת-לאום רובנית לבין עקרונותיה של דמוקרטיה ליברלית. בכל מקרה, כינון הרמוניה סבירה ביחסי רוב ומיעוט היא משימה קשה המוטלת על כל מגזרי החברה. משימה זו מחייבת מאמץ מיוחד מצד מוסדות המדינה המבטאים את ההגמוניה של הרוב, וזאת על מנת לאזן את היפגעותו של המיעוט כתוצאה מנחיתותו המובנית - מספרית והשפעתית. הימנעות ממאמץ כזה, או עשייתו באופן בלתי מספק, יוצרת בקרב המיעוט תחושות של קיפוח ומציאות של קיפוח, אשר עלולות להחמיר במרוצת הזמן. מאפיינים אלה תופסים גם לגבי מצבו של המיעוט הערבי במדינת ישראל, אשר מבחינות רבות מופלה לרעה. למעלה מזאת: במקרה של הערבים אזרחי ישראל קיימים כמה גורמים ייחודיים המחריפים עוד יותר את הבעייתיות של מעמדם הסוציו-פוליטי במדינה.

 

5.           ראשית, אוכלוסיית המיעוט הערבי בישראל היא אוכלוסייה ילידה, הרואה עצמה נתונה תחת הגמוניה של רוב שבעיקרו אינו כזה. בהבחנה המקובלת בספרות המקצועית בין "מיעוטים ילידים" לבין "מיעוטי הגירה", המיעוט הערבי בישראל שייך בבירור לקטיגוריה הראשונה^[1]. בדרך כלל, אופיו הילידי של מיעוט מעצים את מודעותו העצמית ואת תוקף תביעותיו במידה רבה מֵעבר לאלו של מיעוטים המתהווים, למשל, מהסתפחות מהגרים אל חברות רווחה כדי לשפר את מצבם. הוא הדין במקרה של המיעוט הערבי בישראל. הערך "צֻמוד", דהיינו, ההיאחזות הנחושה בנחלת האבות לנוכח האתגרים שמציב הרוב היהודי, אשר דווקא אותו הם תופשים כחברת מהגרים, מצוי במקום גבוה בדמות עולמם של הערבים. משוואה זו, של מיעוט "ילידי" מול רוב "מהגר" - יש בה פוטנציאל של מתח גובר.

 

6.           שנית, המיעוט הערבי בישראל הוא גלגול של אוכלוסיית רוב. בניגוד למיעוטים אחרים באזור, המצויים בסטטוס של מיעוט מזה מאות בשנים, הפך המגזר הערבי בישראל למיעוט רק בימינו. הוא נושא עימו את המורשת, את העמדות והציפיות של אלה שהיו תמיד שותפים בחברת רוב (לפחות המוסלמים שבהם), ואשר גם עם התרחבות היישוב העברי בזמן המנדט עדיין עלה מספרם על מספר היהודים פי שניים. המהפך שעשה אותם למיעוט של פחות מ-20% מתוך אוכלוסיית המדינה לא היה קל להפנמה. התקוממותם נגדו התבטאה, בין השאר, בסירוב לקבל את תיוגם כ"בני מיעוטים" בלשונם של מוסדות המדינה. גם מודעותם לכך שהם שלוחה של קיבוץ אנושי גדול, המהווה רוב במזרח התיכון, הזינה את מורת רוחם מהגדרתם כמיעוט.

 

7.             שלישית, המהפך הזה היה תוצאה של תבוסה קשה שנחלו הערבים במלחמתם נגד היישוב היהודי. המדינה שבתוכה מצאו את עצמם במעמד של מיעוט מהווה, בעצם קיומה, תזכורת קבועה למפלתם הצורבת; או, כדברי אחד ממנהיגיהם, "המדינה קמה על חורבותיה של הקהילה הפלסטינית". הקמת מדינת ישראל, שהעם היהודי חגג אותה כהתגשמות חלום הדורות, כרוכה בזכרונם ההיסטורי בטראומה הקולקטיבית הקשה ביותר בתולדותיהם - ה"נַכּבַּה". גם אם אין הם מזכירים זאת כיום השכם והערב, הורתה ולידתה של המדינה כרוכות לבלי הפרד בעימות קוטבי בין שתי תנועות לאומיות, אשר הוליד סכסוך דמים ממושך. תכניה וסמליה של המדינה, המעוגנים גם בחוק והמעלים על נס את הנצחונות בסכסוך זה, מציינים בעיני בני המיעוט הערבי את תבוסתם, וספק אם יש להם דרך להזדהות עימם, הזדהות של אמת. הזמן יכול אולי להעלות ארוכה לכאב, אך ככל שמתחזקת התודעה הלאומית - כך גוברת בקרבם המודעות לבעיה זו, המלווה את עצם הקמת המדינה.

 

8.             רביעית, להכרעה שהתנועה הציונית השיגה במאבק על הקמת המדינה היה מימד דינמי מתמשך. האידיאלים הציוניים של התיישבות וקיבוץ גלויות היו לעקרונות מארגנים בחייה של המדינה היהודית. משמעותו של היישום המעשי של מדיניות זו היתה השתלטות על מירב הקרקעות במדינה ופינוי מקום להמוני העולים. הרוב היהודי ראה בתכניות כמו "ייהוד הגליל" יעדים לגיטימיים למדינת ישראל. המיעוט הערבי שמצא עצמו במציאות של הפקעת קרקעות, של "נפקדים-נוכחים" ושל הגבלות בנייה, ראה את המדינה כמייצגת אינטרסים הפוגעים בזכויותיו. הוא גם התקשה לקבל את המדרש והמעשה של הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי כולו, דבר אשר הקנה לעולים ולמתאזרחים יהודים זכויות שהוא עצמו לא נהנה מהן. מצב עניינים זה הזין בקרבו את התחושה שהדמוקרטיה הישראלית אינה דמוקרטית כלפי הערבים באותה המידה שהיא דמוקרטית כלפי היהודים (או שהיא, כפי שהדבר כונה בשיח האינטלקטואלי, "דמוקרטיה אתנית" או "אתנוקרטיה"). הדבר הביא להתגברות מחאותיהם של הערבים נגד נחיתות זו של מעמדם.

 

9.             חמישית, המיעוט הערבי בישראל משתייך מבחינה לאומית לעם הפלסטיני (בהגדרה המצומצמת) ולאומה הערבית (בהגדרה הרחבה), ואילו מדינת ישראל נתונה בסכסוך קשה עם שניהם. אמנם בשש המלחמות שישראל נלחמה נגד מדינות ערב נמנעו הערבים בישראל מלפגוע בחוק ובסדר, אך אין ספק שרבים מתוכם חשו אהדה לשאיפות הלאומיות שייצגו המשטרים הערביים. חוזי השלום שישראל חתמה עם שתיים משכנותיה צמצמו את הקוטביות בה מצוי המיעוט הערבי, אך המשך הסכסוך עם שאר מדינות ערב, ואיומי המלחמה הכרוכים בו, מנעו את ביטולה הגמור. קשה עוד יותר היה השסע שנגרם על ידי התמשכות המאבק הישראלי-פלסטיני. מאז הקמת המדינה עמדה ישראל מול פשיטות הפדאיין, הפיגועים של ארגוני אש"ף וההתנגשויות של האינתיפאדה. בכל העימותים האלה נהרגו רבים משני הצדדים ונגרם סבל רב. את תחושותיהם של הערבים אזרחי ישראל, אשר זיקתם לפלסטינים מעבר לגבול ולקו הירוק אינה לאומית בלבד אלא גם חברתית ומשפחתית, הביעה אמירתו הידועה של עבד אל-עזיז אל-זועבי, "מדינתי במצב מלחמה עם בני עמי". אין פירושו של דבר, שהמגזר הערבי בכללותו תומך בכל שיטות המאבק של הפלסטינים. רובו המכריע דוגל בעקביות בתהליך השלום. אולם בעת ובעונה אחת הוא מזדהה לחלוטין עם השאיפה להקמת מדינה פלסטינית ורואה את המדיניות הישראלית כמכשול העיקרי בפני הגשמתה.

 

             סתירה בסיסית זו יצרה סיחרור שלילי, שהטביע את חותמו על מעמדו של המיעוט הערבי בישראל. בשל זיקתם של האזרחים הערבים ליריביה של המדינה הם עוררו בקרב הרוב - במידות שונות גם אצל יהודים שונים - תחושה של איום פוטנציאלי. תחושת האיום הביאה להפעלתה של מערכת פיקוח על המגזר הערבי. בשנותיה הראשונות של המדינה התגלמה מערכת זו בעיקר בממשל הצבאי, אולם גם לאחר ביטולו ב-1966 נמשך הפיקוח, בשיטות גלויות או סמויות, באמצעות מנגנוני הביטחון. מטבע הדברים, חשו האזרחים הערבים עצמם פגועים על ידי מה שהם הגדירו כגישה "בטחוניסטית" כלפיהם המביאה להפעלת אמצעי פיקוח ומניפולציה שאינם מתיישבים, לטענתם, עם זכויות אזרח. הדבר הגביר בקרב המיעוט את רגשי הניכור ואלה בתורם הגבירו את חשדנותו של הרוב.

 

10.             ולאחרונה, מאפיינת ומחלישה את מעמדו של המיעוט הערבי בישראל העובדה שהוא חסר זכויות קיבוציות ממשיות. מדינת ישראל קבעה בבירור זכויות אזרח מלאות לכל בני המיעוט הערבי, אך זאת כפרטים בלבד. בניגוד למדינות אשר סדריהן החוקתיים קובעים זכויות קולקטיביות למיעוטים המצויים בקרבן, ישראל מעולם לא העניקה זכויות כאלה למיעוט הערבי. אמנם בפועל נהנה המגזר הערבי ממספר זכויות בעלות אופי קיבוצי: בולטות במיוחד ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית וההפעלה של תכניות חינוך מיוחדות לערבים; כמו כן קיימות זכויות קיבוציות המוקנות למיעוט הערבי על פי השתייכויותיו העדתיות, כגון מערכת משפט דתית לענייני מעמד אישי ואפשרות לימי מנוחה על פי הדת. אולם סידורים אלה נקבעו בעיקרו של דבר על פי שיקולים מעשיים, לגופו של כל מקרה, והם לא עוגנו בהכרה עקרונית בזכאותם של הערבים לזכויות קיבוציות כבני עם שונה. המדינה הכירה בקיום הנפרד של המגזר הערבי, כציבור שאינו אמור להיטמע בחברת הרוב, אך לא השתיתה את הקיום הנפרד על מסד משפטי מחייב. התייחסות זו לאזרחים הערבים הולידה בקרבם את הקובלנה כי המדינה רואה בהם קבוצה "דמוגרפית" בלבד ולא מיעוט לאומי. הדבר הגביר אצלם את תחושות הפגיעוּת והקיפוח. תחושות אלה ניזונו גם מקיומן הבולט של זכויות קיבוציות לרוב היהודי. זכויות אלה מצאו ביטוי בחוק השבות ובחוקי האזרחות, בהגדרות הנורמטיביות למערכות חינוך, תקשורת ומשפט, במוסדות ייחודיים לחברה היהודית, כמו הקרן הקיימת והסוכנות היהודית. הדבר התבטא גם בעצם הגדרתה החוקית של המדינה כמדינה יהודית, באופן המאפשר לרוב לאכוף בחקיקה על המיעוט את השלכותיה של הגדרה זו. על היעדרן של זכויות קיבוציות למגזר הערבי נאמר, כי "עקרון השוויון, המחייב דין שווה ליהודים ולא יהודים, חל במישור הזכויות האישיות. נראה שאין הוא חל במישור הזכויות הקיבוציות"^[2].

 

תהליכי החרפה לקראת אוקטובר 2000

 

11.             הבעייתיות של מעמד המיעוט הערבי, על כל היבטיה הסבוכים שנסקרו עד כה, אינה חדשה: היא מובנית לתוך מצבו של המגזר הערבי מזה למעלה מחמישים שנה. מדוע נעשתה סוגיית המעמד של מגזר זה במדינת ישראל שאלה כה אקוטית לקראת סוף המאה, עד שהיא הזינה תסיסה פוליטית במגזר הערבי ערב אירועי אוקטובר 2000? מטבע הדברים, התפתחות זו לא נגרמה על ידי סיבה אחת בודדת, אלא על ידי הצטברות של מגוון תהליכים וגורמים. אלה יידונו לגופם בחלקים הבאים של פרק זה. כאן הם יצוינו בראשי פרקים בלבד בהקשר הספציפי של התעוררות הדיון בשאלת מעמדו של המיעוט הערבי במדינה.

 

12.         בראש ובראשונה יש להזכיר, כי בדרך כלל בעיות קשות שאין מתמודדים איתן כראוי, צוברות חומרה לאורך זמן. כך קרה עם בעיות היסוד של המיעוט הערבי. מעבר למשקלה העצמי של בעייתיות זו, הלכה והגבירה את מרכזיותה גם שורה של תמורות שחלו בתוך המגזר הערבי. החברה הערבית של סוף המאה העשרים היתה שונה מאוד מן החברה של אמצע המאה. תחת הרפיון, המפוררות והדמורליזציה שאיפיינו את שורדי מלחמת 1948, ניכרה עתה במגזר הערבי דינמיות וחיוניות שהביאוהו להציג את תביעותיו בנחישות. אוכלוסייה שהיתה כפרית-מסורתית בעיקרה הלכה ולבשה צביון עירוני. חל מהפך במבנה התעסוקתי של החברה הערבית והיא התחזקה באופן ניכר מבחינה כלכלית. המגזר הערבי, שמנה כ-150,000 ב-1948, הגיע בסוף המאה לקרוב ל-1,200,000 נפש. גם אם שיעורו באוכלוסייה לא השתנה באופן ניכר, הוא היווה עתה מסה קריטית, עובדה שנטעה בו תחושות ביטחון. בהתאם לכך הלכה ופחתה נכונותם של האזרחים הערבים להשלים עם המעמד הנחות בו מצאו את עצמם וגבר בקרבם הרצון לבחון מן השורש את הנחות הבסיס לגבי הסטטוס שלהם במדינה.

 

13.             מודעותם הפוליטית של האזרחים הערבים גברה במידה רבה כתוצאה מעליית רמת ההשכלה ומהחשיפה המוגברת לתקשורת - הן התקשורת מתוך המגזר עצמו והן זו מארצות ערב. במגזר הערבי צמחה שכבת אינטליגנציה חדשה שהיתה ברובה דו-לשונית. באוניברסיטאות בישראל הופיעו חוקרים ערבים אשר התמחו בחקר החברה הערבית בישראל ובחנו, בפרדיגמות חדשות, את יסודות מעמדה במדינה. על רקע התחזקות החברה האזרחית ותהליכי ליברליזציה בחיים הפוליטיים והמשפטיים של הקהילה הישראלית בכללותה, ברבע האחרון של המאה התרחבה במגזר הערבי הפעילות הפוליטית. פעילותם מצאה ביטוי באפיקים של מפלגות, תנועות אידיאולוגיות, וארגוני NGO^[3] שמספרם הלך ורב. השתפרה ההיכרות עם המערכת הפוליטית הישראלית ונלמדו דרכי הפעולה האפקטיביות בתוכה. קמו עמותות ואגודות כלל-ארציות, אשר ביקשו לייצג אינטרסים שונים של המגזר הערבי, ובפעילותן ניכר מפנה - מעמדה של התגוננות לטקטיקה של יוזמות. מפלגות ערביות עצמאיות דחקו רגליהן של "מפלגות הלווין" הנספחות למפלגות הציוניות. התפתחה שיכבה של פעילים פוליטיים רדיקליים שקראו תיגר על המדיניות של השלטונות כלפי המגזר הערבי וערערו על העקרונות המגדירים את מעמדו. פעילותם נתנה ביטוי להלכי רוח בקרב הציבור שלהם, ובתורה אף העצימה הלכי רוח אלה עוד יותר. פעילות זו זכתה לעידוד גם מצד חוגים אינטלקטואליים ופוליטיים במגזר היהודי, אשר הונעו על ידי מגוון של אוריינטציות רעיוניות - מליברליזם ועד פוסט-ציונות (ובעקיפין - גם מצד זרמים רעיוניים שהלכו ורווחו בארצות המערב בעידן הפוסט-קולוניאליסטי). על רקע זה עלתה בשנות התשעים הקריאה לתקן את מעמדו של המיעוט הערבי על ידי שינוי עצם הגדרתה של המדינה והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה". בקרב הזרם הזה, אשר המוליכה אותו היתה מפלגת בל"ד, ניכרה עתה נטייה לתת לתביעת ההגדרה-מחדש קדימות, אפילו על פני התביעות המסורתיות לשוויוניות בהקצאת משאבים וליחסי דו-קיום הרמוניים בין שתי החברות.

 

14.             במקביל לעלייתו של הזרם הזה, שהנחת הבסיס שלו חילונית, עלה גם הזרם האסלאמי. בהיות זרם זה יונק מעולם המושגים והסמלים של האסלאם, היה לו פוטנציאל גיוס עממי נרחב, והוא אכן התחזק מאד בשנות התשעים. זרם זה, שמבטאיו המובהקים התארגנו בתנועה האסלאמית, תקף את בעיות המעמד של המגזר הערבי מזווית אחרת. נאמני התנועה הצהירו שהם מכירים במדינת ישראל, פועלים במסגרתה ומצייתים לחוקיה. עם זאת, במישור התודעתי קשה היה להפריד לגמרי בין מערכת האמונות שלהם לבין אלה של תנועות האסלאם הרדיקלי הנפוצות כיום בכל ארצות האסלאם (והדוחות מכול וכול את הלגיטימיות של מדינת ישראל ואת עצם המצב שבו מוסלמים מהווים מיעוט במדינת יהודים). דוברי התנועה, ובמיוחד אנשי הפלג הרדיקלי יותר שלה, הסבירו כי הם מקבלים אמנם את מדינת ישראל, אך יחד עם זאת הם מתקשים לקבל מדינה המוגדרת כיהודית או מדינה שהיא, בלשונם, "מדינת עושק". בניגוד לזרם החילוני המבקש להשתלב במדינה על יסוד תפישה חדשה של אזרחות, ניכרו בפלג הרדיקלי של התנועה האסלאמית מגמות של התבדלות ושאיפות לאוטרקיה של המגזר הערבי. המשותף לשני הזרמים היה בכך שבשלהי המאה הם נעשו ספקניים לגבי האפשרות של שיפורים משמעותיים במצבם של האזרחים הערבים, כל עוד לא נעשה שינוי מהותי במסגרת המדינתית ובמעמד המגזר הערבי בתוכה.

 

15.             התפתחויות אחרות שהעלו בתקופה זו על סדר היום הציבורי, באינטנסיביות רבה, את בעיית מעמדו של המיעוט הערבי בישראל, הופיעו במישור היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים. את ראשיתן של התפתחויות אלה ניתן לראות ב-1967, כאשר שליטת ישראל בכל הארץ, מן הים עד הנהר, שינתה את ההקשר של הבעיה הפלסטינית ורבים סברו שהיא "פתחה מחדש את תיקי 1948". הסכם אוסלו, שביסודו עמדה התפישה של שתי מדינות לשני עמים, הביא את הערבים בישראל לתהות מה יהיה מעמדם במציאות החדשה העומדת להיווצר. ההנהגה הפלסטינית, אשר לאחר שנות התנכרות רבות החלה לגלות עניין בערבים אזרחי ישראל, לא הציעה פתרונות לשאלת הסטטוס שלהם במדינה היהודית. הקמת מוסדותיה של הרשות הפלסטינית, על כל סממני הריבונות שלהם, נתנה השראה לערבים בישראל וחיזקה בקרבם את ההזדהות הלאומית הפלסטינית. המרכיב הפלסטיני בתחושת הזהות של ערביי ישראל התחזק במיוחד בתקופת האינתיפאדה, כאשר התקוממותם וקרבנותיהם של הפלסטינים בשטחים עוררו בקרב המגזר הערבי רגשי סולידריות עמוקים. התגבשותו של רוב במגזר הערבי בישראל, המגדיר את לאומיותו כפלסטינית, הזינה בקרבם את המגמה הגורסת, כי החברה הישראלית היא דו-לאומית וכי יש להגדיר מחדש את מעמדו של המיעוט הערבי, ואת אופיה של המדינה בהתאם לכך.

 

16.         את התסיסה סביב סוגיית המעמד במדינה הגבירה גם העובדה שבעיית האפליה של ערבים על ידי מוסדות המדינה נותרה בשלהי המאה בעיצומה. כמה מן הפערים אמנם הצטמצמו בהדרגה, אך בנושאים מרכזיים היו השיפורים איטיים מדי, או לא קיימים כלל. על רקע זה התרבו החיכוכים והעימותים בין אנשי המגזר הערבי לבין הרשויות. אלה התרבו במיוחד סביב הסוגיות המבטאות את לב-ליבה של בעיית מעמד הערבים במדינה, דהיינו, הסוגיות הקשורות בבעלות על אדמות ובזכויות בנייה ומגורים. "יום האדמה" ב-1976 ציין את ראשית הדרך בהסלמה בעימותים שנסבו על סוגיות אלה. הציבור הערבי, אשר מודעותו ורגישותו הפוליטיות היו עתה מפותחות יותר, נטה להפנות את מחאותיו נגד עצם יחסה של המדינה אליו. האשמתה ב"גזענות" נעשתה רווחת בפי דובריו. חוסר השוויון בהקצאת משאבים הלך והפך משאלה כמותית לשאלה מהותית של סטטוס וזכויות. הוא נעשה על כן לבעיה עמוקה ומשברית יותר, וזו תרמה, ערב אירועי אוקטובר 2000, לאווירה של התמרמרות ותסיסה.

 

17.             בשלושה תתי-הפרק הבאים נעמוד על שלושה גורמי ההסלמה או תהליכיה העיקריים, שהתרחשו במגזר הערבי עובר לאירועי אוקטובר. תחילה נעסוק בסוגיות ההפליה והקיפוח, אשר תרמו לתהליך ההסלמה, אחר כך נעמוד על תהליכי הרדיקליזציה האידיאולוגית-פוליטית במגזר הערבי. לבסוף, נצביע על תהליך ההסלמה של ההפגנות האלימות.

 

הפליה, קיפוח ומצוקה

 

18.             ההתמרמרות ואי השקט בקרב האזרחים מן המגזר הערבי נובעים במידה רבה, הגם שלא בלבדית, מייחסה של המדינה אליהם בכמה מישורים. בהיבטים שונים של יחס זה ניכרות לא אחת תופעות של הפליית הציבור הערבי לרעה. ניכרות גם תופעות של היעדר מענה מספק למצוקות שונות. ניתן גם לקשור את תחושת הקיפוח וההתמרמרות לדחיית טענותיו של המגזר הערבי, בדבר הצורך בהכרה בזכויותיו הקיבוציות, בתחומים כמו דת, תרבות וחינוך. נתייחס תחילה לנושאי ההפליה והקיפוח, שהם, לדעתנו, הנושאים המרכזיים.

 

19.         אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדו"חות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים. אף שרמת המודעות להפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה למדי, בתחושותיהם ובעמדותיהם של האזרחים הערבים היא תופשת מקום מרכזי. היא מהווה, לדעת רבים, הן במגזר הערבי והן מחוצה לו, כולל בקרב גורמי הערכה רשמיים, גורם מתסיס מרכזי. כך גם לגבי מישורים שונים, בהם לא נעשה די כדי להתמודד עם מצוקותיו וקשייו המיוחדים של המגזר הערבי. לפיכך, יש לראות תופעות אלה כגורמי יסוד העומדים ברקע לחיכוכים ולהתנגשויות שפרצו בין אנשי המגזר הערבי לבין השלטונות. בשל חשיבותו ומרכזיותו של נושא זה נרחיב מעט את הדיון בו, תוך שימת דגש, כמתבקש מן הנושא בו אנו עוסקים, על ראייתם ותחושותיהם הסובייקטיביות של האזרחים הערבים. ראשית, נעמוד על קיומו של עקרון השוויון במדינת ישראל ועל חשיבותו.

 

עקרון השוויון - תשתית נורמטיבית

 

20.         מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. עקרון השוויון הוא אחד הנדבכים המרכזיים במבנה החוקתי של המדינה. עיקרון זה קיבל ביטוי מפורש כבר בהכרזת העצמאות, היא המסמך המכונן של המדינה. בהכרזה נקבע, בין היתר, כי "מדינת ישראל ... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין...". כמו כן, קראה הכרזת העצמאות לתושביה הערבים של המדינה להשתלב בה "על יסוד אזרחות מלאה ושווה".

 

             במשך שנות קיומה של המדינה, התבסס עקרון השוויון כעיקרון משפטי בעל עוצמה רבה. על יסוד עיקרון זה מפעילים בתי המשפט מזה שנים רבות פיקוח שיפוטי על פעולות המינהל ועל חקיקת המשנה. לא אחת בוטלו פעולות השלטון, אשר נקבע לגביהן כי היו מפלות, וניתן סעד אשר נועד להסיר את אי השוויון. עד לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשנת 1992, לא עוגן עקרון השוויון במסמך חוקתי בעל תוקף על-חוקי, המאפשר לבית המשפט לבחון את תוקפם של חוקים לאור הטענה כי הם מפלים^[4]. לאחר קבלת חוק היסוד הביעו שופטים ופרשנים רבים את הדעה, כי ניתן לעגן בו את עקרון השוויון, באופן שיאפשר ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים (שנחקקו לאחר חקיקת חוק היסוד) בשל היותם פוגעים בעיקרון זה, בפרט כשהפגיעה היא על רקע גזע, דת או לאום. אך עניין זה עודו שנוי במחלוקת משפטית וטרם הוכרע על ידי בית המשפט העליון.

 

21.         בכך אין כדי לגרוע ממעמדו המיוחד של עקרון השוויון במערך החוקתי הדמוקרטי במדינת ישראל, אשר מזה עשרות שנים הפך לחלק מהמשפט הישראלי מכוח הפסיקה. על עיקרון זה נאמר, עוד לפני יותר מ-30 שנים, כי הוא "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו"^[5]. במקום אחר נאמר, כי "השוויון מונח בבסיס הקיום החברתי"^[6]. כן נאמר, כי השוויון הוא "מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי"^[7]. על מהותו של השוויון ופגיעתה הרעה של ההפליה נאמר, כי "...השוויון הוא ערך יסוד לכל חברה דמוקרטית ... הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות ... הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם"^[8]. באותה רוח נאמר גם, כי "...הפליה (אמיתית או מדומה) מוליכה אל תחושה-של-קיפוח ותסכול, תחושת-קיפוח ותסכול מישירים אל קנאה. ובבוא קנאה תאבד תבונה ... נכונים אנו לשאת בעול ובסבל ובמצוקה אם נדע כי גם זולתנו - השווה לנו - כמותנו ועימנו; אך נתקומם ולא נשלים במקום בו יקבל זולתנו - השווה לנו - את שאנו לא נקבל"^[9].

 

             דברים אלה כולם, ובמיוחד אלה האחרונים, יפים ונוגעים במישרין לעניין שבפנינו.

 

22.         על פי עקרון השוויון אסור לרשות ציבורית במדינת ישראל להפלות, היינו - אסור לה לנקוט יחס שונה לשווים, בלא שיש לכך הצדקה עניינית^[10]. איסור זה חל על כל פעולה של השלטון, בין בחלוקת תקציבים, בין בהקצאת משאבים אחרים, בין במינויים לתפקידים ובין בכל פעולה אחרת. הרשות הציבורית נתפשת כנאמן של כלל הציבור. אסור לה להעדיף, בלא סיבה מוצדקת, מגזר אחד של הציבור על פני מגזר אחר. המבחן לקיומה של הפליה אסורה הוא מבחן מהותי. הוא אינו מתמקד בעצם קיומה של דרך פעולה שונה של השלטון בהקשר זה או אחר, כי אם בשאלת קיומה של הצדקה עניינית לדרך פעולה כזו^[11]. בהקשר זה צוין, כי ההפליה הפסולה מתאפיינת ב"אי-הגינות שבנהיגת אי-שוויון בשווים"^[12], וכי ההפליה, "להבדיל מהבחנה בין פלוני למשנהו, משמעותה מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו".

 

23.         הגרעין הקשה של האיסור על הפליה כולל איסור על טיפול שונה המבוסס על טעמים של לאום, דת או השתייכות אתנית. האיסור להפלות מטעמים של לאום או דת הוגדר עוד כ"עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפישות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי נפרד מהן"^[13]. זאת ועוד. מתן יחס שונה המבוסס על דת או לאום נתפס כ"...טיפול 'חשוד' והוא לכאורה טיפול מפלה"^[14]. אכן, הפליה כזו, המכונה לעתים "הפליה גנרית", נחזית כמשפילה ופוגעת בכבוד האדם, ואף נאמר עליה כי היא "פוצעת אנושות בכבוד האדם"^[15]. ברור, על כן, כי בישראל אסורה הפליה לרעה של בני הציבור הערבי בישראל, על רקע השתייכותם האתנית, או הלאומית או הדתית.

 

24.         יש להדגיש, כי עקרון השוויון אינו מונע יחס שונה כלפי בני אדם או קבוצות בני אדם שונים, כאשר מטרת השוני בהתייחסות היא לסייע למי שנמצא בעמדה של צורך או נזקקות. על פן זה בעקרון השוויון נאמר, כי "...עיתים יש צורך להפלות בין מי שאינם שווים כדי להגן על החלש או הנזקק, לעודדו ולקדמו. שוויון בין מי שאינם שווים אינו, לעיתים, אלא לעג לרש. לפיכך, השאלה המתעוררת כשנטענת טענת הפליה אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר אם ההפליה היא בלתי מוצדקת"^[16].

 

25.             כעקרונות חוקתיים אחרים עקרון השוויון אינו בעל מעמד מוחלט. יתכנו מקרים, בהם יתנגש עיקרון זה עם ערכים או עם עקרונות חשובים אחרים. במצב זה עשוי להידרש איזון בין העקרונות או הערכים המתנגשים, וכתוצאה מכך - פגיעה מסוימת בכל אחד מהם. לעניין זה צוין, כי "השוויון אינו העיקרון היחידי שיש להתחשב בו. לעיתים קרובות ניתן להצדיק תוצאה בלתי שוויונית על יסוד שיקולים אחרים, כגון שיקולי בטחון, יציבות פוליטית וכיוצא באלה שיקולים אחרים, שבעיני השוקל טובים הם ויפים מעקרון השוויון"^[17].

 

             בין השיקולים, אשר יש להביא בחשבון במימושו של עקרון השוויון, נמצא השיקול התקציבי. שיקול זה עשוי להקשות על מימושו של השוויון, שכן לרשות ציבורית אין אפשרות לחרוג מתקציבה ועליה לקיים את עקרון השוויון במסגרת המשאבים הנתונים לה^[18]. עם זאת, משקלו של שיקול זה בהגשמת השוויון המהותי קטן יחסית. הכלל הוא, כי השיקול התקציבי נסוג שעה שמדובר בתביעה למימוש זכות יסוד. "הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית"^[19]. נציין בהקשר זה, כי תיקונו של אי שוויון בתחום התקציבי יכול להיעשות לא רק בדרך של העדפה מתקנת על ידי הפניית תקציבים חדשים נוספים למגזר המקופח. עקרון השוויון מחייב הקצאה של המשאבים הנתונים לחלוקה על פי עקרונות שוויוניים. פירושו של דבר הוא, כי בדרך כלל מקום בו מגבלות תקציביות אינן מאפשרות הגדלת תקציב למי שקופח בעבר, יש לפעול לחלוקה מחודשת של המשאבים הקיימים, באופן שחלוקה זו תיעשה בדרך שוויונית. בשל כך, ההצדקה לפגוע בשוויון על יסוד שיקול תקציבי הוגבלה למקרים חריגים, בהם הפגיעה הצפויה בשוויון היא קלה והמחיר הנדרש, לצורך מימושו של השוויון, הוא גבוה באופן מיוחד^[20].

 

הכרת הרשויות בקיום הפליה וקיפוח של המגזר הערבי

 

26.         טענות המגזר הערבי מופנות לא רק כלפי תופעות של אי שוויון במובנו המשפטי, אלא גם כלפי תופעות נוספות הנתפשות כהזנחה וקיפוח. לא אחת, נכרכים נושאים אלה יחדיו. נדון להלן בתלונות אלה, תוך הבחנה בין התחומים העיקריים אליהם נוגעות הטענות. בטרם נידרש לדוגמאות קונקרטיות, נייחד מילים אחדות לעמדת הרשויות בנושא זה, כפי שבוטאה עובר לאירועי אוקטובר.

 

27.         עוד בטרם אירועי אוקטובר, היו גורמי הרשויות מאוחדים בדעה, כי תחושות קיפוח והפליה במגזר הערבי מהוות גורם משמעותי בתהליך הרדיקליזציה של הציבור הערבי במדינה. ברוח זו חיווה את דעתו היועץ לענייני ערבים של מפכ"ל המשטרה, תת ניצב ראובן לוי, במסמך שחיבר ביום 16.5.00^[21], ובו הוא עומד על "תחושת קיפוח ודרישה לשוויון" של המגזר הערבי ומציין, כי "זה שנים רבות קיימת תחושה בקרב רבדים רחבים בציבור הערבי בישראל כי המגזר הערבי מקופח ע"י המדינה ורשויותיה".

 

             באופן דומה צוין בנייר שחיבר השר דאז, מר מתן וילנאי, לקראת הצגת תכנית רב שנתית בעניין המגזר הערבי לאישור הממשלה, כי "הערבים הופלו לרעה שנים ארוכות והגיע הזמן לשנות את הקו. יותר מכל עלינו לזכור כי להמשך ההזנחה יהיה מחיר כבד"^[22]. אכן, התכנית הרב שנתית האמורה נועדה להביא ל"צמצום הפערים", על ידי השקעות במגזר הערבי, בשורה של פעילויות ופרויקטים^[23]. על כך החליטה גם ועדת השרים בראשותו של השר דאז וילנאי, בהחלטה מיום 14.5.00, אשר קיבלה תוקף של החלטת ממשלה ביום 31.5.00, ולפיה "יעד מרכזי של התכנית - צמצום הפערים הקיימים בכל תחומי החיים בין המגזר הערבי למגזר היהודי".

 

28.         בטרם האירועים, זיהתה גם המועצה לביטחון לאומי בעיה דומה. במסמך מיום 9.7.00^[24] של המועצה, אשר נערך כנייר מטה לקראת פגישה עם השר וילנאי, צוין כיעד עבודה "צמצום הניכור ותחושת הקיפוח של האוכלוסייה הערבית כקולקטיב וכפרטים, וכפוטנציאל לפעילות כנגד השלטון ומוסדותיו ... בצד הקטנת תחושת הקיפוח וההפליה". במסמך מאוחר יותר, מיום 14.9.00, המפרט הצעות שונות של המועצה לביטחון לאומי לראש הממשלה, במטרה "להרגיע את הרוחות", מוצע, בין השאר, כי "ראש הממשלה יודה בקיפוח המתמשך של האוכלוסייה הערבית (כפי שעשה רבין בזמנו) ויבטיח הבטחות המעוגנות בתקציבים ובמעשים לתקן את המעוות בתקופת כהונתו"^[25].

 

29.         נושא הטענות לקיפוח והפליה של המגזר הערבי, והתסיסה שנושא זה מעורר, עלה גם בשירות הביטחון הכללי בדיונים ובמסמכים מן התקופה שקדמה לאירועי אוקטובר^[26]. בהערכת מודיעין לקראת שנת 2000, הובלטה התחושה העמוקה במגזר כי "...מערכת השלטון, על מוסדותיה השונים, ממשיכה להתנכר למגזר הערבי, ואינה עושה די כדי להיענות לתביעות המגזר לשוויון אזרחי מלא"^[27]. על רקע זה הוצבע במסמך האמור על סיכון של הפרות סדר, נוכח "התחושה ... כי גם תחת הממשלה הנוכחית סובלים ערביי ישראל מיחס מפלה, ומכל מקום, תקוותם לשיפור מהיר בתחומים הכלכלי-חברתי נכזבת"^[28]. גורמי מחקר בשירות הציגו את נושא השוויון כבעיית יסוד של ערביי ישראל ועמדו על מצוקה תקציבית וכן מצוקה בנושא הקצאת קרקעות^[29]. נושא זה אף עלה כעניין ראשון במעלה בסקירת ההתפתחויות המרכזיות בקרב ערביי ישראל, שנעשתה באמצע שנת 2000^[30]. בדיון שנערך באמצע שנת 2000, ציין ראש המרחב הצפוני, כי "למרות מאמצים להביא לשוויון זכויות והזדמנויות של ציבור זה עם שאר אזרחי מדינת ישראל וניסיון להקצות משאבים למגזר, הוא עדיין רואה עצמו מקופח, נתון במצב קיצוני של אי שוויון בהזדמנויות, במשאבים, אי שוויון אזרחי ואי שוויון כמיעוט לאומי בתוך המדינה. לא משולב נכון ומספיק במוסדות המדינה. על רקע הפקעת קרקעות בעבר ובהווה, ציבור ערביי ישראל חש ... כמי שאין ברשותו עתודת קרקעות פרטיות וציבוריות כמענה להווה ולהתפתחות עתידית. נושאי הבניה הבלתי חוקית, נכסי ההקדש המוסלמי ומצב הרשויות המקומיות מטרידים מאוד את הציבור הזה"^[31].

 

             ברוח זו צוין במסמך של גוף מחקר בשירות, שהוכן זמן קצר לאחר אירועי אוקטובר, כי האירועים הם, בין היתר, פרי של הבשלת תהליכים ארוכי טווח, וראשון בהם "תסכול מתמשך במגזר הערבי נוכח המצוקה הכלכלית ... לצד טענות לקיפוח, הזנחה ו'דחיקה לשולים' מצד השלטונות, שאינם עושים די, לדעתם, לפתור את בעיות היסוד של המגזר הערבי ... מצב זה יצר ניכור מהמדינה עד כדי דה לגיטימציה שלה, בחוגים מסויימים במגזר הערבי"^[32].

 

30.         אי השוויון בטיפול המדינה באזרחיה הערבים עולה גם מהחלטת הממשלה, סמוך לאחר אירועי אוקטובר, לאשר תכנית רב שנתית המתייחסת למגזר הערבי. בהחלטה עצמה צוין, כי "ממשלת ישראל רואה חובה לעצמה לפעול למתן תנאים שווים והוגנים לערביי ישראל בתחום החברתי-כלכלי ובפרט בחינוך, דיור ותעסוקה ... הממשלה תפעל לפיתוח ולקידום חברתי-כלכלי של יישובי המגזר הערבי ולצמצום הפערים בינם לבין היישובים והמגזר היהודי, בהתאם לתכנית דלהלן..."^[33]. בהודעה רשמית, בה הובא בפירוט הרקע להחלטה נאמר, כי "התכנית מבקשת לצמצם את הפערים הקיימים בין יישובי המגזר הערבי למגזר היהודי ... כמו גם להאיץ מגמות של שינוי, אשר יחשפו את יישובי המגזר הערבי להטבות כלכליות ממשלתיות שמיעטו להינות מהן עד כה, כמו סיוע במשכנתאות לזוגות צעירים, עידוד השקעות הון ועוד"^[34]. אף דברים אלה מלמדים על מודעות לאי שוויון ביחס כלפי האוכלוסייה הערבית.

 

31.         גם בתי המשפט הכירו בתקופה שלפני האירועים, ולאחריה, בחוסר שוויון בטיפול במגזר הערבי מבחינות שונות. כך קבע בית המשפט, כי יש ממש בעתירה בה דרשו עותרים כי תינתן אפשרות מעשית להחזיק עבריינים בני נוער ערבים, במעון נעול המופעל לפי חוק הנוער. היעדרו של מעון כזה, המיועד לבני נוער ערבים, מנע אפשרות זו. בית המשפט ציין, כי "אין כל מקום להסכים למצב בו בית משפט יהיה סבור כי האמצעי המתאים ביותר לקטין פלוני הוא המעון הנעול, אולם חלופה זו תישלל ממנו אך ורק בשל כך שהוא מבני המיעוטים ... אמת המידה החלה על הפעלתו (של המעון הנעול) היא עניינית, עונשית או טיפולית, שאיננה יכולה להימדד לפי השיוך הלאומי"^[35].

 

             ברוח דומה קבע בית המשפט בעתירה בה דרשה ועדת המעקב כי בית המשפט יורה למשרד החינוך להפעיל את כל תכניות האגף לשירותי חינוך ורווחה במוסדות החינוך הערביים בישראל^[36], כי "הרקע להגשת העתירה ... חושף תמונה קשה של קיפוח המגזר הערבי בתחום החינוך. במסגרת העתירה לא היתה מחלוקת כי החינוך במגזר הערבי קופח משך שנים רבות ואף לא היתה מחלוקת כי יש לעשות לתיקון מצב זה." עם זאת, העתירה נדחתה, לנוכח העובדה שמתשובות המדינה עלה כי ננקטו צעדים של ממש להקצאת תקציבים למגזר הערבי, על מנת להשיג את היעד של שוויון באמצעים בתחום הנדון, בהתאם לחלקה היחסי של האוכלוסייה הערבית בישראל.

 

             בעתירה אחרת^[37], בעניין אי שוויון ביחסו של משרד הדתות כלפי המיעוט הערבי בהקצאת כספים לצורך החזקת בתי עלמין, נקבע, כי התקציבים שהוקצו לבתי עלמין בתקציב המשרד לענייני דתות לשנת 1999 לא חולקו באופן שוויוני. נקבע, כי על המשרד לענייני דתות לפעול על פי עקרון השוויון בתחום זה, וניתן צו שהורה למשרד לענייני דתות להקצות את הכסף שנקבע בתקציב המשרד לשנת 2000, לצורך בתי עלמין של בני דתות שונות באופן שוויוני. עתירה זו באה כהמשך לעתירה קודמת נגד השר לענייני דתות, בה נטען, כי המגזר הערבי מופלה לרעה בקבלת תקציבים מן המשרד, שעה שחלקו בתקציב המשרד עומד על 1.86%, בעוד שחלקו באוכלוסייה עומד על כ-20%^[38]. בית המשפט קבע, כי "אין כיום שוויון בהקצאתם של משאבי כסף בידי משרד הדתות לעדות השונות בישראל ... הנה כי כן, העדות הערביות מהוות כ-20% מאוכלוסיית המדינה, אך משרד הדתות אינו מקציב לצורכי הדת שלהן אלא כ-2% מתקציבו בלבד. על פער זה ייאמר כי הדבר מדבר בעדו." עם זאת, העתירה נדחתה, שכן הסעד שנתבקש בה היה כללי באופיו.

 

             פסקי דין אלה ניתנו עוד לפני אירועי אוקטובר. הם מדגימים יחס של אי שוויון כלפי המגזר הערבי בתחומים שונים. גם מפסיקה שניתנה לאחר אירועי אוקטובר עולות קביעות בדבר אי שוויון כלפי המגזר הערבי, במשך שנים קודם להגשת העתירות. לשם הדגמה, בעתירה, שעניינה היה תיקצוב פרויקט שיקום שכונות במגזר הערבי^[39], ואשר הוגשה לפני אירועי אוקטובר, צוין כי גם המשיבים לעתירה מודים, כי "...היתה הפליה היסטורית בהקצאת תקציבים במסגרת פרוייקט שיקום השכונות". בית המשפט הוסיף וקבע, כי "השוואת התקציבים כפי שהוצגו על ידי המשיבים מלמדת כי שיעור התקציבים שהוקצה למגזר המיעוטים במסגרת הפרוייקט עומד על 10% בלבד". בית המשפט פסק, כי "הקצאת תקציבי מדינה צריכה להיעשות על בסיס שוויוני ועל פי קריטריונים ברורים ... הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בהקצאת תקציבי המדינה לצורך מימוש זכויות בסיסיות כזכות לחינוך, לדיור או לבריאות". נוכח קביעות אלה, התקבלה העתירה.

 

32.             הדברים המובאים לעיל מלמדים, כי גורמי הערכה ורשויות שלטון שונות קלטו, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר, תחושות קשות של מצוקה, קיפוח והפליה בקרב רבים במגזר הערבי. גורמי ההערכה אף ראו בתחושות אלה גורם בעייתי ומתסיס, אשר מן הראוי לטפל בו. בדיעבד, הוצבע על קשר בין גורם זה לבין ההתפרצות האלימה שהתרחשה באירועי אוקטובר. הוועדה סבורה, כי קשר כזה אמנם היה קיים, וכי לתחושות הקיפוח וההפליה במגזר הערבי תפקיד מהותי בגורמים לאירועי אוקטובר.

 

             נראה לנו, כי לתחושות האמורות אף היה בסיס איתן במציאות, בשורה של הקשרים ותחומים. נרחיב מעט בנושא זה, על מנת להמחיש את הרקע הנטען לתחושות ההפליה והקיפוח של המגזר הערבי בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר.

 

קרקעות

 

33.         בעבור האזרחים הערבים, הקרקעות הן הנושא הרגיש, המסעיר והמלכד ביותר. האדמה מהווה מצד אחד משאב חומרי יקר וחיוני, במיוחד בחברה הערבית שהיא חקלאית במקורה, ומצד שני היא ערך סמלי-לאומי, המייצג את היאחזות הערבים בארץ ואת מאבקם על זכויות ומעמד במדינה. בשנים הראשונות לקיומה נטלה המדינה לידיה שטחים נרחבים של אדמות ערבים. חלק הארי של שטחים אלה היה רכוש נטוש שהועבר (בשלב ראשון) לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אדמות אחרות הועברו לידי המדינה במגוון של עילות משפטיות, ובכלל זה אדמות שהוכרזו כשטחים סגורים לצורכי ביטחון או אימונים צבאיים, ואדמות שהופקעו לצורכי ציבור ולצורכי פיתוח. כן הועברו לניהול המדינה נכסי ההקדש המוסלמי.

 

             פעולות ההפקעה היו רתומות בבירור ובמוצהר לאינטרסים של הרוב היהודי. האדמות הועברו לידי גופים, כמו הקרן הקיימת, המיועדת על פי הגדרתה לשרת את ההתיישבות היהודית, או מינהל מקרקעי ישראל, אשר על פי דפוסי ניהולו שירת אותו היעד. על האדמות המופקעות קמו מאות יישובים יהודיים, כולל ערים חדשות כנצרת עילית וככרמיאל. בתודעה הקיבוצית של החברה הערבית נתפשו ההפקעות המסיביות של שנות החמישים והשישים כמפעל נישול. כיום מכונים יישובים יהודיים שקמו על אדמות אלה באופן שגרתי על ידי אישי ציבור מן המגזר הערבי ובכלי התקשורת הערביים, כ"התנחלויות".

 

34.         ברבע האחרון של המאה היו ההפקעות "נקודתיות" יותר, מצומצמות בהיקפן יחסית לעבר, אולם הן חוללו תגובות מחאה חריפות ללא תקדים. בשלהי 1975 הוקם במגזר הערבי "הוועד להגנה על האדמות", שהציב לעצמו כמטרה להיאבק בהפקעת אדמות. במארס 1976 פרצו מהומות דמים בעקבות הודעת הממשלה על הפקעת כ-20,000 דונם בגליל. המהומות פרצו אף שפחות משליש מן האדמות המופקעות היו בבעלות פרטית של ערבים. יום ההתנגשויות, בהן נהרגו שישה אזרחים ערבים, הוכרז כ"יום האדמה"^[40]. יום זה מצוין כל שנה באירועים שונים, ובהם הפגנות מחאה.

 

             אף שבתקופה זו ניכרה במערכות הממשל הבנה רבה יותר לטבעה הנפיץ של שאלת האדמות, עדיין התרחשו חיכוכים ועימותים לא-מעטים סביב נושא זה. כך היה לגבי מתקן צבאי שהוקם ליד העיר סח'נין, וכך היה לגבי הפקעת קרקעות לצורך סלילת כביש "חוצה ישראל". דוגמה בולטת לסערה שחולל נושא זה בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר היתה בספטמבר 1998. בסוף אותו חודש פרצו מהומות רחבות-היקף, אשר נמשכו שלושה ימים, בתגובה להכרזה על צירוף 500 דונם בסמוך לאום אל-פחם לשטח אש 107 והגבלת כניסתם של בעלי האדמות לשטח. בעקבות המהומות הסכימו השלטונות לנהל משא ומתן לשם צמצום מגבלות הגישה לשטח^[41].

 

35.         אחת התוצאות של הפעולות שבוצעו בנושא המקרקעין היתה צמצום דרסטי בשטחי היישובים הערביים. לדוגמה, בסח'נין היה "שטח אדמות הכפר" בתקופת המנדט ועד סוף שנות השבעים כ-70,000 דונם. שטח השיפוט בסוף המאה היה 9,700 דונם, ושטח תכנית המיתאר - 4,450 דונם בלבד^[42]. בשל כך, נמצאו בסח'נין בתחום תכנית המיתאר רק 191 מ"ר לנפש, שעה שבכרמיאל היו 524 מ"ר לנפש^[43]. יישובים ערביים רבים "הוקפו" בשטחים כמו אזורי ביטחון, מועצות אזוריות יהודיות, גנים לאומיים ושמורות טבע, כבישים מהירים וכיוצא באלה, המונעים או הפוגעים באפשרות התרחבותם בעתיד. עם גידול האוכלוסייה ביישובים הערביים גבר הצורך בשטחים לצורכי מלאכה ותעשייה, אזורי מסחר ומבני ציבור. ביישובים רבים לא נמצאו עתודות הקרקע הנחוצות לשם כך^[44].

 

36.             בחמישים השנים הראשונות למדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי שבעה לערך. במקביל, נשאר השטח המאפשר בנייה למגורים בעיקרו כמעט ללא שינוי. כתוצאה מכך גדלה הצפיפות ביישובים הערביים במידה ניכרת. מצוקת השטחים לבנייה פגעה קשות בזוגות צעירים שחיפשו להם דיור. הבנייה הציבורית לא סייעה להם באופן משמעותי. יישובים חדשים לא קמו (להוציא את יישובי הבדווים) וקרקעות מינהל לא שוחררו בדרך כלל לבנייה ביישובים ערביים. האזרחים הערבים גם לא זכו לתנאים שווים בקבלת משכנתאות, שכן רובם לא היו יוצאי צבא. תושבי יישובים ערביים שביקשו לבנות על אדמות בבעלותם, שנכללו בשטחי רשויות אזוריות יהודיות שכנות, נחסמו על ידי חוקי רשויות אלה.

 

37.         מכשול עיקרי בפני הבנייה למגורים בתוך שטחי היישובים הערביים היה חסרונן של תכניות מיתאר ותכניות אב. ההכנה והעדכון של תכניות כאלה דורשים תמיד זמן, אך במגזר הערבי היו לעתים עיכובים בלתי סבירים. לכך התווסף גם חוסר ייצוג אפקטיבי לנציגים מן המגזר הערבי בוועדות התכנון והבנייה. בוועדה הארצית ובוועדות המחוזיות לא שותפו נציגים ערביים כלל, או שניתן להם ייצוג סמלי בלבד. במקרים רבים לא הוקמו ביישובים ערביים ועדות מקומיות, ותחת זאת שויכו היישובים לוועדות מרחביות המנוהלות בידי יהודים. התוצאה היתה, כי ההחלטות בדבר התפתחותם של היישובים הערביים לא גילו רגישות מספקת לצרכיה של האוכלוסייה הערבית. גם לאחר שהואצה הכנת התכניות בשנות התשעים, עדיין היו כמחצית היישובים הערביים בסוף המאה ללא תכניות אב מאושרות המאפשרות את הרחבת השטח הבנוי בהם, ולרבים מהם לא היתה תכנית מיתאר מאושרת. כתוצאה מכך, בחלקים גדולים של שטחי השיפוט לא ניתן היה לבעלי אדמות פרטיות לבנות בתים באופן חוקי. התפתחה תופעה נרחבת של בנייה ללא רישיון, אשר חלקה נעוץ באי היכולת לקבל היתר לבנות. זו היתה בנייה בלתי מסודרת ובדרך כלל של בתים חד-משפחתיים. צווי הריסה הוצאו לגבי בתי ערבים בגליל, בנגב, במשולש ובערים המעורבות. אף כי לא תמיד אי האפשרות לקבלת היתר עמדה ברקע הבנייה הבלתי חוקית, נטען, כי מאחורי המצב החוקי בסוגיה זו מצויים מניעים פוליטיים-אידיאולוגיים, וכי נוצר מצב של איפה ואיפה כלפי האזרחים הערבים. התושבים החלו נערכים להתנגד להריסת בתים. אישי ציבור נטלו חלק פעיל בגיוס הציבור להתנגדות זאת, עודדו אותם להגן בגופם על הבתים מפני הריסה ואף קראו להפעיל אלימות נגד השוטרים.

 

38.             העימות הקשה ביותר סביב נושא זה פרץ באפריל 1998 בעקבות הריסת שלושה בתים שנבנו ללא רישיון באום אל-סחאלי, ליד שפרעם. ההתנגשויות הסלימו כאשר המשטרה ניסתה למנוע בכוח את בנייתם מחדש של הבתים. המוני מפגינים זרמו לאזור והמשטרה הביאה מאות שוטרים לעמוד מולם. בסופו של דבר, נסוגה המשטרה והבתים נבנו מחדש. פרשת אום אל-סחאלי המחישה את הקשיים בהתמודדות עם תופעה זו ואת תוצאותיהם הקשות של נסיונות האכיפה בכוח. גם בציבור היהודי גברה הספקנות באשר לתועלת ולחכמה שבהריסת הבתים. היו מפקדי משטרה בכירים שהביעו הסתייגות מהתפקיד המתסכל שהוטל עליהם לאבטח הריסות בתים, ואף פעלו למנוע ביצועם של צווי הריסה. מכל מקום, איום ההריסה המשיך לרחף על ראשיהם של תושבים ערבים רבים, וסוגיית הבתים הלא-חוקיים המשיכה להסעיר את החברה הערבית.

 

39.         סכסוך קרקעות קיים מאז ימיה הראשונים של המדינה בין המדינה לבין הבדווים. המדיניות הממשלתית חתרה לרשום את מרבית האדמות שהיו בשימוש הבדווים בגליל ובנגב על שמה, ולרכז את הבדווים במספר יישובים מתוכננים. מדיניות זו נתקלה בהתנגדות הבדווים, אשר טענו לזכויות בקרקע. המדינה השקיעה מאמצים בנסיונות להגיע להסדרים על הקרקעות השנויות במחלוקת, אך עד שנת 2000 הושגו הסדרים לגבי 140,000 דונם בלבד, המהווים חלק קטן מן המקרקעין שבמחלוקת. עיקר המחלוקת מתייחס לשטח קרקע גדול, המשתרע בנגב על רוב שטחי המשולש רהט-דימונה-ערד. הציבור הערבי תומך בתוקף בעמדת הבדווים ומזדהה עימה.

 

40.         בעיה אחרת, הנוגעת בעיקרה לאזרחים הבדווים, היא בעיית היישובים הערביים שלא קיבלו הכרה רשמית ממשרד הפנים. יישובים צמחו כתוצאה מבנייה בלתי-מאושרת, לרוב על אדמות מדינה, של מי שביקשו להקים בתי מגורים בסמוך או בתוך אדמות, אשר לטענתם נמצאות בשימושם. במשך השנים קמו כמה עשרות ריכוזי בתים כאלה, ומתגוררים בהם כ-70,000 איש בנגב וכ-10,000 בגליל. מאחר שהיישובים אינם מוכרים, לא סופקו להם תשתיות ושירותים, ובמקומות רבים הם חסרו מים זורמים, חשמל, כבישים או ביוב, ולא קמו בהם מרפאות ובתי ספר. הרשויות הכירו בדיעבד במספר קטן של יישובים כאלה בצפון. הרוב הגדול של תושבי היישובים הבלתי מוכרים נדרשו לעבור למספר יישובים מרכזיים שתוכננו בעבורם. המדינה פעלה לאכיפת החוק ביישובים אלה ובשטחים המשמשים את תושביהם, לרבות על ידי הגשת תביעות משפטיות לסילוקם מהשטח וביצוע צווי הריסה של מאות בתים. כדי לקדם את מאבקם של תושבי היישובים הבלתי חוקיים קמו כמה אגודות ציבוריות. בנגב קמה "האגודה להגנה על זכויות הבדווים" ובגליל קמה "אגודת הארבעים". המגזר הערבי התגייס למאבקם של תושבי היישובים הבלתי-מוכרים, ובכך התווסף גורם סכסוך נוסף המעיב על יחסיו עם המדינה.

 

41.         לנוכח מצוקות הדיור ואיכות החיים ביישובים הערביים ניסו תושבים רבים לעבור לערים המעורבות, או אף ליישובים יהודיים. הדבר עורר לא פעם התנגדות בקרב האוכלוסייה היהודית. על רקע זה עורר נסיונם של בני הזוג קעדאן לגור ביישוב הקהילתי קציר עניין רב בקרב שני המגזרים, שראו בפרשה מקרה בוחן. בשל היותם ערבים, נדחו בני הזוג קעדאן על ידי האגודה השיתופית של קציר - יישוב שנבנה על קרקעות שהמדינה הקצתה לסוכנות היהודית, כגוף המיישב יהודים. הם עתרו ב-1995 לבית המשפט הגבוה לצדק. פסק הדין בפרשה זו ניתן בחודש מארס 2000. בית המשפט קבע, בהסתמכו על עקרון השוויון, כי המדינה לא היתה רשאית להקצות קרקעות לסוכנות לצורך הקמת היישוב על בסיס של הפליה בין יהודים ללא-יהודים. החלטה זו היתה בבחינת פריצת דרך חשובה. עם זאת, נמנע בית המשפט מלהורות במפורש שיותר לעותרים להתגורר ביישוב, והסתפק בנסיבות המקרה בהוראה למדינה לשקול את בקשתם. הוא החליט כך לנוכח העובדה שהעתירה הוכרעה 14 שנים לאחר הקצאת המקרקעין, ולאחר שהמתיישבים במקום והסוכנות היהודית פעלו "על סמך ציפיות שהיו מקובלות במקומן ובשעתן"^[45].

 

42.         מעבר לסכסוכים על שטחים ספציפיים, קיימים חששות במגזר הערבי לגבי כוונותיה של המדינה בנושא זה. הקולות, שנשמעו מתוך החברה היהודית על הצורך "לייהד" אזורים שיש בהם ריכוזי אוכלוסייה ערבית, ועל "הסכנה הדמוגרפית" הקיימת בהם, הזינו תחושה של חוסר ביטחון. הדרתם של ערבים ממוסדות התכנון המוסמכים הגבירה את החשדנות. בעיית האדמות נשארה אפוא גורם מחולל מתיחות קבוע.

 

43.         בעיה קשה אחרת, הקשורה בסוגיות הקרקעיות, היתה בעייתם של הפליטים הפנימיים המכונים גם "נפקדים נוכחים". חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, יצר מנגנון של העברת רכוש של מי שהוגדרו בחוק כנפקדים, לידי רשות של המדינה שכונתה "האפוטרופוס על נכסי נפקדים". הגדרה המונח "נפקדים" כוללת, בעיקרו של דבר, את אלה שאחרי יום 29.11.47 החזיקו רכוש בתחומי המדינה, בהיותם אזרחים או נתינים של מדינות ערביות שונות, או שנמצאו באותו מועד באחת מאותן מדינות; וכן מי שהיו אזרחים בארץ ישראל ויצאו לפני יום 1.9.48 ממקום מגוריהם הרגיל בארץ-ישראל אל מקום שמחוץ לארץ-ישראל, או אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה.

 

             על יסוד חלופה אחרונה זו הוקנה לאפוטרופוס רכושם של נפקדים, אשר במועדים הרלוונטיים נמצאו בתוך שטחי המדינה אך לא במקום מגוריהם הרגיל. מדובר בתושבים של כ-60 יישובים. רבבות ערבים מצאו עצמם בסטטוס הזה ונמנע מהם, לעתים בכוח, לשוב לכפריהם. הם מצאו להם מקומות מגורים בשולי יישובים ערביים אחרים, שם סבלו ממצוקה כלכלית וממעמד חברתי נחות. רשויות המדינה עשו מאמצים להסדיר בהסכמה את מצבם, אך הדבר הסתייע עם חלקם בלבד.

 

             מצבם של ה"נפקדים הנוכחים" (אשר לעתים נאלצו לחכור מהמדינה בכסף מלא אדמות שהיו שלהם) עורר בקרבם מרירות רבה. במגזר הערבי כולו ראו את מצבם כמצב של "פליטים במולדתם". ככל שעלתה בציבור רמת המודעות וההתארגנות הפוליטיות, גבר המאבק על זכויות הנפקדים הנוכחים. בשנת 1995 הוקם "הוועד הארצי להגנת זכויות העקורים בישראל" תחת חסותו פעלו 30 ועדים מקומיים. הוועד פועל לייצוג תביעותיהם של הנפקדים הנוכחים ודואג לכך שבעייתם לא תרד מסדר היום הציבורי. קוימו עליות לרגל ועצרות בכפרים הנטושים, ואורגנו פעולות לשימור ולטיפוח אתרים ששרדו. בפעולות אלה נטלו חלק גם בני הדור השני והדור השלישי.

 

44.         פרשה, אשר הפכה לסמל של בעיית הנפקדים הנוכחים, היתה פרשת איקרית ובירעם. עניינו של היישוב איקרית נדון, מזה למעלה מ-50 שנה, בערכאות השונות. הכפר איקרית נכבש בידי צה"ל ביום 31.10.48. ביום 8.11.48 נדרשו תושביו על ידי הצבא לפנות את הכפר ולעבור למקום אחר. נאמר לתושבים, כי הפינוי הוא למשך זמן קצר, עד שמצב הביטחון יאפשר להם לשוב. בפועל, נמנע מהם לחזור לכפר. במצב זה, עתרו התושבים לבג"צ. בפסק דין שניתן ביולי 1951 קבע בית המשפט, כי "לא היה כל יסוד חוקי לשלול מהמבקשים את זכותם לחזור" וכי הם רשאים לשבת בכפריהם, כל עוד לא ניתן נגדם על ידי רשות מוסמכת צו יציאה, על פי תקנות לשעת חירום שנגעו לעניין^[46]. בהמשך לכך, הוציאו שלטונות הביטחון צווי יציאה שמנעו את שובם של התושבים^[47]. הכפר איקרית וכן הכפר בירעם, אשר עניינם נכרך יחדיו, נהרסו ונחרשו, ואדמותיהם הופקעו. תביעות התושבים לשוב המשיכו להתגלגל במסדרונות הרשויות עד שהממשלה בראשות גולדה מאיר החליטה ב-1972 שלא להרשות את החזרתם. ב-1997 הוגשה לבית המשפט העליון עתירה נוספת בעניין תושבי איקרית. בית המשפט הוציא צו-על-תנאי המורה לממשלה, בין היתר, ליתן טעם "מדוע לא תפעל הממשלה להשלמה ויישום החלטתה להחזיר את עקורי הכפר איקרית לכפרם"^[48]. התקיימו כמה דיונים בעתירה, אך הטיפול בה טרם הסתיים. נראה, כי החשש מיצירת תקדים של שיבת פליטים גרם למוסדות המדינה שלא להכיר בתביעות תושבי איקרית ובירעם. השתלשלות העניינים בפרשה זו הביאה רבים במגזר הערבי לייאוש מהמערכת הממלכתית הישראלית. הללו טענו, כי אם במקרה כה מיוחד כפרשת איקרית-בירעם לא השיג המאבק בדרכים לגיטימיות כל תוצאה, יתכן כי יש לחפש דרכים אחרות. בינתיים ניתן פסק הדין בעתירה הנ"ל ביום 26.6.03[49].

 

תקציבים

 

45.         אפליית המגזר הערבי בהקצאות תקציבים ממשלתיים מתועדת בספרי התקציב, אשר מן הנתונים שבהם ניתן לעמוד על חלוקה בלתי שוויונית של תקציבים בתחומים שונים. במשך השנים, ובמיוחד בתקופה 1992-1996, השתפר באופן משמעותי האיזון בין המגזרים במספר נושאים, אך טרם הושג שוויון. אי השוויון בתחום זה עולה מעתירות אשר סקרנו לעיל את ההחלטות בהן[50]. נמחיש עניין זה במספר נושאים נוספים.

 

46 .        נושא בו חוסר השוויון עורר התמרמרות מיוחדת, וזו התבטאה גם בהפגנות, היה ההקצאות לחינוך. פעולות משרד החינוך לצמצום הפער התפתחו בהדרגה, ובשנות התשעים הן צברו תאוצה משמעותית. בין הנושאים שהושגה בהם התקדמות בלטה עליית שיעור הלומדים מגילאי 6-13, כולל בנות, אשר השתווה כמעט לגמרי עם שיעורם בחברה היהודית. עם זאת נמשך, עד סוף שנות התשעים, מצבם המופלה לרעה של בתי הספר הערביים, בעניינים רבים: מספר תלמידים למורה, מספר תלמידים לכיתה, שיעור כיתות תקניות, מתקני ספורט, מעבדות, מספר מחשבים לתלמיד ועוד. התבססות גני החובה, ולאחר מכן חינוך קדם-חובה לגילאי 3-4, החינוך המיוחד, מערכת שיעורי הטיפוח, חוגי ההעשרה, החינוך המקצועי - כל אלה פיגרו בהרבה אחרי המגזר היהודי. על רקע המצב האמור, התקיימו פעולות מחאה שונות, ביוזמת ועדת המעקב של ערביי ישראל[51]. יצוין, כי ועדה ממשלתית (ועדת בן פרץ) המליצה בשנת 1997 על תכנית חומש, במסגרתה הוצע להקציב בכל אחת מחמש שנים 50,000,000 ש"ח להדבקת פיגורו של החינוך הערבי בתנאים פיסיים ובהישגים אקדמאיים. בשנת 2000 טרם ניכרו תוצאות מעשיות מיישום התכנית.

 

47.         חוסר שוויון ניכר גם בתחום התקציבים שהוקצו לרשויות מקומיות ערביות, במיוחד עד שנות התשעים. מיעוט ההקצבות הממשלתיות לא היה הגורם היחיד המסביר את מצבם הירוד של התשתיות והשירותים ביישובים הערביים. המקורות העצמיים היו אף הם מועטים באופן בולט יחסית ליישובים היהודיים, בין היתר, בשל מיעוט הפעילות העסקית הניתנת למיסוי וכתוצאה משיעורי גבייה נמוכים של מסים. בכך אין כדי לגרוע מחוסר השוויון בטיפול הממשלתי בנושא זה. גם לאחר שיפור מסוים בשנות השמונים, ההקצאה לנפש ביישובים הערביים לא עלתה על 25%-30 מהממוצע במגזר היהודי.

 

             בשנות התשעים חל שיפור של ממש בנושא זה והמענקים שהוקצו ברגיל לרשויות הערביות גדלו פי 5.5. למרות זאת, בסוף העשור עדיין נותרה ההקצאה לנפש ברמה ממוצעת של שני-שליש מההקצאה לנפש במגזר היהודי. המענקים שהתקבלו בפועל נפלו מן הסכומים המובטחים בהסכמים. מצבן של הרשויות המשיך להיות קשה ובדצמבר 1999 הן פתחו בשביתה, שנמשכה 45 יום, בדרישה לשוויון מלא עם הרשויות היהודיות.

 

48.         מצב התשתיות הירוד ביישובים ערביים, אשר אי השוויון בהקצאת המשאבים תרם לו, הגביר את תחושת הקיפוח של האזרחים הערבים. תופעה בולטת ביישובים אלה הוא הביוב העולה על גדותיו. על פי נתוני דו"ח מבקר המדינה משנת 2001, נושא הביוב לא הוסדר כהלכה בכ-70% מן הרשויות המקומיות במגזר הערבי^[52]. לכך יש השלכות שליליות ברורות, הן לעניין איכות החיים והן לעניין רמת התברואה ביישובים אלה. ביישובי המגזר ניכר מחסור בכוח אדם ובמתקנים רפואיים^[53]. גם מצב הדרכים בתוך היישובים הערביים וסביבם היה ירוד. מבקר המדינה מתח ביקורת נוקבת על מחדלי הממשלה, ובעיקר משרד הפנים, בתכנון, בתקצוב ובביצוע של פיתוח התשתיות במגזר הערבי^[54]. הפיגור בתשתיות בלט גם ברבות מן השכונות הערביות בערים המעורבות, כמו ביפו, בלוד, ברמלה ובעכו. שכונות אלה, בהן התרכזו אוכלוסיות חלשות, התאפיינו בהידרדרות תשתיות עירוניות, שירותים ירודים ושיעורי עבריינות נוער ופשיעה גבוהים. חוסר התאמה בין אחוז האזרחים הערבים באוכלוסייה לבין אחוז ההקצאות המופנות למגזר הערבי בלט גם במשרדי הדתות, העבודה והרווחה, הבינוי והשיכון, החקלאות והתעשייה והמסחר.

 

49.         כמו בתחומים אחרים, קופח הציבור הערבי גם בקבלת שירותי משטרה[55]. מתוך מודעות לבעיה ומרצון לתקן את הטעון תיקון, ובמטרה לשפר את השירות המשטרתי לאזרחי המגזר הערבי במדינה ולהשוותו ככל האפשר למקובל במגזר היהודי, הקימה המשטרה בשנת 1995 צוות לבחינת היערכותה של משטרת ישראל במגזר הערבי ישראלי. הצוות המליץ על תגבור כוחות המשטרה במגזר הערבי, תוך התחשבות בהיקף האוכלוסייה ובאופיה. בין היתר, המליץ הצוות על הקמת תחנות משטרה ונקודות משטרה חדשות במגזר הערבי ועל עיבוי יחידות קיימות בתוספת של אזורי סיור ומודיעין. במחוז הצפוני, לדוגמה, המליץ הצוות על תגבור ב-527 תקני כוח אדם וב-60 תקני רכב, בין היתר, לשם הקמת תחנות משטרה בבאקה אל-גרבּייה, אום אל-פחם, כפר יאסיף, טמרה וכפר כנא. המלצות נוספות לשיפור השירות לאזרחי המגזר הערבי נגעו להפעלת קציני קהילה, להכשרת אנשי המשטרה המשרתים במגזר הערבי בקורס מיוחד ולהקמת משמר אזרחי[56]. התכנית נבנתה על שני שלבים: תכנית לטווח קצר (כשנתיים-שלוש), ותכנית לטווח ארוך (כארבע-חמש שנים). עד לחודש מארס 1997 יושם חלק קטן מן התכנית. במחוז צפון, לדוגמה, תוגברה תחנת עירון ב-38 תקנים, ונקודות המשטרה של באקה אל-גרבייה ואום אל-פחם עובו ל-27 תקנים. במהלך שנת 1998 נפתחו ביישובים ערביים ארבעה מרכזי שיטור קהילתיים (מש"קים), ובמהלך שנת 1999 הוקמו עוד 11. התוצאה היא, כי בעת האירועים היתה התכנית רחוקה מיישום מלא, ורמת השירות שניתנה לציבור הערבי על ידי המשטרה היתה נמוכה מן המקובל במגזר היהודי.

 

תעסוקה

 

50.         גם בנושא זה ניכר אי שוויון ביחס לאוכלוסייה הערבית. אף כאן, לאחר עשרות שנים של הזנחה, חל שיפור ניכר במהלך שנות התשעים. אולם גם לאחר השיפור לא הוסר מצב אי השוויון לגמרי בסוף העשור. ב-1993 הכריזה הממשלה על מבצע לשילוב ערבים ודרוזים בשירות המדינה, בו קבעה את הצורך בהעדפה מתקנת לטובת מועמדים ערבים. המבצע הביא לעליית מספר המועסקים הערבים במשרדי הממשלה פי 2.5 בתקופה מ-1992 עד 2000, ולעליית שיעור המועסקים הערבים בשירות המדינה מ-2% ליותר מ-5%. גם שיעור זה אינו ייצוג הולם של המגזר הערבי, המהווה 20% מאזרחי המדינה.

 

51.         גם בתפקידיהם של המועסקים הערבים ניכר אי שוויון. בשנת 2000 היו הערבים כ-1% מעובדי המדינה בדרגים הבכירים (מחציתם שופטים). אף לא ערבי אחד הגיע לדרג של מנכ"ל משרד ממשלתי. בודדים מונו כסמנכ"לים. בלט היעדרם הגמור-כמעט של מועסקים ערבים במשרדי ממשלה קובעי מדיניות.

 

52.         שיעור המועסקים בחברות הממשלתיות והמעורבות היה פחות מ-2%. מספר החברים הערבים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות היה בקו עלייה, אך בסוף התקופה הנדונה עדיין עמד על 3.3% בערך. במרבית החברות הממשלתיות לא היו כלל דירקטורים ערבים^[57]. מועמדים ערבים שהתבקשו להתקבל לחברות, כמו חברת החשמל, בזק, רשות שדות התעופה, נדחו בטיעון של שיקולי ביטחון. גם בתעשיות פרטיות התקשו מהנדסים ובעלי כישורים מתאימים אחרים מהמגזר הערבי להתקבל לעבודה, וגם כאן התבססה לעתים הדחייה על קיומם של קשרים עם מערכת הביטחון. נוצר מצב שבו בוגרי אוניברסיטאות רבים נאלצו לעסוק בתפקידים נחותים מכישוריהם.

 

53.         יצוין, כי הפליה על רקע לאומי או דתי בקבלה לעבודה אסורה על פי עקרון השוויון, כמפורט לעיל. זאת ועוד, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, כולל מאז שנת 1995 הוראה מפורשת האוסרת להפלות בין דורשי עבודה על יסוד לאומיותם או דתם. לאלה התווספה בשנת 2000 חקיקה אשר קבעה עיקרון של ייצוג הולם לערבים. עיקרון זה מחייב, למעשה, העדפה מתקנת של ערבים על מנת להגשים את היעד של ייצוג הולם^[58]. על הרקע לחקיקת הוראה זו ועל תכליתה עמד היועץ המשפטי לממשלה בהנחיה מיום 24 באוקטובר 2000, לראש הממשלה וחברי הממשלה, שם הסביר, כי "אין לכחד כי תיקון החקיקה האמור בא על רקע מיעוט מינויים מקרב האוכלוסייה הערבית לתפקידים מן הסוג הנדון. הוראה זו באה, אפוא, להשיג תוצאה שראוי היה לחתור אליה, בגופים הללו ובאחרים, מכוח כללי יסוד של שוויון והוגנות, גם אלמלא עוגן כאן הדבר בחקיקה של הכנסת"^[59].

 

54.         גם במגזר הפרטי קיימות תופעות של אי שוויון בתעסוקת ערבים. מעסיקים יהודים רבים מעדיפים לא פעם עובד יהודי על פני ערבי, אם בשל שיקולי ביטחון ואם כביטוי לעמדות מושרשות. החקיקה האוסרת הפליה בתעסוקה לא שינתה באופן משמעותי את המצב בשטח, שכן החקיקה לא נאכפה במידה מספקת, וממילא קיים ספק אם האכיפה היתה מסוגלת להתמודד בהצלחה מלאה בבעיה שהיא חברתית ביסודה. ההפליה לרעה בקבלה לעבודה היתה אחד מגורמי ההתמרמרות בקרב האזרחים הערבים ונושא למאבקים ציבוריים ומשפטיים של נציגיהם.

 

55.         במהלך תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה, הוחל בעבודת מטה לגיבושה של תכנית חומש, אשר נועדה לתקן חלק ניכר מאי השוויון הנדון. נציגים בכירים מן המגזר הערבי היו חברים בפורומים שפעלו במסגרת עבודת מטה זו. התכנית כללה צעדים לקידום תכניות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, במטרה לאפשר בנייה כדין ביישובי המגזר הערבי; תכניות לפיתוח תשתיות בשכונות ותיקות, ולפיתוח שכונות חדשות ביישובי המגזר הערבי; תכניות לפיתוח מוסדות ציבור בתחומי תרבות, חברה וספורט ביישובי המגזר הערבי; תכניות להסדרת תשתיות ביוב ביישובי המגזר הערבי; תכנית לפיתוח כבישים פנימיים ואזוריים; תכנית לפיתוח אזורי תעשייה, מלאכה ושירותים, וכן הטבות לאזורי תעשייה; תכניות להקמת תשתיות תיירותיות ביישובי המגזר הערבי; תכנית לבניית כיתות לימוד במגזר הערבי, ולהכנת תכניות פדגוגיות; תכנית להכשרה מקצועית; תכנית להקמת תחנות בריאות המשפחה; תכנית להקמת נקודות משטרה ותחנות משטרה ביישובי המגזר הערבי^[60].

 

             התכנית האמורה לא אושרה אלא זמן קצר לאחר אירועי אוקטובר 2000. מימושה היה תלוי בהקצאת תקציבים ניכרת, כמפורט בה. בפועל, לא מומשו עיקרי התכנית, והדבר הוסבר כקשיים תקציביים.

 

עוני

 

56.         הפליית האזרחים הערבים לרעה לא היוותה את הגורם היחיד למצוקות העוני, אך היתה אחד הגורמים שהחמירו אותו. העוני במגזר הערבי חמור מזה שבחברה הישראלית כולה. על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי לשנת 2000, מתוך 305,400 משפחות עניות בישראל (לאחר תשלומי העברה ומסים), היו 85,900 משפחות עניות של "לא-יהודים", דהיינו 28.1%^[61]. שיעור זה גבוה משיעור הערבים באוכלוסייה (כ-20%). תמונה דומה עולה מבחינת הנתונים הנוגעים לחלוקת האוכלוסייה לפי עשירונים הנקבעים לפי גובה ההכנסה. ב-1999 היה שיעור ה"לא-יהודים" בעשירון התחתון 46.1%, ובזה שמעליו 32.3%. בבדיקת הרמה החברתית-כלכלית על פי יישובים הסתבר, כי מתוך עשרה אשכולות היה האשכול התחתון מורכב כמעט כולו מתושבי יישובים ערביים, והללו היוו רוב גדול גם בשני האשכולות שמעליו. גורם נוסף לעוני הוא שיעורי האבטלה הגדולים במגזר הערבי. בשנת 2000 היה שיעור הלא-מועסקים במגזר הערבי 11.9%, בהשוואה ל-8.3% בקרב היהודים. שיעורי הלא-עובדים בגילאים 25-34 שיקפו הבדלים חריפים עוד יותר - פי שניים לערך מהשיעורים בקרב היהודים. בטבלת האבטלה על פי יישובים היו 15 היישובים מוכי-האבטלה ביותר כולם יישובים ערביים (בשיעורי אבטלה שבין 12% ל-23%).

 

             המצוקות המתוארות קשורות במספר מאפיינים חברתיים-פוליטיים של התעסוקה באוכלוסייה הערבית. חלק מן הגורמים אינם קשורים בהכרח להפליה או לקיפוח של המגזר הערבי. למשל, מיעוט נשים עובדות, בין היתר, על רקע מספר ילדים ממוצע גבוה למשפחה. עם זאת, יש להניח, כי חלק מן התופעות שעליהן עמדנו תורמות למצוקות העוני המתוארות והדברים אמורים במיוחד במיעוט היחסי של אפשרויות תעסוקה ביישובים הערביים, בין היתר, בשל הרמה הבלתי-מספקת של פעולות תיעוש ושל הקצאות עידוד ממשלתיות.

 

57.         סוגיית העוני בולטת באופן מיוחד במגזר הבדווי. האוכלוסייה הבדווית בנגב היא האוכלוסייה העניה ביותר בישראל. בתקופה הנדונה חיו 65%-70% מתוכה מתחת לקו העוני. שישה מתוך שבעה היישובים הבדוויים דורגו באשכול הנמוך ביותר מבחינה חברתית-כלכלית. הבדווים נמצאים בראש טבלאות האבטלה בישראל. תנאי החיים של אוכלוסייה זו קשים ביותר. תושבי הפזורה, שרבים מהם מתגוררים בפחונים ובצריפים, לא נהנו מאספקת חשמל סדירה, ממים זורמים, מפינוי אשפה ומסלילת דרכים. זרימת הביוב היתה פתוחה ונוסף לכך - הוזרמו שפכים מן הערים בנגב לנחלים שבאזורי מגוריהם. גם שירותי הבריאות, החינוך והרווחה רחוקים מן הנדרש. מצוקת הבדווים הועלתה על ידי מנהיגי המגזר הערבי והצטרפה לשורת הנושאים שהסעירו את הרוחות בחברה הערבית ערב אירועי אוקטובר 2000.

 

58.         אמנם במהלך השנים חלו שיפורים רבים בתנאי המחייה של האזרחים הערבים, רמת חייהם עלתה ואפשרויות הצריכה שלהם התרחבו. היתה זו תוצאה של הצמיחה הכלכלית במשק הישראלי ושל רפורמות שהונהגו על ידי הרשויות, בעיקר בשנים 1992-1996^[62]. שיפורים אלה באו לאחר תקופה ארוכה של קיפוח ולא היה בהם כדי לסגור את הפערים הקיימים בין החברה הערבית לבין החברה היהודית. יתר על כן, גם כאשר היתה נכונות מצד הרשויות ליזום פעולות לצמצום ההפליה, והופעלו גופי התכנון להכנת תכניות רב-שנתיות לפיתוח המגזר הערבי, או הוקמו ועדות מקצועיות להתווית רפורמות לקידום המגזר הערבי בנושאים ספציפיים - גם אז היה הביצוע המעשי של התכניות וההמלצות, במקרים רבים, מזערי בלבד. הרבה כוונות טובות נשחקו בתהליכי טיפול ביורוקרטיים נוקשים. אשר על כן, לא היה בכך כדי לשכך את תחושות הקיפוח ואי השוויון של רבים במגזר הערבי, ואת האפקט המתסיס של תחושות אלה.

 

סוגיית מעמדו של המיעוט הערבי במדינת ישראל

 

59.         תחושת הקיפוח רווחה בקרב אזרחי ישראל הערבים גם בשל חוסר שביעות רצון מן המעמד של תרבותם ולשונם במדינה, ממעמדם המשפטי, ממעמדם במערכת הפוליטית וממעמדם בחברה הישראלית. מדובר בסוגיות הנוגעות בחלקן העיקרי למעמדם של הערבים כקבוצת מיעוט בתחומי המדינה. שיטת המשפט הישראלי סיווגה סוגיות אלה כחורגות בחלקן מגדר עקרון השוויון. עיקרון זה מחייב שוויון ביחס כלפי פרטים בחברה. לא נגזרה ממנו חובה של רשויות השלטון כלפי קבוצות כאלה או אחרות בחברה. אכן, גם כאשר ניתן בבית המשפט סעד על יסוד אי שוויון בתקציבים הניתנים למגזר הערבי, לא נכרך הדבר בהכרה בזכות של המגזר הערבי כקבוצה. אף באותם מקרים, בהם העניק בית המשפט סעד ליישובים שלמים, או בעניינים בעלי תחולה רחבה, תורגם הדבר למהלך של מניעת הפלייה לרעה של פרטים או של ארגונים ספציפיים. סוגיות הנוגעות לשאלת מעמד הערבים במדינה מעוררות במגזר הערבי טענות ותחושות של התמרמרות וקיפוח, וחשוב לעמוד על האופן בו הציבור הערבי ומנהיגיו רואים את הדברים. נמחיש את העניין בכמה דוגמאות.

 

60.         מעמד התרבות וסמלים. בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל התקבל העיקרון שהמדינה לא תשאף לבולל את המיעוט הערבי בתוך חברת הרוב היהודית, אלא תאפשר לו לקיים מערכות נפרדות של תרבות, חינוך ודת. הבחירה הזאת, שאינה נהוגה במדינות-לאום אינטגרטיביות, היתה נוחה לשני הצדדים. היהודים ראו בטיפוח הזהות היהודית הייחודית והבלעדית את עצם תכליתה של המדינה, והערבים מצידם ראו בשימור זהותם הנפרדת משימה לאומית עליונה. אלה לא רצו להטמיע והללו לא רצו להיטמע. עם השנים עלו טענות שונות מצד הציבור הערבי ומנהיגיו ביחס למעמד התרבות הערבית במדינה. כך, לדוגמה, טענו כי על השטרות ומטבעות הכסף של המדינה ועל בוליה הופיעו רק דיוקנאות ואיקונין יהודיים ואף לא סמל אחד מן המורשת הערבית. החגים הממלכתיים שנקבעו היו קשורים כולם בתכנים יהודיים-ציוניים ואף לא אחד ביטא תכנים ערביים, או לפחות תכנים משותפים לשני המגזרים. חוקים מיוחדים אימצו מוסדות תרבות יהודיים - כמו חוק יד יצחק בן-צבי - אך לא נחקקו חוקים דוגמתם לגבי מוסדות תרבות ערביים. נטענה איפוא הטענה, כי המדינה מאפשרת פעילות תרבותית ערבית אך אינה מקבעת אותה רשמית באופן שהיא עושה זאת במגזר היהודי.

 

             הפיקוח הממלכתי על חיי התרבות עורר גם הוא תרעומת. כדוגמה לכך הובאה העובדה, שערוצי השידור בשפה הערבית, המופעלים על ידי המדינה, מצויים בשליטה של יהודים. בין היתר על רקע זה, אך גם על רקע לאומי, עלתה וגברה בשנות התשעים דרישתם של ארגונים ומפלגות ערביים לשנות את מעמד התרבות הערבית במדינה, לתת לאזרחים הערבים שליטה מלאה במוסדות התרבות שלהם ולכונן "אוטונומיה תרבותית".

 

61.          מוסדות דת. מעמדן המוכר והמוגן של דתות המגזר הערבי נקבע כבר במגילת העצמאות ומאז אושר פעמים רבות. בין היתר, הוקנו לבתי הדין הדתיים בחוק סמכויות שיפוט רחבות, בעיקר בענייני המעמד האישי, על פי ההלכה של הדתות השונות.

 

             עם זאת, אין בכך כדי למנוע את קיומן של טענות ובעיות בתחום זה. הקובלנות הקשות ביותר נשמעו בסוגיית נכסי ההקדש. השליטה על מרבית נכסים אלה היתה בידי המדינה מראשיתה. במהלך השנים ניכרה תופעה של הזנחה של בתי תפילה ובתי עלמין בשטחים שהועברו לבעלות המדינה. היו מקרים לא מעטים של הרס או של שימושים בבתי תפילה למטרות כמו גלריות, מסעדות, אורוות, מחסנים ובתי כנסת. זאת ועוד. משרד הדתות נמנע במשך שנים רבות מלתקצב באופן נאות את אחזקתם של בתי עלמין מוסלמיים ונוצריים. כמו לגבי מוסדות התרבות, כך גם לגבי מוסדות הדת, דרש המגזר הערבי למסור את ניהולם, כולל ניהול נכסי ההקדשים, לגוף דתי נבחר מטעמו. תביעה זו נדחתה. לא התאפשרה גם הקמת "מועצות דתיות" ביישובים הערביים, דוגמת המועצות ביישובים היהודיים המקבלות מימון מן השלטון המקומי ומן הממשלה. מצב לא-שוויוני זה חיזק את תחושת הקיפוח והזין את התביעות הגוברות לאוטונומיה תרבותית-דתית.

 

62.          מוסדות חינוך. מדינת ישראל הקימה מערכת בתי-ספר נפרדת למגזר הערבי בה שפת ההוראה היא ערבית ותכנית הלימודים הינה מיוחדת לתלמידים ערבים. בשנות קיומה של המדינה התפתחה מערכת זו באופן מרשים מכמה בחינות, אך מבחינות אחרות עוררה ביקורת קשה בקרב אזרחי ישראל הערבים.

 

             מעבר לנושא התקציבי, עליו עמדנו לעיל, הובע כעס על הפיקוח הבטחוני שהוטל על עובדי ההוראה, אשר הביא לפסילת מורים אשר פעילותם הפוליטית נחשבה עוינת למדינה. סוגיית המחלוקת, שהיתה אולי הרגישה ביותר, היתה העיצוב של תכניות הלימודים ודרכי התייחסותן לתרבות הערבים בישראל ולזהותם. בשנותיה הראשונות של המדינה ניתן בתכניות החינוך שלה מקום שולי בלבד למגזר הערבי, לנושאי מורשתם וזהותם של הערבים והמוסלמים בישראל וזמן רב יותר הוקדש בתכניות להוראת נושאים יהודיים ועבריים. הגדרת מטרות החינוך לכלל התלמידים בישראל בסעיף 2 של חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, התעלמה לחלוטין מן הנושא הערבי. החל בשנות השבעים, חלה תמורה בעניין זה ובהדרגה הוכנסו לתכניות הלימודים תכנים של ערכי תרבות ערבית ובצורה זהירה - גם תכנים של שייכות לאומה הערבית ולעם הפלסטיני. בפברואר 2000 תוקן סעיף 2 לחוק חינוך ממלכתי ובין מטרות החינוך נכללה המטרה של הכרת "השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית". דוברים של הציבור הערבי הכירו בהתקדמות שהושגה, אך גרסו שתכניות הלימודים עדיין אינן נותנות ביטוי מלא והוגן לערכי חברתם. בין היתר נטען, כי תכניות הלימודים מדגישות את הייחוד של האוכלוסייה הערבית בישראל במקום להצביע על המשותף לה עם העם שהיא חלק ממנו, וכי אין הוראה שיטתית של ההיסטוריה הפלסטינית ושל הסופרים והמשוררים שנתנו לה ביטוי^[63]. כן נטען להיעדר סימטריה בין תכניות הלימודים במגזר הערבי לבין אלה במגזר היהודי, באופן שהתלמידים הערבים נחשפים לתכנים יהודיים וציוניים, בעוד שתלמידים יהודים לומדים מעט מאוד על הערבים והאסלאם. בין היתר, על רקע זה, הובעה התחושה שתכניות החינוך בשני המגזרים מעוצבות על פי צרכיו הפוליטיים של הרוב היהודי.

 

             גם על רקע דברים אלה, דורשים נציגים של המגזר הערבי כי תינתן לו אוטונומיה בתחום החינוך, על ידי הקמת מינהל חינוך ערבי עצמאי במשרד החינוך. דרישה זו הוצגה לאור היעדרם של מקבלי החלטות ערבים בצמרת משרד החינוך, והשיתוף המועט של אנשי חינוך ואנשי ציבור ערבים בעיצוב תכניות הלימודים. בדומה לדרישות אחרות לאוטונומיה בתחומים שונים, גם לדרישה זו מימד לאומי. דרישות אלה נדחו על הסף על ידי הרשויות, ובכך נוצרו קווי חיכוך נוספים בין המגזר הערבי לממשלה.

 

63.      לשון. ללשון הערבית מעמד רשמי בישראל. מעמד זה מעוגן בסעיף 82 של דבר המלך במועצתו משנת 1922, אשר קבע כי הוראות השלטון יפורסמו באנגלית, בערבית ובעברית, וכי שפות אלה יהיו בשימוש במועצה המחוקקת, במשרדי הממשלה ובבתי המשפט. ההוראות המחייבות שימוש בשפה האנגלית בוטלו בחוק, וכך נותרו העברית והערבית כשפות רשמיות במדינה.

 

             השימוש בשפה הערבית בישראל מותר בכנסת, בפניות למשרדי הממשלה ובבתי המשפט (אשר הליכיהם מתקיימים בעברית אך הם חייבים להעמיד מתורגמן לזקוקים לכך). המדינה מציגה כתוביות בערבית על בולים, מטבעות ושטרות כסף, ועל כרזות ושלטים. היא מפעילה ערוצים ותכניות בערבית באמצעי התקשורת שלה, וכאמור, היא מקיימת מערכת חינוך בשפה הערבית. עם זאת, מעמדה של השפה הערבית אינו שווה לזה של השפה העברית. למשל, פנייה בערבית למשרדי ממשלה רבים היא למעשה בלתי אפשרית. עברית נלמדת בכל בתי הספר הערביים אבל הוראת הערבית במגזר היהודי מתפתחת באיטיות. השילוט בערבית במקומות ציבוריים שונים חלקי ופעמים לא מעטות אינו עונה על הצרכים.

 

             בסוף שנות התשעים הוגשו עתירות ובקשות שונות להרחבת השימוש בערבית בתחומים שונים, כמו שילוט דרכים, הגשת מסמכים רשמיים וכתיבת בחינות במוסדות רשמיים. חלק גדול מהן נענה בחיוב. עם זאת, לא הועמדה השפה הערבית כשפה שוות מעמד לשפה העברית. התביעה לכך שמעמד השפה הערבית יוכר כחלק מהכרה בזכויות קיבוציות של המגזר הערבי כמיעוט לאומי, לא התקבלה, אף כי הרשויות נענו לתביעות שונות בשם זכות הפרט לשוויון וכביטוי של כבוד למיעוט בעל חשיבות במדינה. גם על רקע זה חש המגזר הערבי מפח נפש ותסכול.

 

64.             כמוסבר לעיל, התביעות השונות של המגזר הערבי בתחום החינוך, הלשון, התרבות והדת, כוללות בחובן תביעות לשוויון על בסיס קיבוצי. ככל שתביעות אלה מבוססות על טענה לשוויון במובן האמור, הן לא נתקבלו. זכות היסוד לשוויון במשפט הישראלי הוכרה על בסיס של זכות הפרט לשוויון. היא לא הוכרה, בחקיקה או על ידי בתי המשפט, כזכות קיבוצית, הנתונה לקבוצה כזו או אחרת להבדיל מפרטים מסוימים בה^[64].

 

65.         מעמד פוליטי. במשקלה הפוליטי של הנציגות הערבית, אשר ראשיתו היתה מצער, ניכרה עלייה מדורגת עם השנים. אחרי בחירות 1992 נעשתה תמיכתם של חברי הכנסת הערבים חיונית להרכבת הממשלה, והיתה זו הפעם הראשונה בה נערך עימם הסכם בכתב, אשר קבע את תנאי התמיכה בממשלה. התקשרות זו איפשרה לחברי הכנסת הערבים להשיג, במשך ארבע השנים הבאות, הטבות שונות למגזר הערבי, כמו השוואת קצבאות הילדים, הגדלת סכומי ההקצאות הממשלתיות ומספר המשרות במינהל. ההתקדמות במעמדם של הנציגים הערבים התבטאה במינוים לתפקידי סגני-שרים, סגני-יו"ר הכנסת וחברי ועדות, וב-1999 נפתחה בפניהם לראשונה גם ועדת החוץ והביטחון. התקדמות ניכרה גם במעמד הערבים בשלטון המקומי ובהסתדרות.

 

             בקרב חלקים גדולים בציבור היהודי היה מקובל כי אין לשתף ערבים בממשלה[65], ועל רקע זה לא התאפשר להם להיות חברים בקואליציה. נוסף לכך, לא עלה בידי נציגי המגזר הערבי בכנסת, בדרך כלל, להשיג באמצעות עבודת הכנסת שיפורים יסודיים במצבם של בוחריהם. מיעוט ההישגים תרם לתחושות התסכול ולהתרופפות האמון באפיקי הפעולה המוסדיים. זאת ועוד. תהליכים של רדיקליזציה בקרב תנועות פוליטיות של ערביי ישראל יצרו איום מתמיד של פסילת רשימות מהתמודדות לכנסת, על רקע טענות כי מטרתן של תנועות אלה לפעול נגד הגדרת המדינה כמדינתו של העם היהודי (סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת)[66]. גם עניין זה יצר תסיסה על רקע פוליטי.

 

66.         יחס חברתי פוגעני. רבות מן התופעות, עליהן עמדנו לעיל, תרמו למעמדו החברתי הנמוך של הציבור הערבי בישראל. לכך מצטרפת עובדה נוספת. בשנות התשעים רבו התייחסויות והתבטאויות פומביות בפורומים שונים, המבטאות יחס סטריאוטיפי שלילי, ואף גזעני, כלפי ערבים. בתקופה זו נעשו התייחסויות כאלה רווחות יותר ונחזו כלגיטימיות יותר. אמירות גזעניות חמורות נשמעו גם מצד אישי ציבור. בסוף העשור התרבו המקרים של הפצת כרוזים גזעניים על ידי גורמים קיצוניים. המראה של צעירים משולהבים הקוראים "מוות לערבים" בעקבות פיגועי טרור נעשה חיזיון נפרץ. תופעה חברתית אחרת שצצה היתה מניעת כניסתם של ערבים למקומות ציבוריים, ובמיוחד למקומות בילוי^[67].

 

             החקיקה פעלה לבלימת תופעות של גזענות. שורה של חוקים, החל ב-1985 ובמרוצת שנות התשעים, אסרה התארגנויות, פעילויות, דברי הסתה, פרסומים ושידורים שהם גזעניים באופים. בהתאם לכך הוצאה מחוץ לחוק מפלגת "כך". בשנת 1998 פסל בית המשפט הגבוה לצדק את רשימת מולדת-גשר-צומת בנצרת עילית מלהשתתף בבחירות, בשל אמירותיו של ראש הסיעה שהוגדרו "ביטויים גזעניים שקשה להעלות על הדעת חמורים מהם"^[68]. זמן קצר לאחר אירועי אוקטובר התקבל חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. ברם, למרות התחזקותו של החוק כנגד הגזענות הממוסדת, קצרה ידו מלעקור תופעות קשות בחיי יום יום, אשר שורשיהן החברתיים עמוקים ומסועפים. העלבה ויחס מפלה על ידי פקיד ציבור או השפלה בעת בידוק בטחוני, שאין בינה לבין צרכים אמיתיים ולא כלום, וכך גם יחס מעליב במגעיהם של אזרחים ערבים עם ישראלים מן השורה, עלולים לגרום למשקעים של עלבון צורב אשר לא בנקל יימחו.

 

סיכום

 

67.         הזכרנו לעיל שורה של נושאים במישור הטענות של המגזר הערבי להפליה ולקיפוח, בלי להתיימר למצות נושא זה. תופעות ההפליה והקיפוח השונות שנדונו עד כאן, כולל בהקצאת המשאבים למיעוט הערבי, וכן הטענות הנוגעות לסוגיית מעמדו במדינה ובחברה, התנקזו במגזר הערבי לתחושה כללית של קיפוח. ניתן להמחיש זאת באמצעות שני סקרים: סקר סמוחה-גאנם (אוניברסיטת חיפה)[69] שנערך במגזר הערבי בשנת 1995 - שנה שהתאפיינה בהלכי רוח חיוביים ואופטימיים לגבי ההשתלבות במדינה - מצא ש-84.2% מהנשאלים גרסו שהערבים בישראל מקבלים במדינה פחות מן המגיע להם. בסקר ברזילי (אוניברסיטת תל אביב)[70], שנערך בשנת 1998 באותו מגזר, נמצא ש-49% גרסו שאין שוויון בין אזרחים יהודים לערבים בישראל, ועוד 16.6% גרסו ששוויון קיים בתחומים מסוימים בלבד. מטבע הדברים, לעניין אירועי המחאה במגזר הערבי, יש לתחושות אלה משקל רב.

 

             האזרחים הערבים דחו בשתי ידיים את הטיעון, שנשמע מפי היהודים, כי מצבם שפר מאוד יחסית למצבם בעבר או יחסית למצבם של הערבים בארצות שכנות. הם דרשו, בצדק, כי המשאבים שמקצה להם המדינה יושוו לאלה של שאר האזרחים במדינה כפי שהם היום, ללא קשר לרמת המחייה בארצות ערביות שכנות, וכי הפערים ייסגרו בתוקף הזכות ולא כמעשה של חסד. בסיכום הכולל מתקבל, כי הדרך לספק דרישה זו עוד ארוכה. יש לעשות עוד הרבה כדי להגיע לשוויון אמיתי של המגזר הערבי עם המגזר היהודי. קשה להתחמק מן המסקנה, כי המערכת השלטונית בישראל טרם הוכיחה את עצמה במבחן היחס הראוי למיעוט. בהקשר זה ראוי לזכור את דבריו של נשיא ישראל הראשון חיים ויצמן בספרו מסה ומעש[71]:

 

"... עורק-החיים של חברה יציבה, הוא הצדק ... והוא צריך להיות שוה לכל אדם. אסור שתהיה חוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי. עלינו להחזיק בעיקר שמצא את ביטויו בתורה: 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם'. באמרי זאת, אין כוונתי שקיימות נטיות לאי-שויון או הפלייה. זוהי רק אזהרה בעתה, הדרושה מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאוד. בטוח אני, שהעולם ישפוט על המדינה היהודית לפי מה שתנהג עם הערבים, כשם שהמשפט על העם היהודי יהיה תלוי הרבה במה שנעשה ונחדל במדינה זו, בה ניתנה לנו הזדמנות נפלאה לאחר אלפי שנות נדודים וסבל".

 

 

             בסופה של סקירה זו ניתן לומר, כי בשורה של נושאים חש הציבור הערבי מקופח. בעניינים שונים, הקיפוח הוא תוצאה, בין היתר, של הפליית הציבור הערבי לרעה על ידי רשויות השלטון. כאמור, גורמים ברשויות היו מודעים לקיומן של תחושות הקיפוח וההפליה של המגזר. תחושות אלה תרמו תרומה ממשית לתסיסה במגזר הערבי, אשר אובחנה במהלך שנת 2000 בטרם אירועי אוקטובר, ואשר היוותה גורם משמעותי, יחד עם גורמים אחרים לפריצתם של האירועים ולעוצמתם החריגה.

 

תהליכי רדיקליזציה אידיאולוגית-פוליטית

 

68.         את פרוץ המאורעות של אוקטובר 2000 יש לראות גם על רקע תהליכי ההסלמה הפוליטיים במגזר הערבי, בשנים שקדמו להם. מומחים למגזר הערבי מקרב הרוב היהודי, העוקבים אחרי התפתחויות בחיים הציבוריים הערביים, נוהגים לתאר תהליכים אלה כ"הקצנה". בפרק זה נימנע מלהשתמש במונח "קיצוניות", שכן המונח חשוף לטענה שהוא מבטא את הטיותיו של הרוב היהודי, טעון משמעויות שליליות, ולגבולותיו אין שיעור. תחת זאת ייעשה כאן שימוש במונח "רדיקליזם" וזאת במשמעותו המילונית-הניטרלית, דהיינו, כמציין מגמות רעיוניות-פוליטיות החותרות להתמודד עם בעיות מן השורש.

 

פוליטיזציה רדיקלית במגזר הערבי

 

69.         ברבע האחרון של המאה, ובמיוחד במחצית השנייה של שנות התשעים, ניכרו במגזר הערבי מגמות של פעילות רבה בחיים הפוליטיים ורדיקליזציה של צביונם, באופן שהגביר את הקוטביות בין המגזר לבין הרוב היהודי ומוסדותיו. הגורמים לתהליך זה מפורטים בחלקים שונים של הפרק הזה וייזכרו כאן בראשי פרקים בלבד: התחזקות המגזר הערבי מבחינה השכלתית, כלכלית ודמוגרפית; התמשכות הקיפוח, ההפליה והמתיחות סביב נושא הקרקעות, כולל הבנייה עליהן; השלכותיו של התהליך המדיני עם הפלסטינים, של התגבשות היישות הפלסטינית בשטחים ושל האינתיפאדה; השפעת זרמי האסלאם הרדיקלי; עלייתם של גורמים יהודיים המחזיקים בעמדות שליליות כלפי המיעוט הערבי; עליית המרכזיות של סוגיית המיעוטים האתניים בשיח הליברלי הישראלי והבינלאומי; ולבסוף, הנסיגה במחצית השנייה של שנות התשעים, ממגמת ההתקרבות למגזר הערבי שהונהגה בימי רבין, ומשבר האמון שנוצר בציבור הערבי כלפי ראש הממשלה ברק.

 

70.             האקטיביזם החדש ניכר היטב בחיים המפלגתיים. תמורה חדה סימנה העובדה שאזרחים ערבים חדלו להצביע בעד מפלגות הלווין הציוניות ואלה נעלמו מן הזירה. תחתן גדלה והתחזקה במגזר הערבי המפלגה הקומוניסטית - מפלגה יהודית-ערבית שהונהגה בעבר על ידי יהודים והפכה למפלגה ערבית בעיקרה, אשר מבטאת שאיפות לאומיות ערביות-פלסטיניות ומתמקדת במאבק על זכויות המיעוט הערבי (רק"ח/חד"ש). ב-1996 הופיעה התנועה האסלאמית במערכת הבחירות, כשהפלג המיליטנטי מנהל תעמולה נמרצת נגד ההשתתפות בבחירות ואילו הפלג המתון מצליח להכניס שני נציגים לכנסת. באותה שנה הופיעה גם מפלגת בל"ד שמצעה הרדיקלי דרש תמורה מהותית בהגדרת המדינה, ומנהיגיה בלטו בהתבטאויותיהם הבוטות. מספר הסיעות הערביות העצמאיות הלך וגדל ועימן עלה גם מספר החברים הערבים בכנסת (אך שיעורם עדיין נפל משיעור המגזר הערבי באוכלוסייה). ריבוי הסיעות הערביות ותהליך הפיצול בתוכן הגביר את התחרות בין חברי הכנסת הערבים והדבר תרם להחרפת התבטאויותיהם ופעילויותיהם. מבקריהם אף טענו, כי בשל חולשת בסיסיהם הפוליטיים (בניגוד למנהיגי הרשויות המקומיות, הפרגמטיים יותר) הם נזקקו להחרפה זו כדי למשוך תשומת לב ציבורית. העובדה שלא ניתן להם להשפיע באופן מוחשי על שיפור מצב המגזר הערבי, תרמה אף היא לרדיקליזציה של התנהלותם. במישור החוץ-פרלמנטרי התבלטה תנועת "אבנא אל-בלד" (המקורבת לבל"ד), אשר מאז שנות השבעים ייצגה את הקו הלאומני המיליטנטי ביותר נגד המדינה. במספר מקרים, אף התגלתה מעורבות של חבריה בפעילות חבלנית[72].

 

71.             הפוליטיזציה של המגזר הערבי התבטאה גם בכך שבתקופה זו קמו, לראשונה בתולדות המגזר, ארגונים אזרחיים כלל-ארציים. באמצע שנות השבעים נוסדו ועד ראשי המועצות המקומיות הערביות, הוועד להגנת האדמות, ההתאחדות הארצית של הסטודנטים הערבים והוועד הארצי של תלמידי התיכון הערבים. ב-1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל כארגון העליון של המגזר הערבי, אשר מיוצגות בו הרשויות המקומיות, חברי הכנסת הערבים ומפלגות וארגונים של המגזר. מטרתם של ארגונים אלה היתה להיאבק נגד קיפוחם של האזרחים הערבים ולפעול לקידום ענייניהם. רשויות המדינה, אשר חששו מפני פתיחת חזית פוליטית נוספת ומפני ההשלכות האפשריות של התארגנות ערבית בדלנית על בסיס ארצי-לאומי, נטו לא להכיר בארגונים אלה (אף שלצרכים מעשיים לא-פעם שיתפו עימם פעולה). בכך נפתח ציר קיטוב נוסף. ועדת המעקב העליונה, יחד עם ארגונים ארציים אחרים ובשיתוף פעולה עם מפלגות ערביות, נעשתה הגורם היוזם והקובע בעריכת הפגנות ושביתות בכלל יישובי המגזר הערבי במחאה נגד רשויות השלטון. פעולות מחאה אלה, אשר הלכו ורבו, הידרדרו לרוב להתנגשויות אלימות ובכך הזינו את התסיסה ברחוב הערבי. נדון בכך בהרחבה להלן[73].

 

72.             ההתעוררות הפוליטית בקרב האזרחים הערבים השתקפה גם בצמיחתן בשנות השמונים, ועוד יותר בשנות התשעים, של מאות עמותות שיועדו לשרת את צרכי הקהילה הערבית ולהגן על זכויותיה. בין היתר, פעלו העמותות גם במישור המשפטי בעתירות שהוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק, במטרה להיאבק בעוולות הנגרמות למגזר הערבי. מכל מקום, עמותות אלה היוו כתובת ליחידים ולקבוצות במגזר הערבי, אשר טענו לקיפוח ולהפליה.

 

73.             במקביל להתפתחויות אלה חלה עלייה בתביעות שנשמעו בקרב המגזר הערבי. העמדות שהוצגו לא עסקו עוד רק בסוגיות של המגזר הערבי בישראל אלא, במידה גדלה והולכת, גם בסוגיות מדיניות לאומיות-כלליות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי ובמיוחד לשאלה הפלסטינית. התביעות בנושאי המגזר הערבי בישראל היו בחלקן תביעות ותיקות אשר הוצגו עתה ביתר נחישות ובחלקן תביעות חדשות שהושמעו על ידי הגורמים הרדיקליים החדשים. ניתן לסכם את האופייניות שבתביעות אלה בתקופה הנדונה - כפי שהופיעו בדבריהם של אנשי ציבור ערבים, בהצעות חוקים של חברי כנסת, ובמסמכים שגובשו על ידי מפלגות וארגונים[74] - בנקודות הבאות: ביטול חוסר השוויון בהקצאת משאבים; ביטול ההפליה בכל צורותיה, כולל ההבחנה בין יוצאי צבא ללא משרתים; הפסקת ההפקעה של קרקעות וביטול הפקעות קודמות; החזרת העקורים "הנוכחים" לכפריהם; רישוי והקצאת שטחים לבנייה חדשה והכשרת הבנייה הלא-חוקית; הכרה ביישובים הבדוויים ובתביעותיהם הקרקעיות; החזרת כל נכסי הווקף, המסגדים ובתי העלמין לרשות העדה המוסלמית; ייצוג מתאים במינהל הציבורי, בחברות הממשלתיות, במועצות התכנון והבניה, במינהל מקרקעי ישראל, בהסתדרות וכיו"ב; הכרה בארגונים הארציים המייצגים את המגזר הערבי; הפסקת הדרתם של חברי הכנסת הערבים ממסגרות קואליציוניות; הקמת מנהל חינוך ערבי עצמאי; כיבוד מעמדה של השפה הערבית; ייסוד אוניברסיטה ערבית; וניהול עצמאי של מערכות התקשורת הערביות.

 

74.         מעבר לתביעות אשר התמקדו במישור המינהלי, התבטאה מגמת הרדיקליזציה בהעלאת דרישות שונות מצד אנשי ציבור שונים, לכינון "סדר חדש" במישור החוקתי. דרישות אלה טיפסו לעתים לקדימות גבוהה יותר מהדרישות המסורתיות לשיפורים כמותיים בהקצאות ובמשרות. הבולטות בין דרישות אלה - אשר בחלקן משלימות ובחלקן סותרות זו את זו - היו הבאות: עיגון מפורש בחוק ובחוקה של זכותם של האזרחים הערבים לשוויון; שינוי חוק האזרחות; הכרה במיעוט הערבי כקולקטיב לאומי, כפתח לקראת הגדרת ישראל כמדינה דו-לאומית; מתן אוטונומיה מוסדית, תרבותית או פרסונלית (ולדידם של אחדים - גם טריטוריאלית) למיעוט הערבי; הסכמה לבחירת מוסד עליון (פרלמנט) לכלל המגזר הערבי; וביטול הגדרת המדינה כמדינה יהודית והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה".

 

75.         דרישה אחרונה זו, שצמחה באידיאולוגיה של בל"ד, הלכה וכבשה לה מקום מרכזי בפוליטיקה של המגזר הערבי ורוב המפלגות שילבו אותה במצעיהן בצורה זו או אחרת. היא היתה כרוכה בדרישה לבטל את חוק השבות ואת זיקתה של המדינה ליהדות התפוצות, בתביעה לבטל את זכויותיהם המיוחדות של מוסדות יהודיים דוגמת הקרן הקיימת, קרן היסוד והסוכנות היהודית, וכמובן בהתנגדות נחרצת לציונות. התביעה לכינון "מדינת כל אזרחיה" עוררה בציבור היהודי, כנראה יותר מכל תביעה אחרת, חשדנות ומורת רוח, והיא חוללה מתיחות ביחסים הפוליטיים בין יהודים לערבים. כמחסום בפני מגמה זו הוכנס תיקון בחוק, כבר בשנת 1985, אשר כלל בין הקריטריונים לפסילת רשימה מלהשתתף בבחירות את "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". מכאן ואילך נעשתה סוגיית הפסילה של רשימות ערביות ומועמדים ערבים לסוגיה המטלטלת את החיים הפוליטיים ומסעירה את הציבור הערבי. הגם שנסיונות לפסילת רשימות ערביות מלהשתתף בבחירות לכנסת נכשלו, בסופו של דבר[75].

 

76.         תהליך הרדיקליזציה היה כרוך גם בהחרפת התבטאויותיהם הפוליטיות של אנשי ציבור ערבים. להתבטאויות אלה היו כמה סייגים ברורים: ככלל, הן לא ערערו על זכות הקיום (בשונה מזכות ההקמה) של מדינת ישראל ועל שלמותה הטריטוריאלית בגבולותיה המקוריים, לא קראו למרי אזרחי של חרמות וטרור ולא ביקשו להסתפח למדינה פלסטינית כאשר תקום. אולם מעבר לכך ניכרה בדבריהם של אנשי הציבור, וכמובן - במיוחד בדברי הרדיקלים שבהם, החרפה משמעותית הן בתכנים והן בסגנון. הם יצאו נגד הלכי רוח של השלמה עם מצב ההפליה הקיים. הקריאות לצאת למאבק על הזכויות, שהושמעו בלהט מחד גיסא ובעמימות מסוימת לגבי השיטה מאידך גיסא, נעשו מוטיב מרכזי במסריהם. אזרחים ערבים נקראו להתנגד בכוח להריסת בתים ולהפקעות קרקע. נשמעה הטענה, כי אין עוד תקווה לכך שממשלות ישראל ישפרו מרצונן את מצב המגזר הערבי. גם אין תוחלת למפגשי ה"דו-קיום" הוולונטריים ורק דרך המאבק הנחוש תישא פירות. פניותיהם של אנשי ציבור ערבים לגופים בינלאומיים כדי לגייס את תמיכתם התרבו בהתאם. דברי גינוי קשים הושמעו נגד המדינה, ממשלתה ומוסדותיה. לעתים קרובות נאמרו דברי הזדהות עם אויביה של מדינת ישראל בשטחים, בלבנון ובסוריה והובעה הערצה ל"שהידים"; כן הועלתה התביעה לשחרר את האסירים הבטחוניים[76]. הניכור מן המדינה התבטא גם בהתנגדות גוברת לדגל, להמנון ולחגיגות יום העצמאות. תחת זאת נקבעו אירועים וטקסים שהתמקדו ביישובים הערביים, שננטשו ב-1948, והועלו סמלים שנועדו לחזק בציבור את תודעת ה"נכבה". ההכרזה ש"הערבים הם בעלי הארץ המקוריים" הלכה ורווחה בנאומים ובמאמרים.

 

77.         באיזו מידה שיקפו תהליכי הרדיקליזציה של אנשי הציבור את הלכי הרוח של הציבור עצמו? לצורך מענה על שאלה זו ניתן להסתייע בסקרי דעת-קהל. בסקר משנת 1999, בהישאלם על "הפתרון המועדף לבעיית ערביי ישראל", רק כ-21% מהנשאלים הביעו הסכמה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית, וזאת גם בתרחיש שבו מוענקים למיעוט הערבי זכויות דמוקרטיות, שוויון בהקצאות ויכולת לנהל את מוסדות הדת, החינוך, והתרבות שלהם. לשם השוואה, בסקר מקביל, שבו הוצגו אותן שאלות, אשר נערך בשנת 1995 (בתקופת ממשלת רבין), עמד על שני שליש שיעורם של אלה שקיבלו את הדגם האמור של המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית, כפתרון אפשרי (לא-בהכרח בלבדי)[77]. ניתן למצוא, על כן, בסקר משנת 1999, השתקפות ברורה של מגמות רדיקליזציה. עם זאת ממצאים אחרים הראו כי באותה שנה השיבו כ-55% "כן" או "כן בהסתייגות" לשאלה "האם יש לישראל שבתחום הקו הירוק זכות קיום כמדינה יהודית-ציונית" (שאלה שהיא מציאותית יותר ואוטופית פחות מן השאלה הקודמת)[78]. נראה אפוא, שהרדיקליזציה שהתרחשה באליטה ניכרה גם בציבור הרחב, אולם לא הפכה לנחלת הכלל.

            

עליית ההזדהות עם המאבק הפלסטיני

 

78.         ראשית צמיחתה של הזהות הלאומית הפלסטינית שנויה במחלוקת בין החוקרים, אך אין ספק כי במהלך שנות השלטון הבריטי נוצקו לתוך החברה בגבולות המנדט של פלשתינה תכנים ברורים של לאומיות פלסטינית. התפוררותה של הקהילה הפלסטינית ב-1948, ועלייתה של הפאן-ערביות בשנות החמישים (אשר ראתה את הזהויות הלאומיות המקומיות כבדלנות מגונה), הביאו לנסיגתה של הזהות הפלסטינית. בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, אשר מצאה עצמה במצב של מיעוט מותש המנותק מסביבתו הקודמת, שררה מבוכה רבה בשאלת ההגדרה הלאומית. כפי שהראו סקרים שונים, שיעורם של אלה שראו עצמם בראש ובראשונה כפלסטינים, היה נמוך ביותר. כך, למשל, בסקר שנערך ב-1966 בין תלמידי תיכון, הופיע התיאור-העצמי כ"פלסטיני" רק במקום רביעי אחרי "ישראלי", "ערבי-ישראלי" ו"ערבי"[79].

 

79.             התמונה השתנתה ב-1967 לאחר שהמלחמה פתחה את הקו הירוק למעבר. מכאן ואילך היתה הזדהותם של אזרחי ישראל הערבים כפלסטינים בקו עלייה. תהליך זה הונע על ידי כמה גורמים. הקשרים החברתיים והמשפחתיים עם תושבי השטחים קירבו את אזרחי ישראל הערבים לאוכלוסייה, אשר תודעתה הפלסטינית היתה מפותחת יותר. המוהר הנמוך בשטחים והביקוש לתעודת זהות כחולה עודדו את קשרי הנישואין בין שתי החברות. פועלים מהשטחים עבדו בצוותא עם פועלים מן היישובים הערביים בארץ. במישור הכלכלי התפתח שיתוף פעולה במלאכה ובמסחר. ערבים מישראל נמשכו לאירועי תרבות בערי הגדה. נוצרו התחברויות בין ארגוני נשים וארגונים מקצועיים, ואקדמאים ערבים ישראלים קיבלו משרות הוראה באוניברסיטאות הפלסטיניות. ירושלים המזרחית הפכה לנקודת מפגש לאינטליגנציה ולאנשי הדת של שתי החברות.

 

80.             התפתחויות בזירה הפוליטית הגבירו את התודעה הלאומית הפלסטינית. כשלונם של משטרי מדינות ערב במלחמת ששת-הימים הביא לאבדן האמון בדרכם, וצדדים שונים במדיניותם ובהתנהלותם בשנים שלאחר מכן הגבירו את הניכור מהן. במקביל דרך כוכבו של ארגון השחרור הפלסטיני והוא נעשה מוקד הזדהות עטור הילה הרואית. הלאומיות הפרטיקולרית נעשתה שוב לגיטימית וערביי הארץ גילו מחדש את זהותם הפלסטינית. קריסת הקו הירוק החזירה את הגלגל לאחור ל-1948, ובקרב הערבים בישראל התפתחה התעניינות ערנית בכפרים שפונו ושנהרסו בנכבה, בפליטים ובעקורים מן היישובים הערביים, ובגיבורי ההתקוממויות ומערכות המלחמה של העבר.

 

81.             התחזקות הזהות הפלסטינית באה לביטוי בסקרים. השוואת הממצאים, שהתקבלו בתשובה לשאלה כיצד מגדירים הנסקרים את עצמם, מעלה שבשנת 1976 היוו אלה שכללו מרכיב פלסטיני בהגדרתם העצמית כ-45% מהמדגם, ב-1980 - כ-55%, ב-1985 - כשני שליש, ורמה זו נשמרה גם בסקרים של 1988 ו-1999 (הסקר של 1995 היה יוצא דופן בשיעורו הנמוך: הוא נערך בתקופת ממשלת רבין בה התחזקה בקרב האזרחים הערבים הזהות הישראלית)[80]. בסקרים שנערכו בקרב האינטליגנציה נמצאו שיעורי הגדרה-עצמית פלסטינית גבוהים עוד יותר[81]. ביטוי עז להזדהות הפלסטינית ניתן ביצירותיהם של סופרים ומשוררים הפועלים בחברה הערבית בישראל.

 

82.         ככלל, הגדרת זהות היא נושא מורכב ביותר, ונחשבת לעניינו ולזכותו של כל פרט. במציאות הפוליטית השוררת בישראל היו הדברים מסובכים יותר. בחברה היהודית וברשויות השלטון ראו רבים בדאגה את מה שנקרא בפיהם ה"פלסטיניזציה" של הערבים בישראל, וחששו מהתוצאות של הזדהות אזרחים ישראלים עם יריבים של מדינת ישראל. ואכן התהליך חידד את הניגודים בין המימד האזרחי למימד הלאומי בחייו של המגזר הערבי וסיבך את יחסיו עם היהודים. ההזדהות הפלסטינית לא נשארה בתחום של הראייה-העצמית בלבד אלא גלשה לעולם העשייה הפוליטית. הפגנות של תמיכה בתביעות הפלסטינים והתנגדות למדיניות הישראלית בשטחים, הלכו ורבו. מאז אמצע שנות השבעים התקיימו קשרים שונים בין אנשי ציבור ערבים להנהגת אש"ף. קשרים אלה נעשו אינטנסיביים וגלויים יותר אחרי ועידת מדריד ומספר המבקרים בתוניס הלך ועלה. הפעילים בשטח זה היו ראשי מפלגות ערביות ואישים עצמאיים, ביניהם בלט במיוחד ד"ר אחמד טיבי. זה האחרון מילא תפקיד חשוב בחצרו של יאסר ערפאת ולבסוף אף מונה רשמית כיועצו המיוחד. הגם שד"ר טיבי הפעיל את השפעתו גם לביצוע משימות תיווך (ולעתים דווקא בשל כך), היו בישראל רבים שראו את המצב בו אזרח ישראלי מסייע לאויב של המדינה כתופעה פסולה ומרגיזה. ההתפתחות הזאת בכללותה הזינה מתחים בין המגזר הערבי לבין רשויות המדינה.

 

83.         ראוי לציין, כי עמדתו של אש"ף עצמו כלפי הערבים בישראל לא היתה נקייה משניוּת. לאחר שנים ארוכות של התנכרות לעצם קיומם, החלו אנשי אש"ף לגלות עניין באלה שהם כינו "הפלסטינים של 48", ולציין את חשיבות תפקידם בחזית העמידה האיתנה. עם זאת הם לא שיתפו אותם במוסדות הארגון, לא שילבו אותם בתהליכים מדיניים, לא התייחסו לבעיותיהם המיוחדות ולא הזכירו אותם בתכניות לעתיד. הפעילים הפוליטיים בישראל מצידם, עם כל הזדהותם עם אש"ף, הבהירו היטב את העקרונות המפרידים בינם לבינו, ובראשם - השמירה על האזרחות הישראלית וההימנעות ממאבק במדינה בדרכים אלימות.

 

84.         ככל שההתנגשויות בין פלסטינים בשטחים לישראלים נעשו אלימות יותר, הגבירה ההזדהות הפלסטינית של הערבים בישראל את הקיטוב הפנימי במדינה. בימי האינתיפאדה שפרצה בסוף 1987, הביעו הערבים בישראל סולידריות עמוקה עם המתקוממים. ההזדהות עם האינתיפאדה היתה לנושא מרכזי בחיי המגזר הערבי ונקודת מוקד לרגשות הציבור. במישור המעשי התבטאה ההזדהות בארגון משלוחי מזון ותרופות לשטחים, ואף בהעברת תרומות דם בעבור פצועים בהתנגשויות. ביטויים אחרים להזדהות זו היו התמיכה באסירים הבטחוניים, ובמקביל - ההחרמה של משתפי פעולה עם גורמי הביטחון הישראליים. רגשות ההזדהות גאו מחדש כל אימת שנהרגו פלסטינים בעימותים עם כוחות הביטחון, והפגנות המחאה בעקבות אירועים כאלה הפכו לא פעם להתפרעויות אלימות. הנפת דגלי פלסטין בהפגנות אלה נעשתה חזון נפרץ. המשקל המצטבר של התנסויות אלה העלה את המתח הפוליטי במגזר הערבי.

 

85.         הסכם אוסלו וכינון מערכת השלטון של הרשות הפלסטינית בעקבותיו, המריצו עוד יותר את ההזדהות עם הפלסטינים, אשר יכלה מעתה לשאוב השראה גם מהיווצרות המסד של מדינת פלסטין שבדרך. הזדהות זו נעשתה גם פחות בעייתית, לפחות לפי שעה, שכן הניגוד הקוטבי בין השיוך ללאום הפלסטיני לבין ההשתייכות למדינת ישראל הוקהה במידה רבה. הקשרים הפוליטיים עם אש"ף נעשו לגיטימיים והם אכן התרחבו באין מפריע. אנשי ציבור ערבים מישראל תיווכו בסכסוכים פנימיים ברשות ואנשי הרשות פעלו להשפיע על הבחירות במגזר הערבי.

 

86.             התפתחות זו השפיעה על החיים הפוליטיים במגזר בשני כיוונים מנוגדים, או מנוגדים לכאורה. מצד אחד, הסכם רבין-ערפאת הפיח באזרחים הערבים רוח של אופטימיות ופיוס, ועודד בקרבם את מגמות ההשתלבות במדינה (מה שמשקיפים כינו "ישראליזציה"). מצד שני, הם נוכחו לדעת שההסכמים הישראליים-פלסטיניים מתעלמים מבעיותיהם המיוחדות ושהתפישה של שתי מדינות לשני עמים מזניחה אותם לגורלם. מודעות זו דירבנה מנהיגים ערבים לצאת למערכה עצמאית כדי למצוא פתרון שורשי לבעיות מעמדו של המיעוט הערבי במדינה וכדי לממש את זכויותיו. במלים אחרות, המאבקים הפוליטיים של נציגי המגזר הערבי עברו תהליך של הסלמה. מאבקים אלה נוהלו מכוחה של הזהות הפלסטינית, אולם בשינוי מסוים: ההזדהות הפלסטינית כבר לא היתה רק ביטוי של סולידריות עם האחים "בחוץ", אלא נעשתה הבסיס למאבקים "בפנים", דהיינו, התפתחה הזדהות פלסטינית המעוגנת בהקשר ישראלי.

 

87.         ירח הדבש שלאחר אוסלו לא ארך. אחרי רצח רבין נחלו הערבים בישראל אכזבה קשה, הן בשל התמשכות הכיבוש בשטחי הרשות הפלסטינית והן בשל התמשכות הקיפוח וההפליה של המגזר הערבי בישראל. ככל שגבהו הציפיות בימי רבין - כן עמקו התסכולים בימי יורשיו.

 

             הלוך הרוח בקרב הערבים בישראל נעשה מריר ולוחמני יותר. גם על רקע זה, נראה, כי המגזר הערבי הגיע בשלהי שנות התשעים לסף התפרצות.

 

התגברות התסיסה האסלאמית

 

88.         בשליש האחרון של המאה ניכרה בקרב המוסלמים בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם המוסלמי, התחזקות הדרגתית של הדתיות ושל ההזדהות האסלאמית. התהליך הזה ניזון משורה של גורמים כלליים ומיוחדים. הבעיות והמצוקות של ההתמודדות עם תנאי העולם המודרני, המוקרנים מן המערב, דחפו מוסלמים בכל מקום למצוא מפלט בחיקה של הדת. בישראל השפיעו גם נסיבותיה המיוחדות של הקהילה המוסלמית. לא היה זה מפתיע, שהמוסלמים בישראל - אשר כפופים לשלטונם של לא-מוסלמים, חשים פגועים מהפליה ומקיפוח, חשופים לאורחות החיים המתירניות בסביבתם, נתונים בתהליכי מעבר כלכליים וחברתיים מהירים, שסועים בסוגיות הזהות, וחסרי אפיקים פוליטיים מספקים - יצמיחו מתוכם זרם שיראה בהיאחזות באסלאם את הדרך להיחלץ מן הקשיים.

 

89.         העיתוי לא היה מקרי. בתקופה זו גברה בעולם הערבי כולו האכזבה מאידיאולוגיות ומתנועות פוליטיות רווחות – כמו ליברליזם, לאומיות וסוציאליזם. אלה הציגו, כל אחת על פי דרכה, אך תמיד על בסיס חילוני במהותו, חזון של שחר חדש, אשר בסופו של דבר קצרה ידם מלהגשימו. למשבר האכזבות הזה היה צביון מיוחד בקרב הערבים בישראל. רבים מהם ניצבו בשנות החמישים והשישים בשורה הראשונה של המאמינים ביכולתה של הפאן-ערביות בגרסתה הנאצריסטית (ובמידה מעטה יותר גם הבעת'יסטית) להביא גאולה לעולם הערבי ובתוך זה - גם פתרון לבעיותיהם הספציפיות. התבוסה הערבית ב-1967 הביאה לאבדן האמון במשטרים הערביים, ברעיונותיהם וביכולותיהם. בשנים שלאחר מכן, עם שקיעת ברית-המועצות ודרכה הסוציאליסטית, נכזבה גם תוחלתם של רבים מאלה שתלו תקוות בתנועה הקומוניסטית. הלכה איפוא והתחזקה הנטייה לראות את התקווה באסלאם.

 

90.         מספר התפתחויות במצבם של המוסלמים בישראל עודדו את זיקתם לדת. ב-1967 נפלה החומה שהפרידה ביניהם לבין אחיהם בגדה וברצועה. הקהילה המוסלמית בישראל, אשר איבדה ב-1948 את האליטה הדתית שלה, התוודעה אל המערכת המסועפת של מוסדות אסלאמיים בשטחים, שירותי דת, בתי ספר שרעיים, מנהלת וקף, והיררכיה של עולמא. נוצרו קשרים עם המועצה המוסלמית העליונה במזרח ירושלים וזו התקבלה כסמכות דתית עליונה. בעידודה נשלחו אנשי דת לפעול במסגדים בישראל ובאו תלמידים מישראל להשתלם במוסדות החינוך האסלאמיים בערים הפלסטיניות. את הרגשות הדתיים הגבירו גם הביקורים במסגדים בירושלים ובחברון אשר היו מעתה נגישים. בשנת 1978 ניתנה לראשונה למוסלמים בישראל האפשרות להשתתף בחג' השנתי למכה ומדינה. רבבות עלו לרגל והביאו עימם בשובם את מטען חוויותיהם הדתיות והתרשמויותיהם הבלתי-אמצעיות מעוצמתו של האסלאם. ולאחרונה, עם חתימת הסכמי השלום, נפתחו הגבולות בין ישראל לשכניה, ולאזרחים הערבים ניתנה האפשרות לבקר במעוזי האסלאם, בעיקר בקהיר, להתרשם מהם וליצור קשרים.

 

91.         על ראייתם העצמית של המוסלמים בישראל השפיע גם הגידול במספרם - הן שיעורם באוכלוסייה הערבית והן מספרם במונחים מוחלטים: אם בראשית המדינה הם מנו כ-110,000, שהיו כ-70% מהאוכלוסייה הערבית, הרי שבאמצע שנת 2000 היה מספרם 950,000 שהיוו 82% מן הערבים בישראל[82]. על רקע כל ההתפתחויות האלה, הלך וגדל מספרם של הערבים בישראל שהצהירו כי האסלאם עומד במקום הראשון בזהותם. בסקר שנערך בשנת 1995 התברר, כי הקבוצה שבחרה את הזהות הדתית כזהות החשובה ביותר היתה בבירור גדולה מיתר הקבוצות (45.6%) ואלה שהשיבו כי הגדרתם על פי הדת מתאימה לתיאור זהותם האישית היו רבים אף יותר (74.2%)[83]. התגברות הדתיות העממית ניכרה גם בנוף היישובים הערביים: רבו המתפללים במסגדים בימי השישי ומקיימי הצום ברמדאן ומצוות אחרות, וברחובות נראו יותר ויותר גברים עטורי זקנים ונשים עוטות צעיפים.

 

92.             התארגנותה של המגמה האסלאמית כתנועה צמחה בשנות השמונים, בעיקר ביישובי המשולש, בהנחייתו של השיח' עבדאללה נמר דרויש. אנשי "האגודות האסלאמיות" שהקימה התנועה עסקו בעיקר בפעילות קהילתית בעלת צביון דתי-חברתי. הם בנו מסגדים, הטיפו לקיום המצוות ולשמירת הצניעות, פעלו נגד הפשיעה וצריכת הסמים, הפעילו את השפעתם על החינוך בבתי-הספר, הקימו גני ילדים, קייטנות, ספריות ומרפאות, יסדו מועדוני ספורט, עסקו בצדקה ועודדו ביישוביהם עזרה עצמית שאינה תלויה במדינה. התנועה הפיצה את דעותיה באמצעות המכללה האסלאמית, שיעורי ערב, חנויות ספרים, עיתונים, שבועונים, קלטות שמע ווידאו ואמצעי תקשורת אחרים. המימון בא בעיקרו מתרומות, ופעילויות רבות התבססו על מתנדבים.

 

93.         את פעילותה הפוליטית ניתבה התנועה למישור המוניציפלי. מאז בחירות 1989 הצליחה התנועה בכל מערכת בחירות להעמיד את אנשיה בראשות חמש-שש רשויות מקומיות ולהכניס כ-50 איש למועצות המקומיות. לעומת זאת, על ההשתתפות בבחירות לכנסת ניטש בתוכה ויכוח קשה והסוגיה הפכה לסלע מחלוקת בין הזרם המתון של שיח' דרויש ואברהים צרצור לבין המתנגדים בראשות השיח'ים ראיד סלאח וכמאל ח'טיב (הראשונים נודעו בכינוי "הפלג הדרומי" ומתנגדיהם בכינוי "הפלג הצפוני"). השתתפותם של המתונים בבחירות 1996 הביאה לכנסת שני נציגים של התנועה (מן "הפלג הדרומי"), ואילו המתנגדים החרימו את הבחירות והוליכו קו של רדיקליזציה גוברת בפעילות התנועה ובמצעה הרעיוני.

 

94.             במישור העקרוני, אין בעצם כל מיתאם מחייב בין התחזקות הדתיות לבין רדיקליזציה פוליטית. במציאות של המגזר הערבי בישראל ובנסיבות ההיסטוריות של שלהי המאה, נוצרה זיקה בין השתיים. שלושה גורמים עיקריים יצרו זיקה זו: קיומן של מחלוקות קשות בין המוסלמים בישראל לבין רשויות השלטון בנושא נכסי הווקף, חריפותם של הניגודים והעימותים בין מוסלמים לבין ממשלת ישראל בנושא הר-הבית, והקיצוניות של התנועות האסלאמיסטיות באזור (ובעולם המוסלמי כולו), אשר מהוות את הסביבה האידיאולוגית-פוליטית של הזרם האסלאמי בישראל.

 

95.      סוגיות מחלוקת בין המוסלמים לבין הרשויות. המחלוקות בין רשויות השלטון לבין הקהילה האסלאמית, אשר נתגלעו כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, החריפו ככל שמודעותה העצמית ופעילותה המאורגנת של הקהילה התגברו. סוגיית החיכוך הוותיקה ביותר היתה השתלטות המדינה על נכסי ההקדש המוסלמי. ב-1950 נמסרו נכסי הווקף, אשר מנהליהם נפקדו מן הארץ, לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. חלקם של הנכסים (הווקף העירוני) נמסר לניהול משרד הדתות, חלק נשאר בניהול האפוטרופוס וחלק אחר הועבר לרשות הפיתוח. נקבע כי ההכנסות מהנכסים המנוהלים על ידי רשויות המדינה, יופנו למימון שירותי דת, תוך היעזרות בייעוץ של נכבדים מוסלמים; ואילו כספי התמורה בעבור נכסים שהועברו לפיתוח ישמשו להקמתם ולהפעלתם של מוסדות חינוך, דת ורווחה, על פי צרכי הקהילה המוסלמית. ב-1965 התקבלה רפורמה בחוק שהביאה למינוי ועדי נאמנים מוסלמיים בערים כתאגידים בעלי סמכויות רחבות. הם הופקדו על ניהול נכסי ההקדש הציבורי ששוחררו מעתה לבעלותם, וכן על כספי התמורה, והוסמכו לממן באמצעותם שירותים ומוסדות דתיים וחברתיים (כמו כן שוחררו ברפורמה זו נכסי הווקף המשפחתי לידי נהניהם).

 

             המוסלמים קבלו על כך שבפועל בוצעה הרפורמה באופן חלקי בלבד. לטענתם, שחררה המדינה בעיקר נכסים דתיים, מסגדים ובתי קברות, אשר מהווים נטל כספי ולא מקור הכנסה, ואילו את השליטה על עיקר נכסי הווקף היא השאירה בידיה. כן טענו שכספי התמורה מנכסים אלה משוערכים באופן שרירותי בסכומים נמוכים מדי שאינם מאפשרים לקהילה המוסלמית לכסות את הוצאותיה בגין השירותים שהיא מספקת. התנועה האסלאמית נרתמה למאבק על הווקף כשהיא מתמקדת בטענה העקרונית, כי נכסי ווקף מוקדשים לאלוהים ולעולם אין להוציאם מידי הקהילה המוסלמית ובוודאי לא לידי לא-מוסלמים. לפיכך, טענו, כל עסקות המכירה וההחכרה שנעשו בהם אינן חוקיות. הם דרשו לקבל לידיהם את כל נכסי הווקף המקוריים (לפי טענתם - 1/16 משטחה של ישראל) ואת ההכנסות שהמדינה הפיקה מהם. אנשי התנועה אספו חומר ארכיוני על נכסי הווקף המקוריים, עקבו אחר הפעולות הנעשות בהם ופעלו להשתלטות על ועדי הנאמנים. הם הציגו את תביעותיהם במישור הפוליטי ובמישור המשפטי.

 

96.         סוגיה אחרת שיצרה חיכוך בין הקהילה האסלאמית לבין הרשויות היהודיות היתה סוגיית שימורם של בתי קברות, מסגדים וקברי קדושים מוסלמיים המצויים מחוץ לשטחי השיפוט המוניציפליים של היישובים הערביים, ואשר היו במקורם נכסי ווקף. בשיטות ובטענות שונות, התירו הרשויות ליהודים בנייה ושימוש ציבוריים בשטחים של בתי קברות מוסלמיים נטושים ומוזנחים. כמחצית מהמסגדים וקברי הקדושים הנטושים נאטמו, התערערו או נהרסו, ובמחציתם השנייה נעשה שימוש על ידי יהודים למטרות שונות (חמישה משמשים כגלריות וכמוזיאונים, ארבעה משמשים כמסעדות וכאתרי תיירות, שלושה כאורוות ורפתות, שלושה כמחסנים וכמקום מגורים פרטיים, ו-11 משמשים לפולחן יהודי בלעדי)[84].

 

97.             התנועה האסלאמית נטלה על עצמה את המאבק להחזרת המקומות הקדושים לידי הקהילה האסלאמית. לצורך זה הוקמה בראשית שנות התשעים "עמותת אל-אקסא לשמירת ההקדשים והמקומות המקודשים האסלאמיים" (על רקע המאבקים בין שני הפלגים על השליטה בעמותה הקימו "הצפוניים" במקביל את "חברת אל-אקסא לפיתוח ושימור נכסי ההקדש המוסלמי בישראל"). אנשי התנועה האסלאמית פעלו למיפוי ולתיעוד אתרים מוסלמיים ברחבי הארץ. עורכי הדין של התנועה הגישו קובלנות למשרד הדתות ולמשטרה ואף פנו לערכאות כדי להפסיק את הפגיעה במקומות קדושים למוסלמים, אך בדרך כלל לא נענו בקשותיהם. בשלהי 1996 עתרו אנשי התנועה לבית המשפט העליון כדי להפסיק את בנייתו של אולם ספורט על שטח בית קברות מוסלמי בנתניה; בג"צ קבע שהבנייה היא כבר עובדה קיימת ובלתי-הפיכה.

 

98.             פעולותיהם של אנשי התנועה האסלאמית לארגון תפילות מרובות-משתתפים במסגדים נטושים הביאו לחיכוכים עם יהודים מקומיים. אולי הקשים ביותר בין עימותים אלה היו האירועים שהתרחשו בטבריה בינואר-אפריל 2000. בעקבות ידיעה כי למבנה של מסגד אל-בחר (אשר שימש בעבר כמוזיאון עירוני) פלש חסר-בית, אשר גם הבעיר אש בתוכו, החלה התנועה האסלאמית לארגן תפילות יום שישי המוניות ליד שני המסגדים הנטושים בעיר, תוך שלהוב הרוחות נגד "שריפת" המסגד. רבים מתושבי העיר היהודים, אשר אין בה קהילה מוסלמית, ראו בהצפת רחובותיהם כל שבוע על ידי מאות מוסלמים, פרובוקציה פוליטית שאין לה דבר עם צרכים דתיים אמיתיים. באחד מימי חודש מארס 2000 יצאו מתפרעים צעירים מתושבי טבריה נגד המוסלמים ופרצו התנגשויות אלימות אשר פוזרו על ידי המשטרה.

 

99.         מתח רב עוררה גם פרשת המסגד של הכפר הנטוש וההרוס סרפנד. אנשי התנועה האסלאמית החלו לשפץ את המסגד, אך ב-25 ביולי 2000, באישון לילה, הרסוהו אלמונים באמצעות דחפורים. אנשי התנועה האסלאמית פינו את ההריסות מרצפת המסגד, הקימו שם אוהל תפילה ארעי והביאו אליו מאות מתפללים. בית משפט השלום נעתר לבקשת מינהל מקרקעי ישראל וציווה לפנות את אוהל המחאה. הנסיונות לבנות את המסגד מחדש ברישיון לא נשאו תוצאות. המקרה עורר בקרב המוסלמים מחאות רבות נגד רשויות המדינה, אליהן הצטרפה גם ועדת המעקב העליונה. נראה, כי הנסיונות לחזור אל מסגדים נטושים ולהפעילם מחדש עוררו פעולות מצד יהודים לחסימת האפשרויות לשיקומם ובכך נוצרה דינמיקה של הסלמה.

 

100.             לשרשרת זו של מחלוקות בין מוסלמים לרשויות, אשר לובו על ידי אנשי התנועה האסלאמית, שייכת גם פרשת כיכר המריבה בנצרת. סמוך לחג המולד 1997 נכנסו מוסלמים לרחבה שליד כנסיית הבשורה, הקימו מעליה אוהל והכריזו על המקום כבית תפילה שיהיה זמני עד להגשמת תכניתם לבניית מסגד גדול בכיכר שיכלול צריח המתנשא לגובה רב. פעולתם הסלימה את המתיחות בעיר נוצרית-מוסלמית זו ונכרכה במערכת הבחירות הסוערת על השליטה בעיריה. המוסלמים, ובמרכזם אנשי התנועה האסלאמית, טענו כי באזור זה מצוי קבר הקדוש שהאב אל-דין, וכי בעבר פעלו בכיכר מסגד ובית-ספר ועל כן האדמה היא אדמת הקדש. תכניתם התנגשה עם תכניות העיריה לבנות במקום כיכר שתשרת את התיירות והצליינות לעיר, ובמיוחד לקראת שנת המילניום. הסכסוך המוסלמי-נוצרי המקומי התפתח לסוגיה בינלאומית שהתערבו בה הוותיקן, הרשות הפלסטינית וגורמים אחרים. עמדתה של ממשלת ישראל, אשר ביקשה להפיס את דעת המוסלמים, היתה להתיר להם לבנות מסגד על חלק מהשטח, אך תומכי התנועה האסלאמית, אשר עשתה את פרשת הכיכר למנוף בתעמולתה, לא נטו לצמצם את תביעותיהם. לא נרחיב עוד בנושא זה. נזכיר רק, שעמדתה של ממשלת ישראל בנושא זה לא נשארה כמתואר לעיל, וכי לאחרונה נהרסו, על פי צו בית משפט, יסודות למסגד, אשר נבנו ללא היתר כחוק.

 

101.             בסיכומו של דבר מתברר, כי אנשי התנועה האסלאמית, אחרי שנכזבה תוחלתם להשיג היענות לתביעותיהם מהמערכת הפוליטית והמשפטית של המדינה, פנו לדרך אסרטיבית יותר. אנשי התנועה, ובמיוחד הרדיקלים שבהם, נטו להסלים מחלוקות לכלל מאבק פוליטי נמרץ, נקטו שיטות אקטיביסטיות של קביעת עובדות בשטח, וחתרו לעורר את הרוחות בקהילה האסלאמית סביב נושאי מאבקם ולהסעירן. דפוסי פעולה אלה תרמו לרדיקליזציה הפוליטית של הרחוב הערבי במחצית השנייה של שנות התשעים.

 

102.          הקיטוב בנושא הר-הבית. גורם שני שהפנה את הזרם האסלאמי בישראל לכיוון רדיקלי היה הניגוד הקוטבי בין עמדת המוסלמים לבין מדיניות ממשלת ישראל בסוגיות הר-הבית - באסלאם: אל-חרם אל-שריף - והשפעת ההתנגשויות החמורות שהתחוללו בין מוסלמים לכוחות הביטחון ברחבת ההר. מעורבותה הרבה של התנועה האסלאמית בישראל בסוגיות אלה נבעה במישרין מהקו הפרוגרמטי שלה. בפעילותה של התנועה בשטח זה, עוד יותר מאשר בשטחים אחרים, באו לכלל ביטוי מאפייני האסטרטגיה שלה: הסלמת מאבקים, אקטיביזם מבצעי והתססת הציבור[85]. התנועה העמידה את אל-אקסא בראש מעייניה - כנקודת מוקד רגשית לליכוד המוסלמים בישראל סביבה, וכגשר אל החברה הפלסטינית בשטחים ואל עולם האסלאם בכלל.

 

103.             באוקטובר 1996 התפרסם, כי התנועה האסלאמית, בהנהגת השיח' ראיד סלאח, עוסקת במסגדי הר-הבית בעבודות נרחבות, אשר מתבצעות באמצעות תרומות כספיות ומספר רב של מתנדבים שגויסו בישראל. הפעולה העיקרית של אנשי התנועה היתה בנייתו של מסגד בחלל שמתחת לרחבה הדרומית-מזרחית של ההר, הידוע בשם "אורוות שלמה". המבנה, המכונה אל-מוסלא אל-מרואני, רוצף וטויח, ונקבעו בו מערכות חשמל ומיזוג אוויר. פעולות אחרות היו ריצוף שטחים של הרחבה בצד המזרחי ושיפוצים במבנה הקרוי אל-אקסא הקדום. הגורם היוזם בפרויקטים אלה היה בדרך כלל התנועה האסלאמית של ישראל ולאו דווקא רשות הווקף הפלסטינית האחראית על ניהול המסגדים שעל הר הבית. לפעולות אלה היה היבט ברור של חידוד יחסים עם רשויות השלטון הישראליות. אנשי התנועה האסלאמית נמנעו מלבקש מן הרשויות את הרשיונות המתחייבים והפרו בעליל הוראות חיקוקים שונים בתחום הבנייה. היתה בכך התרסה מכוונת נגד טענת ישראל לריבונות על הר הבית.

 

104.       זמן קצר לאחר התנגשויות הדמים שפרצו בספטמבר 1996 בעקבות פתיחת מנהרת החשמונאים ליד הר הבית, ערכה התנועה האסלאמית ("הפלג הצפוני") באום אל-פחם את העצרת ההמונית (מהרג'אן) הראשונה שלה תחת הסיסמה "אל-אקסא בסכנה". מכאן ואילך נערכו עצרות אלה כל שנה באיצטדיון אום אל-פחם והן משכו אליהן רבבות משתתפים. מגמה מרכזית בדברי הנואמים היתה להוקיע את ממשלת ישראל על כך שהיא זוממת, לפי הטענה, להרוס את המסגדים שעל הר הבית ולהקים תחתם את בית המקדש היהודי. קריאותיהם של מנהיגי התנועה להיאבק עד חרמה ולהקריב את הנפש למען הצלת המסגדים ושחרורם, הושמעו בסגנון לוחמני. הן שילהבו את רוחותיהם של ההמונים באיצטדיון והללו הגיבו בקריאות מתלהמות. עצרות אלה נתנו בולטות רבה לתנועה האסלאמית במגזר הערבי וליכדו סביבה תמיכה עממית ניכרת; כן נתנו לה מסגרת נוחה לאיסוף תרומות לשם מימון פעולותיה. המארגנים הצליחו לשלב בכנסים אישים מן המפלגות הערביות ומן העדות הנוצריות, ובכך לשוות לפעולתם אופי של מאבק כלל לאומי. כנס רב-משתתפים ונרגש במיוחד היה המהרג'אן החמישי שנערך באמצע ספטמבר 2000 (בצל דיוני קמפ דייויד) - שבועיים בלבד לפני פרוץ אירועי אוקטובר.

 

             אזהרותיהם של אנשי התנועה האסלאמית לא היו לגמרי נטולות בסיס. במגזר היהודי צצו ארגונים קיצוניים, שהציבו לנגד עיניהם את חזון הקמת בית המקדש, והללו נקטו פעולות הפגנתיות שונות כדי לבטא את שאיפותיהם. גם בממסד הרבני והפוליטי היו אישים שביקשו לאתר מקום כלשהו בהר הבית לתפילת יהודים או אף להקמת בית כנסת. אולם לא היה יסוד לייחס למדינת ישראל כוונה להרוס את המסגדים שעל הר הבית, ואין להעלות על הדעת שמנהיגי התנועה האסלאמית לא היו מודעים לכך. המתבקש מכך הוא, שמטרת המהרג'אנים היתה במידה רבה להגביר את כוחה של התנועה האסלאמית ולהחריף את המאבק במוסדות המדינה[86].

 

105.     הזיקה האידיאולוגית-פוליטית לסביבה האסלאמיסטית. הגורם השלישי שהביא את התנועה האסלאמית, או לפחות את הפלג המיליטנטי שלה, לתרום לתהליכי רדיקליזציה במגזר הערבי היו קשריה הרעיוניים, ולא פעם גם המעשיים, עם זרמי האסלאמיזם (המכונה לעתים, באופן לא-מדויק, פונדמנטליזם) במרחב הגיאוגרפי. בצורה זו או אחרת, כל התנועות האסלאמיסטיות באזור הן נצרים של תנועת "האחים המוסלמים" שקמה במצרים בשנות השלושים. המכנה המשותף של תנועות אלה מתבטא במספר עקרונות אשר "האחים" היו מבשריהם: ראיית האסלאם כיישות חובקת כל שפסיקתה חלה על כל שטחי החיים; חזרה לדגם של קהילת האסלאם הקדומה (סלפיה); כינון המדינה על יסוד ההלכה האסלאמית (שריעה); התלכדות כל עמי האסלאם (אומה) למחנה אחד; התנגדות לשלטון או להגמוניה של מעצמות המערב (סליביה); שלילת הציונות ומדינת ישראל; עקירת ההשפעות התרבותיות המערביות וביעור תופעות החילוניות; הפצת הרעיונות באמצעות מערכת של הטפה ותעמולה (דעוה) נמרצות; פעילות נרחבת בקהילה בשטחי החינוך, החברה והסעד; ולגיטימציה של השימוש באלימות להשגת היעדים של התנועה.

 

106.             התנועה האסלאמית בישראל שותפה למערכת הקונצפטואלית הזו, עם כמה הסתייגויות הנובעות מן התנאים האובייקטיביים בהם היא פועלת. מטבע הדברים, הסתייגויות אלה ברורות יותר בפי אנשי הזרם הפרגמטי ועמומות למדי בפי הזרם הרדיקלי. התנועה תומכת אמנם ביישום השריעה בארצות המוסלמיות, אך רואה מטרה כזו כבלתי-מציאותית בישראל בה מהווים היהודים רוב. השיח' דרויש אף נתן ביסוס הלכתי לכך שהמיעוט המוסלמי רשאי לקבל את מרות המדינה הלא-מוסלמית ולהשתלב במוסדותיה, כל עוד אין היא פוגעת בחיי הדת של המוסלמים ועושקת אותם. הזרם הרדיקלי, לעומת זאת, שואף לצמצם את השתתפות המוסלמים במערכת המדינה למינימום ההכרחי על פי האינטרסים של הקהילה המוסלמית, ולהפחית ככל האפשר את התלות במוסדות המדינה. התנועה האסלאמית מכירה במדינת ישראל כבעובדה קיימת, הגם שהיא דוחה את הציונות ואינה מסכימה להגדרתה כמדינה כיהודית. בדבריהם של אנשי הזרם הרדיקלי מורגשת יותר ראייתה של ההכרה הזו כהוראת שעה אופרטיבית שאינה מבטלת את העיקרון של היות הארץ כולה "וקף אסלאמי". כל פלגי התנועה גינו את פעולות הטרור והדגישו שכל פעולותיהם נעשות במסגרת החוק אולם, שוב, דברי הזרם הרדיקלי בעניין זה אינם נקיים משניות ומערפול, במיוחד כשהדברים אמורים בעמדה כלפי פעולותיהם של הארגונים הפלסטיניים.

 

             למרות הסתייגויות חשובות אלה, לא חסרו בדברי התנועה ובפעולותיה אלמנטים שיצרו חיכוך עם החברה היהודית ועם רשויות המדינה. בנאומים שנישאו באסיפות התנועה, ובמאמרים שפורסמו בבטאוניה (בעיקר ב"סוות אל-חק ואל-חוריה" של הזרם הרדיקלי) הופיעו, בצורות שונות, דברי אהדה לארגונים אסלאמיסטיים שהם אויביה של ישראל - במיוחד לארגון החזבאללה ולארגונו של אוסאמה בן-לאדן. ביקורת חריפה נמתחה על משטרים ערביים הפועלים לדיכוי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים. דברי שבח הורעפו על השוהדא, על כל המשתמע ממושג זה. התנועה פעלה למען האסירים הבטחוניים בישראל והעלתה אותם על נס כ"אסירי מצפון". ראוי גם לציין, שאת צעדיה הראשונים צעדה התנועה האסלאמית בישראל כארגון מחתרת אסלאמיסטי אשר הוקם ב-1979 בשם "אוסרת אל-ג'יהאד" על מנת לנהל ג'יהאד לשחרור הארץ מן הציונים. הארגון נחשף לאחר זמן קצר, פוזר ומנהיגיו (ביניהם השיח' עבדאללה נמר דרויש) שינו כיוון לעבר פעילות במסגרת החוק. אולם עצם הקשר ההיסטורי הזה משקף את קיומם של מכנים משותפים.

 

107.       אולי הגורם הבעייתי ביותר, מבחינת תקינות היחסים בין התנועה האסלאמית לבין המדינה, היה הקשר המתמשך של התנועה לארגון החמא"ס. אנו מתייחסים כאן לקשר שהיה ידוע עד אירועי אוקטובר 2000. פעילי התנועה התגאו בהישגי החמא"ס, קיימו קשרים עם הארגון בשטחים ואף נעשו מעורבים בפוליטיקה של יחסיו עם הרשות הפלסטינית. שעה שהפלג הפרגמטי בחר לפעול כמתווך בחיפוש אחר פשרה בין החמא"ס לרשות הפלסטינית, צידדו אנשי הפלג הרדיקלי בחמא"ס נגד מדיניותו של ערפאת. האחרונים, כמו אנשי החמא"ס, ביקרו את ההסכמים עליהם חתמה הרשות עם ישראל או עליהם נשאה ונתנה עימה, והאשימו אותה בפייסנות. בבטאונם נתנו במה לאנשי חמא"ס בולטים, ופגישות עם מנהיגי הארגון נערכו בחו"ל. בימי האינתיפאדה הראשונה החלה התנועה האסלאמית לפעול בהיקף רחב להזרמת סיוע של ביגוד, מזון וכספים לשטחים בכלל ולחמא"ס בפרט. התנועה הגישה עזרה ליתומים, למשפחות פגועות, לנזקקים לאשפוז ולנכים, וכפי שהתברר, רבים מהנעזרים היו אנשי חמא"ס ומשפחותיהם. ביולי 1995 סגרה המשטרה את משרדיה של ועדת הסיוע של התנועה והחרימה מסמכים וציוד. היה זה ביטוי נוסף לתהליך אשר ניתב את ההתעוררות הדתית בקהילה האסלאמית בישראל לרדיקליזציה פוליטית.

 

צמיחת המיליטנטיות בדור הצעיר

 

108.       גורם נוסף המצוי ברקע לתהליכי ההסלמה לקראת אוקטובר 2000, הוא הופעתו של דור צעיר אשר רבים בקרבו מגלים בעמדותיהם ובנטיותיהם מיליטנטיות רבה יותר מקודמיהם. בקווים כלליים, הכוונה היא לילידי השנתונים שלאחר אירועי "יום האדמה" ב-1976, דהיינו אלה אשר היו בעת האירועים בני נוער בגילי העשרה וצעירים במחצית שנות העשרים לחייהם ("דור שלישי במדינת ישראל"). יחסית לקודמיהם, צמחו בני הדור הזה באווירה של פוליטיקה אינטנסיבית יותר, נחשפו יותר לרעיונות רדיקליים וחיו במציאות משוחררת יותר מאשר בעבר. על דרך ההכללה ניתן לומר, כי הם מודעים יותר לזכויותיהם, נכונים פחות להשלים עם קיפוחם, מגלים קוצר-רוח לגבי הבטחות של השלטון הישראלי אשר אינן ממומשות, ודבקים יותר בזהותם הלאומית. הם נוטים לאסרטיביות, דוגלים במאבק פוליטי נחוש ומבקרים את קודמיהם שהיו פייסניים מדי לטעמם.

 

             מודעותם העצמית של הצעירים מקבלת עידוד גם מחלקם המסיבי באוכלוסייה הערבית בעלת שיעורי הריבוי הטבעי הגבוהים (3.4% בממוצע שנתי): בסוף המאה היוו הצעירים בני 24 ומטה 61.5% מכלל האוכלוסייה הערבית, וקבוצת הגילאים 15-24 שבתוכם היוותה ה-20%, דהיינו בערך 230,000 נפש[87]. הלכי הרוח המיליטנטיים בקרבם ניזונים גם ממצוקות חברתיות. לנוכח מצבם החומרי הנחות של היישובים הערביים הם מודאגים באשר לסיכוייהם למצוא תעסוקה הולמת ולהתבסס מבחינה כלכלית. את קשייהם משקפת גם העובדה ששיעורי הנשירה מבתי הספר ושיעורי עבריינות הנוער גבוהים אצלם הרבה יותר מאלה הקיימים במגזר היהודי. אלפים מבני הנוער הערבים מוגדרים על ידי רשויות הרווחה כ"נוער מנותק", דהיינו, שאינו לומד ואינו עובד. פערים בין-דוריים ולחצי הנורמות החברתיות המסורתיות מגבירים אף הם את המתחים בחיי הצעירים.

 

109.       את עמדותיהם של המיליטנטים מבני דור זה מאפיינות האכזבה וההסתייגות משיטות הפעולה הפוליטית של ההנהגה המסורתית בעבר, אנשי "דור המוח'תארים". לדידם, הפעילות במסגרת המערכת הפוליטית הישראלית לא הניבה פירות. חברי הכנסת הערבים לא הצליחו לתרגם את כוחם האלקטורלי להשפעה על תהליך קבלת ההחלטות במדינה ולא עלה בידיהם לקדם בצורה משמעותית שוויון בין המגזר הערבי לבין המגזר היהודי. בקרב הצעירים דעך האמון באפשרות לשפר את מצבם באמצעות הפעילות המפלגתית הממוסדת, ואפילו הפרוגרמה של הגדרת האזרחות מחדש מעוררת אצלם ספקות. רבים חדלו להאמין שההנהגה הישראלית נכונה, ביסודו של דבר, לשים קץ להפלייתם לרעה, ובהתאם הלכו והחריפו בקרבם רגשי הניכור כלפי המדינה בכלל. לא היה בכך כדי לגרוע מאמונתם, כי המאבק על זכויותיהם האישיות והקיבוציות חייב להימשך.

 

110.       בקרב בני הדור הצעיר הופיעה גם ספקנות לגבי התועלת שבמפגשים המאורגנים עם יהודים הדוגלים בדו-קיום הרמוני, ועצם המושג "דו-קיום" התחיל לקבל אצלם משמעות אירונית-שלילית. פחתו האמון והעניין בליברלים הישראלים וביכולתם להשפיע באופן מעשי על מצב האזרחים הערבים והועלה גם החשד שהם מספקים בעצם עלה תאנה להתמשכותם של הסטטוס-קוו וההגמוניה הציונית. בתוך כך נחלשה המוטיבציה להשקיע מאמצים בשכנוע הציבור היהודי בצדקת טענותיהם והתגברה בקרבם הנטיה לחפש שיטות מאבק אחרות.

 

111.       הלכי הרוח בקרב בני הדור הצעיר נעשו לאומניים יותר והם דבקו בנחישות בלאומיותם הפלסטינית. רבים מהם התנערו מהתווית "ערבים ישראלים" והם דורשים להיקרא פלסטינים. כל הגורמים שתוארו לעיל כמאיצי תהליך ה"פלסטיניזציה" השפיעו גם על הדור הזה, וכמקובל אצל צעירים בכל חברה הם נענו לכך בהתלהבות רבה יותר. האינתיפאדה שהחלה בסוף 1987 נישאה על כתפיהם של בני גילם בשטחים, ו"ילדי האבנים" מילאו את ליבם של רבים בגאווה. ככלל, הם גילו הזדהות מלאה עם המאבק בשטחים לסיום הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית.

 

112.       בדפוסי הפעילות של הדור הצעיר ניכרה נטייה לעבר מסגרות חוץ-ממלכתיות וחוץ-פרלמנטריות, הגם שלא מעטים מהם נרתמו גם לפעילות במפלגות. אופיינית יותר היתה פעילותן, במספר גדל והולך, של אגודות ועמותות שמטרתן לשרת את הקהילה בתחומים כמו חינוך, רווחה, נוער, רפואה וכלכלה. בלטה גם פעילותם בארגונים חדשים השואפים לקדם את האינטרסים של המגזר הערבי באמצעות מחקר, הפצת ידע ומאבק משפטי. כאן באה לכלל ביטוי הכרתם בחשיבותה של מקצוענות, ואכן בין הפעילים במסגרות אלה בלטו משפטנים, כלכלנים, ומתמחים במדעי החברה. גם בשטח המוניציפלי הורגשה פעילות הדור הצעיר, ובשנות התשעים ניכרה עליה במספרם של הצעירים שהתמודדו בבחירות לרשויות מקומיות, לאו דוקא במסגרות חמולתיות או מפלגתיות.

 

113.       משקל סגולי גבוה ועולה היה לפעילות הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות ובמכללות. מספרם הגיע ב-1999 ללמעלה מ-11,000, יותר מפי שניים ממספרם עשר שנים קודם לכן[88]. מטבע הדברים, ביטאו סטודנטים אלה, המהווים את האליטה של דורם מבחינת ההשכלה והמודעות הפוליטית, את הלכי הרוח של בני גילם. במצב שבו היו נתונים, כערבים בתוך סביבה יהודית זרה ובקמפוס דובר עברית, הם חשו בחריפות רבה יותר את הדילמות של חברתם הערבית השרויה בין שני עולמות ונאבקת על זהותה. הם התארגנו באוניברסיטאות על בסיס מקומי וארצי ונרתמו למאבקים שהתרכזו מצד אחד בבעיותיהם המיוחדות כסטודנטים ערבים ומצד שני בתביעות הפוליטיות הכלליות של המגזר הערבי. אף שאין להיתפש להכללות בדבר נטיותיהם הפוליטיות, מטבע הדברים בלטו מתוכם הפעילים הרדיקלים שקולם נשמע ברמה, גם באפיקי התקשורת, ונתן את הטון לגבי כלל ציבור הסטודנטים הערבים. דוברי הזרם הזה הביעו בתוקף את כעסם על ההפליה המתמשכת, את הסתייגויותיהם מן המדינה היהודית ואת הזדהותם עם המאבק הלאומי הפלסטיני. בשם עקרונות אלה הם יצאו מפעם לפעם להפגנות, והגיעו לעימותים אלימים עם סטודנטים יהודים ועם המשטרה שניסתה למנוע הפגנות ללא רישיון.

 

114.       בני הדור הצעיר התבלטו בהפגנות של המגזר הערבי בכלל, ובייחוד באלה שהידרדרו להתנגשויות אלימות. הם דחו בכעס את נסיונות הריסון של הוריהם ומנהיגי קהילותיהם, אותם ראו כביטוי של פייסנות שאבד עליה הכלח. בהפגנות ובהתנגשויות שהלכו ורבו בשנות התשעים, השתייכו כמעט כל רעולי הפנים, מיידי האבנים, תוקפי השוטרים ומניפי דגלי פלסטין על גגות ועמודים, לבני הדור הזה.

 

115.       תהליך זה השתלב בהתבטאויותיהם של מנהיגים במגזר הערבי, אשר שלהבו את הרוחות. עניין אחרון זה יתואר בהמשך ונייחד לו פרק נפרד, במסגרת מספר נושאים בהם נדון בשער הרביעי[89].

 

תהליך ההסלמה של ההפגנות האלימות

 

116.             במרוצת השנים שקדמו לאוקטובר 2000 הלכו ורבו ההפגנות במגזר הערבי אשר הידרדרו למעשי אלימות ולהתנגשויות עם המשטרה. בדיקתם של האירועים העיקריים מסוג זה על פני זמן מגלה שתכיפותם צברה תאוצה: שעה שבשני העשורים שלאחר "יום האדמה" של 1976 התרחשו כשבעה אירועים בולטים (ורובם לקראת סופה של התקופה), הרי בתקופה הקצרה של השנתיים ומחצה שלפני אירועי אוקטובר כבר התרחשו תשעה אירועים כאלה, ולא פחות מחמישה מהם בשנת 2000 עצמה. נראה איפוא, כי נוצרה דינמיקה המעודדת הפגנות אלימות נוספות. תהליך מואץ זה עמד ברקע להתפרצות של אוקטובר 2000. אירועיו שופכים אור על רבים מהיבטיה וראוי לבחנם מנקודת מבט זו.

 

             להלן יוצגו האירועים העיקריים[90] בראשי פרקים בלבד, שכן תקצר היריעה מלתארם במלואם. לא נכללו בסקירה זו עשרות אירועים שהתרחשו בהיקף מצומצם יותר, או שלא היו כרוכים בגילויי אלימות חמורים.

 

"יום האדמה" - מארס 1976

 

117.             האירועים פרצו לאחר שממשלת ישראל הודיעה על הפקעת כ-20,000 דונם לשם הרחבת יישובים בגליל - 80% מהם יישובים יהודיים. הקרקעות היו בחלקן קרקעות מדינה ובחלקן קרקעות פרטיות - כ-6,300 דונם מהן בבעלות פרטית ערבית (כ-4,400 ד' היו בבעלות יהודית). ביישובים הערביים הוקמו ועדות פעולה למחות נגד ההפקעות, ונגד עצם העקרון של "ייהוד הגליל", ושביתה כללית הוכרזה ליום השלושים במארס. כבר בערבו של אותו יום פרצו התנגשויות בין מאות מפגינים לבין כוחות הבטחון בסח'נין, בעראבה ובדיר חנא - כפרים שהיו בין הנפגעים מן ההפקעות. אישי ציבור ערבים ניסו להגביל את ההפגנות אך איבדו שליטה על המתרחש. המפגינים הבעירו צמיגים, חסמו דרכים ויידו אבנים ובקבוקי תבערה. כוחות הביטחון, ובהם גם יחידה צה"לית, נכנסו לכפרים והטילו עוצר. בהתנגשויות אלה נהרג תושב עראבה ונפצעו אחדים מאש חיה של כוחות הביטחון. למחרת, ביום השביתה, התפשטו ההפגנות ליישובים ערביים רבים בגליל ובמשולש. התנגשויות קשות נמשכו כל אותו יום ומאש אנשי ביטחון נהרגו חמישה אנשים נוספים. כן נפצעו רבים, משני הצדדים.

 

             לאירועים אלה היתה תהודה רבה בארץ ומחוצה לה והם היוו אבן דרך בתולדות המיעוט הערבי בישראל. היתה זו הפעם הראשונה בה התארגנו אזרחים ערבים להגיב על צעד ממשלתי בהתנגדות אלימה שבמהלכה גם נפלו קרבנות. עבור רבים במיעוט הערבי היתה זו התנסות מעצבת וחוויה מכוננת. האירוע התמקד בנושא הכאוב ביותר למגזר הערבי, האדמה, והוא היה לסמלו של אידיאל העמידה הנחושה. מכאן ואילך צוין "יום האדמה" מדי שנה בעצרות ובהפגנות, שהתרחשו ברמות שונות של הפרות סדר. בכך הפך דגם המחאה של מארס 1976, דהיינו הפגנה המידרדרת לאלימות ומביאה להתנגשויות עם המשטרה, למופת שנתן השראה לאירועי מחאה במגזר הערבי בשנים שלאחר מכן.

 

1977-1996

 

118.       לאורך תקופה זו אירעה שורה של עימותים אלימים, בתכיפות גוברת. נעמוד עתה על העימותים העיקריים, על פי סדר כרונולוגי ותוך ציון האירועים שעמדו ברקעם.

 

119.       הריסת בית במג'ד אל-כרום - נובמבר 1977. תושבי הכפר ניסו למנוע ביצוע צו להריסת בית שנבנה ללא רישיון. הם חסמו דרכים ורגמו כלי רכב. השוטרים הפעילו גז מדמיע ואחדים מהם פתחו בירי של אש חיה, ממנו נהרג אחד התושבים. כן נפצעו בהתנגשויות מספר מפגינים ושוטרים.

 

120.      הטבח בסברא ושתילא - ספטמבר 1982. בתגובה לטבח במחנות הפליטים סברא ושתילא הכריז ועד ראשי הרשויות המקומיות על יום אבל. ביום זה שבתו החיים ונערכו הפגנות ברוב היישובים הערביים בגליל, במשולש ובנגב. התנגשויות פרצו בין מפגינים לבין כוחות משטרה ומג"ב בנצרת, בוואדי עארה, ביפו, ברהט ובמקומות אחרים. המפגינים חסמו כבישים ויידו אבנים, והמשטרה הפעילה גז ובמספר מקרים ירי חי. היו עשרות פצועים משני הצדדים ובוצעו מעצרים רבים.

 

121.           האינתיפאדה בשטחים - דצמבר 1987. עם הגעת ידיעות על הרוגים פלסטינים באינתיפאדה, הכריז ועד ראשי הרשויות הערביות על "יום שלום" כמחאה על פעולות הממשלה. התקיימה שביתה כללית במגזר הערבי וההפגנות המאורגנות התפתחו להתפרעויות. היו התנגשויות עם המשטרה בנצרת, באום אל-פחם, בעכו, ביפו, בלוד וברמלה, ברהט, בלגיה ובמקומות רבים אחרים. צעירים הקימו מתרסים, רגמו שוטרים באבנים ובבקבוקי תבערה, הבעירו צמיגים ותקפו אוטובוסים וכלי רכב אחרים; אנשי המשטרה ומשמר הגבול הגיבו בירי גז, השתמשו במכונה להתזת מים (מכת"ז) וביצעו מרדפים. עשרות נפצעו מבין המתפרעים והשוטרים. חודש לאחר מכן שוב נערכה הפגנת אלפים בנצרת לתמיכה באינתיפאדה.

 

122.      ההרג בראשון לציון - מאי 1990. בעקבות רצח שבעה עובדים ערבים, שביצע עמי פופר בראשון לציון, הכריזה ועדת המעקב העליונה על שביתה כללית ועל שלושה ימי אבל. תהלוכות האבל הידרדרו במספר מקומות בגליל ובמשולש להתפרעויות שהשתקפה בהן השראתה של האינתיפאדה בשטחים. צעירים, חלקם רעולי פנים, הניפו דגלים פלסטיניים, יידו אבנים ובקבוקי תבערה, חסמו כבישים והתנגשו עם המשטרה. בנצרת הוצת בנק ונופצו חלונות ראווה. השוטרים מצידם הפעילו גז מדמיע, מכת"ז, ובמקרה אחד בנצרת גם ירי של אש חיה. מנהיגים ערבים ניסו להרגיע, אך ללא הצלחה. היו עשרות פצועים ועצורים.

 

123.           ההתנגשויות בהר הבית - אוקטובר 1990. ההתגודדויות ויידויי האבנים של מוסלמים בהר הבית, כתגובה אלימה לכוונת "נאמני הר הבית" לעלות להר (למרות שהיה כבר ידוע שעלייתם נאסרה), הביאו לפריצה בכוח של המשטרה לתוך מתחם הר הבית, תוך ירי אש חיה, שהסתיימה בעשרים הרוגים פלסטינים, בהם אזרח ישראלי מטמרה, ופצועים רבים משני הצדדים. ועדת המעקב העליונה הכריזה על שביתה כללית ועל יום אבל, והתהלוכות שוב הידרדרו ביישובי הגליל והמשולש להתפרעויות ולהתנגשויות עם המשטרה במתכונת של חודש מאי ובתוצאות דומות.

 

124.      הטבח במערת המכפלה - פברואר 1994. בתגובה לטבח שביצע ברוך גולדשטין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה (באסלאם: אל-חרם אל-אבראהימי), הכריזה ועדת המעקב העליונה על שלושה ימי אבל ועל יום שביתה כללית, במחאה נגד ההתנחלויות ומחדלי הממשלה וכוחות הביטחון. עוד בטרם התכנסה ועדת המעקב יצאו אנשים לרחובות להפגין את מחאתם. בהמשך התפשטו ההפגנות וההתפרעויות למקומות נוספים ופרצו התנגשויות קשות עם המשטרה שנמשכו ארבעה ימים. מוקדי ההתנגשויות היו ביישובי הבדווים, ביפו, בנצרת ובאום אל-פחם. המשטרה הפעילה ירי של גז מדמיע, של גלילוני גומי וכנראה גם ירי חי. מיריות אלה נהרג צעיר תושב רהט. בהתנגשויות נפצעו רבים.

 

125.      פתיחת מנהרת החשמונאים - ספטמבר 1996. ועדת המעקב העליונה הגיבה על ההתנגשויות רבות-ההרוגים בין פלסטינים לכוחות הביטחון בירושלים ובשטחים, בעקבות פתיחת מנהרת החשמונאים לרגלי הר הבית, בהכרזת שביתה כללית ובקריאה לקיום עצרות ותהלוכות מחאה. ברוב היישובים הערביים עברו ההפגנות בשקט, אבל בנצרת, ביפו, בלוד וברמלה התפתחו הפרות סדר והמשטרה הפעילה גז וגומי כדי לפזר את המתפרעים. בהתנגשויות אלה היו עשרות פצועים.

 

1998-2000

 

126.      הריסת בתים באום אל-סחאלי - אפריל 1998. בראשית אפריל נהרסו, על פי צווי הריסה שאושרו בבית המשפט העליון ובגיבוי כוחות משטרה, שלושה בתים שנבנו ללא רישיון על אדמה חקלאית בגבעת אום אל-סחאלי, ליד שפרעם. התושבים, אשר עד לבניית בתים אלה התגוררו באוהלים, החלו לבנות את בתיהם מחדש. תהלוכות בראשות אנשי ציבור ערבים באו לעודדם תוך הנפת דגלים פלסטיניים. ביומיים לאחר ההריסה רוכזו כוחות משטרה גדולים לביצוע הפסקת הבנייה ומולם התגודדו אנשים שבאו מן המקום ומשפרעם אשר תקפו את השוטרים באבנים ובמקלות. המשטרה פיזרה אותם תוך שימוש בגז, בגומי, ובירי חי באוויר והיו פצועים רבים משני הצדדים. ההתנגשויות התפשטו למספר צמתים על כביש שפרעם-נצרת והכביש נסגר לתנועה. ועדת המעקב העליונה הכריזה על שביתה כללית ל-24 שעות וערכה הפגנות מחאה. בין היתר, על רקע אהדה ציבורית לאנשי אום אל-סחאלי, כולל מצד נשיא המדינה, נמנע משרד הפנים מלבצע את צווי ההריסה, ובנייתם של שלושת הבתים (ולאחר מכן של בתים נוספים) התבצעה ללא הפרעה.

 

127.      אדמות אל-רוחה - ספטמבר 1998. אירועי אל-רוחה התרחשו בעקבות צו הרמטכ"ל ליצור שטח אש רציף שייקרא "107" על ידי צירוף כ-500 דונם אדמות עיבוד ומרעה, בסמוך לאום אל-פחם, אל שטחי אש קיימים והגבלת גישתם של החקלאים לאדמות אלה. המחאות נגד צו זה הגיעו לשיאן בשלושת ימי התנגשויות קשות עם המשטרה בסוף ספטמבר. בארבעה החודשים שבין ההודעה על הצו לבין ימי ההתנגשויות עלה המתח בהדרגה. הוקמה ועדה עממית להגנת אדמות אל-רוחה וזו יזמה, יחד עם ועדת המעקב העליונה, עצומות, תהלוכות וצעדי מחאה אחרים. הפגנות נערכו ביישובי ואדי עארה ואף בתל אביב. מוקד הפעילות היה באוהל מחאה שהוקם באל-רוחה ובו נערכה שביתת-שבת תוך קיום תפילות ודיונים פוליטיים.

 

             ב-27 בחודש רוכזו כוחות משטרה גדולים לאבטח את פירוק האוהל. מספר רב של תושבים, אליהם הצטרפו מאות תלמידי בית-ספר, התגודדו מול המחסומים על הדרך המובילה לאל-רוחה ורגמו את השוטרים באבנים. ההתנגשויות התפשטו לעבר צמתי אום אל-פחם ועין אבראהים, וכביש ואדי עארה נחסם. המתפרעים השתמשו בקלע דוד, בבקבוקי תבערה, בזיקוקים, הבעירו צמיגים ובלוני גז והציתו שדות ובנייני ציבור. השוטרים השתמשו באלות, ירו כמות גדולה של גומי וגז והפעילו פרשים. כוח של שוטרים נכנס לתוך העיר, כדי לחלץ מספר חיילים לכודים, התעמת עם צעירים, מיידי אבנים ובקבוקי תבערה. בזירת ההתנגשויות נכחו מספר חברי כנסת ערבים. ההתנגשויות נמשכו עד שעות הלילה המאוחרות ונפסקו בעקבות משא ומתן בין המשטרה לאנשי ציבור. בין הפצועים הרבים בהתנגשויות היה ראש העיר שיח' ראיד סלאח ובין העצורים היה סגנו ד"ר סולימאן אגברייה. המהומות הביאו לסגירת כביש ואדי עארה לפרקי זמן ארוכים.

 

             למחרת התקיימה שביתה כללית ביישובי ואדי עארה על פי הוראותיה של ועדת המעקב העליונה, אשר קראה לעריכת הפגנות מחאה. ההתנגשויות התחדשו במתכונת היום הקודם. נסיונותיהם של אנשי ציבור להרגיע את המצב הביאו רק להפוגות זמניות. ביום השלישי לההתפרעויות התקיימה שביתה כללית במגזר הערבי על פי החלטת ועדת המעקב. ההתנגשויות התרחבו ליישובים ערביים נוספים ועימותים קשים התנהלו בנצרת. גם בימים אלה נסגר כביש ואדי עארה לתנועה לפרקי זמן ממושכים. המשטרה דיווחה על 39 פצועים בצידה בשלושת ימי ההתנגשויות, והתושבים המקומיים מסרו כי מספר פצועיהם בימים אלה הגיע למאות[91]. דווח, כי אחד הפצועים נפגע מירי של אש חיה. עם תום השביתה שככו המהומות. התקבל הסדר לפיו ימשיכו בעלי האדמות להיכנס לשטחיהם ללא שינוי עד לסוף השנה, ובמקביל ייערך משא ומתן למצוא פתרון לבעיה. הסתמנה מגמה של ויתורים ניכרים לבעלי האדמות. בסופו של המשא ומתן הושג הסדר.

 

             פעולות המחאה, כולל שימוש באלימות, באל-רוחה, כמו באום אל-סחאלי, נתפשו במגזר הערבי כפעולות מופת אפקטיביות שהשיגו את מטרתן, והן הצטרפו למערכת הסמלים של מאבק המגזר הערבי בנושאי הקרקעות והבינוי. עוד נתייחס אליהן בהמשך ונראה, כי מנהיגים ערבים חזרו והזכירו אותן כדוגמאות ראויות לשבח ולחיקוי.

 

128.      הריסת בית בלוד - יוני 1999. ב-22 ביוני הרסה עיריית לוד בית על פי צו שיפוטי, תחת שמירה כבדה של משטרה ומשמר הגבול. בערב אותו יום קראה הוועדה השכונתית לערוך הפגנת מחאה נגד מדיניות הריסת הבתים הלא חוקיים. מאות מתושבי לוד ורמלה, וביניהם גם חברי כנסת ערבים, השתתפו בהפגנה שהתפתחה להתנגשות אלימה עם השוטרים. המפגינים יידו אבנים וחסמו כביש ראשי. ההפגנה פוזרה תוך ירי של גז מדמיע וגלילני גומי וכעשרה מפגינים נפצעו, ביניהם ח"כ עזמי בשארה.

 

129.           ההפגנות בנושא אפליית הרשויות הערביות - נובמבר, דצמבר 1999. ב-24 בנובמבר 1999 הפגינו כאלף ערבים מול משרד ראש הממשלה במחאה על הפליית הרשויות הערביות בתקצוב הממשלתי. בראש ההפגנה עמדו אנשי ציבור ערבים - ראשי רשויות מקומיות, חברי כנסת ואחרים. ההפגנה התפתחה להתנגשות קשה עם המשטרה כשהמפגינים פרצו את מחסום המשטרה והחלו לנוע לעבר בניין ראש הממשלה תוך יידוי אבנים. השוטרים, חלקם רכובים, הדפו את המפגינים בכוח. חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי הוכה באלה ואושפז. כן נפצע שוטר. המפגינים חזרו לאוהל המחאה.

 

             ב-8 בדצמבר נערכה הפגנה נוספת ושוב פרצו המפגינים את מחסומי המשטרה תוך יידוי אבנים. אף הפגנה זו נהדפה בכוח. בשני המקרים עצרה המשטרה מפגינים אך אלה שוחררו בו ביום.

 

130.      הצבת אנטנות בעוספיא - מארס 2000. תושבי עוספיא הקימו ועד פעולה להתנגדות להקמת אנטנות של חברת תקשורת סלולרית בשטחם, מחשש שהן מהוות סיכון בריאותי. ב-14 במארס ניסו התושבים למנוע את עבודות ההקמה בכוח והרסו מיתקנים של החברה. בעימותים עם המשטרה נפצעו תושבים מאמצעים לפיזור המון, אשר לפי עדות התושבים כללו גם ירי חי. כן נפצעו מספר שוטרים, ובשלב מסוים אף נחטפו שוטרים אחדים. השרה לאיכות הסביבה הורתה להסיר את האנטנות, פרט לאחת שהוקמה ברישיון.

 

131.      יום האדמה - מארס 2000. ועדת המעקב החליטה לרכז את הפגנות המחאה ביום האדמה ה-24 בחמישה מקומות, ובראשם אלה המסמלים את המאבק על האדמות - סח'נין, מועאוויה-אל-רוחה, וכפרי בדווים בלתי-מוכרים בנגב. דוברי הוועדה הדגישו במסיבת עיתונאים, כי האירוע יעמוד בסימן "השבת האדמות שהופקעו ולא רק הגנה על מה שנותר מהן". יום השביתה הכללית והתהלוכות ב-30 במארס עברו בשקט יחסי, מלבד בסח'נין, שם נעו מאות צעירים, אשר השתתפו בעצרת ההמונית שנערכה במקום, לעבר המיתקן הצבאי המשיק לבתי הכפר ממערב, עקרו את הגדרות, חדרו למחנה והניפו בו דגל פלסטיני. אנשי הציבור (אשר מחלק מהם נמנע לשאת דברם בשל התפרעות זו) ניסו להשיב את המתפרעים לאחור, אך הם נדחו בחרפות ובמכות. כוח מג"ב שהגיע לתגבר את מגיני המחנה נתקבל במטר אבנים ומספר רעולי פנים הציתו את החורשה במקום. כוחות המשטרה הפעילו גז מדמיע וגלילוני גומי והצליחו, לאחר מאבק קשה, להדוף את המתפרעים, אך ההתנגשויות נמשכו עוד זמן רב על הכביש הראשי. בין הפצועים בעימותים אלה היה ראש ועדת המעקב העליונה מוחמד זידאן. ועדת המעקב טענה, כי תושבת סח'נין בת 72 שנפטרה בבית חולים נפגעה משאיפת גז[92].

 

132.      מחאות בקמפוסים - אפריל 2000. ב-3 באפריל הפגינו הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה כדי להביע הזדהות עם אירועי סח'נין, ובכלל זה פרשת הנפטרת הנזכרת. ההפגנה, בה הונפו דגלים פלסטיניים ודגלים שחורים, נערכה בלא לקבל רשות מהאוניברסיטה. סטודנטים יהודים ניסו להפריע להפגנה. המשטרה נכנסה לקמפוס והתעמתה עם המפגינים. שישה סטודנטים ערבים נפצעו. למחרת פרצו התנגשויות נוספות עם המשטרה שבאה לערוך מעצר. הסטודנטים הערבים צרו על רכב המשטרה, בו נמצא עצור, ולאחר משא ומתן בתיווך אנשי ציבור ערבים הוסכם לשחרר את העצור. גם ביום שלמחרת נמשכו ההפגנות, הפעם תחת הסיסמה של חופש המחאה, ובימים שלאחר מכן הן התפשטו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולשתי מכללות.

 

             ב-11 לחודש נערכה (ללא רישיון) הפגנה של סטודנטים ערבים מול אחד משערי קמפוס האוניברסיטה העברית. המפגינים קראו קריאות נגד הפקעת קרקעות, הפליה וגזענות, והניפו דגלים פלסטיניים. מולם נערכה הפגנה של סטודנטים יהודים. הסטודנטים הערבים התנגדו לדרישת המשטרה להוריד את הדגלים והתעמתו עם המשטרה שהשתמשה בכוח והפעילה פרשים כדי לפזרם. שני סטודנטים נפצעו ו-13 נעצרו. למחרת נערכו, ביוזמת ועד הסטודנטים הערבים, הפגנות הזדהות באוניברסיטאות תל אביב וחיפה, ולאחר מכן גם באוניברסיטת בן-גוריון, ואף בהן הונפו דגלים פלסטיניים. המשטרה נמנעה מלהתערב גם כאשר נגרמו הפרעות לתנועה. חברי כנסת ערבים שחברו למפגינים באירועים העיקריים קראו לתמוך במה שכינו "מרד הסטודנטים".

 

133.      יום העצמאות בשפרעם - מאי 2000. ועד ראשי הרשויות הערביות, ועדת המעקב העליונה, מפלגות ותנועות ערביות וארגוני סטודנטים ערבים קראו להחרים את קבלת הפנים שזימן משרד הפנים ב-7 במאי בשפרעם עבור מנהיגי המגזר הערבי, לרגל יום העצמאות. הם הסבירו זאת כ"החרמה נגדית" מול התעלמותו, לטענתם, של ראש הממשלה ברק מן המיעוט הערבי. המנהיגים קראו לערוך הפגנה בו-זמנית שתמחה נגד מדיניות הממשלה והתנהגות המשטרה. ליד מקום הטקס, אשר מלבד ראש עיריית שפרעם השתתפו בו רק קומץ של ראשי רשויות, פרצו תגרות בין המשתתפים למפגינים, אשר הניפו דגלים פלסטיניים. השוטרים ניסו להפריד בין שני המחנות, ומספר חברי כנסת אף ניסו לסייע בכך, אולם משלא עלה הדבר בידם התפתחה ההפגנה להתנגשות עם המשטרה. המפגינים, חלקם רעולי פנים, יידו אבנים וחיבלו במכוניות של משתתפי הטקס. המשטרה פעלה להדפם תוך ירי של גז וגומי והפעלת פרשים. בהתנגשויות נפצעו מפגינים מירי גומי ושוטרים נפגעו מיידוי אבנים.

 

134.      סכסוך המחצבה בנצרת עילית - ספטמבר 2000. עיריית נצרת עילית הוציאה צו לסגירת מחצבה של קבוצת כינרת בטענה של זיהום סביבתי. הפועלים, כמעט כולם ערבים, הפגינו נגד הסגירה, בימים 11-14 בספטמבר, מול המחצבה ומול בניין העיריה. בשיאן של ההפגנות חסמו המפגינים את הכביש הסמוך ושיבשו את התנועה בצומת גולני; במקום פרצו התנגשויות עם המשטרה. חברי כנסת ערבים שנכחו במקום עודדו את המפגינים והציגו את שביתתם כחלק מן המאבק הערבי על האדמה והזכויות. הם טענו שהמשטרה הפעילה כוח בלתי סביר ושהם עצמם הותקפו על ידי שוטרים.

 

סיכום תהליכי ההסלמה

 

135.       סקירת ההתרחשויות האלימות מאשרת, כי בתכיפותן ובחומרתן היתה הסלמה ברורה עובר לאירועי אוקטובר 2000. בהתרחשויות אלה ניכרים מספר דפוסים קבועים. בין העילות העיקריות לפעולות המחאה בלטו, בראש ובראשונה, הסוגיות של הפקעת קרקעות והריסת בנייה בלתי חוקית; המחאות בנושאים אלה בלטו גם בהיקפן וגם במידת אלימותן. המחאות בנושאי הקרקע והבתים היו כרוכות תמיד גם בהעלאת קובלנות על הפליית המגזר הערבי, וכמה מפעולות המחאה אף יוחדו לנושא זה. במקום השני עמדו הפגנות הסולידריות עם הפלסטינים בשטחים ועם מאבקם בכיבוש הישראלי. בין אלה היו נסערות במיוחד המחאות על הריגת פלסטינים בעימותים הקשורים במסגדים בהר הבית (ופעם אחת במערת המכפלה). הזעם היה רב במיוחד בכל המקרים בהם ההרוגים היו אזרחי ישראל. את ההסלמה בהתרחשויות אלה ממחישה העובדה שבשנה האחרונה לפני אירועי אוקטובר, גם מחאות בנושאים אזרחיים רגילים (אנטנות, מחצבה) הידרדרו לכלל התנגשויות אלימות.

 

             לשלבי התפתחותן של ההתנגשויות האלימות היתה מתכונת קבועה. בשלב ראשון, מכריזים ארגונים מייצגים של המגזר הערבי על עריכת שביתות והפגנות; לרוב יוצאת ההכרזה מטעם ועדת המעקב העליונה ומצטרפים אליה ארגונים אחרים. יצוין, כי האמצעי של הכרזת שביתה כללית, שהשימוש בו היה בעבר נדיר, הלך ורווח בתקופה הנסקרת. בשלב שני מתקיימות ביישובים שנקבעו לכך, עצרות ולעתים תהלוכות, או נערכות שביתות שבת ופעולות התנגדות פסיבית. אלה מנוהלות על ידי המנהיגים ועוברות בדרך כלל בשקט. בשלב השלישי, נחלצים צעירים מתוך קהל המפגינים ומתחילים לרגום כלי רכב בכבישים, לשרוף צמיגים ולפגוע במיתקנים המסמלים לדידם את השלטון. בשלב זה מתפתחות התנגשויות אלימות עם המשטרה, אשר מגיעה למקום כדי להשליט סדר. תחילת התנגשויות אלה היא ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה בידי המתפרעים לעבר השוטרים. אלה מצידם מפעילים בתגובה אמצעים לפיזור המון (אלפ"ה), בעיקר גז מדמיע וגלילוני גומי.

 

136.       פרשה בפני עצמה היא נושא הקריאות והמסרים המסלימים, אשר הופנו מצד מנהיגים במגזר הערבי כלפי הציבור אותו הנהיגו, עובר לאירועי אוקטובר. מבחינת תוכנם, אלה נכללים בין הנושאים הנדונים בפרק זה, אשר עניינו תהליכי הסלמה במגזר הערבי, אשר תרמו את חלקם לפרוץ אירועי אוקטובר. מסרים אלה מצאו את מקומם לא רק לפני האירועים אלא גם במהלכם. נושא זה מצדיק, על כן, שנייחד לו פרק נפרד וכך עשינו בדין וחשבון זה[93]. כאן נסתפק בדברים קצרים בלבד בנושא זה.

 

             בנוסחים של הכרוזים וההודעות של המנהיגים הערבים הקוראים לצאת לרחובות קשה למצוא המרצה חד-משמעית למעשי אלימות מן הסוג שנזכר לעיל. עם זאת, יש ברטוריקה המתלהמת של הכרזותיהם ובקריאותיהם למאבק נחוש משום הכוונה לדרכי מחאה תוקפניות אשר, במעין סתירה, מוליכות לכך שהמנהיגים עצמם מאבדים את השליטה עליהן. השניות הזו מתבטאת בהתנהלותה של ההנהגה בימי האירועים. מצד אחד, חשים חברי כנסת ומנהיגים ערבים אחרים לזירת ההתרחשויות ומשלהבים בנאומיהם את המפגינים, מצד שני, כאשר גואה האלימות לרמה מסוכנת, הם מנסים לעמוד בפרץ ולתווך בינם לבין המשטרה – לרוב ללא הצלחה או בהצלחה מועטת. סקירת האירועים מראה בבירור, כי למרות שהגלישה הזו מהפגנות מסודרות להתפרעויות בלתי-מרוסנות חוזרת על עצמה בעקביות שוב ושוב, לא הופיעה בקרב ההנהגה הערבית כל נטייה להפיק לקחים; היא לא נקטה מראש אמצעים למניעת ההידרדרות לאלימות, ולא כללה בהוראותיה להפגנות ולשביתות אזהרות מפני הפרת החוק.

 

             למעשה, הרחיקו הדברים לכת יותר. בימים שלאחר כל אירוע נהגו אנשי ציבור, במאמריהם ובנאומיהם, להרעיף שבחים על פעולות המחאה בלי להפריד בין סוגיהן. כך נהגה גם ועדת המעקב של ערביי ישראל. למעלה מזאת, כאשר נדרשו ספציפית לתופעות יידויי האבנים וחסימות הכבישים, הם טענו שבנסיבות הקיימות אלה מעשים טבעיים ולגיטימיים. דבריהם אפפו את ההתפרעויות בהילת גבורה והקרינו גאווה בנחישותם של מבצעיהן. מטבע הדברים, צעירים הנוחים להתרשם, שאבו השראה משבחים אלה וראו עצמם יותר ויותר כלוחמים בשירות חברתם.

 

137.       סקירת האירועים מראה גם, כי משנה לשנה החריף העימות בין האזרחים הערבים לשוטרים. המשקעים המצטברים של העימותים מרובי-הנפגעים הגבירו את העוינות למשטרה. המנהיגים והתושבים טענו, כי הם רואים את השוטרים רק כשהם באים לכפות עליהם את מדיניות ההפליה והנישול, וכי לדידם השוטרים הפכו לקלגסי דיכוי. תקיפת שוטרים הפכה יותר ויותר למטרה בפני עצמה, והתפתחה תופעה של מתפרעים המחפשים את כוחות המשטרה כדי להתעמת עימהם. תקיפת שוטרים התקבלה בקרב צעירים כנורמה לגיטימית, כמעט כחובה פטריוטית. אנשי ציבור הוקיעו, אחרי כל אירוע, את מה שהוגדר על ידיהם כתוקפנות המשטרה, ודרשו חקירה אמינה של מה שתואר כשימוש-יתר בשיטות כוחניות ואמצעים קטלניים. נתקבלה אצלם גישה של דה-לגיטימציה של עצם נוכחות המשטרה בזירת ההתרחשויות. התפישה אותה הציגו בהתדיינות עם קציני המשטרה גרסה, כי המפתח להרגעת המצב הוא בהרחקת השוטרים מן המקום ולאו דווקא בבלימת המתפרעים, שכן, לטענתם, זו אינה יכולה להיעשות כל עוד מצויים השוטרים בשטח. קשה להניח שמצב עניינים זה וההשפעה המצטברת של העימותים לא הזינו רגשי עוינות גם בקרב השוטרים. כפי שנציין עוד בהמשך, השוטרים אכן הפעילו לא פעם אמצעים לפיזור המון, אשר היו בלתי מוצדקים בנסיבות הפעלתם. בחינתה של סדרת ההתנגשויות מגלה, כי גם במשטרה לא נעשתה הפקת לקחים כראוי, והיא שבה ופעלה באמצעים לפיזור המון מסוג ובכמות שלא תאמו את הנסיבות. התוצאה מכל אלה היתה קיטוב גובר והולך בין המגזר הערבי לבין משטרה.

 

138.       העיון בשרשרת האירועים מעלה גורם נוסף שתרם להסלמת העימותים. מתברר, כי במקרים רבים השיגו ההפגנות האלימות את מטרותיהן: הריסת בתים התבטלה, הפקעת קרקעות הושעתה, המשטרה נסוגה מן הזירה ומתפרעים שנעצרו - שוחררו. מנהיגים במגזר הערבי הבליטו עובדה זו לאחר אירועים אלימים שהתרחשו ולקראת עימותים צפויים. בכך אותתו על הדרך בה יש ללכת. כללית, התפתח האיום בהתנגדות אלימה ופעל כגורם בהחלטות הממשל והוא השפיע גם על יכולת הממשל לאכוף את החלטותיו. הפגנות אלה שירתו גם מטרות פוליטיות של חברי כנסת ושל אנשי ציבור, אשר מעורבותם באירועים נתנה להם בולטות וחשיפה שבלעדיה היו מתקשים להשיג כמותן. ניתן היה לראות, כי בקרב רבים שררה תחושה שהמגזר הערבי יצא מן ההתמודדויות האלה מחוזק.

 

139.       הלכי הרוח האלה משתקפים בסקרים שנערכו בקרב המגזר הערבי. הממצאים הראו מיתאם בין ריבוי ההתנגשויות לקראת סוף שנות התשעים לבין עליית התמיכה העקרונית בהפרת חוק, כאמצעי למאבק פוליטי: שיעור "המצדדים ללא הסתייגות בשימוש בהפגנות לא-חוקיות לקידום ענייניהם של ערביי ישראל" עלה מ-6% ב-1995 ל-21% ב-1999; שיעורם של אלה, אשר "אינם מאמינים בשימוש בדרכים דמוקרטיות מקובלות", עלה מ-4.4% ב-1995 ל-13.9% ב-1999; ושיעורם של אלה, שהיו נכונים להצהיר בגלוי שהם תומכים בשימוש באלימות, עלה מ-6% ב-1995 ל-9% ב-1999[94]. במשאל אחר, אשר נערך ב-1998, נשאלו הנסקרים על דרך הפעולה היעילה ביותר להשגת מטרותיהם הפוליטיות של הערבים הישראלים: 12.4% ראו בהפגנות בלתי-חוקיות דרך יעילה ו-15.8% ראו באלימות נגד רכוש ונגד פוליטיקאים דרך יעילה (נוסף לכך, ראו שיטות אלה כיעילות יחסית - 15% ו-11.8%, בהתאמה)[95].

 

140.       קשה היה שלא להבחין כי לריבוי ההתנגשויות היתה השפעה מצטברת. מאירוע לאירוע הלכו ונשחקו העכבות נגד התפרעויות, ירד סף ההתנגדות להפרת החוק והשימוש באלימות כמעט הפך לנורמה. הדינמיקה הזו, אשר ניזונה מרגשי התסכול והכעס בשל התמשכות ההפליה והקיפוח (המתוארת בחלקיו הקודמים של פרק זה, פיסקה 18 ואילך), לא נעלמה מן העין. התרחישים של האירועים, אשר שבו ונשנו כמעט בדרך של שגרה, כבר היו מוכרים ותוצאותיהם צפויות מראש. אפשר היה לראות, כי אם לא ייעשה דבר לבלום את ההידרדרות הזאת, יביאו תהליכי התאוצה וההסלמה במוקדם או במאוחר לאסון. הכתובת היתה על הקיר.

פרק ב' -

אירועי הימים 28-30 בספטמבר 2000

 

141.       על רקע כל האמור לעיל - תיסכול ומרירות בשל הקיפוח וההפליה המתמשכים, טענות המגזר הערבי בדבר מעמדו הנחות של הציבור הערבי בישראל, התחזקות המגמות הפוליטיות הרדיקליות, התגברות הסולידריות עם המאבקים והמצוקות של הפלסטינים בשטחים, ועל רקע האכזבות ממדיניותו של ראש הממשלה ברק כלפי המגזר הערבי והכישלון המסתמן בשיחות השלום בין ישראל לבין הפלסטינים - נוספו בסמוך לתחילת אירועי אוקטובר מספר גורמים אשר היוו גורמים מיידיים, זרזים ומאיצים, להתפרעויות אשר החלו באחד באוקטובר 2000.

 

142.       הגורם האחד קשור בעלייתו של חבר הכנסת אריאל שרון לביקור במתחם הר הבית. כפי שהוסבר בהקדמה, לא חקרה הוועדה באופן ממצה את ההיבטים השונים הנוגעים לעלייתו של שרון להר הבית, שכן הדבר חורג ממשימותיה של הוועדה על פי כתב המינוי (המנדט) שניתן לה. בגדר זה, לא נדרשה הוועדה לסוגיות כגון התבונה שבעצם ההחלטה לעלות להר הבית, מה היה ידוע למודיעין ולרשויות בדבר תגובה פלסטינית אפשרית לעליית שרון, באיזו מידה היו ההתפרעויות פרי התארגנות מוקדמת, ואם פריצת כוחות המשטרה להר הבית ביום 29.9.00 היתה מוצדקת על פי הנסיבות ובוצעה תוך שימוש בכוח סביר. עם זאת, פרשה זו נזכרת כאן בשל היותה אחד הגורמים האפשריים לאירועי אוקטובר. בהתאם לכך תתואר עלייתו של שרון בקצרה בלבד ובהסתמך על העובדות כפי שהן עולות מן החומר שבפנינו.

 

143.       עלייה זו של מר שרון עם חברים מסיעתו בליווי ארכיאולוג התקיימה ביום 28.9.00. הידיעה בדבר הביקור פורסמה בכלי התקשורת כבר ביום 25.9.00, והוגשה פנייה למשטרה בנושא זה למחרת[96]. עילת הביקור, על פי הפרסומים בתקשורת, היתה בדיקתם של האתרים הארכיאולוגיים בהר הבית בעקבות שיפוצים שביצע הווקף[97]. עיתוי הביקור בעיצומו של המו"מ המדיני, בעוד סוגיית ירושלים טרם הוכרעה, גרם להתנגדות עזה לביקור בצד הפלסטיני[98]. גורמי דת[99] והנהגה פלסטיניים[100] ואנשי הווקף[101] גינו את הביקור, אשר היווה לדעתם פרובוקציה, והזהירו מפני כך שהביקור עלול לגרום להסלמה, לשפיכות דמים ולמתיחות שתוביל לפיצוץ. במשטרה התקבלו ידיעות כי צפויים לבוא להר הבית מאות אנשים שאורגנו על ידי תנועת הפתח וגורמים פלסטינים נוספים, במטרה למנוע את כניסת המשלחת להר הבית[102]. מוסדות ההנהגה הפלסטינית בירושלים קראו לפלסטינים תושבי השטחים ולערבים בישראל להגיע להר הבית[103]. תנועת הפתח פרסמה הודעה, שבה קראה לעם הפלסטיני ולתלמידי בתי הספר מהכפרים העוטפים את ירושלים להגיע להר הבית ולמנוע את כניסת חבר הכנסת שרון[104]. הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית פרסם הודעה שבה הכריז, כי "אם הקיצוני שרון ינסה לתקוף את מסגד אל-אקסא, הרי שחברי התנועה האסלאמית ואגודת אל-אקסא ימתינו לו וימנעו את כניסתו בכל מחיר"[105].

 

144.       ביום 27.9.00 הוצגו בפני המפכ"ל התכניות של עליית ח"כ שרון להר הבית[106]. המפכ"ל ציין, כי הנחת העבודה היא שיהיה עימות, אולם תפקיד המשטרה הוא לאפשר לאישיות להיכנס, וכי אין אופציה קבילה למניעת הביקור. באותה עת היה השר לבטחון פנים בחו"ל, וראש המטה המבצעי במשרדו, תת ניצב דוד צור, עדכן אותו בפרטי הביקור. השר אישר את ההיערכות שהותוותה על ידי המפכ"ל[107]. גם ראש הממשלה, כממלא מקום השר בהיעדרו, עודכן ישירות על ידי המפכ"ל. מגרסתו של ראש הממשלה מר ברק[108] עולה, כי התמונה, כפי שהצטיירה בפניו ערב הביקור היתה, כי הביקור אושר על ידי המשטרה, השב"כ והמשרד לבטחון פנים, אשר לא צפו מהומות בעקבותיו. גורמים אלה נערכו לקראתו ותיאמו אותו עם אנשי הווקף ועם גורמים פלסטיניים. במצב זה, ובפרט לאחר שמארגני הסיור הסכימו, בתגובה לפניית המשטרה, לצמצם את אופי הביקור ולקצץ בו, על מנת שיגרום לחיכוך מופחת, היתה עמדתו שאין עילה שלא לאשר את קיומו.

 

145.       לקראת הביקור נערכה המשטרה בכוחות מתוגברים באזור הר הבית, כאשר בחישוב הכולל נטלו חלק במבצע כ-1,500 שוטרים[109]. בבוקר יום 28.9.00, בשעה 6:00, התקיימה ישיבה להערכת מצב מיוחדת במחוז ירושלים, בראשות ניצב יצחקי, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה[110]. בסיכום הישיבה הנחה מפקד המחוז, כי יש לתדרך את השוטרים ולהיות צמודים אליהם כדי למנוע חיכוך, וכי עימות ייגרם רק אם תהיה הפרעה פיסית לביקור. עוד הנחה מפקד המחוז, כי עליית השוטרים להר הבית תיעשה לקראת השעה 7:20 באופן שקט, לאחר שתתקיים הערכת מצב נוספת בשעה 7:00. מפקד המחוז פירט את מסלול הסיור המתוכנן של חבר הכנסת שרון ופמלייתו.

 

146.       לקראת השעה 7:00 החלו להגיע חברי כנסת מסיעת הליכוד, חברי כנסת ערבים ואישים פלסטינים שונים לשטח הר הבית. כן החלה נהירה של צעירים למתחם, ואלה השמיעו קריאות שונות ובכלל זה קריאות "אללהו אכבּר"[111].

 

             חבר הכנסת שרון ופמלייתו נכנסו למתחם בשעה 7:47 דרך שער המוגרבים, הסמוך לרחבת הכותל, מלווים במאות אנשי משטרה ואבטחה. מדיווחי העיתונות[112], מדיווחי המשטרה[113] ומתוך העדויות[114] עולה, כי במקום היו כ-1,400 פלסטינים, בעיקר מבוגרים. ביניהם היו נציגי התנועה האסלאמית, ראש הפלג הצפוני של התנועה, השיח' ראיד סלאח, נציגי ההנהגה הפלסטינית בשטחים, פייסל חוסייני, ומספר חברי כנסת ערבים. חברי כנסת אלה כללו את ד"ר אחמד טיבי, מוחמד ברכה, ד"ר עזמי בשארה, טלב אל-סאנע, מוחמד כנעאן ועבד אל-מאלכ דהאמשה. הפלסטינים קראו לשחרור "אל-קודס" וקראו קללות לעבר שרון ומלוויו. חברי הכנסת הערבים, אשר עמדו במעגל הקרוב ביותר לשרון, הזכירו, כי מדובר ביום הזיכרון לאירועי סברא ושתילא וצעקו לעברו קריאות גנאי. כשהמשלחת הגיעה לאזור הסמוך לאורוות שלמה, בלי להיכנס למסגד, ניסו עשרות פלסטינים לפרוץ את החייץ המשטרתי, אך נהדפו על ידי השוטרים, אשר השתמשו, בין היתר, באלות להודפם[115]. מספר חברי כנסת, וביניהם ח"כ דהאמשה[116], התעמתו פיסית עם השוטרים, בניסיון למנוע מח"כ שרון להמשיך בביקורו ולדחוף אותו מחוץ למתחם.

 

             בשעה 8:30 סיים שרון את ביקורו בהר וירד עם פמלייתו לכיוון הכותל. עם צאתו של שרון מן המתחם, החלו מאות צעירים פלסטינים ליידות אבנים, קרשים, בקבוקים ושולחנות לעבר השוטרים, תוך קריאות "אללה אכבר". שוטרי יחידת סיור מרחבית (להלן: יס"מ) ירו בתגובה שני כדורי גומי באוויר[117]. בסביבות השעה 10:00 יצאו הפלסטינים מהר הבית והמהומות התפשטו למזרח ירושלים ולאזורים נוספים בעיר. ברחוב סלאח אל-דין היו מספר יידויי אבנים, נגרם נזק לאוטובוס של "אגד" ונפצעה אחת הנוסעות[118]. כתוצאה מהמהומות נפצעו חבר הכנסת טיבי, כ-25 פלסטינים ו-28 שוטרים, ושלושה מבין השוטרים פונו לקבלת טיפול בבית חולים. שני מתפרעים נעצרו.

 

147.       ביקורו של ח"כ שרון בהר הבית לא נמשך אלא כ-45 דקות. ביקור קצר זה נתן אותותיו באירועים שלא איחרו לבוא, והוא העלה את המתח במגזר הערבי. עלייתו של חבר הכנסת להר הבית תוארה בכלי תקשורת ערביים ובפי כמה ממנהיגי הציבור הערבי כטימוא המסגד וחילולו. עוד נדון בכך בהמשך. נושא זה של עליית ח"כ שרון להר הבית נקשר על ידי רבים במגזר הערבי, בעיקר על ידי אנשי התנועה האסלמית, לטענה על פיה "אל-אקסא בסכנה".

 

148.       אירועי יום 28.9.00 על הר הבית גררו תגובות קשות במגזר הערבי, וב-29.9.00 שרר במגזר זה הלך רוח של כעס וזעם רב. בעיתונות הערבית פורסמה ביקורת קשה על הביקור, אשר נתפס בעיני הכותבים כפרובוקציה וכחילול המקום. הרשות הפלסטינית והמועצה המחוקקת הפלסטינית פרסמו הצהרות בתקשורת, בהן תיארו את שרון כ"צמא דם" וכ"טרוריסט הרוצה לנצל את המוסלמים ולפגוע בהם"[119]. חברי כנסת מהמפלגות הערביות תיארו את ח"כ שרון כפרובוקטור מועד, שאינו מסוגל לנשום בלי להצית אש ולשפוך דמם של חפים מפשע, וכמי ש"רוצה לחזור לשלטון כשהוא חותר בנהר של דם ורוכב על גלים של פרופגנדה פשיסטית נגד העם הפלסטיני"[120].

 

149.             המשטרה היתה מודעת לתגובות רבות ברוח זו. יום ה-29.9.00, היה גם יום שישי בשבוע, בו היתה צפויה תפילת צהריים של מוסלמים על הר הבית. היה זה גם ערב ראש השנה והיתה צפויה תנועה ערה של יהודים בעיר העתיקה. המשטרה ייעדה לקראת יום זה כוחות מתוגברים בירושלים, וכ-1,100 שוטרים היו ערוכים סביב הר הבית. השוטרים התמקמו בכל תשעה שערי הר הבית. הכוחות העיקריים רוכזו בשער המוגרבים (שער המערבים) ובמחכּמה - בסיס משטרתי הצמוד לשער השלשלת. יש לציין, כי שער המוגרבים הוא השער היחיד שבו אין כניסה למתפללים מוסלמים במהלך ימי השבוע. השער משמש לכניסת תיירים ומבקרים ולכניסת כוחות הביטחון[121]. השוטרים עברו תדריך במקום למקרה שתהיה התפרעות גדולה בתום התפילה והם ייאלצו לפרוץ להר הבית[122].

 

             באותו יום בשעה 9:00 נערכה ישיבת הערכת מצב שבועית בתל אביב, בראשות ראש הממשלה, בה נדונו נושא ביקור שרון והשלכותיו. בשעה 11:00 נערך טקס במשרד לבטחון פנים בירושלים, בו הודיע השר לבטחון פנים, שחזר אותו בוקר מחו"ל, על בחירתו של המפכ"ל החדש מר אהרונישקי, אשר אמור היה להיכנס לתפקידו ב-1.1.01. מאירוע זה נסע המפכ"ל וילק ללשכתו בירושלים, ומשם בשעה 12:30 - לכיוון תל אביב.

 

150.       לקראת תפילת הצהריים במסגד אל-אקסא, התקיימו במסגד שני שיעורי דת שניתנו מפי שיח'ים שונים ואשר בסיומם נשא השיח' חיאן אדריסי את הדרשה המרכזית[123]. דבריהם של הדרשנים נשמעו באמצעות רמקולים שכיסו את כל תחום הר הבית וסביבתו. במסגרת אחד מהשיעורים נשא השיח' דברי שבח לפלסטינים ולמוסלמים שהגנו, לדבריו, יום קודם לכן על המסגד ויצאו נגד חבר הכנסת שרון בעת ביקורו במקום. הוא הצהיר, כי הם מוכנים להמשיך ולהגן על המסגד בעתיד באותו אופן. השיח' אדריסי הדגיש בדבריו, כי כל הדיבורים לגבי כוונות לבנות בית כנסת בהר הבית, הנם מסווה לתוכנית היהודים לבנות את בית המקדש במקום.

 

151.       בשעה 13:00 נערכה תפילה המונית בהר הבית, בה נטלו חלק כ-20,000 פלסטינים[124]. עם סיום התפילה בשעה 13:15 נכנסו קצינים בכירים של מחוז ירושלים, ובהם מפקד המחוז, סגנו, ראש אגף המבצעים המחוזי ומפקדים נוספים[125] לתוך שער המוגרבים עצמו, כדי להתרשם מהנעשה על הר הבית. שאר הכוחות נותרו מחוץ לשער[126]. בשלב זה החלו ההמונים לידות אבנים גדולות ומוטות ברזל באופן מסיבי לעבר כוח המשטרה שבשער ולעבר רחבת הכותל. המתפללים שהיו ברחבת הכותל פונו על ידי השוטרים במהירות לתוך מנהרת הכותל, תוך שנעשה שימוש בירי של גז מדמיע[127].

 

             במהלך אירוע זה נפגע מפקד המחוז, ניצב יצחקי, מאבן בראשו, הוא איבד את הכרתו ונלקח לבית חולים. במצב זה סגנו, תת ניצב דוד קראוזה, מילא את מקומו כמפקד הכוחות במקום. דקות אחדות לאחר מכן, בסביבות השעה 13:20, הורה תת ניצב קראוזה על פריצה לתוך מתחם הר הבית. במהלך הפריצה ועם ההשתלטות על המתחם נורו, בין היתר, כדורי גומי מטווח קצר. כמו כן, היה שימוש בירי צלפים נגד שניים שניסו, לטענת אחד הצלפים, להשליך בלוק ומוט ברזל על שוטרים שנמצאו במקום סמוך, נמוך יותר. זמן לא רב לאחר הפריצה להר, לאחר שהכוחות השתלטו על המתחם, הורה תת ניצב קראוזה לחדול מהירי ודיווח על שאירע במקום למפכ"ל וילק, שהיה אז כבר בדרכו חזרה לירושלים, לאחר שדווח לו כי ניצב יצחקי נפצע. לאחר שכוחות המשטרה השיגו שליטה על הר הבית, החל להתקיים משא ומתן עם המנהיגות הדתית במקום בדבר פינוי נפגעים ומתפללים מתוך המסגדים והסגת כוחות המשטרה לכיוון השערים. בשלב זה הגיע להר הבית מפקד מחוז ש"י (שומרון ויהודה), ניצב מיקי לוי, לשעבר סגן מפקד מחוז ירושלים, אשר המשיך בניהול המשא ומתן והוביל לכך שהכוחות נסוגו מעט לאחור והמתפללים חזרו לכיוון המסגדים[128]. במקביל הגיעו למקום גם המפכ"ל ועוזרו.

 

152.       בשעה 14:00 דווח, כי נפסקו יידויי האבנים בשטח ההר וכי מתבצע פינוי של הפצועים מהמסגד. עם פינוי הנפגעים נשארו במקום כ-4000 איש[129]. כחמש דקות לאחר מכן שוב החל יידוי אבנים מסיבי על ההר, תוך קריאות "אללה אכבּר", אשר בעקבותיו נעשה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות (גז מדמיע, גלילוני גומי). המפכ"ל הורה להפסיק מייד את ירי גלילוני הגומי. בשעה 14:40 הגיעו להר הבית ג'יבריל רג'וב ומספר מעוזריו ובהמשך הגיע למקום גם ח"כ ד"ר טיבי. ניצב מיקי לוי חבר אל ג'יבריל רג'וב, וסוכם ביניהם כי השוטרים יחלו לסגת לאחור. יידויי האבנים נמשכו, אולם בשלב זה לא נעשה שימוש באמצעים לפיזור המון[130]. כעשר דקות לאחר מכן יצא כוח משטרה מהר הבית ונערך בשערים לקראת התפילה הצפויה לשעה 16:00.

 

153.       יצוין, כי מיד לאחר הפריצה להר הבית, החלו אירועים נוספים באזור ירושלים המזרחית, שכונת אל-טור, צומת רוקפלר, שועפאט ואזורים נוספים בירושלים וסביבותיה. אירועים אלה כללו יידויי אבנים, הבערת צמיגים, הבערת כלי רכב ואמבולנס, פריצת גדר שדה התעופה עטרות והבערת צמיגים במקום[131]. כוח משמר הגבול נשלח לתגבור ובהמשך אף נשלח כוח של יס"מ לחלץ כוח משטרה שכותר ליד אוגוסטה ויקטוריה, והיס"ם חילץ אותו תוך שימוש באמצעים לפיזור המון[132].

 

154.             כתוצאה מהעימות על הר הבית, נהרגו מירי כוחות הביטחון שבעה פלסטינים ונפצעו למעלה מ-100. בנוסף לכך, נפצעו גם 16 שוטרים ובכללם מפקד כוח הפריצה, מפקד משמר הגבול ירושלים, תת ניצב עאטף דגש, אשר ידו נשברה כתוצאה מזריקת האבנים, בעת שעמד בשער המוגרבים. כמו כן, נפגעו חייל ומספר אזרחים ישראלים. הרשות הפלסטינית הכריזה על שביתה ואבל כהזדהות עם ההרוגים.

 

155.             בסביבות השעה 16:00 נערכה תפילה נוספת על הר הבית, ועם סיומה החל שוב יידוי אבנים מסיבי לעבר כוח המשטרה. תת ניצב קראוזה הורה לפנות את הכותל ממתפללים. באותו הזמן לא היו כוחות משטרה על ההר[133]. ההתפרעות באזורים שונים במזרח ירושלים המשיכה גם בשלב זה. ההתפרעות כללה זריקות אבנים ובקבוקי תבערה בשכונת אל-טור ולכיוון ישיבת בית אורות וזריקת בקבוק חומצה לכיוון השוטרים[134].

 

156.       ביקורו של שרון על הר הבית היה, כאמור, קצר. האירועים שהתרחשו בעקבותיו ביום הביקור על הר הבית היו מעטים ולא התפתחו לאלימות קשה. מדוע, אם כן, גרם ביקור זה להתלהטות הרוחות למחרת היום על ידי צעירים ערבים על הר הבית ולתקיפת שוטרים? היו שביקשו לתאר זאת כהתפרצות לא-מאורגנת על רקע האווירה של התנגדות לעלייתו של ח"כ שרון להר הבית. כנגדם, היו שראו בכך התנהגות מאורגנת על רקע דברים וקריאות של מנהיגים ערבים משני עברי הקו הירוק, שהרבו להתבטא בדבר הסיכון והחומרה, שהיה לדבריהם בעליית מר שרון להר הבית יום קודם לכן.

 

             גישה הרואה בכך התנהגות מאורגנת מוצאת ביטוי גם בעדותו של ראש הממשלה מר אהוד ברק[135], לפיה היו גורמים בתנועה האסלאמית ובמזרח ירושלים, אשר היו מעוניינים לעורר מהומות ועשו שימוש מושהה בביקור שרון בהר הבית לצורך כך. עם זאת, העיד מר ברק, כי הוא לא צפה שהביקור ישמש בפועל עילה לפלסטינים לעורר מהומות[136].

 

             כך או כך, בין אם האירוע ביום 29.9.00 היה פעולה מתוכננת ובין אם לאו, היה בפרסומים השונים משני צידי הקו הירוק, נגד עלייתו של חבר הכנסת שרון להר הבית, כדי להגדיל ולהגביר הן את מספר המשתתפים בתפילה באותו יום שישי, והן את הנכונות להתעמת עם אנשי המשטרה.

 

157.             העימותים על הר הבית ובחלקים אחרים של ירושלים המזרחית, בהם כאמור נהרגו שבעה ונפצעו לא מעטים, העלו את המתח בקרב ערביי ישראל. בתחילה נפוצה שמועה שאחד ההרוגים הוא תושב אום אל-פחם, ודבר זה הגביר את החששות להתפתחות אירועים אלימים בתחומי המדינה. שמועה זו הופרכה כעבור זמן לא רב. מכל מקום, לדרג המדיני והבטחוני הבכיר בישראל היה ברור שההתרחשויות של הימים 28.9.00 ו-29.9.00 על הר הבית עלולות לגרור תגובות אלימות במגזר הערבי בתחומי מדינת ישראל. כך עולה בישיבת הערכת מצב שהתקיימה ביום 29.9.00 בשעה 16:00 בתל אביב, בראשות ראש הממשלה ובהשתתפותם, בין השאר, של בכירים מן המשטרה והמשרד לבטחון פנים. במהלך הישיבה נמסרה סקירה אודות התפתחות האירועים על הר הבית, ואחרי כן ברחבי ירושלים וסביבותיה, ונמסר דיווח על מספר הנפגעים, כולל ההרוגים, כפי שהיה ידוע אותה שעה.

 

             ראש הממשלה אהוד ברק ביטא בדבריו את הנחת העבודה, שלפיה קיימת אפשרות שהאירועים יתפשטו למקומות נוספים במהלך אותו יום, או למחרתו
(30.9.00), ויתכן אף שיפרצו ביום ראשון, כגל מושהה, ואולי אפילו ביום שני, היום שבו אמורים להתחדש החיים התקינים בתום שלושת ימי האבל. על רקע זה הוסיף, כי קיים צורך בכל מערכות הבטחון, ובכלל זה המשטרה, לקיים כוננות ברמה גבוהה וכן לדאוג לזמינות גבוהה של אנשים. מר ברק הדגיש, כי אם קיים צורך להביא אנשים - יש לעשות כן, גם אם הדבר כרוך בהשבתת החג עבורם ועבור משפחותיהם (ראש השנה חל בימים 30.9.00 ו-1.10.00), וכי אין לחסוך בעניין זה. מר ברק הסביר גישה זו, בכך שמדובר במצב עדין שתוצאותיו עלולות להיות חמורות. לפיכך, אין לקבל ששיקולי רחמנות, כהגדרתו, יגרמו לכך שבמקומות הדרושים לא יהיו אנשים במספר הדרוש לצורך ביצוע המשימה.

 

             לדברים אלה עוד נשוב.

 

             בין היתר, הפנה ראש הממשלה את תשומת הלב ליישובים ערביים רגישים בישראל, וביניהם אום אל-פחם. כפי שמסר מר ברק בהודעתו, הוא אמר את דבריו על יסוד התמונה הכוללת והאירועים הקשים בהר הבית.

 

158.       מר ברק מסר בעדותו[137], כי במהלך הישיבה לא עמדה בפני המשתתפים כל התרעה קונקרטית לאפשרות של התפרצות מקיפה במגזר הערבי, כפי שאכן אירעה בהמשך. למרות זאת, צפו המשתתפים שיתפתחו אירועים, ואפילו אירועים בעוצמה גבוהה יותר מאשר האירועים "השגרתיים", אם כי הם לא צפו את מלוא היקפם ועצמתם. תת אלוף גדי אייזנקוט, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, מסר בהודעתו[138], כי במהלך הישיבה דובר על אפשרות שבעקבות האירועים ייתפתחו הפרות סדר שייכללו חסימות צירים וקיום תהלוכות הזדהות, בעיקר במקומות כמו אום אל-פחם, אזור המשולש וכפרי הבדווים בנגב וכי רוח הדברים היתה כי הם הולכים לקראת אירועים מסוג "יום אדמה אלים פלוס"[139].

 

             הערכה דומה כלולה במברק שיצא ביום 29.9.00 מהמטה הארצי, שם נאמר כי האירועים שהתרחשו ביום 29.9.00 על הר הבית והמתיחות הקיימת בעקבות הנפגעים, מהווים גורמים לכך שאירועי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) ואירועי הפרת סדר ציבורי יימשכו.

 

159.       יום 30.9.00 היה יום שבת, החג הראשון של ראש השנה התשס"א. בתאריך זה התרחשו אירועים והתקבלו החלטות שהיה בהם כדי להשפיע על מהלך אירועי אוקטובר, אשר החלו למחרת היום. בין אלה ניתן לציין, בין היתר, עימותים בין פלסטינים לבין כוחות הביטחון בשטחי איו"ש, הפגנות ואירועים אלימים ביישובים ערביים בתחומי המדינה, כרוזים בעלי אופי מיליטנטי שפורסמו במגזר הערבי, החלטה שהתקבלה על ידי ועדת המעקב של ערביי ישראל על שביתה כללית ותהלוכות למחרת היום, וצעדים שננקטו על ידי רשויות מקומיות ותנועות פוליטיות ליישום החלטות ועדת המעקב. על כל אלה, על התייעצויות ופעילויות של כוחות הבטחון ביום 30.9.00 ועל מכלול האירועים של 30.9.00 אשר שימשו תשתית למהומות אשר החלו למחרת היום והיו בין הגורמים להם, נעמוד בתמצית להלן.

 

160.       ביום 30.9.00 הוכרזה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה שביתה כללית לאות אבל על האנשים שנהרגו במהלך האירועים בהר הבית יום קודם לכן. במהלך היום פרצו בשטחים אלה עימותים אלימים ביותר עם כוחות הביטחון. היתה זו תחילתם של אירועים קשים, שנודעו תוך זמן קצר בשם "אינתיפאדת אל-אקסא". מדיווחי העיתונות[140] עולה, כי ההנהגה הפלסטינית התכנסה ביום זה ברמאללה ודנה באירועים שהיו במסגד אל-אקסא ביום הקודם. ההנהגה סיכמה בפגישתה, כי: "הניסיונות הישראליים לפגוע במסגד אל-אקסא, בהר הבית, ברחבה שלו ובכל המקומות הקדושים לאסלאם או לנצרות, יביאו לכך שהעם הפלסטיני בכל רחבי פלסטין ייצא להתנגדות (במקור בערבית: מוקאומה), עימותים והקרבה עצמית". ההנהגה הפלסטינית פנתה בישיבתה גם "אל האומה הערבית והאסלאמית שלנו, ואל כל הנוצרים בעולם, וכל בעלי הכבוד, שיעמדו לצדו של העם הפלסטיני בהתמודדות עם ההתקפות החוזרות ונשנות על אל-אקסא".

 

             על פי דיווחים בעיתונות, נהרגו בשטחי יהודה שומרון ועזה במהלך העימותים עם כוחות הביטחון ביום 30.9.00 שבעה פלסטינים, ביניהם חמישה אנשי המשטרה הפלסטינית.

 

161.             המשטרה היתה ערוכה באותו יום על פי פקודת "חגי תשרי", היא הפקודה הקובעת סדרי היערכות לתקופת החגים. בבוקרו של אותו היום התקיימה ישיבת הערכת מצב בראשות המפכ"ל במטה מחוז ירושלים[141]. הערכת המצב התקיימה לקראת התפילות המתוכננות בהר הבית ולנוכח ההערכה והחשש שהמהומות שהחלו יום קודם לכן בהר הבית ובירושלים יימשכו גם ביום זה[142]. על רקע זה נשאר מחוז ירושלים מתוגבר באותו יום בכאלף שוטרי תגבור שהגיעו מרחבי הארץ. במהלך הישיבה נמסר, כי יש בכוונת צעירים להגיע להר הבית ולהתעמת עם השוטרים, וכי התקבל מידע על כוונה ליידות אבנים לעבר מתפללים בהר הבית. בסיכום הישיבה ציין המפכ"ל, כי "המטרה שלנו לא להגיע לעימות והיום צריכים לגלות איפוק וסבלנות מירבית", וכי "אין ירי של שוטרים ואין שימוש באמצעים ללא אישור מפורש, ורק כאשר סכנה לחיים - ירי אמצעים באוויר, ולאחר מכן גומי לכיוון הרגליים".

 

             במהלך הבוקר התקיימה גם ישיבה להערכת מצב בראשות סגן מפקד מחוז ירושלים[143]. הנחת העבודה אותה הציג תת ניצב קראוזה היתה, כי האירועים יימשכו גם בימים הקרובים ובמעגלים רחבים יותר (עוטף ירושלים, איו"ש ועזה), וכי לאחר אירועי היום הקודם, רמת הרגישות היא גבוהה ביותר. גם הוא הנחה לנהוג באיפוק ובהבלגה.

 

162.       במהלך אותו היום היה המפכ"ל עם כוחות המשטרה באזור המתחם של הר הבית. הנחיות השר לבטחון פנים והמפכ"ל היו, כי אם יתחילו לזרוק אבנים לכיוון הכותל, יש לפנות את רחבת הכותל ולהימנע בכל דרך מלפרוץ לתוך המתחם של הר הבית[144]. כמו כן, הורה המפכ"ל על פינויה של נקודת המשטרה שעל הר הבית, והנחה את השוטרים להיות במגמה אחת לאחור (הכוונה לנקודה מרוחקת יחסית) כדי למנוע חיכוך בשערי ההר[145]. באשר להבדל בין ההנחיות שניתנו לגבי הר הבית ביום 29.9 לבין ההנחיות שניתנו ביום זה, הסביר דוד צור בהודעתו בפני אוספי החומר[146], כי "ב-30.9, בגלל שהעצבים היו מגורים אחרי האירוע הטראומטי יום קודם, נעשו מספר פעולות. לא נתנו לכל אחד להיכנס, היה דילול. היה סגר. פינו את הנקודה. ויתרו על סממנים ריבוניים. הלכו על טקטיקה של מיזעור נקודות החיכוך". בשעות הצהריים החלו זריקות אבנים לכיוון רחבת הכותל ובשער המוגרבים[147]. הרחבה פונתה בהנחיית המפכ"ל, וזמן קצר לאחר מכן פסקו יידויי האבנים. על הר הבית לא היו אירועים חריגים נוספים באותו היום וזירות העימות בירושלים התמקדו בעיקר באזור שער האריות, אל-טור, עיסאוויה, שועפאט, מקאסד, מזרח ירושלים וסמטאות העיר העתיקה[148].

 

163.       בשעות הבוקר והצהריים התקיימו כשלושים הפגנות באזור הגליל והמשולש, וחלקן התפתח בהמשך להפרות סדר. מפלגת בל"ד בראשותו של ח"כ עזמי בשארה, פירסמה הודעה בעיתונות[149], לפיה נערכו ביוזמתה ביום זה עשרות הפגנות מחאה וכן הופצו סיסמאות ברחובות הראשיים ובצמתים בגליל ובמשולש, במחאה על מה שכונה בפיה "טבח" שערכה הממשלה באל-אקסא ביום הקודם. במספר מקומות סגרו תלמידים, ביוזמת המפלגה, את בתי הספר והכריזו על שביתה ועל יציאה בתהלוכות מחאה.

 

164.       בשעה 11:00 התקיימה עצרת מחאה בכיכר המעיין בנצרת[150]. מדיווחי העיתונות[151] עולה, כי העצרת התקיימה בעקבות קריאתם של סניפי החזית הדמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית בעיר לצאת להפגנה. עשרות המפגינים שהגיעו למקום קראו סיסמאות ונשאו שלטים אשר כללו בין היתר את הסיסמאות הבאות: "אנו מגנים את טבח אל-אקסא", ו"נצעד על שבילי גחלים בגו זקוף ובדם לוהט". בהפגנה השתתפו גם חבר הכנסת מוחמד בּרכּה וראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראייסי. כחצי שעה מאוחר יותר קרבו כשלושים צעירים נושאים דגלים פלסטיניים לאזור תחנת המשטרה בנצרת, הסמוכה לכיכר המעיין והחלו ליידות אבנים לעבר התחנה ולעבר השוטרים במקום. באותה העת היו בתפקיד בסך הכל עשרה שוטרים מתחנת נצרת, אשר חלקם יצאו לכפר כנא על מנת לבצע חסימה בכביש עקב האירועים שהתפתחו במקום[152]. יוזכר בהקשר זה, שכל שוטרי יס"מ עמקים ועשרה שוטרים "כחולים" מן התחנה, יצאו בשעה 6:00 לכיוון ירושלים, כדי להוות כוח תגבור לבירה[153]. השוטרים סגרו את הכניסה הראשית לתחנה וניסו למצוא בה מסתור[154] מפני מטר האבנים שחדר פנימה[155]. בהמשך נזרקו אבנים על הכביש ברחוב הראשי של נצרת, הוא רחוב פאולוס, סמוך לחנות המשביר לצרכן, שם נערכה עצרת מחאה נוספת, בה הונפו דגלים פלסטיניים. כמו כן, מצלמות המשטרה, אשר היו ממוקמות ברחובות העיר והושמו שם מספר חודשים קודם לכן לרגל ביקורו של האפיפיור בעיר, כוסו או ניזוקו על ידי המתפרעים, על מנת למנוע תיעוד של האירועים[156]. האירועים בעיר הסתיימו בלא התערבות מצד המשטרה. היה זה בהתאם להנחייה שקיבל סגן מפקד התחנה, רב פקד דני הקר, אשר שימש כמפקד התחנה בפועל (עד 2.10.00), ממטה מרחב העמקים, לפיה יש לסגור את צירי התנועה מרחוק ולא להוציא ניידות לאירועים.

 

165.             האחריות על כל גזרת נצרת והכפרים הסובבים אותה, ובכלל זה כפר כנא, היתה מוטלת על תחנת נצרת. בשעה 9:35 התקבלה הודעה מסגן ראש מועצת כפר כנא כי בשעה 10:30 תתקיים עצרת ליד בית הספר התיכון שבתוך הכפר וצפויים להגיע למקום כאלף איש[157]. בשעה 10:30 נזרקו אבנים לעבר אוטובוס תיירים, שעבר בתוך הכפר. למקום נשלחה ניידת משטרה[158]. מיד לאחר מכן נפתחה העצרת. מדיווחי העיתונות[159] עולה, כי מאות המשתתפים הניפו דגלים פלסטיניים וקראו סיסמאות המגנות את "מבצעי הטבח". בין השלטים שהניפו המפגינים נראו השלטים: "מוכנים להגן על אל-אקסא בנפשותנו", "ברק הוא האחראי לטבח באל-אקסא" ו"משטרת בן עמי שופכת דמם של חפים מפשע". עם תחילת העצרת בכפר סגרה המשטרה את כביש כפר כנא (754) לתנועה מצומת בית רימון ועד לכיכר ריינה החדשה, כדי לחסום את הגישה לכפר[160]. על פי המתואר בעיתונות, חסמו צעירים את הכביש הראשי למשך שעתיים על ידי הצתת צמיגים וגלגול אבן גדולה לכביש באזור של מוסד הממוקם סמוך לצומת כפר כנא[161]. כמו כן, דווח על זריקות אבנים מכיוון הכפר על כלי רכב חולפים[162]. כוח של 20-25 שוטרים מתחנת טבריה בפיקודו של מפקד תחנת טבריה, סגן ניצב יעקב זיגדון, ביצע חסימה בצומת, על כביש 77, לשני הכיוונים[163]. בשעה 12:40 נפתח כביש 754 לכיוון כיכר ריינה לתנועה, אולם ארבע דקות לאחר מכן העביר קצין מודיעין נצרת מידע, לפיו משליכים אבנים אל כל כלי רכב המזוהה כשייך ליהודים. בעקבות זאת החליט מפקד מרחב העמקים, ניצב משנה משה ולדמן, לחסום מחדש את הכביש ולאפשר מעבר לערבים[164] בלבד. בשעה 13:03 שוב דווח על זריקות אבנים בכפר כנא וחסימת הכביש, ובעקבות זאת נחסם הציר הרמטית[165]. גם במשך הלילה דווח על זריקות אבנים בכביש הראשי לעבר ניידת של תחנת נצרת עילית ולעבר מכונית פרטית[166].

 

166.             במקומות רבים נוספים, נערכו עצרות מחאה בעקבות האירועים בהר הבית ביום הקודם. מדיווחי העיתונות[167] עולה, כי בסח'נין השתתפו כ-5,000 איש בתהלוכת מחאה על ה"טבח" בירושלים. תהלוכת המחאה היתה בהשתתפות תלמידים, אנשי דת ומנהיגים פוליטיים, כשלצדם אלפי תושבים שנשאו דגלים פלסטיניים ודגלים שחורים. התהלוכה הסתיימה בהפגנה בה נשא דברים ראש העיר שאמר כי: "דם בנינו בירושלים הוא דמנו, וירושלים היא בירת הנצח של פלסטין", כמו כן הוא הזמין את הציבור הערבי שלא לשתוק לנוכח, מה שהגדיר, כמעשי טבח שטופי דם המתחוללים בשטחים הפלסטיניים. העירייה והוועדה העממית קראו למחויבות להחלטות של ועדת המעקב, שהכריזה על שביתה כללית שתתקיים למחרת, כפי שיפורט בהמשך.

 

             בשפרעם ארגנה החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון הפגנה ליד בית העירייה, שבה השתתפו עשרות פעילים, וביניהם חבר הכנסת מוחמד בּרכּה. הם פרסמו הצהרה המגנה את ה"טבח" ומטילה אחריות לכך על "המסתערב אהוד ברק ועל ממשלתו". נטען, כי ברק ושרון הם חלק מהממסד השליט שאינו מבין אלא את שפת ההרג ושפיכות הדמים. עצרות נוספות התקיימו במהלך היום באום אל-פחם, בבאקה אל-גרבּייה, בכפר קרע, בטמרה, בחיפה ובמקומות נוספים[168]. פרט לדיווחים על מספר זריקות אבנים על כביש ואדי עארה[169], בכל המקומות הנוספים הללו נשמר הסדר, בדרך כלל.

 

167.       במהלך יום ה-30.9.00 פרסמה מפלגת בל"ד כרוז שהופץ באום אל-פחם[170], אשר נאמר בו, בין היתר, כי מה שאירע יום קודם לכן במסגד, בו נהרגו ונפצעו פלסטינים, אירע עקב מאבקים ב"חיילי יחידות מיוחדות שמתנהגים בברבריות והרג מכוון" וכי התוצאה היא דבר "מתוכנן ומכוון". בהמשך הכרוז קראה המפלגה לאיחוד השורות, למאבק ולהגנה על המקומות הקדושים הערביים, האסלאמיים והנוצריים, על ירושלים, ועל הבנים והבנות של העם הפלסטיני. כמו כן הפנתה המפלגה דרישה אל ועדת המעקב "להכריז על שביתה כללית ומקיפה במחאה על הטבח הזה וחילול קדושת מסגד אל-אקסא הקדוש".

 

168.             בעקבות עלייתו של חבר הכנסת שרון להר הבית והאירועים שהתרחשו במקום ביום המחרת, ולבקשתו של אחד מחברי הכנסת הערבים, התכנסה ועדת המעקב של ערביי ישראל לישיבת חירום. ההתכנסות התקיימה בשעות אחר הצהריים של 30.9.00 בכפר מנדא ונכחו בה 44 חברים, ובכללם חברי כנסת ערבים, ראשי רשויות וראשי תנועות פוליטיות[171]. במהלך הישיבה הוסכם[172], כי מה שאירע על הר הבית הוא "טבח מתוכנן" וכי הממשלה אחראית לאירועים. הוועדה הכריזה על יום אבל ומאבק[173] לאומי ועל שביתה כללית למחרת, ביום 1.10.00, בכל היישובים הערביים ובערים המעורבות. נקבע מפורשות, כי השביתה תחול על בתי הספר. עוד הוחלט על תהלוכות והפגנות מחאה שיתקיימו במהלך אותו יום בכל היישובים. כל זאת, לדבריהם, במחאה על ה"טבח המתמשך", לאות סולידריות עם העם הפלסטיני הנאנק תחת עול הכיבוש, להגנה על הקודשים ולהגנה על השלום. בסוף הישיבה הוחלט, כי הוועדה תהיה במצב של כינוס חירום מתמיד, על מנת שתוכל לדון ולהחליט, כפי שיידרש, על פי ההתפתחויות.

 

             החלטה בדבר שביתה כללית במגזר הערבי, המלווה בתהלוכות ובהפגנות בכל מקום ומקום, היוותה מתכונת די חריגה (אם כי לא ראשונה בסוגה) בנוף של החלטות ועדת המעקב לאורך השנים. בדרך כלל, נהגה הוועדה בימי מחאה להכריז על שביתה, ואם הוחלט לערוך תהלוכות ועצרות בנוסף, אזי רוכזו תהלוכות אלה במקום אחד או במספר מקומות מצומצם. כך, למשל, בימי אדמה, נהגה הוועדה להכריז על שביתה כללית ולערוך תהלוכות ועצרות מרכזיות בשלושה מקומות: בנגב, במשולש וב"משולש יום האדמה"[174].

 

169.       אשר להלך הרוח של הציבור באותו הזמן, דווח בעיתונות[175], כי ישיבתה של ועדת המעקב הפכה לכינוס המוני רב משתתפים, אליו הגיע גם ציבור גדול של תושבי כפר מנדא והכפרים הסמוכים, וכי ניתן היה לחוש בזעם המתגבר שהיה בלב האזרחים הערבים על ההרוגים הפלסטינים שהיו יום קודם לכן במסגד אל-אקסא. חבר הכנסת עזמי בּשארה מסר בהודעתו[176], כי "הלך הרוח ברחוב, ואנו מכירים אותו, היה מאוד קשה על מה שקורה באל-אקסא. זה מקום רגיש. [היה כעס] כלפי הביקור של שרון, כלפי הדיכוי האכזרי שהיה בהפגנות יום אחרי". עווד עבּד אל-פתאח, מזכ"ל מפלגת בל"ד[177], התבטא אף הוא, כי "האווירה היתה טעונה מאוד, ובכל רגע היה המצב עלול להתפוצץ". גם חבר הכנסת עבד אל-מאלכּ דהאמשה אישר בעדותו[178], כי "האנשים היו מן הסתם עם יותר מוטיבציה. יותר מחוממים. יותר מוכנים לגלוש". במצב כזה, טענו חלק מחברי ועדת המעקב, לא היתה ברירה אלא להחליט על שביתה כללית. ח"כ האשם מחאמיד מסר[179], כי הוא אינו יודע איזה משקל יכול היה להיות לדבריו של מי שהיה מתנגד להכרזת השביתה של הציבור הערבי למחרת היום, שכן ההמון הוא זה שהכתיב את ההתפתחות ולא המנהיגות.

 

             מרבית חבריה של ועדת המעקב שהעידו בפני הוועדה[180] גם ציינו, כי ההחלטה בדבר השביתה וקיום התהלוכות התקבלה, למרות שהם צפו שהמחאה תהיה מיליטנטית וצפו את האפשרות שהתהלוכות יגלשו למצבים של סגירות צירים ובכלל זה ציר ואדי עארה, שריפת צמיגים, זריקות אבנים ועימות עם שוטרים, כפי שאף אירע במקרים שונים בעבר, בהם הוכרזה שביתה כללית. בהקשר זה התבטא ח"כ עזמי בשארה[181], כי "צפינו ... סגירת ארבעה צמתים, או שאנשים ירדו באום אל-פחם ובטמרה לסגור". מזכ"ל מפלגתו מסר בהודעתו[182] ברוח דומה, כי: "אנחנו צפינו שביום הראשון יהיה עימות של איזה שעה-שעתיים עם המשטרה". רג'א אגבארייה, יו"ר תנועת בני הכפר, ציין בהודעתו[183], כי חברי ועדת המעקב תמיד לוקחים בחשבון שייקרו דברים שההנהגה לא מעוניינת בהם. דברים אלו הם, לטענתו, בגדר ה"סביר והנורמלי" ואינם מהווים, לדעתו, טעם להימנע מלצאת להפגנות. גם חבר הכנסת טלבּ אל-סאנע, החבר בוועדת המעקב, התבטא עוד במהלך אירועי אוקטובר כי החלטת ועדת המעקב על היציאה לרחובות נעשתה מתוך אמונה בדרך זו ומתוך מוכנות "לשלם את המחיר", כהגדרתו, בנושא הזה[184].

 

170.       בתום הישיבה, בין השעות 17:00-18:00, הוציאה ועדת המעקב גילוי דעת מטעמה, שהופץ לציבור ופורסם בעיתונות[185], ובו פורטו החלטותיה בדבר השביתה הכללית ביום 1.10.00 והיציאה לתהלוכות ולהפגנות[186]. בשל חשיבותו של גילוי דעת זה, ראוי להביא דברים מתוכו. בין היתר, נאמר בו:

 

"... מנגנוניהם של ברק ובן עמי, ביצעו טבח נורא ברחבת אל-חרם אל-שריף, ועמנו בגדה, בעזה ובירושלים עדיין משלם את מחירו של אותו טבח ביצאו לבלום את כוחות הכיבוש וקלגסיו. דמם של פצועינו התמזג בדמם של בני עמנו בהגנה על אל-אקסא המבורך וחצה את הקו הירוק. אין גבולות בינינו ובין בני עמנו בכל האמור להגנה על קודשינו ובהתנגדות לכיבוש ... אנו מטילים על ברק וממשלתו, בן עמי והמשטרה שלו ושרון וחבר מרעיו את האחריות הישירה לכל טיפת דם טהורה אשר נשפכה בחרם הירושלמי המכובד וכל טיפת דם שנשפכה בתגובה לטבח הזה ... העם הפלסטיני כתב בדם את המילה 'לא' לכל פגיעה בריבונות הפלסטינית בירושלים הקדושה ולכל פגיעה בקודשים. אנו, בני העם העומד איתן, הנאחז באדמתו תוך הגנה על זכותו להתקיים ולחיות בכבוד, אנו, בני העם הזה, אשר נאבק להגן על אדמתו וזהותו הלאומית, לא יעלה על הדעת שנשב בחיבוק ידיים נוכח מעשים אלה של ישראל. זוהי אחריותנו כפלסטינים וכאזרחים בישראל. המצב זועק לגלות עמדה של גאווה וכבוד ... אנו קוראים לכל הכוחות והאישים הפוליטיים להשקיע מאמצים ולהתגייס להצלחת השביתה המקיפה והכוללת על מנת שממשלת ישראל תדע מהי עמדת בני עמנו נוכח המעשים הברבריים בירושלים והניסיון לטמא את החרם בירושלים ולכפות עליו את הריבונות הישראלית".

 

 

             יש לציין, כי גילוי הדעת שיצא מטעם הוועדה לא כלל קריאות לציבור לשמור על הסדר במהלך קיומן של ההפגנות ולנהוג באופן אחראי, וזאת למרות שניסיון העבר הראה, כי רבות מההפגנות שהחלו כתהלוכות מחאה מסוג זה התפתחו לעימותים אלימים עם המשטרה, כפי שאירע למשל ביום האדמה בשנת 2000 בסח'נין[187]. היעדר זה בולט עוד יותר על רקע החלטת ועדת המעקב מאוקטובר 2001, לקראת ציון שנה לאירועי אוקטובר, אשר הכריזה על קיום שביתה כללית ותהלוכות בכפרים ובערים ויחד עם זאת קראה לציבור במפורש לשמור על הסדר ולהתנהג באופן אחראי[188]. באשר לשאלה, מדוע לא קראה הוועדה לשמירה על הסדר, מסר ח"כ האשם מחאמיד בהודעתו[189], כי "נוסח כזה היה נקרע לחתיכות ונשרף ברחובות. אתה לא יכול במצב של אל-אקסא, עם הקדושה שלו, עם כל מה שמסביב, ההרוגים באל-אקסא, להגיד להם זהירות. זה כּלאם פאדי".

 

171.       הוועדה דאגה להעביר את גילוי הדעת לכל התנועות הפוליטיות ולראשי הרשויות המקומיות במגזר הערבי, כדי שיפיצו אותו לציבור. היא קראה להן לפעול ולהתארגן במהירות האפשרית ליישם את ההחלטות[190]. ואכן, עיריות ומועצות מקומיות קראו לאמץ את החלטת הוועדה, לשבות ביום למחרת ולצאת לתהלוכות בכפרים ובערים. הן נרתמו לביצוע ההחלטה למחרת בדרך של ארגון עצרות ותהלוכות, כפי שהוחלט.

 

             נוסף לפעילויות העיריות והמועצות, פעלו גם תנועות פוליטיות שונות וגופים אחרים אשר הפיצו כרוזים לציבור וקראו לאמץ את החלטות ועדת המעקב. מועצת השורא של התנועה האסלאמית פרסמה כרוז[191], המטיל אחריות ל"טבח הנורא אתמול והיום" על "ראש הממשלה ברק ועל שרון, הרוצח מסברא ושתילא". בכרוז נאמר, בין היתר: "התנועה האסלאמית רואה בטבח אל-אקסא אות קלון על מצחה של הממשלה הישראלית ועיטור כבוד לעמנו הפלסטיני, שאינו מקמץ בדם נוסף של בניו, בנשמותיהם וברוחם כדי לפדות את אל-אקסא, המסמל את הקיום הערבי והאסלאמי בעולם כולו. התנועה האסלאמית רואה עצמה כחלק בלתי נפרד מקרב הכבוד והגבורה על אל-אקסא המבורך ועל ירושלים". בכרוז נוסף שיצא מטעם התנועה באותו היום, שכותרתו: "טבח חדש אל-אקסא"[192], הודגש כי האירועים שהיו יום קודם לכן בהר הבית מהווים טימוא של מסגד אל-אקסא וחילולו והיו מתוכננים מראש: "הכוונה לבצע טבח פשיסטי חדש של כיבוש במסגד אל-אקסא תוכננה משעות הבוקר המוקדמות. מסגד אל-אקסא כותר ורחבותיו מלאו מאות חיילים וכוחות מיוחדים, חמושים בנשק ואלות מכף רגל ועד ראש".

 

             אחת המפלגות הערביות הוציאה כרוזים שהופצו בנצרת[193] ובטירה[194]. במסגרת הכרוזים הודגשה הריבונות הפלסטינית על אל-אקסא וירושלים הערבית, והובא גינוי ל"טבח" של המתפללים במסגד. בכרוז שהופץ בטירה נאמר בין השאר: "מחר נקום צעירים כזקנים יחד, ובהחלטה נחושה, לשאת את קולנו ולהוקיע את מדיניותם התוקפנית של שליטי ישראל. נכריז על הסולידריות שלנו עם בני ארצנו בשטחים הכבושים ... התהילה והנצח לחללים הצדיקים של עמנו, שבדמם הטהור מגלמים את התקווה לעתיד של חירות וחיי כבוד".

 

172.       באותו יום, בסביבות השעה 17:00, התחולל קרב קשה ביותר באזור נצרים בין חיילי צה"ל לבין שוטרים פלסטינים. מחילופי האש במקום נהרג נער פלסטיני כבן 10, בשם מוחמד אל-דורה, אשר נקלע למקום עם אביו. מות הילד הונצח על ידי מצלמות הטלוויזיה ושודר פעמים רבות במהלך אותו יום ברשתות הטלוויזיה השונות. תמונת הילד הירוי בחיק אביו פורסמה בהבלטה רבה אף למחרת, ביום 1.10.00, בעיתונות היוצאת בשפה העברית והערבית. למותו של מוחמד אל-דורה, כפי שהשתקף בצילומי הטלוויזיה, היתה השפעה ניכרת על הלך הרוח ברחוב הערבי ביום זה וביום למחרת. הדגישו זאת רבים מבין המנהיגים מן המגזר הערבי אשר הופיעו בפני הוועדה. הדעה הרווחת של מרביתם היתה, כי תמונתו של מוחמד אל-דורה, שהופצה בכלי התקשורת, שימשה אחד הגורמים שהובילו אנשים מהמגזר הערבי לצאת לרחובות ב-1.10.00. גם גורמי משטרה וגורמי ביטחון אחרים העריכו, כי היה משקל גדול לפרסומן של התמונות, כגורם לפרוץ האירועים.

 

173.       במהלך היום התקבלו בתחנת נצרת של המשטרה שישה דו"חות של מידעים[195] מודיעיניים הנוגעים למרחב העמקים[196], באשר לצפוי ביום המחרת בנצרת ובכפרים בסביבה. באחד מהמידעים, אשר עסק באופן כללי בהלך הרוח במגזר הערבי, צוין כי יש צפי להפרות סדר וחסימת צירים. במידעים אחרים נאמר, כי התנועה האסלאמית בנצרת מארגנת הפגנת מחאה שתתחיל בתהלוכה ממסגד השלום בעיר עד לאתר שיהאבּ אל-דין, וכי צפויים להשתתף בה אלפי אנשים ובכללם גם תושבי עזה והשטחים. דווח, כי אימאם אחד המסגדים קרא ברמקול של המסגד לתושבי השכונה להגיע בהמוניהם לתהלוכה זו, וכי נשמעו קריאות מהמסגד מצד מספר אנשים הקוראים: "בדם וברוח נפדה את אל-אקסא". על פי אותו מידע, קיים צפי להפרות סדר החל מבוקר יום המחרת, כולל חסימות צירים, וכי האנשים מאוד "חמים ועצבניים" והם ינקטו אלימות נגד השוטרים. במידע אחר שהתקבל, והתייחס להלך הרוח בכפר טורעאן נאמר, כי ישנה קריאה של התנועה האסלאמית במסגדים שבכפר, שלא ללכת לעבודה למחרת ולצאת להפגין בשעות הצהריים. נאמר עוד, כי ישנו חשד כי במסגרת התהלוכה יגיעו המפגינים גם לכביש הראשי. במידעים שהתייחסו לכפר כנא, נאמר כי היתה קריאה במהלך הערב במסגדים שבכפר להשתתף בהפגנת יום המחרת, וכי יש לצפות לסגירת הכביש, ליידוי אבנים, לשריפות צמיגים ולפגיעה בכלי רכב ציבוריים.

 

             באותו יום גם נתקבלו שמונה מידעים בדבר הצפוי ביישובים שונים במרחב הגליל. הידיעות שהתקבלו ממקורות משטרתיים בגליל, מדווחות על תהלוכות והפגנות המתוכננות למחרת היום ביישובים שונים. לגבי שלושה יישובים - בענה, מג'ד אל-כרום ודיר אל-אסד - מוזכר במידעים במפורש, שיש כוונה להגיע עם התהלוכות לכביש 85, הוא כביש עכו-צפת[197]. במידע אחר, הנוגע לשפרעם, מוזכר, בין היתר, שצפויה תהלוכה רבת משתתפים וכי קיים חשש להפרות סדר. חשיבותם של כל המידעים האמורים היתה בכך, שהיה בהם כדי לאשש את הצפי לאפשרות של התפתחות הפגנות ותהלוכות במגזר הערבי להפרות סדר, לחסימת צירים ראשיים ולעימותים עם המשטרה. האמור במידעים התאמת באירועים שהחלו למחרת היום.

 

             קיומם של מידעים אלה מהווה תשובה לכל אלה מן הקצונה הבכירה במשטרה, שטענו שלא היה כל מידע קונקרטי על התפרעויות הצפויות למחרת היום. שאלה אחרת היא, אם מידעים אלה הגיעו לידיעת הגורמים המוסמכים כנדרש. לכך נתייחס כשנדון בפרק הבא בצפי של אירועי אוקטובר. לדיון זה נעבור עתה.

פרק ג' -

הצפי של האירועים

 

174.       ראינו לעיל את גורמי הרקע לתסיסה שהיתה במגזר הערבי, עובר לאירועי אוקטובר. הזכרנו לעיל גם שורה של עימותים שהיו בעבר בין המשטרה לבין מתפרעים מהמגזר הערבי. עמדנו על כך, שתדירות העימותים ועוצמתם הלכה וגברה בשנתיים האחרונות, עובר לאירועים. הוזכרו לעיל גם המסרים המתסיסים של מנהיגות המגזר הערבי באותה תקופה והשפעתם על המגזר. סקרנו את האירועים של שלושת הימים האחרונים בחודש ספטמבר 2000, אשר שימשו גורמים מאיצים מיידיים לפרוץ המהומות בתחילת אוקטובר. ברקע עמדו גם היחסים הקשים בין מנהיגי המגזר הערבי לבין ניצב רון, מפקד המחוז הצפוני במשטרה (שיתוארו להלן). על רקע כל אלה ועל רקע כלל הנסיבות האחרות אשר קדמו לאירועים, עולה השאלה, אם הדרג המדיני ופיקוד המשטרה לא צריכים היו לצפות את אירועי אוקטובר עובר לתחילתם. תשובתנו לשאלה זו, כפי שיובהר בהרחבה בהמשך פרק זה, היא, כי בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר, ניצפו בפועל מהומות במגזר הערבי כתוצאה אפשרית של אירועי הפרות סדר מן הסוג שהתרחש בטרם אירועי אוקטובר: מהומות קשות עם קרבנות בשטחים ובהר הבית. גם בימים לפני אירועי אוקטובר, ואף בבוקר יום 1.10.00, נצפתה האפשרות של אירועי הפרות סדר נרחבים במגזר הערבי. צפי זה חייב, כמובן, היערכות מתאימה של כל גורמי הביטחון, ובראש ובראשונה של המשטרה. לפירוט נושא הצפי נפנה עתה.

 

175.             האירועים שהתחוללו בחודש אוקטובר 2000 במגזר הערבי היו חסרי תקדים בחומרתם, בכל ההיסטוריה של המדינה מאז הקמתה. הדברים קיבלו ביטוי הן בפריסה הגיאוגרפית של האירועים, במספר המקומות בהם התרחשו בו זמנית, במספר המתפרעים שלקחו בהם חלק ובעוצמה ובנחישות של מעשי האלימות אשר הופגנו בהם.

 

             בטרם נדון בשאלת צפייתם בפועל של אירועים מסוג זה בטרם התרחשו באוקטובר 2000, יש להעיר הערה בעלת אופי כללי. בפני הוועדה באו עדויות וראיות רבות המלמדות כי אירועים של מחאה ושל הפרות סדר, מעצם טיבם, הם דינמיים. האפשרות של הסלמתם ויציאתם משליטה היא מובנית. תחילתם עשויה להיות ידועה או צפויה, אך סופם לעולם אינו ידוע מראש. התפתחותם עלולה להיות מושפעת משורה של משתנים, ובכלל זה אירועים חיצוניים (למשל, אירוע חמור עם פלסטינים בהר הבית), הלכי הרוח בציבור הרלוונטי, דפוסי התגובה של גורמי האכיפה וגם התפתחות אקראית הנוגעת להפרות סדר במקום זה או אחר (פציעה או חלילה מוות של מי מן המשתתפים בהן). הידיעה, כי צפויות הפרות סדר טומנת בחובה הבנה כי קיים פוטנציאל של הסלמה, אשר את שיעורו לא ניתן לחזות באופן מדויק, והוא נגזר, בין היתר, ממשתנים אלה. אכן, ברוח זו נקבעה גם מתכונת ההיערכות של המשטרה לקראת ימים של שביתה כללית במגזר הערבי. היערכות זו נעשית מתוך קידום האפשרות של "הסלמה באירועים ... ולמקרה של התפתחות הפרות סדר נרחבות"[198]. לעניין זה נאמר בנהלי המשטרה במפורש, כי "גם בהעדר מידע מודיעיני קונקרטי יש לקיים רמת היערכות גבוהה ... אשר תיתן מענה הולם למקרה של התפרצות פתאומית של אלימות והפרות סדר וחוק במוקדים השונים". היינו, במקרה של שביתה כללית במגזר הערבי אין נדרש מודיעין קונקרטי כדי לגרום למשטרה להיות ערוכה לאפשרות של הפרות סדר נרחבות.

 

             בשל כך, אין נדרשת צפייה מדויקת מראש של אופן התפתחותם של אירועים מן הסוג שהתרחשו בתחילת אוקטובר, על מנת שעל האחראים לכך תוטל חובה לוודא שהמשטרה ערוכה לקדם את פניהם של אירועים כאלה. צפייה מדויקת כזו, מעצם טיבה, אינה אפשרית. מה שדרוש הוא מודעות לפוטנציאל ההידרדרות של הפרות הסדר, מבחינת סדר הגודל הצפוי. השאלה היא לא מה צפוי בתחילתם של אירועים, אלא לאן דברים עלולים להגיע. השאלה העולה, עליה יש להשיב, אינה אפוא אם אירועי אוקטובר נצפו במדויק בתור שכאלה, אלא אם אירועי אוקטובר שיקפו מימוש של פוטנציאל אשר זוהה בעיקרו בתקופה שקדמה להתרחשותם. לדעתנו, התשובה לשאלה אחרונה זו היא חיובית.

 

176.       בטרם ניגש לדיון בדברים לגופם, נוסיף הערה. כמה מהאישים אליהם נשלחו אזהרות על ידי הוועדה, הזכירו לחברי הוועדה בסיכומיהם את החשש בפני הסקת מסקנות במסגרת "חכמה שלאחר מעשה". חשש זה קיים באותם מקרים בהם בודקים בדיעבד את הסתברות התרחשותם של אירועים, אשר ידוע כי כבר אירעו בפועל. הוא מתבטא בכך שהידיעה לאחר מעשה על קיומם של האירועים, עשויה להשליך בכיוון הערכה מוגזמת של יכולת הידיעה מראש, כי יש הסתברות לאירועים שקרו. טיעון כזה נטען בעבר בפני ועדות חקירה. הוא קיים כל אימת שפורום שיפוטי או מעין-שיפוטי נדרש לקבוע את הסבירות של מעשה או מחדל על פי נסיבות שהיו קיימות בעבר בעת התרחשותם. בנושא זה מקובלים עלינו - ולא נוסיף - הדברים שנקבעו על ידי הוועדה לעניין הטבח במערת המכפלה בחברון תשנ"ד, דהיינו:

 

"דעת הוועדה היא, כי יש לנהוג זהירות רבה בהסקת מסקנות לאחר מעשה, וכי על המבקר להיות מודע לסיכון שבהשלכה מן המאוחר אל המוקדם. ואולם, אין פירושו של דבר שיש לשלול את תקפותה של חקירת אירוע מכל וכל רק בשל החשש להיכשל בחוכמה שלאחר המעשה. בתי המשפט עוסקים לא אחת בבדיקות כגון אלה, בבואם לקבוע סבירותו - בשעתו - של מעשה או מחדל, והם יודעים להבחין בין מה שהתחייב 'בעת ההיא' לבין מה שידוע 'בעת הזאת'. אין סיבה לכך שועדת חקירה לא תוכל לנהוג באורח דומה. הקושי המתעורר בסוגיה כגון זו אינו מצדיק כשלעצמו את ההימנעות מבדיקת סבירותה של החלטה ברטרוספקטיבה, ומממצאי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בוודאי לא נובעת מסקנה כזו. הימנעות מחקירה עלולה לסכל את בחינתם של מהלכים מן העבר לצורך הפקת לקחים לעתיד, ולשבש את תהליך הלימוד החיוני המבוסס על 'הניסוי והטעות' ועל יישום לקחים".

 

 

177.       מן החומר שהוצג לוועדה עולה, כי בפורומים שונים נצפתה, כתולדה אפשרית של אירועים חמורים בשטחי הרשות הפלסטינית או על הר הבית, פריצתן של הפרות סדר קשות ורחבות היקף במגזר הערבי אשר עלולות להיות במתכונת, בעוצמה ובהיקף הדומים לאלה שהיו בפועל באירועי אוקטובר. הדבר מצא את ביטויו במספר לא קטן של מסמכים מזמן אמת אשר הוצגו בפנינו. הדבר עולה מהערכות שונות של גורמי ביטחון שונים ומאמירות ואזהרות שהושמעו בשנתיים-שנתיים וחצי שקדמו לאירועי אוקטובר ועד סמוך ממש להתרחשותם. אלה גברו והחמירו בשנת 2000. כבר בתחילת האירועים, במהלכם ובעקבותיהם, נשמעו גורמים מדיניים ובטחוניים מודים ברורות שה"פיצוץ" (בלשונם) שאירע היה צפוי. הכתובת היתה על הקיר. נעמוד להלן על עיקר הראיות שבפנינו בנושא זה.

 

178.       נתחיל בראיות הנוגעות להערכות המשטרה בתקופה הרלוונטית לקראת הצפוי. המשטרה מחזיקה מערכת של יועצים לענייני ערבים. יועצים כאלה נמצאים בחלק מהמחוזות, והם כפופים למפקדי המחוזות. גם בלשכת מפכ"ל המשטרה מכהן יועץ לענייני ערבים. מי ששימש כיועץ למפכ"ל בעת הרלוונטית הוא תת ניצב ראובן לוי, אדם בעל ידע וניסיון רב בכל הקשור למגזר הערבי. בתאריך 6.5.98 הפיץ תת ניצב לוי מסמך מפורט שכותרתו "הערבים במדינת ישראל - תהליכים ומגמות"[199]. המסמך הועבר, בין היתר, גם למפכ"ל, למפקדי המחוזות, לשר לבטחון פנים ולנושאי התפקידים הבכירים במשרד, למשרד ראש הממשלה ולמשרד הביטחון. במסמך סקר היועץ ארבע מגמות ותמורות מרכזיות במגזר ערביי ישראל, והן התעוררות לאומית, התעוררות איסלאמית, מאבק לשוויון והתעבות הקשרים עם הפלסטינאים בשטחים ועם הרשות הפלסטינית. בסיכום המסמך כתב תת ניצב לוי, בין היתר, "לסיכום, מערכת היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים מתקרבת, בתהליך איטי אך ברור, לצומת מסוכן המחייב קבלת החלטות מבעוד מועד. המצב הקיים בין המדינה לאזרחיה הערבים משתנה בהדרגה למצב משברי בו לא ניתן יהיה עוד להדחיק את הבעיה." בסעיף הבא הוא כותב "אפשרי בהחלט, כי בשילוב מסויים של נסיבות ותנאים, יתרחשו 'פיצוצים' בעוצמות שונות במערכת היחסים הזאת עד כדי מעשי אלימות על גווניהם השונים".

 

179.       ביום 2.6.98 הוציא תת ניצב לוי מסמך נוסף, בהמשך למסמך הקודם, ובו הרחיב בנושא התעבות הקשרים בין ערביי ישראל לבין האוכלוסייה הערבית בשטחים והרשות הפלסטינית[200]. הסעיף האחרון במסמך מפרט משמעויות של הסקירה, והוא מחולק למשמעויות כלליות ומשמעויות פרטניות. במשמעויות הפרטניות, בחלק שכותרתו תחום הסדר הציבורי, כתב היועץ "1) ההסתברות גדלה להיווצרות מאיצים להפרת הסדר הציבורי על רקע אירועים חריגים (בדרך כלל הריגה של ערבים ב'שטחים' או בישראל). סף הרגישות של הערבים משני עברי הקו הירוק הולך ונעשה נמוך יותר. במקביל, גדלים תחושת ההזדהות ותחושת הבטחון העצמי של ערביי ישראל. 2) בהקשר זה ניתן להניח כי, כשלון מוחלט של התהליך המדיני עלול לגרום להתפרצויות אלימות ב'שטחים' ואחריהם גם בקרב המגזר הערבי בישראל". מסמך זה הופץ בין היתר למפכ"ל, לשר לבטחון פנים ולגורמים בכירים במשרד.

 

             רוח דומה מנשבת ממסמך נוסף של תת ניצב לוי מיום 24.6.98[201].

 

180.       ביום 14.12.99 התקיים דיון אצל השר לבטחון פנים בנושא ערביי ישראל[202]. בישיבה נכחו השר, המפכ"ל, ראש המטה המבצעי של השר, קציני משטרה בכירים ויועץ המפכ"ל לענייני ערבים. המפכ"ל ציין, כי "בחברה הערבית גבר פוטנציאל האלימות. ראינו זאת בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ובסכסוכים בין מוסלמים לנוצרים. לכן דפוס המחאה שלהם אלים". הוא הוסיף, כי "המנהיגות מחפשת תחומי חיכוך וקונפליקטים ומשתמשת בהם להתססה. כולם מתיישרים לפי הגורם הקיצוני ביותר. [אני] חושש שבעתיד הקרוב לאור התהליכים המדיניים תהיה החמרה בפעילות ובהפרות סדר, וזאת על מנת למשוך תשומת לב ולהשיג תקציבים".

 

181.       ביום 8.4.00 שלח תת ניצב לוי למפכ"ל מסמך שחיבר וכותרתו "אי שקט במגזר הערבי בישראל"[203]. לדברי תת ניצב לוי, הוא הכין את המסמך לבקשת המפכ"ל, לאחר שבפגישת עבודה של השניים ביום 6.4.00 הוא סקר בפני המפכ"ל סימנים של אי שקט במגזר הערבי[204]. בפתיח של המסמך כותב היועץ "לאחרונה ניכרים סימנים של אי שקט במספר מוקדים במגזר הערבי בישראל. בתוך כך, בולטת פעילותם של גורמים שונים המנסים 'להצית' את האוכלוסייה הערבית ולהניעה לקיים פעילות מחאה, מרדנות ואף פעילות אלימה כלפי השלטונות". בסיום המסמך, בסעיף הערכה והמלצות, כותב היועץ, כי "האוכלוסייה הערבית בישראל נמצאת בתהליכים מואצים של פלסטיניזציה והתבדלות מהמדינה. שעת האמת בעניין זה מתקרבת". ועוד הוא כותב "בהתפתחויות האחרונות במגזר הערבי קיים פוטנציאל להתדרדרות ביחסים בין השלטונות לאוכלוסייה עד כדי עימותים אלימים מקומיים שיובילו לגל מחאות בכלל המגזר הערבי בארץ".

 

182.       מה שהעלה לדיון את נושא ההסלמה במגזר הערבי בעוצמה מיוחדת בשנת 2000, היו אירועים אשר אירעו במגזר זה החל בחודש מארס 2000. המדובר ברצף של אירועים, שתחילתם ביום האדמה 2000, המשכם בהפגנות סוערות של סטודנטים ערבים בקמפוסים שונים, ואחרי כן אירועים אלימים ביום העצמאות, ואירועים קשים ביום שכונה "יום הנכבה". סידרה זו של אירועים הולידה אצל גורמי ההערכה מחשבה, כי מתרחש לנגד עיניהם תהליך מסוכן, אשר הולך ומחריף, וסופו עימותים קשים עם אזרחים מהמגזר הערבי. נעמוד עתה על עיקרי הראיות מהן עולה הערכה זו.

 

183.       ביום 1.5.00 העביר השר לבטחון פנים לראש הממשלה סיכום של הדיון שנערך ב-18.4.00 ונזכר לעיל. בעקבות הדיון האמור, פנה מ"מ ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים למזכיר הצבאי של ראש הממשלה, במזכר שכותרתו "ערביי ישראל". במזכר, אליו צורף סיכום הדיון הנדון, ביקש השר מראש הממשלה לזמן בדחיפות דיון בנושא ערביי ישראל, בין היתר בשל ההתרחשויות האחרונות ביום האדמה, ריבוי מוקדי החיכוך וההקצנה בהתבטאויות השונות ובתקשורת הערבית.

 

184.             בתאריך 12.5.00 הוציא אגף המודיעין/מחלקת המחקר מסמך הנושא את הכותרת "אי שקט ועליית מדרגה בפעילות המגזר הערבי ישראלי"[205]. מתחת לכותרת נכתב "לדיון מפכ"ל 15.5". נראה, שהכוונה היא לדיון שהתקיים אצל המפכ"ל, לא ביום 15.5.00 אלא ביום 21.5.00, בנושא אי השקט במגזר הערבי. בסעיף הראשון של המסמך, הנושא את הכותרת "רקע", נכתב, בין היתר, כי "מאז אירועי ה-30.3 מסתמנת מגמה של אי שקט, בלשון עדינה, בקרב המגזר הערבי בישראל אותה יש לראות, לטעמנו, אף כמגמת הקצנה." בהמשך נכתב "התמונה המצטיירת באירועים השונים: דפוסי ומתווי פעילות של מיני-אינתיפאדה". בהמשך המסמך נכתב, כי "בחינת היקף האירועים, נושאי המחאה, הלכי הרוח וההתבטאויות מצביעים על התעוררות ועליית מדרגה בפעילות הסדר הציבורי של מגזר זה. התחושה הרווחת הינה של תהליך התבדלות המגזר והקצנה בפעילותו נגד הממסד". בסעיף "סיכום וצפי" נכתב, בין היתר, כי "בהתאם לציר זמן ההתקדמות המדינית ואי העשייה הישראלית לעצירת תהליך ההתבדלות וההקצנה בקרב חוגים שונים במגזר הערבי ישראלי קיימת אפשרות לכך שנהיה עדים להתגברות המאבק. בראשית, על ידי הניצים שבמגזר תוך התבססות על ה'שבאב' והמיליטנטים תוך הצטרפות האינטלקטואלים, וכלה במגזר כולו". בסיום המסמך, בסעיף "המלצות", נכתב, בין היתר, כי "בהתפתחויות האחרונות במגזר הערבי ישראלי טמון פוטנציאל רב לאלימות". מסמך זה הועבר לראש אמ"ן ולסגנו.

 

185.             בתאריך 16.5.00 הוציא היועץ לענייני ערבים של המפכ"ל מסמך שעניינו "הקצנה בקרב המגזר הערבי בישראל"[206]. במסמך סוקר היועץ את ההתפתחויות במגזר ואת הסיבות להקצנה. בסיום המסמך, בסעיף הסיכום, כתב היועץ "עם זאת, בהתפתחויות האחרונות במגזר הערבי קיים פוטנציאל להידרדרות ביחסים בין השלטונות לאוכלוסייה עד כדי עימותים אלימים מקומיים שיובילו לגל מחאות בכלל המגזר ולעימותים קשים עם השלטונות".

 

186.             בעקבות הוצאת המסמך התקיים ביום 21.5.00 דיון אצל מפכ"ל המשטרה בנושא אי השקט במגזר הערבי[207]. היועץ לענייני ערבים של המפכ"ל ציין בדיון, בין היתר, כי "אלימות משתלמת. זה לקח שהם למדו. חכם, לאט ובהתשה ואתה משיג את שלך. לומדים מהחיזבאללה, מעטים כנגד רבים". כל הדוברים, ובהם בכירים מאגף המודיעין ומן המחוזות השונים, תיארו מצב של אי שקט והסלמה במגזר הערבי, ומקריאת המסמך עולה הרגשה של מצב חירום בכל הנוגע לערביי ישראל.

 

187.       בדיון שנערך ביום 30.5.00 השתתפו אנשי מודיעין מן המשטרה ומשירות הביטחון הכללי. הרקע המיידי לדיון היה חשש מפני מהומות רחבות היקף במגזר הערבי, בעקבות כוונה לבצע הריסה של שלושה בתים באזור סח'נין. תת ניצב לוי ציין בדיון כי אירועי יום האדמה בסח'נין[208], הפגנות הסטודנטים, החרמת יום העצמאות והאירועים האלימים בו, אשר כללו שריפת דגל המדינה ואירועי הנכבה, הם כולם אירועים המבטאים הקצנה במגזר הערבי. על רקע זה, ציין היועץ ביחס למגזר הערבי כי "אין מדובר בשטח כבוש אך הסימנים הם לכיוון של הדרדרות חמורה". עוד אמר, כי "בעיית ערביי ישראל אינה חדשה, אולם בחודשים האחרונים ניכרת החמרה בהיקף ובעוצמה של האירועים".

 

             בסיכום השר לדיון זה, ציין השר כי הוא חושש מפני "אינתיפאדה", כהגדרתו, במגזר הערבי. השר אמר, כי "בעיית סח'נין קשה ואם לא יהיה ביטול צווים או התערבות של ראש הממשלה, לא יהיה מנוס מביצוע, וזאת חרף ההשלכות הצפויות. עניין זה יחודד בפני ראש הממשלה, כולל ההשפעות שיהיו לאירועים בנושאים פנימיים ובנושא תהליך השלום. [אני] חושש שצפויה אינתיפאדה פנימית". עוד נאמר, כי סיכום הדיון בצירוף דוחו"ת מפכ"ל ושב"כ יוגשו לראש הממשלה.

 

188.       בחודש יולי 2000 התקיימה ועידת קמפ דייוויד, בה נטלו חלק נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויאסר עראפת, ראש הרשות הפלסטינית. מטרת השיחות היתה, להגיע להסדר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים. קודם לוועידה ובעקבותיה התקיימו דיונים והערכות-מצב במשטרה, מהם עולה מודעות לצורך בכוננות ובמוכנות גבוהות, גם באשר לזירה של ערביי ישראל, בשל החשש שכשלון השיחות עלול לגרום להידרדרות מול הרשות הפלסטינית ואף למלחמה[209]. ביום 27.7.00 התקיימה ישיבה במחוז הצפון שנושאה "אישור תוכניות למחוז הצפוני בראשות המפכ"ל לתרחיש קסם המנגינה"[210]. ראש אגף המבצעים במטה הארצי, ניצב יהודה בכר, ציין בישיבה, כי "השטח רווי אדי דלק ולכן אנחנו צריכים להיות רגישים, להפעיל שיקול דעת ולהימנע מאירועי ניצוץ (הריסות וכו')". הוא הוסיף, כי "צריכים להיות ערוכים לנוהל קרב קצר". בסיכום אותה ישיבה אמר המפכ"ל, כי "אנחנו בשלב האי וודאות. יש אין סוף תרחישים שיכולים להתפתח", וכי "תרחיש שבו יהיו הרבה הרוגים ופצועים לפלסטינאים יכולים לעורר את ערביי ישראל".

 

             בהמשך לאווירת חירום המשתקפת בישיבות האחרונות, אמר המפכ"ל בעת הישיבה השבועית של סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה, בתאריך 31.7.00[211]: "השבועות הקריטיים יהיו סוף אוגוסט עד סוף ספטמבר. סביר להניח שהרחוב, הן היהודי והן הפלשתינאי, יהווה בבואה להישג הסכם אם לא." ועוד הוסיף, כי "אירוע בצד כזה או אחר יכול לטרוף את הקלפים". שבועיים אחר כך, בישיבת סגל הפיקוד ביום 14.8.00, אמר המפכ"ל, כי "סביר להניח כי בתחילת חודש ספטמבר יתחיל הסד"צ [אירועי סדר ציבורי]". בשלב זה אין כל ויכוח על כך שהמדינה והמשטרה עומדים בפני תקופה של מהומות. הדבר ברור. כל שנותר הוא, לאתר את המועד בו יפרצו המהומות. באותה ישיבה אומר גם המפכ"ל כי "בכל הערכת מצב הר הבית הוא המוקד".

 

             עד כאן לחלק מהאמירות וההערכות במסגרת המשטרה, אשר צפו אירועים במגזר הערבי, בפרק הזמן עד מספר ימים לפני אירועי אוקטובר.

 

189.       על האירועים במגזר הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2000, נתן את דעתו גם שירות הביטחון הכללי. בדיון שקיים בעקבות האירועים הנזכרים של תחילת שנת 2000, נדונה השאלה אם צפויה אינתיפאדה במגזר הערבי. העלאתה של שאלה זו, במועד בו הועלתה, מלמדת כי לדידם של המעריכים חל שינוי בכל מה שקורה במגזר הערבי, המצריך דיון וליבון. בסיכום הדיון האמור, שנערך במרחב הצפוני של השירות, היתה ההערכה כי באותו שלב אין צפויה אינתיפאדה, כפי שמונח זה מוכר מן האירועים שהתרחשו בשטחים בשנים 1987-1991. הכוונה היתה, כי אין צפויה התקוממות עממית כוללת נגד מוסדות השלטון והמדינה תוך גילוי אלימות והקמת מוסדות חלופיים. ברוח זו העיד ראש המרחב הצפוני של השב"כ גם בפני הוועדה[212].

 

             עם זאת, ציין ראש המרחב בדיון האמור, כי מול אירועים נקודתיים קיצוניים, למול אירוע חמור בהר הבית, יתכן פרץ אלימות חריג בהיקפו ובעוצמתו. ראש המרחב העיד, כי תרחיש זה התממש באירועי אוקטובר. הוא גם הסביר, כי "...אלימות חריגה היתה בעבר, קרתה באוקטובר ותקרה בעתיד לדעתי גם פעמים נוספות. עד כמה היא מתרחבת ונהיית יותר אלימה, זו תוצאה של הרבה מאד מרכיבים שאף פעם אי אפשר להגדיר ולצפות את כולם מראש"[213].

 

             על רעיון זה, שלפיו אין אפשרות לצפות מראש את פרטי האלימות ואת מידת התפרשותה או עוצמתה, עמדנו לעיל.

 

190.       בדיון שהתקיים במסגרתו של שירות הביטחון הכללי ביום 14.9.00, בהשתתפות ראש השב"כ והמפכ"ל, הועלתה לדיון דרך האלימות שנוקטים גורמים מן המגזר הערבי. דובר על דינמיקת ההקצנה הקשורה באלימות במגזר זה. המפכ"ל דיבר על החיכוך היומיומי בו נמצאת המשטרה עם המגזר, חיכוך אשר הולך ונעשה אלים. בסיכום של אותו דיון נאמר ברורות, כי "בשנתיים-שלוש האחרונות תם עידן האירועים המקומיים/ הגזרתיים של ערביי ישראל. כל אירוע מקומי הופך מיד לאירוע לאומי/לאומני. ההתגייסות הינה טוטלית. כל אירוע כזה מקבל 'תעודה' של חברי הכנסת וכן של המנהיגים הקיצוניים - שילוב זה הינו קבוע ומתעצם".

 

191.       בהמשך לדיון במרחב הצפוני במאי 2000, התקיים דיון בראשות ראש שירות הביטחון הכללי, וזאת - כהכנה לדיון בראשות ראש הממשלה בעניין ערביי ישראל. בסיכום הישיבה ציין ראש השירות את הדמיון בין אירועים שהתרחשו בטרם פריצת האינתיפאדה בשטחים בשנת 1987, לבין אירועים שהתרחשו עובר לישיבה האמורה. הוא ציין, כי התפתחויות שונות, ובהן הנסיגה מלבנון, עלולות להאיץ התקוממות נרחבת של ערביי ישראל[214].

 

192.       לאשר עלול לקרות במגזר הערבי התייחס באותה תקופה גם היועץ לענייני ערבים, ד"ר אלי רכס. במכתב ששלח לראש הממשלה ביום 18.4.00 עמד על כך, שהאירועים ביום האדמה ובאוניברסטאות הם "עדות למצב הנפיץ"[215]. הוא הוסיף, כי "לא אופתע אם מחר יידרדר המצב בקרב הבדווים בדרום, או סביב אחת מסוגיות הקרקע הרבות העומדות על הפרק...". ד"ר רכס עמד על "מפלס זעם גואה והולך" במגזר הערבי, על רקע היעדר נכונות, בדרג המיניסטריאלי, לקבל את הצורך לבצע שינוי של ממש בהקצאת משאבים. התייחסות זו של היועץ זכתה לתגובה לקונית, המאשרת בתודה את קבלת המכתב על תוכנו.

 

193.       סמוך לאירועי אוקטובר, הביעה המועצה לביטחון לאומי, אשר גם היא עסקה באפשרות של הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית, בפני ראש הממשלה דאגה מפני התפרצות אלימה במגזר הערבי. כך עולה ממסמך של המועצה, אשר נמסר לראש הממשלה, ונשא את התאריך 18.9.00. עניינו של מסמך זה ב"מהלך לבלימת ההסלמה מול ערביי ישראל"[216]. המסמך עומד על כך, ש"גובר המתח ביחסים בין רשויות השלטון ואזרחיה היהודים של מדינת ישראל לבין האוכלוסייה הערבית, לרוב בהובלת מנהיגותה הפוליטית". המסמך עומד על כך, ש"מתח זה עלול להסלים בזמן הקרוב באופן מהיר ופתאומי, כתוצאה מהשלכת התפתחויות במסלול הפלסטיני - הן בהסדר והן בעימות - על רקע הכרזה חד צדדית". בשל כך, נאמר במסמך, כי "חשוב לנסות לעצור הידרדרות מהירה כזו מבעוד מועד".

 

ראוי לעיין גם במסמך של המועצה לביטחון לאומי מיום 26.9.00, תאריך סמוך ביותר לתקופת אירועי אוקטובר[217]. מסמך זה מתאר את הערכותיה של המועצה לגבי הצפוי במקרה של הכרזה על מדינה פלסטינית. המועצה לביטחון לאומי חזתה, כי "פעילויות אזרחי ישראל הערבים, עשויות לשאת אופי דומה, אך בעוצמה גבוהה יותר, לפעילויות שננקטו על ידיהם בעתות המשבר הקשות של תקופת ה'אינתיפאדה'"[218]. נאמר, כי עוצמת התגובות תלויה במצב שיתפתח, והיא עלולה לכלול הפגנות אלימות, חסימת צירים, פגיעה במוסדות מסמלי שלטון כמו תחנות משטרה, סניפי בנק ודואר. עוד צוין, כי "תגובת ישראל לפעילות הפלסטינית [עלולה להביא] תגובת-נגד פלסטינית, הסלמה והתרחבות רבתי של פעולות איבה ב'שטחים' ... [ואלו] עשויות להעצים את אופי המחאות/פעילויות של ערביי ישראל; וככל שיירבו נפגעים פלסטינים, כן תגבר עוצמת התנגדות ערביי ישראל, וזאת תוך סחיפת יותר ויותר מתונים לביצוע הפרות סדר אלימות". נאמר גם, כי "תרחיש בו עשויים להיות מעורבים (וכן להיפגע) גם ערבים ישראלים אגב מהומות ביישובי הערבים הישראלים או בירושלים, עלול להעצים את מודוס התגובה של ערביי ישראל". ימים אחדים בלבד לאחר מכן התממשו עיקרי התחזיות האמורות באירועי אוקטובר.

 

194.       עד כאן עמדנו על דברים שהושמעו בגופי ההערכה המוסמכים, ואשר זיהו עוד קודם לכן, אך בעיקר במהלך שנת 2000, עד סמוך לפני אירועי אוקטובר, תהליכים של שינוי מהותי אשר יצרו סיכון ל"מעין-אינתיפאדה". ההתבטאויות בהן משתמשים הדוברים השונים הן שונות, אך עם זאת, תוכנן המהותי דומה: בחודשים הראשונים של שנת 2000 ניכר סיכון מוגבר לאירועים אלימים נרחבים במגזר הערבי. מדובר בתהליך אשר הלך וקיבל משמעות דחופה, תוך הערכה כמעט ודאית שאירועים חמורים צפויים במגזר הערבי. הרחבנו מעט בנושא זה, כדי להצביע על כך שהעומד לקרות היה ברור לגורמים המוסמכים במשך חודשים ארוכים. העילה המיידית המדויקת והמועד המדויק, לא היו ידועים באותם חודשים. במסגרת ההתייעצויות הרבות הוזכר גם המועד של סוף ספטמבר כמועד אפשרי לאירועים כאלה, והוזכרו גם מקורות ומוקדים אפשריים למהומות, והם הר הבית או המהומות בשטחי יהודה שומרון ועזה.

 

             על רקע כל זה אף יזם השר לבטחון פנים דיון דחוף במעמד ראש הממשלה. לכתחילה נקבע הדיון בדחיפות לחודש מאי 2000. בסופו של דבר, לא יצא הדיון אל הפועל במועד זה. הוא נדחה פעמים אחדות והתקיים בפועל רק לאחר אירועי אוקטובר 2000. לנושא הדיון במעמד ראש הממשלה, אשר לא התקיים, ולמטרותיו של הדיון, נתייחס במקום אחר[219].

 

195.       על התהליך והצפי, שעליהם עמדנו לעיל, ניתן ללמוד גם מתרגילים שנערכו במשטרה. במשך השנתיים שלפני פרוץ האירועים, נערכו מספר תרגילים משטרתיים גדולים. התרגילים בוצעו תחת שם הקוד "קסם המנגינה". מדובר בתכנית עבודה למימוש היערכות המשטרה למקרה שהרשות הפלסטינית תכריז חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית. ניתן ללמוד מתוך התרחישים שתוכננו לאותם תרגילים בפני מה האמינה המשטרה שהיא עתידה לעמוד, ומה היו האירועים, אשר לדעת מכיני התרגילים - אנשי המשטרה, עלולים להתרחש, ולקראתם על המשטרה להתכונן.

 

196.       בין התרגילים ניתן למנות את "שינה טרופה"[220], אשר נערך בימים 17.6.98
ו-18.6.98; משחק מלחמה "חליל צד", שנערך ביום 17.2.99[221]; "שינה טרופה 2"[222], אשר נערך בימים 20.10.99-19; "דרך הצפון"[223], שהתקיים ביום 12.7.00; "דרך ארץ"[224], שנערך ביום 8.8.00. כל אלה כללו תרחישים של עימותים עם הערבים בישראל, על רקע של עימות עם הרשות הפלסטינית. דפוסי העימותים בתרחישים דומים, מוקדי העימות חוזרים על עצמם, ועוצמת האירועים ורמת אלימותם נמצאות במגמת עלייה בולטת ככל שמתקדמים בזמן לקראת שנת 2000 ובמהלכה. לא נפרט כל תרגיל ותרגיל ונסתפק בהבאת פרטים על התרגיל האחרון, שהיה במתכונת משחק מלחמה, נשא את הכותרת "רוח סערה", פחות מחודש לפני אירועי אוקטובר.

 

197.             במסגרת ההכנות לפקודת "קסם המנגינה", שעיקרה הכנת המשטרה לקראת אירועים העלולים לנבוע מהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית, התקיים בתחילת ספטמבר 2000 משחק מלחמה תחת הכותרת "רוח סערה". משחק המלחמה נועד לתרגל את הקצונה הבכירה של המשטרה בהתמודדות עם התרחישים הצפויים עקב אירוע אפשרי של הכרזה חד-צדדית כאמור. השתתפו בו קציניה הבכירים של המשטרה, יחד עם בעלי תפקידים בכירים מן הצבא ומן המועצה לביטחון לאומי, וכן השר לבטחון פנים ובעלי תפקידים בכירים במשרדו. במסגרת משחק המלחמה נצפו תרחישים קשים אצל ערביי ישראל, במתכונת ובהיקף דומים לאלה שהיו באירועי אוקטובר[225]. עיקרי ההערכות עליהן התבסס משחק המלחמה יפורטו להלן.

 

             ביסוד משחק המלחמה עמדה ההערכה כי הצבת ירושלים במרכז המשא ומתן עם הפלסטינים הופכת את הסוגיה לרגישה במיוחד, והיא תרכז סביבה מאבק על סמלים וריבונות. ההערכה היתה, כי אזרחי ישראל הערבים עלולים להצטרף למאבק ככל שתגובת ישראל על ההכרזה תהיה מיליטנטית יותר. התרחיש כלל פנייה מצד ערפאת לערביי ישראל להכיר במדינת פלסטין ולהזדהות באורח פעיל עם המדינה החדשה. הצפי היה, שאזרחים ערבים של מדינת ישראל יגלו מעורבות פוליטית ויקראו למדינת ישראל להכיר בפלסטין, וכי ועדת המעקב העליונה תכריז על שלושה ימים של שביתה כללית במגזר.

 

             התרחיש מניח[226], בין היתר, כי בתחום המחוז הצפוני, כל המגזר הערבי יהיה בשביתה כללית. בשעת הצהריים תהיה אמורה להתקיים הפגנה של 10,000 משתתפים באזור סח'נין ליד בסיס לשם. בתרחיש נזכרת גם כוונה של מפירי סדר לפרוץ לכיוון תרדיון, איזור התעשייה שליד סח'נין, ולהגיע לצומת כביש 805.

 

             על פי התרחיש, בסמוך לצומת אום אל-פחם יבוצעו זריקות אבנים על כלי רכב חולפים, וכביש 65 יהיה חסום כתוצאה מהבערת צמיגים בצומת. התרחיש צפה, כי במקום יהיו 5,000 מתפרעים, והוא כולל פגיעה קטלנית בנוסעת יהודייה אשר עוברת במקום ונהרגת כתוצאה מן האירועים. בתרחיש מוצגים גם אירועים של הפרות סדר המוניות בנגב (רהט וכסייפה), ביישובים ערביים נוספים, וכן התפרעויות ביפו.

 

             על פי התרחיש, היו האירועים צפויים להימשך ימים אחדים, במגמת הסלמה. האירועים שנצפו היו נרחבים. אכן, על רקע פריסתם הרחבה של האירועים, ציין מפקד המחוז הצפוני, בהתייחסותו לתרחישים, כי קיים קושי בהתמודדות במקביל בכל איזורי פוטנציאל ההתלקחות. אגב, הערה זו של המחוז הצפוני מלמדת, שאין יסוד לטענה, שהמשטרה סברה, כי יש בידה די כלים על מנת להתמודד עם האירועים החמורים שנצפו בתרחיש האמור.

 

198.       יש להוסיף ולהעיר, כי בדברי הסיכום למשחק המלחמה[227] התבטא השר לבטחון פנים, בהתייחסו לתרחישים שהועלו במסגרת משחק המלחמה, כי "פה אנחנו מדברים על משהו שיכול להיות בהחלט סביר". בהערה אחרת, הזהיר מפכ"ל המשטרה במשחק המלחמה כי יציאה של ערביי ישראל לרחובות, באווירה הקיימת, יכולה להגדיל בהרבה את עוצמת העימות. לדבריו: "...אם ערביי ישראל יצאו לרחובות יהיה עימות, כי היום על תרחישים יותר קטנים, של הריסת בית, של סגירת או אי תשלום משכורות ... במתח הקיים היום, אנחנו רגילים לנקודות עימות. תוסיפו לזה, אם יהיו תרחישים מהסביבה, עוצמת העימות תהיה הרבה הרבה יותר גדולה. כעת, זה מתגלגל, זה מאד מאד מיליטנטי...".

 

             יוער, כי העתק מעיקרי הסיכום של תרגיל "רוח סערה" הועבר, לאחר משחק המלחמה, למזכיר הצבאי של ראש הממשלה[228].

 

199.       עיון בפרטי התרחישים, אשר נמנו לעיל, מלמד עד כמה אלה דומים לאירועים אשר אכן קרו באירועי אוקטובר. חוזר ונשנה הצפי לאירועים אלימים בצומת אום אל-פחם, באזור סח'נין, בנצרת, וכן במקומות רגישים אחרים. מוזכרת גם האפשרות של אירועים במספר רב של מקומות בו-זמנית. ניכר מכל הראיות, שנזכרו לעיל, שההסלמה בתגובות המגזר הערבי עלתה עם הזמן, וכן שהיתה ידיעה על כך שהשיח של המגזר הערבי הפך אלים יותר, וכי בנסיבות מסוימות קיימת אפשרות לאלימות רבה מצד המגזר הערבי. אכן, סקירת התרחישים שבתרגילים מלמדת, כי המשטרה ידעה והבינה שעליה להכין את עצמה לאירועים קשים שיפרצו במגזר הערבי. לפיקוד המשטרה היה ברור, כי ערביי ישראל לא יעמדו מנגד אם יתרחש אירוע חריג ברשות הפלסטינית. המשטרה צפתה גם, שההשתתפות של ערביי ישראל תבוא לידי ביטוי בשביתה כללית, בעצרות ובהפגנות, שיובילו להתפרעויות ולמהומות. סדרת התרגילים נועדה להכין את המשטרה לאותם תרחישים של מהומות, לסייע לה להבחין ברקע בו הן עומדות לפרוץ וגם להכין את המענה הטוב ביותר להן אם יתרחשו.

 

200.             ויודגש, תרחישים אלה שנדונו במסגרת משחק מלחמה "רוח סערה" לא היו פרי הדמיון. הם היו מבוססים על הערכות מודיעין. ניצב חיים קליין, ראש אגף המודיעין במשטרה, ציין בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה[229], כי אגף המודיעין תכנן, ביחד עם מנהלת התרגיל, את התרחישים. בהתייחסו לתרגילים אלה, ובהשוותו את התרחישים שהועלו בהם לאירועים שהתרחשו בפועל באוקטובר 2000, אומר ניצב קליין במפורש, כי: "התרגיל של 'רוח סערה', וגם 'דרך ארץ', מראה שאת התרחישים ראינו. זה היה על רקע מגמות ההקצנה שראינו בשטח. התרחישים ב'דרך ארץ' ו'רוח סערה' הם ביטוי לזה שראינו את ההקצנה ואת התרחישים הצפויים. אני לא בטוח ששנתיים לפני כן היינו מגיעים לתרחישים כאלה. התרחישים שבתרגיל הזה הביאו לביטוי את הפוטנציאל שגלום באירועים ... כן ידענו לומר ב'רוח סערה' שאירועים במגזר הערבי יכולים להגיע לנקודות מסוימות ... תרחישי 'קסם המנגינה' המחישו שראייתנו את המתרחש במגזר הערבי, היתה נכונה"[230].

 

201.       לא נעלם מעיני הוועדה, כי תרחישי "רוח סערה" נגעו להכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית. בתחילת אוקטובר, לא היתה הכרזה כזו. ברם, אין בכך כדי להחליש את הרלוונטיות והחשיבות של תרחישים אלה בכל הנוגע לפוטנציאל האירועים במגזר הערבי. התרחישים שעוצבו הצביעו על פוטנציאל זה באופן קרוב. עם זאת, הם לא הגבילו את אפשרות מימושו של הפוטנציאל האמור רק להכרזה חד-צדדית. לעניין זה ניתן להפנות למסמך המסכם שנשלח למזכיר הצבאי של ראש הממשלה[231], לפיו מטרת משחק המלחמה היתה לעסוק בבעיות אשר עלולות לנבוע מהידרדרות בשטחים, כתוצאה מפיצוץ במשא ומתן עם הפלסטינים או מהכרזה חד-צדדית שמסלימה מצב. היינו - הכרזה חד-צדדית היתה טריגר אפשרי, אך לא יחיד, לאירועים שנצפו. אירוע ההדק (הטריגר) הכללי לאירועים מסוג זה היה הידרדרות במצב בשטחי הרשות הפלסטינית.

 

             על רקע זה יש חשיבות רבה לעובדה, כי היה קיים צפי בתקופה עובר לאירועי אוקטובר להידרדרות חמורה בשטחי הרשות הפלסטינית. צפי כזה עולה מגרסתו של מר ברק. בסיכומיו מציין מר ברק, כי סוף ספטמבר 2000 היה נקודה קריטית במשא ומתן עם הפלסטינים, בה ניתנה על ידי ישראל "הזדמנות אחרונה" למשא ומתן. לטענתו, בימים שבין סוף ספטמבר לתחילת אוקטובר 2000 היתה כבר סכנה שהמשא ומתן עומד לקרוס. מר ברק מבהיר, כי העריך שקריסת המשא ומתן המדיני תביא בעקבותיה התפרצות של אלימות חסרת תקדים בשטחים וכן פעולות טרור חמורות. מר ברק צפה, לטענתו, והתריע בפני אחרים, כי האלימות תגבה מחיר כבד של הרוגים רבים משני הצדדים גם יחד.

 

             תרחיש מסוג זה, אותו צפה מר ברק עובר לאירועי אוקטובר, שייך במישרין למסגרת התרחישים שעשויים להוות אירוע הדק לאירועים המפורטים בתרגיל "רוח סערה". ניתן לומר, במלוא הזהירות, כי צפי לאירועים כה חמורים בשטחים שקול, מבחינת הקרנתו על ערביי ישראל, לפחות לצפי להכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית. אכן, ההערכה שיהיו אירועים קשים בקרב ערביי ישראל בעקבות הכרזה חד-צדדית היתה קשורה קשר עמוק לאלימות קשה בשטחים, שתבוא בעקבות הכרזה כזו. לא ההכרזה כשלעצמה היתה צפויה לחולל אירועים אלימים בקרב ערביי ישראל, כי אם האלימות בשטחים, שנצפתה כחלק אינטגרלי מהכרזה כזו.

 

             נוכח התהליכים, שעברו על המגזר הערבי בתקופה עובר לאירועי אוקטובר, ובמיוחד במהלך שנת 2000, קיומו של צפי בפועל לאירועים כה קשים בשטחי יהודה שומרון ועזה, גורם לכך כי חובה שיתנו את הדעת בדחיפות לנגזר ממנו אל מול המגזר הערבי בתחומי מדינת ישראל.

 

202.       ראינו לעיל, שהאירועים משך התקופה שלפני אירועי אוקטובר, ועד מועד סמוך אליהם, הצביעו על מגמה צפויה של הסלמה ואלימות רחבת היקף במגזר הערבי. האירועים בשלושה הימים שקדמו ל-1.10.00, עליהם עמדנו לעיל, הביאו למימוש התנאים שיש להם הפוטנציאל להסלמה. אירועים אלה כללו את עליית שרון להר הבית ביום 28.9.00 והמסרים המסלימים הקשים שהועברו במגזר הערבי עקב כך. הם כללו גם את האירועים ב-29.9.00 על הר הבית בהם נהרגו שבעה פלסטינים ורבים נפצעו. אירועים כאלה על הר הבית הם מירשם מוכר לתגובות קשות במגזר הערבי, וראינו לעיל שזו תופעה צפויה ומוכרת.

 

             ביום 30.9.00 נצברו גורמים נוספים אשר היה בהם כדי לזרז ולהסלים את הצפוי לקרות. בתאריך זה נמשכו העימותים החמורים ביהודה ושומרון שהסתיימו במותם של פלסטינים לא מעטים, וכן בפציעה של רבים מהם. אף אירועים מסוג זה, כפי שראינו, יש בהם כדי לגרור תגובות אלימות במגזר הערבי. נוסף לכך, הוקרנו בשידורים חוזרים בטלוויזיה תמונות של הילד מוחמד אל-דורה אשר מצא את מותו באזור עזה. נוסף לכל אלה, ביום 30.9.00 הוכרז על שביתה כללית ליום המחרת במגזר הערבי וכן על תהלוכות בכל היישובים הערביים. משמעותה הכמעט בלתי נמנעת של יציאה כזו לרחובות, על רקע כל המתואר לעיל, ועל רקע ניסיון העבר, היא סגירת צירים, יידוי אבנים על כוחות המשטרה ועימותים קשים של מתפרעים מהמגזר הערבי עם כוחות המשטרה. עדים לא מעטים מבין גורמי הביטחון שבאו בפנינו, הבהירו והודו במפורש שהאירועים כשלעצמם היו צפויים גם צפויים. רק עוצמתם והיקפם המדויקים לא נצפו על ידם.

 

203.       אכן, על הצפי של אירועי אוקטובר, בעיקרם, ניתן ללמוד מכך שרבים העידו על שבעצם לא הופתעו מהם, ביניהם גם גורמי הערכה וגורמי ביצוע. כך, למשל, העיד ראש אגף המודיעין במשטרה, ניצב חיים קליין, כי חסימת כביש ואדי עארה, יידוי בקבוקי תבערה, מעשי אלימות, ניסיונות לעלות על יישובים יהודיים, עלייה על מתקן לשם באזור סח'נין, כל אלה נצפו קונקרטית על ידי אגף המודיעין בהקשרים שונים. ניצב קליין העיד, כי אגף המודיעין של המשטרה לא היה מופתע ממה שהתרחש באירועי אוקטובר 2000. קליין ציין, כי לדעתו "...את האלמנטים השונים שבאו לידי ביטוי באירועים ראינו. השתוללות אלימה והמונית, התעמתות קשה עם המשטרה, תקיפת שוטרים, גרימת נזק רב. שימוש באמצעים כלפי המפגינים. איומים לעלות על יישובים יהודיים, על מתקנים. המרכיבים היו מוכרים וידועים, וגם נצפו שיקרו, בתרחישים, של אירועים בכמה מוקדים". ובמקום אחר הוא אומר, כי "...גם במשטרת ישראל לא היתה צריכה להיות הפתעה. אני חושב שאחת האינדיקציות לכך היא שעיקרי התרחישים, והחמורים בהם, הועלו בשני תרגילים שהיו אמורים להיערך במהלך שנת 2000 לקראת 'קסם המנגינה'"[232].

 

             למען השלמות נציין, כי ניצב קליין העיר, כי "אני בכל זאת חושב, שראינו את הלהבות, אבל בפועל הן היו יותר גבוהות ממה שחזינו. אני חושב שהעוצמה היתה יותר גבוהה ממה שאני צפיתי וראיתי"[233]. דברים אלה דומים או תואמים לדברים שאמר סגנו של קליין בהערכת מצב שהתקיימה ביום 2.10.00 בבוקר, בראשות ראש אגף המבצעים במטה הארצי, ניצב יהודה בכר[234]. סגן ראש אמ"ן של משטרת ישראל עמד על כך, ש"עוצמת האירועים בקרב ערביי ישראל היתה צפוייה, אך לא במינון שבא לידי ביטוי בשטח. מדובר במצב חדש המחייב ביטוי ותרגום מבצעי"[235].

 

204.       באופן דומה לעמדתו של ניצב קליין, ביטא ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי היעדר הפתעה מן המתרחש, עוד בעיצומם של האירועים. בהערכת מצב ביום 1.10.00 בערב, ציין ראש המרחב הצפוני כי האירועים תואמים את תרחישי ההכרזה החד-צדדית של מדינה פלסטינית שיובילו לאלימות בשטחי מדינת ישראל, וכן את התחזית בדבר ההרוגים בהר הבית, כדבר שעלול להדליק את השטח[236].

 

             בהמשך לכך, ביום 2.10.00 בבוקר, הביע ראש המרחב הצפוני היעדר הפתעה מן האירועים, הן מבחינת טיבם, הן מבחינת עוצמתם והן מבחינת היקפם. בדיון פנימי ציין ראש המרחב[237], כי: "צריך לומר שהאירוע של אתמול הוא הגדול ביותר מבחינות כמות המשתתפים והפיזור הגיאוגרפי, מאז קום המדינה … עם זאת, האירוע לא מפתיע. נכון שהעוצמה חריגה - אך בדיעבד גם היא לא הפתיעה. הכתובת היתה על הקיר והדברים הועלו בצורה ברורה בשנה האחרונה (וראה גם הנייר בנושא התגובות הצפויות של ערביי ישראל לאפשרות של הכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית). לא מפתיע שאירועי הר הבית והדרך שהוצגו בתקשורת וכן האירוע בנצרים והילד שנהרג באזח"ע [אזור יהודה וחבל עזה] - אירוע שהשליך רבות וקשות, גרמו לתבערה".

 

             דברים אלה, במשקלם המצטבר, מעידים על צפייה של עיקרי הדברים שהתרחשו בראשית אוקטובר 2000. גם אם עולה מן הדברים פער מסוים בעוצמת האירועים כפי שהתרחשו, לבין מה שנחזה, הפער הוא של מידה, אך לא של סדרי גודל וגם לא של אופן או תוכן. עולה מן הדברים, כי מה שנחזה היה אירועים הדומים להפרות סדר שנראו באינתיפאדה, אם כי לא נחזתה אינתיפאדה ממש, שבמהותה היא התמרדות מתמשכת נגד השלטון.

 

205.       גם השר בן עמי ביטא, בעיצומם של האירועים, היעדר הפתעה מן המתרחש. בריאיון לתקשורת, השיב פרופ' בן עמי לשאלה אם הוא מופתע מהם, כך: "אני לא מופתע, בוא נאמר כך, אפשר בהחלט לראות כבר כמה זמן תהליך בכיוון הזה"[238]. דברים דומים אמר בעדותו. הוא הסכים שהכל צפו שהולך לקרות דבר רציני. לא היתה בעניין זה הפתעה. אך לא ידעו בדיוק "איפה" ו"כמה" הולך לקרות[239].

 

206.       נזכיר, שגם המפכ"ל אמר שהוא אינו הופתע מהתרחשות האירועים. בעדותו בפנינו הדגיש, שלא צפה את עוצמת האירועים, אך צפה את עצם התרחשותם. כך, בריאיון רדיו ביום 3.10.00 הוא אומר: "אני לא הופתעתי מכך שיהיה פרץ אלימות. ברגע שהכריזו על שביתה כללית ועל מחאה במגזר הערבי, על רקע ההסתה שנשמעה, על רקע השידורים ב'קול פלסטין' כולל דברים שנאמרו על ידי ערבים ומנהיגים ישראלים ב'קול פלסטין', היה ברור לי שיהיה פרץ אלימות"[240]. דברים דומים מאוד אמר המפכ"ל וילק בישיבת הממשלה ביום 2.10.00 בבוקר[241]. באותה ישיבה ציין המפכ"ל, שבדיון משותף עם שירות הביטחון הכללי, שהתקיים שבועיים קודם לכן, הם חזו את המתרחש ברגע זה. גם בסקירה שהציג בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-29.10.00, חזר ואישר שאירועים אלימים במגזר הערבי היו צפויים.

 

207.       נשמעה טענה, שהואיל ולא היו ידיעות קונקרטיות ביום 30.9.00 על הצפוי לקרות ב-1.10.00 במגזר הערבי, לא ניתן היה להגיע למסקנה בדבר העומד להתרחש. על פי הטענה, קודם לאירועים כדוגמת אירועי אוקטובר מגיע, בדרך כלל, מידע מוקדם לרכזי המודיעין, או בדרך אחרת, על העומד לקרות.

 

             כבר עמדנו על כך לעיל[242], כי היו מידעים על התפרעויות צפויות ב-1.10.00 במהלך התהלוכות וההפגנות עליהן החליטה ועדת המעקב. מידעים כאלה היו הן לגבי מרחב העמקים והן לגבי מרחב הגליל, שניהם במחוז הצפוני של המשטרה. שמענו מפי מפקדים בכירים במשטרה, שמידעים אלה לא הגיעו לידיעת הפיקוד הבכיר במשטרה. ניצב חיים קליין, ראש אמ"ן במשטרה, העיד[243], כי פרט לאחד מן המידעים כל היתר לא הובאו לידיעתו באותה עת - דבר שהוגדר על ידו כ"תקלה". דוד פרץ, סגן ראש המטה המבצעי של השר לבטחון פנים, מסר בעדותו[244] כי מידעים אלו לא הגיעו לידיעתו בכל מהלך האירועים, למרות שבדרך כלל חומרים מסוג זה מגיעים לידיעתו. גם מעדויות המפכ"ל והשר לבטחון פנים[245] עולה, כי מידעים אלה לא הגיעו לידיעתם.

 

208.       אם אכן מידעים אלה לא הגיעו לידיעת פיקוד המשטרה, הדרג המדיני וגורמי ההערכה, זהו מחדל קשה עד מאוד. המצב ב-30.9.00 היה כזה, שהכל ציפו לבאות, הכל חששו מהתפרצות אלימה ותרו אחר כל בדל מידע. בשטח התרחשו דברים שיכלו לשמש זרזים אפשריים להתפתחות אלימה והכל ביקשו לדעת אם יש ראיות או סימנים לעומד לקרות. והנה, במצב דברים זה, הגיעו ידיעות שהיה בהן כדי להצביע, או לפחות לרמוז, על העומד לקרות, ולסייע סיוע של ממש בהערכת העומד לקרות, אך מידע זה לא הגיע אל יעדו. יתכן שתרמה לכך העובדה, שיום 30.9.00 היה יום שבת ויום חג. יתכן ששאננות והיעדר יוזמה תרמו אף הם לכך שהמידע לא הגיע ליעדו. כך או כך, לא היתה הצדקה למחדל האמור.

 

             לדברינו כאן ראוי שנוסיף שתי הערות. ראשית, לניצב רון היתה ידיעה על המידעים הנזכרים. בעת חקירתו של ניצב רון היתה התייחסות למידעים הנוגעים למרחב העמקים בלבד, והוא העיד שאלה מוכרים לו ואין צורך להראותם לו[246]. אם מקטע זה עדיין לא ברור אם הוא מכיר את המידעים מזמן אמת או שמא ממועד שלאחר האירועים, הדבר מתברר מהמשך חקירתו. כשהוא נשאל על הידיעות שהגיעו, אשר מסרו כי במספר מקומות עלולים לקרות דברים חמורים, ואשר כללו מידע לגבי המגזר הערבי כולו, אין הוא טוען שאלה לא הגיעו לידיעתו. אדרבה, הוא מבהיר שהמעט שידע הוא פרי אותן ידיעות, וכן שאותה אינפורמציה הנוגעת למידע המקומי נמסרה לראש אגף המבצעים בשיג ושיח שהיה לרון במטה הארצי עת ביקש להקצות כוחות נוספים למחוז הצפוני[247].

 

             נוסף לכך, גם ללא המידעים הנזכרים לעיל, די היה באינפורמציה האחרת שהיתה לנגד עיני הגורמים הקובעים, עליה עמדנו לעיל, כדי להביא, ברמה גבוהה של סבירות, לחשש ולצפי לאירועים אלימים ב-1.10.00, ולמודעות לצורך להתכונן בהתאם.

 

209.       לסיכום נושא הצפי ייאמר, כי האירועים שפרצו ב-1.10.00 לא היו בגדר הפתעה. אלה היו אירועים צפויים כללית, אם גם לא בפרטיהם ובעוצמתם, וחובה היתה על הגורמים הממונים, כל אחד במסגרת תפקידו, להתכונן לקראתם. מכיוון שלא ניתן לצפות מראש כיצד יתפתחו אירועים מסוג זה, אסור היה לגורמים אלה לצאת מהנחה שמה שהיה, דהיינו, אירועי אלימות במגזר הערבי בעוצמתם בעבר, הוא שיקרה ולא דבר חמור מהם. חוסר הידע על מה שיקרה בפועל צריך היה להביא לכך שלא תישלל אפשרות התרחשותם של אירועים חמורים מאלה שאירעו בעבר. מה גם, שבימים האחרונים לקראת תחילת אוקטובר הצטברו גורמי רקע וגורמים מיידיים אשר היה בהם להצביע על אירועים קשים העלולים להתרחש במגזר הערבי. האם פעולות המשטרה עובר לאירועי אוקטובר תאמו צפי זה? לשאלה זו נפנה עתה.

 

             בפרק הבא נעסוק בשאלת המוכנות של המשטרה לאירועים מסוגם של אירועי אוקטובר. נעסוק בו בשאלת המוכנות הכללית מבחינת כוח אדם, אימונים, ציוד וכיוצא באלה. לאחר מכן - בפרק ה' - נעסוק בפעולות המשטרה עובר ממש לתחילת אירועי אוקטובר, דהיינו, בשאלת היערכות הכוחות לפעילות ערב ב-1.10.00 נוכח האירועים העומדים ממש בפתח.

פרק ד' -

מוכנות המשטרה לאירועי אוקטובר

 

210.       עמדנו על הגורמים שהביאו והחישו את אירועי אוקטובר. ראינו, כי אירועים מסוג זה נצפו בתקופה שקדמה להתרחשותם ובימים טרם התפרצותם. על רקע זה, יש חשיבות לשאלת מוכנות המשטרה לקראת אירועים אלה. האם היתה מוכנות מספקת מבחינת כוח האדם שעמד לרשותה? מבחינת האימונים שעברו הכוחות? האם היה די בציוד ובתחמושת שעמדו לרשות כוחות המשטרה?

 

             בשאלות אלה נדון בפרק זה.              מבנה הפרק יהיה כדלקמן: תחילה נסקור את המצוקות התקציביות מהן סבלה המשטרה בכלל, ועובר לאירועי אוקטובר בפרט. לאחר מכן נעמוד על מצוקת כוח האדם שעמד לרשות המשטרה, ונתמקד במספר השוטרים המסוגלים לטפל באירועים של הפרת סדר ופיזור המון. בהמשך, נתייחס להכשרת השוטרים לקראת אירועים מן הסוג שהתרחש, ונדון במצב הציוד והאמצעים שעמדו לרשות המשטרה לצורכי הטיפול באירועי סדר ופיזור המון.

 

             ייאמר כבר עתה, כי הקשיים והכשלים בהכנת המשטרה לאירועים מסוג זה השפיעו על אופן התנהלות המשטרה במהלך האירועים ועל דרך טיפולה באותם אירועים, ובסופו של דבר, גם השפיעו על האירועים עצמם - היקפם, התמשכותם ועוצמתם.

 

תקציב המשטרה

 

211.             "המשטרה קטנה על משימותיה", "המשטרה בהידוק חגורה", "המשטרה נקלעה לאחרונה לחוסר מימון כבד בתקציבי הרכש והתפעול השוטף", "החלטות ממשלה ... הנוגעות לעידכון כוחה של המשטרה לצרכים המתגברים ... נשארו מונחות כאבן שאין לה הופכין" - ביטויים אלה ודומיהם הושמעו בפני הוועדה מפי אנשי ממשל ומשטרה רבים. התבטאויות דומות אף נמצאו במסמכים שהוגשו לנו. כל אלה מתארים נכוחה את המצוקה התקציבית הקשה בה היתה נתונה המשטרה בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר.

 

212.       כבר במחצית שנת 1999 נמצאה המשטרה בגרעון תקציבי כבד, שנגרר משנים קודמות ונבע, בעיקר, מנטל תשלום השכר למשרתים במשטרה[248]. חרף השלמות שהגיעו מן האוצר, נפתחה שנת 2000 בגרעון תקציבי של 59,000,000 ש"ח.

 

             חרף זאת, גדל גרעון המשטרה והגיע לכ-200 מיליון ש"ח כבר במחצית שנת 2000[249]. התקציב הכולל של משטרת ישראל לשנת 2000, בהתבסס על תכנית העבודה, היה כ-5.08 מיליארד ש"ח[250]. במעבר לתקציב 2000 נדרשה המשטרה לקצץ את תקן כוח האדם שלה ב-265 תקנים, ותקציב המשטרה קוצץ בכ-150 מיליון ש"ח. תת ניצב דוד צור, אשר שימש עד כחודש לפני האירועים כסגן ראש אג"מ וראש המטה ליחידות המיוחדות, תיאר את המצב בתקציב שנת 2000 כדלקמן:

 

"ביולי 2000 המשטרה עמדה במצב שלא היה די נייר טואלט. היא עמדה בפני קריסה. גרעון של 200 מיליון ש"ח. ניידות עמדו. הדלק עצר ... המפכ"ל בנה יחידות מג"ב אבל לא צייד אותן, לא היה לכך כסף. היה להם נשק בסיסי. חסרים להם אפודים, אין להם ציוד פיזור...".[251]

 

 

213.       דבריו האחרונים של תת ניצב צור אודות יחידות מג"ב שבנה המפכ"ל, מתייחסים להחלטת המפכ"ל בינואר 1998 על הקמת 11 יחידות מיוחדות חדשות. תפקידן העיקרי של יחידות אלה היה לטפל בפשיעה ולשמור על הסדר הציבורי. היחידות הן: רותם מג"ב דרום, אלון מג"ב צפון, לביא מג"ב ירושלים, ברק מג"ב תל אביב, צבר מג"ב מרכז, מג"ב מרכז, יס"מ דרום שהפך לשתי יחידות: יס"מ נגב ויס"מ לכיש, ארז ימ"ג צפון, אלמוג ימ"ג מרכז ודקל ימ"ג דרום.

 

             תקן כוח האדם של המשטרה לא הוגדל כדי לאפשר את הקמת היחידות החדשות. היחידות כולן הוקמו בדרך של הזזת תקנים בתוך המשטרה, איוש תקנים פנויים, ביטול או צמצום יחידות מבצעיות אחרות או אזרוח תקנים. דא עקא, שהקמת היחידות המיוחדות, שהתבססו ברובן (שני שליש) על אנשי קבע ומיעוטן (שליש) על משרתי חובה, היתה בעלת היבט תקציבי משמעותי והעלתה את נטל השכר בתקציב המשטרה, שהיה ממילא בגרעון.

 

214.             המשטרה מימנה את גרעונות השכר מתוך תקציבי הקניות והרכש[252]. המפכ"ל וצמרת המשרד לבטחון פנים התריעו במהלך המחצית הראשונה של שנת 2000 בפני שר האוצר ואנשי משרדו, הן בכתב והן בעל פה, על החשש מפני "קריסת מערכת התפעול המשטרתית" ומפני אילוץ המשטרה "לצמצם באופן דרסטי את פעילותה". על רקע זה ועל רקע פעילות קדחתנית של ראשי המשטרה, נעתר האוצר חלקית לדרישות המשטרה לתוספת תקציב.

 

215.       החוסר התמידי בתקציב המשטרה השפיע, בין היתר, על מוכנות המשטרה להתמודדות עם אירועים מסוג אירועי אוקטובר 2000. ראיות שהובאו בפני הוועדה הצביעו על מחסור קשה בכוח אדם, חוסר באימונים, מחסור בתחמושת לאימונים ומחסור בציוד לפיזור המון מסוג גז מדמיע וגלילוני גומי, שעל פי תפיסת המשטרה בשנת 2000 היו חוד החנית של התמודדות המשטרה עם מפרי סדר. עם זאת, הליקויים במוכנות המשטרה לאירועים מסוג זה אינם תולדה בלעדית של קשיים תקציביים, והם נובעים גם מכשלים תכנוניים ותפיסתיים עליהם נעמוד בהמשך. נפרט עתה את עיקרי התחומים בהם התגלו קשיים במוכנות המשטרה לאירועי אוקטובר 2000.

 

חוסר בכוח אדם

 

216.       קצינים בכירים בפיקוד המשטרה מסכימים כולם, כי כוח אדם בהיקף גדול במהלך אירוע מגדיל, בדרך כלל, את הסיכוי לכך שהמשטרה תוכל להשליט סדר בלא להפעיל אמצעים דרסטיים כלפי פורעי הסדר. כוח שוטרים בכמות מספקת המצויד כדבעי, הוא נוסחה המביאה ברוב המקרים להרתעה[253]. ביטוי לתובנה זו ניתן על ידי מי שהיה קצין אג"מ צפון, ניצב משנה דב לוצקי, אשר כתב בספטמבר 2000, זמן קצר לפני אירועי אוקטובר, כך[254]:

 

"יחסי הכוחות במוקדי הפס"ד [הפרות סדר] [היו] מרכיב הכרחי להחלטה אם לפעול או להכיל אירוע תוך המתנה לצבירת כוחות (כביש 65, אירועי שגב). כניסה לפעולה ביחסי כוחות שאינם נכונים יגררו לשימוש באמצעים קטלניים, או לחילופין, אי הצלחה שתסלים את נכונות היריב לעימות".

 

 

217.       לרשות המשטרה לא עמד די כוח אדם כדי לספק מענה הולם לתרחיש של הפרות סדר נרחבות. מול מצב זה, קיימת החלטה שנתקבלה בשנת 1974, שבה הוטל על המשטרה להתמודד עם בטחון הפנים במדינה, בנוסף לתפקידי השיטור המסורתיים של לוחמה בפשיעה. נוכח מטלה זו, הכל מסכימים כי מצבת כוח האדם המבצעית הזמינה של המשטרה לזמן שגרה, כפי שהיתה באוקטובר 2000, לא היתה מספקת על מנת שתוכל לעמוד בכל משימותיה[255]. משימות אלה כללו לא רק התמודדות עם נושאים של סדר ציבורי. על כתפי המשטרה מוטלות מטלות במגוון רחב של נושאים. המשטרה מופקדת על מניעת עבירות, חקירת עבירות וגילוין, תפיסת עבריינים והעמדתם לדין, פיקוח והסדרה של התנועה בדרכים, קיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש ושמירה אפקטיבית של אסירים ועצורים[256]. על מנת להמחיש מטלות אלה, די להתבונן בתכנית העבודה השנתית של המשטרה לקראת שנת 2000[257]. בתחום בטחון הפנים צפתה המשטרה נפח איומים גבוה, בשל חוסר היציבות המתלווה לתהליך המדיני, לנוכח סוגיית קו התפר ובשים לב לחיכוך בין האוכלוסייה היהודית לבין זו הערבית משני עברי הקו הירוק. בתחום עבירות הרכוש צפתה המשטרה התגברות הפשיעה (רכוש ואלימות) עקב התפשטות תופעות של עבריינות נוער אלימה, החרפת מצוקות חברתיות-כלכליות, פשיעת סמים, עבריינות פלסטינית, עבריינות עובדים זרים ועוד. בתחום הסדר הציבורי צפתה המשטרה גידול בהיקף האירועים ובחומרתם לנוכח מתחים פוליטיים, גידול בפער החברתי, האפשרות של הכרזה חד-צדדית מטעם הרשות הפלסטינית על מדינה עצמאית, והסכנה כי אירועי הפרות סדר שיחלו בשטחי הרשות יגלשו אל תחומי המדינה. בתחום הפשיעה החמורה צפתה המשטרה אפשרות של הידרדרות למצב של "פשע מאורגן", גידול בפשיעת הסמים, גידול בפעילות של כנופיות השולטות בענפי פשיעה של זנות, יבוא והברחת נשים, אלימות, זיוף והונאה, וכן צפתה גידול בפשיעה הטכנולוגית. בתחום תאונות הדרכים צפתה המשטרה גידול במספר התאונות. כל אלה, ועוד, הם נושאים המצויים באחריות המשטרה ומחייבים את טיפולה. קברניטי המשטרה, כמו גם השר לבטחון פנים[258], היו מודעים, כמובן, לחסר בכוח אדם. חסר זה הורגש בכל התחומים, החל מהיעדרם של חוקרי נוער ומערך לטיפול בחקירות אלימות במשפחה[259], וכלה בחוסר כרוני של שוטרים למתן שירותי קהילה במגזר הערבי.

 

218.       חסר זה בא לידי ביטוי חד גם בכוחות הזמינים במשטרה לצורך התמודדות עם הפרות סדר. המצבה הפעילה של היחידות המיוחדות במשטרה, המשמשות ככוח תגבור בשעת הצורך (יס"מ, סמ"ג, ימ"ג, ימ"ג כפרי, אתגר וימ"ר), עמדה באותה עת על כ-1,500 שוטרים[260]. במחוז הצפוני, בו התרכזו עיקר האירועים הנחקרים על ידי הוועדה, עמדה מצבת כוח האדם הזמינה על פחות מ-3,000 שוטרים, מהם ביחידות המיוחדות (יס"מ, סמ"ג, ימ"ג וימ"ג כפרי) פחות מ-300 שוטרים. מן העדויות ששמענו עלתה עמדה ברורה, לפיה כוח האדם שעמד לרשות המשטרה, אינו עומד בשום יחס סביר למטלות עימן היא נדרשת להתמודד. הדבר נכון גם בנוגע ליחס בין מספר השוטרים ביחידות המיוחדות (יס"מ, סמ"ג וימ"ג) המיועדות לטיפול בהפרות סדר, לבין המשימות בתחום זה המוטלות על כתפי המשטרה.

 

             במקום אחר בפרק זה הזכרנו, כי בתקופה שלפני האירועים יצר המפכ"ל וילק שורה של יחידות, אשר על פי הגדרת תפקידן נועדו להתמודד, בין היתר, גם עם הפרות סדר. ברם, גם ביחידות אלה לא היה מענה ממשי למחסור שהיה במשטרה בכוח אדם מיומן לטיפול בסוג זה של אירועים. כפי שהוזכר, ליחידות האמורות לא היה, בפועל, ציוד להתמודד עם הפרות סדר, שכן תכניות ההצטיידות של היחידות לא מומשו בהעדר תקציב[261]. מתברר, כי גם ההכשרה שניתנה לכוחות אלה בתחום הפרות הסדר לא היתה שונה מזו שניתנה לשוטרים רגילים, "כחולים", וכי לא היה לכוחות חדשים אלה כל ייתרון יחסי בנושא הסדר הציבורי, בין בציוד ובין בהכשרת השוטרים[262]. על רקע זה, לא ניתן לקבל את טענתו של מר וילק כי בהקמת יחידות אלה שיפר באופן מהותי את יכולת ההתמודדות של המשטרה עם הפרות סדר בתחומי המדינה.

 

219.       מצבה של המשטרה מומחש בנייר מטה[263] שהוכן על ידי תת ניצב מרדכי נחמני, סגן ראש אג"מ, בחודש אוקטובר 2001, שנה לאחר האירועים. במסמך זה נבחנה יכולתה של המשטרה להתמודד עם אירועי הפרות סדר קיצוניים בפריסה ארצית, בהתבסס על הניסיון של אירועי אוקטובר 2000. תרחישי הייחוס אליהם התייחס תת ניצב נחמני היו זהים לאירועי אוקטובר 2000, כפי שאלה תוארו לעיל.

 

             בסיכום המסמך כותב תת ניצב נחמני, כי כדי להתמודד עם אירועים כאלה נדרשת למשטרת ישראל תוספת של 9,838 שוטרים, מתוכם 2,500 שוטרי יחידות מיוחדות. על פי הערכת תת ניצב נחמני, למחוז הצפוני בלבד נדרשים 6,000 שוטרים כדי לטפל בו-זמנית בהפרות סדר חמורות הפורצות ברוב היישובים של המגזר הערבי בתחומי המחוז. לשם פתיחת צירים והחזקתם פתוחים לתנועה אזרחית, העריך תת ניצב נחמני כי נדרשת הגדלת סדר הכוחות בכאלף שוטרים נוספים לפחות.

 

             יתכן שיימצאו חולקים על נתון זה או אחר במסמך זה. עם זאת, לא נמצא מי שיחלוק על מסקנתו העיקרית. אכן, הערכות דומות הושמעו בפני הוועדה מפי קצינים בכירים מן המחוז הצפוני של המשטרה. מפקדי מרחב עמקים ומרחב גליל, שניים מתוך שלושת המרחבים של מחוז צפון, קבלו על היחס הבלתי סביר בין שוטרים ובין מספר התושבים במרחב עליו הם מופקדים. לטענתם, מצב זה מונע מן המשטרה לתת שירות ברמה סבירה לקהילה, לשמש גורם הרתעה, או להתמודד בשעת צורך עם הפרות סדר המוניות והתפרעויות[264]. לדברי ניצב משנה משה ולדמן, היחס בין שוטרים לבין אוכלוסייה במרחב עמקים, עומד על שוטר אחד לכל אלף תושבים. לדברי תת ניצב יהודה סלומון, במרחב גליל היחס הוא של חצי שוטר לאלף אזרחים. לשם השוואה, היחס המקובל במדינות אירופה הוא כארבעה שוטרים לאלף תושבים.

 

             דברים דומים נשמעו גם מפי ניצב אליק רון, שפיקד על המחוז הצפוני באירועי אוקטובר 2000. לדעתו, יחסי הכוחות הבסיסיים שחייבים להתקיים בין שוטרים ומתפרעים עומד על שוטר אחד לכל שלושה מתפרעים, והכל בהנחה שהשוטרים מאומנים ומצויידים כנדרש. להערכת ניצב רון, "היתה צריכה משטרת ישראל לתגבר אותי בכ-7,000 שוטרים כדי שאוכל לעמוד ביחס הזה..."[265]. במחוז הצפוני, להערכת ניצב רון, כ-700,000 בני מיעוטים, ומתוכם השתתפו במהומות, על פי הערכתו הסובייקטיבית, לפחות 25,000 איש ביום 1.10.00, ומספר כפול ביום 2.10.00[266]. ראוי להזכיר בהקשר זה, שלא כל המשתתפים בתהלוכות המחאה נטלו חלק פעיל בהתפרעויות. מכל מקום, אין חולק על צידקתה של העמדה העקרונית שביטא רון.

 

חוסר באימונים ובתחמושת אימונים

 

220.       כפי שראינו בפרק שדן בנושא הצפי, המשטרה וגורמי ביטחון אחרים, הביעו חשש כי הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית או אירוע חמור באזור המסגדים שבהר הבית עלולים לגרום ל"גלישת" הפרות סדר נרחבות אל תחומי הקו הירוק. על רקע זה הכינה המשטרה פקודה שכינויה "קסם המנגינה", שנועדה למימוש היערכות מבצעית של המשטרה לקראת הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית. היערכותה של משטרת ישראל לתרחישי "קסם המנגינה" החלה בחודש יוני 1998[267]. לפני מועד זה לא אומנו השוטרים "הכחולים" של המשטרה בירי גלילוני גומי, למעט צוותים של מחלקות בבית הספר הארצי בשפרעם. נושא הטיפול בהפרות סדר היה חלק מתכנית ההכשרה ביחידות היס"מ ומשמר הגבול בלבד[268].

 

221.             במסגרת הכנת המשטרה לאירועי "קסם המנגינה", קבע המפכ"ל, יהודה וילק, כי כל השוטרים המבצעיים של המשטרה יאומנו בנושא של פיזור המון. האחריות על ביצוע האימונים לכל יחידות המשטרה הוטלה על מפקדת משמר הגבול. נקבע, כי בביצוע האימונים תינתן עדיפות ראשונה ליחידות יס"מ, עדיפות שנייה - לתחנות קו התפר, עדיפות שלישית - לתחנות בערים מעורבות ועדיפות רביעית - לשוטרים מתחנות אחרות.

 

             המפכ"ל החליט, כי יחידות היס"מ יקיימו אימונים בני יומיים וכי שאר היחידות יקיימו אימונים בני יום אחד. האימונים כללו לימוד חומר תיאורטי וכן אימון ירי באמצעים לפיזור הפגנות (אלפ"ה) על ידי מקצת השוטרים. הם לא כללו הכשרה מעשית של ממש, אשר תוכל להכין את כוחות המשטרה להתמודדות עם הפרות סדר קשות. ההכשרה כללה בעיקר שיעורים תיאורטיים שונים באשר לאמצעים ולאופן פיזורן של הפרות סדר. ליחידות היס"מ הוכנו מערכי שיעור ביחס לכשלים ולקשיים בטיפול בהפרות סדר. לא נעשתה סימולציה של עמידה מול המון ולא תורגלו פיזור המון או כל תרגול מעשי אחר. תרגילים כאלה גם לא נעשו כחלק מן האימונים השוטפים במשטרה, לרבות אלה של יחידות הנחשבות מיוחדות, כמו היס"מ או הסמ"ג. יוצא, כי החלק המעשי של האימונים היה דל ובלתי מספק בעליל. החסר באימונים מעשיים לא היה מקרי. ניתן בהקשר זה להפנות למכתב שנשלח על ידי ראש מחלקת מבצעים במטה הארצי בתשובה לפנייה של מרחב עמקים לקבלת תחמושת לצורך אימונים, ובה נאמר כי "הקצאת התחמושת לאימונים לא אמורה לתת לך מענה לצפי התרחישים בשטח, אלא לשם ריענון ואימון השוטרים והמחשה"[269]. התוצאה היא, כי כלל המשטרה, לא עברה אימון משמעותי אשר עשוי היה לשפר באמת את יכולת השוטרים להתמודד עם האירועים הצפויים.

 

222.       נושא מרכזי אשר לא מצא ביטוי הולם באימוני השוטרים להתמודדות עם הפרות סדר, היה המוכנות הנפשית הנדרשת משוטרים המטפלים באירועים מסוג זה. בפיזור הפרות סדר כרוכים אתגרים מנטליים לא פשוטים. מדובר באירועים המתמשכים, לעתים על פני שעות רבות, בהם חשופים השוטרים לקריאות גנאי, להתגרויות ולסכנות שונות. המתח באירועים אלה רב. הפיתוי לראות בצד שממול אויב, הוא גדול. העומס על יכולת האיפוק והריסון העצמי, עצום. כל אלה מחייבים השקעת מחשבה מצד פיקוד המשטרה ובניית מערך אימונים מתאים, בכל הנוגע לבניית היכולות של שוטרים לעמוד באירועים אלה, בלא לאבד את השליטה העצמית ולגרום לפגיעה בלתי נחוצה במי שעומד מולם, ואף לא להסלים את האירוע. מובן, כי נדרשת גם בנייה של מיומנות מקצועית, על מנת לפתח יכולות לפזר אירועים כאלה באופן אפקטיבי, בלא להרבות פגיעות שלא לצורך, ובדרך זו להשיג את המטרה של החזרת הסדר ושמירתו במינימום של מחיר. ברם, אימוני המשטרה בתקופה לפני אירועי אוקטובר לא טיפלו בנושא זה. לא טופל גם אופן ההתייחסות של השוטרים אל אזרחים המשתתפים בהפרות סדר בכלל ואל אזרחים בני מיעוטים בפרט, במקרים מסוימים גם כתוצאה מדעות קדומות הרווחות בחלקים בחברה הישראלית. חסר זה לא נבע ממחסור בתקציבים. נושא זה טופל באופן יסודי רק אחרי האירועים, במסגרת "תורת לחימה" (תו"ל) שהוכנה לאחר אירועי אוקטובר ואושרה בחודש ספטמבר 2001. סעיף 1.4.2 למסמך זה מוקדש לנושא של התנהגות השוטרים ולתחושות העלולות להתעורר בהם עקב הפרות סדר שעליהם להתמודד עימן. בין היתר, הוזכרו ההשפעות הצפויות הבאות: "התעוררות ברמה הרגשית וכתוצאה מכך ירידה ברמת האיפוק", "ירידת הריסון עלולה לאפשר פעולות שלרוב הן מודחקות", "התייחסות למפגינים כ'הם' והשוטרים 'אנחנו', תחושה שמסירה את האנושיות של האנשים בהמון לכדי 'גוש' אחד שמטרתו הרס", "תחושת סלידה מהמתפרעים" וכדומה.

 

             כאמור, היבטים אלה לא טופלו טרם האירועים, אף כי הבעיה היתה שרירה וקיימת. דומה, כי לעניין זה התייחס תת ניצב דוד צור אשר הסביר, כי שוטר היוצא לאירוע מול מתפרעים ערבים חושב שהערבי מתייחס לשוטר כאל אויב[270]. בהתחשב באופיים של חלק מן האירועים כפי שתוארו לעיל, ואשר בהם היה ניסיון לפגוע בשוטרים, חשש כזה יכול להשפיע באופן ממשי על דפוס התגובה של השוטר ועלול להיות גורם לתגובה חמורה יותר של שוטרים באירועים של הפרות סדר במגזר הערבי.

 

223.       היבטים אחרים של אימוני "קסם המנגינה" הושפעו במישרין מן המצוקה התקציבית של המשטרה. כך, בדיונים תקציביים שנערכו בחודשים ינואר ואפריל
2000[271], הוחלט על הקפאת 2,000,000 ש"ח מתקציב תחמושת האימונים של שנת 2000, תוך כוונה להסתמך על מלאי תחמושת הכוננות שבמחסני צה"ל ומחלקת אספקה (מח"א) של המשטרה[272]. בעקבות ערעור מחלקת האספקה, צומצמה בחודש אפריל 2000 ההקפאה ל-1,800,000 ש"ח[273]. בשל פעולות אלה היה צמצום בתחמושת האימונים שהוקצבה במסגרת "קסם המנגינה"[274].

 

224.             כתוצאה, לא ניתן היה לאמן את כל השוטרים בירי של אמצעים לפיזור המון, והיחידות נדרשו לבחור מתוכן שוטרים אשר יתאמנו בכך. במסגרת האימון, אחד מתוך חמישה או עשרה שוטרים ירה גלילון גומי אחד או כדור גז אחד. שאר השוטרים צפו באימון[275]. למותר לציין, כי אין בכוחו של אימון כזה להקנות מיומנות ממשית לשוטר אשר בפועל ירה ירייה בודדת של גלילון גומי או ירייה בודדת של טיל גז, וקל וחומר שזהו המצב ביחס לשוטרים אשר הסתפקו בצפייה.

 

225.             במחצית שנת 2000 חל שינוי בעמדת המשטרה ביחס לאימונים לקראת הפרות סדר. המשטרה החליטה להקים צוותי אלפ"ה במחוזות, בהתאם למספר כלי הנשק בכל יחידה ובהתאם לצרכי המחוז. על פי תכנית זו, השימוש באמצעי פיזור היה אמור להיות מותר רק לשוטרים שעברו הכשרה מתאימה והיו חלק מן הצוותים האמורים. במסגרת זו, היו השוטרים שנבחרו לצוותי האלפ"ה אמורים לעבור אימונים, ולתרגל שימוש באמצעים הנדונים. מספר גלילוני הגומי שאמור היה לירות כל שוטר שנמנה עם צוות הגומי, במסגרת האימונים, עלה לעשרה. התכנית התבצעה באורח חלקי ביותר. עקב בעיות תקציב וחוסר בתחמושת אימונים, ירה כל שוטר מצוות הגומי רק שלושה גלילוני גומי במהלך האימונים. נדגיש, כי לדעת ראש מחלקת הדרכה, תת ניצב דובי יונג, גם כמות של עשרה גלילונים ליורה אינה מספקת לאימון רציני.

 

             קביעת החוליות הללו נעשתה כפשרה, בשל העובדה שלא ניתן היה להקצות אמצעים מרובים יותר לאימונים ולתחמושת אימונים. חרף זאת, היא הוצגה (אולי בדיעבד) על ידי קציני המטה כ"פיתרון ההולם מבחינה מקצועית, אשר יוצר יחידות מאומנות כמו שצריך, לא כל אחד בא ויורה..."[276]. כפי שהוברר לעיל, גם צוותי האלפ"ה לא אומנו מספיק. לא למותר לציין, כי בפני הוועדה נשמעו ראיות מהן עולה, כי למעשה גם שוטרים שלא נמנו עם אותם צוותים ואשר לא התנסו באימונים בירי גומי, וחלקם אף לא היו מודעים לכללי הבטיחות לשימוש בתחמושת זו, ירו במהלך האירועים גלילוני גומי לעבר המון[277]. התוצאה היא, כי גם שינוי זה לא הביא עימו רמה נאותה של אימונים או של מוכנות בתחום של פיזור הפרות סדר.

 

226.             הליקויים בתחום האימונים לא פסחו גם על יחידות היס"מ, שנחשבו במשטרה ליחידות עילית, המהוות את חוד החנית של המשטרה בהתמודדות עם הפרות סדר. סמוך לאירועי אוקטובר נערכו ביקורות מטעם לשכת מבקר המשרד לבטחון פנים, בשתיים מיחידות אלה במחוז הצפוני. בתאריך 7.8.00, כחודשיים לפני פרוץ האירועים, ביקרה חוליית ביקורת ביס"מ עמקים. בממצאי הביקורת הובאו דברי מפקד היחידה, רב פקד רפאל בן דוד, באשר לנושא האימונים: "ישנו חוסר בתחמושת לצורך אימונים או לחילופין לוקח זמן רב עד שמתקבלת תחמושת במקום זו שנעשה בה שימוש מבצעי"[278]. אשר לאימון לקראת "קסם המנגינה", מצאה חוליית הביקורת (בביקורת מעקב שנערכה בתאריך 20.11.00), כי "האימון היה יותר ברמה תאורטית ולא בתרגול, כי לא היתה מספיק תחמושת לאמן את כלל השוטרים והסתפקו בהצגות תכלית בלבד"[279].

 

             דברים דומים ואף חריפים יותר שמעה חוליית הביקורת בתאריך 10.7.00, בעת שביקרה ביס"מ גליל, מפי מפקד היחידה, רב פקד יקי עובד: "אחד היעדים העיקריים של יס"מ זה פיזור המון, אך בנושא זה יש בעיה קשה משום שהלוחמים ביחידה לא מאומנים ולא מיומנים. זאת ועוד, שאין לנו תחמושת לאימונים (כדורי גומי וגז) ואין בכלל אימונים"[280].

 

             סגן מפקד המחוז הצפוני, תת ניצב אבי טילר, שנדרש להתייחס לדו"ח הביקורת הנוגע ליס"מ גליל, כתב בתאריך 5.9.00, פחות מחודש לפני פרוץ אירועי אוקטובר, דברים חמורים באשר להכשרת היס"מ: "נושא התחמושת מהווה בעיה בכל יחידות משטרת ישראל, שכן הכמות גבולית ואילו כדורי גומי וגז אין. אשר על כן, היס"מ אינו מתאמן באמצעים אלו עקב מגבלות בתחמושת. בכוונת המחוז לפנות לגורמי חימוש ולמה"ד בדרישה להספקה מתאימה להכשרת כלל לוחמי היס"מ"[281].

 

             ודוק: הבעיה באימוני היס"מ לא היתה נקודתית. מתברר, כי האימונים של יחידות אלה - בין האימונים הסדירים, ובין האימונים לקראת "קסם המנגינה" - לא כללו הכשרה מעשית בנושא של הפרות סדר. תת ניצב דובי יונג, ראש מחלקת ההדרכה במשטרה בעת האירועים, העיד בעניין זה באופן ברור, בציינו:

 

"תוכנית האימונים של היס"מים בנויה על אימון אחד בשנה במג"ב ... זה אימון של שבוע ... הוא לא כולל הפרות סדר ... בנוסף לזה יש להם אימון תלת בבסכ"מ [בית ספר לכושר מבצעי], פעם בשנה. זה אימון של שלושה ימים. שם האספקטים הם בעיקר מיומנות באקדח, הגנה עצמית, כושר גופני. לא היה להם משהו מסודר או מרוכז בהפרות סדר ... בנושא של הפרות סדר הם לא התאמנו. המיומנות שלהם היא בהיבט של בטחון פנים, לא בהיבט של הפס"ד"[282].

 

 

             דברים אלה מציירים תמונה קודרת, לפיה אפילו יחידות העילית, שנחשבו למיומנות בטיפול בהפרות סדר, לא אומנו באופן משמעותי בתחום זה. דבריו של יונג מצביעים גם על הגורם למצב זה. מתברר, כי היעדר אימונים ליחידות היס"מ בנושא הפרות סדר לא היה תוצאה של חסר תקציבי גרידא. הוא היה תוצאה של תפיסה בדבר מהותן של יחידות אלה ותפקידן. עצם תפיסה זו אינה מעוררת קושי, לעצמה. אילו היו במשטרה יחידות אחרות לטיפול בהפרות סדר, לא היה בחסר זה בהכשרה כדי להטריד.

 

             ברם, עמדת הפיקוד הבכיר של המשטרה בתקופה הרלוונטית היתה, שיחידות היס"מ הן יחידות העלית של המשטרה, אשר תפקידן לעסוק בפיזור הפרות סדר. שילובה של מטרה זו, עם היעדרם של אימונים מעשיים ממשיים לצורך ביצועה, יוצר תמונה מטרידה ביותר. מתברר, כי לא היתה התאמה בין התפקיד לבין הקונצפציה אשר עליה היו מבוססים האימונים שמבצעות יחידות אלה.

 

227.       אין להתפלא, על כן, על כך שביחידות יס"מ שונות, אשר תפקודן עלה בעדויות שבפני הוועדה, התגלו באירועי אוקטובר קשיים וכשלים תפקודיים בהתמודדות עם הפרות סדר. הקושי המרכזי שהתגלה הוא שימוש בכוח מופרז, ובעיקר שימוש רב, שלא לצורך ובלא שהיתה סכנת חיים ממשית למאן דהוא, בתחמושת של גלילוני גומי בעלי פוטנציאל קטלני. בתוך כך, במקרים לא מעטים, לא תאם השימוש בגלילוני גומי גם את המרחקים שנקבעו בהנחיות לעניין זה.

 

             אכן, מעדויות לא מעטות, ובהן גם עדויות של אנשי יס"מ בעצמם, עולה באופן ברור כי תפיסת התפקיד של יחידות אלה היתה לוחמנית. השוטרים ראו עצמם כלוחמים. ביסודו של דבר, הם אומנו לקראת אירועים של לוחמה. היחידות שלהם מאורגנות בצוותים מעין-קרביים. מאפיינים אלה מעוררים קושי רב, כאשר מדובר ביחידות אשר תפקידן הוא לפזר הפרות סדר.

 

228.       הבעיות שהתגלו באירועי אוקטובר 2000 בתפקוד יחידות היס"מ באירועים של הפרות סדר לא היו צריכות להפתיע את פיקוד המשטרה. בחודש ספטמבר 1998, עת היו אירועים קשים באזור אום אל-פחם, נצפו בעיות של שליטה בכוחות המשטרה, ושל שימוש מופרז באמצעים לפיזור הפגנות. ברם, אירועים אלה לא הביאו לשינוי מהותי ועמוק בהכשרת הכוחות האמורים לטפל בהפרות סדר. הגם שנעשו פעולות מסוימות בכיוון הנכון, ובכלל זה הפצת ערכת הדרכה ליחידות היס"מ, לא נעשו פעולות של אימון והכשרה מעשיים בהיקף ועוצמה, אשר יכלו להביא להטמעה של ממש של התובנות המורכבות הנדרשות לצורך התמודדות נחושה, אך גם אחראית, עם אירועים של הפרות סדר. רק אחרי אירועי אוקטובר 2000, חל שינוי משמעותי בנושא זה והמשטרה קבעה לעצמה, לראשונה, תורת לחימה מפורטת באשר להפרות הסדר, הכוללת גם מרכיב משמעותי של הכשרת כוחות מיוחדים.

 

229.       לעניין הכשרתם המתאימה של הכוחות המטפלים בהפרות סדר, נטען על ידי המפכ"ל וילק כי הנוהל החדש שאומץ בשנת 1999 בנושא הפרות סדר, נתן מענה הולם לנושא ההדרכה[283]. בנוהל האמור נמצא סעיף "תרגילים". בסעיף זה נכתב, כי:

 

"א. על מנת להטמיע את עקרונות הטיפול המשטרתי בהפגנות - מה"ד באמצעות בתי הספר הארציים בא"ח [בסיס אימונים חילי] ובבסכ"מ, יעבדו ויכינו מערכי הדרכה במסגרות הקיימות לאימון, הכשרה והדרכת השוטרים בנושא.

 

ב. במסגרת ההדרכה כאמור ירכשו שוטרים מיומנויות הטיפול המשטרתי בהפגנה, ובפיזור המון, הטמעת הטיפול המשטרתי הנכון בהיבטים השונים בדגש על: ההיבט החוקי, סמכויות, הפעלת אמצעים קיימים ומגבלותיהם, לחימה מושכלת של אמצעים ועוד.

 

ג. מחוזות יתכננו תרגילים פנימיים ביחידות בנושא פיזור המון במתארים השונים ובהתאם לסוגי ההפגנות, תוך הקפדה על שימוש בידע קיים, הטמעת הוראות הנוהל בטיפול המשטרתי בהפגנה, ולימוד מתוך לקחים שהופקו מהפגנות בעבר".

 

 

             כפי שהוזכר לעיל, הוכנו במשטרה, כחלק מן ההכנות במסגרת פקודת "קסם המנגינה", ערכות הדרכה המיועדות ליחידות היס"מ בלבד[284]. כל ערכה כזו כוללת קלטת וחומר כתוב ובו מערכי שיעורים ודגשים בדבר המסרים שחשוב להעביר לשוטרים. יש לציין, כי, ככלל, רוח הדברים בערכות הדרכה אלה היא ראויה. המסר הכולל קורא לשוטרים להתנהל באופן מאופק, שקול ומידתי, להיות מודעים לכעסים ולדחפים, אשר עלולים להתעורר בשל פרובוקציות מצד מפרי הסדר, ולרסן דחפים וכעסים אלה.

 

             בתאריך 13.7.00 חולק מערך השיעור ליחידות. ערכות ההדרכה הוגבלו ליחידות היס"מ. הדרכה דומה לא בוצעה ביחידות אחרות. יצוין, כי גם לגבי יחידות היס"מ לא עולה מן הראיות כי בפועל הועברו השיעורים אצל מי מן היחידות. לשם ההדגמה, כאשר נתבקשה אחת מיחידות היס"מ של המחוז הצפוני להעביר לוועדה חומר ששימש אותה בהכשרת אנשיה לקראת הפרות סדר עובר לאירועי אוקטובר 2000, לא נמסרה לוועדה ערכת ההדרכה בנושא הפרות הסדר. במקום זאת, הועברה לוועדה קלטת המתעדת את אירועי המנהרה של שנת 1996. קלטת זו הופצה בין יחידות היס"מ כחלק מן ההכשרה לאירועי "קסם המנגינה". האירועים המתועדים בה הם, בעיקרם, עימותים חמושים בין אנשי כוחות הביטחון לבין שוטרים מן הרשות הפלסטינית וחברים בארגוני מחבלים שונים. האמצעי העיקרי המשמש בעימותים אלה הוא ירי של אש חיה. ברור, כי אין בקלטת זו כל הכנה להתמודד עם אירועים של הפרות סדר, אשר אינם בעלי אופי של מאבק מזוין. לערכת ההדרכה, שהופצה בשנת 2000 במסגרת תכנית "קסם המנגינה" לא היה זכר.

 

             בכל מקרה, ברור, כי אין בערכת ההדרכה האמורה, אשר אין בה כל מימד של תרגול מעשי, כדי להוות הכשרה מלאה, מסודרת ומקיפה, כנדרש, בנושא של הפרות סדר. אכן, הכל מסכימים כי הטיפול הנכון והמרוסן באירועים של הפרות סדר הינו מיומנות מורכבת, הטעונה ניסיון והכשרה. קשה עד מאוד לקבל, כי שיעורים תיאורטיים אחדים, גם אם תוכנם הכולל חיובי, יכולים לספק את התכלית של הכשרת יחידות היס"מ למשימה זו.

 

230.       גם לעניין תוכנו מעורר השיעור האמור קשיים שאינם פשוטים. נעמוד על חלקם.

 

א.             בסעיף העוסק בשימוש בכוח נאמר, כי "אין ספק שהמפגינים שקיבלו הוראת פיזור משמע שהם כבר נמצאים בהתקהלות אסורה, ויש על כך עונש. כמובן שהעונש בהתפרעות גדול יותר ואם מסרבים להתפזר או להפסיק את התפרעותם, יש למצות איתם את הדין"[285]. לא זו בלבד שאין בדברים מסר של איפוק או סובלנות, אלא, על פני הדברים, טמון בהם מסר כוחני שממנו יכול השוטר להסיק, כי מצפים ממנו להעניש את המפגינים המסרבים להתפנות.

 

ב.             בסעיף "אמצעים", העוסק בשימוש באמצעים של גז מדמיע וגלילוני גומי, נכתב כי:

"יעוד האמצעים הוא להקל ולייעל את פעילות המערכת והשוטר תוך מתן דגש ככל הניתן להמעיט בשימוש כוח פיזי ישיר כנגד מפירי החוק, ואף יש להימנע ככל האפשר ממגע פנים מול פנים עימם במהלך השבת הסדר על כנו"[286].

 

 

             בדברים אלה לא זו בלבד שאין למצוא אזהרה בדבר הסכנות הכרוכות בשימוש בגלילוני הגומי, או קריאה לריסון בשימוש באמצעי זה, אלא יש המלצה להעדפת השימוש באמצעי זה. כפי שנראה בהמשך, מדובר באמצעי אשר טמונה סכנה ממשית לתוצאות קטלניות בשימוש בו, אפילו נעשה השימוש בהתאם להנחיות שהיו בתוקף בעת אירועי אוקטובר.

 

             ג.             בסוגיות חשובות, כמו מהותה של סכנת חיים או הסייגים המדויקים בדבר שימוש באמצעים לפיזור המון, אין מערכי השיעור כוללים תכנים ברורים. העניין נותר לשיקול דעתו של כל מפקד ומפקד. אין בכך די כדי להבטיח העברת מסרים ברורים בדבר הצורך למנוע נפגעים ובדבר הקשיים עימם צפויים השוטרים להתמודד בטיפול בהפרות סדר.

 

231.       באופן דומה, לא היה די בפרק ההדרכה שנקבע בדצמבר 1999 על ידי אגף המבצעים במטה הארצי כחלק מתכנית היערכות ל"קסם המנגינה". בנושא ההדרכה, נקבע כי יחידות היס"מ יעברו הדרכה של יומיים בנושא פיזור המון, וכי שאר היחידות יעברו הדרכה בת יום אחד בלבד. בפועל, כללו האימונים חומר תיאורטי של שמיעת הרצאות וכן ירי אמצעים לפיזור הפגנות. לא נעשתה סימולציה של עמידה מול המון, ולתרגולת של פיזור המון הוקצבו בסך הכל שעתיים לימוד.

 

             לשם השוואה, לאחר אירועי אוקטובר 2000, הכינה המשטרה תורת לחימה (תו"ל) חדשה לנושא הפרות סדר[287]. כפי שראינו, בתורה החדשה ניתן למצוא, לראשונה, התייחסות כלשהי להיבטים הפסיכולוגיים של התמודדות עם הפרות סדר. הכוונה היא גם לפסיכולוגיה של המתפרעים וגם לזו של השוטרים שבכוח הפיזור. התו"ל גם נותן כלים למפקדים כדי שיוכלו להשפיע על היבט זה. נקבעו בו גם מסלולי הכשרה לשוטרים, ליחידות ואף למפקדים. התו"ל אף מדגיש לראשונה, כי הפעילות בפיזור הפרות סדר צריכה להתבצע "תוך שאיפה למינימום נפגעים".

 

232.       נושא מיוחד אשר הורגש בו חסר הוא אימונים בנושא של הערכת מרחקים. כמפורט בהרחבה בפרק שעוסק בנושא גלילוני הגומי[288], השימוש באמצעי זה מותנה בכך שהירי נעשה למרחקים של 40-60 מטרים. נתון זה לא היה ידוע למרבית השוטרים אשר באו בפני הוועדה, ויש בכך כדי ללמד על ערכם המועט של השיעורים התיאורטיים שעברו השוטרים במהלך אימוני "קסם המנגינה". זאת ועוד. הערכת המרחקים עצמה, בלא אמצעי מדידה אמין, היא פעולה שאינה פשוטה, הדורשת אימון, ניסיון ותירגול. הדברים בוודאי אמורים באירועים של הפרות סדר, אשר הם, לא אחת, אירועים דינמיים ואף סוערים.

 

             למיומנות בהערכת מרחקים חשיבות שלא ניתן להפריז בה[289]. הערכת מרחקים היא רכיב קריטי בשימוש בגלילוני גומי. גלילונים אלה עלולים להיות קטלניים במרחקים של עד 40 מטרים. השימוש בהם, על פי ההנחיות שהיו בתוקף בעת האירועים, היה אסור מתחת למרחק זה. יוצא, כי היכולת להעריך נכונה את המרחק האמור היא חיונית, על מנת למנוע פגיעה קטלנית בעת פיזור הפרות סדר.

 

             מחומר הראיות עולה, כי לא נערכו אימונים בנושא זה. סגן ניצב יוסף בנבנשתי, קצין הקליעה הארצי של המשטרה, השיב בשלילה מוחלטת לשאלה אם הדרכת שוטר כוללת גם תרגול של אמדן מרחקים[290]. תת ניצב דובי יונג, קצין ההדרכה הראשי של המשטרה בתקופה הרלוונטית, העיד, כי אחרי האירועים קבע מפתח לפיו כל שוטר שאמור לירות גלילוני גומי יירה באימונים עשרה גלילונים, וזאת כדי שיוכל לירות מטווחים שונים "רוצים להרגיל את השוטר איך נראית מטרה מטווח של 40 מטר, מטווח של 50 מטר, 60 מטר ו-70 מטר, שזה הטווח המקסימלי"[291]. אימון מסוג זה, או דומה לזה, לא היה בנמצא בטרם אירועי אוקטובר.

 

             טעות אפשרית בהערכת המרחקים יוצרת סיכון ממשי לשלומם של אזרחים העומדים מול כוחות המשטרה. בשל חומרתו של סיכון זה היה על הדרגים הבכירים במשטרה לתת את דעתם עליו ולדאוג לניטרולו. חרף טענתו של מר וילק כי בהנחייתו נעשה שידוד מערכות בהנחיות הנוגעות לירי הגומי, בעקבות אירועי אום אל-פחם 1998, לא פעלה המשטרה עובר לאירועי אוקטובר, על מנת לנטרל סיכון זה.

 

             ודוק: עדים רבים מטעם המשטרה העידו, כי היו קשיי תקציב בתקופה שלפני האירועים, וכי הדבר גרם לצמצום בתחמושת האימונים במסגרת תרגילי "קסם המנגינה". על עובדות אלה אין מחלוקת. ברם, הדרכה אפקטיבית של נושא הערכת המרחקים אינה מחייבת בהכרח תחמושת רבה. לא חייבים לירות כמות גדולה של גלילוני גומי, על מנת להתנסות וללמוד כיצד יש להעריך מרחקים בשטחים ובמקומות מן הסוג בהם צפויה פעילות של פיזור הפרות סדר. למרות זאת, עובר לאירועי אוקטובר 2000, לא עברו השוטרים במשטרת ישראל אימון כלשהו כדי להתנסות באופן מבוקר בהערכת המרחקים הרלוונטיים.

 

233.       גם הכשרה מעשית, הכוללת התנסות בתרחישים מן הסוג הצפוי בהפרות הסדר, ואשר מטרתה היא קניית כלים לשליטה, איפוק וריסון תחת תרחישים אלה, כמו גם מיומנות באופן ההתמודדות עימם, אינה מחייבת תחמושת רבה. היא מחייבת, בעיקר, הבנה של הקשיים מולם ניצבים השוטרים באירועים כאלה, והסברת המצופה מן השוטרים בהתמודדות עימם. ברם, לא זו היתה התפיסה שהנחתה את פעולת המשטרה בתקופה שטרם אירועי אוקטובר בהכשרת אנשיה. בפועל, באותו זמן לא נעשתה הכשרה מעשית של אנשי המשטרה, לרבות במישור הקשיים הפסיכולוגיים בהתמודדות עם אירועים של הפרות סדר.

 

             על חשיבות עניין זה לא יכול להיות חולק. בנושא זה העיד ניצב דוד צור, מי שהיה בתקופת האירועים ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, ולפני כן שימש כסגן ראש אג"מ במשטרה, כי ככל שהאימונים יכשירו את השוטר להיכנס לאירוע של הפרת סדר עם רמת חרדה נמוכה יותר, וככל שהשוטר יהיה מיומן יותר, כך דרך הטיפול באירוע תהיה מאופקת יותר[292]. תובנה זו לא קיבלה ביטוי בהכשרת השוטרים עובר לאירועי אוקטובר 2000. רק לאחר האירועים נבנה תו"ל שעוסק גם בנושא זה[293].

 

234.       לא יכול אפוא להיות ספק, כי בתקופה הנדונה לא היתה רמת אימונים מספקת לקראת הפרות סדר. דבר זה פגע באופן ממשי במידת מוכנותה של המשטרה לאירועים של הפרות סדר כדוגמת אירועי אוקטובר 2000. רמת האימונים קשורה לקשיי התקציב שהוזכרו. עם זאת, אין הקשיים האמורים מספקים הסבר ממצה או מספק לבעיה. גם במסגרת אילוצי התקציב ניתן היה לבצע הרבה יותר תרגילים, תדרוכים והשתלמויות אשר מטרתם לבנות מיומנות, מנטלית ומקצועית, בהתמודדות עם אירועי המון. היה ניתן לבנות תו"ל ראוי להתמודדות כזו. היה ניתן לערוך אימונים שמטרתם אומדן נכון של מרחקים, אשר ימנעו שימוש פוגעני, ואף קטלני, בגלילוני גומי, אשר פגיעתם בטווחים מסוימים עלולה להיות קטלנית. היעדרם של אלה אינו תוצאה של חוסר תקציב לתחמושת אימונים, אלא של אי מתן תשומת לב מספקת.

 

             אם לסכם בנקודה זו, רמת האימונים לקתה בחסר. ככל החסרים האחרים ערב אירועי אוקטובר, אף חסר זה תרם את תרומתו לאירועים ולתוצאותיהם.

 

235.       לא התעלמנו ממספר תרגילים שנעשו על ידי המשטרה בחודשים שקדמו לאירועי אוקטובר ואשר נועדו לתרגל את המענה המשטרתי הכולל, בעיקר ברמת המפקדים, לאירועי סדר נרחבים על רקע התפתחויות שונות. תרגילים אלה, דוגמת "רוח סערה", לא באו, ואינם יכולים לבוא, במקום אימונים שגרתיים, אשר לדעתנו לא התקיימו באופן ובמידה הנדרשים, כמבואר לעיל.

 

חוסר בתחמושת לפיזור המון - גז מדמיע וגלילוני גומי

 

236.       מלאי תחמושת הכוננות של המשטרה נקבע על ידי מדור חירום במטה הארצי, בהתאמה למספר כלי הנשק שמחזיקה המשטרה, ובשלוש רמות של חימוש: מלאי המוחזק בכל יחידה לשם מתן מענה ראשוני לאירועים, מלאי המוחזק ברמת המרחב או המחוז לשם מתן מענה תוך 48 שעות, ומלאי המוחזק במחסני מחלקת האספקה. בשל בעיות התקציב של המשטרה, התקן של האמצעים לפיזור המון שהוחזקו ברמת היחידות בתקופת האירועים לא הניח את הדעת. בלשונו של המפכ"ל יהודה וילק[294], "התקן הוא לא תקן ריאלי … התקן בסופו של דבר זאת פשרה".

 

             תקן התחמושת לפיזור המון שהיה תקף בעת פרוץ אירועי אוקטובר נקבע בחודש ינואר 1999. תקן זה מתייחס לכלי הנשק שברשות היחידות ולתחמושת שמחזיקות היחידות. אשר לכלי הנשק, יחידות המשטרה החזיקו, עובר לאירועים ובמהלכם, שני סוגים עיקריים של כלי נשק המשמשים לירי תחמושת לפיזור המון, והם: 1. רובה גז מסוג פדרל או דיפטק; 2. מדוכה לירי גלילוני גומי (רומ"ה), המורכבת על רובה סער 16M, גליל או מגל. סוגי התחמושת שבשימוש יחידות המשטרה היו: 1. כדור גז (טיל) 1.5 לירי מרובה גז; 2. רימון מתפצל 515 לירי מרובה גז עם מדוכה באמצעות תחמיש; 3. כדורי גומי 37 מ"מ לירי מרובה גז; 4. גלילוני גומי (שלשות) לירי באמצעות רומ"ה ותחמיש 5.56.

 

237.       החל מאמצע 1999 החלה במדור חירום במטה הארצי עבודת מטה להכנת הצעה לתקן חדש לאמצעי פיזור המון. ההצעה היתה להכפיל את הכמות של פריטי התחמושת הנרכשת מצה"ל. לאחר קבלת התייחסות המחוזות לתקן החדש המוצע, הוגשה הצעה למתווה התקציבי לשנת 2000, ובה דרישה להשלים את הפערים בין התקן הישן והמלאי הקיים, לבין התקן החדש. הדרישה התקציבית עמדה על 1,429,000 ש"ח[295]. בפועל, תקציב 2000 לרכש תחמושת אלפ"ה היה 139,000 ש"ח.

 

238.             התוצאה היא, כי התקן נותר כשהיה. תקן זה לא היה מספק משתי בחינות חשובות. ראשית, הכמויות שנקבעו בו לא היו ריאליות. בפני הוועדה הוצגה התכתבות עניפה, בה חזר המחוז הצפוני ודרש, במשך קרוב לשנתיים בטרם אירועי אוקטובר, תוספת של ציוד לפיזור והצביע על החסר הקיים בתחום זה. לשם הדוגמה, כבר בינואר 1999 פנה ניצב משנה ראובן אריאב, אשר שימש קצין אגף המבצעים של מחוז צפון בזמן שנקבע התקן המפורט לעיל, אל המטה הארצי, וכתב, כי "...בתחומי המחוז אירועי סד"צ [סדר ציבורי] רבים המחייבים שימוש בגז, ויעידו על כך דו"חות הוצאת התחמושת ... המחוז דורש כי ייערך דיון רציני באמור להצעתנו וזאת על מנת שביום פקודה יהיה לנו מספיק ציוד לפיזור"[296]. מכתבים רבים נוספים באותו נושא, החוזרים כולם על הדרישה לתוספת אמצעים, נשלחו מהמחוז הצפוני לגורמי המטה הארצי האחראים על הנושא. דיונים בדרישת המחוז הצפוני להגדלת התקן התקיימו, אך דבר לא השתנה. בעיות תקציב מנעו הגדלת התקן. ניתן לכך ביטוי סמוך מאוד לאירועים. במחצית חודש ספטמבר 2000, כתב קצין האג"מ של המחוז הצפוני, ניצב משנה דב לוצקי, מכתב למפקד מלמ"ש [מרכז ללימודי משטרה]. המכתב נשלח בעקבות משחק המלחמה "רוח סערה". ניצב משנה לוצקי, מציין בו, כי:

 

"מחסור באלפ"ה עלול ליצור הסלמה כבדה עקב מעבר לשימוש באמצעים קטלניים.

א. יש לבחון את כמות האלפ"ה תוך ניסיון אמיתי ליצור מפתח ליום לחימה.

ב. בהיעדר אלפ"ה האיפוק ושליטת מפקדים בכוחות הינם תנאי בל יעבור לפעילות מול הפס"ד"[297].

 

 

             ברם, רק לאחר האירועים נעשה ניסיון לפעול ברוח זו וליצור מפתח אמיתי של אמצעים לפיזור המון על פי "יום לחימה". כפי שיובהר בהמשך פרק זה, תוצאת פעולה זו היתה הגדלה חדה של כמות התחמושת וקני הגז שברשות המשטרה, והקטנה ממשית בכמות גלילוני הגומי שהוקצו לכוחות.

 

239.       הקושי העיקרי השני בתקן המשטרתי באותה עת נוגע לסוג התחמושת עליו שמה המשטרה את יהבה. בחודש אפריל 1999, החליט מפכ"ל המשטרה, מר וילק, להפסיק רכש פריטי תחמושת שמקורם בחו"ל. הכוונה לרימון הגז המתפצל 515, וכן לכדורי גומי 37 מ"מ. שלושה טעמים עיקריים נמנו להפסקת הרכש: א. העלות הגבוהה של פריטי תחמושת הנרכשים בחו"ל; ב. רכישה בחו"ל אינה נותנת מענה לצורך ברכש מיידי בשעת חרום; ג. גורמי חוץ המהווים מקור לפריטי התחמושת עלולים להיות מושפעים מהחלטות מדיניות. ממכלול הראיות שבפנינו ברור, כי הטעם הראשון היה הטעם העיקרי למהלך זה.

 

             מאותו מועד ואילך החלה המשטרה מתבססת (כמעט) רק על פריטי תחמושת הנרכשים מצה"ל ומיוצרים בארץ, שהם כדורי הגז 1.5 וגלילוני הגומי (שלישיות)[298]. ההחלטה לצמצם את מגוון אמצעי הפיזור שבשימוש המשטרה גרמה לצמצום הכמות הכוללת של התחמושת ביחידות. כל היחידות, שהשתמשו בתחמושת לפיזור המון מסוג שרכישתה הופסקה, לא קיבלו תחמושת חלופית בגין הצריכה השוטפת, והדבר גרם לירידת המלאי ביחידות באופן הדרגתי. הדבר נכון בעיקר לגבי מלאי הגז[299].

 

240.       מהלך זה פגע במידה ממשית באפקטיביות של אמצעי הגז המדמיע שברשות המשטרה. עובר להחלטה האמורה היו ברשות המשטרה שני אמצעים עיקריים של גז מדמיע המשמש לפיזור הפרות סדר חמורות. האחד הוא רימון גז המכונה "רימון 515". ניתן לירות רימון זה לטווח של עד 80 מטרים, והוא מכיל 70 גרם גז. האמצעי השני היה טיל גז (טיל 1.5), המכיל כמות קטנה בהרבה של חומר פעיל (20 גרם). המפכ"ל וילק החליט להפסיק את ההצטיידות ברימוני 515. טילי ה-1.5, אשר יעילותם פחותה, נותרו כאמצעי הגז העיקרי במשטרה. ההחלטה על מהלך זה נבעה מכך, שרימוני ה-515 מיוצרים בחו"ל, מחירם גבוה והם אינם יכולים להיות זמינים מיידית במצב חירום. המשטרה בחרה להפסיק את ההצטיידות באמצעי זה ולהסתמך על אמצעי גז שניתן לקבל דרך מחסני הצבא. יצוין, כי תת ניצב נחמני, מי שהיה סגן ראש אג"מ בעת אירועי אוקטובר, העיד, כי מסיבות שונות, רימוני הגז אפקטיביים יותר מטילי הגז שהיו ברשות המשטרה בעת אירועי אוקטובר, וכי פער האפקטיביות בין שני אמצעים אלה "היה ברור גם לפני האירועים. ברימון יש הרבה יותר גז, ומה גם שהוא מתפצל"[300].

 

241.       מהלך דומה נעשה באשר לתחמושת גלילוני גומי המצויה בידי המשטרה. עובר לספטמבר 1999, שני אמצעי הגומי העיקריים שברשות המשטרה היו גלילוני מתכת מצופים גומי (שלישיות), הנורים באמצעות התקן מיוחד המורכב על כלי נשק (ההתקן מכונה רומה). המדובר באמצעי בעל פוטנציאל קטלני, אשר השימוש בו נאסר, על רקע זה, מתחת לטווח של 40 מטרים. לצד אמצעי זה היה ברשות המשטרה אמצעי גומי נוסף, "37 מ"מ". אמצעי זה מצוי במארזים של 15 כדוריות גומי קטנות. השימוש בו גורם לירי של כל הכדוריות ביחד. פגיעתו של אמצעי זה חמורה הרבה פחות מזו של גלילוני הגומי. בדומה לרימון ה-515, מיוצר אמצעי זה בחו"ל והמשטרה החליטה להפסיק את ההצטיידות בו ולהמשיך להצטייד רק בשלישיות. אף מהלך זה היה מבוסס על זמינותו של האמצעי שנבחר, הוא השלישיות, במחסני הצבא ועל מחירו הנמוך. מהלך זה לא איין מיידית את המלאי הנותר של רימוני ה-515 וכדורי הגומי של 37 מ"מ. עם זאת, הוא הביא במישרין להפסקת ההצטיידות בפריטים אלה, להתיישנותם של האמצעים הקיימים ולאי חידוש מלאי האמצעים הללו לאחר שנעשה בהם שימוש.

 

242.             התוצאה הכוללת של מהלכים אלה היתה העתקת מרכז הכובד של האמצעים שבשימוש המשטרה לגלילוני הגומי ולטילי הגז. ברם, בפועל הפכו גלילוני הגומי לאמצעי העיקרי לטיפול בהפרות סדר. הדבר נבע משורה של גורמים: א. טילי הגז מסוג 1.5 אינם אמצעי אפקטיבי במיוחד; ב. שימוש מסיבי באמצעי זה מחייב שימוש במסכות אב"כ על ידי השוטרים המטפלים בפיזור אירועי סדר. הדבר יקר, אינו נוח, ולמעשה כלל לא תורגל, באימונים או במבצעים; ג. כמות גלילוני הגומי אשר ברשות המשטרה היתה גדולה יחסית לכמות טילי הגז, וכך גם כמות הרומים, ביחס לקנים מהם ניתן לירות את טילי הגז; ד. גלילון הגומי זול מטיל הגז; ה. תוקפו של גלילון הגומי, בניגוד לטיל הגז, אינו פג לאחר תקופת זמן.

 

             יוצא, כי אמצעי הגומי היה זמין לכוחות העוסקים בטיפול באירועים של הפרות סדר, יותר מאמצעי הגז. תופעה זו לא היתה לרוחם של דרגי השטח. אלה הצביעו על המחסור המסתמן באמצעים של גז מדמיע, אשר פגיעתם פחותה, ועל כמות גדולה מדי של גלילוני גומי שברשותם. כבר בינואר 1999 אמר סגן מפקד יס"מ עמקים, בנוכחות סגן ראש אג"מ, כי חלוקת האמצעים המשטרתית קובעת לגבי גז מדמיע כמות קנים ותחמושת מתחת לנדרש, ולעומת זאת, כמות גלילוני גומי העולה על הנדרש[301].

 

             חרף זאת, המשיכה המשטרה להעדיף את ההצטיידות בגלילוני גומי. בהתאם לכך, לא נרכשו כלל אמצעי גז לצורך אימוני המשטרה במסגרת היערכותה להפרות סדר בעקבות הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית ("קסם המנגינה"). התקציבים היו מיועדים בדרך כלל אך ורק לרכישת גלילוני גומי, תחמישים לשם ירי גלילונים אלה, וכן תחמושת חיה לצורך אימון צלפים[302].

 

243.       ביטוי נוסף לגישת פיקוד המשטרה, אשר המעיטה בחשיבות הגז המדמיע כאמצעי לפיזור הפגנות, ניתן למצוא באי הצטיידות מספקת במסיכות המיועדות להגן על השוטרים בעת שימוש בתחמושת זו. בדיקת הנתונים מלמדת, כי מספר המסיכות שבידי המשטרה היה קטן בכ-2,000 ממספר השוטרים המבצעיים, באופן המפחית את היכולת לעשות שימוש אפקטיבי באמצעי זה. זאת ועוד, שוטרים לא תורגלו בפיזור המון כשהם חובשים מסכת גז על פניהם, ובפועל, באירועי אוקטובר כלל לא טרחו להגיע לאירועים עם מסיכות גז. לעניין זה אף לא היתה הנחיה כלשהי מצד דרג הפיקוד הבכיר של המשטרה. ממילא ברור, כי התפיסה לה היו שותפים כלל הדרגים במשטרה היתה כי אמצעי זה אינו משחק תפקיד משמעותי בטיפול בהפרות סדר.

 

244.             המפכ"ל וילק טען, כי הוא הגדיל את כמות הגז המדמיע שברשות המשטרה. לטענתו, בדיקה שנערכה לאחר כניסתו לתפקיד מפכ"ל המשטרה העלתה כי תאריך התפוגה של מלאי הגז שברשות המשטרה חלף. בהמשך לכך, צוידה המשטרה במלאי גז כנדרש על פי התקן, ואף נחתם הסכם עם הצבא, אשר איפשר למשטרה להסתמך על המלאים שבמחסני הצבא, ולטענתו, העמיד בפועל לרשות המשטרה מלאי בלתי מוגבל של גז מדמיע.

 

             אין בדברים אלה משום מענה לקושי שנוצר עקב מהלכיו של המפכ"ל וילק. מי שהיו סגני ראש אג"מ בתקופות הרלוונטיות, דוד צור ומרדכי נחמני, העידו כי המהלך האמור של שינוי באמצעים שברשות המשטרה הונע משיקולים תקציביים, אך היה בעייתי מבחינה מבצעית. מבחינה תקציבית איפשר המהלך לחסוך את הצורך במלאים, ואת העלות הכרוכה בחידוש המלאים לאחר התיישנותם. עם זאת, נוצרה בעיה מבצעית הנובעת מן השוני המהותי שבין משימות הצבא בשטחים לבין משימות המשטרה. פעילות הצבא בשטחים גורמת לכך שעיקר המשקל, מבחינת אמצעי פיזור, ניתן לגלילוני גומי. לעומת זאת, המשטרה אינה פועלת בתנאים של שטח מוחזק ושל התקוממות, אשר מחייבת באופן תדיר להתמודד עם רמות אלימות גבוהות ביותר.

 

245.       תת ניצב צור הוסיף והסביר, כי הוצאתם משימוש של אמצעים מסוימים, כמתואר לעיל, לא לוותה בהגדלה מקבילה של כמות האמצעים שנותרו בשימוש. יוצא, כי בפועל גרם המהלך להקטנה במלאי האמצעים הזמין שברשות המשטרה. זה היה המצב בעת אירועי אוקטובר. לדבריו של תת ניצב צור, המהלך של הורדת המלאי גרם לכך ש"המדרגה בין הגז לגומי היתה מאד נמוכה. צריך היה להגדיל אותה"[303]. הוא הוסיף, כי האפקט של מהלך זה הוא להקטין "...את השרידות שלך באירוע עד שאתה יורה גומי". פירושם המעשי של הדברים הוא - שימוש מוגבר באמצעי של גלילוני הגומי, על הבעייתיות הרבה הכרוכה באמצעי זה.

 

246.       זאת ועוד. בניגוד למה שנטען על ידי המפכ"ל וילק, תת ניצב מרדכי נחמני, אשר החליף את צור בתפקיד, העיד כי ההסתמכות על הצבא לא יצרה מאגר בלתי מוגבל של אמצעים העומדים לרשות המשטרה. כך, העיד נחמני כי לקראת יום האדמה 2001 ביקשה המשטרה לקבל מן הצבא טילי גז, ונענתה בתשובה "אין". זאת ועוד, התברר מעדותו של נחמני כי רימוני גז מסוג 515 אינם נמצאים ברשות הצבא.

 

247.       הכשל החמור בהחלטה שנתקבלה לפני אירועי אוקטובר, לסמוך בעיקר על גלילוני הגומי, מתחוור באופן בולט ממהלכיה של המשטרה לאחר האירועים. בעקבות האירועים ביצעה המשטרה שינוי דרמטי בהקצאות התחמושת של גז וגומי. בעוד שטרם האירועים, הקצתה המשטרה 70 יחידות תחמושת של גלילוני גומי לקנה, וכ-20 יחידות תחמושת של גז לכל קנה, הרי שלאחר האירועים הקצאת גלילוני הגומי ירדה
ל-45 יחידות לקנה, והקצאת הגז עלתה ל-130 לכל קנה[304]. היינו, לכל קנה נתון (ובמשטרה כמות גדולה בהרבה של קני גומי מאשר של קני גז), היחס השתנה מ-3.5 לאחד לטובת גלילוני הגומי, לכ-3 לאחד לטובת הגז: במילים אחרות, חלקו היחסי של הגז עלה בערך פי עשרה בעקבות אירועי אוקטובר.

 

             למעשה, עלה חלקו היחסי של הגז המדמיע, לאחר אירועי אוקטובר, בשיעור תלול עוד יותר ביחס לאמצעי של גלילוני הגומי. בעקבות אירועי אוקטובר עלה מספר קני הגז במשטרה בכ-300[305], בעוד שמספר קני הגומי לא השתנה. על רקע נתון זה מתבהר, כי חלה עלייה דרמטית עוד יותר ביחס שבין תחמושת הגז לבין תחמושת הגומי. אין מדובר בשינוי קוסמטי או בהתאמה טכנית. מדובר בשינוי תפיסתי, הנובע מן ההבנה כי המדיניות של הטלת מרכז הכובד של פעילות המשטרה בפיזור הפרות סדר על גלילוני הגומי, אשר ננקטה עד לאירועי אוקטובר 2000, היא מדיניות שגויה, אשר נזקיה וסכנותיה רבים.

 

             בעקבות האירועים החליטה המשטרה לבטל גם את החלטתו של המפכ"ל וילק, ולחזור ולרכוש רימוני גז מדמיע[306]. תת ניצב נחמני העיד, כי ביסוד החלטה זו עומדת המסקנה לפיה ההחלטה שנתקבלה לפני האירועים, להוציא משימוש את רימוני הגז, היתה "טעות"[307]. הוא הוסיף ואישר, כי שינוי התקנים לאחר האירועים שיקף את ההבנה, לפיה הפחתת מדרגות הגז קודם לאירועים "היתה שגויה"[308].

 

248.             התמונה הכוללת העולה מן החומר היא, כי עובר לאירועי אוקטובר 2000, התפישה שהנחתה את הצטיידות המשטרה באמצעים לפיזור הפרות סדר היתה, כי האמצעי העיקרי המשמש למטרה זו הוא גלילוני הגומי. לנושא גלילוני הגומי נייחד פרק נפרד בהמשך דברינו[309]. די אם נציין כבר בשלב הנוכחי, כי הסיכון הכרוך באמצעי זה הוא רב. בשל מאפיינים שונים שלו ובמרכזם אי היכולת לכוון את השימוש באמצעי זה באופן מדויק, ובשל הקושי לאמוד נכונה מרחקים, קשה לקיים את ההוראות הנוגעות לטווחים המזעריים בהם מותר להשתמש באמצעי זה. יש להדגיש גם את טיבו המסלים של אמצעי זה, הנתפש בעיני מפרי הסדר, הן באפקט הוויזואלי והן באפקט הקולי, כירי לכל דבר. על רקע זה, בתפישה שהנחתה את פעולות ההצטיידות היה טמון סיכון מוגבר לפגיעה בלתי נחוצה בגוף ובנפש.

 

249.       סיכון זה התממש באירועי אוקטובר. המחסור בתחמושת בכלל ובתחמושת גז בפרט, והתקן הלא ריאלי שנקבע, גרמו לכך שבפועל, באירועים לא מעטים באוקטובר 2000, נאלצו כוחות משטרה לעשות שימוש באש חיה, לאחר שהתחמושת אזלה או בנסיבות בהן מלכתחילה לא היו בידי הכוחות אמצעי פיזור ראויים. החוסרים עליהם עמדנו גם תרמו לכך, שנעשה באירועים שימוש רב ביותר בגלילוני גומי, לעומת השימוש באמצעי גז מדמיע. בימים הראשונים של האירועים מצב זה לא תוקן על ידי אספקת תחמושת מן המחסנים, שכן בשלבים הראשונים של אירועי אוקטובר 2000 היחידות לא היו יכולות למשוך מן המחסנים המחוזיים כמות אמצעים העולה על התקן הלא מספק שנקבע להן מלכתחילה. כך נוצר מחסור מתמיד באמצעים לפיזור המון. בשל כך, נוצר במהלך האירועים סיכון מתמיד שכוחות המשטרה יעשו שימוש באמצעים פוגעניים יותר, כמו גלילוני גומי, בשל מחסור באמצעים פוגעניים פחות.

 

             נושא זה עלה בעיצומם של האירועים בדו-שיח בכתב בין יוסי מלמד, היועץ לענייני ביטחון של השר בן עמי, לבין ניצב משנה לוצקי. הדבר היה ביום 2.10.00. מלמד היפנה אל לוצקי שאלה: "תמקד לי את בעיית חוסר האמצעים. מדוע בראייה מערכתית לא הצלחנו להשכיל כולנו (כל המערכת מלמעלה למטה) לשכנע להקצאת אמצעים ותקציב?" על כך השיב לוצקי: "יש לנו את כל ההתכתבות שנתיים ויותר אחורה, בהם אנו מתריעים כי התקנים (כמויות) וכמות הקנים אינה מספקת אפילו בשביל סופשבוע של כדורגל במגזר, כולל צורי בתפקידו הקודם"[310]. שאלה נוספת של מלמד היתה: "האם בגלל חוסר אמצעים אתה יכול לומר שהיה ירי חי וגומי"? ועל כך עונה לו לוצקי: "התרעתי במש"מ ("רוח סערה") מפני האפשרות הזו. אין לי ספק שזו הסתברות מוחשית ואיני רוצה להתייחס כרגע מעבר לזה"[311]. דומה, שהדברים מדברים בעד עצמם.

 

חוסר באמצעי מיגון ובאמצעי פיזור שפגיעתם פחותה (אלות, מכת"זים)

 

250.       הטיפול בהפרות סדר מחייב בראש ובראשונה אמצעי מיגון לשוטרים. אמצעים אלה אינם מונעים לגמרי סיכון כי השוטרים ייפגעו, אך מקטינים את הסיכון להסלמה הנובע מפגיעה כזו, ומאפשרים לכוח המשטרה להימנע לפרק זמן ממושך מנקיטת פעולות אשר עלולות להסב פגיעה באזרחים. המשטרה מקצה לשוטרים המבצעיים המשרתים בה "ערכות מיגון אישיות", אשר תכליתן לענות על צורך זה. ערכה אישית כוללת: אפוד מגן קל לסייר אשר מגן על בית החזה מפני ירי של כדורי 9 מ"מ, פלטת טראומה, אלה, קסדה, מסיכת גז ומסנן גז.

 

             גם בתחום ערכות המיגון, כבתחומים אחרים, ניכרו חוסרים מהותיים. התקן שהוגדר על ידי אגף המבצעים לערכות מיגון אישיות עמד בחודש מאי 1999 על 7,500 ערכות. מספר זה מספיק לכמחצית מסדר הכוחות המבצעי של המשטרה. לשם הדוגמה, ימים ספורים לפני פרוץ אירועי אוקטובר עמד התקן של ערכות מיגון במחוז הצפוני על 1,548 ערכות אישיות. ערכות אלה עמדו לשימושם של כ-2,800 שוטרים שהיוו את סדר הכוחות (הסד"כ) המבצעי של המחוז. זאת ועוד. המצאי בפועל במחוז הצפון של הפריטים שהיו כלולים בערכה האישית, לא חפף את התקן. ישנם פריטים (פלטת טראומה, אלות, מסכות גז) שהיו בעודף מול התקן, ופריטים אחרים (אפודי מגן, קסדות, מסנני גז) שהיו בחוסר.

 

             זאת ועוד. ברוב מחוזות המשטרה לא היו בזמן האירועים מגיני פלסטיק ארוכים המיועדים למיגון מפני אבנים. במגינים כאלה נעשה שימוש במחוז ירושלים בלבד, והם נועדו להגדיל את יכולת הספיגה של השוטרים באירועי הפרות סדר בהר הבית[312]. לא היו בזמן האירועים בשימוש המשטרה חליפות מיגון שיתנו הגנה טובה מפני אבנים ומכות. חליפות כאלה נרכשו רק לאחר אירועי אוקטובר 2000, וחולקו ליחידות המיוחדות.

 

             התקציב לצורך רכישת ציוד האלפ"ה של שנת 2000, שעמד על 139,000 ש"ח בלבד, מסביר חלקית את מצב ההצטיידות הדל המתואר לעיל. בחודש נובמבר 2000, לאחר אירועי אוקטובר, הוכנה תוכנית רכש ונרכשו בפועל אמצעי מיגון, ובהם חליפות מיגון משני סוגים, קסדות פיזור, סרבלים חסיני אש, מגיני ידיים ורגליים לחליפות, אפודי מגן, מגיני פלסטיק ועוד, בסכום כולל של כ-9,500,000 שקל[313].

 

             התוצאה היא, שלא היו בידי המשטרה די אמצעי מיגון בעבור שוטריה, אשר יאפשרו טיפול בהפרות סדר בלא הסלמה הנובעת מפגיעה בשוטרים.

 

251.       חסר זה באמצעי מיגון תרם אף הוא תרומה מהותית להסלמה חמורה של אירועים במהלך אירועי אוקטובר. בשורה של מקומות ומועדים - בלוטם ביום
2.10.00, באום אל-פחם באותו יום, בפטרוס באותו יום, באירוע הקניון ביום 8.10.00 - הסלימו אירועים עד כדי תוצאות קטלניות, לאחר ששוטר לא ממוגן נפגע מיידוי אבן.

 

252.       נושא אחר בו יש לדון תחת ראש פרק זה הוא נושא המכונה להתזת מים (מכת"ז). על פי נוהל "הטיפול המשטרתי בהפרות סדר והפגנות"[314] שהיה תקף בזמן האירועים, השימוש באמצעי גז מדמיע ובגלילוני הגומי מותר רק אם השימוש באמצעים פוגעניים פחות לא הועיל. מדובר באלה ובמכת"ז. האלה רלוונטית רק לאירועים בהם נמצאת המשטרה בטווח מגע עם הקהל. מצב זה לא היה שכיח באירועי אוקטובר. נתמקד, איפוא, בנושא המכת"ז.

 

253.             המכת"ז הינו רכב לפיזור הפגנות העושה שימוש בהתזה של מים. קיימת אפשרות טכנית להשתמש גם במים מהולים בגז מדמיע, מים מהולים בצבע או בגז וצבע יחד.

 

             מספרם של המכת"זים שבשירות המשטרה בעת האירועים היה קטן. במועד פרוץ אירועי אוקטובר היו ברשות משטרת ישראל חמישה מכת"זים, אשר סופקו למשטרה בשנת 1988. שלושה מהם היו מדגם גדול יותר, ושניים מדגם קטן יותר, אשר כונה מכת"זון. המכת"זים הורכבו על שלדות רכב משנת יצור 1985, וחרף טיפולי השבחת מערכות והחלפת מכלולים עיקריים בשנת 1994, "השנים בהחלט ניכרות בהם", כדברי מנכ"ל המפעל המייצר את המכת"זים[315]. יצוין, כי בחודש יוני 2000, חודשים אחדים לפני האירועים, הזמינה המשטרה שני מכת"זים חדשים במחיר של 420,000 ש"ח כל אחד (ללא שלדה). המכת"זים הללו סופקו למשטרה רק בחודש פברואר 2001[316], לאחר האירועים.

 

254.       על פי נהלי המשטרה[317], בעת האירועים הוצבו המכת"זים במחוזות השונים. מכת"ז אחד היה במחוז ירושלים, אחד במחוז תל אביב ואחד במג"ב בדרום-מזרח בנגב. ביס"מ נגב ובמרחב עמקים של המחוז הצפוני היה גם מכת"זון אחד לכל אחת מהיחידות. רמת התחזוקה של המכת"זונים היתה, ככל הנראה, טובה יחסית.

 

             מעדויות מרבית קציני המשטרה שהעידו בנושא עולה, כי המכת"ז אינו מהווה פתרון למצבים רבים בהם נקלעים כוחות משטרה לעימותים קשים עם מתפרעים. המכת"זים שהיו בידי המשטרה בעת אירועי אוקטובר לא היו ממוגנים כמו אלה שסופקו לאחר האירועים. התוצאה היא, כי בעימות עם פורעים נחושים, נתונים מפעילי המכת"זים בחשש מתמיד מפגיעה, בין היתר מבקבוקי תבערה. בשל כך, התפישה היא כי המכת"זים טובים בעיקר לטיפול באירועים "רכים" יחסית, להבדיל מהפרות סדר קשות[318].

 

             כפי שהדגישו חלק מן העדים, ניתן להשתמש במכת"ז במקומות פתוחים יחסית, המאפשרים לו להתחמק מתקיפה במקרה הצורך. הוא יעיל בעיקר נגד מפגינים שאין בכוונתם להתעמת עימות אלים עם מפעילי המכת"ז. מבין מפקדי המשטרה היו כאלה שראו בו אמצעי יעיל בנסיבות מסוימות, והיו כאלה שהתפעלו ממנו פחות. ניצב רון ראה בו מכשיר יעיל במצבים מסויימים, והוא ניסה לקדם את השימוש בו על ידי המשטרה[319]. הוא גם חיווה דעתו, שמדובר בכלי עם רמת סיכון נמוכה ואפקטיביות גבוהה בזירות מסויימות, גם אם לא בכל זירה. לדעתו, בתוך אום אל-פחם או בסימטאות עכו אין הוא כלי יעיל, ואילו בצמתים כמו טמרה ואום אל-פחם ניתן לעשות בו שימוש[320]. תת ניצב בנצי סאו סבר, לעומתו, שהכלי לא היה יכול להיות יעיל בצומת אום אל-פחם. הטעם לכך, לדבריו, הוא, שאת האבנים זרקו על השוטרים ממרחק של 180-200 מטר, ולמרחק כזה המכת"זון אינו יעיל (יעילותו היא למרחק 30-40 מטר[321]). גם דוד צור, ראש המטה המבצעי של השר, ראה שימוש במכת"ז בצומת אום אל-פחם כבעייתי[322]. ניצב משנה דב לוצקי, ראש אגף המבצעים של המחוז הצפוני, העיד כי מדובר בכלי שאינו יעיל, בלא רמת יכולת להתנייד כנדרש בתוך המחוז הצפוני, באופן המאפשר שימוש יעיל בו[323].

 

             כך או כך, במהלך האירועים נעשה שימוש מועט ביותר במכת"זים. למעשה, במחוז הצפוני נעשה שימוש בכלי מסוג זה פעם אחת בלבד, בעת הפרות סדר בטבריה ביום 9.10.00. באום אל-פחם לא נעשה בו שימוש, על אף שביום 2.10.00 נמצא מכת"זון בקרבת מקום לאירועים (תחנת עירון). ניצב אליק רון לא ידע להסביר את הסיבה לאי השימוש במכת"זון בהזדמנות זו[324]. דומה, על כן, שאי השימוש במכת"זים לפיזור ההתפרעויות במגזר הערבי באירועי אוקטובר לא נבע בהכרח ממצבם התחזוקתי הירוד של המכת"זים או מקשיים בניודם. יש לזכור בהקשר זה, כי במהומות שפרצו סביב הניסיון לפנות את שטח אש 107, שהתרחשו בין 27.9.98 ל-29.9.98 באום אל-פחם[325], נעשה שימוש בשני מכת"זים, האחד הובא מירושלים והאחר מיס"מ עמקים[326].

 

255.       ניתן לסכם בנושא המכת"זים, שאלה לא עמדו לרשות המשטרה במספר מספיק במועד אירועי אוקטובר. השימוש בכלי זה גם לא היה מעשי בהרבה מן האירועים. אכן, מכת"זים לא היו יכולים להיות בשום פנים פתרון מספיק לאירועי הפרות סדר קשים ביותר שהתקיימו, בעת ובעונה אחת, במקומות שונים במחוז הצפוני. עם זאת, יש יסוד לקבוע כי באירועים שונים ניתן היה לנסות שימוש במכת"ז, קודם או במקום השימוש בתחמושת בעלת אפקט קטלני.

 

סיכום בנושא מוכנות המשטרה

 

256.       ניתן לסכם פרק זה, בכך שערב אירועי אוקטובר כוח האדם במשטרה, רמת אימונו והציוד שעמד לרשותו, לרבות האמצעים לפיזור המון, לא היה בהם לענות על סופת האירועים אליה נקלעו כוחות המשטרה באוקטובר 2000. הגורמים הממונים, ובהם המפכ"ל והגורמים האחראים במטה הארצי, היו מודעים לחסרים האמורים בזמן אמת. חלקם של החוסרים נבע מבעיות תקציב. חלק אחר שלהם נבע מכשלים תפיסתיים ומהחלטות שגויות, אשר תוקנו רק בדיעבד, לאחר שאירועי אוקטובר חשפו את הליקויים במלוא חריפותם. עדיין יש צורך בתיקונים ובשיפורים רבים, הן בהגדלת מצבת כוח אדם, הן בכמות האימונים וברמתם והן בשינויים באשר לציוד ולאמצעים אשר יעמדו לשימוש המשטרה במהלך הפרות סדר.

 

פרק ה' -

היערכות המשטרה ערב ה-1.10.00

 

257.             בתקופה שלפני אירועי אוקטובר היה, אם כן, צפי להתפרצות אירועים במגזר הערבי. צפי זה הלך וגבר ביומיים שקדמו ל-1.10.00. לנוכח פני דברים אלה, כיצד היה על המשטרה לנהוג כדי לקדם את פני האירועים ולהיערך לקראתם? עד שנשיב על כך, נזכיר, שהצפי האמור נבע, בין היתר, מאירועי הר הבית מיום 29.9.00, בהם נהרגו שבעה פלסטינים ונפצעו רבים; מההתנגשויות הקשות ביהודה שומרון ועזה, בהן נהרגו ונפצעו פלסטינים, וכן מן ההכרזה ביום 30.9.00 על שביתה כללית במגזר הערבי ועריכת הפגנות ותהלוכות. כל אחד מאירועים או גורמים אלה צריך היה לאותת לפיקוד המשטרה על הצורך להגביר את דריכות המשטרה ומוכנותה לבאות, והיה צריך להצדיק את ריכוז מירב הכוח המשטרתי לקראת ה-1.10.00. כך עולה משורה של פקודות במשטרה, העוסקות בהיערכות המשטרה במצבים שונים, כמו המצבים אשר התרחשו, בו-זמנית, עובר לאירועי אוקטובר.

 

258.             משטרת ישראל התכוננה לטיפול באירועים חריגים שונים, גם על ידי הכנה מראש של פקודות, אשר הסדירו את הדרך בה תתמודד המשטרה עם האירוע החריג בעת התרחשותו. כך, הוכנה במשטרה פקודה למקרה שבו יפרצו מהומות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, ומהומות אלו "יקרינו" על ערביי ישראל ויגרמו להם להפר את הסדר, או במקרה שיהיו מהומות על קו התפר שמפריד בין מדינת ישראל לבין יהודה ושומרון. פקודה זו קיבלה את השם "קסם המנגינה 2"[327]. פקודה משטרתית נוספת קובעת את הפעולות להן נדרשת המשטרה למניעת הפרות סדר בהר הבית ובכל המגזר הערבי בעקבות ניסיון פיגוע או פיגוע בהר הבית. פקודה זו קיבלה את השם "מעיין מתגבר"[328].

 

             בפקודות אלה ובפקודות נוספות, נקבעו רמת הכוננות והיקפי כוח האדם הזמינים הנדרשים במצבים שונים. המונח המתאר את צורת העבודה של המשטרה בכל שלב הוא פע"מ, ראשי תיבות של "פעילות מוגברת"[329]. על פי הנוהל, קיימים ארבעה מצבי הפעלה של כוח האדם במשטרה. המצב הראשון הוא של עבודה בשגרה. המצב השני הוא של הגברת פעילות הביטחון השוטף ללא הוספת שעות עבודה לשוטרים, והוא מכונה "פע"מ ב'". המצב השלישי הוא של מעבר השוטרים במגזר הייעודי (המבצעי) למשמרות בנות 12 שעות ביממה, והוא מכונה "פע"מ ג'" או "שלדי". המצב הרביעי הוא של מעבר כלל משטרת ישראל, כולל השוטרים הלא ייעודיים, למשמרות של 12 שעות ביממה, והוא נקרא "פע"מ ד'". הסמכות להעביר יחידות משטרה לרמת פעילות של פע"מ ב' או ג' נתונה למחלקת המבצעים במטה הארצי או לכל מפקד מחוז בתחום המחוז שלו. הסמכות להעביר את המשטרה לרמת פעילות של פע"מ ד' נתונה לראש אגף המבצעים במטה הארצי.

 

259.       כאמור, עוסקת פקודת "קסם המנגינה 2" במקרה שבו מהומות נרחבות בשטחים גורמות לפרוץ מהומות בקרב ערביי ישראל, וכן למהומות באזור קו התפר. פקודה זו הופצה בחודש יוני 2000 והיתה תקפה בעת המהומות באוקטובר 2000. הנחת היסוד של הפקודה מובאת בתחילת הפקודה, וזו לשונה: "להתרחשויות בשטח איו"ש ואזח"ע עלולה להיות השפעה על מרחב התפר ותחום הפנים במדינת ישראל במישורים הבאים...". כאן מובאת רשימה של מקומות ומגזרים שיכולים להיות מושפעים. הראשון באותה רשימה הוא מגזר ערביי ישראל ומפורטות ההשפעות הצפויות:
"1. שביתה כללית. 2. הפרות סדר מוגבלות. 3. הפרות סדר בקנה מידה נרחב. 4. התעוררות קיני פח"ע". בפקודה נקבע, כי היערכות המשטרה תתבצע בשלושה שלבים[330]. לשלב א' עוברים בעקבות "ידיעה/תרחיש שעלול להוביל לפריצת מהומות בשטחי איו"ש ואזח"ע"[331]. לשלב ב' עוברים בעקבות "פריצת גל מהומות אלימות בשטחי הרש"פ ובמרחב התפר שמטרתן פגיעה בישראלים/בכוחות בטחון". בסעיף "פירוט השיטה" נאמר, כי רמת הפעילות עם הפעלת שלב ב' היא של פע"מ ג'[332]. לעומת זאת, בסעיף הדן בהיערכות המשטרה במקרה של שלב א', נכתב "מעבר משטרת ישראל לפע"מ ג' על בסיס הערכת מצב"[333]. שלב ג' אינו רלוונטי לענייננו.

 

260.       בחינת המצב שהיה במדינה בין הימים 28.9.00 ל-1.10.00, מלמדת כי אין ספק שביום 30.9.00 נמצאנו במצב המתאים להגדרה של שלב ב' בפקודת "קסם המנגינה 2". זאת, בגלל המהומות הקשות שהיו במשך כל אותו יום בכל שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, כולל אירועים קשים ביותר בצומת נצרים ובקבר יוסף, ובגלל חילופי אש כבדים בין כוחות הביטחון לבין פלסטינים, במהלכם נהרגו מספר פלסטינים וביניהם הילד מוחמד אל-דורה. גם יום קודם לכן נהרגו פלסטינים ונפצעו רבים בהר הבית. נוסף לכך, הוחלט ביום 30.9.00 על ידי ועדת המעקב על שביתה כללית במגזר הערבי. שילובם החריג של הגורמים האמורים חייב, על פי הפקודה הנ"ל, החלטה על מעבר למצב של פע"מ ג', ולא להסתפק, כפי שנעשה, בהוראה על הערכות מצב מחוזיות בעניין זה. על אף זאת, במברק ההנחיות[334], ששיגר אג"מ מטא"ר ביום 30.9.00 בשעה 20:29 לכל יחידות המשטרה, נכתב: "היערכות מוגברת על בסיס 'קסם המנגינה' מצב א' - שגרה מוגברת". מצב הכוננות שנקבע לא הלם את ההגדרות שנקבעו בפקודה, ושיקף מצב דברים קל בהרבה מזה שהיה בשטח בפועל ביום
30.9.00. בשל כך, ההחלטה על "שגרה מוגברת" בלבד לא תאמה את הנסיבות והחטיאה את הצורך לרכז לפעילות את שוטרי המגזר המבצעי לקראת יום 1.10.00.

 

             נוסיף, כי על פי פקודת "קסם המנגינה 2", שלב א' של שגרה מוגברת, מחייב, בין היתר, גם ביצוע של ניתוח איומים ותרחישים תוך מיפוי נקודות תורפה, הכנת תכנית מבצעית מתואמת עם צה"ל לפריסה ולהצבת כוחות והכנת תכניות היערכות לטיפול בהפרות סדר במגזר הערבי. בפועל, לא בוצעו הנחיות אלו על ידי פיקוד המחוז הצפוני. על פי הראיות שבפנינו, הדבר היחיד שבוצע היה קיומה של ישיבה להערכת מצב של פיקוד המחוז בשעות הבוקר למחרת.

 

             לסיכום עניין זה, למרות שהמצב בשטח ביום 30.9.00 תאם את מאפייני שלב ב' בפקודת "קסם המנגינה 2", ולמרות הצפי שהיה קיים, לפיו אירוע קשה בשטחים יגרור את ערביי ישראל להתפרעויות, ובמיוחד על רקע ההחלטה על שביתה כללית ועל תהלוכות בכל היישובים במגזר הערבי, פיקוד המשטרה החליט שלא להפעיל את פקודת "קסם המנגינה" שלב ב'. אם היו מחליטים, כמתחייב, להפעילה, היתה נמצאת משטרת ישראל, בשלב תחילת המהומות, כשהיא ערוכה טוב יותר מכפי שנערכה בפועל בבוקר יום 1.10.00. אילו נערכה המשטרה כנדרש, היו השוטרים עובדים במשמרות על פי פע"מ ג'. הדבר היה מביא לכך שכל השוטרים המבצעיים היו מועברים למתכונת עבודה שלדית, היו מכינים תכניות ובונים כוחות לקראת האירועים השונים הצפויים להתרחש. המוכנות של כוחות המשטרה היתה נעשית ברמה גבוהה יותר, על כל ההשלכות החיוביות שהיו יכולים להיות לכך על מהלך האירועים.

 

261.       פקודה נוספת, אשר קשורה לאירועים שהתרחשו באוקטובר 2000, היא, כזכור, פקודת "מעיין מתגבר". פקודה זו הופצה בנובמבר 1996. הפקודה מטפלת בשני מצבים הנוגעים להר הבית. האחד, "מעיין מתגבר 1", אינו נוגע לענייננו. המצב השני הוא "מעיין מתגבר 2" והוא עוסק בהיערכות מתוגברת למניעת הפרות סדר בהר הבית ובכל המגזר הערבי בעקבות "ניסיון/פיגוע בהר הבית". יתכן שמחברי הפקודה התכוונו בעיקר לפיגוע של יהודים כלפי ערבים בהר הבית. זאת ניתן, אולי, להסיק מתוך פיסקה קודמת בפקודה, על פיה "הערכות מודיעיניות וניסיון העבר מלמדים כי הר הבית מהווה יעד לפיגוע בקרב גורמי ימין קיצוני". אם כך הוא, אזי הפקודה באה לטפל במצב, שבו הפיגוע כבר התרחש ובעקבותיו פורצות מהומות בהר הבית ובמגזר הערבי כולו. בהר הבית לא התרחש ביום 29.9.00 פיגוע של אנשי ימין קיצוני. אך באותו יום נהרגו על הר הבית שבעה פלסטינים ונפצעו עוד עשרות, וזאת במהלך התפרעויות על רקע עליית מר שרון להר הבית יום קודם. מבחינת הציבור הערבי, גם זה שבשטחים וגם זה שבתחומי הקו הירוק, האירוע היה טראומטי. מדובר היה באירוע חמור על הר הבית, שהשלכתו על הציבור הערבי היתה ידועה. ואם היה ספק בכך, ניתן היה להיווכח בדבר עם החלטתה של ועדת המעקב למחרת היום על שביתה כללית ועל תהלוכות ביישובי המגזר הערבי. לשון אחר - האירוע לא נתפס במגזר הערבי כחמור פחות מפיגוע. כפי שהובהר, ועוד יובהר, הוא הוגדר על ידי גורמים מרכזיים במגזר הערבי כ"טבח" ואף כ"טבח מתוכנן", והתייחסות זו עמדה ביסוד מהלכיה של הנהגת המגזר הערבי ותגובותיה לאירוע.

 

             פקודת "מעיין מתגבר" הינה פקודה קצרה יחסית. היא אינה דנה בבעיות של כל מחוז ומחוז במשטרה. היא קובעת עקרונות, שעל פיהם אמור כל מחוז להכין תכנית מגירה. עם זאת, קובעת הפקודה כי כאשר מוכרזת ומופעלת תכנית "מעיין מתגבר 2", יעברו כל יחידות משטרת ישראל לפעילות ברמה של פע"מ ד', כלומר כל השוטרים במשטרת ישראל, כולל שוטרי המינהלה, עוברים מרגע ההכרזה לעבוד 12 שעות ביום, ללא חופשות וללא ימי מנוחה, ושוטרים הנמצאים בבית נדרשים לחזור מיד לעבודה.

 

             נראה, שביום 29.9.00 היה מקום להפעיל את התכנית, או לפחות לגזור ממנה את הדרך בה יש לפעול.

 

262.       למרות שהאירוע הקשה בהר הבית דמה מאוד באופיו לאירוע המחייב את המשטרה לעבור למצב של "מעיין מתגבר 2", הרי במברק[335] שהוציא אגף המבצעים במטה הארצי באותו יום וששוגר בשעה 22:30, אין כל אזכור לפקודה זו. זאת, למרות שבמברק נכתב "האירועים שהתרחשו בהר הבית היום 29.9.00 והמתיחות הקיימת בעקבות הנפגעים מהווים גורמים להמשך אירועי הסד"צ והפח"ע וכן ניסיון לממש איומים קיימים לפיגועים במתווים השונים". לא רק שלא הוכרז במברק על כניסה למצב של "מעיין מתגבר 2", ושלא הוחלט על מעבר לעבודה ברמה של פע"מ ד' כמותווה בפקודה, אפילו לא ניתנה הוראה לעבור למצב של פע"מ ג', הוא מצב של כוננות ברמה נמוכה יותר. נראה, איפוא, שגם פקודה זו לא היתה לנגד עיני פיקוד המשטרה, שעה שהיה עליו להחליט על היערכות כוח האדם במשטרה לקראת
ה-1.10.00.

 

             להשלמת התמונה יצוין, כי בהמשך אותו מברק, בסעיף "היערכות לאירועים/ ערביי ישראל", נכתב, בין היתר: "היערכות מבצעית לאפשרות של פריצת הפס"ד במגזר הערבי על בסיס הערכת מצב מחוזית ומיפוי מוקדי האירועים". כפי שכבר נזכר, למרות ההנחיה, לא ביצע פיקוד המחוז הצפוני ביום 30.9.00 הערכת מצב ובמקום זה הוציא מברק[336] ליחידות המחוז. במברק זה הועתק המברק של המטה הארצי. מעבר לכך לא נעשה דבר.

 

263.       כאן המקום להזכיר פקודה נוספת, אשר היתה צריכה להיות לנגד עיניהם של גורמי הפיקוד במשטרה. כוונתנו לפקודה בדבר היערכות מחוזית באירועי השבתה כללית במגזר הערבי[337]. פקודה זו, אשר תחולתה היא משנת 1989, מבוססת על ניסיון שנצבר במקרים קודמים של הכרזה על שביתה כללית במגזר הערבי, בהם התפתחה השביתה להפרות סדר קשות. בין הנחות היסוד של פקודה זו נקבע, כי במקרה של שביתה כללית "ההיערכות המשטרתית צריכה לאפשר מתן מענה ותגובה חזקים במוקדים הבעייתיים, גם בהעדר מידע מודיעיני קונקרטי"[338]. באשר לריכוז כוחות, נאמר עוד, כי "ריכוז כוחות מאסיביים במקומות הרגישים במיוחד … על מנת שניתן יהיה להגיב באורח תקיף ומהיר ולחסל האירועים והפרות חוק בעודם באיבם"[339]. נאמר, כי "יחידות מ"י [משטרת ישראל] ירכזו מאמץ ויפעלו בסד"כ מלא, כולל ביטול חופשות כאשר הפעילות המבצעית תתבצע במערך שלדי[340]. לגבי הצורך בגיוס כל כוחות המשטרה, במקרה של שביתה כללית כאמור, נאמר עוד ש"הנחת היסוד היא כי באירועי השבתה כללית במגזר הערבי ... תפעל המשטרה במערך כוחות וסד"כ מלא..."[341].

 

             הקו הלוחמני העולה מחלקים בפקודה זו מעלה כמה שאלות. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מן התובנה העולה בבירור גם מפקודה זו, לפיה היה מקום להורות על היערכות של כוחות המשטרה לקראת יום 1.10.00 במתכונת שלדית, לנוכח הידיעה על שביתה כללית הצפויה במגזר הערבי במועד זה. מה גם, שנוסף לה אמורות היו להתקיים גם תהלוכות בכל היישובים הערביים.

 

             לכך יש להוסיף את דבריו המפורשים של ראש הממשלה ברק בהערכת מצב אשר התקיימה ביום 29.9.00, ואת הנחייתו על פיה יש להחזיר את כל השוטרים שהיו בחופשת חג, בשל הצורך בכוננות גבוהה[342]. דבר זה לא נעשה.

 

264.       אירועי אוקטובר התחילו כשכוחות המשטרה לא נמצאו בכוננות גבוהה. חלק גדול מהשוטרים שהו בחופשה בבתיהם. מצב זה ראוי לביקורת. על רקע כל שאמרנו לעיל, על רקע הגורמים לאירועי אוקטובר, ובהתחשב באירועי הימים שלפני 1.10.00, ועל רקע ניסיון העבר במקרים של שביתה כללית, צריך היה להיות ברור לכל הגורמים האחראים, כי יש סבירות גבוהה לכך שהולך לקרות "משהו גדול", וכי נדרשת היערכות כוחות מקסימלית. אכן, לו פעלה המשטרה מתוך הנחה זו, ואם היתה פועלת כמותווה בפקודות "קסם המנגינה" ו"מעיין מתגבר 2", שהתרחישים של שתיהן, או בקרוב להן, התממשו בימים 29.9.00 ו-30.9.00, אזי כל השוטרים המבצעיים במשטרה היו במתכונת עבודה שלדית ביום פרוץ האירועים וברמת מוכנות גבוהה משהיו בפועל, ולא היה קורה, כפי שקרה בפועל, שמספר רב של שוטרי משטרת ישראל היו בחופשת חג בבתיהם באותו יום.

 

             כשלון המשטרה נראה גדול עוד יותר, כשקוראים את הדברים שאמר המפכ"ל בישיבת הערכת מצב של מחוז ירושלים, שנערכה בשעות הבוקר של יום 1.10.00. באותה ישיבה אמר המפכ"ל לאנשי מחוז ירושלים, שמסתמנת מגמה של השתתפות פעילה וגוברת של ערביי ישראל ולכן יש להביא בחשבון שיילקחו שוטרים גם ממחוז ירושלים. דברים אלה מלמדים על חשש ממשי, אם לא על ידיעה ממש, כי ערביי ישראל עומדים להיכנס למעגל ההתפרעויות. ניתן להוסיף לכך את הדברים שאמר המפכ"ל בתרגיל "רוח סערה", שהתנהל פחות מחודש לפני אירועי אוקטובר, על העלול לקרות אם אנשים מהמגזר הערבי ייצאו לרחובות[343]. נוסיף לכך את שכבר אמרנו, שבעצם היה צפי לכך שיהיה פרץ אלימות, וכי המפכ"ל אישר שצפה זאת[344].

 

             על רקע כל אלה, קשה להבין כיצד לא פעל פיקוד המשטרה, לכל המאוחר ב-30.9.00 לקראת יום 1.10.00, לגיוס כל הכוח שעמד לרשותו ולהעמדת כל כוחות המשטרה על סיכוני ההתפרעויות וההסלמה במגזר הערבי הצפויים ב-1.10.00. לא שמענו הסברים מניחים את הדעת אשר יצדיקו מחדל זה.

 

265.       סקרנו לעיל את הגורמים - ארוכי הטווח וקצרי הטווח - לאירועי אוקטובר. מרגע שאלה פרצו, הצטרפו במהלכם גורמים מסלימים אשר שימשו חומר דלק נוסף לתבערה שפרצה. אלה תרמו להרחבת פרישתם של האירועים, להתמשכותם, לחומרתם ולעוצמתם. בין גורמים נוספים אלה ניתן לציין את העובדה שהיו נפגעים רבים ואף הרוגים מבין האזרחים כבר ביום הראשון של האירועים. דבר זה הגביר את המוטיבציה להתעמת עם המשטרה בקרב רבים מבני המגזר הערבי. הקשיים והחסרים, בהם היתה המשטרה, בכוח אדם, באמצעי מיגון, בציוד ובאמצעים בכלל, וכן היעדר מוכנות ומיומנות מספיקים מצד חלק מהכוחות, העמידו את כוחות המשטרה לא אחת במצב שבו הם נדרשו לשימוש מוגבר באמצעים פוגעניים יותר, ואלה הגדילו את מספר הנפגעים. תרמה לכך גם העובדה, שבמקרים רבים עמדו השוטרים מעטים מול רבים. תרם לכך גם השימוש המוגבר שעשו כוחות המשטרה בכלי נשק בעלי פוטנציאל קטלני, דהיינו, בירי של גלילוני גומי, ועוד נעמוד על כך בהמשך[345]. כן תרמה לכך המיליטנטיות של רבים מבין הצעירים מן המגזר הערבי, אשר נטלו חלק באירועים. הם שאבו עידוד, בין היתר, מדברי שבח מפי מנהיגיהם להתנהגותם במהלך האירועים, ולהתנהגותם בעימותים קודמים עם המשטרה.

 

266.       כפי שקבענו, על יסוד כלל הגורמים שהביאו לתחילתם של אירועי אוקטובר, ניתן, וצריך היה, לצפות את האירועים המתרגשים לבוא. הם גם נצפו בפועל, אם גם לא לפרטיהם ובעוצמתם. הוברר, שהמשטרה לא היתה ערוכה מבחינת מספר אנשי המשטרה, ציודם ומיומנותם, שעמדו לרשותה לטפל באירועים בסדר גודל ובעוצמה כפי שהתרחשו. כבר בתחילת האירועים התברר שעסקינן באירועים חסרי תקדים מבחינת עוצמתם והיקפם, אף שגם אלה היו צפויים במהותם. בשני השערים הבאים נתייחס לאירועים עצמם. בשער האחד (השער השני) נתאר את מהלך האירועים, יום אחרי יום, תוך התייחסות לפעילותם של הגורמים השונים, אשר היתה להם מעורבות בהם. נזכיר את עיקרי הדברים בלי להיכנס לפירוט יתר. גם כך, יתארכו מעט הדברים. סברנו, שכדי לצייר תמונה של האירועים והאווירה שאפפה אותם בשעת מעשה, מן ההכרח להביא תיאור מינימלי של המהלכים השונים. נעשה כן, תוך התמקדות בזוויות הראייה של הגורמים השונים המעורבים, כמו הדרג המדיני, הדרג המשטרתי, אזרחים שנטלו חלק באירועים - ערבים ויהודים - ומנהיגות המגזר הערבי. בהמשך, במסגרת השער הנוסף (השער השלישי), נתמקד באירועים ספציפיים, כאלה שבהם מצאו אזרחים את מותם וכאלה אשר בגלל מאפייניהם מצדיקים התייחסות נפרדת.

 

267.       על רקע זה ניתן לפנות לשער השני, בו נתאר את השתלשלות האירועים עצמם[346] על פי סידרם הכרונולוגי. בתוך כך נתאר את התנהגות האזרחים וכוחות המשטרה במהלך האירועים. נפרט גם את עמדות, החלטות ומעשיהם של הגורמים העיקריים שנטלו חלק באירועים, לרבות גופי השלטון השונים וגורמים במגזר הערבי.

 

לשער השני

חזור

 

---