דו"ח ועדת אור

 שער שלישי

אירועים מיוחדים - 1.10.00, 2.10.00

 

פרק א' -

פרדיס - 1.10.00

 

1.       ביום 1.10.00, לקראת שעות הצהריים, החלה התפרעות של תושבי כפר פרדיס (פוריידיס). התפרעות זו הגיעה לכדי עימות עם שוטרים ולקראת סופה נורתה, באישור מפקד המרחב, אש חיה אל המתפרעים. נפרט להלן את השתלשלות ההתפרעות ואת נסיבותיה.

 

2.       הכפר פרדיס שוכן בצד כביש חדרה-חיפה הישן^[1], סמוך לצומת המסתעף לוואדי מילכּ. הכפר נמצא בגיזרת האחריות של תחנת המשטרה בזכרון יעקב, אשר בתחום מרחב חוף שבמחוז הצפוני. בעת המקרה מנתה מצבת השוטרים בתחנת זכרון יעקב 45 שוטרים, רובם שוטרים מבוגרים יחסית. לדברי ראש משרד הסיור בתחנה, פקד אבי דניאלי, לאחר שמפחיתים מרשימת השוטרים את המוגבלים מבחינה בריאותית, את הנשים ואת השוטרים המבוגרים, ישנם בין 20-23 שוטרים שניתן להפעילם במקרה של הפרות סדר. תחנה קטנה זו אמורה לטפל באירועים שבתחום היישובים זכרון יעקב, בנימינה, המושבים והקיבוצים שבתחום מועצה אזורית חוף הכרמל, וכן היישובים הערביים פרדיס וג'סר אל-זרקא. יחידת היס"מ המרחבית היא הכוח העיקרי, אשר צריך לתת מענה הולם במקרה של אירועים חריגים, כמו הפרות סדר. אך מן העדויות עולה, כי לא אחת נלקחת יחידת היס"מ למקומות אחרים מחוץ למרחב, ואז לא נותרו בתחנה די שוטרים מיומנים וכשירים שיכולים לטפל כראוי באירועי הפרת סדר. מתברר גם, כי על פי פקודות שונות, מרחב חוף אמור לתגבר יחידות אחרות במחוז הצפוני ואף מחוץ למחוז, לנוכח העובדה שהמרחב לא נתפס כבעל פוטנציאל לבעיות סדר ציבורי יוצאות דופן.

 

3.          האמצעים לפיזור המון בתחנת זכרון יעקב היו מעטים. רומה וגלילוני גומי לא נמצאו בתחנה, מאחר שעל פי התקן המשטרתי לא היתה התחנה אמורה להחזיק ציוד כזה. היו בתחנה שני רובי פדרל שמיועדים לירי של אמצעי גז מדמיע. אמנם התקן של התחנה הוא של רובה פדרל אחד בלבד, אך מפקד המרחב הורה להעביר מתחנת חדרה לתחנת זכרון יעקב רובה פדרל נוסף. זאת, לדבריו, בגלל ש"היו הרבה מהומות בג'סר אל-זרקא בעבר וכן בגלל שכל משחק כדורגל באותו אזור הוא פוטנציאל למהומות"^[2]. התקן לכל רובה פדרל הוא אפוד אחד של אמצעי גז. אפוד כזה מכיל שישה או 12 פריטי גז. על פי התחקיר שנערך על ידי התחנה לאחר האירועים, היו ברשות הכוח, כשהחל האירוע, שישה טילי גז בלבד. לגבי רובה הפדרל השני, שהתקבל מתחנת חדרה, הרי שזה הגיע ללא אפוד וללא תחמושת גז, כך שלמעשה היה חסר תועלת. לגבי ציוד פיזור אישי - קסדה, אלה ומסכת גז - היו בתחנה 13 תיקי ציוד אישי. ניתן אולי להסיק מכך, שהדרישה מהתחנה היא שתוכל להציב, לכל היותר, 13 שוטרים למשימה של טיפול בהפרות סדר.

 

4.       להלן נציין את כוחות התחנה שהיו בפעילות באותו יום. תחנת זכרון יעקב מפעילה ניידת סיור אחת בשגרה. בגלל ראש השנה שחל ב-1.10.00, שוטרי הסיור היהודים היו בבתיהם ובסיור הוצבו שוטרים שאינם יהודים. בפועל איישו את ניידת הסיור שוטר סיור אחד ועוד מתנדב, ערבי תושב היישוב פרדיס. נוסף לכך, הופעלה גם ניידת בילוש. הבלשים הקבועים של התחנה שהו בחופשה ובניידת הבילוש הוצבו שני שוטרים מבוגרים שאינם יהודים, האחד חוקר, והשני שוטר קהילתי מנקודת ג'סר אל-זרקא. כמו כן, הופעלה ניידת סיור כפרי של משמר הגבול, ובה שני שוטרים. היערכות דלילה זו לא שונתה למרות הנחיית קצין המבצעים של המרחב שהגיעה ביום 1.10.00 בשעה 03:12 לתחנת זכרון יעקב, שזה נוסחה:

 

"להודיע לתחנות כי בעקבות אירועי הסד"צ/הפס"ד בירושלים, איו"ש ואזח"ע בימים האחרונים, יש להודיע לתחנות (עפ"י מברק אמארצ 17439 מ-30.9) כי החל משעות הבוקר יש להערך בתחנות לאפשרות של הפעלת פקודת 'קסם המנגינה' ויש לערוך בדיקת רשימות שוטרים תחנתיות לאפשרות הפעלה/ תיגבורים עפ"י הפקודה. בבוקר יופץ מסמך/ מברק מפורט בנושא ע"י אג"מ/ קמב"צ חוף"^[3].

  

          מעבר לשישה השוטרים שנזכרו לעיל, שהיו בשלוש הניידות, לא הוקצו שוטרים אחרים מהמרחב או מהמחוז לתחנת זכרון יעקב, לא בפועל ולא בכוננות.

 

5.          בתאריך 1.10.00 בשעה 11:00 לערך, דיווח יומנאי תחנת זכרון יעקב לניידת הסיור על התקהלות בכניסה הראשית לכפר פרדיס [א]. ניידת הסיור חלפה במקום והשוטרים ראו 20-30 צעירים מפגינים בכניסה ליישוב, כשהם מניפים דגלים שחורים לאות אבל ודגלים ירוקים של התנועה האסלאמית. השוטרים לא התעכבו במקום והמשיכו בדרכם. לאחר זמן קצר קיבלו שוטרי הסיור הודעה נוספת מהיומנאי, על כך שהמפגינים החלו "להציק" לכלי רכב שחולפים בכביש חיפה-תל אביב הישן והם מונעים כניסת כלי רכב של יהודים לפרדיס. נאמר לשוטרים שבניידת לחזור לכניסה לכפר ולעמוד שם. השוטרים חזרו למקום והבחינו, כי מספר המפגינים גדל בינתיים והוא מונה כ-100 איש, וכן הבחינו בכך שהגיעו למקום פעילים של התנועה האסלאמית והם נואמים בפני המפגינים. לשני שוטרי הסיור הצטרפה בשלב זה גם ניידת השיטור הכפרי ובה שני שוטרי משמר הגבול. בשלב מסוים הבחינו השוטרים ברכב של יהודי אשר הגיע לכניסה לפרדיס. מתפרעים מן המקום זרקו עליו אבנים ושברו את שמשות הרכב. שני שוטרים נכנסו אל בין ההמון וחילצו את הנהג עם רכבו. בינתיים, הלך וגדל מספר המפגינים. בשלב מסוים הצטרף אל השוטרים גם פקד דניאלי, ראש משרד הסיור.

 

          זמן קצר אחר כך, נתקבל דיווח כי בתוך הכפר מתנהלת תהלוכה של מפגינים, שאותם מוביל השייח' עבד אל-רחמאן אבו אל-היג'ה מן התנועה האסלאמית. התהלוכה נעה בתוך הכפר לכיוון היציאה הצפונית של היישוב, שגם היא נמצאת על כביש חיפה-תל אביב הישן [ד]. כ-150 עד 200 מפגינים ירדו לכביש חיפה-תל אביב והלכו על השוליים לכיוון הכניסה הדרומית של פרדיס [א], שהיא הכניסה הראשית ליישוב, ובה היו מפגינים נוספים. המפגינים שהלכו על שולי הכביש צעקו "מוות ליהודים" ודפקו על הפח של מכוניות שחלפו לאיטן על הכביש. בשלב מסוים החלו לגלוש אל הכביש עצמו, וכן החלו לאסוף ולהחזיק בידיהם קרשים שמצאו בדרכם. כל אותו זמן נסע מאחוריהם רכז המודיעין והוא דיווח לראש משרד הסיור, דניאלי, שהיה בסמוך לכניסה הדרומית [א], על המתרחש^[4]. דניאלי, ביחד עם עוד שישה שוטרים, עזבו את הכניסה הדרומית ונעו על הכביש לכיוון המתגודדים. זמן קצר לאחר שדניאלי ושוטריו הגיעו אל מפרי הסדר, חסמו הללו לגמרי את כביש חיפה-תל אביב הישן. הם הגיעו למסעדה שבשולי הכביש, הידועה בשם "מסעדת מירו" [ה], השייכת לתושב פרדיס. בעל המסעדה נהג לתלות דגל ישראל בחזית המסעדה. באותה שעה ישבו לקוחות יהודים בתוך המסעדה ואכלו. חלק מהצעירים המקומיים פרצו לתוך המסעדה, קרעו את דגל ישראל, הרסו כל מה שנקרה בדרכם ותוך קריאות "מוות ליהודים" ניסו להגיע אל הלקוחות היהודים ולפגוע בהם. בעל המסעדה ביחד עם בני משפחתו שהיו במסעדה חצצו בין המתפרעים לבין הסועדים, כשהם מחזיקים בידיהם קרשים וסכינים, ואיימו לפגוע במתפרעים. המתפרעים לא הצליחו להגיע אל הלקוחות שהיו במסעדה ובשלב מסוים עזבו את המסעדה^[5]. במהלך אירוע זה, או זמן קצר לאחריו, חברו המתפרעים שנעו על הכביש למתגודדים שהיו בכניסה הדרומית של פרדיס [א]. מספרם הגיע בינתיים, לפי הערכות השוטרים, ליותר מאלף איש.

 

6.       פחות או יותר בשלב זה שלח פקד דניאלי שוטרים אחדים לחסום את כביש חיפה-זכרון יעקב, בקטע הכביש הנמצא צפונית לפרדיס. הכוונה היתה למנוע מכלי רכב שמגיעים מצפון להמשיך בנסיעה ולהגיע לאזור ההתפרעות. באותו שלב החלה התחנה להזעיק שוטרים מביתם. מפקד התחנה ומפקד המרחב הגיעו לאזור והיו בתחנת זכרון יעקב. נוסף לכך, הורה מפקד המרחב לתחנות חדרה, חיפה וזבולון לשלוח כל אחת ניידת סיור לעזרת תחנת זכרון יעקב.

 

7.       לאחר שחברו שתי קבוצות המפגינים, החלה התפרעות קשה וכמויות גדולות של אבנים נזרקו לעבר השוטרים. חלק מהשוטרים נפגעו והשוטרים, שבעה במספר, נסוגו לאחור לכיוון צומת פרדיס [ג]. תוך כדי כך ירה פקד דניאלי אל עבר המתפרעים את כל אמצעי הגז המדמיע שברשותו. מדובר בשישה טילי גז ובעוד מספר מועט של רימוני גז. לפני ירי אמצעי הגז הכריז מפקד התחנה, רב פקד עשור, באמצעות מערכת הכריזה שברכבו, כי מדובר בהתקהלות אסורה, ואם לא יתפזרו, יינקטו אמצעים נגד המתקהלים. ירי הגז המדמיע לא הועיל והמתפרעים המשיכו להתקדם לעבר השוטרים, תוך כדי זריקת אבנים לעברם. בשלב זה, על מנת להרתיע את המתפרעים, שלף פקד דניאלי את אקדחו וירה מחסנית שלמה באוויר. גם השוטר רוני דקסה ירה באוויר 13 או 14 כדורים מרובה קרבין. הירי באוויר לא הרתיע את המתפרעים. השוטרים נאלצו להמשיך לסגת לאחור, כאשר תוך כדי כך דניאלי יורה באוויר מרובה מגל. לאחר שנגמרה התחמושת במגל, לקח פקד דניאלי רובה קרבין והמשיך לירות באוויר. גם ירי זה לא השפיע על המתפרעים, אשר המשיכו להתקדם לעבר השוטרים שהיו כל העת במגמת נסיגה לאחור. בעת נסיגת השוטרים נפל מכשיר הקשר של פקד דניאלי. המתפרעים תפסו את המכשיר, שברו אותו וזרקו אותו לצד הדרך. המתפרעים גם הציתו אוטובוס של חברת אגד שעמד בצד הכביש [ו]. בשלב זה נכנסו השוטרים לניידות המשטרה שהיו איתם במטרה לסגת לאחור. זרם האבנים הנזרקות גבר וכתוצאה מכך נופצו השמשות של ארבע ניידות שהיו במקום, שעה שהשוטרים היו בהן. השוטרים יצאו מהניידות ונסוגו לאחור, בעוד המתפרעים ממשיכים להתקדם לעברם. כך נסוגו השוטרים לאחור עד שהגיעו לצומת פרדיס [ג].

 

          הצומת עצמה היתה מלאה בכלי רכב, אשר הגיעו מכיוון הצפון דרך ואדי מילכּ. על רקע המצב באזור פרדיס ניתנה הוראה לסגור את כביש ואדי מילכּ^[6] מאזור בת שלמה. אך מאחר שהכביש היה עמוס, נשארו כלי רכב רבים בקטע הכביש שבין בת שלמה לבין צומת פרדיס, ונדרש זמן לא מועט כדי לפנות לגמרי את הכביש והצומת. על רקע מצב זה, בו היו לכודים כלי רכב בצומת ובקרבתה, דיווח פקד דניאלי למפקד המרחב, שהיה בתחנת המשטרה בזכרון יעקב, כי הירי באוויר שביצע לא עזר ולא הרתיע את המתפרעים, וכי אבנים החלו לפגוע במכוניות האזרחים התקועות בצומת. פקד דניאלי אמר למפקד המרחב, ש"אין לו כבר תחמושת, גז, ... וגם היריות באוויר לא עצרו את הפורעים, ואם לא נעצור אותם בדרך אחרת זה עלול לגרום לאסונות בנפש ליושבי המכוניות שחטפו אבנים ולא יכלו לברוח כי היה שם פקק אחד גדול"^[7].

 

          דניאלי עצמו אמר בהודעתו^[8], כי "הבחנתי שאין ברירה, ואני חייב לירות לכיוון הרגליים, אחרת המפגינים יגיעו לצומת ויהיה לינץ' בנהגים". במצב זה ביקש פקד דניאלי ממפקד המרחב אישור לירי של אש חיה לעבר המתפרעים. מפקד המרחב אישר את הירי, בתנאי שרק פקד דניאלי בעצמו יירה וכי הירי יבוצע אל רגלי המתפרעים. כאשר המתפרעים הגיעו למרחק 20 עד 30 מטר מהצומת [ג], דיווח פקד דניאלי בקשר שהוא יורה, ואז כרע ברך על הכביש מול המפגינים וירה 10-15 כדורים מרובה קרבין. הירי בוצע דרך הכוונות לכיוון רגלי המתפרעים שהיו 20 עד 25 מטר ממנו. הירי היה מהיר והסתיים תוך שתיים עד שלוש דקות. כתוצאה מהירי הגיעו שישה נפגעים לטיפול בבתי חולים, כולם עם פגיעות ברגליים.

 

          השפעת הירי היתה מיידית. בסוף הירי האמור וכתוצאה ממנו חדלו המתפרעים מלהתקדם לעבר השוטרים ונסוגו לאחור למרחק של 150-200 מטרים מהשוטרים, וממרחק זה המשיכו ליידות אבנים. זמן קצר לאחר הירי הגיעו כוחות סיוע לאזור, ביניהם כוחות מיס"מ חוף, יס"מ לכיש, אנשי ימ"מ ותגבורות נוספות. התגבור הרב הגיע למקום, בין היתר, בעקבות ידיעה שנפוצה בדבר ירי על שוטרים בפרדיס. כפי שהתברר אחר כך, ידיעה זו לא היתה נכונה. נוסף לכך הגיעו למקום גם המפכ"ל ומפקד המחוז הצפוני. כוחות המשטרה נערכו מול המתפרעים. כעבור זמן קצר נוצרה הידברות בין אישי ציבור מפרדיס לבין קציני המשטרה שבמקום, ובסופו של דבר, פונה הכביש ליד פרדיס מהמתפרעים, נוקה ונפתח לתנועה. במהלך הימים שלאחר מכן היו עוד אירועים בודדים של יידויי אבנים על כלי רכב שעברו בכביש, וכוחות יס"מ נכחו במקום במהלך כל אותו שבוע.

 

8.       שקלנו את נסיבות המקרה, והגענו למסקנה כי הירי של פקד דניאלי כלפי המתפרעים היה מוצדק. בנסיבות העניין, נוצר צורך ממשי ואקוטי להגן על חיי האזרחים שהיו לכודים במכוניותיהם בצומת. אילו היו השוטרים לבדם במקום, הם יכלו להתרחק ולהסתלק מהמקום עד שתבוא עזרה, ואז להשתלט בכוחות מתוגברים על ההתפרעות. אך על השוטרים היה מוטל להגן גם על חייהם של אזרחים, ובהם משפחות עם ילדים, אשר חזרו מחופשת ראש השנה. אלה היו נתונים בסכנה ברורה לחייהם. המתפרעים גילו עקביות ועקשנות במעשיהם. קריאות באמצעות קולן (מגפון) לעברם לא הועילו. ירי גז מדמיע כלפיהם וירי חי באוויר של מספר לא קטן של כדורים - גם בהם לא היה כדי להרתיעם. המתפרעים גילו את נחישותם כששרפו אוטובוס, פגעו במכוניות השוטרים והמשיכו והדפו את השוטרים אל הצומת, תוך שהם זורקים עליהם אבנים ופוגעים בהם. החשש מפגיעה וממעשי לינץ' בנוסעי המכוניות מצד מאות המתפרעים, היה ממשי. בנסיבות אלה, דווח המצב למפקד המרחב ובעצה אחת עימו ועל פי אישורו נורו יריות לעבר רגלי המתפרעים. על פי האישור בוצע הירי על ידי שוטר אחד בלבד, פקד דניאלי, כשהוא כורע ומכוון את הירי לרגליים. במצב זה יכלו המתפרעים להיווכח שעומדים לירות וכי יורים לעברם ולהסתלק מהמקום מרצונם. כשלא עשו כן, וכל עוד לא עשו כן והמשיכו בהתקדמותם ובסיכון חיי האזרחים שבמכוניותיהם, היה הירי לרגליהם האמצעי הפחות פוגעני, בנסיבות המקרה, אשר היה בו כדי לנסות ולעצרם. אמצעי זה אכן השיג את מטרתו והמתפרעים נסוגו לאחר ששישה מהם נפגעו ברגליהם.

 

          כאמור, אנו סבורים, שבנסיבות המקרה המיוחדות היה הירי מוצדק, על אף תוצאותיו, לנוכח פני הסכנה שאותה נועד למנוע. התקיימו בו תנאי הגנה עצמית במובן סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן תנאי פקודות המשטרה על פיהן יהיה ירי מוצדק כשקיים "חשש ממשי לפגיעה מיידית בחיים או בשלמות הגוף של השוטר או של אחרים, ואין כל דרך אחרת למנוע אותה פגיעה".

פרק ב' -

ג'ת - 1.10.00

 

9.          בבוקר 1.10.00 התפתחו בוואדי עארה אירועים אלימים בשתי גזרות: בגזרת אום אל-פחם ובגזרת בּאקה אל-גרבּייה-ג'ת. כוח משמר הגבול, בפיקודו של פקד אבו ריש, הגיע תחילה לאום אל-פחם, שם סייע בחילוץ הצוות של השוטר יגאל סבג. לאחר מכן, פנה הכוח לבּאקה אל-גרבּייה, שם השתתף בפיזור התפרעויות שהיו במקום. לאחר שהגיע דיווח, סמוך לאחר השעה 15:00, לפיו זורקים בצומת ג'ת אבנים ומבעירים צמיגים, פנה הכוח לכיוון הכפר ג'ת. הכוח כלל שלושה צוותים בשלושה כלי רכב, ובסך הכל בין 10 ל-12 אנשי משמר הגבול.

 

10.     הכוח נע בכביש המוליך מבּאקה אל-גרבּייה לטול כרם^[9] והגיע לקטע כביש בו יש פנייה לכפר ג'ת. הכפר עצמו מרוחק כ-60 מטר מהצומת [א]. בהגיע הכוח למקום, היתה הכניסה לכפר ג'ת חסומה, צמיגים בערו ומתפרעים זרקו אבנים. המתפרעים עמדו כ-40-50 מטר מהצומת, והתקרבו מידי פעם אליו. הכוח של אבו ריש נע במהלך היום בין בּאקה אל-גרבּייה ובין ג'ת, כאשר בכל פעם שהכוח הגיע לאחד משני היישובים, המתפרעים בו התפזרו. לעומת זאת, בכל פעם שעזב הכוח את אחד היישובים, חזרו המתפרעים והפרו את הסדר. בשל מצב זה החליט אבו ריש לשלוח בהסתר חוליה בת שלושה לוחמים לצומת ג'ת [א], על מנת שתתפוס את אחד המתפרעים ותעצור אותו. החוליה כללה את ראשד מורשד (להלן: מורשד), אבי בר (להלן: בר) ואלכסנדר שבצינסקי (להלן: שבצינסקי). אבו ריש יידע את הדרג הממונה על פעילות זו. לטענת אבו ריש, נדרשה הפעילות כדי להימנע מהצורך לחזור כל פעם למקום לפזר את הפרות הסדר. החוליה ששלח אבו ריש הגיעה בהסתר לצומת ג'ת והסתתרה מאחורי גבעה קטנה. המתפרעים זיהו את שלושת הלוחמים, גלגלו צמיגים בוערים לעברם והבעירו את השטח בו שהו. אבו ריש הנחה את הצוות לסגת, ואז הורה לצוותים אחרים להיכנס לצומת באמצעות הג'יפים. השוטרים עשו כן, ירדו מהג'יפים והחלו לנסות ולתפוס מפרי סדר. המתפרעים זרקו אבנים, אשר פגעו בג'יפים. בשלב זה החלו אנשיו של אבו ריש לירות גלילוני גומי לעבר המתפרעים, תוך שהם מתקדמים כ-10 מטר לתוך כביש הגישה המוביל מהצומת לכיוון ג'ת. לטענת אבו ריש, בוצע הירי לנוכח תחושת סכנה של השוטרים ולנוכח ידיעתו על כלי רכב אזרחיים בכביש, אשר לא היו יכולים להמשיך בדרכם. השוטרים לא הצליחו לפנות את הצמיגים הבוערים מהכביש משום שלא היו להם כלים מתאימים לצורך זה.

 

          כזכור, הכביש עליו נמצאת הצומת מקשר בין כפר ערבי ישראלי לעיר טול-כרם שבשטחי הרשות הפלסטינית. מדובר בכביש צדדי שנפח התנועה בו קטן.

 

          עד כאן הרקע לאירוע שאירע בשלב מאוחר יותר, האירוע בו נורה למוות המנוח ראמי גרה, תושב ג'ת, בן 20.

 

11.     במצב המתואר, החליט אבו ריש לשלוח שני שוטרים, מורשד ושבצינסקי, באיגוף מצד שמאל, לאזור פנצ'ריה [ה] שנמצאה לא הרחק מכביש הגישה לג'ת, על מנת להרחיק את המתפרעים שהשליכו אבנים לעבר הצומת. מבין השניים, רק למורשד היה רומה ממנו ניתן לירות גלילוני גומי. השניים הגיעו לפנצ'רייה, שהו באזור זמן מה וחזרו לאחר מכן אל הכוח בצומת [א]. בסמוך לחזרתם יצאה מכונית סובארו כחולה מכיוון תחנת הדלק שבמקום [ב], ובתוכה המנוח ראמי גרה, שהיה פצוע מירי גלילון גומי. מאוחר יותר נפטר גרה מפצעיו.

 

          בפנינו עלתה השאלה, אם מורשד הוא זה שירה גלילוני גומי לעברו של גרה וגרם למותו. בנושא זה העידו כמה עדים תושבי ג'ת וכן אנשי המשטרה אבו ריש, בר, מורשד ושבצינסקי. כל אחד מאנשי המשטרה מסר הודעה בפני אוספי חומר מטעם הוועדה, העיד בפני הוועדה לבקשתה וגם העיד פעם נוספת, כשנקרא להעיד מטעם מורשד, במסגרת ראיותיו, לאחר שנשלחה אל מורשד אזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה. קיימים אי התאמות ואי דיוקים בין חלקים בעדויות של העדים השונים, כמו גם בגרסאות השונות שמסר כל אחד מן העדים. עם זאת, קיימות, כמפורט להלן, ראיות אחדות המצביעות בהשתלבן יחד על כך שירי גלילוני גומי של מורשד הוא שגרם לפגיעה בגרה.

 

12.          קיימות ראיות, שעל פיהן הגיע מורשד לנקודה שבקצה הצפוני-מזרחי של מבנה הפנצ'רייה [ג]. מן הראיות עולה, כי ממקום זה ירה מורשד גלילוני גומי לכיוון תחנת הדלק [ב] הנמצאת מאחורי מבנה הפנצ'רייה, מרחק מטר ספורים ממנו. מורשד עצמו אישר בעדותו השנייה שירה גלילוני גומי לכיוון תחנת הדלק [ב], אך טען שביצע את הירי תוך כדי מנוסתו מאזור הפנצ'רייה אל הצומת. במקביל, עולה מן הראיות, שגרה עמד בתחנת הדלק סמוך לחומה שבקצה התחנה [ד], אשר מפרידה בין אזור תחנת הדלק לאזור הפנצ'רייה, וכשהיה שם נפגע מכדור גומי אשר חדר לעינו וגרם למותו. מבין שני השוטרים שהתקרבו לתחנת הדלק רק למורשד היה רובה עם רומה לירי גומי, ורק הוא ירה גלילוני גומי. אפילו היה ירי אחר של כדורי גומי בדיוק באותה שעה מהצומת - ועל כך אין בפנינו ראיות אמינות - הרי שירי כזה לא היה יכול להיות אפקטיבי, וודאי לא קטלני, לגבי מי שנמצא בתחום תחנת הדלק, לנוכח המרחק של תחנת הדלק מהצומת (כ-90 מטר). לכך יש להוסיף, שכאשר חזרו מורשד ושבצינסקי אל הצומת ופנו לאבו ריש, הם סיפרו לו שמורשד ירה גומי וכי כנראה מישהו נפגע. כך מסר אבו ריש בהודעתו. בר קשר מפורשות את מורשד לירי באדם שנפגע, באומרו בהודעתו לאוספי החומר מטעם הוועדה:

 

"ראשד הגיע באיגוף למקום שלו וירה גומי לעבר המתפרעים שבשלב הזה זרקו עלינו אבנים. ראשד פגע במישהו וראינו אותו נופל על הריצפה. נוצרה סביב הבנאדם התקהלות ובא רכב סובארו ולקח אותו. הסובארו בצבע תכלת עברה דרכנו בצומת במהירות לכיוון בּאקה אל-גרבּייה. ראינו מבחוץ על הסובארו מלא דם. אבו ריש צעק לראשד לחזור אלינו חזרה. ראשד חזר אלינו"^[10].

 

 

          גם על פי ראיות אחרות, נלקח גרה מהמקום על ידי מכונית סובארו בצבע כחול.

 

          דברים אלה של בר כאמור, ועדות אבו ריש על כך שמורשד ושבצינסקי דווחו לו על כך שמורשד ירה ופצע אדם אשר זמן קצר לאחר מכן נלקח מהמקום, קושרים את הירי של מורשד לפציעה של גרה. כך גם עדויות תושבי הכפר, ותד מוחמד עבד אל-רחמן ומוחסן מרואני אחמד, שהעידו כי מיד לאחר שנורה המנוח ראמי גרה הם ראו שוטר מג"ב באזור הפנצ'רייה. אם כך הוא, ומורשד ירה מהקצה הצפוני-מזרחי של מבנה הפנצ'רייה [ג], אזי מדידות שנעשו מלמדות שהירי שביצע לעבר גרה ואחרים שנמצאו על משטח תחנת הדלק נעשה ממרחק שאינו גדול מ-15 מטרים [ד]. זהו מרחק קצר ביותר, הקטן במידה רבה מן המרחק המזערי המותר לפי ההוראות לירי גומי (40 מטר). מתחת לרף האמור עלול ירי של גלילוני גומי להיות קטלני. נוסף לכך, על פי נסיבות המקרה, לא היתה כל הצדקה לירות גלילוני גומי לעברו של גרה.

 

13.     בשולי עניין זה נזכיר, שנשמעו בפנינו עדויות מומחים, ד"ר לוי ופרופ' היס, בהן ניסו השניים להעריך, על פי עוצמת הפגיעה ומסלול הקליע בראשו של גרה, את המרחק בו נמצא היורה מגרה בעת ירי גלילוני הגומי לעבר האחרון. מסקנותיהם היו שונות וסתרו זו את זו. לא נרבה דברים בעניין זה, לנוכח העובדה שהערכות אלה נעשו על דרך האמדן הגס, כשברור - גם מדברי המומחים עצמם - שלא ניתן להשתית מסקנות על אמדניהם.

 

14.     לנוכח כל האמור לעיל, אנו סבורים, כי העובדות שבפנינו מצביעות על כך, שהירי של מורשד בוצע מאזור הפנצ'רייה ולא תוך כדי מנוסתו של מורשד לצומת. ירי זה גרם למותו של המנוח גרה. על פי הנסיבות, לא היה הירי מוצדק. המלצתנו היא, שהמחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים תחקור את האירוע בו נפגע גרה, על מנת לברר את מידת אחריותו של מורשד בפלילים לפגיעה זו, על תוצאותיה; וכן את מידת אחריותם של אחרים לכך, אם יימצאו אחראים כאלה.

פרק ג' -

אום אל-פחם

 

15.          בעימותים אשר היו בין המשטרה לבין מפגינים ומתפרעים באזור אום אל-פחם, מצאו את מותם שלושה אנשים, שניים מהם נפגעו ביום 1.10.00 והשלישי נפגע ביום 2.10.00. בשני ימים אלה היו במקום עימותים קשים, בהם היו מעורבים אלפי אנשים, ובאירועים השונים נפצעו רבים, ערבים ויהודים. באותם ימים היתה האחריות באזור ואדי עארה, כולל אום אל-פחם הנמצאת בתחומו, מוטלת על חטיבת משמר הגבול צפון, בפיקודו של ניצב משנה בנצי סאו. זאת, על פי קביעה מראש של פיקוד המחוז הצפוני, לפיה במקרים של מהומות במגזר הערבי תקבל החטיבה שבפיקוד ניצב משנה סאו את האחריות על כל גזרת תחנת עירון, כולל קו התפר עם שטחי יהודה ושומרון.

 

16.     נדון תחילה באירועי 1.10.00 באום אל-פחם. בבוקר של יום זה נערכה בתחנת משגב הערכת מצב^[11] בראשות מפקד מחוז צפון. בפגישה נכח גם ניצב משנה סאו. כזכור, קבע מפקד המחוז בהערכת מצב זו, כי בחלוקת כוחות המשטרה תינתן עדיפות לערים מעורבות, כמו עכו ונצרת. נקבע, כי גזרת כביש 65, הוא כביש ואדי עארה, אינה בעדיפות גבוהה, וכי באזור זה יש עדיפות לאבטחת היישובים שנמצאים במרחב התפר בין ישראל לבין יהודה ושומרון^[12]. ניצב רון החליט שלא להציב כוחות במוקדים שונים בוואדי עארה. עמדה זו נומקה בחשש שמא הצבת כוחות כאלה היתה עלולה ליצור נקודות חיכוך בין כוחות המשטרה לבין תושבי האזור^[13]. על פי העדויות, עקב חשש זה החליט מפקד המחוז, בתיאום עם ניצב משנה סאו, להסתפק בג'יפ סיור אחד ובו שלושה שוטרים, אשר יסע לאורך ציר 65 כדי לסייע במצב אפשרי בו רכב תמים ייקלע לסכנת חיים, אם תהיינה התפרעויות.

 

          בישיבת הערכת המצב הוזכרה האפשרות שהתהלוכה המתוכננת באום אל-פחם תצא לעבר הכביש, ודובר שבמקרה כזה יהיה צורך לסגור את כביש 65. ניצב רון קבע, כי אם ייסגר יהיה צורך לפעול לפתיחתו מחדש לתנועה. זאת, בשל חשיבותו של כביש זה כעורק תחבורה, בפרט ביום חג, כאשר עשרות אלפי מטיילים נעים על כבישי הצפון.

 

17.          בהתאם להערכת המצב באותו בוקר, נשלח ג'יפ סיור לכביש 65 והוטל על צוותו לנוע מצומת ברקאי ועד צומת מגידו, ובחזרה. על שוטרי הג'יפ היה לדווח על אירועים ועל מקרים חריגים. בג'יפ נמצאו שלושה אנשי משמר הגבול בפיקודו של סמל שני גלעד סבג, והוא החל במשימתו בשעה 6:30 בבוקר.

 

          בשעה 10:30 יצאה תהלוכה ממסגד אבּו עובּיידה באום אל-פחם והגיעה למגרש הכדורגל הישן. בתהלוכה השתתפו יותר מ-15,000 תושבים. במגרש הכדורגל התקיימה תפילה, שהסתיימה ב-11:30, ורוב המשתתפים בה התפזרו בשקט. כמה עשרות צעירים ירדו לכביש הראשי.

 

          זמן קצר לאחר שנגמרה העצרת, בשעה 11:20 לערך, קיבל סבג קריאה, לפיה נמצאים בצומת אום אל-פחם^[14] מספר בחורים צעירים המניפים דגלים שחורים. סבג וצוותו הגיעו עם הג'יפ למקום, וביחד עם ניידת נוספת מיקמו תצפית באזור בית הבד הסמוך לצומת. במקום היו כחמישה נערים עם דגלים שחורים שעמדו בשקט על המדרכה. לאחר כרבע שעה עזבה הניידת את המקום והכוח בג'יפ של סבג נותר לבדו. כעבור מספר דקות נוספות הגיעה למקום קבוצה של כ-200-300 איש, שהחלה ליידות אבנים על מכוניות בצומת [ו]. מיד ירד הכוח מהתצפית וסגר את כביש 65, כדי למנוע היפגעות של כלי רכב אזרחיים. כעבור דקות מספר נסגר הכביש גם מהצד השני. כלי הרכב האזרחיים נחלצו מתוך הצומת ולמתפרעים לא היה על מי לזרוק אבנים נוספות. בשלב זה התקדמו המתפרעים, שמספרם גדל בהתמדה, לכיוון הג'יפ. המתפרעים זרקו אבנים, בקבוקים וברזלים לעבר הג'יפ, כשהם במרחק עשרות מטרים ממנו. סבג ביקש בקשר אישור ממפקדו לירות גלילוני גומי, אך נענה בשלילה. במהלך האירוע נפצע סבג מאבן גדולה בידו ולא יכול היה להשתמש ביד הפגועה^[15].

 

18.          במהלך השעות שלפני הצהריים הועברו דיווחים לניצב משנה סאו, כי כמה כלי רכב שעברו בכביש ואדי עארה נפגעו כתוצאה מיידוי אבנים. עוד דווח על שניים-שלושה כלי רכב הלכודים בצומת [ו] והמותקפים במטר אבנים. סבג, מפקד הצוות במקום, הודיע בקשר למפקד החטיבה, שאזרחים נתונים במצוקה, כי זורקים עליהם אבנים מכל עבר, וכי הוא וצוותו נמצאים בסכנת חיים. הוא ביקש שיינתן לו אישור להשתמש באמצעי פיזור על מנת לחלץ את עצמו. על פי הוראות קודמות של סאו, לצורך השימוש באמצעי פיזור נדרש תחילה אישור שלו. סאו אישר לסבג לירות גלילוני גומי, כדי לחלץ את עצמו. סבג עצמו לא יכול היה באותה עת לתפעל את נשקו עקב פציעתו ועל כן איש משטרה אחר, שהיה עימו ברכב, ירה פעמיים גלילוני גומי. נוסף לסבג, נפגעה שוטרת שהיתה עימו^[16].

 

19.     בשלב זה הגיע למקום סגן מפקד הפלוגה אבו ריש, עם צוות נוסף של משמר הגבול, וחילץ את הכוח. אבו ריש עצמו נשאר לכוד בצומת עם ארבעה שוטרים, עד שהגיע ניצב משנה סאו ואישר להם להיחלץ מהמקום באמצעות ירי גז מדמיע וגלילוני גומי^[17]. אנשי אום אל-פחם, וביניהם ראש העיר שיח' ראיד סלאח וסגנו ד"ר סולימאן אגברייה, מסרו בעדותם על אנשי משמר הגבול שהגיעו בג'יפים וירו כדורי גומי, מהם נפגע קלות בראשו גם ראיד סלאח עצמו. יתכן שכוונתם היתה לכוח של אבו ריש שבא לסייע לסבג ולאנשי צוותו.

 

20.     לנוכח קריאות המצוקה מצומת אום אל-פחם החליט ניצב משנה סאו, אשר היה אותה עת באזור צומת ג'למי, לנסוע לצומת אום אל-פחם. במהלך נסיעתו לכיוון הצומת, הוא פנה לסגן ניצב יעקב (יקי) אזולאי, מפקד תחנת עירון, וביקש ממנו לשלוח שתי ניידות כדי לסגור את ציר 65 משני צידיו, באזור מי עמי ובאזור הכפר מוסמוס^[18]. אכן, זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה 12:00 בצהריים, נסגר ציר 65^[19] ונשאר סגור עד למחרת בבוקר בשעה 9:00 (כפי שעוד יפורט).

 

          במקביל קרא סאו בקשר לכוחות הנתונים לפיקודו, ובהם יחידת סמ"ג 6 ויחידת ארז, להגיע למקום. גם לאחר שהגיעו לשטח הכוחות הראשונים, אשר מנו שישה שוטרים בנוסף לניצב משנה סאו, היו מיידי האבנים בעמדת עליונות, הן מבחינה מספרית (עשרות רבות של מיידי אבנים) והן מבחינת מיקומם על הגבעות מעל הכביש. כמות המתפרעים גדלה, והם הצליחו להסיג את כוחות המשטרה לאחור. הפגיעות בשוטרים ונחיתותם המספרית עודדה את המתפרעים להתעמת עימם והגדילה עוד יותר את מספר המתפרעים.

 

21.     במצב זה נאלץ סאו להסיג את כוחותיו לאחור לעבר צומת עין איבּראהים [ב], ואף מעבר לו. היו עימו אז כ-12 איש. בשלב זה התחילו הכוחות שהזעיק סאו להגיע לצומת. בתחילה הגיע כוח של פלוגה מ"ד, בשלושה ג'יפים. מיד אחריו הגיע כוח נוסף בן שני ג'יפים, עם שישה שוטרים בפיקוד רוני פארס, קמב"צ פלוגה מ"ד. כן הגיע לצומת איתן אזרק, מפקד פלוגה ז'^[20], עם כוח של 15-20 שוטרים. למקום הגיע גם כוח של "ארז" עם כ-20 שוטרים. כוח של יחידת סמ"ג 6 עם כ-12 שוטרים, ו-10 שוטרים מיס"מ חוף. בין השעות 12:00 ל-13:00 הגיע מספר השוטרים באזור הצומת לכ-70 שוטרים.

 

22.     אחת ההחלטות שקיבל סאו כמפקד כוחות המשטרה באזור צומת אום אל-פחם, היתה לשלוח שוטרים אל "הבית האדום" [ה]. הבית הידוע בכינויו זה נמצא על גבעה המשקיפה על כביש 65 (להלן: גבעת הבית האדום), ונמצא במרחק של כ-150 מטר מהכביש^[21]. מטרתו של סאו, לדבריו, היתה להגן בדרך זו על כלי רכב ונוסעיהם, המשתמשים בכביש 65. לדבריו, היו אלה נתונים בסכנה בשל זריקת אבנים על ידי מתפרעים, אשר נמצאו באזור שבין הכביש לבין גבעת הבית האדום. תפיסת הבית האדום או הימצאות לידו איפשרה שליטה על השטח שבינו לבין הכביש.

 

          ההחלטה על העלייה לבית האדום היתה של ניצב משנה סאו, אשר לא נועץ בעניין זה עם גורמים אחרים. היתה זו, לדבריו, החלטה אד-הוק שנבעה מהסכנה לאזרחים שנעו בציר^[22]. החלטה זו לא תאמה את הנחיית מפקד המחוז רון, על פיה יש להימנע מלהיכנס לכפרים. בזמן אמת גם לא דווח למפקד המחוז על העלייה לבית האדום, או לגבעה עליה הוא נמצא. כשנשאל ניצב משנה סאו לסיבת משלוחם של כוחות לבית האדום, השיב, כי הוא זה שנכח באירוע (מפקד המחוז לא היה במקום), כוחותיו היו בנחיתות מספרית ומצוידים באמצעים מועטים, ואף נשקפה סכנה לחייהם. בנסיבות אלה, העריך בזמן אמת כי העלייה לגבעת הבית האדום היא הדרך היחידה להרחיק את הסכנה מהאזרחים ומכוחותיו^[23]. יצוין, שבאירועים שהיו בצומת אום אל-פחם למחרת היום, לא נשלח כוח לגבעת הבית האדום או לבית האדום עצמו. סאו נשאל על כך, נוכח טענתו שתפיסת הבית האדום היתה כה נחוצה. הוא הסביר את ההבדל בין שני הימים בכך, שלקראת 2.10.00 התקבלה החלטה להגביר את מדיניות האיפוק ולצמצם את השימוש באמצעים^[24].

 

23.          ההחלטה לשלוח כוח קטן של שוטרים אל גבעת הבית האדום ואל הבית האדום מעוררת קושי. בעת שהכוח נשלח היה כביש 65 סגור לתנועה. היה זה לאחר שמתפרעים התנכלו לכוחות המשטרה ופעילותם היתה תוקפנית. הכוחות שעמדו לרשותו של סאו היו מועטים יחסית. סך הכל עמדו לרשותו בשלב זה כ-70 שוטרים. צריך היה להיות ברור, שכוח שוטרים שיתמקם בין הבתים בשכונה בה נמצא הבית האדום, ימשוך אליו מתפרעים ויהווה הוא עצמו מטרה לתוקפנות המתפרעים. בנסיבות אלה, משלוח שוטרים במספר קטן היתה על פניה בעייתית. מוכנים אנו לצאת מן ההנחה, שעל אף ההוראה של מפקד המחוז (הממ"ז) שלא להיכנס לכפרים, היתה זו הוראה שסייג בצידה. הסייג הוא, שאם אירוע מתפתח כך שכניסה לכפר או לבתים שבשוליו היא חיונית או נדרשת מבצעית, רשאי המפקד שבמקום להחליט על כך. עמד על כך מפקד המחוז רון כשנחקר בנושא זה. אך האם היה נימוק שהצדיק בנסיבות המקרה לחרוג מההוראה? לדעתנו, התשובה לכך שלילית.

 

          בעדותו הסביר מפקד המחוז רון, כי ביום 2.10.00 החליט שלא לתפוס את גבעת הבית האדום, הואיל ולא היו לו כוחות מספיקים. אכן, תפיסת הגבעה והחזקה בה דרשו כוחות מרובים, לנוכח מספר הבתים שבאזור והמון האדם אשר עלול היה לסכן את השוטרים אם יעלו לגבעה. אם כך נהג מפקד המחוז ביום 2.10.00, כשכוחות המשטרה היו רבים יחסית ליום 1.10.00 ומנו מאות שוטרים, ולא עוד אלא שהכביש היה פתוח לתנועה והיה עליו להבטיח כלי רכב אזרחיים אשר נסעו בו, לא כל שכן שכך היה ראוי לנהוג ב-1.10.00, כשהכביש היה סגור לתנועה, כוחות המשטרה היו דלים וכל הכוח שסאו היה יכול לשלוח אל גבעת הבית האדום היה של 20-30 שוטרים.

 

24.          בעדותו השנייה בפנינו טען ניצב משנה סאו, שהוא לא הנחה את הכוחות שעלו לגבעת הבית האדום לתפוס את הבית האדום דווקא. לטענתו, כוונתו היתה שהכוחות יעלו אל הגבעה שבסמוך לבית האדום. על תפיסת הבית האדום נודע לו, לדבריו, רק מספר ימים לאחר האירוע. אף כי אין משמעות רבה לשאלה אם הנחה את הכוחות שעלו לגבעה להימצא בסמוך לבית האדום, בין בתים אשר על הגבעה, או שהנחה אותם לתפוס את הבית האדום, נתייחס לשאלה זו.

 

          מסקנתנו ממכלול הראיות שבפנינו היא, כי הנחייתו של ניצב משנה סאו היתה לתפוס את הבית האדום. העד אופיר שמול, מפקד מחלקה מפלוגה ז' אשר עלה עם הכוחות לבית האדום, העיד מפורשות כך: "בנצי אמר לי מראש שהוא רוצה שנתפוס עמדה בבית האדום ומשם נשלוט על הכניסה של אום אל-פחם ונמנע מהמתפרעים להגיע לצומת"^[25]. בעדותו הראשונה גם לא ראה סאו להדגיש שכאילו לא הורה על תפיסת הבית האדום. וגם זאת, לסאו היה קשר עם הנמצאים על הגבעה, כולל בבית האדום. חלק מהם ירד מהגבעה במהלך האירועים, ולסאו היה שיג ושיח עימם. אין זה מתקבל על הדעת, שבמהלך כל האירועים, אשר נמשכו שעות ואשר במהלכם נפגעו רבים, לא גונב לאוזנו של סאו שאנשיו נמצאים גם בבית האדום.

 

25.     את הכוחות שעמדו לרשותו בצומת חילק סאו לשלושה כוחות משנה. כוח אחד, שמנה כ-20 שוטרים, נשלח לתפוס את הגבעה הנמצאת מערבית לכביש ואדי עארה, לכיוון עין איבּראהים. שני כוחות, האחד בפיקוד רוני פארס (שישה שוטרים) והשני בפיקודו של איתן אזרק (כ-15 שוטרים), עלו לגבעה עליה נמצא הבית האדום ולבית האדום עצמו [ה]. סאו נשאר באזור הצומת עם כוח של כ-30 שוטרים.

 

          הכוח הראשון שעלה לכיוון הבית האדום היה כוח בן שישה לוחמים, תחת פיקודו של רוני פארס. כוח זה הגיע לצומת שבילים [ד] שעל יד הבית האדום, בלי להיכנס לבית, ושהה במקום כחצי שעה. בשלב זה לא היו מתפרעים במקום והכוח לא היה חשוף לזריקות אבנים^[26]. לאחר כ-20 דקות הגיע למקום כוח בפיקודו של איתן אזרק. יחד עם אזרק הגיע למקום קצין נוסף, אופיר שמול, עם שלושה שוטרים תחת פיקודו. הכוח כולו היה תחת פיקודו של איתן אזרק. לאחר כעשר דקות ממועד עליית הכוח של איתן אזרק, ירד הכוח של פארס חזרה לצומת. הכוח של איתן אזרק עצמו התמקם בצומת השבילים הקרוב לבית האדום [ד]^[27], והכוח של שמול התמקם בקומה השניה של הבית האדום [ה].

 

26.     בשלב זה, החל יידוי מסיבי של אבנים, סלעים, ברזלים וצמיגים בוערים לעבר הכוח^[28]. המתפרעים נמצאו אז על גבעה צפונית לצומת השבילים, באזור חורשה ומסלעה אשר בקרבת מקום, ובחלק התחתון מתחת לשביל מצד מזרח. בשטח שקרוב אליהם היו מספר רב של אנשים במרחקים של בין 50 ל-120 מטר מהם^[29]. לאחר שנפגע שוטר מהכוח של אזרק על ידי אבן, החלו השוטרים במקום בירי של גז מדמיע לעבר המתפרעים, על מנת להרחיקם. פעולה זו לא היתה יעילה, משום שהמפגינים השליכו את טילי הגז חזרה לעבר השוטרים^[30]. בפרק זמן זה כבר נפגעו שמונה שוטרים מן הכוח, ונוסף לכך דיווח שמול כי הוא מבחין במפגינים המכינים בקבוקי תבערה. בשלב זה עברו אנשיו של אזרק לירי גלילוני גומי. כתוצאה מירי זה היו נפגעים מבין המתפרעים.

 

          מעט מאוחר יותר שמע אזרק שתי יריות של כדורים חיים. מבירור שעשה עלה, כי היורה הוא אחד השוטרים בתוך הבית האדום, אשר זיהה את זורק בקבוק התבערה וירה, לדבריו, שני כדורים באוויר על מנת להרתיע^[31]. ירי של אש חיה בוצע בהזדמנות נוספת. לאחר אחת הפעמים בהן ירו גז מדמיע לעבר המתפרעים, ניסה הכוח של איתן אזרק להדוף את ההמון תוך כדי ריצה לעברם. ההמון השליך את טילי הגז חזרה לעבר הכוח, ושוטרים נפגעו משאיפת הגז. מתפרעים רבים, אשר ראו את הכוח נסוג בעקבות הפגיעה מהגז, רצו לעבר הכוח. אז נאלץ אזרק, לדבריו, לירות שני כדורים חיים באוויר כדי לעצור את המתפרעים. הירי באוויר אכן גרם לעצירתם. אזרק ביקש מהמח"ט להחליף את הכוח שלו בכוח אחר עקב הפגיעות שסבלו אנשי הכוח שלו מהגז.

 

          בשלב זה עלה לכיוון הבית האדום זכּי עמאר, מפקד פלוגה מ"ד^[32], עם כ-15 שוטרים, וביניהם הקצין מיטל קוניו, על מנת להחליף את הכוח של אזרק. קוניו התמקם עם שמונה שוטרים מהכוח ליד הבית הלבן הקרוב לבית האדום. אנשיו היו ממוקמים בין שני הבתים ולעתים בתוך הבית האדום^[33]. המתפרעים השתמשו בבקבוקי תבערה, צמיגים בוערים וקלע, על מנת לנסות ולפגוע בשוטרים שבמקום^[34]. זכי עמאר דיווח על ארבעה נפגעים מקליעי גומי. הפגיעות היו בפלג גוף תחתון^[35]. לדבריו, לא היה ירי של אש חיה בעת שהותו על הגבעה, משום שבאותו פרק זמן לא נוצרה סיטואציה כלשהי המצדיקה ירי של אש חיה לעבר המתפרעים^[36]. עמאר שהה עם כוחותיו בגבעה עד אשר נקרא על ידי המח"ט לרדת כיוון שכפי שנמסר, הולכים לסגור את הציר^[37]. היה זה בסביבות השעה 16:00.

 

27.          העימותים בין השוטרים שהיו על גבעת הבית האדום לבין המתפרעים, היו קשים. במהלך האירועים הלך מספרם של המתפרעים וגדל, והיו מבין השוטרים שהעריכו את מספרם באלפים. הם זרקו לעבר השוטרים אבנים וחפצים שונים, ואף מספר בקבוקי תבערה. בתגובה עשו השוטרים שהיו במקום שימוש רב הן בגז מדמיע והן בגלילוני גומי. כך, למשל, העיד אופיר אלבז כי הוא עצמו ירה כ-30 גלילוני גומי. השוטר רותם ביטון ירה 56 גלילוני גומי. גם שוטרים אחרים ירו כדורי גומי. כאמור, הירי באזור זה כלל גם מקרים של ירי באש חיה. על אף הנחייתו של סאו שאין לבצע ירי של אש חיה ללא אישורו, היו מספר מקרים של ירי כזה. כך היו המקרים הנזכרים לעיל של ירי על ידי שוטר בשם סלע עמר ועל ידי איתן אזרק. עוד העיד אופיר אלבז, כי בשלב מסוים, כאשר לא נותרו בידם אמצעי פיזור, ניצבו איתן אזרק ועוד שניים או שלושה שוטרי מג"ב ב"יישור קו", וירו כדורים חיים באוויר לכיוון החורשה^[38]. נוסף לכך נורתה אש חיה לעברו של המנוח מוחמד אחמד ג'בארין [ח] מכיוון החצר שליד הבית האדום וזו גרמה למותו. לא הצלחנו לברר מתוך העדויות שבפנינו מי השוטר שירה את הירייה הקטלנית.

 

28.     ראינו שהיו עימותים קשים באזור צומת אום אל-פחם ביום 1.10.00, וכי עימות קשה וחריף במיוחד היה בגבעת הבית האדום^[39]. כפי שעוד יפורט, כתוצאה מעימותים אלה נפגעו רבים. נשאלת השאלה, מה היתה תכלית העימותים האלה. האם היתה הצדקה בנסיבות המקרה, שכוחות המשטרה יתעמתו עם המתפרעים? ניתן היה להבין את דרך הפעולה שנבחרה, אם בנסיבות המקרה היה בה כדי לאפשר את פתיחת הכביש לתנועה. ציר 65 הוא ציר תנועה ראשי בעל חשיבות ארצית, המחבר את צפון הארץ עם דרומה. מסיבה זו חשוב להבטיח שהתנועה בו תזרום בחופשיות. זאת ועוד. משטרה המופקדת על שמירת שלום הציבור נדרשת להבטיח גם את שלום הנוסעים בדרכים ציבוריות. עליה להיות פתוחה גם לרחשי לב הציבור אשר תנועתו נמנעת או מוגבלת בעקבות מעשי אלימות. על המשטרה להקפיד שהחוק יישמר, ואל לה להתפרק מחובותיה לשמירת השלום, הסדר וחופש התנועה, גם אם כרוך הדבר בהקצאת כוחות ובמקרה הצורך - בשימוש בכוח סביר ובעימות עם מפירי חוק. חשוב שפורעי חוק יידעו שאין המשטרה מוכנה להשלים עם הפרות סדר והפרות חוק, וכי אלה אינן משתלמות. פעילותם של המתפרעים בצומת אום אל-פחם ביום 1.10.00 היתה בלתי חוקית, הן בתקיפת כלי רכב שעברו במקום והן בתקיפתם את השוטרים שבאו לשמור על הסדר. ההתמודדות עם המתפרעים, בניסיון למנוע מהם את המשך מעשיהם הפליליים, היתה, אם כן, פעילות של אנשי המשטרה במסגרת מילוי תפקידם. עם זאת, על המשטרה להיות מודעת גם לנסיבות הזמן והמקום, להיות ערה להן ולהתחשב בהן במהלך פעילותה.

 

29.     מה היה המצב בענייננו? בשעה בה רוכזו הכוחות בצומת אום אל-פחם, זמן קצר אחרי השעה 12:00, נסגר כביש 65 לתנועה בקטע שבין מגידו לבין ברקאי, הכולל את צומת אום אל-פחם. בשעה 12:06 דווח לראשונה, כי ציר 65 נחסם לתנועה אזרחית^[40]. זמן קצר לאחר מכן (בשעה 12:11) הועברה הודעת איתורית לכל פיקוד המחוז הצפוני כי "כביש 65 נחסם לאזרחים"^[41]. בהמשך לכך נשאר ציר 65 סגור לתנועה במשך כל היום עד לעזיבת כוחות המשטרה, ובהמשך - עד למחרת בבוקר^[42]. לנוכח מצב זה נשאלות השאלות לצורך מה נמצאו הכוחות בצומת ובסביבתו, ולצורך מה התנהלו העימותים הקשים במשך שעות? לשם מה התקיים "הקרב על הצומת"?

 

30.          לטענתו של ניצב משנה סאו, המשימה שהוטלה עליו היתה לפתוח את הצומת לתנועה, ולכן פעל כפי שפעל. סאו טען עוד, כי פעילות כוחותיו בצומת, כולל הפניית חלק מהכוח אל הבית האדום, נועדה לשמור על בטחונם של המשתמשים בדרך, אשר נסעו, לדבריו, אותה עת בכביש. בנסיבות המקרה, טענה זו אינה יכולה להתקבל. היו עם סאו כ-70 אנשי משטרה, אשר התפצלו למספר כוחות. שניים מהם, אלה שבצומת ואלה שבבית האדום ובקרבתו, ניהלו מאבקים קשים עם ציבור של אלפים, תוך שימוש רב בגלילוני גומי ולעתים גם בירי של אש חיה. בשום שלב לא היה נראה כאילו הציר עומד להיפתח ולא היה כל יסוד לצפות כי הדבר עומד לקרות בתוך זמן קצר. פעילות הכוחות היתה, בעיקרה, הגנה עצמית של השוטרים מפני המתפרעים. אכן, כשנחקר מפקד המחוז רון על ידי בא כוחו של סאו, עו"ד אשכנזי, הוא היה נכון לאשר את סבירותה של החלטת סאו לעלות אל גבעת הבית האדום, על פי נתונים שמסר עורך הדין, ובלבד שכלי רכב נסעו אז בציר ואדי עארה. בפועל, לא התקיימה כל תנועה בציר במהלך העימותים במקום. ניצב רון הדגיש בהקשר זה, כי קשה לו ליישב בין העובדה שהציר היה סגור לתנועה, לבין העובדה, שהציג לו עורך דין אשכנזי, שלפיה נעו בכביש כלי רכב^[43].

 

31.     ניצב משנה סאו העלה את הטענה, כי מיישובים שלאורך ציר ואדי עארה עלולים היו לצאת כלי רכב אשר הנוסעים בהם לא ידעו על סגירת ציר התנועה, ואלה היו עלולים להיקלע לזריקות אבנים כשיעברו ליד צומת אום אל-פחם. על אפשרות זו ניתן היה להתגבר על ידי נקיטת אמצעים מתאימים: הודעה מתאימה למקומות היישוב הרלוונטיים והקמת מחסומים במרחק מסוים משני צידי צומת אום אל-פחם, כמו, לדוגמה, ליד הכפר מוסמוס הנמצא צפונית-מזרחית לצומת וליד הכניסה ליישוב מי עמי, הנמצאת דרומית-מערבית לצומת. בדרך זו ניתן היה להבטיח שכלי רכב תמימים לא יעברו בצומת או בסמוך לה. סאו לא חלק על קיום אפשרות כזו, שהועלתה בפניו במהלך עדותו. עם זאת, הוא הוסיף, כי מוטל היה על המשטרה להגן גם על אזרחים מהמגזר הערבי היוצאים ברכבם מאום אל-פחם או מעין איבּראהים הסמוכה. לדבריו, הצעירים המתפרעים לא הבחינו בין כלי הרכב השונים, ופגעו בכולם^[44]. הנמקה זו אינה משכנעת. מתוך ראיות שבאו בפנינו, נוכחנו לדעת שהפורעים באותם ימים עשו גם עשו הבחנות בין נוסעים יהודים ברכב לבין נוסעים ערבים ברכב. קשה להתייחס, על כן, ברצינות לטענה בדבר קיום רצון או צורך להגן על כלי רכב היוצאים ממקומות סמוכים לאום אל-פחם או עין איבּראהים. למטרה זו לא היתה הצדקה "להילחם על הצומת". נוסיף, כי בשיחותיו עם מפקד המחוז רון לא הסביר סאו שזו המטרה לשמה פעל בצומת, ומכאן, כי מדובר בהסבר מאוחר המבקש, בדיעבד, לתרץ את הפעילות במקום ולא בסיבה האמיתית לפעילות זו.

 

          יוצא, שבשם המטרה של שמירה על תנועת כלי הרכב בכביש 65, ניהלו סאו וכוחותיו עימותים שעה שהכביש היה בלאו הכי סגור לתנועה. בחוסר ההיגיון שבמצב, נוכח מפקד היחידה האזורית בשב"כ כשעבר במקום, בסביבות השעה 15:00, ועל כן פנה אל סאו (שאותו לא הכיר). לדבריו:

 

"שאלתי אותו (את בנצי) מה המשימה שלו. הוא אמר לי 'לפתוח את הציר לתנועה'. אמרתי לו 'אבל הציר סגור. אי אפשר להמשיך ככה. גם להישאר פה, גם להתעמת עם אוכלוסייה, וגם להשאיר ציר סגור' ... הוא אמר לי שהוא מחכה להנחיות מלמעלה. בינתיים אנחנו ככה"^[45].

 

 

          לתיאור מצב זה הסכים סאו בעדותו^[46]. אכן, לא היה כל טעם להיאבק משך קרוב לארבע שעות על הצומת הסגורה בלאו הכי לתנועה, בפרט כשהדבר נעשה על ידי כוח קטן יחסית של שוטרים, כ-70 במספר, אל מול אלפי מפגינים ומתפרעים. יחס זה בין הכוחות הביא גם לצורך בשימוש רב באמצעים על ידי השוטרים ולירי אש חיה, על כל התוצאות הקשות שהתלוו לכך.

 

32.     בסופו של היום נאלץ ניצב משנה סאו להודיע למפקד המחוז, כי לא יוכל להמשיך ולהתעמת עם המפגינים. כך, הן משום שלא קיבל כוחות תגבור שהיו אמורים להצטרף אליו והן משום שהאמצעים שברשותו הלכו ואזלו. מפקד המחוז הנחה לסגת מהכביש. יצוין בהקשר זה, שמעדותו של רון ניתן להסיק שהוא לא היה מודע לחומרת האירועים באזור צומת אום אל-פחם ולעוצמתם, כפי שלא ידע על תפיסת הבית האדום.

 

33.     טענה עיקרית אשר בפיו של סאו היא, שלא פינה את כוחותיו כי לא היה מוסמך לקבל החלטה על הוצאת הכוחות מצומת אום אל-פחם, והסמכות לכך היתה נתונה בידי מפקד המחוז בלבד. לטענתו, האחרון, על אף שדווח על ידי סאו על הקורה בצומת, לא החליט כך.

 

          גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. היה לטענה זו משקל, אילו סאו היה מעמיד את מפקד המחוז על המצב לאמיתו, כפי שהיה בצומת, על עוצמת העימותים שבו, על המקום המדויק בו הם מתרחשים, ועל היעדר הסיכויים להשיג את התוצאה המקווה של שמירת הציר פתוח.

 

          ברם, מהראיות המהימנות אשר בפנינו, ניתן להסיק שבשלושה עניינים לא עדכן סאו את מפקד המחוז. ראשית, מפקד המחוז ידע אמנם על הסלמה מסוימת בעימותים שבצומת, אך לא ידע על מצב המצוקה בו נמצאים כוחות המשטרה, על קשיים שהעלו ספק אם כוחות המשטרה יוכלו להמשיך ולהחזיק מעמד, וגם אם יוכלו להחזיק מעמד - על המחיר הכרוך בכך. מגרסתו של סאו עולה, כי מהשעות 13:30-14:00 היה עימות קשה וחריף בצומת^[47]. יוצא, שסמוך מאוד לתחילת האירועים בסמוך לבית האדום - כחצי שעה עד שלושת-רבעי שעה לאחר שהחלו - הפכו אלה אלימים וקשים. עוד העיד סאו, כי כבר לפני השעה 14:00 הבין שהדינמיקה היא שהאירוע מסלים והוא עלול להיקלע למצוקה, שכן כוח האדם הלך ונשחק והציוד הלך ופחת. מעדותו של ניצב רון עולה, כי לא ידע שזו תמונת המצב וכי הוא לא הועמד על חומרת המצב^[48].

 

34.     שנית, רון גם לא ידע שחלק מהכוח, כ-20-30 איש מתוכו, מוצבים על הגבעה והבית האדום שעליה, וכי מולם עומדים מאות, אם לא אלפי מתפרעים, וכי כוחות אלה מותקפים וחלק מהשוטרים שם נפגעו.

 

35.          שלישית, רון גם לא ידע, שבפועל הכביש היה סגור לתנועה החל בשעה
12:06. אכן, מידע על כך שהציר נסגר נרשם במרכז הדיווח של המחוז הצפוני, אך מעדות רון עולה שהוא לא ידע, בזמן אמת, שהכביש סגור^[49]. סאו אינו טוען שהוא מסר לרון כי משך כל העימותים במקום, מאז השעה 12:00 בקירוב, היה הכביש סגור לתנועה. מדברים שונים שאמר רון בעדותו, ניתן אף ללמוד שהוא לא ידע על כך.

 

          רון הסביר, כי החליט לסגור את הציר, החלטה שהתקבלה ונמסרה לסאו סמוך לשעה 15:00, וכי מדובר היה בהנחיה להפעיל את החסימות בצומת מג"ב ובצומת מגידו^[50]. הוא הסביר גם, שהחליט לסגור את הציר כי ידע על נפגעים מקרב השוטרים ועל כך שמתקשים לאבטח את הנסיעה בצירים. דברים דומים נאמרו גם בעדותו הראשונה, בה העיד כי סאו דיווח לו שהיו פגיעות ברכב וכי הוא אינו יכול להבטיח תנועה בטוחה^[51]. מדברים אלה עולה, כי ניצב רון סבר שהכביש פתוח ושנעשה בו שימוש על ידי כלי רכב, וכן כי לא ניתן לאבטחם. סברתו זו אינה עולה בקנה אחד עם ידיעה שהכביש סגור. יתר על כן, רון העיד במפורש שידיעה כזו היתה משנה את קבלת ההחלטה והיתה עשויה להביאו ליתן הוראה על פינוי הצומת^[52].

 

36.     מכל האמור לעיל עולה, כי תמונת המצב שהיתה לנגד עיני רון, על פי דיווחיו של סאו, לא שיקפה את חומרת המצב בשטח ואת חוסר התוחלת בפעולות המשטרה במקום. אכן, כשהוצגה לניצב רון תמונת המצב כפי שתוארה על ידי איש השב"כ (תמונת מצב לה הסכים סאו), השיב, שלא זו תמונת המצב שהיתה לפניו. אילו ידע על תמונת מצב זו היה נותן הנחיה בהתאם לכך^[53], כשברור שהכוונה היא שלא היה מניח למצב כזה להימשך. בהמשך עדותו, כשהוצג לו המצב כפי שהיה בצומת, הוא השיב ברורות: "אני מניח שבתמונת מצב כזאת ובתוספת ... ודאי בתוספת אמירה כפי שטוען שם איש שב"כ, הייתי מנחה הרבה קודם לסגור את הכביש"^[54].

 

          מפקד המחוז מוסיף ואומר בעדותו, שלו ידע שהכביש סגור לא היה מתכוון לשלוח תגבורת לאום אל-פחם, כפי שבשלב מסוים תכנן לעשות^[55]. יש טעם לכך, אם הכביש פתוח לתנועה. אם הכביש סגור ממילא, מה הטעם בכך?

 

37.     סאו מסתמך בטענותיו, בין היתר, על תוספת כוח אדם של 300 שוטרים שהובטחה לו על ידי מפקד המחוז. לטענתו, תוספת כוח זו היה בה כדי להצדיק את המשך האחיזה בצומת עד שכוח זה יגיע. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. ראשית, כמובהר לעיל, עצם העלייה לגבעת הבית האדום היתה בערך ב-12:45. היא לא היתה מוצדקת בנסיבות העניין, וכמוה בלתי מוצדקים העימותים שהיו אחר כך, על תוצאותיהם הקשות. יצוין עוד, שעד השעה 14:30 כבר נהרגו שני צעירים מקומיים. כמתואר לעיל, כבר מ-13:30 היו העימותים קשים וחריפים. לפיכך, הכוונה לשלוח כוח נוסף לסיוע, עליה דובר בערך בשעה 14:30, אינה מסבירה את ההתנהגות עד שלב זה. שנית, הכוונה לשלוח כוח תגבורת אל סאו היתה מבוססת על דיווח שאינו שלם מצידו של סאו, כמפורט לעיל. במיוחד חשובה לעניין זה, העובדה שסאו לא דיווח על עיקרי תמונת המצב, לפיה השוטרים מגינים על עצמם ועל נוכחותם במקום, בלי שיש במאבקם אבטחה של תנועה (שאינה מתקיימת) או סיכוי לפתיחת הציר לתנועה.

 

38.          המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שלא היתה הצדקה להעלאת כוחות משטרה אל הבית האדום וסביבתו ולעימותים הקשים באזור צומת אום אל-פחם. זאת, על רקע היות ציר התנועה סגור בלאו הכי, מיעוט הכוחות שעמדו לרשותו של סאו, ההנחיה שלא להיכנס לכפרים ולנוכח ההתפרעות של המון רב ביום המקרה.

 

39.     עניין אחר הוא שפינוי הצומת, כולל גבעת הבית האדום, לא נעשה מיד עם קבלת ההוראה על כך ממפקד המחוז. ההוראה ניתנה בסביבות השעה 15:00, בעת שמפקד המחוז שהה עם המפכ"ל במנחת ציקלון, שם נחת המסוק בו הגיע המפכ"ל לצפון. ממצא זה מבוסס על עדות רון, אשר מסר שבהזדמנות זו נתן את ההוראה, ועל לוח הזמנים של המפכ"ל באותו יום^[56], לפיו הגיע המפכ"ל עם המסוק למנחת בין השעות 14:45 ל-15:00.

 

          והנה, על אף שב-15:00 כבר הונחה לפנות את הצומת, לא פינה סאו את כוחותיו אלא כעבור שעה. לא נתקבל הסבר סביר לכך מפי סאו. על רקע המצב בצומת, המתואר לעיל, לא היתה כל הצדקה לעכב את ביצוע ההוראה.

 

40.     בין התוצאות הקשות של אירועי אום אל-פחם ביום 1.10.00, יש לציין את שני ההרוגים, שנפגעו בעת שהיו על הגבעה בקרבת הבית האדום. הראשון מביניהם, המנוח אחמד איבּראהים ג'בּארין, תושב מועאוויה, נפגע מכדור גומי שחדר לעינו. עד ראייה לפגיעתו של המנוח ציין, שהוא נפגע מירי של שוטרים שעמדו ליד הבית האדום. פגיעה זו אירעה זמן לא רב לאחר שהגיעו השוטרים לגבעת הבית האדום. עד זה ידע את המקום בו היה המנוח בעת שנפגע [ט]^[57]. ההרוג השני הוא המנוח מוחמד אחמד ג'בּארין, תושב אום אל-פחם, אשר נפגע בערך בשעה 14:00. גם הוא נפגע בהיותו על הגבעה סמוך לבית האדום במקום אשר סומן על ידי אחד העדים [ח]^[58]. מותו נגרם על ידי קליע חי שחדר דרך עכוזו לחלל הבטן וגרם לדימום אשר הביא למותו. לגבי הנסיבות בהן נפגע, קיימות גרסאות שונות. על פי כל הגרסאות, ירי של שוטר הוא שגרם למוות, כמו שאירע לגבי המנוח אחמד איבּרהים גבּארין. אכן, הנסיבות מצביעות על כך, שבשני המקרים ירי על ידי שוטר מאנשי משטרה הוא שגרם למוות, הגם שלא נוכל, על פי הראיות שבפנינו, לייחס אותו לשוטר זה או אחר. לגבי נסיבות הירי שגרם למותם של שני הרוגים אלה, ראוי שתתקיים חקירה על ידי המחלקה לחקירת שוטרים כדי לברר את נסיבות הירי בכל אחד משני המקרים ואת האחראים לו מבין השוטרים.

 

41.     ביום 1.10.00 הגיעו למרפאת אום אל-פחם כ-40 פצועים, מתוכם כ-20 פצועים מגלילוני גומי והשאר פצועי שאיפת גז^[59]. הפצועים החלו להגיע משעות הצהריים^[60] ועד למועד 16:30-17:00^[61]. בתחילה הגיעו למרפאה פצועים עם פציעות קלות יחסית, כתוצאה של ירי גומי מרחוק. ירי כזה גורם לשטף דם ולריסוק קל של העור^[62]. לאחר מכן החלו להגיע פצועים קשים אשר נפגעו כתוצאה מירי גומי מטווחים קצרים יותר. בין היתר, נראו פציעות בפנים, במצח, בקדמת החזה, בידיים וברגליים^[63]. לטענת הרופא המטפל במרפאת אום אל-פחם, ד"ר עפו, היחס בין הפצועים בפלג גוף עליון לעומת פצועי פלג גוף תחתון היה בערך 2:1 (שני שליש נפגעו בפלג גוף עליון)^[64]. טענה זו לא אומתה ולא גובתה בתיעוד כנדרש. מתברר, כי חלק גדול מהפצועים סירב להירשם במרפאה מפחד המשטרה ומחשש להפללה עצמית. עד היום לא הוגשו רשימות הפצועים לוועדה, על אף שד"ר עפו התבקש והבטיח להציגם. במצב זה, לא ניתן לקבוע ממצא כלשהו בדבר המהות והחומרה של הפגיעות שנגרמו או מספר הנפגעים. עם זאת, אין חולק על העובדה, כי נפצעו באירועים אלה תושבים מקומיים. גם השוטרים שהיו בגבעת הבית האדום דיווחו כי ראו אמבולנסים וכלי רכב מפנים פצועים מהמקום. השוטר אלון לחם העיד, כי כחצי שעה לאחר שהכוח שלו ירה גלילוני גומי מרחבת הבית האדום, הגיע אמבולנס למרכז המקום בו עמדו המתפרעים^[65]. השוטר מיטל קוניו העיד, כי ראה מספר פגיעות מירי הגומי. היו אנשים שקמו וצלעו, היו שנפלו והיה צורך לפנותם ברכב מקומי מהאזור^[66]. השוטרת טלי אטלינגר העידה, כי במשך כל הזמן היתה כניסה ויציאה של אמבולנסים. היא ראתה גם אנשים שנפגעו והיה צורך לשאת אותם כדי לפנותם, אולם לא ידעה לומר אם נפגעו קשה אם לאו^[67]. יצוין, כי ביום 1.10.00 לא הגיעו למרפאה פצועים מירי של אש חיה.

 

          היו נפגעים גם בין השוטרים. השוטר גלעד סבג נפגע מאבנים ולא היה מסוגל להמשיך לתפקד. השוטרת לי רן, שהיתה עם גלעד סבג ברכב, נפגעה גם היא. בין הנפגעים היה בנצי סאו^[68], וכן נפגעו שוטרים נוספים, וביניהם רותם ביטון, ניר יחיא ואושרי אקסול.

 

42.          במהלך האירועים באותו יום נפגעו באזור אום אל-פחם גם למעלה מ-30 כלי רכב מזריקת אבנים^[69]. כ-150 אזרחים התלוננו על פגיעות בהם או ברכבם^[70]. רכבה של העיתונאית הדס שטייף, מסוג פיג'ו 205, הוצת ונשרף. כאלף דונם של חורש טבעי באזור אום אל-פחם עלו באש כתוצאה מהצתה^[71].

 

          לאחר שהשוטרים עזבו את הצומת הגיעו אליו מתפרעים רבים, אשר הרסו תמרורים, רמזורים ועמודי תאורה. אבנים וחפצים אחרים היו פזורים על הכביש. היה זה אחרי שנפוצה באום אל-פחם הידיעה שאחד מהצעירים שנטלו חלק באירועים נהרג, וכי יש חשש לחייהם של אחד או שניים נוספים. נוסף לכך, בוצעו פעולות ונדליזם במוסדות שונים בתוך אום אל-פחם. בין היתר, הוצתו תחנת דלק, סניף הדואר וסניף בנק בעיר.

 

43.     לאחר אירועי 1.10.00 באום אל-פחם התקיימו שתי הערכות מצב במחוז הצפוני, אחת בראשות מפקד המחוז, והשנייה עם המפכ"ל. בהערכת המצב עם המפכ"ל נקבע, כי בבוקר שלמחרת יש לפתוח מחדש את כביש 65 וכי ייעשה כל הניתן להבטיח את שלום המשתמשים בכביש. היתה זו הנחיה ברורה של המפכ"ל למפקד המחוז רון. אף כי היתה מחלוקת מסוימת בין השניים, הבהרנו לעיל שעדותו של רון במחלוקת זו היא המקובלת עלינו. על פיה הורה לו המפכ"ל להיערך לפתיחת הציר למחרת בבוקר^[72]. על יסוד הוראה זו ריכז ניצב רון כוחות ניכרים בצמתים ובנקודות חיכוך, כדי לפתוח את הציר ולהחזיקו פתוח, כפי שהורה לו המפכ"ל לעשות. משימה זו, של פתיחת כביש ואדי עארה וצומת אום אל-פחם שעליו, היתה המשימה המרכזית של יום 2.10.00, לקראתה נערך המחוז הצפוני של המשטרה. למשימה זו הוקצה כוח אדם רב, אשר כלל כ-400 שוטרים.

 

44.          בבוקרו של 2.10.00, בשעה מוקדמת בבוקר, הנחה מפקד המחוז רון את שוטרי המשטרה "הכחולה" שלא להיכנס ליישובי ואדי עארה עד להודעה חדשה. כן הורה להם לנוע בשני כלי רכב צמודים, ולאבטח את תחנות המשטרה ואת היישובים. ההנחיה ניתנה בעת מפגש בתחנת המשטרה בעירון^[73]. ההנחיות של המח"ט סאו בבוקר אותו יום היו, שלא להיכנס לתוך אום אל-פחם, אלא להגיע לפאתי היישוב, לבצע מעצרים ולצאת החוצה במהירות. החשש היה, שהכוחות המצומצמים שנמצאו באזור "יישאבו פנימה", וייקלעו לסכנת חיים^[74].

 

          על פי הנחייתו של מפקד המחוז, החל בשעה 04:00 בבוקר של יום 2.10.00, החל פינוי הציר בעזרת כלים הנדסיים כבדים ובעזרת כוחות כיבוי אש ואחרים. פינוי הצומת נמשך עד שעה 9:30 בבוקר, אז נפתח הכביש לתנועה^[75]. בשעה 04:00 בבוקר הגיעה לציר 65 גם יחידת "ארז", בפיקודו של פקד עמי מועלם. בשעה 07:00 לערך הכניס מועלם את כוחותיו לאותו השטח בו שהו ביום הראשון. בכך שהשתלט על השטח לפני הגעת המתפרעים חסך מועלם עימותים עם האוכלוסייה בשלב זה. כאשר הגיע מועלם לשטח הוא לא ידע, כי השטח ישמש לפעולת צלפים. הדבר נודע לו מאוחר יותר, בעת שמפקד המחוז סייר עם צלפים מכוח ימ"מ שסופח לכוחות שהיו במקום. כאשר חזרו מהסיור, נתבקש מועלם על ידי האחראי על הצלפים לספק לו שני מאבטחים לאבטחת הצלפים, אם יתמקמו במקום שיועד להם^[76]. ואכן, בשעה מאוחרת יותר, כשהצלפים התמקמו בשטח [ג], איבטח אותם הכוח של מועלם והוא שימש איש קשר בין מפקד המחוז וניצב משנה סאו לבין כוח הצלפים^[77].

 

          בשעה 10:00 בבוקר הגיע כוח של יחידת סמ"ג 6, בראשות המ"פ פריד דגש, והחליף כוח אחר של היחידה בראשות סגן מפקד הפלוגה, מיטל קוניו, אשר שהה באזור ביום 1.10.00 ובבוקרו של 2.10.00^[78]. דגש חבר לניצב משנה סאו בצומת עין איבּראהים [ב], בעקבות הנחיה של האחרון שלא להתקרב לצומת אום אל-פחם, מחשש שהדבר עלול לגרור חיכוכים. כאשר המתפרעים זיהו כוחות של משמר הגבול, הם יצאו לצומת ויידו אבנים. על כן, ההנחיה היתה להמתין בצומת עין איבּראהים, ולהיכנס מידי פעם לצומת אום אל-פחם [ו] עם ג'יפים לשם ביצוע מעצרים. סאו אסר על שימוש בירי של אש חיה, והנחה כי השימוש באמצעים (ירי של גז מדמיע וגלילוני גומי) יהיה רק באישור שלו. המטרה היתה להמעיט ככל האפשר במספר הנפגעים^[79]. בינתיים התרכזו מתפרעים רבים באזור כביש הכניסה לאום אל-פחם ובגבעות סביב לכביש הכניסה. מידי פעם יידו המתפרעים אבנים לעבר כביש 65 שמתחתם. בשלב מסוים נזרקה אבן בידי אחד המתפרעים על רכב שעבר בצומת אום אל-פחם, וכתוצאה מכך אירעה התנגשות בין שני כלי רכב. כאשר כוחותיו של דגש נכנסו לצומת אום אל-פחם [ו], ברחו המתפרעים פנימה, והכוחות, יחד עם חובשי היחידה, התמקדו בסיוע לשני כלי הרכב. לנפגעים ניתן טיפול ראשוני, וכשהאמבולנסים הגיעו, הם פונו משם. על פי החלטתו של סאו, נשארו הכוחות ליד הצומת ולא בצומת עצמו ומידי פעם ביצעו השוטרים מעצרים.

 

          היה זה מעין ריטואל שחזר על עצמו. צעירים יורדים לכיוון כביש 65, לצומת אום אל-פחם [ו] ולשטח המסחרי שנמצא מערבית לצומת, ומיידים אבנים ובקבוקים^[80]. השוטרים אינם עומדים במרכז הצומת אלא בשולי הצומת והציר. בכל פעם שנזרקות אבנים, מתבצע ניסיון לעצור את מיידי האבנים. במהלך פרק זמן זה נעצרו כעשרה מיידי אבנים ובקבוקים. עם הזמן הלך ציבור המתפרעים וגדל, ובמקום עשרות ומאות אנשים, שרבים מהם יידו אבנים, התאספו אלפים שעמדו על כל הרכסים שחולשים על צומת אום אל-פחם - חלקם מתפרעים וחלקם צופים במתרחש. ההתאספות היתה מכל הכיוונים, גם מכיוון צפון (אזור מועאוויה ועין איבּראהים), גם מכיוון אום אל-פחם עצמה. סאו התרשם, כי מאות צעירים מבין האלפים היו מעורבים בנסיונות נחושים לפגוע באזרחים ובשוטרים^[81].

 

45.     בשעה 12:48 נפגע שוטר קשות בפניו מיידוי אבנים באמצעות קלע. הטיפול בפצוע ופינויו מהשטח התבצע תחת מטר של אבנים. בשלב זה החליט סאו לתפוס את הצומת [ו]. המתפרעים, אשר חלקם עמדו מעט אחרי המסעדה שליד תחנת הדלק בכניסה לאום אל-פחם [א], זרקו על הכוחות אבנים ואז החל שימוש באמצעים לפיזור המון, כולל ירי של גלילוני גומי על ידי השוטרים. הירי של גלילוני הגומי היה דליל בשלב זה - כל שתיים-שלוש דקות. תדירותו הלכה וגברה ככל שעלה מספר המתפרעים שבצומת.

 

          במקביל, הורה מפקד המחוז לצלפים לתפוס את עמדותיהם בגבעה מעל לצומת במקום שסומן בסיור הבוקר [ג]. בשלב זה החל ירי של צלפים, אשר נמשך, תוך הפסקות, קרוב לשעתיים. היה זה השימוש הראשון בירי צלפים באירועי אוקטובר. החליט עליו מפקד המחוז רון. לא נפרט כאן בנושא ירי הצלפים, שכן נייחד לנושא זה פרק נפרד בהמשך^[82]. במהלך האירוע היו נסיונות מצד המפקדים הבכירים לדבר עם מנהיגים מקומיים בניסיון להרגיע את המצב, תוך נכונות להוציא את הכוחות מהצומת אם תושג הרגעה. המפקדים אף הוציאו את כוחות המשטרה מן הצומת לפרק זמן מסוים, אך למרות זאת לא הצליחו המנהיגים המקומיים להשתלט על הצעירים, ועם התרחקות כוחות המשטרה מן הצומת, שבו הצעירים אליה.

 

46.          בבסיס הפעילות בשלב זה עמדה התפיסה, כי ציר 65 צריך להישאר פתוח לתנועה, ועל כן נקבע על ידי המח"ט סאו כי הצומת צריכה להישאר בשליטת כוחות המשטרה. בפועל, למעט זרימה של כלי רכב בבוקר, במשך רוב הזמן לא נעו מכוניות בכביש בשל הסיכון למשתמשים בו^[83]. על פי יומן המבצעים של קו התפר^[84], ציר 65 היה סגור לתנועה ביום 2.10.00 החל בשעה 13:21. באותו יום לא נפתח עוד הציר לתנועה. מן הרישומים ביומן המבצעים עולה, כי בשעה 14:45 הורה מפקד המחוז לפנות את כל הכוחות מציר 65 ומאום אל-פחם ולהתרכז בתחנת עירון. עוד עולה מן היומן, כי בשעה 15:02 היו הכוחות בתנועה מאום אל-פחם לנקודת הפינוי. יצוין, כי מ"פ סמ"ג 6, פריד דגש, העיד כי ההחלטה לסגור את הציר התקבלה כבר לקראת השעה 13:30, עקב ההלוויות המתוכננות. לטענתו, הוא אף קיבל הנחיה מהמח"ט סאו, כבר ב-13:30, לעזוב את המקום, שכן עומדים לסגור את ציר 65, ולא רוצים להחמיר את המצב ולהביא לנפגעים נוספים. בהתאם להנחיה זו, בשעה 14:00 עזב הכוח בראשות דגש את האזור^[85].

 

          להחלטת מפקד המחוז לעזוב את המקום, תרמה העובדה שהעימותים נמשכו וגם ירי הצלפים לא הביא להפסקת מעשי האלימות של המתפרעים. במצב כפי שנתהווה, כשהציר סגור בלאו הכי והרוחות לא נרגעו, לא היה טעם להמשיך ולהתעמת עם המתפרעים. היו מי שצפו מראש שכך ישתלשלו העניינים ומטעם זה המליצו שלא ייעשה ניסיון לפתוח את הציר, וכי ראוי להימנע מלהתעמת עם מתפרעים בצומת עד שיירגעו העניינים אחרי קיום ההלוויות באום אל-פחם. מכל מקום, המציאות כפי שהתפתחה בשטח, הכתיבה את פינוי המקום. בהחלטת הפינוי הובא בחשבון גם השיקול של קיום הפרות סדר קשות ואלימות מאוד באזור מרחב גליל, בעיקר באזור משגב. היתה קריאה של כוחות משטרה מאזור זה לקבל משלוח דחוף של כוחות תגבור, בשל מצב קשה אליו נקלעו. אירועים קשים היו גם באזור נצרת. לפיכך, הוחלט להעביר את הכוחות מצומת אום אל-פחם למוקדים אחרים, והם אכן הועברו לתגבור זירות נצרת, כפר כּנא, בית רימון ואזור משגב .

 

47.          במהלך העימותים ביום 2.10.00, נהרג תושב דיר אל בלח שברצועת עזה, המנוח מוסלח חוסין אבּו ג'ראד, אשר נטל חלק בזריקת אבנים על שוטרים. מיקומו המשוער בעת הפגיעה מסומן באות [ז]. הוא נפגע משני רסיסי כדור בקדמת חזהו בצד שמאל. על פי בדיקות שנעשו ברסיסים שפגעו בו נמצא שמדובר ברסיסי קליע של כדור צלפים^[86].

 

          נוסף לכך, היו ביום 2.10.00 באזור צומת אום אל-פחם נפגעים מירי של כדורי גומי. נפגעים אלה הגיעו למרפאה באום אל-פחם^[87]. אין בפני הוועדה ראיות אמינות על מספר הנפגעים או מצבם.

 

          מבין השוטרים נפגעו בסך הכול 29 שנזקקו לטיפול רפואי, חלקם נוטרל מבחינה מבצעית. הנפגע באופן הרציני ביותר מבין השוטרים באירוע מ-2.10.00 באום אל-פחם, היה לוחם מיחידת "אלון" בשם יזיד נסר אל-דין. הוא זה שנפגע בשעה 12:48 מאבן שיודתה מקלע, בעת שירד מהג'יפ בצומת. כתוצאה מהפגיעה איבד את הכרתו ונפל ארצה. הוא התעורר בבית החולים בעפולה והשתחרר לאחר יומיים. כתוצאה מפגיעת האבן התרסקה עצם באפו. לאחר מכן היה בטיפול רפואי כחודשיים וחצי. לדבריו, בשעה שהעיד בפני הוועדה, עדיין סבל מפגיעה זו.

פרק ד' -

עראבּה - 2.10.00

 

48.     ביום 2.10.00 התרחשו אירועים קשים בצומת המכונה צומת לוטם^[88]. הצומת נמצאת כשני קילומטר צפונית לעראבּה [א] על כביש 804. באזור הצומת אין יישוב וסביב לו מצוים שטחים נרחבים, ובהם כרמי זיתים. בצומת לוטם מתפצל מכביש 804 כביש גישה ליישוב מעלה צבייה. שמה של הצומת בא לה, מכך שלאחר כמה מטרים מתחבר לכביש 804 מצד מזרח כביש גישה לקיבוץ לוטם^[89].

 

49.     בשעה 06:30 בבוקר, התמקם כוח של חמישה שוטרים במחסום שהוצב בצומת לוטם. שוטרים אלה, שהיו מתחנת המשטרה בראש פינה, היו חלק מכוח של 25 שוטרים שהובאו כתיגבור לתחנת המשטרה במשגב. כבר בשעה 09:27 דווח על כך ש-30-40 צעירים מיידים אבנים ומבעירים צמיגים בצומת לוטם. בשעה 12:10 דיווחו שוטרי המחסום על קבוצת אנשים מכפר עראבּה הנעה עם צמיגים לכיוון צומת לוטם. על פי עדותה של השוטרת נופר כהן, שהיתה במחסום, הגיעו האנשים עד לעיקול שבכביש 804 וזרקו אבנים על שוטרי המחסום. יצוין, כי בסביבות המקום התגודדו אלפים מתושבי עראבּה. השוטרים הבחינו בשריפה בחורשה סמוכה, אשר נמצאת מזרחית לכביש 804. השוטרת נופר כהן דיווחה על המצב לקצין האג"מ המרחבי, סגן ניצב ירון מאיר, ושידרה אותות מצוקה. על סמך קריאותיה ניתן אישור לירי גז מדמיע. הכוח ירה שני טילי גז, אשר גרמו לכך שהאנשים נסוגו במידה מסוימת לאחור. בהמשך לכך, סגן ניצב מאיר, אשר שימש כמפקד הגזרה, הפנה למקום כוחות שכללו כוח מהיחידה המרכזית של המחוז הצפוני, בפיקודו של סגן ניצב יצחק חי, שהיה עד אז בכוננות בכרמיאל, ומנה כ-30 שוטרים, וכן כוח של שלושה צוותי שיטור כפרי - אחד שיצא מכרמיאל ושניים שיצאו ממשגב. כוח נוסף זה מנה בסך הכול כתשעה שוטרים.

 

           מפקד תחנת משגב (בפועל), רב פקד גיא רייף, שמע ברשת הקשר את קריאת המצוקה של השוטרת נופר כהן ויצא למקום ברכבו עם השוטר מוסא גדיר. הוא היה מצויד בנשק אישי וברובה 16M, וללא אמצעים לפיזור המון. בדרך פגש כלי רכב משטרתיים נוספים וסימן להם לנסוע אחריו. הוא נסע על דרך עפר לבנה [ה], המתחברת לכביש 804, כ-400 מטר מדרום לצומת לוטם, בצומת המכונה "צומת המזבלה" [ו]. בהגיעו סמוך לצומת, הבחין במספר רב של צעירים מעראבה הנמצאים על כביש 804. רייף יצא מרכבו וירה צרור של תחמושת חיה באוויר, דבר שהביא, לדבריו, לנסיגת הצעירים ואיפשר לו לעלות על כביש 804 עם מכוניתו ולהגיע לצומת לוטם [ג]. כשהגיע אל המחסום נוכח לדעת, כעולה מגרסתו, ש"הכל בסדר וכרגע אין שום סכנה לאף אחד". הוא הודיע בקשר שהוא נמצא על יד החסימה.

 

           זמן קצר ביותר לאחר מכן, הגיע לצומת סגן ניצב מאיר. כן הגיעו למקום צוות של שיטור כפרי, שמנה שלושה שוטרים, ו-30 שוטרי ימ"ר צפון בפיקודו של סגן ניצב חי. שוטרי ימ"ר צפון היו מצוידים באמצעים לירי גז מדמיע וברובי 16M. הם לא היו מצוידים בציוד לירי גלילוני גומי. ציוד כזה גם לא היה ציוד תקני ביחידתם. כעבור זמן קצר עזבו סגן ניצב מאיר ורב פקד רייף את המקום. אל צומת לוטם [ג] הגיעו כמה ניידות נוספות, ביניהן שתי ניידות אשר הביאו שני צוותי שיטור כפרי. לעברם של אלה נזרקו אבנים על ידי מתפרעים שהיו בקרבת צומת המזבלה [ו], והם השיבו בירי של גז מדמיע וגלילוני גומי. כעבור כ-30-40 דקות עזבו את המקום, על פי הוראה שקיבלו, לכיוון כפר מנדא. בשלב זה הכוח העיקרי במקום היה הכוח של 30 אנשי ימ"ר צפון, בפיקודו של סגן ניצב חי.

 

           על פי עדותו של סגן ניצב חי, הוא שמע בשלב זה הדי ירי מכיוון צומת המזבלה [ה]. הוא ירד מצומת לוטם עד לעיקול אשר בכביש 804, כדי לברר את העניין. מנקודת העיקול הוא ראה שני שוטרים ושוטרת בצומת המזבלה. להערכתו, היו אלה שוטרי משמר הגבול. סגן ניצב חי העיד, כי השוטרים הותקפו ביידוי אבנים ובגלגול צמיגים בוערים לעברם. השוטרים הגיבו בירי של גז מדמיע וגלילוני גומי. סגן ניצב חי חזר לצומת לוטם [ג] ונע משם עם כל כוח המשטרה על כביש 804 דרומה לכיוון צומת המזבלה [ו]. בדרך לצומת המזבלה, הורה סגן ניצב חי לשוטריו לבצע ירי של גז מדמיע לעבר המתפרעים. בעקבות ירי הגז עלו המתפרעים על אתר פסולת [ד] המצוי מדרום לדרך הלבנה [ה] וממערב לכביש 804, המכונה "גבעת המזבלה". עם הגעת כוח הימ"ר לצומת המזבלה עזבו שלושה השוטרים שהיו בו את המקום ועלו לכיוון צומת לוטם [ג]. סגן ניצב חי הורה על נסיגת כוחותיו לאחור, עד לאמצע המעלה בכביש 804. בנקודת זמן זו היתה, לגרסתו, רגיעה יחסית במצב. הוא דיווח לסגן ניצב מאיר על הרגיעה היחסית, ונתבקש על ידי מאיר להעביר מחצית מכוח הימ"ר לאזור סח'נין. חי ביקש ממאיר להשאיר בידיו את הכוח, הואיל ולהערכתו ההתנגשויות באזור צומת המזבלה טרם הסתיימו והאנשים שהתפרעו קודם לכן עדיין נמצאים במקום. בקשתו לא נענתה ונאמר לו כי המצב בסח'נין קשה יותר. הוא העביר את מחצית מהכוח, בפיקודו של פקד אילן הרוש, לסח'נין, ונשאר עם מחצית הכוח של ימ"ר צפון, 15 שוטרים.

 

50.       נזכיר, שבמהלך ההתפרעויות במקום הוצת יער לוטם והאש התפשטה לכיוון היישוב לוטם. סגן ניצב חי העיד^[90], כי בשלב בו עזב חלק מהכוח לטובת תגבור אזור סח'נין, "יער לוטם עצמו ממשיך לבעור, והאש מתפשטת במהירות בגלל הרוח שנושבת בחוזקה לכיוון היישוב לוטם עצמו". מתחקיר שנעשה^[91] עולה, כי קצין וחמישה שוטרים מהכוח של סגן ניצב חי נגשו לכיוון יער לוטם, אשר נמצא במרחק של כ-40 מטר מהם, על מנת לאבטח רכב כיבוי שהגיע למקום וטיפל בשריפה.

 

           סגן ניצב חי מסר בשלבים שונים - בתחקיר^[92], בהודעתו^[93] ובפני הוועדה^[94] - כי לאחר ש-15 משוטריו נשלחו לתגבר את הכוח באזור סח'נין, ובעוד המתפרעים במקום נעים לכיוון כוח המשטרה, הוא הבחין בעשרות מתפרעים שנעו מעראבה על הדרך הלבנה [ה] לכיוון היישוב מעלה צבייה. כן הבחין בעשרות מתפרעים נוספים, חלקם רכובים על גבי סוסים, שנעו מזרחה על שביל המוביל לכיוון לוטם. סגן ניצב חי שלח ארבעה שוטרים לכיוון מזרח ושלושה שוטרים לכיוון מערב לבצע חסימות, על מנת למנוע מהמתפרעים להגיע לשני היישובים. בעדותו ציין חי, כי הגיע אליו תושב מעלה צבייה וביקש ממנו להקצות כוח שיגיע אל היישוב, שכן עשרות מתפרעים מתקרבים לגדרותיו. חי דיווח למרכז השליטה על כך, והנחה את שלושת השוטרים מתחנת ראש פינה, שעמדו בצומת לוטם [ג], לחבור לתושב זה ולבצע חסימה להגנת היישוב. נציין, שלא באה בפנינו ראיה על ההתקרבות כאמור ממקורות אחרים. במקביל לכך, קיבל חי דיווח על כך, שחורשה ליד צומת חילזון הסמוכה עולה באש, וביקש לשלוח לשם כבאית. כמו כן, מסר, החלו מתאספים בצומת תושבים ממעלה צבייה, לוטם, עראבּה וסח'נין, אשר ביקשו לחזור לבתיהם.

 

51.       בכך לא תמו האירועים הקשים במקום. בשלב זה התקדמו מתפרעים על כביש 804 ומשני צידיו, לכיוון השוטרים שעל הכביש, תוך השלכת אבנים וחפצים שונים לעברם. הכוח המשטרתי הגיב בירי של גז מדמיע. סגן ניצב חי דיווח על תמונת המצב לסגן ניצב מאיר ולרב פקד רייף, וביקש סיוע הן בתחמושת גז מדמיע והן על ידי החזרת 15 אנשי הימ"ר, אשר קודם לכן הועברו מן המקום לסח'נין. כן ביקש אספקת כלי ירי ותחמושת גומי. בסופו של דבר, אספקה של תחמושת מתאימה לא הגיעה. במהלך האירוע הגיע אמנם מסוק עם תחמושת גומי, אך לשוטרים במקום לא היה ציוד לירי בתחמושת זו ולכן לא היה לה כל שימוש.

 

           במהלך ההתנגשויות בשלב זה התרחשו באזור צומת לוטם ארבעה אירועים בולטים: האחד, אירוע של ירי אש חיה שבוצע על ידי סגן ניצב חי. לפי גרסתו של חי, הוא ביצע ירי אש חיה באוויר וכן ירה לכיוון אדם על הכביש שנראה כמשלהב את הרוחות. חי כיוון ופגע ברגלו. השני, הגעת כוח משמר הגבול למקום וביצוע ירי גלילוני גומי וירי אש חיה על ידי כוח זה. אחד משוטרי כוח זה נפצע באפו. השלישי, אירוע פציעתו ומותו של המנוח אסיל חסן עאסלה. בשלב מסוים של האירוע נמצא המנוח פצוע במטע זיתים [ח] ממערב לכביש 804 ומצפון לדרך הלבנה ("מטע הזיתים המערבי"). מאוחר יותר נפטר המנוח מפצעיו. על הנסיבות בהן הגיע למקום ועל הנסיבות בהן נפגע קיימות גרסאות ומחלוקות שונות. הרביעי, אירוע פציעתו ומותו של המנוח עלאא ח'אלד נסאר. להלן נתייחס לאירועים אלה. נציין רק, שלאחר התרחשות האירועים האמורים הודיע ירון מאיר ליצחק חי, כי ראש מועצת עראבה יצא בדרכו אליו, ואמנם ראש המועצה המקומית של עראבה הגיע לזירת האירוע. הוא התערב בין השוטרים והתושבים המקומיים והצליח להביא לסיום ההתנגשויות. לארבעה האירועים הנזכרים נתייחס במסגרת דברינו להלן.

 

52.       סגן ניצב חי מסר בהזדמנויות שונות, כי ירה אש חיה במהלך האירוע. על פי גרסתו, ירה פעמים אחדות באוויר, ונוסף לכך ירה ופגע ברגלו של אחד המתפרעים, ששלהב את הרוחות. לאחר הפגיעה פונה האיש לאחור על ידי מתפרעים שהיו עימו. גרסתו של חי בדבר ירי אש חיה מצידו מעוררת שתי שאלות הדורשות התייחסות. האחת היא, אם היתה הצדקה לירי של האש החיה בנסיבות המקרה, והשנייה היא, אם ניתן לקשור את הירי באש החיה, שעליו העיד, או ירי אש חיה אחר על ידו, עם הפגיעות הקטלניות באחד משני המנוחים שנזכרו לעיל.

 

          חי תיאר בהודעתו לאוספי החומר^[95] את הנסיבות בהן ירה אש חיה. הוא הסביר, כי מיד לפני הירי הותקף הכוח בידי פורעים שקרבו לטווח של 20 מטר ופחות מן השוטרים. הוא תיאר "יידוי אבנים במאסה לכיוון השוטרים, חזיזים, גולות מתכת, על ידי רעולי פנים". לדבריו, ירה מספר כדורים חיים באוויר במטרה להפחיד את הפורעים ולגרום לנסיגתם. הדבר לא עזר. הפורעים המשיכו בהתקדמות עד לטווח של כעשרה מטר. חי נתן הוראה לשוטרים לסגת לאחור, לכיוון צומת לוטם, בעוד עשרה מטרים, כדי להגדיל את המרחק בינם לבין הפורעים. הפורעים המשיכו להתקדם. חי מסר, כי לא היה לו לאן לסגת וכי עשרות מתושבי לוטם ומעלה צבייה נמצאו בצומת לוטם כ-20 מטר מאחור. בשלב הזה נמשך יידוי אבנים, בקבוקים, גולות וחזיזים לעבר השוטרים.

 

          לדבריו:

 

"בשלב הזה אני חש שקיימת סכנת חיים ממשית, לי, לשוטרים, ולאותם אזרחים שעומדים מאחוריי במרחק עשרים מטר, אני יורה כדור אחד חי לעבר בחור שבמהלך כל השעות נראה שהוא זה שמסית ומלהיט ויוזם ומורה על יידוי האבנים לעברנו. אני פוגע ברגלו של הבחור. הבחור נופל, אוחז ברגלו ומפונה לאחור על ידי אותם פורעים".

 

 

          ומוסיף חי ומתאר:

 

"...לי היו 12 שוטרים שעמדו באותה שורה עמי. לשוטרים לא היה כבר גז. המרחק בינינו ובין המתפרעים הוא 15-20 מטר. המסית עמד בכביש באזור המרכז. להערכתי הוא היה לבוש מכנס ג'ינס, נעלי ספורט. אין לי מושג בן כמה הוא, אבל בטוח לא מעל גיל 30. הוא היה רזה יחסית. הפגיעה שלו היתה ברגל בודאות מהברך למטה. כאשר יריתי היו מאות אנשים מאחורי המסית".

 

 

           על פי עדותו של חי, הירי שירה לעבר המסית לא נורה לכיוון מערב וממילא לא יתכן שירי זה כוון למקום בו נמצאו הנפגעים המנוחים אסיל ועלאא. לדבריו, הוא פגע במטרתו, דהיינו, ברגלו של המסית.

 

53.       אין עדים אחרים המאשרים את הגרסה בדבר הירי לכיוון המסית. יש עדים המאשרים את עדותו של חי בדבר ירי באוויר. על פי התמונה המצטיירת מדבריו של חי, היה הירי באוויר חיוני להרחקת הסכנה. נזכיר, שהיה זה בשלב שבו אזלה תחמושת הגז המדמיע, ולכוח לא היו אמצעים לבצע ירי גלילוני גומי. במצב זה, כשמתפרעים רבים מתקדמים לעבר קומץ של 12 שוטרים, תוך שהם תוקפים את השוטרים באמצעים שונים, הירי באוויר בניסיון להרתיע בוודאי היה מוצדק. כך גם לגבי הירי בנסיבות האמורות לעבר רגלו של מסית, לנוכח הסכנה הקשה והמוחשית בפניה עמדו חי, אנשיו ואזרחים אשר נמצאו בסמוך מאחור.

 

54.       סגן ניצב חי לא העיד על ירי של אש חיה מצד שוטרים אחרים לעבר איש מן המתפרעים. מתוך הודעתו או עדותו לא ניתן ללמוד על ירי של אש חיה שהיה יכול לגרום לפגיעה במנוח אסיל או במנוח עלאא, בין אם ירי שלו ובין אם ירי של שוטרים אחרים. עם זאת, קיימות עדויות נוספות אחרות המצביעות על ביצוע ירי של אש חיה לכיוון מתפרעים, ירי אשר גרם לפגיעה בהם.

 

           ביומן המבצעים של מרחב גליל^[96] נרשם בשעה 15:18 מאת "כרמל 3", הוא שם הקוד של סגן ניצב חי, דיווח, לפיו "באזור צומת לוטם היתה הסתערות של מתפרעים לעבר כוח משטרה. עקב מחסור בכדורי גומי נורתה לעברם אש חיה. כמו כן המקומיים ירו זיקוקים לעבר השוטרים". על פי רישום זה, הירי היה ירי "לעברם". המשמעות הפשוטה של המלה "לעברם" היא ירי לכיוון קבוצת מתפרעים, להבדיל מירי לכיוון רגליו של אדם מסוים ("המסית"). ברישום נוסף מהשעה 15:50, גם הוא, על פי דיווח מאת סגן ניצב חי, נמסר: "בלוטם המשך הפרות הסדר והסתערות של המתפרעים. כתוצאה נפתחה אש חיה לעברם. יש פצוע אחד של המקומיים. יתכן הרוג. מבקשים סיוע דחוף". שוב מדובר בירי "לעברם". כאן גם יש ציון של תוצאות הירי. דהיינו, שיש פצוע שיתכן שהוא הרוג. בשעה 16:00, רשום ביומן דיווח מאת קמב"צ גליל, כי "בצומת לוטם מדווח כוח המשטרה על שני פצועים מקומיים, יתכן ואחד מהם הרוג". בהודעה נוספת מרישומי יומן הודעות הביפר משעה 16:28, נמסר כי "צומת לוטם, עקב הסתערות של מתפרעים, כוח משטרה פתח באש וכתוצאה פצוע והרוג פונו לבית החולים בנהריה". ההודעות האמורות הועברו גם למטה הארצי של המשטרה^[97]. זאת ועוד. בתחקיר מבצעי, שנערך בתחנת משגב ביום 10.10.00^[98], רשום מפי סגן ניצב חי כי במהלך האירוע הבחין בוודאות במספר מתפרעים שנפגעו מירי של אש חיה והיתר - מירי גומי.

 

           עניין נוסף הראוי לאזכור, נוגע להיעדר התייחסות מתמיה הן במזכר שכתב סגן ניצב חי ביום 3.10.00, הן בתחקיר מבצעי מיום 10.10.00 והן במצגת שערך סגן ניצב חי לדרג הפיקודי בקשר לאירוע. בכל אלה לא הזכיר סגן ניצב חי כלל את האירוע הנוגע למנוח אסיל חסן עאסלה במטע הזיתים. מראיות שבפנינו, אליהן עוד נתייחס, עולה, כי סגן ניצב חי היה עד לפציעתו של אסיל ואף הורה לאנשיו שהיו ליד אסיל להתרחק מהמקום, מחשש שאנשים מההמון שהיו במקום עלולים לפגוע בשוטרים. סגן ניצב חי בוודאי גם ידע אחר כך, שאסיל נפטר. בנסיבות אלה, היעדר התייחסות מצידו של חי שעה שנדרש להתייחס לאירועים בהם נטל חלק, לנושא הפגיעה באסיל במטע הזיתים, מחייב הסבר.

 

           האם ראיות אלה מלמדות, כי חי ירה באסיל עאסלה או בעלאא נסאר? התשובה שלילית. אין בראיות כדי ללמד בהכרח שסגן ניצב חי היה מעורב בעצמו באירוע הפגיעה באסיל. יתכן שהיה מעוניין להרחיק כל חשד של קשר בין התנהגות איש מאנשי יחידתו לבין אירוע מותו של אסיל, אפילו הוא עצמו אינו קשור בכך. אכן, כנגד מסקנה אפשרית בדבר מעורבות אישית של סגן ניצב חי באירוע הפגיעה באסיל, מדברת גם העובדה שבשלב שבו נפגע אסיל, נמצא סגן ניצב חי, על פי הראיות, בצד המזרחי של הכביש, במקום ממנו לא ניתן לראות את המקום בו נפל אסיל [ח]. רק כשמתקרבים לצד המערבי של הכביש ניתן להבחין במקום נפילתו של אסיל.

 

           התוצאה היא, שהראיות שבפנינו אינן מעידות על כך שסגן ניצב חי הוא שירה לכיוון המנוח אסיל. אפשרויות נוספות הן, שאיש מאנשי מג"ב אשר הגיעו למקום, או איש מאנשי יחידתו של חי, הוא האחראי לירי זה. נבחן עתה אפשרויות אלה.

 

55.       בשלב מסוים של ההתפרעויות באזור לוטם הגיע כוח של משמר הגבול למקום. הכוח הגיע לאחר שהצטייד בגז מדמיע בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) המרחבי באזור תרדיון, על פי הוראתו של סגן ניצב מאיר. אף כי גם בנושא זה העדויות אינן אחידות, ניתן לקבוע במידה גבוהה של סבירות שכוח משמר הגבול כלל שלושה אנשים. אלה היו הקצין וסמן שגוג, מפקד הכוח, הקצין שלום אוחנונה והשוטר משה ביתן. הכוח החנה את רכבו ליד צומת לוטם וירד ברגל לכיוון צומת המזבלה [ו]. בהגיעם למקום ראה שגוג אנשים רבים לאורך הכביש ומשני צידיו, במרחק לא רב מצומת לוטם [ג], כשהם מיידים אבנים. הוא גם ראה, כי הציר חסום בכלי רכב מצומת המזבלה [ו] ועד לעראבה, וכן ראה אנשים על טרסה אשר בצד המערבי שליד צומת המזבלה. תוך כדי ירידתו מהרכב ירה שגוג באוויר חצי מחסנית של קליעים חיים. האנשים נמלטו לכיוון עראבה והכוח של שגוג פתח במרדף אחריהם בריצה עד צומת המזבלה, תוך שהם חולפים על פני הכוח של ימ"ר צפון, אשר היה על הכביש.

 

           לאחר הדיפת המתפרעים אל צומת המזבלה התמקם כוח שגוג מאחורי מחסום באזור הצומת. המתפרעים מצידם המשיכו ליידות אבנים לעבר כוח המשטרה, ואז ירה השוטר ביתן לעברם גלילוני גומי. ביתן הבחין, כי בירי שביצע נפגעו שני צעירים. בשלב מסוים נפגע ביתן עצמו באפו מאבן שנזרקה לעברו, ואז שגוג ירה גלילוני גומי. על פי עדות ביתן ועל פי הצבעה בעת ביקור במקום, היה הירי שלו מכיוון צומת המזבלה דרומה. ירי זה בוודאי לא יכול היה לפגוע באנשים שנמצאו במטע הזיתים, הנמצא מערבית לכביש 805 צפונית לצומת המזבלה. ממילא, ירי זה לא היה יכול לפגוע במנוח אסיל חסן עאסלה.

 

56.       האם שלושה אלה או אנשים אחרים מבין אנשי משמר הגבול או השיטור הכפרי מעורבים בפגיעה שנפגע אסיל? שאלה זו מתעוררת לנוכח עדויות של מספר עדי ראייה מבין תושבי עראבה. אף כי גם בין גרסותיהם קיימות סתירות במספר עניינים, עיקר גרסתם הוא ששוטרים שבאו בג'יפ - חלקם ציינו שזה היה ג'יפ של השיטור הכפרי - הגיעו למקום ופתחו בירי, הם גם אלה שרדפו אחרי אסיל והגיעו אליו כשהיה במטע הזיתים או בסמוך אליו. שם היכוהו ברובים ואחר כך נשמעה ירייה או נשמעו יריות. השוטרים עזבו את המקום ולאחר מכן נמצא אסיל פצוע קשה בסמוך לאחד מעצי הזית. על פי גרסה זו, היו השוטרים המעורבים לבושים בגדי חאקי ולראשם חבשו קסדות. ברוח זו העידו העדים ג'ובראן נעאמנה, חסן עאסלה אביו של המנוח אסיל, עמראן עאסלה, אחמד נסאר ופארס נסאר.

 

           גרסה זו אינה יכולה להתקבל. היא קושרת את שלושת השוטרים שהגיעו למקום, בפיקודו של שגוג, למרדף אחרי אסיל ולכך שהגיעו אליו במטע הזיתים וגרמו למותו. גרסה זו סותרת לא רק את גרסת שלושת השוטרים, שלפיה הם לא חצו את המעקה שבמערב הכביש. היא גם עומדת בסתירה לגרסתם של מספר שוטרים מימ"ר צפון, אשר הודו שהם היו השוטרים שרדפו אחרי אסיל והגיעו אליו כשהיה במטע הזיתים. יש להדגיש, כי שוטרים אלה - פקד יצחק שמעוני, עובדיה כהן ואבי קרסו - לבשו מדים של אנשי משטרה רגילים, מה שמכונה "מדים כחולים", ולא מדי חאקי.

 

57.       לגבי קורותיו של המנוח אסיל ביום המקרה, עובר למועד בו נמצא פצוע ליד אחד מעצי הזית שבמערב כביש 805, מסתמנות העובדות הבאות. אסיל ישב ליד המעקה המערבי של הכביש במרחק לא רב מהשוטרים. בשלב מסוים החליט סגן ניצב חי לנסות לעצור חלק מהמתפרעים. הדבר נעשה בדרך כלל כששוטרים, בזוגות או בשלשות, רצים לעבר המתפרעים. לרוב נעשה הדבר לאחר ירי של גז מדמיע לעבר המתפרעים. במסגרת ניסיון זה, רצו שוטרים לעבר מתפרעים על הכביש ולכיוון מטע הזיתים המערבי [ח]. בין הבורחים מפני השוטרים היה אסיל. בסופו של דבר, אלה שרדפו אחריו - הדביקוהו. כפי הנראה - בעת בריחתו עד הגיעו סמוך למקום נפילתו ליד עץ הזית, נפגע מירייה אחת או יריות שנורו אותה שעה. כל השוטרים שהיו בין הרודפים אחריו, או שהגיעו לקרבתו כשהיה שכוב במטע הזיתים, הכחישו שמי מהם ירה לעברו או שהם ראו איש מחבריהם יורה לעבר אסיל. כך העידו השוטרים פקד יצחק שמעוני ועובדיה כהן אשר הגיעו ראשונים לקרבתו של אסיל, וכן אבי קרסו. שלושה שוטרים אלה הם אלה שרדפו, כאמור, אחרי אסיל. כך גם השוטר אלטיט, שהגיע אחריהם אל קרבתו של אסיל. תמונה דומה עולה גם מגרסותיהם של יורם דנינו ואליהו עזרא, אשר ראו את שמעוני כשהגיע ועמד ליד אסיל.

 

           השוטרים העידו ששמעוני, כשהיה ליד אסיל, קרא להגיש עזרה לאסיל הפצוע. אך בשל התקרבות תושבי המקום והסכנה שנשקפה לשוטרים מהם, הורה להם סגן ניצב חי, אשר בשלב שלאחר היריות הגיע כנראה לחלקו המערבי של הכביש, לעזוב את המקום ולשוב למקומם על הכביש. תושבי המקום הם שלקחו את אסיל לטיפול.

 

58.           קיימות סתירות לא מעטות הן בין עדויות האזרחים תושבי עראבּה בינן לבין עצמן, הן בין עדויות השוטרים בינן לבין עצמן, והן בין עדויות תושבי עראבּה לבין עדויות השוטרים. סתירות אלה מתייחסות הן לנתיב ריצתו של המנוח אסיל וריצתם של השוטרים, והן לגבי מקומו ומצבו של אסיל בעת שהתגלה ובעת שהגיעו אליו השוטרים. תקצר היריעה מלפרט את הסתירות כולן, ולנוכח מסקנתנו שתבוא בהמשך, אין גם טעם שנעסוק בכך.

 

           עניין אחד ראוי בכל זאת שנזכירו, והוא, שלא נעלמה מעינינו עדותו של אביו של המנוח אסיל, מר חסן עאסלה, אשר מסר עדות מפורטת על נסיבות מותו של בנו. עדות זו, כפי שנמסרה בפנינו, היתה עדות של עד ראייה לכל דבר. הוא העיד שראה את בנו אסיל כשהתקדם וישב מתחת לעץ זית. לאחר זאת ראה את השוטרים שירדו מהג'יפ רצים ריצת אמוק לכיוון המפגינים, ואחר כך ראה את שלושה השוטרים קופצים על בנו. הם בעטו בו, היכו אותו, לרבות בקת רובה. מר עאסלה מסר, כי ראה את בנו נופל ארצה, שמע יריות וראה את שלושת השוטרים יוצאים החוצה ממטע הזיתים. ברם, מתברר כי סמוך לאירועים, ביום 6.10.00, התפרסם ריאיון עם מר עאסלה בעיתון "סוות אל-חק ואל-חורייה", ובו מסר גרסה שונה באופן מהותי. באותה גרסה לא טען מר עאסלה כי היה עד ראייה לאירוע, אלא כי שמע על פרטיו מתוך "מה שסיפרו הצעירים". כמו כן, סותרת גרסתו עובדות, אשר הוכחו לשביעות רצוננו, כמו העובדה שלא השוטרים שירדו מהג'יפ הם שרצו לעבר בנו ופגעו בו. במצב זה, לא ניתן לקבוע ממצאים כלשהם באשר לנסיבות בהן נפגע המנוח אסיל על יסוד עדותו של מר עאסלה בפנינו.

 

           מכל מקום, הסתירות הרבות בין העדויות מקשות על קביעת עובדות במידת הביטחון הנדרשת. אכן, על פי העובדות שבפנינו, לא נוכל להצביע בכיוונו של שוטר זה או אחר כאילו הוא האיש שירה את היריה שפגעה באסיל. לא רק שאין עדות ישירה ביחס לכך, אלא שגם הראיות הנסיבתיות שבפנינו אינן מאפשרות להגיע למסקנה בעניין זה. יתכן שניתן להעמיק את החקירה, וחקירה נוספת על ידי המחלקה לחקירת שוטרים תצליח להניב תוצאות אליהן לא הצלחנו להגיע, על אף העדויות הרבות ששמענו והזמן הרב שהקדשנו לנושא, לרבות ביקור שערכנו במקום, באזור צומת לוטם. ברוח זו אף ממליצים אנו על חקירת הנושא בידי המחלקה לחקירת שוטרים. עם זאת, קיימות מספר מסקנות אליהן נוכל להגיע על פי הראיות שבפנינו.

 

59.       נוכל לקבוע, כי המנוח אסיל נפגע קרוב לוודאי בעת בריחתו הנזכרת מהשוטרים. על בריחתו מהשוטרים ועל רדיפת שוטרים אחריו קיימות ראיות רבות הן בעדויות של אנשי עראבה, וביניהם ג'ובראן נעאמנה, והן בעדויות של שוטרים. בעת מנוסתו, ירו שוטרים לא מעטים גם אש חיה וגם גלילוני גומי. אין כל ראיה על ירי של מישהו אחר מלבד השוטרים. נדגיש את עדותו של השוטר עובדיה כהן, עליה חזר בפנינו מספר פעמים, שהוא ראה את אסיל במנוסתו מהשוטרים, נופל וקם ורץ ושוב נופל. על פי עדות זו, שאנו נוטים לקבלה, סביר להניח שאסיל נפגע במהלך בריחתו מהשוטרים, כפי שאכן הניח גם עובדיה כהן. הפגיעה שנפגע אסיל מירי בחלק האחורי של גופו, מאששת גרסה זו. יוצא, שזמן קצר ביותר קודם שנפגע היה אסיל במצב של מנוסה מהשוטרים, וברגע הראשון שראוהו השוטרים הוא היה בריא. לא רק מעדויות ג'ובראן נעאמנה ועדים אחרים מתושבי עראבה עולה הדבר, אלא גם מעדויות השוטרים עובדיה כהן ואבי קרסו, לגבי השלב הראשון בו ראו את אסיל.

 

           נוכל לקבוע גם, שהנסיבות מלמדות על כך שירי של אחד השוטרים הוא שגרם לפגיעה באסיל, אשר כתוצאה ממנה מצא את מותו. בשלב בו נפגע ובסמוך לו יש ראיות לירי אך ורק מצד אנשי משטרה, מצד אנשים של ימ"ר צפון ואנשים של משמר הגבול. נזכיר בהקשר זה שוב כי בשעה 15:18 ובשעה 15:50 נרשם ביומן המבצעים שהיה ירי של אש חיה מצד השוטרים לעבר מתפרעים.

 

           המנוח אסיל נקבר בלי שנעשתה נתיחה לאחר המוות של גופתו. משפחות החללים התנגדו להוצאת הגופות לצורך עריכת בדיקות בשלב זה. התוצאה היא, שלפי חומר הראיות הקיים, כפי שהעיד על כך פרופ' היס, אין אפשרות לקבוע בוודאות אם המוות נגרם כתוצאה מירי של כדור חי או של גלילון גומי. ברור, שאם מדובר בירי של כדורי גומי, הרי שמדובר בירי על ידי אחד מאנשי המשטרה. אך גם אם מדובר בירי כדור חי, קרוב לוודאי שמדובר בירי על ידי איש משטרה, מהנימוקים המפורטים לעיל.

 

           וגם זאת נוכל לקבוע, שבשלב בו נורה אסיל לא היתה הצדקה לירי של שוטרים לעברו בעת בריחתו מהם. הוא לא היווה כל סכנה עבורם, וכך גם בעת הגיעו אל מטע הזיתים. אכן, איש מהשוטרים שרצו אחרי אסיל או ראוהו במטע הזיתים לא טען שהיתה הצדקה בנסיבות המקרה לירי לעברו, אם ירי של אש חיה ואם ירי גומי. לא כל שכן שלא היתה הצדקה לירות לעברו בשלב זה, על פי הגרסה העולה מעדויות אנשי עראבה, הגם שאין אנו יכולים לקבוע שגרסה זו משקפת את העובדות לאמיתן. על פי גרסתם, מספר אנשי משטרה הגיעו אל אסיל כשהיה במטע הזיתים, ולאחר שקודם לכן הכהו אחד השוטרים מאחור, נשמעה ירייה מכיוון המטע ולאחר מכן נמצא אסיל פצוע.

 

60.       בעוד שלגבי המקרה של המנוח אסיל קיימות ראיות לא מעטות מתוכן היה עלינו לנסות ולברור מהן הנסיבות שגרמו למותו, הרי לגבי הירי שכתוצאה ממנו מצא המנוח עלאא את מותו, יודעים אנו אך מעט. אף אחד מהשוטרים במקום לא יכול היה למסור גרסה כלשהי לגבי הנסיבות בהן נפצע. מתוך הראיות יודעים אנו, שהמנוח עלאא פונה מהמקום זמן קצר לפני שפונה אסיל. אך לגבי הנסיבות בהן נורה, קיימת רק עדות אחת, אשר אינה חד-משמעית.

 

           היחיד שמסר גרסה כלשהי לגבי נסיבות פציעתו של המנוח עלאא הוא העד כאמל בדארנה. על פי עדותו, הוא ישב דרומית לשביל העפר ("הדרך הלבנה") המוביל לצומת המזבלה [ו], מערבית לכביש 804. בהיותו שם ראה שבחור נפל במרחק 30-40 מטר דרומית לדרך הלבנה [ה]. הוא גם שמע שלוש יריות וראה שלושה שוטרים במדי חאקי אשר עמדו 15 מטר צפונית לאותה דרך. לדבריו, פונה הבחור מהמקום על ידי אחרים. העד התעלף ולאחר שהתעורר נמסר לו כי הבחור שנפגע הוא עלאא נסאר. את השוטרים ראה רק לאחר ששמע את הירי. הוא לא ראה אותם יורים. הנחתו היתה, שהם אלה שירו, כי הם היו קרובים אל הבחור שנורה. כשנשאל אם בזמן שנפל המנוח עלאא היו שלושת השוטרים בדרך חזרה לכיוון כביש 804 או עם הפנים לכיוון עלאא, הוא השיב כי הם היו בדרך חזרה. יש בעדות זו כדי להעלות הנחה סבירה שלפיה ירי של שוטרים הוא שפגע בעלאא. כפי שהוזכר לעיל, אין ראיות עליהן ניתן לסמוך כי היה קיים ירי של אחרים, שאינם שוטרים, באירועים אלה. המנוח עלאא גם נפגע בשלב שהשוטרים ביקשו להרחיק מתפרעים או לעצרם, וחלק מהם הגיע לצורך זה אל מטע הזיתים במערב כביש 804 [ח], מקום ממנו התרחק עלאא בחצותו את הדרך הלבנה, כשם שהעיד העד בדארנה. כפי שראינו, באותו פרק זמן גם דווח ליומן המבצעים של מרחב הגליל, מספר פעמים, על ירי של שוטרים לעבר מתפרעים. אך כל אלה אין די בהם כדי לתת תמונה ברורה לגבי הנסיבות בהן נפגע המנוח עלאא. הם מעלים רק הנחה סבירה, שעקב ירי של שוטר זה או אחר הוא נפגע, אך לא נוכל לקבוע זאת כממצא חד-משמעי. גם בנושא זה מוצדק שהמחלקה לחקירת שוטרים תמצה את החקירה עד תום.

 

61.           האירוע באזור עראבה ביום 2.10.00 מעלה מספר מסקנות ושאלות.

 

           עוד ביום 1.10.00 התרחשו אירועי הפרת סדר באזור עראבה, בצומת מסלחית, אשר בדרום היישוב. בשל החלטת ועדת המעקב על שביתה כללית גם ביום 2.10.00, ולנוכח הידיעה במועד זה על כך ששלושה אזרחים ערבים נהרגו ביום 1.10.00 באירועים באום אל-פחם ובג'ת, צפוי היה שיהיו הפרות סדר באזור עראבה כמו באזורים אחרים בגליל. אלא שהפעם היה האירוע חמור מהצפוי. מאות אנשים מתושבי עראבה יצאו את עראבה [א] בדרכם לעבר צומת לוטם [ג], מרחק שני קילומטר מן היישוב. תחילה הם תקפו מספר שוטרים שנמצאו במחסום שבצומת. משהוזעקה עזרה ומשהגיעו למקום שוטרים נוספים, תקפו התושבים באבנים ובאמצעים אחרים גם אותם. אש הובערה בחורשה אשר בצד מזרח של כביש 804. תושבים של יישובים יהודיים אשר בסביבה - מעלה צבייה ולוטם - היו בחרדה שמא תגענה התהלוכה וההתפרעות אליהם. עקב המעשים כאמור, נצברו על כביש 804 אבנים ופסולת שמנעו נסיעה בביטחון על הכביש, והנסיעה לכיוון עראבה נמנעה עקב קהל ההמונים שמילא את הדרך בכיוון זה. חזרנו ושאלנו במהלך חקירתם של עדים מתושבי עראבה, מה היתה מטרת היוזמים של ההתקהלות הגדולה במקום זה, ולשם מה נעשה שם שימוש באלימות כלפי השוטרים. אם הכוונה היתה להפגנה או תהלוכת הפגנה, מה זו עושה שני קילומטר צפונית לעראבה, בשטח ריק מיישוב אשר כל כולו מוקף כרמי זיתים^[99], כשמצויים שם רק כוחות משטרה החוסמים את ההתקדמות צפונה? מה ביקשו תוקפי השוטרים להשיג? על שאלות אלה לא קיבלנו תשובה. אין לנו ספק, כי המתפרעים יזמו תוקפנות קשה ואיום של ממש על כוח השוטרים המבודד שהיה במקום מרוחק מיישובים. לתוקפנות זו לא קדמה כל התגרות. מדובר היה באקט של אלימות, אשר אין לו דבר עם מחאה או עם הפגנה לגיטימית.

 

           כוחות המשטרה באזור משגב היו דלים. לא היה בהם כדי לענות ביום 2.10.00 על צרכי שמירת הסדר ושמירת שלומם של אזרחים מפני שורת ההתפרעויות שהתרחשו באזור באותו יום. באף אחד ממוקדי ההתנגשויות בין אזרחים ערבים למשטרה באזור משגב לא היה כוח מספיק. כך היה המצב גם באזור עראבה. אפילו אנשי הימ"ר שהגיעו למקום והיו נחוצים שם, לא יכלו להישאר כולם לאורך זמן וניתנה הוראה להעביר את מחציתם לאזור סח'נין, לצומת תרדיון. במצב זה נותרו באזור לוטם שוטרים מעטים, והוברר שחסרו ציוד מתאים. מעט תחמושת הגז שהיתה עימם, אזלה. תוספת שהגיעה למקום לא היה בה די. גלילוני גומי לא היו רלוונטיים, בהיעדר קנים מתאימים. בפרקי זמן מסוימים, היה הירי באש חיה האמצעי המעשי היחיד בידי השוטרים שהיה יכול לשמש להם בהגנה על עצמם. נכון יהיה, על כן, לומר שכוחות המשטרה במקום לקו בהיעדר אמצעים מספיקים לפיזור המון. הם גם לא היו מצוידים במגינים בפני אבנים וחפצים שנזרקו עליהם. סביר להניח, שהשילוב של מחסור בשוטרים ותחמושת לפיזור המון הוא שהביא לשימוש בנשק חי על ידי השוטרים במקום. בעניין זה אמר אחד הקצינים שהיו במקום^[100] כך:

 

"רציתי לציין כי אנחנו הוקפצנו לטפל באירועים של הפרות סדר, בלי שהיינו מצוידים כדי לתת מענה מתאים, הן במיגון והן באמצעי אלפ"ה, כדי לטפל [בהפרות הסדר], וכנראה שזה יצר מצוקות אצל השוטרים. היינו מתוסכלים. בעצם כשאתה עומד מול המון מתפרע, שגם גורם נזקים והצתות, בעצם אתה עומד חסר אונים. יכול להיות שהמצוקות האלה הביאו לתגובות מסוימות באין מוצא. כאשר היתה סכנה לשוטרים, כנראה לא היה מנוס משימוש באמצעי קיצוני".

 

 

           והמפקד במקום, חי, אמר בהקשר להיעדר האמצעים בתחקיר מבצעי שנערך בתחנת משגב^[101]:

 

"הכוח לא היה מצויד באלפ"ה פרט לגז וגם זאת בכמות קטנה ומוגבלת. עליי לציין שבמהלך כל האירוע ק' אג"מ שלח לי תחמושת על ידי מסוק אך זו היתה תחמושת גומי ולא היה לנו רומה לירי גומי".

 

 

           על אף המצב הקשה אליו נקלעו השוטרים במקום, כמבואר לעיל, עולה השאלה, אם היתה הצדקה לשימוש בירי של אש חיה או ירי של גלילוני גומי מצידם בכל אחד מפרקי הזמן של האירוע. כפי שהראנו לעיל, לא היתה הצדקה לשימוש כזה כלפי המנוח אסיל, ואם אמנם ירי של איש משטרה כלפי המנוח עלאא הוא שגרם למותו, גם לכך לא היתה הצדקה.

פרק ה' -

אירועי סח'נין - 2.10.00

 

62.     כביש הכניסה לעיר סח'נין מכיוון מערב הוא כביש 805^[102]. בסמוך לכניסה המערבית של סח'נין, צפונית לכביש 805, על גבעה גדולה, שוכן אזור התעשייה תרדיון. מרחק לא רב מפריד בין אזור תעשייה זה לבין הבתים המערביים של סח'נין. אזור התעשייה שייך למועצה האזורית משגב. באזור התעשייה תרדיון ממוקמים מספר מפעלי תעשייה [ז], ואחד מהם הוא מפעל פטרוס [ב], שהוא המפעל הקרוב ביותר לבתים המערביים של סח'נין [ג]. הכניסה לאזור התעשייה היא דרך כביש גישה שיוצא מכביש 805 לכיוון צפון. הצומת שממנו יוצא כביש גישה זה ידוע כצומת תרדיון [א]. על הגבעה שממול, דרומית לכביש 805, קיים מפעל בטחוני של רפא"ל בשם מפעל לשם. מסביב למפעל מתבצעות עבודות להקמת בסיס צבאי (להלן: הבסיס הצבאי).

 

63.     ביום 2.10.00 התרחשו במקביל שני אירועים באזור העיר סח'נין. האחד התרחש על כביש 805, בקטע שבין הכניסה המערבית של סח'נין לבין צומת תרדיון. האירוע השני התרחש על גבעה שמצפון לכביש 805, סמוך למפעל פטרוס. את האירוע השני נכנה להלן "אירוע פטרוס". אף ששני אירועים אלה התנהלו בנפרד, יש להזכיר את המרחק הקצר שביניהם, כ-200-300 מטר, וכן את זמן הנסיעה הקצר, כשתיים-שלוש דקות, מאזור צומת תרדיון [א] לאזור התעשייה תרדיון.

 

64.     בשעה 06:30 ביום 2.10.00 התייצבו 25 שוטרי תגבור בתחנת משגב. שוטרים אלה איישו חמישה מחסומים באזור משגב. חמישה שוטרים מתוכם, שוטרי תחנת גולן, הוצבו במחסום בצומת תרדיון [א]. על פי יומן המבצעים של תחנת משגב, דווח בשעות הצהריים על כך שמיידים אבנים מול תחנת דלק "גל" בכניסה לסח'נין, שבכניסה לסח'נין חסמו את הכביש והבעירו צמיגים, ושגם בצומת תרדיון זורקים אבנים. כמו כן, מופיע ביומן המבצעים של מרחב גליל דיווח, כי באזור תרדיון הציתו מתפרעים חורשה^[103].

 

          על רקע אירועים אלה הגיע לצומת תרדיון [א] כוח משטרתי של תחנת משגב. בראש הכוח עמד פקד עאוני עטאללה, אשר שימש כראש משרד הסיור בתחנת משגב וכסגנו של מפקד התחנה. כוח זה מנה כשמונה עד עשרה שוטרים בשתי ניידות סיור. למספר השוטרים בכוח זה עוד נחזור בהמשך. כוח זה היה מצויד בציוד לירי גז מדמיע ולירי אש חיה, אך לא היו לו אמצעים לירי גלילוני גומי. על פי גרסתו של פקד עטאללה, הוא קרא לצעירים להתפזר ולהפסיק את זריקת האבנים. המתפרעים לא נענו, ואז נתן הוראה לירות גז מדמיע. פקד עטאללה מוסיף, כי כעבור מספר דקות נגמרה תחמושת הגז המדמיע והכוח פנה לתחנת משגב בבקשה לקבל תחמושת כזו. הצעירים המשיכו להתקדם לכיוונם של אנשי המשטרה שבצומת, ואז, על פי הוראתו של פקד עטאללה, ירו השוטרים מספר יריות של אש חיה באוויר כדי להרתיע את הצעירים ולהסיגם לאחור. פקד עטאללה ירה גם הוא.

 

          כוח המשטרה בצומת תרדיון ביקש תגבורת בסביבות השעה 14:15^[104]. למקום הגיעו כוחות תגבור, שכללו 15 שוטרים של ימ"ר צפון, בפיקודו של אילן הרוש. כוח זה הגיע למקום מצומת לוטם. עוד הגיע למקום כוח של יס"מ גליל, שמנה כ-15 שוטרים, בפיקודו של רפ"ק יקי עובד, מפקד יס"מ גליל. כוח זה היה בעכו והוזעק משם בסביבות השעה 14:30-14:45. כן הגיע לצומת תרדיון מפקד תחנת משגב, רב פקד גיא רייף. הוא הגיע לצומת תרדיון אחרי סיום אירוע פטרוס בו היה מעורב, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך. לצומת תרדיון הגיע גם סגן ניצב ירון מאיר, קצין אג"מ מרחב גליל, אשר שימש אותה שעה גם מפקד גזרת משגב. בדומה לכוח היס"מ, גם הוא הגיע למקום מעכו. לאחר הגעת הכוחות האמורים לצומת תרדיון, עזב פקד עטאללה את הצומת בהוראת רב פקד רייף, ופנה לאזור כפר מנדא כדי לטפל באירועים שם. לאחר שכוחות התגבור הגיעו לצומת תרדיון התפתח במקום עימות בין השוטרים לבין הצעירים מסח'נין. העימות אירע על קטע כביש 805, בין הכניסה המערבית של סח'נין לבין צומת תרדיון [א]. הצעירים זרקו אבנים לעבר השוטרים, אשר הגיבו בירי של גז מדמיע וגלילוני גומי. האירועים במקום נמשכו שעות. במהלכם נעשו נסיונות הידברות של המפקדים במקום עם מנהיגים מקומיים, ובסופו של יום הביאו המגעים להרגעת המצב.

 

65.     על פרטי האירוע בפטרוס והשתלשלותו שמענו את עדויותיהם של רב פקד גיא רייף, השוטר מוסא גדיר (להלן: גדיר) וצדוק יפתח, קצין הביטחון של המועצה האזורית משגב (להלן: יפתח), הן בשלב הראשון של העדויות והן כעדים מטעמו של רייף. קודם לעדותם הם מסרו הודעות לאוספי החומר. רייף וגדיר מסרו גם גרסאות מוקדמות לאירוע זה. גרסתו של רייף נמסרה בתחקיר מבצעי, שנערך בתחנת משגב ביום 10.10.00, וגרסתו של גדיר בדו"ח פעולה שערך ב-2.10.00. נוסף לכך קיימות בפנינו גרסאות של צעירים מקומיים, אשר נטלו חלק באירוע זה. בין אלה יש חשיבות לעדויותיהם של עלאא הייבי וחמד אבּו סאלח. שני אלה חתמו על תצהיר אודות הידוע להם, לאחר מכן נחקרו על ידי אוספי החומר מטעם הוועדה וכן העידו בפני הוועדה. הם לא נקראו להעיד פעם נוספת בשלב הבאת הראיות על ידי רייף. חשיבות עדותם היא בכך, שהם נכחו בזירת האירוע בעת הירי על ידי רב פקד רייף, והם גם יכלו למסור פרטים שיש בהם כדי להבהיר את הנסיבות בהן נהרגו שני צעירים באירוע זה.

 

          על בסיס העדויות שהובאו בפנינו נוכל לקבוע את עיקרי העובדות שלהלן.

 

66.     אירוע פטרוס החל כאשר 60-70 צעירים מסח'נין החלו לעלות על גבעה מצפון לכביש 805. יפתח הבחין בצעירים, התקשר לרב פקד רייף, מפקד תחנת משגב, וביקש ממנו להגיע למפעל פטרוס שבראש הגבעה [ב]. יפתח מסר לרייף, כי המון עולה על מפעל פטרוס^[105]. נוסף לכך, התקשר יפתח לתחנת המשטרה במשגב, בערך בשעה
13:45, ומסר, כי "מספר צעירים עולים לכיוון המפעלים בתרדיון ומנסים לגרום נזק"^[106]. רייף קיבל את הקריאה של יפתח בעת שהיה באזור אשבאל-אשחר, בדרכו חזרה לתחנת המשטרה במשגב מזירת האירועים של צומת לוטם. עם קבלת הקריאה נסע ברכבו עם גדיר לאזור מפעל פטרוס. הוא נסע לשם דרך שביל עפר [ד], והגיע למקום כעבור כ-10-15 דקות. השניים החנו את רכבם ליד המפעל ונגשו ליפתח שהיה במקום. בשלב זה הם טרם ראו את הצעירים. הצעירים היו באותו זמן במורד הגבעה לכיוון כביש 805, ולא היה בשלב זה כל ניסיון מצידם לתקוף את יפתח או את המפעלים בתרדיון. השלושה התקדמו כ-30 מטר לכיוון דרום-מזרח ורק אז ראו את הצעירים, והאחרונים הבחינו בהם. הצעירים היו אז במרחק 80-100 מטרים מהם.

 

          בשלב זה התקדמו רייף וגדיר לכיוון הצעירים. יפתח עמד מספר מטר מאחורי השניים. הצעירים, חלקם רעולי פנים, התחילו להתקדם לכיוון רייף, כשהם משליכים לעברו אבנים, בקבוקים וחלקי מתכת. רייף ירה לעברם שני טילים של גז מדמיע. רובה הפדרל של רייף, המשמש לירי גז מדמיע, נשבר והוא העבירו למוסא גדיר שינסה לתקנו, אך ללא הועיל. בשלב זה התפרסו המתפרעים בקשת רחבה, ויפתח, שעמד מאחור, הזהיר את רייף מהאבנים שנזרקו לעברו מהכיוונים השונים. רייף החל לסגת לאחור, כשהוא יורה גלילוני גומי לעבר הצעירים. הוא ניצב על סלע בולט [ה] והמשיך משם בירי גלילוני הגומי. בשלב מסוים נגמרה תחמושת הגומי. רייף גם נפצע מאבן שפגעה בפניו מתחת לעין ימין. רייף הכריז שהוא עובר לירי של אש חיה והחל יורה לעבר הצעירים אש חיה מנשקו, רובה M16. גדיר ויפתח לא עשו שימוש כלשהו בנשק. לאחר הירי באש החיה חלה רגיעה, והצעירים נסוגו מהמקום. נראה, כי נסיגתם באה לאחר ששני צעירים, המנוחים וליד אבו סאלח ועימאד גנאים, נפגעו מירי [ו]. לטענת רייף, הוא לא ראה פצועים באירוע, מלבד צעיר אחד שרייף הבחין כי פגע בו ברגלו בשעה שהתקרב לצד הצפון-מזרחי של מפעל פטרוס. במהלך האירוע התקיימה שיחה אחת לפחות בקשר בין רייף לסגן ניצב ירון מאיר, שבמהלכה ביקש רייף תגבורת ותחמושת. כן ביקש רייף מגדיר במהלך האירוע להזעיק תגבורת בקשר.

 

          בתום אירוע פטרוס, שנמשך כחצי שעה-שעה (רייף העריך זאת ב-40-60 דקות), ירדו רייף וגדיר לצומת תרדיון [א]. בצומת פגש רייף את סגן ניצב מאיר. חרף שאלותיו של האחרון, לא סיפר לו רייף את פרטי האירוע ליד מפעל פטרוס. לאחר שהות מסוימת בצומת תרדיון, חזר רייף לתחנת המשטרה במשגב. בדרכו זו פגש בצומת יובלים את ארז קרייזלר, ראש המועצה האזורית משגב, ושוחח עימו.

 

          לעובדות נוספות ולפרטים הקשורים לעובדות שלעיל עוד נתייחס בהמשך.

 

67.     האם היה מוצדק שרייף יגיע לאזור תרדיון כשעימו שוטר בודד, בלי שירכז טרם בואו למקום כוחות נוספים? לפי גרסתו הראשונה של רייף בעת התחקיר המבצעי, הוא נסע לכיוון פטרוס בעקבות הודעתו של יפתח בקשר ש"המון עולה על מפעל פטרוס". יפתח מאשר שאמר לרייף שעשרות צעירים עולים על פטרוס. רייף ידע שאין כוחות משטרה במקום וכי כוחות כאלה נחוצים כדי למנוע כניסה למפעלים בכוונה לפגוע בהם. במצב זה, הדבר הטבעי והראוי לעשותו היה להזעיק, ככל האפשר - כבר עם קבלת הידיעה, כוחות למקום ולהודיע לסגן ניצב מאיר על הקריאה שקיבל ועל כוונותיו. רייף גם היה יכול להביא את דבר הקריאה של יפתח לידיעת הנמצאים אותה עת בצומת תרדיון, ובהם פקד עטאללה, אשר פיקד שם על כוח של כ-15 שוטרים. נזכיר, שהשוטרים בצומת היו במרחק לא רב מהגבעה עליה נמצאו הצעירים, ובנסיעה של שתיים-שלוש דקות ניתן להגיע מהצומת [א] אל אזור התעשייה [ז].

 

          רייף ביקש לשכנע בעדותו בפנינו שלא פנה בבקשת עזרה אל פקד עטאללה, כי ראה את מצב השוטרים בצומת, ולפי מצבם לא היה באפשרותם להפריש כוחות לעזרתו. רייף הוסיף וטען, שאילו היה מועבר אליו כוח מצומת תרדיון, היה נגרם מספר רב של הרוגים בצומת^[107]. לכך יש להעיר, שאף כי היה על השוטרים בצומת להתמודד עם מתפרעים רבים, לא נשקפה סכנה לחייהם. סביר להניח, שאם פקד עטאללה היה יודע שרב פקד רייף נמצא במצב קשה ליד פטרוס [ב] ושהוא זקוק לעזרה ומבקש אותה, הוא היה שולח אליו שוטרים. אנו מעדיפים בעניין זה את עדותו של פקד עטאללה, אשר אישר את הדברים. נוסיף ונאמר, שכל תיאורו של רייף, כאילו שקל את נושא הכוחות הנמצאים בצומת תרדיון, וכאילו בשל המצב בו נמצאו כוחות אלה לא ביקש שישלחו אליו מספר שוטרים מן הצומת, אינו מקובל עלינו. רייף לא טען זאת כלל בגרסאות קודמות. הוא גם היה עסוק באירוע פטרוס וקשה היה לו לראות במהלכו את המתרחש בצומת תרדיון. בלי פנייה בקשר לפקד עטאללה כדי לברר את המתרחש בצומת, הוא לא יכול היה לדעת את המצב בצומת לאשורו.

 

          מכל מקום, החלטתו של רב פקד רייף לנסוע לאזור תרדיון, כשהוא וגדיר לבדם, ובלי לנסות להזעיק עזרה נוספת, על מנת להתגבר על העולים על פטרוס (כפי שנאמר לו שזה המצב, אף אם לא היה זה המצב המדויק בפועל), היתה החלטה שגויה ונמהרת.

 

68.     רב פקד רייף טוען, כי הגיע לאזור התעשייה תרדיון בהמשך לקריאתו של יפתח, בלי שידע מה המצב במקום לאשורו. הוא בא כדי לבחון את המצב. מכיוון הגעתו למקום^[108] טרם ראה את הצעירים. רק כשהגיע לצידו הדרום-מזרחי [ה] של פטרוס וחבר ליפתח, ראה את הצעירים. בשלב זה ראו אותו הצעירים והחלו ליידות אבנים לעברו. החל בשלב זה הוא היה, לדבריו, נתון בסכנת חיים מזריקות האבנים. גם המפעלים בתרדיון, על העובדים אשר בהם היו שרויים בסכנה גדולה. הוא נפגע בפניו מאחת האבנים שנזרקו לעברו. בנסיבות אלה, היה עליו, לטענתו, לפעול כדי להגן על עצמו וכדי לסכל את הכוונה לפרוץ למפעל פטרוס, ועל כן נאלץ לירות אש חיה.

 

69.     על הטענה, שהוא נאלץ להשתמש באש חיה בשל הסכנה לחייו בה נמצא ובשל הסכנה למפעלי תרדיון, ראוי לומר כמה דברים. ראשית, הנסיבות מלמדות שבפועל לא היתה לצעירים כל כוונה "לעלות על פטרוס" או לפרוץ לתוך אזור המפעלים. דבר זה נלמד מכך שבמשך כ-10-15 דקות מזמן הקריאה של יפתח אל רייף ועד שרייף הגיע למקום, לא אירע דבר. הצעירים נשארו במקומם, לא ניסו לתקוף את יפתח ולא התקרבו לאזור התעשייה. שנית, סביר להניח שאותם צעירים היו בין אלה אשר התקהלו בסביבות כביש 805, כולל בצדדיו, והשתתפו באירועי צומת התרדיון. לכך מסכים גם בא כוחו של רייף בסיכומיו: "קיימת סבירות שאותם צעירים היו חלק מן הפורעים באירוע בצומת התרדיון"^[109]. מסקנה זו אכן מסתברת, כשמסתכלים על קרבתה של הגבעה הנדונה לצומת תרדיון [א]. מדובר, אם כן, במי שאינם מהווים לכאורה כל סיכון לאזור התעשייה, לרבות למפעל פטרוס. כשהגיע רייף למקום, היה עליו להבין זאת, והוא בוודאי הבין. כיצד פעל לנוכח נסיבות אלה? הוא התקדם לעבר הצעירים הנמצאים במורד הגבעה [ו], וכך נוצר ביניהם מגע עין. כפי שמאשר יפתח, "למעשה הפעולה הראשונה שלו היתה להתקדם לתוך השטח שבו היו המתפרעים. הוא לבדו עם העוזר שלו נכנס לתוך השטח הזה"^[110]. יוצא, שאם רייף לא היה מבקש את המפגש והעימות, סביר להניח שכמו שפעלו עד אותו שלב, כך גם בהמשך, היו אותם צעירים שמים ליבם לצומת תרדיון [א] ולכביש 805, בלי שתהיה להם כל כוונה לעלות על אזור התעשייה [ז] או מפעל ממפעליו. אכן, כפי שמסכים גם בא כוחו של רייף בסיכומיו, "בהחלט יתכן כי דווקא בהבחינם בשוטרים, גמלה ההחלטה בלב אותם צעירים פורעים לעלות לכיוון השוטרים ולנסות לפגוע בהם..."^[111]. במצב דברים זה, גרסתו של רייף, שלפיה אם הוא לא היה מגיע למקום ואם לא היה פועל כפי שפעל, היה קורה במקום אסון המוני, מיכל המימן של המפעל היה נשרף והיה טבח של עובדי המפעל^[112], אינה משקפת את המציאות.

 

          נשאלת השאלה, האם מעיקרו של דבר היו היגיון או הצדקה ליצור מגע עם המתפרעים? התשובה המתבקשת היא שלילית. רייף בא עם שוטר נוסף אחד. לכאורה, אין בכוחם של שני שוטרים להתמודד עם פורעים רבים, ועימות עמם עלול להחריף ולהיגרר לירי אש חיה, כפי שאכן אירע בפועל. ואמנם, כשסגן מפקד המחוז, תת ניצב טילר, נשאל על הנסיבות האלה הוא הבהיר, שהמשימה היתה למנוע הגעה אל מבני המפעלים, אל האנשים, ועל כן, כפי שאמר, "לא הייתי יוזם משהו קדימה, אלא אם היתה סכנה מוחשית אמיתית"^[113]. סכנה כזו לא נשקפה בעת בואו של רייף למקום, כמבואר לעיל. לפיכך היתה מצידו של רב פקד רייף טעות בשיקול דעת כשכך נהג. אך לו עמד לחובתו עניין זה לבדו, לא היינו רואים בכך עילה למשלוח אזהרה.

 

70.     עניין נוסף הוא, כי בניגוד לטענתו של רב פקד רייף, הוא לא היה נתון בסכנת חיים מוחשית ומיידית כשהיה על הגבעה ליד המפעלים. אכן, נזרקו לעברו אבנים על ידי המתפרעים ממרחק של עשרות מטר. הסיכון שבכך היה דומה לכל אותם מקרים בהם נזרקות אבנים לעבר שוטרים, מקרים אשר יש בהם סכנה, אך אין הם מצדיקים נקיטת אמצעים העלולים להיות קטלניים כלפי הזורק, כל עוד קיימת חלופה של נסיגה מהמקום.

 

          המסקנה שלפיה רב פקד רייף לא נמצא במצב של סכנה המצדיק עשיית שימוש בכוח קטלני, וכי כך אף הוא הבין זאת, עולה ממספר עובדות. ראשית, האירוע נמשך פרק זמן לא קצר של 30-60 דקות. במהלך האירוע היה רייף חשוף למתפרעים. הוא אף נעמד על סלע כשהוא גלוי לכל. הוא לא ניסה כלל להסתתר. דבר זה מצביע לכאורה על כך שהוא לא חש בסכנה ממשית לעצמו. הוא גם לא נזקק כלל לעזרתם של גדיר ויפתח בירי שביצע. אילו אכן היה מצבו קשה, לא היתה מניעה שיבקש מהם סיוע. מתברר, כי על אף שביקש עזרה מסגן ניצב מאיר במהלך האירוע, הוא חש מסוגל להתגבר לבדו על זריקת האבנים. שנית, במרחק קטן מרייף נמצא כוח של 13-15 שוטרים בפיקודו של פקד עטאללה. אילו אכן היה מצבו מסוכן עד כדי סכנת חיים ממש, יכול היה לפנות אל עטאללה ולבקש את עזרתו בכך שישלח אליו מספר שוטרים עם ניידת, או שהשוטרים שבצומת יסייעו לו על ידי כך שינסו לפעול מכיוון הצומת נגד המתפרעים שעל הגבעה. כאמור, עדותו של רייף, שכאילו שקל וסבר שהשוטרים שבצומת נמצאים במצב קשה ואינם מסוגלים להושיט לו עזרה, אינה מהימנה עלינו.

 

71.     עדותו של רייף אינה קבילה עלינו גם בנושא הסכנה שנשקפה, כביכול, למפעל פטרוס מהמתפרעים. עדותו בעניין זה הלכה וקיבלה "צבע", עד שבעדותו השנייה בפנינו ידע לספר שאותו אדם אשר רייף ירה לעבר רגליו, וכנראה גרם לפציעתו, התקרב לגדר אזור התעשייה ועמד ממש עליה. כאמור לעיל, נסיבות המקרה מלמדות על כוונת המתפרעים לתקוף את רייף, כשזה התקרב אליהם, על ידי זריקת אבנים, אך אינן מלמדות שהם התכוונו לפרוץ למפעל פטרוס או לפגוע בו. בנסיבות אלה, כשהאיום וזריקת האבנים מצד הצעירים הופנו כלפי רייף והשניים שעימו, ולא כלפי מפעל פטרוס ומפעלים אחרים באזור תרדיון, לא היתה הצדקה לכך שרייף יוסיף ויתעמת עם הצעירים. לא היתה הצדקה לכך, שבמקום להסתלק ולהזעיק עזרה יגיע לכדי ירי של אש חיה, בין היתר, לעבר גופם של צעירים, שנפגעו כשהיו כ-70 מטרים ממנו [ו].

 

72.     שאלה אחרת החשובה לענייננו היא, אם הוכח קשר בין הירי של רייף לעבר המתפרעים לבין הפגיעות שגרמו למותם של המנוחים וליד אבו סאלח ועימאד גנאים.

 

          וליד אבּו סאלח התקבל בבית החולים בנהריה ביום 2.10.00 בשעה 15:29. על פי תעודת חדר המיון, הוא הגיע ללא רוח חיים. נמצא אצלו פצע באזור הבטן השמאלית התחתונה ופצע בעכוז באמצע מאחור. בשעה 15:35 נקבע מותו. על פי חוות דעתו של פרופ' יהודה היס, שהוגשה לנו לבקשתנו, "הפצעים בבטן התחתונה משמאל ובעכוזים בקו אמצעי מתיישבים עם פצעי מעבר קליע קונבנציונלי. לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הדרושה את כיוון מעבר הקליע (זאת אומרת מקדימה אחורה או מאחורה קדימה), אם כי סביר להניח שפצע כניסת קליע היה בבטן. לא ניתן להעריך את טווח הירי או לקבוע את סיבת המוות".

 

          המנוח עימאד גנאים התקבל בבית החולים בנהריה בשעה 16:00, ומותו נקבע לשעה זו. על פי חוות דעתו של פרופ' יהודה היס, שהוגשה לנו על פי בקשתנו, "המוות נגרם מנזק חמור למוח בעקבות מעבר קליע דרך הראש בכיוון מקדימה אחורה (פצע כניסת קליע מתחת לארובת העין הימנית). סביר להניח שהקליע היה קונבנציונלי ובעל מהירות לוע גבוהה".

 

          אין ראיה ישירה לכך כי הירי שביצע רייף פגע במנוחים וליד אבּו סאלח או בעימאד גנאים, והוא שגרם למותם. עם זאת, קיימות ראיות נסיבתיות המצביעות לכאורה על כך כי קרוב לוודאי שהירי של רייף הוא שפגע בשני המנוחים אבו סאלח וגנאים והוא שגרם למותם.

 

73.          ראשית, עולה הדבר מעדותם של העדים עלאא הייבי (להלן: הייבי) וחמד אבו סאלח (להלן: אבו סאלח). שני אלה תיארו ירי של שוטר שעמד על סלע ועל ידו שוטר נוסף. מעדותם עולה, כי בשלב שבו נפגעו המנוחים בוצע ירי רק מצד שוטר אחד משני השוטרים שהיו ליד מפעל פטרוס. הם קושרים בבירור את היריות מהם נפגעו המנוחים עם הירי של השוטר שעמד על הסלע, הלא הוא רייף. גם מעדותם של רייף, גדיר ויפתח עולה, שסמוך להסתלקות הצעירים היה ירי של אש חיה מצידו של רייף, וכאמור היה זה ירי לכיוון הצעירים. יוצא, אם כן, שבשלב בו היה ירי של אש חיה מצד רייף לכיוון הצעירים, נפגעו שני המנוחים אשר היו בין הצעירים במעלה הגבעה.

 

          נציין בהקשר זה, כי ערכנו ביקור בזירת אירוע פטרוס. ראינו את המקומות עליהם הצביעו העדים בפני אוספי החומר כמקומות בהם עמד רייף על סלע בעת הירי, וראינו את המקומות בהם היו המנוחים כשנפגעו. נוכחנו לדעת, שקיים קו פתוח גלוי בין המקומות, כך שירי ממקום עמידתו של רייף, לפי כל אחת מהעדויות, היה יכול לפגוע במנוחים, אם נורה לכיוונם.

 

          לעניין מהימנותם של העדים הייבי ואבו סאלח, יש לציין שפרטים רבים שמסרו באשר לאירועי אותו יום, לרבות התנהגותם של שני השוטרים (רייף וגדיר), תואמים את הפרטים שנמסרו בעדויות של השוטרים ושל יפתח. לכך יש חשיבות רבה. שני העדים מסרו את גרסתם לאוספי חומר מטעם הוועדה קודם שנשמעה עדותם של רייף וגדיר בפנינו. הם לא ידעו את תכנה. יוצא, כי תיאור דומה של האירוע נמסר מצד עדים שונים, שהעידו באופן בלתי תלוי זה בזה. עצמאותן של העדויות והתאמתן זו לזו, מספקת חיזוק רב לעדויותיהם של הייבי ואבו סאלח.

 

          וביתר פירוט. הן הייבי והן אבּו סאלח תיארו שני שוטרים בבגדי משטרה בצבע תכלת עומדים מול הצעירים; שני העדים דייקו ואמרו כי רק שוטר אחד עשה שימוש באמצעים ואילו השוטר השני טען לו את הרובה או מסר לו דברים ולא עשה כל שימוש באמצעים; שניהם ידעו לספר, כי תחילה היה ירי גז, לאחר מכן ירי גומי ולבסוף ירי של אש חיה; שניהם ידעו לספר, כי השוטר שירה עמד על סלע בסמוך למפעל פטרוס. הייבי דייק גם במסירת פרטים קטנים נוספים. כך, הוא מסר כי ראה את השוטר שירה כשהוא עומד פעם על הסלעים שלפני שביל העפר [ד] ופעם על הסלעים שאחרי שביל העפר [ה]. גרסה זו תואמת את מה שמסר רייף. כן תיאר, כי "צבע העור של השוטר שעמד ליד השוטר שירה היה צבע כהה מאוד. צבע העור של השוטר שירה היה פחות כהה", וגם תיאור זה תואם את המציאות. אבו סאלח דייק גם הוא במסירת פרטים נוספים שתואמים את העובדות, כפי שתיארו השוטרים רייף וגדיר. כך, הוא סיפר כי אחד השוטרים לבש מעיל בצבע כחול מעל בגדי המשטרה, וזה תואם את מה שמסר גדיר על עצמו; העד זיהה את שני השוטרים, באמרו: "השוטר שירה היה עם צבע עור כהה, הוא היה בגובה בינוני, צבע השיער שלו שחור. הוא היה עם מבנה גוף מלא. השוטר השני היה בגובה קצת יותר קצר מגובה השוטר שירה. השוטר השני היה קצת יותר שמן מהשוטר הראשון, יתכן כי זאת בגלל המעיל שלבש". זיהוי זה תואם במידה רבה את שני השוטרים רייף וגדיר.

 

          ברי, שהעובדה ששני עדים אלה ידעו לתאר עובדות אמת לגבי אירועים שהיו ביום המקרה, מחזקת את אמינות עדותם. יצוין, שהם גם לא נרתעו מלהודות שהצעירים זרקו אבנים על השוטרים.

 

74.     שנית, אינדיקציה נוספת לכך שהירי של רייף אמנם פגע במנוחים אבו סאלח וגנאים, נמצאת בכך שהאירוע הסתיים כשהצעירים שינו מגמה ובסמוך לאחר ירי האש החיה על ידי רייף החלו לסגת ולהסתלק מן המקום. בהודעתו ובעדותו בפנינו מסר רייף, כי הצעירים נסוגו באופן פתאומי ולפתע השתרר שקט, ובכך הסתיים האירוע. זוהי גם הגרסה שמסרו גדיר ויפתח. גם העדים הייבי ואבו סאלח ציינו, שבסמוך לאחר הירי שבוצע על ידי השוטר הסתלקו הצעירים מן המקום. מה גרם, אם כן, לסיום האירוע באופן פתאומי זמן קצר לאחר הירי של אש חיה, כשקדם לו פרק זמן לא קצר של התנגשות חריפה? אין לנו תשובה ודאית לשאלה זו. אבל עצם סיום האירוע, והדרך שבה הסתיים, הם ראיה נסיבתית להתרחשותו של אירוע חריג, והאירוע החריג הידוע לנו הוא ירי שנפגעו ממנו חלק מן הצעירים. יש בעובדה זו כדי לחזק את התיזה, כי פגיעת הירי של רייף במי מהצעירים גרמה לכך. ראוי להביא בעניין זה את התרשמותם של גדיר ויפתח בזמן אמת. גדיר אמר בהודעתו^[114]:

 

"זה מפתיע שההמון נסוג פתאום לאחר מגמת התקרבות רצינית. בטוח קרה משהו. יכול להיות שנפגע מישהו, יכול להיות שפחדו מהירי. יש כל מיני סיבות. אני לא יכול לדעת אותם. יכול להיות שהם פחדו, יכול להיות שמישהו נפגע, יכול להיות שמישהו נהרג.

 

... כאשר שאלתי את גיא מה קרה שיש רגיעה, שמעתי כי הוא אמר לי כי מישהו נפל ומישהו אחר בא להרים אותו. הוא לא אמר לי איפה פגע. הוא אמר כי מישהו נפל ומישהו אחר בא להרים אותו, וכנראה שפגעתי [שפגע] במישהו אך לא אמר איפה פגע. זה מה שהוא סיפר לי. גיא בטבעו לא נוהג לספר מה קורה. גיא סיפר על בן אדם אחד שנפל ובאו להרים אותו. הוא לא אמר לי על יותר מאחד. גיא באופיו לא נוהג לספר".

 

 

          וצדוק יפתח אמר בהודעתו^[115]:

 

"... כאמור, באיזה שהוא שלב ראיתי את ההמון משנה מגמה ומדלג לאחור. יכול להיות שאחד מהם היה פצוע. אני לא זיהיתי שהדילוג לאחור הוא [עם] אחד הפצועים. אני לא יודע למה הם דילגו לאחור. להגיד לך את האמת, הייתי מופתע. יכול להיות שהיו מספר פצועים ועל כן חזרו. סביר להניח שקרה משהו ששינה להם את המגמה. יכול להיות שאחד מהם נפצע. אני מניח שקרה שם משהו. בהחלט קרה שם איזה שהוא אירוע ששינה את המגמה שלהם. אכן היתה כאן מלחמה ושינוי המגמה היה מאוד מפתיע. הייתי מופתע מהדילוג של האנשים, אך לא הבחנתי בסיבת הדילוג ושינוי המגמה. אני זוכר כי אמרתי לגיא תראה הם מדלגים, קרה כאן משהו, ואני לא זוכר אם הוא ענה לי משהו".

 

 

          שלישית, קיימת אינדיקציה נוספת הנובעת מעובדה אשר מעוררת תמיהה. סמוך לאחר שהסתלקו הצעירים מהמקום, ולאחר שרייף נשאר בו עוד מספר דקות, הוא עזב את המקום והגיע לצומת תרדיון. דקות אחר כך הגיע סגן ניצב מאיר לצומת תרדיון. והנה, אף שבמהלך אירוע פטרוס ביקש רב פקד רייף עזרה מסגן ניצב מאיר, ואף שזמן קצר קודם ירה רייף גלילוני גומי וכן אש חיה, ועל אף שלידיעתו נפגע לפחות אדם אחד מירי שלו - ואכן, כפי שיובהר בסמוך, הוא ידע שבעקבות הירי באירוע פטרוס יש פצועים וכנראה הרוגים - חרף כל אלה, בחר רייף שלא לספר לסגן ניצב מאיר את שעבר עליו בהיותו ליד מפעל פטרוס. הוא נמנע מלמסור פרטים גם כאשר סגן ניצב מאיר ביקש לברר עימו מה אירע. ברי שאי דיווח זה, כמו גם אי עריכת דיווח מפורט על קורותיו באותו יום, עד לתחקיר שנערך ב-10.10.00, מעוררים שאלות ותמיהות. בוודאי כך, לאור שיחה שהיתה לרייף זמן קצר אחר כך עם מר קרייזלר, ראש המועצה האזורית משגב.

 

          זמן לא רב לאחר אירוע פטרוס, שמע מר קרייזלר על שהתרחש ומיהר לנסוע ממשרדי המועצה האזורית לכיוון תרדיון. בדרכו נעצר בצומת יובלים שם פגש את רייף. בהודעתו לאוספי החומר, הוא תיאר כך את פגישתו עם רייף:

 

"הוא היה עם עין נפוחה, וחתך מתחת לעין. הוא היה מלא עשן. שאלתי אותו מה קרה, ואז הוא סיפר לי שהיה אירוע חמור בפאתי אזור התעשייה, וכנראה שיש שם נפגעים והרוגים".

 

 

          מר קרייזלר אישר דברים אלה בעדותו הראשונה^[116] וגם בעדותו השנייה^[117]. עולה מדברים אלה, שרייף ידע שבאירוע שהיה ליד אזור התעשייה תרדיון - אשר, כאמור, במהלכו הוא היחיד שירה אש חיה לעבר הצעירים - כנראה היו מספר נפגעים, ואף הרוגים. רייף ניסה להסביר בעדותו את הדברים. לטענתו, סיפר לקרייזלר על נפגעים ואולי הרוגים, כי ראה אמבולנס ובו הרוג, וכן כי היו אמבולנסים שהובילו פצועים. ברם, אין בכך הסבר משכנע לכך שרייף ידע לשייך את הנפגעים לאירוע שאירע בסמוך לאזור התעשייה. נזכיר, כי רייף אמר את הדברים לקרייזלר בתשובה לשאלה שהתייחסה למצבו של רייף. בתשובתו לקרייזלר הסביר את פשר מצבו כמתייחס לאותו אירוע בפאתי אזור התעשייה, והוא סיפר על אירוע זה ועל כך שהיו בו להערכתו נפגעים והרוגים.

 

          לא נעלם מעינינו, כי השוטרים שהיו בצומת תרדיון בזמן אירוע פטרוס עשו שימוש באש חיה. נעשה ניסיון לקשור בין ירי זה לבין הפגיעה הקטלנית שנפגעו המנוחים. לא ניתן לקבל ניסיון זה. הירי שבוצע על ידי השוטרים בצומת היה אש חיה באוויר, ועל כך העיד פקד עטאללה. לאחר שבדקנו את מכלול הראיות שבפנינו ואת מהימנותן, האפשרות שירי זה כוון לעבר גבעת פטרוס היא תיאורטית בלבד. יוצא, שאין ראיות על ירי של אש חיה לכיוון הצעירים, פרט לירי של רייף.

 

75.          מסקנתנו, כי הירי של רייף גרם לתוצאה הקטלנית באירוע זה, אינה משתנה לנוכח הגרסה שמסר בשלב העדויות השני. על פי גרסתו זו, ירה כדור אחד לכיוון רגליו של אדם שהתקרב למפעל פטרוס, ולאחר מכן ראה אותו מדדה על רגליו ואחרים מסייעים לו להסתלק מהמקום. לטענתו, כל יתר הכדורים שירה היו לכיוון הקרקע לפני מקום הימצא המתפרעים, שלא כדי לפגוע בהם. גרסה זו מבקשת לנתק בין רייף לבין הפגיעות שנפגעו המנוחים, אשר אחד מהם נפגע בבטנו והאחר בראשו. לא נוכל לקבל גרסה זו, שכן רייף שינה את גרסאותיו בנקודה זו פעם אחר פעם. בתחקיר המבצעי שנערך ביום 10.10.00, טען רייף שירה באוויר, ובשלב מאוחר יותר - לכיוון הרגליים. לעומת זאת, בהודעתו לאוספי החומר זנח את הטענה של ירי באוויר וחזר על הטענה של ירי לעבר הרגליים. כאמור, בפנינו מסר גרסה נוספת, שלישית במספר. אנו סבורים, כי במצב זה, ועל פי התרשמותנו מעדותו של רייף, לא ניתן לקבל את גרסתו של רייף בנקודה זו.

 

          נוסיף, כי חיזוק לעובדה שבוצע ירי לכיוון גופם של המתפרעים מצאנו גם בעדויות גדיר ויפתח. על פי גרסתם, הירי של רייף נעשה לכיוון האנשים, לכיוון המקום בו נמצאו אנשים. שני אלה ראו את הפורעים, ידעו כללית את כיוון הימצאם ולפיכך יכלו לראות שרייף יורה לכיוונם, הגם שלא יכלו לומר אם מי מהם נפגע.

 

76.     אנו סבורים, שיש בכל הנסיבות והראיות האמורות כדי לבסס את המסקנה, כי קיים לכאורה קשר בין הירי שירה רייף ביום המקרה לבין הפגיעה הקטלנית במנוחים ופציעתו של העד חמזה אבו סאלח. באשר לאבו סאלח, הוא היה בין הצעירים שזרקו אבנים ביום המקרה לעבר רייף. הוא העיד על ירי לכיוונם של הצעירים על ידי השוטר שעמד על סלע, ועל פגיעה שנפגע ברגלו כתוצאה מירי זה. אבו סאלח התקבל בבית חולים בנהריה בשעה 15:36, ואובחנה אצלו פגיעה בשוק שמאל. הוא נותח והוצאו חלקי מתכת מרגלו.

 

          מנסיבות המקרה גם עולה, שלא היתה לכאורה הצדקה לירי של אש חיה לעבר גופם של הצעירים. אשר על כן, מסקנתנו היא, שראוי שהמחלקה לחקירת שוטרים תחקור את התנהגותו של רייף, כדי להכריע אם יש מקום להעמידו לדין בגין מעשיו באירוע פטרוס ביום 2.10.00.

 

77.     בצד שאלת התנהגותו של רב פקד רייף בבואו אל אזור התעשייה בתרדיון והתנהגותו במהלך העימות עם המתפרעים, עולה השאלה מדוע לא היו במקום שוטרים, ומי האחראי לכך. עולה גם שאלת אי הקצאתם של כוחות לתגבר את רייף בעת העימות עם המתפרעים באירוע פטרוס. שאלות אלה קשורות בהתנהגותו, במעשיו ובמחדליו של סגן ניצב ירון מאיר במהלך יום 2.10.00.

 

          התשובה לשאלות אלה תלויה, בין היתר, בעובדות אשר לגביהן ניטשה מחלוקת קשה בין מפקד המרחב תת ניצב סלומון לסגן ניצב מאיר. חלק מן העובדות שבמחלוקת קשורות למינויו של מאיר על ידי סלומון למפקד גזרת משגב החל ביום 1.10.00 בערב. חלקן האחר קשור לנושא הקצאת כוחות על ידי מפקד המרחב לגזרת משגב, לנושא הקצאת כוחות לאזור מפעל פטרוס בעת שרייף התמודד שם עם זורקי אבנים, וכן לשאלה, אם עמדו לרשות מפקד המרחב ב-2.10.00 בצהריים כוחות משטרה בעכו אשר ראוי היה שיוותר על נוכחותם בעכו ויעבירם לאזור משגב, אם לאו.

 

          אכן, במסגרת הראיות והטענות מטעמו של סגן ניצב מאיר ירון בשלב שלאחר משלוח האזהרה, הועלו על ידו שורה של טענות כמענה ישיר או עקיף לאזהרה שהופנתה אליו. טענות אלה מחייבות התייחסות וקביעת עובדות כהווייתן. עניין זה דורש גם התייחסות לגרסאות שונות, אשר באו בפנינו בעניינים הקשורים לאזהרה, לרבות גרסאות סותרות של סגן ניצב ירון עצמו. אשר על כן, דברינו אודות חלקו של ירון באירועי תרדיון יתארכו מעט.

 

78.     לסגן ניצב מאיר טענות רבות כלפי מפקד המרחב, ואלו החריפו ומצאו ביטוי חד בעדותו השנייה בפנינו, לאחר שנשלחה אליו הודעת האזהרה. בטענות אלה תקף סגן ניצב מאיר את עצם מינויו על ידי מפקד המרחב למפקד גזרת משגב בשעת ערב של יום 1.10.00. לדבריו, ראוי היה למנות מישהו אחר לתפקיד זה, שכן תפקידו של סגן ניצב מאיר כראש אגף המבצעים של מרחב הגליל היה חשוב מאוד במהלך האירועים, כדי לסייע למפקד המרחב בהחלטותיו. סגן ניצב מאיר טוען, שמינויו למפקד גזרת משגב מנע ממנו למעשה למלא כהלכה את תפקידו כראש אג"מ מרחבי, ממנו לא שוחרר עם מינויו כמפקד גזרה. לביסוס טענה זו הובאו לעדות מפקדים ממחוז הצפון, אשר הצביעו על אפשרויות שהיו, לדבריהם, למנות אחרים לפיקוד על גזרת משגב. הם גם עמדו על הקושי למלא במקביל את שני התפקידים של מפקד גזרה וראש אג"מ.

 

          גם תת ניצב סלומון נחקר בשאלות אלה והבהיר את שיקוליו. לדבריו, הנסיבות אותה עת היו כאלה, שנדרש מפקד גזרה מנוסה לאזור משגב. רב פקד רייף היה מפקד תחנה חדש במשגב, ולסגן ניצב מאיר היה ניסיון רב כמפקד באזור. יכולנו להבין שלסלומון היו הסתייגויות מרב פקד רייף, גם כאלה שאינן קשורות לאירועי אוקטובר וגם כאלה לגבי תפקודו ב-1.10.00 באזור מסלחית^[118]. תת ניצב סלומון אף הבהיר מדוע בחר בסגן ניצב מאיר לתפקיד מפקד הגזרה, על אף היותו באותה שעה קצין אג"מ מרחבי, ולא ראה לנכון למנות לתפקיד מפקדי תחנות מהמרחב או קצינים אחרים. יכולה להיות מחלוקת, אם טעה תת ניצב סלומון בשיקול דעתו במנותו את סגן ניצב מאיר לתפקיד מפקד הגזרה. יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן. מכל מקום, ברור שהוא מינה אדם שעל פי נסיונו המשטרתי בתפקידי פיקוד ובאזור משגב, התאים לתפקיד. האירועים הסוערים של יום המחרת, 2.10.00, מעידים עד כמה היה נחוץ שיהיה במקום מפקד מנוסה ובעל תושייה.

 

79.     גם במספר עניינים הנוגעים לאירועי יום 2.10.00 נתגלעה מחלוקת עובדתית בין סלומון לבין מאיר. לא נפרט את כל המחלוקות בין השניים. נציין רק, שבעיקרם של דברים, מעדיפים אנו את גרסתו של תת ניצב סלומון על זו של סגן ניצב מאיר בכל אותם עניינים בהם עדויותיהם סותרות זו את זו. זו התרשמותנו לאור העדויות הארוכות של שני העדים בפנינו. יצוין, כי כל אחד מהם העיד פעמיים, פעם לפני משלוח האזהרה לסגן ניצב מאיר ופעם לאחריה.

 

          מסקנתנו מן הראיות היא גם, שעל רקע המצב ששרר בעכו ביום 2.10.00 וההנחיות לגילוי רגישות מיוחדת למצב בערים מעורבות, לא נוכל לקבוע שתת ניצב סלומון פעל שלא כהלכה כשריכז כוחות משטרה בעכו. כמו כן, לא נוכל לסתור את גרסתו, על פיה כשנודע לו מפי ירון על מצב קשה באזור משגב, הקצה סלומון את כוח יס"מ גליל אשר היה בעכו לגזרת משגב. בנסיבות אלה, לא יצלח הניסיון לטעון, כי תת ניצב סלומון לא פעל כנדרש להקצאת כוחות למקום, למרות שידע על המצב החמור בצומת תרדיון או באזור מפעלי תרדיון בצהרי יום ה-2.10.00.

 

          להלן נדון במספר שאלות הנוגעות לעניין, ונבהיר על שום מה לא נוכל להסתמך על חלקים ניכרים, החשובים לעניין, בגרסתו של ירון.

 

          נזכיר תחילה בהקשר זה, שבעדותו הראשונה של סגן ניצב מאיר היו קטעים מביכים ביותר בכל הנוגע לעדות שמסר בפני חוקרי המחלקה לחקירת שוטרים, כשניסה להסביר מדוע עדותו שם לא שיקפה את האמת^[119]. התרשמנו גם משינויים מהותיים שחלו בגרסתו לאחר שנשלחה אליו האזהרה. לחלקם נתייחס בהמשך.

 

80.     סגן ניצב מאיר נשאל על הקריאות לתגבור כוחו של רייף במהלך אירוע פטרוס. יש שוני משמעותי בין הגרסה שמסר סגן ניצב מאיר בשלב הראשון של העדויות, לבין הגרסה שמסר בשלב השני. בשלב הראשון העיד סגן ניצב מאיר בהתרגשות ובדרמטיות, כי שמר על קשר אלחוטי ארוך ורצוף עם רייף, והאחרון העביר לו תמונת מצב חמורה על המתרחש. בין היתר, תיאר את מצבו של רייף, על פי דיווחו של האחרון, כך:

 

"... מפקד תחנת משגב, פגש עם הגב שלו את הקיר של מפעל פטרוס וזהו. לא היה לו יותר לאיפה לסגת. הוא ירה גז מדמיע. ונשבר לו הרובה. לא היה לו יותר במה להשתמש. וכל הזמן שידורי מצוקה באלחוט. אני לא רוצה להישמע ציורי או דרמטי, השידורים הזכירו שידורי מצוקה ממלחמת יום הכיפורים. וכל דבר בפרופורציה שלו. הוא דיווח גם על שימוש בירי חי יותר מאוחר. גיא קורא לי באלחוט הרבה פעמים ומתחיל בלשון של איום כלפי שאם לא תביאו לי ציוד אלפ"ה אני אירה אש חיה. הוא מתחנן, תביאו לי תחמושת אלפ"ה, יריתי כבר הכל. אחר כך דיווח יבש אני יורה באוויר. אני מבצע ירי באוויר"^[120].

 

 

          גם בעדותו הראשונה בפנינו תיאר קריאות של רייף משך פרק זמן ארוך. בעדות זו הגיע ירון להתרגשות רבה בתארו את המצוקה בה נמצא רייף ואת קריאותיו לעזרה.

 

          לעומת זאת, בשלב השני של העדויות, לאחר שנשלחה לסגן ניצב מאיר האזהרה שהתייחסה לתפקודו בתגבור הכוחות באזור התעשייה תרדיון, נשתנו התוכן והטון לבלי הכר. עתה מסר סגן ניצב מאיר, כי קיבל הודעה ראשונה מגיא רייף על האירוע בתחילתו, שעה שרייף מסר לו כי עולים על אזור התעשייה תרדיון ועל מפעל פטרוס^[121]. לאחר הודעה זו, ובשעה שהיה בדרכו מאירוע לוטם, ועוד בטרם החליט לנסוע לעכו, ניסה סגן ניצב מאיר ליצור קשר עם גיא רייף ולקבל ממנו תמונת מצב, אך קשר כזה לא נוצר. לבסוף, כשנוצר הקשר והוא שאל את רייף מה קורה עימו, סיפר לו רייף על מצבו. הקשר הבא ביניהם, לגרסתו, היה בשעה שחזר מעכו עם כוח היס"מ והיה קרוב לסח'נין, או אז הודיע לו גיא רייף כי האירוע הסתיים^[122]. התמונה הכוללת היא, שלאחר משלוח האזהרה לירון חל מפנה מהותי בעדותו, והוא נטה להצניע את המצוקה אליה נקלע רייף ולמעט בכל הנוגע לעוצמה ולדחיפות של קריאותיו לתגבורת.

 

          שינוי דומה חל בעמדתו של סגן ניצב מאיר גם באשר לשאלה אם רב פקד רייף נמצא בסכנת חיים בעת אירוע פטרוס. בשלב הראשון גרס סגן ניצב מאיר שרייף נמצא בסכנת חיים מוחשית ומיידית. לדבריו, לא היה לרייף לאן לסגת, ובאין דרך אחרת, היה הירי באש חיה מצידו - מוצדק. בעדותו לאחר שקיבל את האזהרה, גרס סגן ניצב מאיר שלא נשקפה לחיי רייף סכנה, שלא ניתן היה למנוע אותה ללא ירי של אש חיה.

 

81.          בדומה, בשלב הראשון לא היתה לסגן ניצב מאיר טענה כלשהי כלפי תת ניצב סלומון, על כך שהאחרון לא נענה לבקשתו להעביר לגזרת משגב את כוחות היס"מ שהיו בעתודה בעכו. בהודעתו מיום 31.12.00 אמר ירון דברים מפורשים בעניין זה^[123]:

 

"לא היה ניתן להזיז כוחות מאירוע אחר לאירוע בפטרוס כי לא היה לנו כוחות פנויים. נשאר לנו במטה המרחב כוח של כעשרים שוטרים מיס"מ גליל שאכן הוקפץ לשמה. הוא הוקפץ למקום בקריאות של גיא. הכוח הזה הגיע אחרי שגיא כבר ירה, אך בזמן קצר. צריך להבין, שבו בעת מתקבלות ידיעות על כוונה לקיים תהלוכה גדולה מאוד בעכו העתיקה, שממקורות מודיעיניים הבנו שעכו העתיקה צריכה לשלם את מחיר האי השתתפות שלה בהתפרעויות ביום קודם. עכו העתיקה מוגדרת בפקודת 'קסם המנגינה' על פי החלטת מפקד המחוז הצפוני כמועדפת לטיפול, כי זו עיר מעורבת. אני מקריא מעמוד 6 בפקודת 'קסם המנגינה' של מרחב הגליל, שמבין שלוש גזרות אפשריות שחשבנו עליהן עוד בטרם קרות האירועים, עכו העתיקה ברמה המרחבית היא המועדפת ביותר".

 

 

          לעומת זאת, בעדותו האחרונה, אשר ניתנה לאחר קבלת האזהרה, מבקר סגן ניצב מאיר קשות את החלטות תת ניצב סלומון. סתירה זו בולטת בעיקר לנוכח דברים שאמר מאיר בהודעתו מיום 18.2.01^[124], שם הסביר שפנייתו אל מפקד המרחב לקבל את היס"מ לעזרה באזור משגב נעשתה "ממש בשיא האלימות של המתפרעים בעכו העתיקה". בשלב זה לא ביטא סגן ניצב מאיר כל ביקורת על החלטת מפקד המרחב להשאיר את כוח יס"מ גליל בעכו. הוא גם הסביר, שנסע למרכז הדיווח המרחבי בעכו, כשבכוונתו לברר מה קורה בעכו, ותכנן להעביר את היס"מ למשגב כאשר יירגע המצב בעכו. בהמשך, הוא תיאר כך:

 

"אני שומע ברשת של משגב שהמצב של גיא רייף מחמיר ואז חזרתי והעברתי את תמונת המצב לממ"ר והוא אישר לי להקפיץ את היס"מ למשגב".

 

 

          דברים אלה תואמים את גרסת תת ניצב סלומון, לפיה כשהוברר לו שיש מצב המצדיק העברת היס"מ לעזרה בגזרת משגב, החליט להעבירו לשם.

 

82.     גרסה נוספת של סגן ניצב ירון, אותה לא נוכל לקבל, נשמעה מפיו לראשונה בעדותו האחרונה. על פי גרסה זו, ידע בזמן אמת על כוח שוטרים שהגיע מאזור המרכז לעכו. על סמך ידיעה זו הוא פנה בתקיפות למפקד המרחב שיקצה לו כוחות, ועל יסוד הנמקה זו נעתר לו המפקד. לגרסה אחרונה זו אין זכר בגרסאותיו הקודמות של סגן ניצב מאיר. בנסיבות המקרה, עולה החשש שכל הנושא של הימצאות כוח מהמרכז בעכו, הוברר לסגן ניצב מאיר רק בשלב מאוחר יותר, ומכאן עדותו השונה באותו שלב. אין זה מתקבל על הדעת שאילו היה סגן ניצב מאיר מודע לכך בזמן אמת, לא היה מציין זאת בגרסאותיו הקודמות. את הסברו של ירון, שלא זכר את העניין בגרסאותיו הקודמות, קשה לקבל.

 

83.          סתירה נוספת בין גרסאותיו השונות של סגן ניצב מאיר נוגעת לגודלו של כוח המשטרה בצומת תרדיון במועד אירוע פטרוס, ולשאלה אם הוא, מאיר, היה בקשר עם מפקד הכוח עטאללה בעת האירוע בצומת תרדיון.

 

          בעדותו בפנינו ביום 8.7.02, בשלב השני של העדויות^[125], מסר סגן ניצב מאיר כי לקראת עזיבתו את האירוע בלוטם ובדרכו מן המקום, שוחח עם פקד עאוני עטאללה שהיה בצומת תרדיון. זה האחרון דיווח לו כי המצב בצומת תרדיון מחמיר, כי יש התנגשויות בין השוטרים במקום לבין הצעירים, כי כוח המשטרה במקום יורה גז מדמיע וכי כמות הגז שברשות הכוח אינה מספקת. על יסוד גרסה זו טען מאיר, כי לא ניתן היה להסיט שוטרים מצומת תרדיון לצורך תגבורו של רב פקד רייף.

 

          גרסה זו לא עלתה, כאמור, בדברי ירון מאיר בשלב הראשון של העדויות. בהודעתו בפני אוספי החומר ביום 18.2.01 הוא נשאל: "האם ניתן היה להזיז כוחות שהיו בצומת התרדיון לגיא רייף שהיה במפעל פטרוס"? ותשובתו היתה: "אני לא זוכר מה היתה תמונת הקרב באותו רגע"^[126]. יתירה מזו, בעדותו בפנינו ביום 14.6.01 נשאל במפורש אם דיבר עם המפקד עטאללה בצומת תרדיון, והוא השיב בשלילה^[127]. גרסתו הנוכחית של סגן ניצב מאיר גם אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של עטאללה, אשר לא הזכיר כלל כי היה בקשר עם ירון מאיר, והדגיש, כי הקשר שלו היה עם מפקדו, רב פקד רייף. יצוין, כי בא כוחו של ירון מאיר לא ניסה לחקור את פקד עטאללה על דברים שהוחלפו כביכול בינו לבין מאיר באמצות קשר אלחוטי.

 

          מה פשר השינוי? בשלב העדויות הראשון טען ירון מאיר, כי מספר השוטרים שהיו בצומת תרדיון בעת שהיה שם עטאללה היה חמישה או "בודדים", ומכך היה ברור שלא ניתן היה להעביר מביניהם שוטרים לעזרת רייף באירוע פטרוס. זו היתה טענתו גם בתחילת השלב השני של העדויות. אך במהלך השלב השני הוברר לו, כי מספר השוטרים בצומת תרדיון היה בין 13 ל-15 שוטרים, ועטאללה העיד כי ניתן היה להעביר שוטרים מצומת תרדיון למפעל פטרוס. במצב זה נשמט הבסיס מתחת לטענת ההגנה של סגן ניצב מאיר, כי מספר השוטרים בצומת תרדיון היה כה קטן עד שלא ניתן היה בשום אופן להעביר חלק מהם לעזרת אירוע פטרוס. במקביל, הופיעה הגרסה החדשה, לפיה היה סגן ניצב מאיר בקשר עם פקד עטאללה, המפקד בצומת תרדיון, ומשיחות עימו ידע על מצב חמור בצומת. עתה טוען מאיר, כי רק לנוכח מצב חמור זה, אותו שקל בזמן אמת, הגיע למסקנה כי לא ניתן להעביר כוחות מצומת תרדיון לאזור מפעל פטרוס. אזכורו הראשון של הלך מחשבה זה קרוב לשנתיים לאחר האירועים, ולאחר שלא נזכר בגרסאות קודמות שנמסרו ובלא שניתן לכך הסבר, שולל כל משקל מטענה זו של סגן ניצב מאיר.

 

84.     עתה מגיעים אנו לשאלות שהצגנו לעיל, והן אם היתה הצדקה להיעדרו של כוח משטרה מאזור התעשייה תרדיון ביום 2.10.00 משעות הבוקר; וכן, אם לא היה מקום שסגן ניצב מאיר ידאג להפנות חלק מהכוח שהיה בצומת תרדיון לעזרה לרייף לצורך התמודדות עם האירוע שהתרחש ליד מפעל פטרוס.

 

85.     אזור התעשייה תרדיון הוא אזור שיש לו פוטנציאל לספוג נזק רכושי רב באירועי הפרת סדר. באזור התעשייה שוכנים מספר מפעלים ומבנים שערכם הכספי גבוה. פגיעה במפעלים אלה, ובעיקר במפעל פטרוס, עלולה לגרום גם נזק סביבתי רחב. זאת ועוד. אזור זה הוא נושא למחלוקת ולסכסוך קרקע בין העיר סח'נין ותושביה לבין המועצה האזורית משגב ותושביה. הוא גם היה בעבר מוקד להתנגשויות בעת אירועי הפרת סדר, והיווה מטרה לפגיעה על ידי מפרי סדר. כך קרה ביום האדמה ב-30.3.00 וכך קרה במועדים קודמים אחרים.

 

          עובדות אלה ידועות היטב למשטרה. על רקען נכתב בפקודת "קסם המנגינה" במרחב גליל, פקודת ההיערכות לאירועי הפרת סדר בקרב האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל עקב הכרזת מדינה פלסטינית בשטחים, כך:

 

"תרחישי הייחוס למרחב הגליל:

 

בגזרת משגב: חסימת כביש 805 ומניעת כניסה לסח'נין, עראבה ודיר חנא, פגיעה במבנים ובתשתיות באזור התעשייה תרדיון, ידויי אבנים כלפי כלי רכב לכביש 784 ובכביש יודפת-הררית, 'עליה' על מתקן לשם והבסיס הצבאי הצמוד ופגיעה בתשתיות".^[128]

 

 

          כמו כן, על פי הפקודה אשר חוברה בידי סגן ניצב מאיר, אזור התעשייה תרדיון, לשם והבסיס הצבאי הוגדרו כ"קווים אדומים". המענה המבצעי שנכתב בפקודה לתרחישים אלה כלל, בין היתר, "אגרוף התערבות" (במינוח המשטרתי) של חמישים שוטרים באזור התעשייה תרדיון.

 

          ביום 1.10.00 התרחשו אירועי הפרת סדר בעיר סח'נין. האירועים דמו לתרחישים שנצפו בפקודת "קסם המנגינה": חסימת כביש 805, שריפת החורש בבסיס הצבאי, ושבירת חלונות מפעל פטרוס בערב ה-1.10.00. ביום זה התרחשו במגזר הערבי אירועי הפרת סדר קשים בכל תחומי המחוז הצפוני. ביום זה אף נהרגו שלושה אזרחים ערבים. על רקע כל אלה, התבקש שהמשטרה תיערך באזור התעשייה תרדיון ביום 2.10.00 החל בשעות הבוקר. היעדרה של היערכות כזו מהווה כשל מבצעי. גם לאחר שהחל האירוע ביום 2.10.00 בצומת תרדיון, לא נערכה המשטרה באופן מיידי וראוי מסביב לאזור התעשייה. על כן, בשעה הקריטית, בה נדרש כוח משטרה באזור התעשייה, לא היה שם אף לא שוטר אחד, והיה צורך להזעיק למקום את מפקד התחנה. לדעתנו, היערכות ראויה של אנשי משטרה מסביב לתרדיון צריכה היתה להיות כבר בבוקר של יום 1.10.00. היא בוודאי היתה אמורה להיות מצויה ב-2.10.00 משעות הבוקר.

 

          אכן, על הצורך להיערך בתרדיון ב-2.10.00 משעות הבוקר לא היתה מחלוקת. ציין זאת תת ניצב סלומון בעדותו, וגם סגן ניצב מאיר הסכים לכך. בסיכומים שהוגשו מטעמו נאמר במפורש שמוסכם על סגן ניצב מאיר, כי אי הצבתו של כוח משטרה באזור התעשייה תרדיון היה שלא בהתאם לפקודת "קסם המנגינה", ובניגוד לנדרש בנסיבות העניין, אך לטענתו, החובה לדאוג לכך היתה מוטלת על מפקד המרחב סלומון ועליו האחריות למחדל זה. לדעתנו, אין סגן ניצב מאיר, כמפקד גזרת משגב, יכול להתנער מאחריותו בנושא זה.

 

86.     מפקד הגזרה הוא האחראי על ההיערכות בתוך גזרתו ועל הצבת השוטרים שעומדים לרשותו בתוך הגזרה. זוהי אחריותו הראשונית והבסיסית של מפקד הגזרה. נוסיף, כי גם אם קיימת אחריות מצד אחרים בנושא זה, אין זה גורע מחובתו של מפקד הגזרה ומאחריותו. לפיכך, סגן ניצב מאיר היה צריך לדאוג להיערכות מוקדמת סביב אזור התעשייה תרדיון, והוא נכשל משלא עשה כן. אכן, הזזת כוחות בין הגזרות השונות של המרחב היתה באחריותו של מפקד המרחב. אך אין עסקינן בהזזת כוחות בין הגזרות של המרחב, אלא בהצבת הכוחות אשר בתוך גזרת משגב, עליה היה מופקד ירון מאיר. הוא זה אשר, בראש ובראשונה, אמור להציב כוחות אלה ולדאוג להיערכות ראויה בתחום הגזרה.

 

87.     לצורך הטלת אחריות על סגן ניצב מאיר בגין כשל זה, שומה עלינו לבדוק אם על פי מצבת הכוחות שעמדה לרשותו, היה באפשרותו להורות על פריסת שוטרים סביב תרדיון ביום 2.10.00. לטענת באי כוחו של סגן ניצב מאיר, לא היתה לו "כל אפשרות ממשית להציב כוח משטרתי באזור התעשייה תרדיון"^[129]. אין בידינו לקבל טענה זו. בבוקר ה-2.10.00 עמדו לרשות סגן ניצב ירון מאיר שוטרים של תחנת משגב, אלה השוטרים אשר הגיעו בפיקוד עטאללה לצומת התרדיון בצהרי יום ה-2.10.00. אכן, לא היו בגזרת משגב ובמרחב הגליל כולו די שוטרים כדי לאייש את אזור התעשייה תרדיון במספר שוטרים כנדרש על פי התכניות המחייבות (עשרות שוטרים), לנוכח הצורך החיוני בהם במקומות אחרים. ואולם, בשל החשיבות שבהימצאות שוטרים במקום ניתן היה להקצות למקום מספר שוטרים מתחנת משגב כבר בבוקרו של יום ה-2.10.00, לנוכח העובדה שבשעות הבוקר שוטרים אלה, 13-15 במספר, טרם נדרשו להגיע לצומת תרדיון. גם כשנדרשו שוטרים לצומת תרדיון לקראת הצהריים, ראוי היה לשקול אם אין מקום לקבוע שחלקם יישאר באזור התעשייה תרדיון. לחלופין, אם היה דרוש שכל השוטרים, ללא יוצא מן הכלל, יוצבו בצומת, היה צורך לוודא, כי השוטרים ומפקדם מודעים לאפשרות כי יידרשו להגיע לאזור התעשייה. מה שאירע בפועל הוא, שהקצאת כוח משטרתי לאזור התעשייה תרדיון נזנחה כליל, וכפי שיכולנו להתרשם מעדותו של סגן ניצב מאיר, הקצאה כזו לא נשקלה כלל. באמרנו זאת נבהיר, כי אין בכוונתנו לקבוע כי קיים או הוכח קשר סיבתי בין אי הקצאת כוח בבוקר לאזור תרדיון לבין האירוע אשר אירע במקום בצהרי אותו יום. אין לשלול את האפשרות, כי גם אם היו שוטרים במקום בבוקרו של יום, היו אלה מנוידים אולי למקום אחר, בהתאם לצרכים שהתפתחו באותו יום. אך היעדר קשר סיבתי כזה אינו גורע מעצם המחדל שבהזנחת הצורך לתת את הדעת לאזור רגיש זה.

 

88.     עניין נוסף בו עלינו להכריע, נסב על האפשרות לתגבר את רייף בעת שהתעמת עם הצעירים באירוע פטרוס. גם שאלה זו נוגעת בעיקר לסגן ניצב מאיר. על התפתחות גרסאותיו בעניין זה עמדנו קודם. נזכיר, כי מאיר טען תחילה שסבר, כי בצומת תרדיון מצוים שוטרים בודדים, ולכן לא עלה בדעתו לשלוח שוטרים מן הצומת לעזרת רייף. בשלב שני זנח טענה זו וטען, כי שוחח עם עטאללה ועל אף מספר השוטרים בצומת, כ-15 שוטרים, לא ראה מקום להעברת חלק מהם לעזרת רייף, הן בשל המצב החמור בצומת תרדיון והן משום שהעברה של שלושה או ארבעה שוטרים אל רייף לא היתה מועילה. כאמור, לא ניתן לקבל גרסה מאוחרת זו.

 

          בסיכומיו בפנינו טען סגן ניצב מאיר, כי החלטתו שלא להעביר כוחות מצומת תרדיון למפעל פטרוס היתה החלטה סבירה בשל: (א) מספר השוטרים בצומת תרדיון; (ב) חומרת האירוע בו הם טיפלו; (ג) העובדה שרייף לא היה בסכנת חיים ממשית ומיידית ומצבו לא היה שונה בהרבה ממצבם של השוטרים בצומת תרדיון; (ד) נוכח ציפייתו של סגן ניצב מאיר לקבל כוחות תגבור. עוד טען, כי זו החלטה שנוגעת ללב-ליבו של שיקול הדעת המבצעי והביקורת עליו אמורה להיעשות בזהירות ותוך התחשבות במצב הלחץ בזמן אמת, ולא בהשוואה להתנהגות בזמן שקט ושלווה.

 

89.     אכן, האירוע על כביש 805 הצריך כוחות משטרה שיטפלו בו. אך אירוע זה לא היה שקול בחומרתו לאירוע שהתנהל אותה שעה ליד מפעל פטרוס. רייף לא היה נתון שם, כמבואר לעיל, בסכנת חיים ממשית, אך הוא היה במקום והחליט להישאר בו, כשהוא פועל, למעשה, לבדו נגד עשרות צעירים, אשר לפחות חלקם זרק עליו אבנים. לפי פניית רב פקד רייף אליו, יכול היה מאיר להבין, וכך אכן הבין, שדרושה לו עזרה בכוח אדם. בנסיבות אלה ניתן היה, על פי הראיות שבפנינו, להעביר חלק מהכוח מאזור כביש 805 לעזרתו של רייף. על האפשרות להעביר כוחות מצומת תרדיון למפעל פטרוס העיד באריכות מפקד הכוח בצומת תרדיון, פקד עטאללה. ניתן לסכם את עמדתו כך, שאם מצבו של רייף היה חמור יותר מהמצב בצומת, והוא היה מתבקש לכך, הוא היה שולח לעזרתו מספר שוטרים. במצב שהיה בפועל, נראה, כי מצבו של רייף, משהחליט להישאר במקום, אכן היה חמור יותר ממצבו של עטאללה בצומת תרדיון. בין היתר, נשאל פקד עטאללה, מה היה עושה אילו באותו יום ובאותה שעה היה רייף פונה אליו ומודיע לו: "אני נמצא בפטרוס, אני בסכנת חיים, תשלח לי שבעה שוטרים". פקד עטאללה השיב: "אז הייתי שולח לו שבעה שוטרים"^[130].

 

90.     נראה לנו, שסגן ניצב מאיר נכשל בכך שלא הורה על העברת כוחות מצומת תרדיון למפעל פטרוס כדי לסייע לרייף. לאחר שרייף הסתבך באירוע מול המתפרעים, והוא וגדיר עמדו לבדם במקום, ולאחר שרייף החליט להישאר במקום ולהתמודד עם הצעירים, נדרשו להם עזרה וסיוע, ואלה נדרשו מהר ככל שניתן. סיוע מיידי כזה ניתן היה להקצות מתוך הכוח שהיה בצומת תרדיון. על סגן ניצב מאיר, כמי שפקד על הגזרה וכמי שקיבל את קריאות המצוקה של רייף וידע שרייף אינו מסתלק מן המקום, היה לדאוג לכך. לא כך נהג, וכעולה מגרסתו בשלב הראשון של העדויות, הוא אף לא שקל אפשרות כזו ולא בירר אותה עם פקד עטאללה, ובכך בוודאי נכשל.

פרק ו' -

אירועי נצרת - 2.10.00, 8.10.00

 

91.          במקומות אחרים בדין וחשבון זה תיארנו אירועים שהתרחשו בנצרת במהלך אירועי אוקטובר^[131]. במהלך אירועים אלה התרחשו בנצרת הפרות סדר רבות והיו עימותים קשים של מתפרעים עם כוחות משטרה. בפרק זה יש בכוונתנו להתמקד בשלושה אירועים. בשניים מהם נהרגו אזרחים, תושבי נצרת. האירוע האחד אירע ביום 2.10.00 בסמוך לצומת גנץ בעיר נצרת, במהלכו נהרג המנוח איאד לואבּנה. האירוע השני התרחש ביום 8.10.00, ערב יום הכיפורים, והוא ידוע בתור "אירוע הקניון". באותו ערב נהרגו בשכונה המזרחית של נצרת המנוחים עומר עכאווי וויסאם יזבכּ. כן נעסוק באירוע בו בוצע ירי אינטנסיבי של אש חיה על ידי אנשי ימ"מ ביום 2.10.00 בשעות הערב, אשר גרם לפציעתה הקשה של תושבת העיר, מרלין רמדאן.

 

אירוע מותו של המנוח איאד לואבּנה

 

92.          לקראת הצהריים של יום ה-2.10.00 פעלו כוחות המשטרה ברחוב פאולוס, הוא הרחוב הראשי של נצרת^[132]. הפעילות נועדה לפנות את הרחוב ממכשולים שונים, כמו פחי אשפה, אשר פוזרו בו במהלך התפרעויות שהיו במקום ואשר חסמו את הרחוב לתנועה^[133]. כוח המשטרה אשר ביצע את הפעילות היה מורכב בעיקרו מאנשי יס"מ עמקים, ומאנשי יחידת יואב^[134]. הכוח הגיע עד לאזור צומת גנץ [ב] ^[135], המצוי כמה מאות מטר דרומה מכיוון כיכר המעיין בנצרת [א] ^[136]. בצומת גנץ מתחבר לרחוב פאולוס סימטה המכונה "רחוב הבנקים". מאזור הצומת ודרומה, התחלקו השוטרים לחוליות של שוטרים בודדים, אשר הוצבו בפתחי סימטאות היוצאות מרחוב פאולוס.

 

          על פי העדויות, נפרס הכוח לאורך רחוב פאולוס על מנת למנוע עלייה של צעירים מקומיים לעבר הרחוב, והמשך הביזה, ההרס וההצתות, אשר בוצעו בעיר ביום הקודם. מטרה נוספת היתה למנוע פגיעה אפשרית באזרחים תמימים אשר עלולים היו להיקלע באקראי למקום. כוחות המשטרה ניהלו בסימטאות השונות עימותים עם כמה צעירים מתפרעים. מתכונת העימותים היתה של התגרות מצד הצעירים, אשר יידו אבנים לעבר השוטרים וקיללו אותם, ומנגד שימוש מצד השוטרים באמצעים לפיזור המון שכללו גז מדמיע וגלילוני גומי.

 

93.     דפוס פעולה זה של כוחות המשטרה היווה שינוי מהותי בהשוואה ליום 1.10.00. ביום 1.10.00 ניתנה הנחיה, אשר הגבילה את תנועתם של אנשי המשטרה בעיר, והתמקדה בהגנה על תחנת המשטרה שבעיר ועל סביבותיה המיידיות. נשאלת השאלה, אם היתה הצדקה לשינוי בדפוס הפעילות. לא יכולה להיות מחלוקת, כי פעילות שמטרתה למנוע חסימתו של רחוב ראשי בעיר גדולה, אשר באה למנוע ביזה, הצתה והשחתת רכוש, ואשר באה למנוע את הפקרתה של עיר גדולה לפעולות של אלימות והרס, נופלת בדל"ת אמות של תפקידי המשטרה על פי פקודת המשטרה. עם זאת, השאלה היא שאלה של שיקול דעת. פריסתם של כוחות המשטרה בשטח לא היתה יכולה להבטיח את התנועה החופשית בעיר, הואיל וכל הצירים המובילים לרחוב פאולוס נחסמו עוד קודם לכן לתנועה. היה מדובר ביום רגיש באופן מיוחד, על רקע הידיעות בדבר מספר הרוגים באירועי היום הקודם באזור ואדי עארה. היה צפוי, כי על רקע זה יתרחשו באותו יום אירועים קשים ונצרת הוכרה מבעוד מועד כמוקד עיקרי אפשרי של אירועים כאלה. על פי נסיון העבר, היה צפוי כי נוכחות משטרתית מוגברת בעיבורה של העיר תוביל לעימותים עם הצעירים המקומיים.

 

          אל נכון, על רקע זה טען מפקד מרחב עמקים, ניצב משנה משה ולדמן, כי הורה באותו יום להימנע מחיכוך ואף מיוזמות העלולות לגרום לחיכוך. אופן הפעולה ביום 2.10.00 אינו עולה בקנה אחד עם הנחיה נטענת זו למניעת חיכוך, ובפועל הוא יצר סיכון לחיכוך רב, סיכון שאף התממש.

 

94.          בכניסה לשכונה המזרחית של נצרת, סמוך לצומת גנץ [ב] ^[137], נמצאו בצהרי יום ה-2.10.00 שלושה שוטרים, אנשי יס"מ^[138]: אחד מהם היה מצויד ברובה פדרל, המאפשר ירי של גז מדמיע; שני היה מצויד ברובה רגיל ובקצהו היה רומה המאפשר ירי של גלילוני גומי; ושלישי - בנשק עם תחמושת חיה. על פי עדויות השוטרים, בוצעו מכיוון הסימטה באותו יום פעולות תוקפניות כלפיהם, אשר כללו השלכת אבנים וברזלים, השלכה של לפחות שלושה בקבוקי תבערה, אשר אחד מהם התלקח ליד השוטרים, ויידוי גולות באמצעות קלע. השוטרים העידו, כי שהו רוב הזמן באזור הצומת שבין הסימטה לבין רחוב פאולוס, והגיבו בירי של כדורי גז ובירי של גלילוני גומי לעבר הסימטה. על פי עדויות השוטרים, לא בוצע ירי של אש חיה. יצוין, עם זאת, כי מן העדויות עולה, כי מיקומם של השוטרים היה דינמי: בחלק מן הזמן הם ניצבו בצד של רחוב פאולוס המרוחק מן הסימטה^[139], ובחלקים אחרים של הפעילות, הם נכנסו כברת דרך לתוך הסימטה היורדת לשכונה המזרחית, ו"צמצמו טווח", כלשונם, אל עבר המתפרעים תוך מרדף אחריהם^[140]. על פי העדויות, הגיעו השוטרים במסגרת זו לאזור של "מזלג" רחובות בתוך השכונה המזרחית, הוא האזור שבסמוך לו נפגע המנוח איאד לואבּנה [ה]^[141].

 

          המנוח לואבּנה היה בין מיידי האבנים לעבר השוטרים. הוא הגיע למקום בסביבות השעה 14:30. על פי אחת העדויות שנמסרו לוועדה, מפי מי שהגדיר עצמו כאחד מראשי זורקי האבנים במקום, ירו השוטרים שהיו בסמוך לצומת טיל גז לעבר הרחוב. לואבנה רצה לבעוט אחד מחלקי הטיל, שדלף גז, בחזרה לכיוון השוטרים. באותה עת הוא עמד לא רחוק מ"מזלג" הרחובות הנ"ל, הנמצא כ-45 מטר מתחילת הירידה מרחוב פאולוס לכיוון השכונה המזרחית [ה]^[142]. על פי העדות, כאשר ניגש לואבנה לבעוט בחלק הטיל שעל הכביש, נפגע מירייה. הוא צעק מכאב ולאחר מכן נלקח על ידי חבריו לבית החולים. תיאור דומה מסר העד זיאד קוסאי, בעל חנות המצויה בקרבת מקום, אשר על עדותו ניתן לסמוך^[143].

 

95.          לואבּנה הגיע לבית החולים האנגלי בנצרת בשעה 15:18 אחר הצהריים, ללא רוח חיים. ד"ר נח'לה, מנהל בית החולים, העיד, כי היה עד לטיפול הרפואי בו ומסר כי בפתיחת בית החזה נמצא קרע בשריר הלב. ד"ר נח'לה הביע סברה, לפיה לואבנה נפגע מקליע גומי^[144]. נשמעה גם עדות ברוח דומה של אחמד זועבי, סגן ראש עיריית נצרת^[145]. עדויות אלה, בדבר טיבו של הקליע שממנו נפגע לואבּנה, מתיישבות עם התמונה העולה מראיות נוספות, לפיהן כוח המשטרה שפעל באזור בו נפגע לואבנה המנוח עשה שימוש בגלילוני גומי. עם זאת, לא ניתן לקבוע בוודאות ממצא לעניין זה. המנוח לואבנה לא נותח נתיחה שלאחר המוות, הואיל ומשפחתו התנגדה נחרצות לנתיחה. לדעת פרופ' היס, המומחה שהעיד בפני הוועדה, אין בחומר הרפואי ובחומר העדויות שהוצג די נתונים המאפשרים לקבוע מהו סוג הקליע שגרם למותו של המנוח לואבנה, אלא אם כן תוצא גופתו מן הקבר^[146]. לכך, כאמור, התנגדה המשפחה.

 

          כתוצאה, אין בידי הוועדה חומר המאפשר לקבוע מהי סיבת מותו המדויקת של המנוח לואבּנה. גם לא ניתן להצביע על מאן דהוא כעל מי שגרם למותו של לואבנה באירועי 2.10.00. עם זאת, ניתן לקבוע, על פי מכלול העדויות שבפני הוועדה, כי לואבנה נהרג כתוצאה מירי שבוצע באותו יום לעבר השכונה המזרחית על ידי מי מהשוטרים שהיו במקום. על פי מכלול הראיות שבפני הוועדה, בזמן מותו המשוער, בסביבות השעה 15:00 של יום 2.10.00, היה המנוח לואבנה בין המתפרעים בסימטה היורדת לכיוון השכונה המזרחית. באותה שעה עצמה פעל במקום כוח משטרה^[147]. לעובדות אלה מצטרפת עדות הראייה הנזכרת של זיאד קוסאי, לפיה נפגע המנוח לואבנה מירי של השוטרים שהיו בקרבת מקום^[148]. לנוכח השתלבותן של כלל הראיות, ניתן לקבוע בנסיבות אלה, כי הפגיעה הקטלנית בלואבנה היתה תוצאה של פעילות כוח המשטרה. ניתן לקבוע גם, כי בנתוני האירוע לא היתה הצדקה לשימוש בכוח קטלני כנגד הצעירים. מספר המתפרעים מכיוון הסימטה היורדת לשכונה המזרחית היה קטן. פעילותם היתה ספורדית. המתפרעים יצרו בהחלט אפקט מטריד, אשר דרש מכוחות המשטרה תשומת לב מתמדת. עם זאת, הם לא היוו איום על חיי השוטרים או על שלומם, בין היתר, משום שהיו רחוקים מהם, ובפועל גם איש מהשוטרים לא נפגע.

 

          אנו ממליצים, כי המחלקה לחקירת שוטרים תחקור בעניין ותחליט אם על פי ממצאיה יש מקום לנקוט הליכים כנגד מי מן המעורבים.

 

אירועי ירי אש חיה על ידי אנשי הימ"מ ב-2.10.00 בשעות הערב

 

96.          בשעות הערב של יום 2.10.00 יצא כוח משטרה לפעילות בעיר נצרת. מטרת הפעילות היתה לאבטח עבודתה של כבאית אשר הוזמנה לכבות אש שהוצתה בבניין בו נמצא סניף בנק הפועלים בעיר. מדובר בבניין אשר חזיתו פונה לרחוב פאולוס. חלקו האחורי של המבנה פונה ל"רחוב הבנקים"^[149]. הכבאית הגיעה למקום בסביבות השעה 19:20 וסיימה את עבודתה בסביבות השעה 20:30.

 

          כוח המשטרה שפעל באותו ערב בזירה הרלוונטית התפצל לשני כוחות משנה. בראש הכוח העיקרי, ברחוב פאולוס, עמד רב פקד רפי בן דוד, מפקד יס"מ עמקים. עימו היו שוטרים של יס"מ עמקים וכן שוטרים ומפקדים מיחידת יואב ויס"מ יהודה ושומרון. בראש הכוח המשני, ברחוב הבנקים, עמד רב פקד דוד אנקונינה, אז מפקד יס"מ לכיש. עימו היה כוח של שוטרים מיחידתו. לכל אחד משני הכוחות נלוו מספר אנשי ימ"מ, יחידה משטרתית מיוחדת, בעלת מומחיות מיוחדת בהתמודדות עם פעילות חבלנית עוינת לסוגיה ובעלת יכולות גבוהות במיוחד בהפעלת נשק חי. צירופם של אנשי הימ"מ נועד, על פי העדויות, לספק לכוח המשטרה אבטחה באמצעות כלי נשק ארוכים עם תחמושת חיה, למקרה של ירי של אש חיה על הכוח. צורך זה עלה לנוכח פציעתו של השוטר מאיר אסולין מאש חיה, במהלך פעילות ברחוב פאולוס בערב הקודם בסביבות השעה 19:30. כוחות המשטרה נעו במקביל, פחות או יותר, בשני הרחובות. הם התייצבו בנקודות המרוחקות כמה עשרות מטרים מדרום למקום בו נמצא סניף בנק הפועלים. בכך ביקשו לחצוץ בין הכבאית לבין התושבים המקומיים, ולמנוע התנכלות לכבאים כדי שאלה יוכלו לבצע את משימתם.

 

          במהלך פעולתו של הכוח שברחוב הבנקים התרחשו שני אירועים שבהם נעשה שימוש באש חיה על ידי אנשי הימ"מ. באירוע הראשון, בוצע ירי אש חיה (כדור בודד) לעבר צעיר אשר נראה מיידה בקבוק תבערה לכיוון הכללי של כוח המשטרה שהיה ברחוב פאולוס. באירוע השני, בוצע ירי אש חיה (בסך הכל 27 כדורים) לעבר מכונית מרצדס, אשר נכנסה לרחוב הבנקים מכיוון רחוב פאולוס. באירוע זה נפגעה אישה, מרלין רמדאן שמה, אשר נסעה במכונית המרצדס. היא נפגעה מרסיסים של כדורים חיים.

 

97.     בשל השימוש המכוון בירי אש חיה, אשר היה עלול באירוע השני לגרום לתוצאה קטלנית, וזו רק בדרך מקרה לא התממשה, החליטה הוועדה לבחון מקרים אלה באופן מפורט יותר, בדומה לאופן בו נבדקו אירועים בהם נהרגו אזרחים ערבים באירועי אוקטובר 2000.

 

          אף שאירוע הירי על מיידה בקבוק התבערה קדם בזמן לירי על מכונית המרצדס, הרי שהאירוע העיקרי, מבחינת תוצאותיו האפשריות ומבחינת השאלות שהוא מעורר, הוא אירוע הירי על מכונית המרצדס. נפתח, אפוא, באירוע זה. אחרי כן, נדון בקצרה גם באירוע הירי על מיידה בקבוק התבערה.

 

98.     אירוע הירי על מכונית המרצדס התרחש בצומת גנץ [ב] ^[150], שממנה יורד רחוב הבנקים בשיפוע חד לעבר רחוב פאולוס, בכיוון דרום.

 

          בסביבות השעה 20:00 של יום ה-2.10.00, הגיע כוח המשטרה שפעל ברחוב הבנקים, אל אזור צומת גנץ. בקידמת הכוח התייצבו שני שוטרי ימ"מ, נ' י' וא' ק'. מיקומם היה כעשרה מטרים מצומת גנץ, בצידו השמאלי של רחוב הבנקים (כיוון דרום) [ב] ^[151]. נ' י' היה סגן המפקד של צוות הימ"מ אשר פעל באותו יום בנצרת, והמפקד של חולית הימ"מ ברחוב הבנקים. עימו ברחוב הבנקים היו שלושה אנשים נוספים מיחידתו. מטר אחדים מאחורי נ' י' וא' ק' עמדו שני שוטרים של יס"מ לכיש. כשלושים מטר נוספים לאחור, באותו צד של הרחוב, היה ש' י', איש ימ"מ נוסף [ז]^[152]. בצידו הימני של הרחוב, מרחק לא רב מן השוטרים שהיו בחלק הקדמי, היו מפקד כוח המשטרה ברחוב, רב פקד אנקונינה, ושוטר יס"מ נוסף. עימם היה איש הימ"מ הרביעי, א' ס'.

 

99.          העדויות לעניין פעילותו של הכוח, עובר לאירוע הירי במכונית המרצדס, אינן אחידות. התמונה המצטיירת ממכלול הראיות היא, כי קודם לכן לא היו במקום עימותים של ממש בין כוח המשטרה לבין תושבים מקומיים. על פי עדויות השוטרים, עסק הכוח בשלבים קודמים של האירוע בדחיקתם לאחור של עשרה עד עשרים מתפרעים, אשר השליכו לעבר השוטרים אבנים ובקבוקים. בעת שהשוטרים שבחזית הכוח התמקמו סמוך לצומת גנץ, הם הבחינו בכעשרה צעירים בסימטה הנמצאת כ-35 מטר מן המקום והיורדת לשכונה המזרחית [ה]. הצעירים היו, ככל הנראה, המתפרעים עימם התעמתו השוטרים בשלבים מוקדמים יותר. עם זאת, על פי מכלול העדויות לא נרשמו בשלב זה עימותים עם אותם מתפרעים. כל שנמסר הוא, כי מכיוון הצעירים נעשה יידוי של בקבוק תבערה בודד, אשר נפל סמוך לכוח המשטרה, אך לא פגע בו.

 

          כאמור, נ' י' וא' ק', שני שוטרי הימ"מ, התמקמו בקידמת הכוח [ב]. כוונתם היתה, לפעול באופן חסוי ולא לזהות את עצמם לסביבה כשוטרים. ביסוד דרך פעולה זו עמד חששם, כי אם יסמנו עצמם כשוטרים, יחשפו עצמם לפגיעה אפשרית, לרבות של ירי. יצוין, כי בכל שלבי הפעילות היו שוטרי הימ"מ מצוידים ברובי סער מסוג M16 בעלי קנה קצר. התחמושת בכלי הנשק היתה חיה. כלי הנשק היו טעונים, עם כדור בקנה.

 

100.   בשלב מסוים, הגיעה לאזור הסימטה היורדת מרחוב פאולוס לשכונה המזרחית [ה] מכונית מסוג מרצדס. במכונית נהג ד"ר עאמר רמדאן, רופא תושב נצרת, ואשתו מרלין ישבה לצידו. השניים נסעו לבקר את אביו של ד"ר רמדאן. מן העדויות עולה, כי לנסיעה התלוותה תחושת דחיפות, בשל חשש לפגיעה במבנה של משפחת רמדאן, הנמצא בין רחוב פאולוס לרחוב הבנקים, אשר למר רמדאן נודע כי הועלה באש. המכונית נסעה ברחוב פאולוס מדרום לצפון, סמוך לסימטה האמורה. היא האטה את מהירות נסיעתה, ויתכן כי אף עצרה. יש להעיר בהקשר זה, כי המשכו של רחוב פאולוס בכיוון צפון, הוא כיוון הנסיעה של מכונית המרצדס, היה חסום לתנועה, בשל גרוטאות שונות שהושלכו במהלך ההתפרעויות של אותו יום.

 

          בעת שהמכונית הגיעה לצומת גנץ, היתה הצומת חשוכה. המכונית פנתה לאיטה לעבר רחוב הבנקים. בשלב מסוים, אותתו שני אנשי הימ"מ לכיוון הרכב באמצעות פנסים המצוים בקידמת רוביהם. האיתות נעשה בדרך של הבהובים קצרים. על פי עדויות השוטרים, נעשה שימוש גם בסמן לייזר המצוי על אחד הרובים, והוא הופנה לעבר המכונית. אנשי הימ"מ לא ביצעו פעולה נוספת כלשהי כדי לזהות עצמם בפני הנוסעים כאנשי משטרה. בני הזוג רמדאן העידו, כי לא הבחינו אותה עת בסימון כלשהו. יש להעיר, כי מקלטת הדגמה שהוצגה על ידי נ' י' עולה, כי אור הפנס בולט בלילה וכי מי שהאור מופנה לעברו, מסוגל לראותו בבירור במרחק המשוער בו היה רכב המרצדס מאנשי הימ"מ. עם זאת, הבהובים של פנס אינם מלמדים בהכרח על כך שכוח משטרה נמצא במקום.

 

          זמן קצר לאחר האיתות האמור, בהיותה סמוך לנקודה [ג], החלה מכונית המרצדס להאיץ את מהירותה במעלה רחוב הבנקים. על פי עיקר העדויות, ובמרכזן עדויות השוטרים שבקידמת הכוח, מגמת פניה של המכונית היתה לנסיעה במעלה הכביש. היא לא פנתה לעבר המדרכה שם היו מצויים השוטרים שבקידמת הכוח. על פי מרבית העדויות, נלוו להאצה המהירה רעש מנוע חזק וחריקת צמיגים. שני אנשי הימ"מ שבקידמת הכוח הגיבו להתפתחות זו בירי של אש חיה לעבר המכונית. נ' י' ירה חמישה כדורים, א' ק' ירה שישה. הם חדלו לירות לאחר שהבחינו באישה בתוך הרכב, כאשר הרכב היה במצב של נסיעה קרוב אליהם ומקביל למדרכה. על פי עדויותיהם, עיקר הירי מצידם בוצע לעבר חלונות הרכב - היינו, לעבר פלג גופם העליון של הנוסעים. אין מחלוקת, כי ירי כזה בוצע כדי להרוג. יצוין, כי בשלבים המוקדמים של בירור המקרה, היה נ' י', על פי עדותו, הראשון לירות. א' ק' הצטרף לירי בעקבותיו.

 

          איש ימ"מ נוסף, ש' י', אשר מוקם כחיפוי בנקודה אחורית [ז], ואשר עמד בתחילת האירוע בגבו לצומת גנץ ולמכונית המרצדס, פנה לעבר המכונית והחל אף הוא לירות לעברה. הוא המשיך לירות עד לעצירתה, בנקודה המרוחקת מטר אחדים ממנו [ד]. ש' י' ירה 16 כדורים חיים. הוא ירה גם לאחר שהרכב עבר את השוטרים שבקידמת הכוח.

 

          הגברת רמדאן נפצעה קשה כתוצאה מרסיסי כדורים חיים שפגעו בידיה. היא טופלה במקום על ידי חובשי המשטרה, ואושפזה לאחר מכן בבית חולים. בעקבות הפציעה נאלצה הגברת רמדאן לעבור מספר ניתוחים.

 

101.   בגין חלקו באירוע זה, שלחה הוועדה למר נ' י' אזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה. נוסח האזהרה, בחלקה הרלוונטי, קובע, כי "בהיותו שוטר ביחידה משטרתית מיוחדת (ימ"מ), בשעות הערב ביום 2.10.00 בנצרת, עמד בראש צוות של שוטרים של היחידה, אשר עשה שימוש בירי חי ללא הצדקה, ובניגוד להוראות המחייבות הנוגעות לכך...". בהמשך האזהרה יוחס למר נ' י', כי "...לא דאג לכך שהכוח שעמד בראשו יהיה מזוהה בבירור ככוח משטרה, ובכך יצר סיכון, שהתממש, לכך שהכוח לא יזוהה ככזה על ידי אזרחים העוברים במקום. בהמשך לכך, היה הראשון לירות, ללא הצדקה, באירוע בו ירו שלושה מאנשי הימ"מ אש חיה לעבר מכונית שנסעה ברחוב המכונה רחוב הבנקים בנצרת. כתוצאה מן הירי נפגעה קשות אשה, אשר נסעה במכונית".

 

          אין מחלוקת, כי לירי על מכונית המרצדס לא היתה הצדקה אובייקטיווית. אין איש טוען, כי הרכב סיכן בפועל, או כי נהגו התכוון לסכן, את שלומם של השוטרים או של מי מהם. אין איש מייחס כל כוונה מסוג זה לבני הזוג רמדאן. ברור, כי מדובר באזרחים מן השורה. עצם העובדה שבמרכזה של עיר נפגעים אזרחים הנוסעים לתומם מירי של שוטרים היא, כמובן, עובדה חמורה ומצערת. עם זאת, ממכלול הראיות עולה, כי הירי בוצע בידי נ' י', בלא שידע כי ברכב נוסעים אזרחים תמימים, חסרי כל כוונה לסכן אותו או את אנשי הכוח. שאלת תום ליבו של נ' י', או של אנשי הימ"מ האחרים, אינה שנויה במחלוקת ואינה עומדת לדיון. על רקע זה עולות שתי שאלות:

 

          האחת היא, האם ישנו יסוד ראיתי מוצק לקבוע, כי תחושת הסכנה שהובילה את נ' י' וחבריו לבצע ירי על מנת להרוג היתה, בנסיבות העניין, בלתי סבירה, במידה המקימה עילה לביקורת על נ' י' אשר פתח בירי. בבחינתו של עניין זה, עלינו לתת משקל לנסיבות להן היה נ' י' מודע בעת האירוע. בה בעת, יש לתת משקל גם לכלל הנסיבות אשר היה עליו להיות מודע להן ולהבין את משמעותן, גם אם לא היה מודע להן בפועל. אכן, אמת המידה של סבירות אינה מסתפקת בבדיקת תום ליבו של הפועל. אמת מידה זו מחייבת לבחון אם פעל העושה כפי שאדם סביר, בנסיבות העניין, היה פועל. ייאמר כבר עתה, כי לאחר ששקלנו את הנסיבות כולן, הגענו למסקנה, כי אין בפנינו ראיות ברורות ומשכנעות דיין המאפשרות לקבוע ממצא חד-משמעי לפיו פעולתו של נ' י' חרגה מן הסביר לנוכח תחושת הסכנה שלו בעת האירוע ועל רקע מכלול הנסיבות. במצב זה, החלטנו להנות את נ' י' מן הספק העולה מן הראיות לעניין זה. את שיקולינו נפרט להלן.

 

          מתעוררת גם שאלה שנייה, הנוגעת לאחריותו של נ' י' ליצירת המצב שהתפתח במקום. במוקד עניין זה מצויה שאלת זיהוים של שני אנשי הימ"מ שבקידמת הכוח בליל האירוע כאנשי משטרה, והקשר בין אי זיהוים לבין ביצוע הירי על מכונית המרצדס. מסקנתנו היא, כי אי זיהוים המספק של אנשי הימ"מ יצר סיכון לקיום אירוע מן הסוג שהתרחש. בנסיבות העניין היה סיכון זה בלתי סביר ומיותר, ונ' י' היה אחראי ליצירתו.

 

          נפרט עתה את הטעמים לקביעות המפורטות לעיל.

 

102.          תחילה נפנה לעניין הירי עצמו. על פי העדויות שבאו בפני הוועדה, עולה כי בעת אירוע הירי, ניכרה בהפרות הסדר באזור הרלוונטי מגמה ברורה של דעיכה. מפקדים שהיו במקום, לרבות המפקד האחראי על הגזרה כולה, רב פקד בן דוד, אשר היה ברחוב פאולוס במרחק של כמה עשרות מטר מן האירוע, תיארו מצב כללי של שקט, שהופר בו מדי פעם על ידי השלכה של בקבוק תבערה, בלא שזה יסכן את כוח המשטרה במקום.

 

103.   עובר לביצוע הירי, היו נ' י' וא' ק', אנשי הימ"מ, בקידמת כוח המשטרה שבמקום [ב]. באותו שלב כבר לא היו אירועים משמעותיים בגזרתם, למעט בקבוק תבערה אחד שנזרק ואשר לא פגע בקירבת הכוח. הכוח גם לא התמודד אותה עת עם הפרות סדר משמעותיות. כפי שתואר לעיל, בשלב מסוים, התקרבה לצומת גנץ מכונית מרצדס. בהתקרבה למקום היא נסעה בנסיעה איטית, ואולי אף עצרה. היא המשיכה בנסיעה איטית לעבר רחוב הבנקים. בהיותה בנקודה [ג], החלה בהאצה מהירה, לעבר רחוב הבנקים. האצה זו לוותה ברעש-מנוע בולט ובחריקת צמיגים.

 

          ניתוח העדויות שבפנינו מלמד, כי האצתה הפתאומית והמהירה של המכונית היא הגורם העיקרי באירוע זה שיצר בקרב השוטרים תחושה של איום. לא ניתן לקבוע ממצאים בעלי משמעות לעניין מהירותה המדויקת של המכונית, בהיעדר נתונים אובייקטיוויים אשר ניתן לסמוך עליהם באשר לזמן הנסיעה ולמרחק המדויקים. נעיר, כי האצה, ואף חריקת צמיגים, אינם מעידים בהכרח על מהירות גבוהה והם עשויים להתיישב עם העובדה שבקטע הנדון של רחוב הבנקים יש עלייה חדה ועם האפשרות, העולה מחלק מהעדויות, לפיה מכונית המרצדס ביצעה במקום עיקוף של מכשולים שהיו בפתח הסימטה, פרי ההתפרעויות הקודמות. האצה בעלייה, תוך הסטת ההגה על מנת לעקוף את המכשול, היתה יכולה להביא את צמיגי המכונית קרוב לסף אחיזתם, באופן שגרם לחריקת הצמיגים שנשמעה על ידי השוטרים. האצה כזו גם היתה עשויה לגרום לאפקט של הורדת הילוך אוטומטית תחת האצה - Kick Down בלעז - כפי שתיארו זאת חלק ניכר מן השוטרים בעדותם. כל אלה מצביעים על אפשרות של פירוש תמים להתנהגות הרכב.

 

          נוסיף, כי להתנהגות הרכב לא נלווה אפקט מאיים, לבד מן ההאצה הפתאומית. הרכב לא פנה, ולא ניסה לפנות, לעבר השוטרים בקידמת הכוח. הוא לא ניסה לעלות על המדרכה. לא דווח, כי נראה בו דבר-מה הדומה לכלי נשק, או היכול לרמוז כי מצוי בו כלי נשק. מבחינה זו, יתכן שיש יסוד לקבוע, כי שימוש באש חיה המכוונת לפלג גופם העליון של הנוסעים, ואשר תכליתו הברורה היא להרוג, כפי שעשה נ' י', אינו מהווה לכאורה תגובה סבירה ומתקבלת על הדעת לאיום הנחזה העולה מן העובדות המתוארות.

 

104.          טענות אחדות הועלו במהלך שמיעת הראיות, בשלביה השונים, אשר נ' י' ביקש להיאחז בהן כתומכות במסקנה, כי פעולתו באירוע זה לא היתה בלתי סבירה. נתייחס אליהן עתה.

 

105.   נטען, כי בטרם הגיעה מכונית המרצדס, הגיעו למקום מספר כלי רכב שביקשו להיכנס לרחוב הבנקים. עוד נטען, כי השוטרים סימנו לכלי הרכב, בדיוק כפי שסימנו למכונית המרצדס, וכל כלי הרכב, ללא יוצא מן הכלל, הבינו את הסימון ושבו על עקבותיהם. טיעון זה נועד לשכנע, כי השוטרים היו רשאים להניח כי הסימון באמצעות הפנסים הוא סימון מספק, אשר מובן למשתמשים בדרך ומעמיד אותם על כך שיש במקום כוח משטרה.

 

          לא נוכל לקבל טענה זו. נ' י' וא' ק' היו בקידמת הכוח. הן בתחקיר שהתקיים זמן קצר לאחר האירוע והן בהודעותיהם הראשונות, לא טען איש מהם לסימון מטעמם לכלי רכב קודמים. במצב זה אין תשתית עובדתית לקבוע, כי נעשה סימון כאמור וכי ההיענות לסימון כזה בפנסים גרמה להם להסיק כאילו הוא מובן על ידי התושבים המקומיים. יש להוסיף, כי על פי גרסאותיו המוקדמות של נ' י', לרבות עדותו הראשונה בוועדה^[153], כלי הרכב שבאו לפני המרצדס שבו לאחור ביוזמתם שלהם. נ' י' העיד על התרשמותו, כי הדבר היה על רקע ההתפרעות שהיתה במקום. אגב, ככל הנראה, הסיבה לכך שכלי הרכב הסתובבו היתה העובדה שרחוב פאולוס היה חסום. התפרעות של ממש לא היתה במקום באותה עת. מכל מקום, מעדותו זו של נ' י' עולה, כי אנשי הימ"מ בקידמת הכוח לא סימנו סימון כלשהו לכלי רכב שהגיעו לפני מכונית המרצדס. עוד יצוין, כי בגרסאותיו המוקדמות, לא ציין א' ק' כלל הגעת כלי רכב קודם לרכב המרצדס. סופו של עניין זה: אין מדובר בנתון אשר ניתן לסמוך עליו בניתוח עובדות המקרה.

 

106.   נ' י' מסר בתחקיר לאחר האירוע, כי ירה בעת המקרה בשל חשש מפני דריסה. האם חשש זה היה חשש סביר בנסיבות העניין? המכונית התפרצה קדימה באופן פתאומי ותוך האצה מהירה. עם זאת, על פי גרסת נ' י' וגרסת מרבית העדים, בשום שלב היא לא פנתה אל מול אנשי הכוח. טענה שהעלה אחד העדים, לפיה הרכב היה דורס את השוטרים בקידמת הכוח אילו עבר לידם, היא חסרת יסוד, שכן הרכב עבר בפועל ליד הכוח, לא דרס איש וגם לא עלה, ולא היה קרוב לעלות, על המדרכה. לכל אורך הדרך, מגמת פניה של המכונית היתה לנסיעה על הכביש למישרין.

 

          זאת ועוד. נ' י' לא ירה לכיוון הנהג. לטענתו, הוא ירה לכיוון מרכז החלון הקדמי. אלא שבחלון הקדמי נמצא חור אחד בלבד, אשר לא היה סמוך למושב נהג. על רקע זה נשאלת השאלה, כיצד מתיישב הירי שבוצע עם החשש לדריסה. על פי העדויות שבאו בפני הוועדה, לרבות עדות נ' י', במקרה של חשש כזה יש לירות לכיוון הנהג, כדי לנטרל את הסכנה. נוסף לכך, נ' י' העיד, כי חשש מן הרכב עוד לפני שהחל להאיץ את מהירותו. בשל כך הוא וא' ק' כיוונו את נשקם לעברו, ונ' י' עבר כנראה למצב כריעה כבר בשלב האמור. על מיומנות אנשי הימ"מ בירי מדויק אין חולק. על כך עיקר תהילתה של היחידה. אם כך, כיצד לא נפגע הנהג? כיצד קרה שרק כדור אחד (מתוך 11 שירו שני השוטרים בקידמת הכוח) פגע בשמשה הקדמית?

 

          יתכן, כי אי הפגיעה בנהג נובעת מן הפתאומיות של ההאצה והמהירות, אשר מנעה יכולת לכוון את הנשק במדויק. עדיין אין בכך כדי להשיב לשאלה, מדוע כדור אחד בלבד פגע בשמשה הקדמית, בעוד חזיתו של הרכב פונה לעבר הכוח. לשאלה זו לא ניתנה בעדויות תשובה ברורה. קשה ליישב, על כן, את הטענה לחשש מדריסה, כביכול, על ידי הרכב, עם הראיות שבפני הוועדה.

 

107.   אין מחלוקת, כי מכונית המרצדס, בניסיונה להיכנס לרחוב הבנקים, נסעה נגד כיוון התנועה. במקום מצוי תמרור "אין כניסה" בכיוון בו נסעה. אין מחלוקת גם, כי כדי להגיע לסימטה היה על המכונית, אשר הגיעה מכיוון דרום, לעלות על שטח הפרדה נמוך המצוי בין נתיבי הנסיעה ברחוב פאולוס. שני גורמים אלה היו יכולים להעלות חשד בדבר התנהגות הרכב. עם זאת, איש מאנשי הכוח לא טען בתחקיר או בהודעות, כי חשד ברכב על יסוד נתונים אלה, או כי היה ער לנתונים אלה בשעת מעשה. ככל הנראה, לא היו אנשי הכוח ערים בזמן אמת לתמרור "אין כניסה" או לעלייה על שטח ההפרדה, ולא נתנו את דעתם על כך. לא ניתן לייחס לנתונים האמורים משקל בבחינת סבירותה של התנהגות אנשי הכוח בליל האירוע.

 

108.   שניים מאנשי הימ"מ - א' ק' וש' י' - טענו כי נמסר להם, עובר להגיעם לנצרת, כי הגעתם היא, בין היתר, על רקע חשש למעשי דריסה בנצרת, על רקע אירוע שנטען כי היה בנצרת או בסביבתה יום קודם. נ' י' לא העלה טענה זו בתחקיר או בחקירתו הראשונה. במצב זה ספק אם ניתן להביא בחשבון עניין זה בניתוח התנהגותו. מכל מקום, גם לאחר שחקרנו את האירועים בנצרת ובסביבתה באותם ימים, אין ברשותנו כל ראיה על אירוע של דריסה ביום הקודם.

 

          אמת, ביום 1.10.00 היו אנשי יס"מ לכיש, אשר ביום 2.10.00 היו עם אנשי הימ"מ ברחוב הבנקים, עדים לאירוע שבו ניסה רכב מסחרי לפרוץ מחסום של שני כלי רכב של המשטרה, והתנגש בהם בעוצמה. אירוע זה התרחש בירושלים. לא ניתן לשלול, כי אנשי היס"מ דיווחו על האירוע לאנשי הימ"מ, אף כי אין בפני הוועדה עדות אמינה על כך. אכן, א' ק' וש' י' לא טענו, כי חששם נבע ממה ששמעו על אירוע דריסה ביום הקודם, בירושלים דווקא. כפי שניתן להבין, האירוע בירושלים גם הוא לא היה אירוע של דריסה. במצב זה, התשתית הראיתית לעניין זה רעועה למדי. יש להוסיף, כי אין בחומר מזמן אמת על פעילות הימ"מ עיגון לטענה בדבר תוכן התדרוך שניתן לאנשי הימ"מ. עוד יש להעיר, כי על פי הראיות שבפני הוועדה, לא הוצבע בתדריך שניתן לאנשי הימ"מ על התראה מיוחדת מפני פיגוע דריסה. על כן, גם בטענת חשש הדריסה אין כדי לשכנע.

 

109.           נשמעו עדויות, שלפיהן התקיימה לפני הירי שיחה או מפגש בין מכונית המרצדס על נוסעיה לבין המתפרעים שהיו בכניסה לשכונה המזרחית. חלק מן השוטרים טענו לקיומו של מפגש כזה, אשר גרם להם לחשוד במכונית המרצדס. מתקשים אנו להאמין, שהשוטרים יכלו לשמוע שיחה המתנהלת בקול רגיל ממרחק של 35 מטר ואף יותר, הוא המרחק של כוח המשטרה מן הסימטה המובילה לשכונה המזרחית של נצרת.

 

          יצוין בהקשר זה, כי א' ק', אשר עמד יחד עם נ' י', לא ראה מפגש כזה^[154]. גם איש היס"מ, אשר ביצע את ירי הגומי לכיוון הסימטה האמורה המובילה לשכונה המזרחית, העיד, כי לא ראה את יושבי המרצדס מדברים עם המתפרעים מהשכונה המזרחית, והעיד כי ראה טנדר שבא, ככל הנראה, מוקדם יותר. בני הזוג רמדאן הכחישו קיומה של שיחה או פגישה כאמור. במצב זה, אין בפני הוועדה תשתית ראיתית אמינה המאפשרת לקבוע ממצא, שלפיו התקיימו מפגש או שיחה כאמור.

 

110.   עד כאן השיקולים אשר אינם תומכים בטענה שתחושת הסכנה של נ' י' הצדיקה את הירי שביצע. אלא שלפני ההכרעה בעניינו יש להידרש לשיקולים הפועלים בכיוון ההפוך.

 

111.          האירוע התרחש בשעת חשיכה, ברחוב בלא תאורה. מצב זה מקשה מטבע הדברים, לראות ולקלוט את המתרחש ולהבין את הדברים לאשורם. פרק הזמן בו התרחש האירוע היה קצר^[155]. הזמן שבו ניתן להפעיל שיקול דעת היה מועט ביותר. עקב האצתה המהירה והפתאומית של מכונית המרצדס^[156], היה על נ' י' להחליט על אתר כיצד עליו לנהוג.

 

112.          לזכותו של נ' י' עומדת גם העובדה, שכל השוטרים בכוח שהיה במקום, ללא יוצא מן הכלל, העידו כי חוו בזמן אמת תחושה סובייקטיווית ברורה וחדה של סכנה, עקב האופן בו נהגה מכונית המרצדס בכניסה לרחוב הבנקים. אכן, התפתחות הגרסאות של חלק מן השוטרים הותירה בקרב חברי הוועדה סימני שאלה שלא נפתרו, בדבר השפעות גומלין אפשרית של גרסה אחת על רעותה. עם זאת, לא ניתן לקבוע, כפי שנטען על ידי תושב מקומי שהיה עד ראייה לאירוע, כי תואמו עדויות בסמוך לאחר האירוע. התושב המקומי מסר הודעה במחלקה לחקירת שוטרים, בה התייחס גם לעניין זה^[157]. ברם, העד סירב להתייצב בוועדה על מנת למסור הודעה או עדות, חרף העובדה שזומן כמה פעמים, ונעשו נסיונות רבים ליצור עימו קשר. במצב זה, ולנוכח אי הבהירות באשר לידיעת השפה העברית שבפי העד, אין אנו מייחסים משקל לגרסה שמסר בהודעתו. העדויות לעניין תחושת הסכנה של השוטרים מותירות, בסך הכל, חותם של אותנטיות, אשר יש לתת לו את המשקל הראוי.

 

113.          פעילות הכוח נעשתה בעיצומם של אירועים קשים, במקומות רבים ברחבי המדינה, ובהם העיר נצרת. אנשי הימ"מ היו עדים לחלק מאירועים אלה, ובכלל זה - אירועים שלגביהם עלתה טענה בדבר ירי של אש חיה לעבר שוטרים. במהלך האירועים בנצרת הושלכו באותו ערב על כוחות המשטרה במקום בקבוקי תבערה. התמונה הכללית במקום, במהלך היום, היתה של אש האוחזת במבנים, של עשן, שברים, אבנים וגרוטאות למיניהן ברחובות. תמונה זו כוללת גם את המידע, אשר היה ברשותו של נ' י' בזמן אמת, כי אך 24 שעות קודם לכן, בשעת ערב, נורה איש משטרה ברחוב פאולוס הסמוך במהלך פעילות המשטרה במקום.

 

114.   על רקע כל אלה ניתן להבין את קיומן של דריכות ושל רגישות מוגברת מצד השוטרים שבכוח, בהשוואה למקומות או לזמנים אחרים. דריכות ורגישות כאלה עלולות לגרום לתגובה, אשר בדיעבד יכולה להתברר כשגויה. לכל אלה יש להוסיף, כי מדובר בפעילות מבצעית. יסוד אי הוודאות בפעילות כזו הוא גדול, מעצם טיבו. נלווים אליו גורם המתח המבצעי, שהוא חלק בלתי נמנע מפעילות כזו, וגורם הסיכון, המשפיע בהכרח על שיקול הדעת ועל דרך קבלת ההחלטות במהלך פעילות מבצעית. כל אלה משפיעים במישרין על הערכת סבירותה של התנהגות השוטרים.

 

          כמובן אין פירושו של דבר, כי פעילות כזו חסינה מבחינה ומביקורת. עם זאת, מתחם ההתנהגות הסבירה, הנמצא מחוץ לגדריה של אחריות, הוא בהכרח רחב יותר בכל הנוגע לפעילות כזו. הדבר נובע לא רק מן הקושי לקבל החלטות מושכלות בנתוני האירוע בזמן אמת, אלא גם משיקולים נורמטיביים. אלה מצביעים על הצורך להותיר שיקול דעת רחב יותר בפעילות מבצעית. הטלת אחריות רחבה בגין פעילות כזו עלולה להרתיע מפקדים וחיילים מנטילת חלק בפעילות נדרשת. בהקשר זה חשוב להעביר מסר מגבה שלפיו ניתוח האירועים בדיעבד לא יהפוך כל טעות בשיקול דעת לבסיס לאחריות. חשוב גם שלא תיקבע נורמה המטילה אחריות יתר, אשר עלולה לגרום לנטילת סיכונים בלתי סבירים לשלומם של אנשי כוחות הביטחון. אף כי חלק מנתוני האירוע מצביעים על אפשרות של יד קלה על ההדק מצד נ' י' באירוע זה, ואפשרות זו הטרידתנו לא מעט, לא נוכל לקבוע כי כך אמנם היה. בסופו של דבר, עולה ספק ממשי בדבר אי צידקת התנהגותו על רקע המסקנות שהסיק ממכלול הנסיבות שקדמו לירי. בשל ספק זה הגענו למסקנה כי האזהרה שהוזהר נ' י' בנקודה זו לא הוכחה במידת הוודאות הנדרשת.

 

115.   בכך אין הדיון מסתיים. יש לדון בשאלה אם באופן הפעולה של נ' י', עובר להגעת מכונית המרצדס, לא נוצר סיכון בלתי סביר לאירוע מן הסוג שהתרחש בפועל. לכך נפנה עתה.

 

116.   עובר להגעת מכונית המרצדס ניצבו נ' י' וא' ק' בקידמת כוח המשטרה שברחוב הבנקים. המעבר לקידמת הכוח נעשה ביוזמתו של נ' י'. לא קדם לו אירוע מיוחד שהעיד על סכנה לכוח ואשר חייב כי אנשי הימ"מ יגיעו לקידמתו.

 

          על פי עדותו של נ' י', בדומה לעדותו של א' ק', פעלו השניים בשלב זה באופן מכוון על מנת שלא להתגלות ובמטרה למנוע את זיהוים כאנשי משטרה^[158]. הם לא סימנו עצמם בסימון מיוחד כאנשי משטרה, אשר ניתן היה להבחין בו בחושך ששרר במקום בעת הפעילות. ההיפך הוא הנכון. פעילותם של השניים בראש הכוח נעשתה בכוונה למנוע את זיהוים כאנשי משטרה.

 

          יש להעיר, כי כוח המשטרה ברחוב הבנקים, לרבות אנשי הימ"מ, ראה את פעילותו במקום, במהותה, כפעילות הדומה לזו של מחסום, במובן זה שהיה ברור לאנשי הכוח כי אין הם מתירים כניסת כלי רכב או אנשים לרחוב הבנקים, וכי זהו חלק מתפקידו של הכוח. ניתן להסיק ממכלול נסיבות העניין, כי הטעם לכך היה נעוץ ברצון למנוע כניסה לרחוב של גורמים אשר עלולים היו לחבל בעבודת הכבאית שבוצעה במעלה הרחוב. אלא שמטיב זה של פעילות הכוח נגזרה גם החובה, כי אנשי הכוח, המבקשים למנוע מן העוברים בדרך להתקדם במעלה הרחוב, יזהו את עצמם באופן מתקבל על הדעת, כדי שהעוברים בדרך יוכלו לדעת כי מדובר בכוח משטרה שיש לציית להוראותיו^[159]. יש לזכור, כי מדובר בעיר בה מתגוררים עשרות אלפי תושבים. האפשרות, כי תושב תמים ייקלע למקום שלא בטובתו היא אפשרות סבירה, והיה מקום להביאה בחשבון בהתוויית דפוסי הפעילות במקום כזה.

 

          במצב זה נוצר סיכון ממשי, כי נהג רכב שיגיע למקום לא יבין כי לפניו כוח משטרה. אכיפת המחסום האפקטיבי שהטיל הכוח במקום היתה עלולה לגרום לאי הבנה, אשר עלולה להסתיים בפעילות כוחנית נגד אזרחים תמימים. יש יסוד לקבוע, כי במידה רבה היה האירוע שהתרחש בבחינת מימושו של הסיכון האמור.

 

          אכן, הסימון למכונית המרצדס, בעת שזו הגיעה, נעשה בדרך של איתות בפנסים ובסמן לייזר. לא ברור לגמרי, אם סימון זה נעשה בידי שני אנשי הימ"מ, או רק בידי אחד מהם. הראיות בעניין זה אינן עקביות. יצוין בהקשר זה, כי בתחקיר שנעשה בליל האירוע לא טען נ' י' כי סימן לרכב לעצור, אלא רק כי א' ק' ביצע את הסימון. גרסתו בנקודה זו, כמו בנקודות אחרות, התפתחה עם התקדמות עבודתה של הוועדה. מכל מקום, בשום פנים ואופן לא ניתן לומר, כי הבהוב בפנס, גם תוך שימוש בסמן לייזר, מזהה את המאותת ככוח משטרה דווקא. נ' י' טוען לעניין זה, כי דרך סימון זו מקובלת בפעולות רבות בהן נטל חלק במקומות אחרים. אף אם יש ממש בטענה זו, אין אנו סבורים שאופן פעולתם של כוחות הביטחון בשטחים, אשר סביר להניח כי עלה על פסים של שגרה הנמשכת מזה זמן רב, והוא מוכר היטב לשני הצדדים לו, מהווה בסיס סביר לפעולה דומה בתחומי "הקו הירוק" בליבה של עיר. לגופו של עניין, הבהוב בפנס אינו חייב להתפרש באופן סביר כמסמן נוכחות של אנשי משטרה, ועל נ' י' היה להבין זאת.

 

          ועוד. מן העדויות בחלקן עולה, כי הסימון לרכב המרצדס נעשה בשלב שבו היה קרוב מאוד לכוח, ככל הנראה - לאחר שהחל להאיץ את מהירותו. משמעות העדויות הללו היא, כי הירי בוצע בהמשך ישיר לסימון ולהבהוב, וכי הסימון, גם מנקודת המבט של לוח הזמנים, לא נתן לנהג המרצדס שהות אמיתית להבין כי מולו עומד כוח משטרה.

 

          יש להוסיף ולהעיר בנקודה זו, כי לשיטתם של אנשי הימ"מ, ההבהוב בפנסיהם חושף את נוכחותם ואת מיקומם המדויק. לכן, לאחר שבוצע האיתות אין הם עוד בבחינת כוח נסתר הפועל במקום. בנסיבות אלה, לא ניתן הסבר ברור מדוע לא סימנו אנשי הימ"מ באופן ברור את היותם אנשי משטרה, לפחות בשלב בו קרב אליהם רכב. מכל מקום, ההסבר, כאילו הדבר נעוץ ברצונם להצניע את נוכחותם במקום, אינו מתיישב עם טענה אחרת הבאה מפיהם, לפיה ההבהוב בפנסים אותת לרכב המתקרב על נוכחותם.

 

117.          בהקשר זה חשוב לחדד נקודה נוספת: על פי העדויות, מפקד הפלוגה של נ' י', י' ט', אשר באותו ערב היה עם אנשי הימ"מ שליוו את פעולת השוטרים ברחוב פאולוס, טרח להגיע בטרם אירוע הירי אל נ' י' ולהעמידו, כמי שפיקד על החוליה שברחוב הבנקים, על כך שאנשי הימ"מ אינם מנהלים את הפעילות מול התושבים המקומיים ולפיכך עליהם להיות מאחורי אנשי היס"מ^[160]. הוסבר לנ' י' באופן מפורש וברור, כי תפקידם של אנשי הימ"מ הוא להיות במגמה אחת לאחור, ולספק גיבוי במצבים של סכנת חיים, על רקע אירוע הירי על שוטר שהיה בנצרת יום אחד לפני כן. אגב, הגעתו של י' ט' נעשתה בעקבות ירי קודם שביצעו אנשי הימ"מ לעבר מיידה בקבוק תבערה ברחוב פאולוס. בהקדמת המאוחר נעיר, כי גם ירי זה מעורר שאלות קשות, וככל הנראה, על רקע הירי האמור, סבר י' ט' כי מן הראוי שיגדיר לנ' י' בבירור את גבולות תפקידו.

 

          בעת אירוע הירי על מכונית המרצדס, לא פעל נ' י' על פי הנחיה זו. בעת האירוע, ניצב נ' י' בקידמת הכוח. פעילותו אל מול מכונית המרצדס בטרם הירי, במטרה להביאה להסתובב ולשוב על עקבותיה כלעומת שבאה, חרגה מתפקידו המוגדר. לחריגה זו מן ההנחיה לא ניתן הסבר כלשהו המניח את הדעת. זאת ועוד. בנסיבות העניין גם לא ניתנה לנ' י' פקודה לעבור לקידמת הכוח ואף לא היו אינדיקציות למצב של סכנת חיים כזו, אשר הצדיקה את התקדמותו לקידמת הכוח.

 

          בהקשר זה יצוין, כי השלכת בקבוק תבערה קודם לכן^[161], בלא שהדבר יצר ולו סכנה דחוקה לכוח, בוודאי לא הצדיקה מהלך זה. אכן, יידוי בקבוק התבערה נעשה ממרחק של לפחות 35 מטר מן המקום בו היו השוטרים. השוטרים היו בנקודה טופוגרפית גבוהה יותר. האפשרות כי ייפגעו היתה, בנסיבות העניין, זניחה. גם מספר המתפרעים היה מועט, ככל הנראה - פחות מעשרה. כאמור, ניכרה באירוע מגמת דעיכה. במצב זה, אין בנמצא ראיה בעלת משקל לחשש מפני סכנה מן הסוג אשר הצדיק מהלך של עמידת אנשי הימ"מ בקידמת הכוח.

 

          יש להוסיף ולהעיר, בנקודה אחרונה זו, כי אנשי היס"מ התמודדו עם השלכות בקבוקי התבערה בדרך של ירי מונחה של כדורי גומי, עליו פיקח באופן אישי רב פקד אנקונינה. מן הראיות לא עלה קושי מיוחד בטיפול בעניין זה, אשר עשוי היה להצדיק את המהלך של מעבר אנשי הימ"מ לקידמת הכוח.

 

           מיקומו של נ' י' בקידמת הכוח, בשילוב עם מגמתו להסתיר את היותו איש משטרה בעת הפעילות במקום, היווה סטייה מההנחיות שניתנו לו ויצר סיכון מוגבר לקרות אירוע מן הסוג שאכן קרה בפועל. ככזו, יש בהתנהגות זו יסוד של אי סבירות.

 

118.   יצוין, כי אין נ' י' יכול לפטור עצמו מאחריות לעניין זה על ידי גלגולה על מפקד הכוח ברחוב הבנקים. אחריותו של מפקד הכוח אינה עומדת לביקורת כאן. בכל מקרה, פעולותיו של נ' י', הן באשר למיקומו והן באשר לדפוסי זיהויו, לא היו תוצאה של הוראה או הנחיה מצד מפקד הכוח. הן היו תוצאה של החלטות שקיבל נ' י' עצמו. אכן, ממכלול העדויות שנשמעו בפני הוועדה, עולה, כי פעילות אנשי הימ"מ באותו ערב התאפיינה ביסוד ברור ועקבי של עצמאות ואוטונומיה בקבלת החלטות ובשיקול דעת. אנשי הימ"מ נעו, התמקמו ופעלו על פי שיקול דעתם. הם לא קיבלו הוראות והנחיות לעניין זה מן המפקדים הטריטוריאליים. חירות הפעולה האמורה משליכה, מטבע הדברים, גם על האחריות, ומונעת גלגולה על אחרים.

 

119.   סיכום הדברים הוא, כי אף שהירי עצמו היה תוצאה של טעות בשיקול דעת, אשר מחמת הספק לא נקבע, כי היתה בלתי סבירה, עצם המצב של אי הזדהות כוח המשטרה במקום, והאצתה של מכונית המרצדס לתוך הסימטה, גרם לתקרית הירי. אכן, אין לנו ספק, כי אילו היה כוח המשטרה מזהה עצמו כהלכה, לא היה ד"ר רמדאן, אזרח שומר חוק, מעלה על דעתו להאיץ לתוך רחוב הבנקים, בניגוד להנחיית השוטרים שבמקום. אנו סבורים, כי אופן פעולתו של נ' י', אשר גרמה לאי זיהוים של אנשי הימ"מ כאנשי משטרה, יצר סיכון בלתי סביר לאירוע מן הסוג שהתרחש במקום.

 

120.   בשלב מוקדם יותר של הערב, ביצע נ' י' ירי של כדור אחד לעבר בחור, אשר נראה מיידה בקבוק תבערה לעבר כוח המשטרה שהיה ברחוב פאולוס.

 

          במהלך הפעילות ברחוב הבנקים הגיע הכוח שברחוב למעין רחבה פתוחה שבסופה גרם מדרגות^[162]. גרם המדרגות נמצא בצד שמאל של הרחוב, בכיוון התקדמות הכוח. גרם המדרגות מחבר בין רחוב הבנקים לבין רחוב פאולוס. באותו שלב, התקדמו שני לוחמים של יס"מ לכיש לעבר גרם המדרגות והגיעו לקצהו. בשלב מסוים, זיהה אחד הלוחמים שתי דמויות רעולות פנים במעין מעבר, או כניסה, במבנה המצוי ברחוב פאולוס [ו]. מדובר במקום המרוחק כ-35 מטרים מקצה גרם המדרגות, בו נמצאו אנשי היס"מ. אנשי היס"מ זיהו פעילות, אשר גרמה להם לחשוש כי שתי הדמויות מתכוונות להשליך בקבוק תבערה. הדמויות נעלמו בתוך הכניסה. בשלב זה, חברו לאנשי היס"מ שני לוחמי ימ"מ, נ' י' וא' ק', ושתי הדמויות נראו כשהן מדליקות בקבוק תבערה וזורקות אותו לכיוון הכביש הראשי. בעקבות השלכת בקבוק התבערה בוצע ירי של כדור חי על ידי נ' י'. הירי לא פגע באיש, והדמויות שוב נעלמו פנימה. יש להעיר, כי מדובר בבקבוק התבערה השני שהושלך לעבר הכוח ברחוב פאולוס.

 

121.          כאמור, חדר המדרגות הנדון [ו] נמצא כ-35 מטר מן המקום בו ניצב נ' י' בעת ביצוע הירי. בחינת המרחקים בתצלומי האוויר שברשות הוועדה, ובהתבסס על מרחקים שנמדדו בשטח, מלמדת, כי המרחק בין מיידה בקבוק התבערה לבין כוח המשטרה ברחוב פאולוס היה 40-50 מטרים. ממכלול הראיות המהימנות עולה, כי הירי בוצע לאחר שהצעיר המקומי השליך את בקבוק התבערה. אחד מן העדים, איש יס"מ, אף הביע תמיהה וביקורת על עיתוי הירי, אשר בוצע לאחר שהצעיר היה במהלך התחמקות אל החשיכה. אין מחלוקת, כי ביצוע ירי במצב זה אינו עולה בקנה אחד עם ההוראות המחייבות, שכן אין ירי כזה בא למנוע את סכנת החיים הפוטנציאלית הטמונה ביידוי בקבוק התבערה. נ' י', אשר הכחיש כי הירי בוצע לאחר יידוי בקבוק התבערה, ממילא לא נתן כל הסבר לירי כלפי מי שבאותו שלב, לאחר שזרק את בקבוק התבערה, לא היווה כל סיכון לכוח.

 

          זאת ועוד. המרחק בין מיידה בקבוק התבערה לבין כוח המשטרה ברחוב פאולוס היה כזה, שלא היה במעשיו כדי לסכן את הכוח. אמנם, השלכת בקבוק תבערה היא פיגוע חמור. בקבוק תבערה הפוגע באדם עלול לסכן את חייו באופן ממשי. ברם, ביצוע ירי של אש חיה בהקשר לפעולה כזו הוא אסור, אם נעשה למטרת ענישה, או אף הרתעה גרידא. ביצוע ירי כזה מותר רק אם הוא נעשה כדי לנטרל סיכון קונקרטי. שאלת הסיכון במקרה המסוים היא תולדה של ניתוח מכלול נסיבותיו של המקרה. והנה, מתברר מתוך העדויות שנגבו בשלבים הראשונים של גביית העדויות בידי הוועדה, כי הכוח שברחוב פאולוס לא חש איום עקב יידוי בקבוק התבערה קודם לכן. על כך העידו הן מפקד הכוח, רב פקד רפי בן דוד, והן מפקד יחידת יואב, פקד יורם עדי, אשר נכלל בכוח המשטרה במקום. שניהם העידו על שקט כללי, על דעיכת האירועים ועל היעדר תחושה של סכנה לחיים עקב יידוי בקבוק התבערה. רב פקד בן דוד העיד, כי היעדר הסכנה בנסיבות העניין לא היה פונקציה של הטווח בלבד, וכי הוא נבע גם מתוואי השטח בו היה מצוי הכוח - בינות לעמודים ולשורה של חנויות הנמצאים מאחוריהם.

 

122.           בנסיבות כאלה, ועל רקע המרחק הרב בין מיידה בקבוק התבערה לבין מיקומו של הכוח ברחוב פאולוס, קשה לקבל עדויות שהובאו מטעמו של נ' י', אשר ניסו לבסס קיומה של סכנת חיים עקב יידוי בקבוק התבערה. קשה גם לקבל את העדות, אשר נשמעה לראשונה בשלב השני של שמיעת הראיות בפני הוועדה, לפיה ניתנה לנ' י', על ידי מפקדו אשר נמצא ברחוב פאולוס, הנחיה לבצע את הירי. אכן, מן העדויות אשר ניתן לסמוך עליהן עולה, כי נ' י' לא הגיע למקום ממנו ביצע את הירי על פי הנחיית מפקדו, כי אם בעקבות בקשת אנשי היס"מ. לעניין זה יש חשיבות. יש להניח, כי אילו סבר מפקדו של נ' י' באמת ובתמים, בזמן אמת, כי יידוי בקבוק התבערה יוצר סכנת חיים, היה הוא יוזם את הגעתו של נ' י' למקום ממנו בוצע הירי. הוא לא היה ממתין להתפתחות, האקראית והבלתי צפויה מבחינתו, של זיהוי מיידה בקבוק התבערה על ידי אנשי יס"מ לכיש שהיו ברחוב הבנקים. ניתן להסיק מכך, כי בזמן אמת היה מפקד הימ"מ ברחוב פאולוס שותף לתחושת מפקדי הכוח במקום, לפיה אין נשקפת לכוח זה סכנה עקב יידוי בקבוק התבערה.

 

          עוד יש להעיר, כי הכוח ברחוב הבנקים לא יכול היה לראות את הכוח ברחוב פאולוס. לכוח ברחוב הבנקים לא היה כלי משלו להעריך אם נשקפת סכנה לכוח ברחוב פאולוס, המחייבת ירי על מיידה בקבוק התבערה. גם מבחינה זו לא ניתן למצוא הצדקה לירי שביצע נ' י' ביום 2.10.00 בערב.

 

          התוצאה היא, שהירי של נ' י' לעברו של מי שזרק בקבוק תבערה לא היה מוצדק בנסיבות העניין.

 

אירוע הקניון

 

123.   ביום 8.10.00, ערב יום הכיפורים תשס"א, התרחש אירוע חמור באזור הצומת הידועה כצומת הקניון. הקניון בו מדובר מצוי בסמוך לצומת^[163], בה מצטלבים שני כבישים. האחד הוא כביש עוקף נצרת, המוליך לנצרת עילית בלא להיכנס לתחומי העיר נצרת. כביש זה גובל, בחלק הסמוך לאזור הקניון, בשכונה המזרחית של נצרת. מדובר בכביש רחב בו שני מסלולי נסיעה לכל כיוון. יצוין, כי באזור הקניון, ממערב לציר העוקף ובסמוך לו, מצוי מתקן של כיבוי אש [ג]. אזור הקניון והצומת הסמוכה לו, נמצאים על "קו התפר" שבין נצרת עילית לבין נצרת.

 

          בצומת הקניון מצטלב הכביש העוקף עם ציר שני, פנימי וצר יותר. הציר הפנימי מוליך בכיוון מזרח לתוך נצרת עילית, ובכיוון מערב - לתוך השכונה המזרחית של נצרת.

 

124.          לקראת יום הכיפורים הגיעו חיילים מפלוגת שדמה של משמר הגבול, כדי לתגבר את כוחות המשטרה באזור נצרת. חלק מן השוטרים שהו במשרדי מרחב עמקים, וחלקם בנצרת עילית. ביום א', 8.10.00, בשעה 12:30 בצהריים, התקבלה ידיעה מודיעינית, לפיה תושבים יהודים של נצרת עילית מתכננים, בהמשך אותו יום, להיפגש באזור הקניון ולהמשיך בפעילות שנעשתה ערב קודם, היינו - התנכלות לערבים ולעסקיהם. כן נמסר, כי בני נוער רבים מנצרת עילית מתכננים להגיע למקום ולזרוק אבנים ובקבוקים לעבר נצרת^[164].

 

          בשעות הערב התקבלה בתחנת נצרת עילית הודעה טלפונית על התגודדות תושבים מנצרת עילית באזור הקניון שבעיר [א], כשמטרתם ליידות אבנים על בתי התושבים הערבים בשכונה המזרחית. המפקד התורן של התחנה הפנה לאזור הצומת [ב] שתי ניידות, והגיע למקום עם מספר שוטרים. בד בבד, הזעיק הקצין התורן של מרחב עמקים תגבורת של שוטרים מתחנת נצרת (18 שוטרים ומפקד). מפקד המרחב, אשר שהה בביתו וקיבל דיווח מן המפקד התורן על המתרחש, הורה לו להזעיק כוחות עתודה, ובהם שוטרי מג"ב שדמה, שהיו בכוננות במרחב, ואת יחידת יס"מ עמקים^[165].

 

          המפקד התורן של תחנת נצרת עילית הגיע לאזור הצומת [ב] בסביבות השעה 19:30. על פי עדותו, היו במקום באותו שלב ניידות משטרה של תחנות נצרת ונצרת עילית. במקום נראו מאות צעירים מנצרת עילית, העומדים על הכביש העוקף. מולם, על גבעה בשכונה המזרחית הנמצאת מדרום לתחנת כיבוי האש [ג], ניצבו על פי הערכות העדים יותר ממאה צעירים ערבים. שני הצדדים יידו אבנים זה לעבר זה. תושבי נצרת עילית השליכו אבנים גם לעבר מכוניות שנסעו בכביש העוקף. משני הכיוונים נשמעו צעקות "מוות לערבים" או "מוות ליהודים", בהתאמה.

 

125.   על פי עדויות השוטרים, היתה בשלב זה הפרדה בין שני המחנות. איש מן השוטרים גם לא ראה כי מי מן התושבים היהודים של נצרת עילית היה בתוך השכונה המזרחית. זאת, בסתירה לעדויות אחדות של תושבי השכונה המזרחית של נצרת, אשר טענו כי תושבים יהודים נכנסו לשכונה.

 

          עד אחד מתושבי השכונה המזרחית טען^[166], כי לשכונה המזרחית נכנסו באותו ערב מאות יהודים. על פי גרסה זו, הגיעו היהודים לעומק השכונה המזרחית, למרחק של 100-150 מטר מצומת הקניון. נטען, כי הם השליכו אבנים במקום. לטענת אותו עד, איפשרו כוחות המשטרה בצומת את כניסת היהודים למקום, ובסופו של דבר, נהדפו היהודים שנכנסו על ידי כ-15 מתושבי השכונה המזרחית.

 

          עד אחר^[167], המתגורר באחד הבתים בשכונה המזרחית הקרוב לצומת הקניון, העיד תחילה, כי ראה "המון אנשים" נכנסים לכביש המוביל לשכונה ומגיעים עד למרחק קצר מביתו. לטענתו, הם השליכו אבנים עליו ועל חברו וכן על כלי רכב שחנו במקום. עוד העיד, כי שכנים שהתאספו זרקו יחד עימו בחזרה אבנים לעבר היהודים. לטענתו, במשך 20-30 דקות עמדה המשטרה בצומת, צפתה בקרב האבנים ולא עשתה דבר. אחרי כן, שינה עד זה מגרסתו והעיד, כי לשכונה נכנסו כ-20 יהודים (ולא "המונים"), וכי אלה חזרו לצומת מיד כשנאספו השכנים והמשטרה עשתה שימוש בגז מדמיע.

 

          על פי עדות נוספת, עמדו צעירי נצרת עילית בצומת הקניון והשליכו אבנים לעבר השכונה המזרחית. חלקם עבר קצת את צומת הקניון, אך לא עלה למעלה, לתוך השכונה. בהקשר זה יצוין, כי בביקור במקום הוצבע בפני הוועדה על נזק שעל פי הטענה נגרם לבתים כתוצאה מהתפרעות יהודים מנצרת עילית בערב הנדון.

 

          על פי מכלול העדויות לא נוכל לשלול בוודאות, כי נכנסו לשכונה המזרחית מספר אנשים מן המגזר היהודי, ולא נוכל לקבוע אם נגרם על ידם נזק כלשהו. אין אנו מקלים ראש בהתנהגות חמורה כזו, אם אירעה, אשר היה בה, באותם ימים סוערים, סיכוי בלתי מבוטל לגרום להתעמתות קשה בין יהודים לערבים. עם זאת, מסקנתנו היא, כי מכלול העדויות לעניין זה אינו מאפשר לקבוע עובדות ברורות באשר למה שאירע, והוא בוודאי אינו תומך בשמועות, אשר באו בפני הוועדה, כאילו יהודים רבים נכנסו לתוך השכונה המזרחית וביצעו בה "פוגרום".

 

126.   בעת שהשוטרים הפרידו בצומת בין שתי קבוצות הניצים, הם עשו שימוש בירי של גז מדמיע לעבר שני הצדדים, בהוראת המפקד המרחבי התורן^[168]. על פי עדותו של תושב יהודי, אשר השתתף באירועים, ירתה המשטרה גז מדמיע וגלילוני גומי לעבר שני הצדדים, תוך שהיא יורה יותר לעבר הצד הערבי. הבדל זה הוסבר על ידי העד בכך ש"היהודים לא זרקו אבנים על השוטרים ולא התעמתו איתם"^[169]. בעקבות ירי הגז, נסוגו התושבים היהודים מזרחה, לעבר נצרת עילית. נסיגה זו נעשתה בהתאם לסיכום דברים בין המשטרה לבין התושבים, שלפיו שחררה המשטרה את העצורים היהודים שבידה, והתושבים עזבו את הצומת. בשלב זה, התפזרו רוב התושבים היהודים, למעט מספר קטן של תושבים שנשארו במקום לעמוד ולהסתכל^[170].

 

127.   פני הדברים בצד המערבי של הצומת היו שונים. על פי הראיות, בסמוך לתחילת האירועים באזור נשמעה קריאה במסגדים בנצרת ובסביבתה לצאת לג'יהאד ולהשיב מלחמה נגד המתפרעים^[171]. בשכונה המזרחית נחסם הכביש המוליך מצומת הקניון מערבה אל פנים השכונה. החסימה^[172] נעשתה על ידי התושבים המקומיים, אשר עשו לצורך זה שימוש באבנים, בברזלים ובמיכל אשפה גדול, אשר הונח לרוחב הכביש^[173], בסמוך למקום בו מתפצלת מן הכביש דרך צרה לכיוון תחנת מכבי האש [ג]. התושבים המקומיים השליכו אבנים לעבר שוטרי משמר הגבול שעמדו על הכביש העוקף. הושלכו גם אבנים רבות וחפצים בוערים לעבר תחנת כיבוי האש. שוטרי יס"מ עמקים ומג"ב שדמה, שהוזעקו למקום, סייעו בפינוי העובדים וכלי הרכב מהתחנה.

 

          בשלב מסוים נכנס כוח משמר הגבול אל תוך השכונה המזרחית. הדבר נעשה באמצעות ג'יפ, אשר מאחוריו רצו שוטרים. על פי עדויות השוטרים, הם נכנסו לתוך השכונה כ-30 מטר מקו הצומת, תוך כדי השלכת רימוני הלם ועשיית שימוש גם בגלילוני גומי^[174]. בדרך זו נהדפו התושבים המקומיים פנימה לתוך השכונה. כוח המשטרה גם עצר מספר אנשים.

 

          אותה עת התמקמו שוטרים אחדים של משמר הגבול מאחורי מיכל האשפה שהוצב לרוחב הכביש [ד], וכך תפסו מחסה מפני יידויי האבנים מכיוון השכונה המזרחית. בשורה אחת עימם היו שוטרים של יס"מ עמקים. כמה שוטרים של משמר הגבול התפרסו על הגבעה ממזרח לכביש, מול התחנה לכיבוי אש, כדי לאבטח הן את הכוח ליד הפח והן את העובדים בבניין כיבוי האש. בסך הכל, ניצבו מול התושבים הערבים כ-20 שוטרים^[175].

 

          על פי העדויות, התאסף במורד הכביש המוליך מאזור מיכל האשפה לכיוון השכונה המזרחית, ובסביבותיו, ציבור של מאות בני אדם, ויתכן שאף למעלה מכך^[176]. בזמן עמידתם של שני הצדדים זה מול זה הושלכו מידי פעם אבנים לעבר השוטרים, ואלה עשו שימוש באמצעים לפיזור המון.

 

128.          בסביבות 21:00 בערב, הגיע למקום מפקד המרחב, ניצב משנה ולדמן. סמוך לשעה זו, הגיע למקום, בנפרד, גם קצין האג"מ המרחבי, סגן ניצב אלכס דן. שניהם הצטרפו לשורת השוטרים שעמדה מאחורי מיכל האשפה שלרוחב הכביש. החל משלב זה היה ניצב משנה ולדמן מפקד כוחות המשטרה באירוע, והוא זה שנתן הוראות באשר לפעילות הכוחות ולפריסתם באזור. בשלב מסוים הגיעו כמה אישי ציבור ערבים למקום על מנת לבוא בדברים עם מפקד המרחב ולנסות לשכנעו להסיג את כוח המשטרה. בין אישי הציבור היו חבר הכנסת סאלח טריף, סגן ראש עיריית נצרת, עלי סלאם, ויו"ר ועדת המעקב, מוחמד זידאן. באותו זמן, החל הקהל שהתאסף בשכונה המזרחית להתקרב לעבר השוטרים. לטענת ניצב משנה ולדמן, הוסכם בינו לבין אישי הציבור, כי לאחר שאלה ישכנעו את הקהל לחזור לביתו, יפנו השוטרים את המקום^[177]. כך הבין גם מר מוחמד זידאן את עמדת ולדמן. ולדמן דחה את ההצעה שלפיה תיסוג המשטרה לצומת הקניון, ואז אישי הציבור הערבים ידאגו לפזר את האנשים^[178].

 

          על פי עדויות אנשי המשטרה שהיו במקום, ברגע שעזבו אישי הציבור את מקום המפגש עם מפקד המרחב, ופנו לשדל את הציבור הערבי לסגת, החל יידוי אבנים מסיבי מצד התושבים לעבר השוטרים. על פי עדויות השוטרים ועדותו של עלי סלאם, נפגעו רבים מיידוי האבנים, ובהם גם מפקד המרחב^[179]. לעומת זאת, לטענת אישי ציבור אחרים - טענה שלאור הנסיבות קשה לקבלה - זריקת אבנים מצד האזרחים בזמן זה היתה מעטה ונעשתה ממרחק, והשוטרים כלל לא נפגעו ממנה^[180]. כך או כך, אין מחלוקת, כי זמן קצר לאחר שנפנו אישי הציבור מעם מפקד המרחב במורד השכונה המזרחית, נורה מטח על ידי מספר רב של שוטרים שהיו בקו הקדמי. במטח נורו גלילוני גומי. כמו כן, נורתה אש חיה, אשר פגעה בשישה אנשים. אדם אחד נהרג, שלושה נפצעו קשה, ושניים נפצעו פצעים לא-קשים, מהם החלימו בתוך זמן קצר יחסית.

 

          על הנסיבות שקדמו לירי - חלוקות העדויות, ולא תמיד הן ברורות לגמרי. גם על מקור האש החיה ניטשה מחלוקת. נעמוד עתה על עיקרי הממצאים שניתן לקבוע על יסוד הראיות הרבות שהוצגו בפני הוועדה באשר לאירוע זה.

 

129.          ממכלול העדויות עולה, כי עובר לירי היה המרחק בין השוטרים לבין ההמון כ-30-40 מטר ואף למעלה מכך. חלק מן השוטרים העיד כי חשו סכנה לחייהם מפני ההמון ההולך ומתקרב, ומזריקות האבנים שנלוו לכך, אשר אף פגעו בחלקן במספר שוטרים. מבין השוטרים היו שהזכירו גם זריקת בקבוקי תבערה בשלב זה. לעדויות אלה לא נמצאה תמיכה בממצאים או בתיעוד האירוע. חלק אחר של השוטרים סבר כי לא נשקפה להם כל סכנה. הנסיבות בוודאי לא הצדיקו אש חיה מצד השוטרים, והרוב המכריע של העדים מטעם המשטרה אכן גרס, כי לא היתה סכנה אשר הצדיקה שימוש באש חיה.

 

130.   גם באשר לשאלה, אם ניתנה הוראה לפזר את המתפרעים ומי נתן אותה, אין אחידות דעים בין השוטרים. יש שהעידו, כי שמעו הוראה. יש הטוענים, כי ירו באופן ספונטני, בלא ששמעו הוראה כלשהי. מבין אלה שהעידו כי היתה הוראה, חלק העיד כי היא ניתנה על ידי ניצב משנה ולדמן. לעניין זה יש להדגיש, כי מן העדויות עולה רמת מעורבות גבוהה של ולדמן בניהול האירוע בכלל, ובשאלת השליטה על פתיחה באש בפרט. לעניין זה ברור, כי עובר לשלב בו בוצע הירי אסר ולדמן על ירי כלשהו^[181]. היה ברור עוד, כי ירי באירוע זה טעון את אישורו, ואת אישורו שלו בלבד. תמונה זו משתלבת היטב עם העובדה, שוולדמן היה מפקד האירוע, ושניצב בסמוך לקו הקדמי של השוטרים. על רקע זה, ובהתחשב בראיות המהימנות עלינו, מסקנתנו היא, כי הפקודה לירות אמנם ניתנה על ידו.

 

          נדגיש בהקשר זה, כי סגן ניצב דן מסר בהודעתו, כי פקודת ירי ניתנה על ידי ניצב משנה ולדמן, אשר עמד בסמוך אליו^[182]. בעדותו ניסה אמנם סגן ניצב דן להסתייג מדבריו בהודעתו, אך בסופו של דבר אמר, כי "אם אני אמרתי את זה, אז נאמן עלי שאני באותה תקופה זכרתי יותר טוב ממה שאני זוכר כיום"^[183]. נוכל לסמוך על גרסתו של סגן ניצב דן בעניין זה.

 

131.   האם הכדורים החיים שנורו באירוע זה נורו על ידי המשטרה? לשאלה זו נודעת חשיבות רבה בבירור האירוע. אין מחלוקת, כי בכלי הנשק של חלק מן השוטרים, אשר היו בקו החזית מול התושבים, היתה תחמושת חיה. אין בידי הוועדה ראיה הקושרת באופן ממוקד איש משוטרים אלה לירי שנעשה ביום 8.10.00 בערב. אכן, השוטרים - כאיש אחד - טוענים, כי במטח שנורה בעקבות הוראתו של ניצב משנה ולדמן, נורתה אך ורק תחמושת המשמשת במשטרה לפיזור המון - היינו, גז מדמיע וגלילוני גומי. יצוין עוד, כי אף שהשוטרים נשארו במקום זמן-מה לאחר המטח, ואף כי היו במקום פצועים לא מעטים מקרב ההמון, שוטרים אשר העידו בנקודה זו טענו, כי איש לא נפגע או פונה מן המקום כפצוע.

 

          מכת האש השיגה את מטרתה. לאחר מספר דקות התפזרו כל האנשים מן המקום, והשתרר בו שקט. כעבור פרק זמן נוסף עזבו כוחות המשטרה את המקום, לאחר שלא נרשמו עוד אירועים משמעותיים.

 

132.          באירועים שהתרחשו באותו יום בשכונה המזרחית נהרגו שני אנשים, המנוחים עומר עכאווי וויסאם יזבכּ. נעמוד עתה על הידוע בדבר נסיבות מותם. תחילה נתייחס לעומר עכאווי.

 

133.   על פי חומר הראיות, ובמרכזו תיקו הרפואי של עכאווי, ניתן לקבוע כממצא, כי הוא נורה ונפגע מאש חיה^[184]. על פי הראיות, היו דיווחים על הרוג בשכונה המזרחית עוד בטרם הגיע למקום מפקד המרחב. אחד מאנשי מג"ב שדמה העיד, כי בסביבות השעה 20:00, כאשר הגיע כוח מג"ב שדמה למקום, ראשון מבין כוחות התגבור, סיפרו להם אנשי המשטרה ה"כחולים" כי כבר יש הרוג אחד^[185]. ברוח דומה העיד מפקד המרחב, כי בעת שהגיע לצומת, בסביבות השעה 21:00, נאמר לו מפי סגן ראש העיר, עלי סלאם, כי "...כנראה שיש הרוג"^[186]. עדות זו נתמכת בעדויותיהם של עדים נוספים מתושבי נצרת^[187]. קיימות עדויות נוספות, לפיהן עכאווי נפגע בסביבות השעה
20:30^[188].

 

          לצד עדויות אלה, עולה מן החומר הרפואי, כי שעת הפגיעה היתה עשויה להיות מאוחרת יותר, וכי יתכן שהפגיעה התרחשה בעת שוולדמן נכח בזירה. מן המדבקה שעל תיקו הרפואי של עכאווי עולה, כי שעת הגעתו לבית החולים היתה 22:01^[189]. ניתן להעריך, כי זמן ההגעה לבית החולים, גם בליל האירוע, לא עלה, לכל היותר, על 20-30 דקות. מכך משתמע, שזמן הפגיעה היה בסביבות 21:30, לכל המוקדם. יצוין, כי השעה הרשומה במדבקה עולה בקנה אחד עם נתון נוסף העולה מן החומר שבתיק הרפואי, ולפיו נסיונות ההחייאה ארכו 40 דקות עד שנקבע מותו של עכאווי בשעה 22:30^[190]. תיאור זה מתיישב עם רישום שעת ההגעה, 22:01, על גבי המדבקה שבתיק. התוצאה היא, כי קיים קושי, אשר אין בכוח הראיות שבפנינו להתירו, לקבוע את קטע הזמן בו נפגע עכאווי.

 

134.   גם בשאלה, היכן היה עכאווי בעת שנפגע, אין העדויות עשויות מקשה אחת. יש מי שמיקם את המנוח עכאווי בעת הפגיעה במקום סמוך יחסית לקו השוטרים שהיו מאחורי מיכל האשפה^[191]. לעומת זאת, העד שהיה עימו בעת הפגיעה, ציין את מקום הימצאם במרחק של כ-300 מטר מקו השוטרים^[192]. עדות אחרונה זו שוללת כל אפשרות סבירה לייחס לאיש מן השוטרים באזור הצומת או באזור מיכל האשפה, בירידה לשכונה המזרחית, אחריות לפגיעה בעכאווי. המקום עליו מצביע עד זה אינו נמצא בקו ראייה עם השוטרים, כי אם מעבר לעיקול, ביחס למקום הימצאם. העד אף מסר בהודעתו, כי "ראינו אנשים לפנינו אבל לא ראינו לא משטרה ולא צבא". עדות זו של העד ג'מאל ברגות הרשימה את הוועדה כעדות הרצינית והמהימנה ביותר באשר לקורותיו של המנוח עכאווי באותו ערב.

 

          יצוין, כי במורד השכונה המזרחית הונח, בסמוך לאירועים, גלעד המציין את המקום המשוער בו נפגע עכאווי ונהרג [ו]. לא ברור מי הניח את הגלעד במקום, ועל יסוד מה. מכל מקום, גם מקום זה לא היה בקו הראייה הישיר של השוטרים שהיו פרוסים בכניסה לשכונה המזרחית ביום האירוע, ועל כן אין בסימון האמור כדי לקשור בין פעילות המשטרה באותו ערב לבין מותו של עכאווי.

 

135.   על פי הראיות שבפני הוועדה, לא ניתן לקבוע מי ירה בעכאווי, ואף לא ניתן לקבוע בוודאות מספקת היכן עמד כאשר נורה. לא נמצאו די ראיות הקושרות בין פעילות כוחות המשטרה לבין הפגיעה בעכאווי. זאת, הן מחמת המקום בו נפגע, על פי חלק מן העדויות, ואשר לכוחות המשטרה לא היה קשר אליו, והן מחמת העובדה שאין בפני הוועדה ראיות לכך שהמשטרה ירתה תחמושת חיה בקטע זמן שהיה רלוונטי לפגיעה בעכאווי.

 

          מאידך גיסא, אין בפני הוועדה גם ראיות כלשהן לפיהן מאן דהוא, אשר אינו מכוחות המשטרה, ביצע ירי בשלב כלשהו של האירוע באותו ערב. בהקשר זה יש להעיר, כי הוועדה בדקה שמועות שהגיעו אליה, כאילו בוצע ירי על ידי תושבים של נצרת עילית או של כבאים העובדים במקום. בראיות הרבות שנאספו באשר לאירוע זה לא נמצאו כל תימוכין לשמועות אלה. באופן דומה לא נמצאו כל תימוכין להשערה שהעלו עדים שונים מטעם המשטרה, לפיה קשור מותו של עכאווי לסכסוך כלשהו עם קרובי משפחה או עם אדם אחר.

 

          במצב זה, ניתן להעלות חשד או סברה, כי הפגיעה בעכאווי היתה תוצאה של פעילות כוחות המשטרה, אך לא ניתן לקבוע זאת כממצא ברמת ודאות מספקת. עם זאת, לנוכח מכלול נסיבות העניין, ובהיעדר תשתית ברורה השוללת קיומו של קשר בין פעילות המשטרה באותו יום לבין מותו של עכאווי, החלטנו להתייחס לעכאווי כאל אחד מן ההרוגים של אירועי אוקטובר.

 

136.   ההרוג השני באירועי אותו ערב היה המנוח ויסאם יזבכּ. על פי העדויות, עמד יזבכּ בעת שנפגע ליד מכולה, אשר ניצבה בליל האירוע כמה עשרות מטר מן השוטרים [ה]^[193].

 

          על פי עדויותיהם של התושבים המקומיים ושל אישי הציבור שהיו במקום, היה יזבכּ אחד מכמה צעירים, אשר נתבקשו ליצור מעין שרשרת אשר תמנע התקרבות של ההמון לעבר השוטרים. הדבר היה בעת שאישי הציבור הערבים קרבו לקו השוטרים, על מנת לבוא בדברים עם מפקד המרחב^[194]. הצעירים שהרכיבו את השרשרת עמדו בגבם לקו השוטרים^[195]. יצוין, כי סגן ניצב אלכס דן, קצין האג"מ המרחבי, שלל את קיומה של שרשרת כזו באותו לילה, והעיד, כי "לא ראיתי דבר כזה"^[196].

 

          על פי העדויות, נפגע יזבכּ בעת שנורה המטח על ידי כוח המשטרה, אשר תואר לעיל בהרחבה^[197]. הוא נלקח לבית חולים בנצרת, שם אובחן כסובל מפצע ירי בחלקו האחורי של הראש, עם דימום רב, מחוסר הכרה, ולא נושם. לאחר שבוצעה החייאה בסיסית הועבר יזבכּ להמשך טיפול במחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים רמב"ם^[198]. שם נפטר במהלך ניתוח דחוף אליו נלקח. מותו נקבע בשעה 02:30 לפנות בוקר של יום 9.10.00^[199].

 

          בניתוח הוצאו שני רסיסי קליע. בדיקות מעבדה הראו, כי מקורם של רסיסים אלה אינו יכול להיות בגלילוני גומי, וכי הרכבם הכימי תואם את ההרכב של קליעים חיים^[200]. ניתן לקבוע, אפוא, כי מותו של המנוח ויסאם יזבכּ נגרם מפגיעת קליע או מרסיסים של קליע קונוונציונלי.

 

137.          באירועי ליל 8.10.00 היו גם מספר תושבים, אשר נפצעו מאש חיה. חלק מן הפצועים נפגע קשה מקליעים שחדרו לחזם (הפצועים אחמד עבד אל-ח'אלק, שווכּת לואבּנה, פאדי אבּו נאג'י). פצוע נוסף, איבּראהים כּריים, נפגע מקליע שחדר לעורפו, אך למזלו, לא נפגע קשות. עוד פצוע, סמיח שת'וי, נפגע מכדור שחדר לחזהו. על פי הראיות, הפגיעות באנשים אלה, כמו גם במנוח ויסאם יזבכּ, אירעו במקטע זמן אחד, בנקודות שונות לרוחב הכביש המוביל לשכונה המזרחית ובסמוך לו. הנפגעים לא עמדו סמוך אחד לשני. כל הפגיעות האמורות התאפיינו בפצעי כניסה ויציאה, ועל פי הראיות שבידי הוועדה, נפגעו הפצועים וההרוג מקליעים חיים.

 

138.   מי ירה את היריות הקטלניות? עדויותיהם של שניים מן הנפגעים שנפגעו קשה בחזם (עבד אל-ח'אלק ופריד אבו נאג'י), עוררו קושי. על פי גרסאותיהם, הם נפגעו כאשר ניצבו עם הפנים לעבר כוח המשטרה במקום^[201]. דא עקא, שעל פי הראיות הרפואיות החד-משמעיות, נפגע עבד אל-ח'אלק מקליע חי שחדר לגבו ויצא דרך בית החזה^[202]. לגבי פאדי אבו נאג'י נקבע תחילה על ידי פרופ' היס, כי הקליע שפגע בו חדר מהגב, אולם בעדותו בפנינו הוא הדגיש, כי הפגיעה מתיישבת גם עם האפשרות שהקליע חדר דרך החזה^[203].

 

          המשטרה, שחקרה את האירוע, הסיקה מן הממצאים המתייחסים לאבו נאג'י ועבד אל-ח'אלק, בהשתלב עם עדויותיהם של הנפגעים, שלפיהן הם עמדו עם פניהם לשוטרים, כי שני אלה נפגעו מירי מאחור, היינו, מכיוון השכונה המזרחית, בה לא היו שוטרים. מסקנה זו היתה הנדבך העיקרי ביסוד החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה. לדעת הוועדה, חרף עדויות אלה, תומך מכלול הראיות במסקנה כי הירי בוצע בידי כוח המשטרה.

 

          עובר ממש לפגיעה בנפגעים האמורים, בוצע מטח אש על ידי כוח המשטרה. על עובדה זו אין חולק. אין חולק גם, כי באותו ערב היתה לחלק מן השוטרים תחמושת חיה בכלי הנשק שלהם. אין ולו עד אחד, לרבות מאנשי המשטרה, אשר העיד כי ראה או קלט בחושיו בכל דרך אחרת, ירי מכיוון השכונה המזרחית באותו ערב, קל וחומר בשלב בו בוצע ירי על ידי השוטרים. הנפגעים נפגעו מיד לאחר ביצוע המטח האמור. שילובן של ראיות אלה מספק תשתית איתנה למסקנה, כי הירי שגרם לפגיעות בוצע בידי כוחות המשטרה.

 

          אשר למקום הפגיעה בגופם של הנפגעים, על פי הראיות, נפגע ויסאם יזבק בחלקו האחורי של ראשו, בעת שעמד וגבו אל השוטרים. עדות זו מתיישבת היטב עם המסקנה, כי הירי בוצע בידי כוח המשטרה. אשר לפצוע עבד אל-ח'אלק, אשר טען כי נפגע בחזהו, בעוד שבפועל עולה מן הראיות כי נפגע בגבו, הרי שלדעת הוועדה אין בכך כדי למנוע מסקנה, שלפיה בוצע הירי על ידי כוח המשטרה. על פי מכלול העדויות, מטח המשטרה גרם לכך שהתושבים המקומיים החלו מיד במנוסה לאחור. יתכן מאוד, כי עבד אל-ח'אלק החל בעת שנפגע, בסיבוב אינסטינקטיבי לאחור, אל עבר השכונה המזרחית, כדי להימלט מן הירי. פרק הזמן הקצר שחלף עד לפגיעה, ואופיה האינסטינקטיבי של פעולת הסתובבות המבוצעת כהרף עין, יחד עם הפגיעה הקשה שחווה, עשויים להסביר את הפער בין עדותו לבין הממצאים הרפואיים בעניין זה. נוסיף, כי הפציעות של הנפגעים האחרים מתיישבות כולן עם פגיעה מירי מכיוון אנשי המשטרה.

 

139.   בשל אירוע זה נשלחה לניצב משנה ולדמן על ידי הוועדה אזהרה לפיה, בהיותו מפקד מרחב עמקים של משטרת ישראל, ביום 8.10.00, פיקד על כוח המשטרה באירוע באזור צומת הקניון בנצרת, בו נורו למוות שני אזרחים ונפצעו רבים, חמישה מהם מאש חיה, ככל הנראה - כתוצאה מירי המשטרה. באזהרה נאמר, כי באירוע זה נתן ולדמן פקודת אש לכוח, או התיר ירי כאמור, ללא הצדקה ובניגוד להוראות ולנהלים המחייבים במשטרה.

 

          על פי הראיות שבפני הוועדה, לא היה בעת האירוע, בשלב כלשהו, מצב שהצדיק פתיחה באש חיה על ידי כוח המשטרה. לא דובר בשום שלב על סכנת חיים ממשית ומיידית. שוטרים רבים העידו על כך באופן מפורש^[204]. גם ניצב משנה ולדמן אינו טוען אחרת. בחנו את כל הראיות הנוגעות לירי שבוצע באותו ערב והגענו למסקנה, כי לא היתה באותו ערב סכנה אשר הצדיקה שימוש באש חיה.

 

140.   אין ראיה, כי ניצב משנה ולדמן התיר או פקד לירות אש חיה. גם מי שמעידים כי הפקודה לירות ניתנה על ידו, הבינו, כי מדובר בפקודה לפיזור המתפרעים, אשר במהותה אינה פקודה לירות אש חיה, אלא אך ורק אמצעים המוגדרים כאמצעים לפיזור המון. עם זאת, עולה מהעדויות כי הפקודה שניתנה היתה קצרה - "אש" או "תירו". פקודה כזו אינה ברורה או חד-משמעית. קיימת אפשרות, כי היא גרמה לכך ששוטר אשר ניצב בקו היורים, ואשר היתה בנשקו תחמושת חיה, עשה בנשקו שימוש בעקבות פקודה כזו. הוועדה לא איתרה שוטר מסוים, אשר ביצע ירי אש חיה באירוע זה. במצב זה לא ניתן לקבוע קביעה ברורה באשר להבנתו של שוטר כזה את הפקודה שניתנה, או באשר לסיבות בגינן ביצע את הירי. גם לא נוכל לקבוע שניצב משנה ולדמן צפה בפועל שפקודתו תובן כמתירה גם ירי של אש חיה. אין לייחס לניצב משנה ולדמן כוונה לירי של תחמושת חיה. ממכלול העדויות ברור, כי הפקודה שנתן היתה מכוונת, מצידו, לירי של גלילוני גומי וגז. על רקע זה, הוא היה משוכנע לאחר מכן, אם כי בלי שבדק זאת כנדרש, כי השוטרים שהיו בקרבתו לא ירו אש חיה.

 

141.          במסקנה זאת אין כדי לפטור את ניצב משנה ולדמן מכל אחריות. אחריותו של ניצב משנה ולדמן נובעת, בראש ובראשונה, מכך שלא התמודד באופן הולם עם הסיכון שנבע מכך שבכוח היו שוטרים, אשר היו מצוידים בכלי נשק ובהם תחמושת חיה. עצם המהלך של הצבת שוטרים המצוידים בכלי נשק עם תחמושת מסוג זה, ואשר תפקידם הוא לשמש ככוח אבטחה למקרה של איום בנשק חם על כוח המשטרה, היה מהלך סביר בנסיבות העניין. עם זאת ברור, כי הוא יצר סיכון מוגבר, הנובע מעצם העובדה שמול המון אזרחים ניצבים שוטרים החמושים בתחמושת בעלת פוטנציאל קטלני גבוה. סיכון זה חייב נקיטת צעדים אלמנטריים על מנת למנוע את התממשותו. צעדים אלה לא ננקטו.

 

          ניצב משנה ולדמן לא היה ער לזהותם של השוטרים בכוח שעליו פיקד, ואשר שימשו ככוח אבטחה החמוש בתחמושת חיה. הוא לא דאג לתדרך אותם, עם נטילת הפיקוד על האירוע ואף לא במהלך ניהול האירוע, ולהבהיר להם שבהיעדר הוראה מפורשת אחרת, הרי פקודת פיזור או ירי, אם תינתן, אינה מתייחסת אליהם. הוא גם לא דאג לוודא, כי ברור לשוטרים אלה, כי הם אינם אמורים לירות אלא במצב בו נשקפת סכנה ממשית ומיידית לחייהם.

 

          זאת ועוד. בפועל, פקודת האש שנתן ניצב משנה ולדמן לא היתה מוגבלת, על פי לשונה, לשימוש בגומי או בגז. היא היתה יכולה להתייחס גם לירי של אש חיה. אף כי לא לכך כוונה הפקודה, הרי שבהיעדר הדרכה ברורה וחד-משמעית, נוצר בנסיבות העניין סיכון של היווצרות טעות בשל הבנה מוטעית של פקודת האש שניתנה. ההנחיה המפורשת, עליה חזר ניצב משנה ולדמן במהלך האירוע^[205], לפיה לא יבוצע, בלא אישור שלו, כל ירי, ומכך משתמע שלא כל שכן ירי אש חיה, אינה מנטרלת את הסיכון האמור, שכן אין בה כדי להבהיר שפקודה שתינתן לירי אינה מתייחסת, בכל מקרה, לכוח האבטחה, החמוש בתחמושת חיה.

 

          אכן, לנוכח הסיכון הרב הנובע מהחזקתו של נשק חי באירוע של הפרת סדר אשר אין מופעלת בו אש חיה על ידי הצד שכנגד, נדרשות הנחיות קפדניות, בטרם הפעילות ובמהלכה, כדי להבטיח כי הפעלת אש חיה כזו תיעשה במקרה של צורך אמיתי ומוחשי בלבד, אשר אינו מאפשר לשוטר כל חלופה מעשית אחרת. הדברים אמורים במיוחד לנוכח ההסלמה שחלה במהלך אירוע זה. ניצב משנה ולדמן לא פעל כמצופה ממפקד כוח, כדי לתת הנחיות כנדרש ולמזער סיכון זה.

 

142.   זאת ועוד. על פי ההוראות שהיו בתוקף בעת האירוע, לא היתה הצדקה להורות על שימוש בירי של גלילוני גומי באירוע זה. על פי אמדני המרחקים שפורטו לעיל ומדידתם, יתכן שהמרחק בין השוטרים לבין התושבים היה מתאים, פחות או יותר, לשימוש בירי של גלילוני גומי. ברם, בנסיבות העניין, לא התקיימה הדרישה בהנחיות בדבר קיום סכנת חיים לצורך שימוש בירי גומי.

 

          ביסוד מסקנה זו מצויים נתוני הזירה. מן העדויות עולה, כי המתגודדים בשכונה המזרחית היו מרוחקים מרחק של לפחות 30-40 מטרים מן השוטרים. כוח המשטרה ניצב בנקודה גבוהה יחסית למתפרעים, דבר שהקשה עוד יותר על פגיעה בשוטרים. השוטרים עמדו מאחורי מחסה והיו ברובם מוגנים באמצעות קסדות. קשה עד מאוד לקבוע, כי במצב זה היתה הצדקה לעשות שימוש בגלילוני גומי, אשר מטווח מסוים יש להם פוטנציאל לפגיעה קשה, ואף קטלנית.

 

          על כך שלא היתה סכנת חיים באירוע זה ניתן ללמוד גם מתוך ראיית עובדות האירוע כמכלול. המדובר באירוע אליו הוזנקו, והגיעו, תוך זמן קצר כמאתיים שוטרים. באזור נצרת עילית לא היו אירועים משמעותיים באותו זמן, ולא הוקצה לו כוח משמעותי. שוטרים רבים שירתו במשימות של אבטחה או שימשו ככוח עתודה. אל מול ההמון בשכונה מזרחית ניצבו, לכל היותר, כ-20 שוטרים, פחות מ-10% מסך כל השוטרים באזור צומת הקניון באותו לילה. אילו סבר מפקד המרחב, כי קיימת סכנה אמיתית, בכוח או בפועל, לשוטרים במקום, יש לצפות כי היה מתגבר את הכוח העומד מול המתפרעים - זאת, הן לצרכי הרתעה והן לצרכי התמודדות. פעולה כזו לא נעשתה. זאת ועוד. אין המדובר באירוע שהסכנה הנטענת לגביו התפתחה כהרף עין, באופן שלא איפשר הזרמת כוחות נוספים לאזור העימות. גם על רקע זה קשה עד מאוד לקבוע כממצא, כי היתה באירוע זה הצדקה לעשות שימוש באמצעים בעלי פוטנציאל קטלני. אכן, בחינת מכלול נסיבות האירוע מלמדת, כי השימוש בגלילוני גומי באירוע זה תאם את התפיסה, אשר הנחתה את כוחות המשטרה באותה תקופה, לפיה מתבצע שימוש בגלילוני גומי כאמצעי עיקרי להתמודדות עם הפרות סדר חמורות. ברור שבמקרה זה לא ניתנה ההוראה לעשות שימוש באמצעים בחופזה ועל אתר. עם זאת נראה, כי השימוש בגלילוני גומי באירוע זה לא נבע מסיכון חיים אמיתי לכוח, אלא בא כתגובה על פגיעתן של אבנים אחדות בחלק מן השוטרים, ובכלל זה במפקד המרחב, אשר לא היו ממוגנים כהלכה.

 

          התוצאה היא, כי מתן הפקודה לעשות שימוש בגלילוני גומי, בנסיבות העניין, לא עלה בקנה אחד עם ההוראות הנוגעות לעניין, וגם בעניין זה יש מקום לביקורת.

 

143.   בפני עצמה קשורה פרשה בבדיקת אירוע הקניון וחקירתו. בנושא זה הוזהר ניצב משנה ולדמן על כך, כי לאחר האירוע נמנע מעריכת תחקיר מסודר של האירוע, בניגוד להוראות ולנהלים המחייבים במשטרה ובניגוד למתחייב בנסיבות העניין. עוד נטען, כי בהמשך לכך, ליווה ולדמן באופן צמוד את חקירת האירוע שהתרחש בצומת הקניון ביום 8.10.00, ואף הנחה את החוקרים, הכפופים לו פיקודית, תוך ניגוד עניינים אישי, ניגוד שנבע מהיותו מעורב אישית באירוע האמור כמפקד כוחות המשטרה במקום, כפי שעמדנו על כך לעיל.

 

          אין מחלוקת, כי ולדמן לא ביצע תחקיר ולא הורה על ביצוע תחקיר בעקבות אירוע זה. כבר בליל האירוע, בשלב מוקדם יותר, היה ידוע על הרוג אחד. במהלך הלילה, לאחר האירוע, נודע על הרוג נוסף. חרף זאת, לא קיימה המשטרה כל תחקיר. ניצב משנה ולדמן הסביר החלטה זו בכך, שנכח במקום בזמן הירי וסבר, כי בוצע ירי של גלילוני גומי בלבד, ולא היה ער לכך שבוצע ירי אש חיה. לדבריו, "למעשה לא ביצעתי בדיקה לגבי ירי חי לאורך קו הירי, כי היה לי ברור שלא ירו, כי הייתי במקום, מכיוון שהנחיתי לאיפוק, מכיוון שההנחיות אמרו שאסור להשתמש בירי חי, היה לי ברור שלא היה שימוש בירי חי מקו הירי"^[206].

 

          עדות זו אינה פוטרת מן החובה לקיים בחינה מעמיקה של נסיבות אירוע, שבו נפגעו קשה אזרחים. היא מעידה על ניצב משנה ולדמן, כי יצא מהנחה מוקדמת, בלא בדיקה, לגבי מה שהתרחש באירוע זה. אלא שהנחות אינן יכולות להיות תחליף לבדיקה. גוף שאינו מתחקר את עצמו ואינו בודק אם הנחותיו בדבר תקינות פעולתו הן אמנם נכונות, אינו יכול לגלות תקלות בפעולתו, וממילא אינו יכול למנוע תקלות כאלה בעתיד.

 

144.   אירוע הקניון נחקר על ידי צוות חקירה מיוחד (להלן: צח"מ) של מרחב עמקים. ההחלטה על הפקדת העניין בידי המשטרה ובידי צוות של המרחב אשר טיפל באירוע, התקבלה על דעת מפכ"ל המשטרה, במצב שבו היתה, על פי הטענה, אי בהירות באשר לשאלה אם היתה המשטרה מעורבת באחריות למותם של האזרחים באירועים הנדונים.

 

          חקירת אירועים בהם נפגעים אנשים כתוצאה מפעילות המשטרה מופקדת בידי המחלקה לחקירות שוטרים, ובידיה בלבד^[207]. לא היה כל יסוד, בעת שמונה צוות החקירה, לשלול את האפשרות כי ההרוגים באירועי אותו ערב נפגעו כתוצאה מפעילות המשטרה. לא נערכה, עובר למינוי הצח"מ, גם כל בדיקה על ידי מי מגורמי המרחב, אשר היה בכוחה לשלול אפשרות זו. במצב זה, לא היה יסוד מספיק לעמדה שהציג מפקד המרחב למפכ"ל ולפיה אין זה סביר, כי המשטרה אחראית למותם של האזרחים, שכן לא נורתה אש חיה על ידי השוטרים באירוע זה.

 

          זאת ועוד. כבר בשלביה המוקדמים של החקירה, עלה מאחת העדויות חשש ממשי כי הפגיעות באירוע זה נגרמו כתוצאה מירי המשטרה. היה זה ביום 11.10.00, יומיים לאחר תחילת החקירה. בשלב זה, לכל המאוחר, התחייבה עצירת החקירה על ידי הצח"מ והעברת התיק להמשך החקירה במחלקה לחקירת שוטרים.

 

          ברם, גם בשלב האמור לא הוחלט על העברת העניין למחלקה לחקירות שוטרים^[208]. הגרסה, כאילו התפתחות זו הועלתה בפני המחלקה לחקירת שוטרים אשר הורתה כי החקירה תמשיך להתנהל על ידי הצח"מ, לא תועדה בזמן אמת בתרשומת, כפי שנעשה בדרך כלל, ואף נשללה קטיגורית בעדותה של ניצב משנה ורדה שחם, המשנה דאז למנהל המחלקה לחקירת שוטרים. יוצא, כי גם בשלב זה המשיך צוות חקירה של מרחב עמקים את חקירת האירוע. הצוות מסר דיווחים שוטפים על מהלך החקירה לקצינת החקירות המרחבית. זו דיווחה בתורה באופן שוטף למפקד המרחב, אשר אף יעץ בשלבים שונים של החקירה^[209].

 

          המצב, שבו מפקד המרחב מעורב באירוע בו נהרגו אזרחים, ובה בעת אותו אירוע נחקר במרחב שתחת פיקודו, ולא עוד אלא שהוא עצמו מעורב בהליכי החקירה, הוא מצב פסול ובלתי ראוי על פי כל קנה מידה. אכן, בעצם מינויו של צוות חקירה מרחבי נוצר מצב של ניגוד עניינים טבוע, הנובע מכך שצוות החקירה כפוף במישרין לדרג שאותו עליו לחקור. מעורבותו של מפקד המרחב בחקירה וקבלת דיווחים שוטפים על מהלכיה העצימו עוד יותר את ניגוד העניינים, והפכו אותו לחמור ולעמוק. למרבה הצער, לא ניתן להשתחרר מן הרושם, כי ניגוד העניינים אף הביא, בפועל, למחדלי חקירה רבים, אשר לא ניתן להם כל הסבר, בוודאי לא הסבר אשר יש בו כדי להניח את הדעת. כך, תרמילים שנמצאו בזירת האירוע לא נשלחו לבדיקת מז"פ (המחלקה לזיהוי פלילי), וזאת על יסוד הנחה, אשר לא נמצא לה בסיס, כי מדובר בתרמילים המשמשים לירי של גלילוני גומי. בפועל, היה אחד התרמילים תרמיל של תחמושת חיה, והדבר אף נראה בנקל על פני התרמיל, בלא בדיקה מיוחדת. בדומה, לא נעשה ניסיון ממשי לאסוף ממצאים מן הזירה, בתוך השכונה המזרחית, בסמוך למועד האירוע. זאת ועוד, עדים רבים שהשתתפו באירוע זה לא נחקרו, ובראשם מפקד המרחב עצמו. בניגוד לנוהל המקובל, ובלא הסבר ממשי, נעשה ניסיון מאוחר לאתר את בגדי הנפגעים, רק לאחר שפרופ' היס, מן המכון לרפואה משפטית, הודיע במפורש, כי בהיעדר הבגדים לא ניתן לקבוע נתונים חיוניים, כמו זווית הפגיעה והמרחק מן הנפגעים. נכון להיום - הבגדים לא אותרו.

 

          בראיית תיק החקירה כמכלול בולטת בו בבירור התפישה שהנחתה את צוות החקירה והיא, כי הנפגעים נפגעו לפני השעה 21:00 בקירוב, היא השעה בה הגיע מפקד המרחב לזירה. חקירת המשטרה גם לא בדקה את זהות השוטרים שעמדו אל מול התושבים בליל האירוע, לא נבדק באילו כלי נשק היו מצוידים ולא נעשה ניסיון לברר מהי גרסתם. החקירה לא בחנה באופן ממשי את העובדות הנוגעות לפעילות כוח המשטרה בשלבים שלאחר הגעת מפקד המרחב למקום. כחלק מהתפישה האמורה, לא טרח צוות החקירה המיוחד לחקור את מפקד המרחב. לא מיותר לציין, כי גם למפקד המרחב לא היה הסבר למחדל יסודי זה. לתפישה האמורה לא היה כל יסוד. אפילו מן העדויות שהיו בתיק החקירה המשטרתי קל להיווכח, כי למצער מרבית הנפגעים מאש חיה, ובהם ההרוג ויסאם יזבכּ, נפגעו בשלב בו מפקד המרחב נכח בזירה. אל נכון, היתה התפישה האמורה מבוססת על הנחה, אותה הוביל מפקד המרחב (הגם שלא נחקר עליה על ידי צוות החקירה שמונה), לפיה כוח המשטרה לא ירה אש חיה באירוע זה. התוצאה היא, כי, למעשה, האחריות האפשרית של כוחות המשטרה לתוצאות החמורות של אירוע זה לא נבחנה לעומקה, לא במסגרת תחקיר ולא במסגרת חקירה פלילית, והכל בשל כשל תפישתי אשר ניצב משנה ולדמן היה אחראי עיקרי לקיומו.

 

          בשל כך היה ערכה של חקירת המשטרה שהתקיימה מועט, אם לא אפסי. במצב שנוצר, קיים עתה קושי להגיע לחקר האמת כולה. אמנם יש ממש בטענה שהועלתה על ידי גורמי משטרה, לפיה תוצאה זו נובעת בחלקה מחוסר שיתוף הפעולה מצד האוכלוסייה המקומית בנצרת עם המשטרה. אולם היא נובעת, במידה שאינה מבוטלת, גם מן התקלות המפורטות לעיל בניהול החקירה. למר ולדמן אחריות ישירה לתוצאות אלה. אכן, לא מפקד המרחב החליט על הקמת צוות החקירה המיוחד, כי אם מפכ"ל המשטרה. ברם, ההחלטה התקבלה על יסוד דיווחי מפקד המרחב למפכ"ל. אחריות מפקד המרחב מתבטאת גם בהימנעות מהעברת העניין למחלקה לחקירת שוטרים אף בשלב מאוחר יותר, בו הוברר, כי קיימת טענה בדבר אחריות של אנשי משטרה לפגיעה באזרחים באירוע זה. בשל כך, נושא מפקד המרחב באחריות ליצירת המצב הבלתי תקין של ניגוד העניינים שבו נוהלה החקירה, כמתואר לעיל.

פרק ז' -

כּפר כּנא צומת בית רימון - 3.10.00

 

145.          בגזרת כפר כנא היו ביום ה-3.10.00 כ-80 שוטרים, בערך מחציתם אנשי יחידות יס"מ (עמקים ויהודה ושומרון). על הכוחות פיקד באותו יום סגן ניצב יעקב זיגדון, מפקד תחנת טבריה של המשטרה. במהלך היום התרחשו עימותים על פי הדפוס המוכר, בו מתפרעים משליכים אבנים וחפצים שונים לעבר השוטרים, ובתגובה עושים השוטרים שימוש באמצעים לפיזור המון, כדי להדוף את המתקפה. לא נפרט את מהלך האירועים באותו יום, אשר לא היה בו דבר יוצא דופן, ונתמקד באירוע מיוחד, אשר נטען כי במהלכו נפגעו שניים מירי של שוטרים. על פי הטענה, אחד מתושבי המקום, המנוח מוחמד ח'מאייסי, נפגע בברכו מירי של שוטרים. כתוצאה מסיבוך עקב הניתוח בברכו מצא למחרת את מותו. האחר שנפצע הוא מוחמד עלי טאהא.

 

146.   על פי גרסתם של בהג'ת ח'מאייסי, אחיו של המנוח, והעד מוחמד עלי טאהא (להלן: טאהא), בסביבות השעה 18:30-18:40 ישבו טאהא, המנוח וחברים נוספים על דשא בסמוך למבנה [ב] ^[210] שבצד הכביש שבין צומת בית רימון [א] לבין כפר כנא. היה זה לאחר פרק זמן בו לא היו עימותים עם שוטרים. לפתע נורו יריות על ידי שוטרים שהיו במרחק של כ-150 מטר מהמקום. יריות השוטרים פגעו האחת בברכו של המנוח והשנייה בקרסולו של מוחמד עלי טאהא. אחיו של טאהא, אמיר, אישר גם הוא, כללית, את הגרסה בדבר ירי השוטרים. שני הפצועים נלקחו למרפאת אל-זהרא בכפר כנא, שם קיבלו טיפול ראשוני. לאחר מכן הועברו לבית החולים האיטלקי בנצרת.

 

          ח'מאייסי סבל משבר בפיקת הברך. הוא נותח בבית החולים ובוצע תיקון של השבר בהרדמה כללית. לאחר הניתוח, בהיותו בחדר ההתאוששות, החל הפצוע להקיא ונמדדה ירידה רצינית ברמת החמצון בדמו. למחרת בבוקר הועבר הפצוע לבית החולים "העמק" בעפולה ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי, עם אבחנה של דלקת ריאות כתוצאה משאיפת תוכן קיבה ותסמונת של כשל נשימתי. בבית החולים הוא טופל בתרופות ובהנשמה מבוקרת. בזמן שחובר למכונת לב-ריאה, הופיע דום לב. בתאריך 4.10.00 שעה 20:00 נקבע מותו, ולמחרת היום הוא הובא לקבורה.

 

          פציעתו של מוחמד עלי טאהא היתה קלה יותר, והפצע בקרסולו הימני נתפר בהרדמה מקומית.

 

          לטענת כל מפקדי המשטרה במקום - סגן ניצב זיגדון, רב פקד שמעון בן שבו, ראש משרד הסיור בתחנת טבריה, ורפי כהן, מפקד צוות ביס"מ עמקים - הגרסה המתוארת, בדבר ירי של אש חיה מצד אנשי המשטרה, אינה נכונה. מעדויות אלה עולה, כי אנשי המשטרה עזבו כולם את המקום בערך בשעה 18:30, וכשירדו לצומת בית רימון לא נותרו שוטרים במקום. על כן, אין זה סביר, לטענתם, כי שוטרים אחדים נותרו לבד מאחור וביצעו ירי, כפי שטענו העדים מקרב התושבים המקומיים. גם אין זה סביר, שלאחר שהאזור נרגע, יחליטו שוטרים לפתע לירות ירי באש חיה ללא פקודה. מפקדי המשטרה מוסיפים, כי אם היה ירי כלשהו הם בוודאי היו שומעים אותו על רקע השקט ששרר אותה שעה והיו מבררים את פשר הירי. השלושה שוללים איפוא, מכל וכול, את הטענה בדבר ירי בשני תושבי הכפר.

 

147.          לטענות אלה של מפקדי המשטרה מצטרפת העובדה שבין עדויות שלושת העדים מבני כפר כנא ואף בגרסאות של כל אחד מהעדים נתגלו סתירות מהותיות. זאת ועוד. על פי הרישומים הראשונים הנוגעים לפצועים בבואם לבית חולים ספק רב אם ירי הוא שגרם לפציעת השניים.

 

          בתעודה מיום 3.10.00 בשעה 19:30, עליה חתום ד"ר ג'וזיף דיבּ^[211], המתייחסת לעד מוחמד עלי טאהא, נרשם במשבצת ה"אבחנות": "stub wound rt. Ankle", דהיינו פצע דקירה של קרסול ימין (נכתב כנראה stub במקום stab). בחלקו העליון של הטופס הוקפה בעיגול המילה "תקיפה". בגוף התעודה נרשם, בין היתר: "החולה הופנה ברכב פרטי לחדר מיון עקב חבלה בקרסול ימין. בבדיקה: חתך/פצע עמוק בקרסול ימין. אין הגבלה, דופק צבע שמור. צילום קרסול וכף רגל ימין אין לראות שבר. בהרדמה מקומית בוצעה תפירה" (ההדגשות שלנו). העד שוחרר מבית החולים באותו יום והוזמן לביקורת שבוע לאחר מכן. בתאריך 6.10.00, ביום בו הוחלפה חבישת הפצע, רשם רופא אחר, ד"ר פאר אמין, באבחנות: "gunshot wound rt. Ankle". הרופא שהחליף את התחבושת ראה רק פצע "נקי יבש", ואין לשלול שרשם את מה שאמר לו הפצוע, שתיאר את פציעתו כפצע ירייה, בשונה מהגרסה הראשונה שנמסרה. טאהא העיד בפני הוועדה, כי פציעתו נגרמה כתוצאה מירי, באותו אירוע עצמו בו נפגע המנוח ח'מאייסי. אופי הפציעה של טאהא ותיאורה במסמכים הרפואיים הקרובים לזמן אמת אינו עולה בקנה אחד עם הגרסה שהושמעה מאוחר יותר. על כן יש בנתונים אלה כדי להטיל ספק במהימנות הגרסה שהושמעה בפנינו. הואיל וטאהא קשר בין פציעתו לבין פציעת המנוח ח'מאייסי, קושי ראייתי זה משליך מניה וביה גם על משקלה של עדותו באשר לנסיבות פציעתו של המנוח.

 

          גם התעודה הרפואית המתייחסת למנוח מוחמד ח'מאייסי, שמצא את מותו למחרת היום, מעוררת סימני שאלה. בתעודה רפואית החתומה על ידי ד"ר ג'וזיף דיבּ, מיום 3.10.00 בשעה 19:29^[212], נרשם: "התקבל דרך חדר מיון עקב חבלה בקרסול ימין ... ברך ימין נראה פצע חדירה ופצע יציאה, הגבלה חלקית בתנועות" (הדגשה שלנו). למטה נרשם: "stab wound rt. knee". שוב: פצע דקירה.

 

          ברם, בניגוד למצב בעניינו של טאהא, אין הראיות הרפואיות הקרובות לזמן אמת מצביעות בבירור על כך שהפגיעה נגרמה אמנם כתוצאה מדקירה. בתעודות הרפואיות שנרשמו לאחר שהפצוע עבר את הניתוח, נרשם שהפצוע התקבל לבית החולים בשל "פצע ירי בברך רגל ימין כמספר דקות טרם קבלתו. הוכנס לחדר ניתוח עקב שבר פתוח מרוסק של הפיקה" (הדגשה שלנו). הפצוע הובהל לחדר ניתוח, שם בוצע תיקון השבר בהרדמה כללית. אין ידוע על סמך מה רשם הרופא החתום על התעודה "פצע ירי". אין לשלול שהדברים נרשמו על סמך שינוי בגרסת התלונה, ולא על סמך הבדיקה הגופנית שאותה ביצע ד"ר דיבּ. עם זאת, תיאור הפציעה, לרבות ברישום מיום 2.10.00 שעה 19:29, עולה בקנה אחד עם הטענה כי מדובר בפצע ירי, ומבחינה חשובה זו, שונה עניינו של המנוח ח'מאייסי מזה של טאהא.

 

          לנוכח אי הבהירות בדבר סיבת פציעתם של כל אחד מן השניים, ביקשו אוספי החומר מטעם הוועדה לברר מה נרשם מפי השניים במרפאת "אל-זהרא" שבכפר כנא, אליה הובאו השניים תחילה, שם קיבלו טיפול ראשוני. התשובה שנתקבלה היא, שנמצאו במרפאה רק שלוש תעודות רפואיות. שתיים מיום 1.10.00 והשלישית מיום 5.10.00. לא נמצא במקום תיעוד כלשהו לגבי טיפול רפואי שניתן למנוח מוחמד ח'מאייסי ולמוחמד עלי טאהא.

 

          במאמר מוסגר נעיר, כי לידי אנשי המשטרה הגיע מידע כאילו המנוח ח'מאייסי נפגע עקב קטטה בכפר. מקורותיו של מידע זה אינם ידועים ולא נבדקו, ועל כן אין, לדעתנו, לייחס לו משקל של ממש.

 

          סיכומם של דברים בנושא זה הוא, שאין תשתית ראיתית מספקת, המאפשרת לקבוע, כי ירי של שוטרים הוא שגרם לפציעת השניים. עם זאת, על פי הראיות שבפנינו ומכלול הנסיבות לא ניתן לשלול את הדבר. מטעם זה התייחסנו בדין וחשבון זה למנוח מוחמד ח'מאייסי כאל אחד מן ההרוגים של אירועי אוקטובר.

 

          הואיל ובאחד משני המקרים בהם דנו לעיל, נגרם סיבוך עקב הירי הנטען ובעקבותיו מותו של אדם, ראוי שהמחלקה לחקירת שוטרים תבדוק, אם טרם נעשה כן, שמא ניתן להעמיק את החקירה כדי לגלות את העובדות לאשורן.

פרק ח' -

כפר מנדא - 3.10.00

 

148.   כפר מנדא שוכן בצמוד לכביש 784 (להלן: הכביש הראשי), בין צומת המוביל לבין צומת מורשת. בתי הכפר נמצאים משני צידי הכביש. כן משתרעים משני צידי הכביש שטחים חקלאיים מעובדים, כרמי זיתים וגידולי שדה, השייכים לתושבי כפר מנדא. מכביש 784 קיימות שלוש כניסות לחלקו המזרחי של כפר מנדא. הכניסה הדרומית ביותר היא הכניסה הראשית (להלן: הכניסה הראשית) [ב] ^[213]. כניסה זו היא בצומת של כביש 784 והכביש הראשי של הכפר. 250 מטרים צפונית לכניסה הראשית נמצאת הכניסה המשנית לכפר (להלן: הכניסה המשנית) [ג], וכ-380 מטרים צפונית לה, בעיקול שבכביש 784, נמצאת הכניסה הצפונית [ד]. 410 מטרים מערבה לכניסה זו, בהמשך הכביש, נמצאת תחנת הדלק "אור חן" ("רה סול" בתקופת האירועים) [א].

 

149.   בימים 1.10.00 ו-2.10.00 אירעו בכפר מנדא התנגשויות קשות בין תושבים מקומיים לבין כוחות משטרה, אשר הוזעקו למקום כדי לשמור על הסדר ולמנוע חסימת כבישים ופגיעה באזרחים תמימים. תיארנו אירועים אלה בשער השני של הדין וחשבון, העוסק במהלכם הכרונולוגי של אירועי אוקטובר^[214].

 

          ביום 3.10.00 הסתמנה רגיעה משמעותית באירועים בכלל המגזר הערבי. היה זה יום בו התקיימה בירושלים פגישה בין נציגי ציבור מהמגזר הערבי לבין ראש הממשלה. בפגישה השתתף גם מר זידאן, ראש המועצה המקומית כפר מנדא. חרף מגמה כללית זו, היו האירועים בכפר מנדא, ובעיקר תוצאותיהם, קשים ביום זה יותר מאשר ביומיים שקדמו לו.

 

150.          בעקבות אירועי 1.10.00 ו-2.10.00, הוקצה ביום 3.10.00 כוח יס"מ לכיש, בפיקודו של רב פקד דוד אנקונינה, לשמירה על כביש 784 בין צומת מורשת לבין צומת המוביל. משעות הבוקר סרקו ניידות של יס"מ לכיש את קטע הכביש האמור, במטרה לשמור אותו פתוח לתנועה. כוח מיחידת רותם של משמר הגבול סייר אותו זמן בכביש 781 בין צומת מורשת לבין אעבלין. במהלך הבוקר התקבלו הודעות מאזרחים, כי מיידים עליהם אבנים בכניסה הראשית לכפר מנדא [ב]. בד בבד הועבר לכוחות בשטח מידע על התגודדות צעירים בכניסה לכפר מנדא. בעקבות זאת הגיעו השוטרים לכניסה לכפר מנדא, שם פגשו את קצין הביטחון של המועצה המקומית, עלי טאהא. טאהא הודיע לשוטרים שהמצב נתון בשליטה ושהוא ירגיע את הצעירים. הוא הצליח בכך והשוטרים עזבו את המקום. תקריות נוספות של זריקת אבנים אירעו מספר פעמים במהלך היום, ובכל פעם הצליחו אנשי ציבור מקומיים להרגיע את מפרי הסדר.

 

          בשעות אחר הצהריים, בעקבות אירוע נוסף של הפרות סדר ויידויי אבנים בכניסה הראשית [ב], הזעיק הצוות המסייר את כל כוח היס"מ. השוטרים הגיעו למקום ואז החלו להתגודד צעירים נוספים ויידו בהם אבנים. מספר אישי ציבור ניגשו אל רב פקד אנקונינה ואמרו לו שהם ירגיעו את הצעירים, אך הפעם לא הצליחו לעשות כן והפרת הסדר נמשכה. השוטרים התמקמו בכביש הראשי המוביל מהכניסה הראשית לתוך כפר מנדא, מערבית למרכז קניות בשם "קסטל" [ה]. בקטע הכביש שבין הכניסה המזרחית של מרכז הקניות לבין תחנת הדלק "סונול" [ו], הונחו מיכלי אשפה, אשר נגררו למקום בידי צעירים מקומיים. הצעירים הסתתרו מאחורי פחי האשפה ותקפו את השוטרים ביידוי אבנים, תוך שימוש בקלע דוד. השוטרים הגיבו בירי של גלילוני גומי לעבר המתפרעים. לכוח המשטרתי היתה כמות קטנה של תחמושת לפיזור המון. הבעיה של היעדר כמות מספקת של אמצעים לפיזור המון הועלתה עוד בבוקר אותו יום בפני מפקד הגזרה, סגן ניצב ירון מאיר, שלא יכול היה לסייע כיוון שלטענתו לא היה לו מלאי תחמושת.

 

          במקביל להתנגשות באזור הכניסה הראשית, התפתחו אירועים דומים באזור הכניסה המשנית [ג]. גם שם גררו מתפרעים עגלת אשפה לתוך הכביש, הסתתרו מאחוריה והשליכו אבנים לכיוון השוטרים. השוטרים הגיבו שוב בשימוש באמצעים לפיזור המון, גז מדמיע וגלילוני גומי, כדי לפזר את מפרי הסדר. עם תחילת ההסלמה באירועים, הודיע רב פקד אנקונינה על כך ליחידת רותם שהיתה באזור והורה לה להיות בכוננות. כשעה לאחר מכן הזעיק אנקונינה את היחידה כדי שזו תסייע להתמודד עם האירועים בצומת מנדא. שוטרי יחידת רותם הגיעו למקום בערך בשעה 16:00, והתמקמו הן בכניסה הראשית לכפר [ב] והן בכניסה המשנית [ג]. גם לאחר שהגיעו שוטרי יחידת רותם נמשכו האירועים במתכונת דומה. בשלב זה, הציתו המתפרעים בכניסה הראשית לכפר קוצים שהיו בשטח חקלאי מצפון למרכז הקניות "קסטל" [ה]. האש התפשטה צפונה ושרפה את הקוצים בשטח נרחב עד לכניסה המשנית לכפר.

 

151.          לקראת הערב, החלו מפרי הסדר, שעמדו על הכביש המוביל לתוך כפר מנדא, לאגף את השוטרים שעמדו בכניסה הראשית מצפון ומדרום [ב], וליידות אבנים לעברם ולעבר הכביש הראשי. המתפרעים החלו גם לירות זיקוקים לעבר השוטרים מאזור של ערימות חצץ מדרום לכניסה הראשית [ז]. השוטרים עשו שימוש בירי דליל של גז מדמיע ושל גלילוני גומי, עקב המחסור בתחמושת. בשלב מסוים הגיעו לכפר מנדא רב פקד גיא רייף ופקד עאוני עטאללה מתחנת משגב. השניים הגיעו לאזור הכניסה הראשית [ב], שם פגשו את עלי טאהא, קצין הביטחון של המועצה המקומית. במקום היה גם רב פקד אנקונינה. טאהא ביקש שכוח המשטרה ייסוג מן המקום ויאפשר לממלא מקום ראש המועצה, מר מוחמד קדח, שהיה בדרכו למקום, להרגיע את המצב. הוא אף קישר טלפונית בין רב פקד רייף לבין מר מוחמד זידאן, ראש המועצה המקומית. בהמשך לשיחה זו, הגיע לכניסה הראשית מר קדח. גם מר קדח בא בדברים עם רב פקד רייף. תוכנה של שיחה זו שנוי במחלוקת. מכל מקום, מפגש זה לא הצליח להרגיע את המצב והאירועים במקום נמשכו. בסמוך להידברות זו בוצעה "הסתערות" של שוטרים לעבר המתפרעים כדי להדפם. לפי עדויות שבאו בפנינו בוצע בשלב זה של ההידברות ירי של אש חיה באוויר על ידי רב פקד רייף.

 

152.   זמן מסוים לאחר ההידברות עם מר קדח עזב רב פקד רייף את המקום ונסע לאזור הכניסה המשנית לכפר מנדא [ג]. באתר זה הופלו עמודי תאורה והכביש נחסם לחלוטין. על פי חלק מהעדויות, נסע רייף לכיוון חסימת הכביש וגם שם ביצע ירי של כדורים חיים באוויר. רייף הכחיש את הטענה, שלפיה ירה בכניסה המשנית. לדבריו, הוא ניסה ליצור קשר עם שוטרים של אגף התנועה בתחנת "אור חן" [א] אך לא הצליח וגם לא יכול היה להגיע אליהם עקב חסימת הכביש. בכניסה המשנית [ג] נפגש רייף עם עלי זידאן, מנהל אגף חינוך, תרבות וספורט במועצה המקומית כפר מנדא. זידאן דיווח לו, כי תושב מקומי נפגע בראשו מאש חיה. לאחר מכן נסע עלי זידאן לכניסה הראשית לכפר [ב], שם בא בדברים עם רב פקד אנקונינה, מפקד הכוחות שבמקום. זידאן העיד, כי לאחר ההידברות בינו לבין אנקונינה הוא פנה למפגינים והשיג את הסכמתם להתפזר, אם המשטרה מצידה תיסוג מהמקום. לטענתו, סירב רב פקד אנקונינה ואמר שעל המפגינים להיסוג קודם. בשלב זה הגיעה הידיעה על פטירתו של המנוח ראמז בושנאק, תושב המקום. זידאן הודיע על כך לאנקונינה ואף אמר לו שאם לא יסוג יהיה טבח, שכן מפרי הסדר יגיעו אליו. בסמוך לאחר מכן עזבו השוטרים את המקום.

 

153.   האם נפגע המנוח ראמז בושנאק מירי שבוצע בידי אנשי המשטרה באותו יום? בהקשר זה מייחסת הוועדה חשיבות רבה לאירוע של הסתערות שוטרים לעבר המתפרעים, זמן לא רב לאחר שיחתו של גיא רייף עם מוחמד קדח. חשיבותה של הסתערות זו היא בכך שאירעה בערך בזמן בו נפגע ראמז בושנאק. על פי חומר הראיות שבפנינו, ניתן לקבוע כי המנוח ראמז בושנאק נפגע זמן קצר אחרי ההידברות בין גיא רייף לבין מוחמד קדח, והיה זה לפני השיחה בין דוד אנקונינה לעלי זידאן, בה ידע זידאן לומר לאנקונינה כי יש הרוג במקום. הפגיעה במנוח ראמז בושנאק אירעה, אפוא, בקטע הזמן שבין שתי השיחות האמורות, כחצי שעה לערך. בפרק הזמן האמור התרחשה ההסתערות.

 

          לגרסת השוטרים, אין כל אפשרות שבושנאק נפגע במהלך ההסתערות. השוטרים העידו, כי ירו גלילוני גומי לעבר צעיר שירה אבנים לעברם בקלע והסתתר מאחורי עגלת הזבל שבאמצע הכביש, ומיד לאחר ירי זה הם הסתערו לכיוון מחסום פחי האשפה. לטענתם, נפל הצעיר עם הקלע ונגרר לאחור על ידי צעירים אחרים. במהלך ההסתערות, או בסמוך לה, נורה על ידי אחד השוטרים רימון גז, שפגע בפח האשפה והתגלגל חזרה לכיוון השוטרים, שנפגעו מהגז ונסוגו. שלושה מהשוטרים הגיעו לקו פחי האשפה ונשארו שם עד ששאר השוטרים נסוגו, ואז נסוגו אף הם. השוטרים לא הותקפו על ידי ההמון ולא עשו שימוש באמצעים לפיזור המון. לגרסתם, לא היה במהלך ההסתערות ירי של גלילוני גומי או של ירי אש חיה. ירי של גז מדמיע וגלילוני גומי נעשה רק לפני תחילת הריצה.

 

          לעומתם, גרסת צעירים מבני המקום היא, שבמהלך ההסתערות ביצעו השוטרים ירי של אש חיה לעברם. לטענתם, נפגעו במהלך ההסתערות שני צעירים מקומיים, נידאל עאלם ומחמוד חושאן, שעה שאלה נמצאו על הכביש המרכזי המוביל לכפר, בין שתי תחנות הדלק שמשני צידי כביש זה. לטענתם, בפרק זמן זה של ההסתערות נפגע גם המנוח בושנאק. שני אחיו של המנוח ראמז בושנאק - חלמי בושנאק וראפע בושנאק - וכן העד מג'די זידאן העידו, כי המנוח נפגע במהלך הסתערות זו, כששהה במתחם תחנת הדלק סונול במקום עליו הצביע האח חלמי. על פי עדותם, נפגע המנוח ראמז בושנאק שעה שהשוטרים ירו ירי מסיבי ממספר כלי נשק לעבר המתפרעים, ובשלב זה נפגעו גם עאלם וחושאן. עדויות אלה, בתשתיתן, אמינות בעינינו.

 

154.          המנוח ראמז בושנאק נפגע מקליע בראשו. הוא מת מפצעיו בבית החולים האיטלקי בנצרת בשעה 19:30. על פי חוות דעתו של פרופ' היס, לא ניתן לקבוע אם מדובר בקליע חי או בקליע גומי.

 

          ממכלול העובדות יוצא, שהמנוח ראמז בושנאק נורה בראשו בעת ששוטרים ירו לעבר מתפרעים. לא באה כל ראיה על ירי מצד אחרים באותו מקום ובאותו זמן. בנסיבות אלה סביר להניח, שירי מצד אחד השוטרים גרם למות המנוח ראמז בושנאק, אך אין ביכולתנו להצביע מיהו אותו שוטר. עניין זה, כמו עניינים אחרים שאותם כבר הזכרנו, מצדיק גם הוא חקירה יסודית על ידי המחלקה לחקירת שוטרים. נוכל להוסיף, שלא באה בפנינו כל טענה על פיה ממקום הימצאו בתחנת הדלק, היווה המנוח ראמז בושנאק לשוטרים סיכון, אשר הצדיק שימוש בנשק קטלני לגביו - אם ירי באש חיה ואם ירי של גלילוני גומי.

 

155.          במסגרת האזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה שנשלחה לגיא רייף, יש התייחסות לירי שירה גיא רייף בכפר מנדא ביום 3.10.00 בערב. העידו על כך עאוני עאטללה, אשר הגיע עם רייף למקום, והשוטרים דוד אנקונינה, דביר שיטרית, אורן צריקר ואחרים. על אף סתירות שנתגלו בין עדויות העדים, שוכנענו שגיא רייף ביצע ירי אש חיה כלפי מעלה מרובה שהיה עימו. הירי בוצע סמוך לשיחתו עם מוחמד קדח ולא היתה לו כל הצדקה בנסיבות המקרה, כפי שהעיד על כך רב פקד אנקונינה.

 

          אנו ממליצים, כי המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים תחקור את אירועי כפר מנדא ביום 3.10.00, ותחליט על יסוד הממצאים שתאסוף אם יש מקום לנקוט הליכים כנגד מי מן המעורבים באירועים אלה.

פרק ט' -

ג'סר אל-זרקא - 9.10.00

 

156.   בלילה של יום 7.10.00 קיפח אזרח ישראלי את חייו כתוצאה מזריקת אבן על כלי רכב בו נסע.

 

          בשעות הערב תקפו מספר צעירים יהודים קבוצה של נערים מהכפר ג'סר אל-זרקא בקניון "אורות" שליד אור עקיבא ובמרכז העיר. כתוצאה מן הקטטה שפרצה, פונו מספר מהנערים הערבים לטיפול בבית החולים. במקביל פשטה שמועה בכפרם, כי אחד מהם נהרג. הפצת השמועה גרמה להתאספותם של תושבים רבים בסביבות השעה 20:30 במרכז הכפר ולהפגנה במקום שכללה שריפת צמיגים וקרשים. בעקבות קריאת אחד התושבים, החלו צעירים רבים לפסוע לכיוון כביש החוף במטרה להשליך אבנים על כלי רכב חולפים. מהודעת ראש מועצת ג'סר אל-זרקא^[215] עולה, כי הוא מנע, יחד עם בני משפחתו, מהצעירים לפנות לכביש החוף, ומשהסתיימה ההפגנה הוא שב לביתו. עוד ציין ראש המועצה, כי הוא פנה גם למשטרה שתציב כוחות לאורך כביש החוף באזור הגשר ליד הכפר ובנקודת תורפה נוספת, כדי למנוע זריקת אבנים, אולם המשטרה הציבה ניידת בדרום הכפר בלבד, באזור הסמוך לקיסריה^[216]. מאוחר יותר יצאה קבוצה של נערים לכביש והשליכה אבנים לעבר כלי רכב שחלפו במקום, הן מהגשר העובר מעל הכביש והן ממקומות שונים לאורך הכביש. מספר מכוניות נפגעו מיידויי האבנים ונגרמו להן נזקים. בסביבות השעה 23:30 נפגע כלי הרכב בו נסע תושב ראשון לציון, בשם בכור ג'אן ז"ל. ברכב פגעו שתי אבנים שהושלכו לעברו. אחת האבנים חדרה דרך השמשה הקדמית ופגעה בחזהו של מר ג'אן. כתוצאה מן הפגיעה איבד מר בכור את הכרתו. הוא הובהל לבית חולים "הלל יפה" בחדרה ושם נקבע מותו^[217].

 

          על פי חוות דעתו של פרופ' היס^[218], האבן שפגעה בחזהו של המנוח שברה מספר צלעות ואת עצם החזה וגרמה לקרע בליבו, אשר הוביל למותו. יש לציין, כי בעקבות האירוע קיים ראש המועצה המקומית של ג'סר אל-זרקא מגעים אינטנסיביים עם גורמים שונים, וביניהם ראש המועצה של אור עקיבא, במטרה להרגיע את המצב ולהשיב את היחסים בין היישובים על כנם^[219].

 

157.   בקשר לאירוע בו נפגע המנוח בכור ג'אן, הוגשו מספר כתבי אישום נגד צעירים אשר הואשמו ביידוי אבנים וכן בהיותם שותפים לעבירה של יידוי אותן אבנים מהן נפגע המנוח. האשמות שיוחסו להם היו סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והריגה. הכרעת הדין היחידה שניתנה לפי שעה ושהובאה לידיעת הוועדה נוגעת לעניינו של אחד עאדל בן איבּראהים עמאש, אשר היה קטין בעת מעשה. בית המשפט קבע, שהוכח יידוי אבנים על ידו לכיוון כלי רכב חולפים, והוא הורשע בשל כך בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. הוא זוכה מעבירה של הריגת המנוח, מאחר שלא נמצאו ראיות הקושרות אותו ליידוי האבנים אשר פגעו במכונית בה נסע המנוח^[220].

פרק י' -

הפרות סדר במגזר היהודי

 

158.   זמן לא רב לאחר שהחלו אירועי אוקטובר הועלה בדיונים שונים חשש מפני תגובה אלימה של יהודים לאירועים החמורים, על רקע הקושי של כוחות הביטחון להתמודד עימם והפגיעה של האירועים בתחושת הביטחון האישי והסדר במדינה. היו שדיברו על סכנה של "מלחמת אזרחים". חשש זה לא התאמת. עם זאת, ביום שבת
ה-7.10.00 החלו במגזר היהודי אירועים של הפרות סדר ואירועים פליליים נגד ערבים, על רקע לאומני. האירועים החלו לאחר חטיפת שלושה חיילי צה"ל על ידי החיזבאללה ביום ה-7.10.00. מבין האירועים השונים בהם היו מעשי התפרעות של יהודים, נתייחס בפירוט לאירועים הבולטים, אשר לגביהם באו עדויות בפנינו.

 

159.          טבריה. בחודשים שקדמו לאירועי אוקטובר 2000, היתה בעיר טבריה מתיחות, ואף היו עימותים על רקע פעילותם של אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית לשיקום מסגדים בעיר^[221]. המהומות במגזר הערבי בתחילת אוקטובר גרמו לחסימות כבישים, אשר הקשו על תושבי טבריה את התנועה. בעיקר נכון הדבר לגבי כביש 77, המחבר את צומת המוביל לטבריה. כביש זה נסגר לפרקי זמן שאינם קצרים בקטעים שונים שבין צומת גולני לבין צומת המוביל. לא אחת נרגמו מכוניותיהם של אזרחים יהודים באבנים, כאשר עברו ליד מקומות יישוב ערביים. היתה לתושבי טבריה, לדברי ראש העירייה בני קרייתי, הרגשה של מצור^[222].

 

          היו שני אירועים נוספים שגרמו בתחילת אוקטובר למתיחות בקרב תושבים בטבריה. (א) ביום 5.10.00 אחר הצהריים, הותקף יגאל אבו, תושב טבריה, על ידי המון ערבי בצומת בית רימון הסמוך לכפר כנא. אבו נפצע ואושפז בבית חולים^[223];
(ב) ביום 7.10.00 נשרף קבר יוסף ונחטפו שלושה חיילי צה"ל בהר דב. אחד החטופים, עדי אביטן, הוא תושב טבריה.

 

          בעקבות התפתחויות אלה, התפתחו בטבריה התגודדויות מחאה והתפרעויות במוצאי שבת ה-7.10.00 ובמוצאי יום הכיפורים ה-9.10.00. זעמם של המתפרעים הופנה לעבר שלוש מטרות עיקריות: המסגדים שבעיר, עובדים ערבים העובדים בעיר ועסקים השייכים לערבים. הוא הופנה גם נגד השוטרים שביקשו להשליט סדר ולמנוע פגיעה שלא כדין באנשים וברכוש.

 

160.          במוצאי שבת 7.10.00 התקהלו בעיר כמאה איש, אשר הניפו שלטים בהם נכתב "ערבים החוצה". כמו כן הוצת צמיג ונגרמה הפרעה לתנועה. סמוך לשעה 22:00 גלשו המתקהלים למרכז העיר. על פי העדויות, הרוח החיה בשלב זה היו גורמים עברייניים מן העיר, אשר קראו במגפון לקהל שנאסף "למצוא ערבים, לפגוע בהם, לשרוף, להרוס". הקריאות כללו קריאות "מוות לערבים". מספר האנשים שהתגודדו ברחובות העיר הוערך באלפים, אף כי מרבית המתקהלים היו ככל הנראה צופים סקרנים שלא נטלו חלק פעיל באירועים.

 

          בתחילת האירועים באותו ערב היו בעיר כ-35 שוטרים. לאחר פרוץ האירועים גוייסו כוחות תגבור של תחנת טבריה ושל מרחב עמקים, ובסך הכל מנה כוח התגבור שמחוץ לתחנה למעלה מ-100 שוטרים.

 

          בשלב מסוים צעק מישהו: "מרביצים לערבים" והתחילה נהירה של קהל רב לעבר הטיילת של טבריה שלחוף הכינרת, כשהשוטרים רצים בעקבות הקהל. בטיילת רדפו כ-30 יהודים אחר צעיר ערבי, תפסו אותו והיכו אותו מכות נמרצות. השוטרים שביקשו להגן על הצעיר ספגו אף הם בעיטות, אגרופים ומכות אחרות. נמסר על שני מקרים נוספים בהם נתפסו ערבים והוכו על ידי יהודים, אך ניצלו על ידי המשטרה.

 

          חלק מן המתגודדים רץ לעבר מסגד אל-עומרי, הנמצא במרכז העיר. מסגד זה היה אחד המסגדים אשר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית פעל לשיקומו. חלק מן המתגודדים ניסה לפרוץ את דלת המסגד. אחדים הצליחו לטפס על קיר המסגד, לפרק אבנים ולהשליכן למטה, לקריאות עידוד של המתקהלים^[224]. נשמעו קריאות בנוסח: "תנו לנו לשבור, תנו לנו לשרוף, כמו ששרפו את קבר יוסף". מפקד תחנת טבריה, סגן ניצב זיגדון, הודיע למתקהלים באמצעות מגפון, שההתקהלות היא בלתי חוקית. ההמון הגיב בקריאות בוז ובהשלכת חפצים ובוץ על השוטרים. המתפרעים השליכו צמיג בוער לתוך המסגד הנטוש וניסו לחתוך את צינורות המים של רכב לכיבוי אש, שהגיע למקום במטרה למנוע את התפשטות האש. בפועל, כבתה האש מעצמה. השוטרים, עשרה במספר, ניסו להרחיק את המתקהלים משערי המסגד והוכו על ידי מתקהלים. בין המוכים היה גם מפקד התחנה, אשר דרגותיו נתלשו. בסופו של דבר, הצליחו השוטרים לפזר חלק מן ההמון מן המקום על ידי השלכת מספר רימוני גז מדמיע לתוך ההמון.

 

          בשלב מסוים נשמעו צעקות מן הקהל, כי במאפיית "עלית" שבטבריה יש ערבים. כוח משטרה שהגיע למקום ראה כ-150 אנשים צובאים על דלתות המאפייה ומנפצים את שמשותיה. השוטרים הצליחו לפזר את המתקהלים בעזרת אלות. לאחר מכן, המשיכו השוטרים לדלוק אחרי הקהל לכיוון מלון "רסטל", שם הזיקו המתפרעים לרכב שהיה בבעלות ערבי. משם פנו המתפרעים לטיילת טבריה, למסגד אל-בּחר (הים). המתפרעים עקרו אחד מחלונותיו של המסגד, זרקו פנימה צמיג בוער והצמידו צמיג בוער נוסף לקיר חיצוני של המסגד. השוטרים, שבאו למקום בעקבות המתפרעים, עשו שימוש ברימוני גז מדמיע כדי לפזר את המתפרעים. למסגד נגרם נזק קל.

 

          בחצות הלילה נמסר לפיקוד המחוז הצפוני, כי ההתפרעות היא רצינית וכי כוח המשטרה מתקשה להשתלט על המתרחש. קצין האג"מ המחוזי הורה להפנות למקום כוחות נוספים, וכעבור כשעה הכריז מפקד המחוז על מצב "נמר", שפירושו גיוס של כל שוטרי התחנות במחוז. סמוך לחצות הגיעו לטבריה מפקד המחוז ניצב רון, מפקד המרחב ניצב משנה משה ולדמן, וקצין האג"מ המרחבי סגן ניצב אלכס דן. הם פגשו את מפקד התחנה ואת הקצינים שפיקדו על הכוחות. עוד בטרם הגיעו, הנחה מפקד המחוז טלפונית את מפקד התחנה להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לפזר את ההמון. כוונתו היתה לשימוש הן בגז מדמיע והן בכדורי גומי. מפקד המחוז נאם באותה הזדמנות בפני השוטרים, ואמר להם, בין היתר, כי "המדינה בכאוס" וכי המשטרה אחראית להחזיר את השפיות לרחוב ולפזר את המתפרעים בכל הכוח שיש.

 

          למרות שלפי הנחיות מפקד המחוז היו כוחות המשטרה במקום רשאים לעשות שימוש גם בירי של גלילוני גומי, בפועל לא עשו השוטרים שימוש באמצעי זה. הסברו של מפקד התחנה לכך הוא, שהשוטרים היו מעורבים בקהל והעימותים עם המתפרעים נשאו אופי של עימות תוך מגע פנים אל פנים. במצב כזה לא ניתן היה לעשות שימוש בירי גלילוני גומי, הדורש טווח ביטחון מזערי של 40 מטרים^[225]. למקום הגיעו כוחות נוספים, אשר הוסיפו לפזר את המתפרעים ולבצע מעצרים עד השעה 03:00 בקירוב.

 

161.   ביום הכיפורים ה-9.10.00, בסביבות השעה 16:00, הגיעו למשטרה ידיעות מודיעיניות על כך שבשעות הערב צפויים להתרחש בעיר אירועים דומים לאלה שהיו יומיים קודם. המשטרה נערכה עם 30 משוטרי התחנה בטבריה, אליהם הצטרפו כוחות תגבור. כוחות המשטרה התפרסו באזור המסגדים ובצומת ראשית בעיר, הידועה כצומת בל"ל.

 

          במוצאי יום הכיפורים, בסמוך לשעה 21:00, החלו גורמים המוכרים למשטרה משכונות ג' וד' של טבריה לרדת במכוניות מצוידות ברמקולים לכיוון צומת בל"ל, במטרה לחסמה. עד מהרה התקבצו בצומת כאלפיים איש. מפקד התחנה זיגדון הכריז על ההתקהלות כבלתי חוקית. הדבר לא הביא לפיזורה. המתקהלים עשו דרכם לכיוון מסגד אל-עומרי. השוטרים בלמו אותם בגופם תוך השלכת רימוני גז לעברם. אחרי כן רצו ההמונים לכיוון חוף ה"לידו" בטבריה, כדי לחפש ערבים העובדים במקום. הם נעצרו על ידי רימוני גז שהשליכו לעברם השוטרים. כמו כן, נעשה שימוש ברימוני הלם לביצוע מעצרים. המתפרעים החלו להתנכל לבתי עסק בבעלות ערבית. הם הציתו תחנה לשטיפת מכוניות באזור התעשייה ושברו שמשה במלון "רסטל". המתפרעים מצאו פועל ערבי בחנות ירקות וביקשו לעשות בו שפטים, אך המשטרה מנעה זאת. הם הציתו עסק בשם "מרכז השיש" והציתו מוסך. בסופו של יום, סמוך לשעה 17:00, הציתו את תחנת הדלק בצומת גולני. במהלך המהומות, הושלך בקבוק תבערה לעבר ניידת של תחנת משטרת טבריה. הבקבוק התלקח על הכביש, אך לא נגרם נזק. כמו כן, יידו אזרחים אבנים על שוטרים ומספר שוטרים נפצעו. שניים מהם פונו לקבלת טיפול בבתי חולים.

 

          יצוין, שבאותו הערב הובא לטבריה מכת"ז בלווית שישה אנשים - מפעילים ומאבטחים. המשטרה הפעילה את המכת"ז לצורך פיזור ההתקהלות במרכז העיר. פעולת המכת"ז היתה אפקטיבית וגרמה לקהל להתפזר. גם ביום זה נרגעו הרוחות סמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר.

 

162.   גם באירועי יום זה לא נעשה שימוש בירי של גלילוני גומי על ידי השוטרים. פריד דגש, מפקד סמ"ג 6, שהיא יחידה מיוחדת של משמר הגבול, העיד כי ניתנה לו הנחיה בעת שהגיע עם כוח שוטרים ב-9.10.00 להשאיר את כלי הנשק הארוכים בכלי הרכב. כלי הנשק הארוכים מיועדים, כידוע, הן לירי של אש חיה והן לירי של גלילוני גומי. על פי דברי מפקד המחוז, שנזכרו לעיל, הוא לא ידע כנראה על ההנחיה. מפקד המרחב ולדמן העיד, שגם הוא לא ידע על הנחיה כזו. ההנחיה ניתנה על ידי מפקד התחנה ובוצעה בפועל.

 

          נתנו דעתנו לשאלה, אם אין ההנחיה מלמדת על יחס שאינו שווה לשתי האוכלוסיות, הערבית והיהודית. זאת - על רקע העובדה שלהפגנות ולהתפרעויות במגזר הערבי הגיעו השוטרים כשהם מצוידים בכלי נשק לירי גלילוני גומי, ואף עשו שימוש נרחב באמצעי זה. לא כך היה בהתפרעויות בטבריה. נשאלו על כך רבים מהנחקרים בפני הוועדה. ההסבר שקיבלנו לכך הוא, בעיקרו, שבעמדם מול מתפרעים ערבים, חשים השוטרים כי הם מהווים מטרה, ובמקרים רבים אף היוו מטרה, למעשי אלימות. במצב כזה הם חוששים יותר ומרגישים כי נשקפת להם סכנה. לעומת זאת, בהתפרעויות במגזר היהודי, חרף ספיגת אבנים, מכות, השפלות ואף בקבוק תבערה אחד שהושלך בטבריה, מאוחדים השוטרים בדעה כי הם עצמם לא היוו מטרה למתפרעים. התייחסות דומה שמענו גם מפי שוטרים, אשר נטלו חלק באירועים אחרים בהם התפרעו יהודים. עם זאת ראוי להעיר, שהיו אירועים בודדים שבהם הותקפו שוטרים בידי יהודים באופן שיצר סיכון ממשי לשלום השוטרים, ובכל זאת לא נעשה שימוש באמצעים אשר ננקטו במצבים דומים כשהתוקפים היו ערבים.

 

163.   מגדל העמק. במוצאי יום הכיפורים התגודדו כ-150 צעירים יהודים בצומת נהלל, הסמוכה למגדל העמק, כשמטרתם לעשות שפטים בכלי רכב של ערבים שיעברו במקום. הצעירים חסמו את נתיבי התנועה, קראו קריאות בנוסח "מוות לערבים", "לא נשתוק", יידו אבנים לעבר כלי רכב שסברו כי הם שייכים לערבים, וניפצו את שמשותיהם. על רקע זה, חסם כוח המשטרה שבמקום את הצומת לתנועה מכל צדדיו, בהוראת מפקד תחנת המשטרה במגדל העמק, רפ"ק יעקב ביטון, וזאת על מנת למנוע כניסת מכוניותיהם של ערבים לצומת. פעולת כוח המשטרה במקום גרמה לחלק מן הצעירים היהודים להיכנס לכלי רכבם ולעזוב את הצומת. הם עברו לצומת אחר, קרוב יותר ליפיע, ולצומת תל עדשים, אשר בדרך בין נצרת לבין עפולה, ושם המשיכו במעשיהם. כוח משטרה נסע בעקבותיהם, כדי להמשיך ולמנוע את מעשי ההתנכלות לערבים. במהלך ההתמודדות עם המתפרעים בכל שלושת הצמתים הנ"ל, לא נעשה שימוש בירי של גלילוני גומי אלא בגז מדמיע בלבד. זאת, אף שהושלכו אבנים לעבר השוטרים בצומת תל-עדשים. השוטרים עצרו חלק מן המשתתפים בהתפרעויות.

 

          העצורים הובאו לתחנת המשטרה במגדל העמק, וביישוב זה נמשכו האירועים. המתפרעים הגיעו למרכז העיר בצעקות "מוות לערבים". סמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר הגיעו לתחנת המשטרה כ-50 צעירים. אלה צבאו על התחנה וביקשו לשחרר את העצורים. המתפרעים השליכו אבנים לעבר השוטרים, ואחד השוטרים אף נפגע מלבנה בחזהו וניצל אך משום שלבש שכפ"ץ. במקרה זה ירו השוטרים גז מדמיע וכדורי גומי 37 מ"מ^[226] באמצעות רובה פדרל. לא נעשה שימוש בגלילוני גומי. עובדה זו נומקה בכך שהקהל היה במרחק של כ-30-40 מטר מן השוטרים, והטווח היה קצר מידי לשימוש בגלילוני גומי. כמו כן הוסבר, כי האירוע התרחש בשעות הלילה, והדבר הקשה על השימוש באמצעי זה. יוער, כי אין חולק שפגיעתם של כדורי ה-37 מ"מ קלה יותר מזו של גלילוני גומי. בהתערבותו של הרב גרוסמן, רב המקום, הוסכם שהעצורים ישוחררו לאחר שייחקרו, וכך קרה.

 

164.          עפולה. סמוך לשעה 21:00 במוצאי יום הכיפורים, החלו להגיע קריאות טלפוניות למוקד המשטרה בעפולה מאזרחים שנסעו על כביש 65, בדרך מעפולה לכיוון טבריה. הם דיווחו כי מכוניותיהם נרגמות באבנים באזור הצומת שבין עפולה עילית לבין גבעת המורה. כוח של כ-15 שוטרים, בפיקוד המפקד התורן פקד אבישי מועלם, יצא מן התחנה לכיוון הצומת, שם נחזו כ-150-200 איש עומדים במרכז הצומת. הצומת עצמה נחסמה לתנועה באבנים ובסלעים. האנשים אשר גדשו את הצומת קראו "מוות לערבים". השוטרים שהגיעו היו מצוידים ברובה פדרל אחד לירי גז מדמיע, ללא אמצעים נוספים.

 

          מפקד הכוח נטל מגפון והכריז על ההתקהלות כבלתי חוקית. הוא ביקש לפנות את הצומת ולאפשר לתנועה לזרום כסדרה. חלק מן המתקהלים נענה לכריזה ועלה על המדרכה. בינתיים הלכו והתקהלו אנשים נוספים, עד שמספרם הגיע לכ-700 איש. לאחר שהניסיונות לשכנע את המתקהלים להתפזר לא צלחו, החליט מפקד הכוח לסגור את ציר 65 לתנועה, ובמקביל ביקש ממרחב עמקים לשלוח אליו כוחות תגבור באופן מיידי. בקשה זו נבעה, בין השאר, מכך ששמע שצעירים שהיו במקום קוראים לעלות לנין, כפר ערבי הסמוך לעפולה. תוך מחצית השעה הגיעו למקום כוחות תגבור, אשר כללו שוטרים מיס"מ לכיש, מסמ"ג דרום ומפלוגת דקל של משמר הגבול. חלק מכוחות התגבור נשלח לתחנת דלק שבסמוך לכפר נין. אותה עת עשו דרכם כ-80-100 מתפרעים יהודים לכיוון נין, והגיעו עד כ-50 מטר מן הכפר. השוטרים מנעו את המשך התקדמותם והבריחו את אלה שהתקרבו לכפר נין.

 

          חלק אחר של התושבים המשיך לפעול בצומת סמוך לגבעת המורה. הם הציתו עצי דקל וצמיגים. גם שם הכריז מפקד כוחות המשטרה, פקד מועלם, על ההתקהלות כבלתי חוקית. השוטרים ניסו להדוף בידיהם את המתפרעים ולדחוק אותם לכיוון המדרכה. אחד השוטרים קיבל מאחד האזרחים מכת אגרוף בפרצופו. כשביקשו השוטרים לעצור את התוקף החלה התפרעות של ההמון, אשר ניסה לחלצו מידי השוטרים. ההתפרעות לוותה בזריקה מסיבית של מאות אבנים לעבר השוטרים^[227]. כמו כן, גולגלו סלעים אל הכביש. מפקד הכוח הורה לשוטרים להשתמש בגז מדמיע לפיזור ההמון, וכך נעשה. נעשה גם שימוש בירי תחמישים^[228]. בסופו של דבר, פוזרה ההתקהלות בתחבולה שנקט פקד מועלם: הוא הכריז באמצעות המגפון (קולן) שכל השוטרים מתבקשים לעלות על כלי רכבם ולצאת לכיוון נצרת לטיפול בהמון ערבים המתפרע בסמוך למטה המחוז. השוטרים אכן עזבו את השטח. המתקהלים היהודים הפסיקו את ההתפרעות ורובם התפזר.

 

          סמוך לשעה 2:30 של אותו לילה נעשו באזור התעשייה של עפולה מעשי ונדליזם אשר כוונו לעסקים שבבעלות ערבית. בין היתר, נזרק בקבוק תבערה לתוך מסעדה, אבנים הושלכו למסעדה אחרת, ובסך הכל ניזוקו תשעה בתי עסק, שלושה מהם בעקבות הצתה. כוח משטרה הגיע למקום ועצר חמישה צעירים שיידו אבנים. כשהגיעו השוטרים לתחנה בליווי העצירים, הם הבחינו בכ-50 איש שהתקהלו במקום שצעקו "מוות לערבים" וביקשו להשתלט על התחנה כדי לשחרר את העצורים. הושלכו אבנים לעבר השוטרים. הקצין התורן פנה אל המתקהלים באמצעות הקולן, והזהירם שאם לא ייתפנו מהמקום יתבצעו מעצרים נוספים. בעקבות זאת, בסביבות 4:00, התפזרו האנשים.

 

165.   עכו. ביום 8.10.00, ערב יום הכיפורים, סמוך לשעה 17:00, החלה התגודדות של יהודים בצומת שליד ה"הום סנטר" בעכו. במקום היו בין 500 ל-700 איש, שעמדו קבוצות-קבוצות. המתגודדים השליכו אבנים לעבר כלי רכב נוסעים. בשלב זה התייחסה המשטרה לכך כאל אירועים המתרחשים כל שנה בערב יום כיפור נגד כלי רכב המפרים את השבתון. שתי ניידות מתחנת עכו נשלחו לסייר לאורך הכביש. אחת מהן חסמה כניסת כלי רכב לאזור ההום סנטר. היא הפכה מטרה למיידי האבנים ושמשתה נסדקה. סמוך לשעה 22:00, נכנסו אנשים מההמון לאזור המסחרי של ה"סופר סנטר" והרסו את מסעדת מק'דונלדס. בין היתר, נשמעו מן הקהל צעקות "מוות לערבים". במהלך האירוע נהפכו על גגן שתי מכוניות חונות. המשטרה עצרה שמונה מתפרעים - ארבעה בגירים וארבעה קטינים. המעצרים בוצעו בשקט וללא הפעלת כוח. אחר כך ההמון התפזר.

 

          ביום ה-10.10.00 בין שעות הערב המוקדמות לבין השעות הקטנות של הלילה, בו-זמנית עם ההתפרעויות של תושבים ערבים בעיר העתיקה, התקבלו בתחנת עכו 11 תלונות על שבירת חלונות ראווה של עסקים המצוים בבעלות ערבית. אבנים ובקבוקים הושלכו לעבר חלונות הראווה וניפצו אותם. לפי מיקום החנויות בעיר עכו והסמיכות ביניהן, הסיקה המשטרה כי חוליות קטנות של עבריינים יהודים עברו ממקום למקום וגרמו לנזק המתואר^[229]. האחראים למעשים לא אותרו. יש לציין, כי המשטרה הציבה שלושה מחסומים בכניסות לעיר העתיקה ומנעה מקבוצות של יהודים להיכנס לתוכה כדי למנוע חיכוך בין האוכלוסיות.

 

166.   נצרת עילית. ביום 7.10.00, בסביבות השעה 20:50, החלו יהודים להתנכל לרכוש של ערבים, ובמיוחד לחנויות ולמשרדים. צעירים יהודים (תחילה כ-20-30 איש ולבסוף כ-100-120 איש^[230]) רצו מצומת לצומת בנצרת עילית, זרקו אבנים על חלונות ראווה של חנויות הידועות כשייכות לערבים, השליכו אבנים על כלי רכב וצעקו "מוות לערבים"^[231]. ראש העיריה, סגנו ושוטרי תחנת נצרת עילית, ניסו להרגיע את המתפרעים^[232] והמשטרה ביצעה מעצרים^[233]. תוך כדי ביצוע אחד המעצרים, הותקפו השוטרים על ידי עשרות מתפרעים, שבעטו בניידת אחת והשליכו אבן על האחרת^[234].

 

167.          האירועים בנצרת הוסברו לעתים - הגם שלא הוצדקו - בתחושה של מצור, אשר תושבי נצרת עילית חשו בימים הראשונים של חודש אוקטובר 2000. מן החומר שהוגש לוועדה עולה, כי בתקופה זו נחסמו לתנועה למשך פרקי זמן ארוכים הכבישים העיקריים המחברים את נצרת עילית ליישובים אחרים. כתוצאה מכך, במשך חלק גדול של ימים אלה התאפשרה היציאה מנצרת עילית רק לכיוון דרום, לכיוון עפולה^[235]. היו גם מי שטען, כי לאירועים בנצרת עילית תרם גילוי דעת של ראש עיריית נצרת עילית, אשר התפרסם במקומון "כל העמק והגליל" ביום 6.10.00^[236]. בגילוי הדעת סקר ראש העיריה את אירועי הימים של תחילת אוקטובר 2000. בין היתר, נכתב בו:

 

"בתום תפילת היום השני של ראש השנה החלו האירועים הקשים באזורנו … במהלך החג תושבי נצרת עילית היו עדים לסגירת כבישים, הפרות סדר והתפרעויות שקרו בסביבתנו, אך לא השפיעו על מהלך החיים התקינים בנצרת עילית, וזאת למרות ההגבלות שהיו לתושבינו לנוע בחופשיות באזור ובארצנו. עיריית נצרת עילית פעלה ועשתה כל מאמץ לשמור על איפוק ושקט ככל שניתן, אך מחד, ההפגנות האלימות של תושבי עין מאהל שיידו אבנים ואיימו בסגירת הצומת, ומאידך, התפרחחותם של נוער ערבי מכפרים שכנים שפגעו בתושבים, בבתים, ברכוש בהר יונה, מוכיחים שאין זה הדו-קיום והשכנות לה ייחלנו. אנו דוחים התנהגות זו מכל וכל. גם אנו יכולנו להגיב!! … נצרת עילית תפעיל את כל האמצעים הדרושים על מנת להעניק לתושביה את האמצעים והביטחון הדרושים, כל ההסתות נגדנו וההתפרעויות רק חיזקו וחישלו אותנו ... אנו שוב מודים לתושבי נצרת עילית על האיפוק שגילו לנוכח ההתפתחויות החמורות באזורנו, אנו נמשיך לבנות את העיר, להתפתח, לקלוט עליה...".

 

 

          קריאת הדברים בכללותם מלמדת, כי אין הם מהווים הסתה. בעיקרם, יש בהם משום פנייה לציבור, אשר סבל מהתנכלות בעת האירועים, והבעת שבח לאיפוק שגילה אותו ציבור במהלך האירועים. אין בדברים קריאה, ולו ברמז או במשתמע, להפר את הסדר או להשתמש באלימות, ואין בהם גם משום שבח, מרומז או משתמע, לשימוש באלימות. אין אנו סבורים, כי ניתן למצוא בדברים אלה סיבה לאירועים שפקדו את נצרת עילית. נראה, כי האירועים בנצרת עילית ובכמה יישובים יהודיים נוספים ברחבי הארץ, היו קשורים הן לאירועים בתחילת החודש במגזר הערבי, ואשר נתפסו כמתקפה על המדינה ויהודיה, והן לחטיפתם של שלושה חיילי צה"ל ביום 7.10.00 בגבול עם לבנון. אכן, על רקע האירועים שהיו במגזר הערבי בתחילת אוקטובר 2000, הביעו גורמים שונים חשש מפני הידרדרות המצב ומכך שיהודים, אשר יחושו רשאים להגיב על האירועים, ויעשו דין לעצמם. חשש זה התממש בחלקו לאחר חטיפת החיילים ביום 7.10.00.

 

168.   תל אביב. נעמוד עתה על מספר התפרעויות שאירעו באותם ימים באזור תל אביב.

 

169.          שכונת התקווה. במוצאי יום הכיפורים, גדשו המוני תושבים של שכונת התקווה את רחוב האצ"ל בשכונה, תוך קריאות "מוות לערבים". המתפרעים תקפו את מסעדת "אווזי". חלונות המסעדה נופצו, שולחנות נהפכו ועציצים נעקרו. המסעדה וסביבתה כוסו בשברי זכוכית. פועלים ערבים שעבדו במסעדה חולצו ללא פגע על ידי המשטרה. ברחוב של המסעדה שרפו המתפרעים צמיגים והפכו שתי מכוניות על גגן. שלוש דירות שמתגוררים בהן ערבים הוצתו^[237]. מפקד תחנת יפתח, סגן ניצב מנשה ארביב, תיאר את יחסי השוטרים והציבור הגדול שהיה במקום כך:

 

"היינו שם בתוך ההמון. בניגוד למצב ביפו, לא היה מצב של מפגינים מחד ומשטרה מאידך ... לא היה שימוש באמצעים, כי הטווחים, כאמור, היו טווחים של אפס בינינו לבין המפגינים ... השוטרים לא חוששים להתקרב לאוכלוסיה היהודית, כי הם מרגישים בטוחים יותר. אינם מרגישים את אותה סכנה שיש ביפו. בשכונת התקווה לא נזרקו אבנים ובקבוקי תבערה על השוטרים והשוטרים אינם המטרה של המפגינים. ביפו, לעומת זאת, השוטרים והרכוש היהודי הם המטרה"^[238].

 

 

          בקלטת שתיעדה את האירועים^[239] אכן נראים השוטרים עומדים עם הקהל, חסרי מעש בעיקר. כוחות כיבוי אש הציפו את הרחוב במים. הקהל נראה מתנהג כב"הפנינג". הוא שר מול מצלמת הטלוויזיה שירים שהפזמון החוזר בהם הוא "מוות לערבים". בדומה לאירועים אחרים במקומות אחרים, התלהטו הרוחות כלפי השוטרים לאחר שהמשטרה ביצעה מעצרים. בשלב זה החלו להיזרק אבנים לעברם של השוטרים. לבנה אחת פגעה בגג הניידת ובגופו של סגן ניצב שלומי לב-הר. כדי לאפשר לניידות שבהן נסעו העצורים לצאת מן הרחוב, השתמש ניצב משנה ארביב בברז לכיבוי אש המצוי ברחוב והתיז ממנו מים על הקהל. מרגע שהוצאו העצורים מן המקום, פסקה ההתפרעות.

 

170.   גם באזור מסגד חסן בכּ בתל אביב היתה התפרעות. ב-9.10.00 הגיעו כ-300 מפגינים מאזור שכונת התקווה לאזור המסגד. למקום הגיעו גם תושבים ערבים במטרה לשמור על המסגד. בקבוק תבערה הושלך לעבר המסגד. ניידת תנועה שהיתה במקום ספגה אבנים מן המתפרעים היהודים ועקב כך ירה שוטר תנועה שתי יריות אש חיה באוויר. לא הרחק מן המסגד, באזור מאפיית אבולעאפיה בטיילת בתל אביב, סמוך לבניין האופרה, תקפו יהודים את בעלי המסעדה. עד מהרה התפתחה תגרה בין יהודים לערבים במקום. המשטרה ניסתה להפריד בין הניצים. האירוע נמשך דקות מעטות.

 

171.   בכפר שלם בתל אביב מצוי קבר שיח'. המקום בדרך כלל עזוב, והוא מוקף גדר הבנויה בחלקה בלבד. כ-200 יהודים, חלקם מחזיקים בידיהם לומים ושאר ברזלים, התקרבו ביום 9.10.00 אל הקבר בכוונה להרסו. סגן ניצב שלומי לב-הר, קצין אגף מבצעים של תחנת יפתח, היה במקום עם כ-20 שוטרים. השוטרים היו מצוידים באלות בלבד. לא היו ברשותם אמצעי פיזור של גז מדמיע או גלילוני גומי^[240]. השוטרים הקיפו את הקבר כדי להגן עליו מפני הקהל, אך נהדפו על ידי הקהל הרב שהצליח להתקרב לקבר ולהלום בו באמצעות הלומים וכלי הברזל האחרים. לאתר לא נגרם נזק פיסי ממשי. אחרי כן התפזר הקהל.

 

172.   לאחר חצות של יום ה-9.10.00, החלו מאות יהודים מתפרעים לנוע מכיוון שכונת התקווה לכיוון יפו. המשטרה נערכה ברחוב קיבוץ גלויות בכוחות מתוגברים, על מנת לחסום את דרכם של המתפרעים. מפקד כוחות המשטרה כרז באמצעות המגפון, והודיע כי על המתקהלים להתפזר תוך מספר דקות. כשנוכח לדעת שהמתפרעים אינם מסתלקים מן המקום, נתן המפקד, סגן ניצב לב-הר, הוראת פיזור. השוטרים החלו בריצה לעבר ההמון, כשהאלות בידיהם. חלק מהמתקהלים נתפס ונעצר, המתקהלים הנותרים ברחו.

 

173.   ביום ה-9.10.00 התארגנו מאות מתושבי בת-ים להיכנס ליפו כדי לפגוע בערבים או ברכוש ערבי. שוטרי יס"מ יפתח הגיעו למקום והקהל שביקש לעקפם זרק לעברם בקבוקים. מפקד יס"מ יפתח, פקד ירון קלדס, הורה לשוטריו לירות באוויר גלילוני גומי. לוועדה הוסבר, כי ירי לעבר המתפרעים היה עלול לגרום לתוצאה קטלנית בשל קירבתם, והירי באוויר די היה בו כדי להדוף את הקהל. משם נהרו האנשים לעבר שדרות ירושלים ביפו, אך גם שם נעצרו על ידי השוטרים. כאן לא נעשה ניסיון להתעמת עם השוטרים. בתוך העיר עצמה הרסו תושבים חנויות השייכות לערבים, ובין היתר הציתו מאפייה בבעלות ערבית. במהלך הפרות הסדר נעצרו 40 אנשים. באותו יום נגרם נזק לבית העלמין המוסלמי בחולון^[241].

 

174.          הזכרנו, בלי למצות, התפרעויות של אזרחים יהודים אשר באו על רקע אירועי הימים הראשונים של אוקטובר 2000. במסגרת ההתפרעויות נעשו נסיונות לפגוע פגיעה פיסית בערבים, ובמקרים אחדים אכן נפגעו ערבים כתוצאה מכך. כמו כן, נגרמו פגיעות ממשיות ברכוש השייך לערבים. ככלל, ביצעה המשטרה את חובתה ועמדה בתקיפות נגד מעשים אלה. עם זאת, לא תמיד נמצא הסבר מספק לנטיית השוטרים להפעיל אמת מידה סלחנית יותר כלפי מתפרעים במגזר היהודי, בהשוואה לדרכי ההתמודדות עם אירועים במגזר הערבי, גם במקרים בהם עמדו השוטרים בפני מתקפה של ממש.

 

          יש להתייחס בחומרה למעשי התפרעויות של יהודים כלפי ערבים, כפי שתיארנום לעיל. גם במעשים אלה, בדומה להתפרעויות ולהתנכלויות של ערבים כלפי יהודים, יש כדי להביא להידרדרות ביחסים בין שני המגזרים.

 

175.          סיימנו את הדיון באירועים ספציפיים שהתרחשו במהלך אירועי אוקטובר. נעבור עתה לדון במספר נושאים בעייתיים אשר עלו במהלך עבודת הוועדה והדיונים בפניה, החורגים מגדריו של אירוע זה או אחר. ראינו מקום לייחד שער נפרד לנושאים אלה, ולדון בהיבטיהם השונים כפי שהתבררו בפנינו. בכך עוסק השער הרביעי.

 

חזור	לשער הרביעי