דו"ח ועדת אורשער רביעי נושאים מיוחדים פרק א' - כדורי גומי
1. במהלך אירועי אוקטובר עשו כוחות המשטרה שימוש רב בירי של כדורי מתכת מצופי גומי (להלן: גלילוני גומי, או כדורי גומי או גומי). על פי הראיות שבפנינו ניתן לקבוע, במידה סבירה של ודאות, כי השימוש בתחמושת מסוג זה גרם למותם של שניים: המנוח ראמי גרה מכפר ג'ת והמנוח אחמד ג'בארין, אשר נהרג באום אל-פחם. לגבי מספר נפגעים נוספים אשר נהרגו באירועי אוקטובר, לא ניתן לקבוע, לפי הראיות שבפנינו, אם הם נהרגו כתוצאה מירי של כדורים קונוונציונליים ("אש חיה") או מירי גלילוני גומי. יתכן מאוד שכמה מהם מצאו את מותם כתוצאה מירי כדורי גומי. נוסף לכך, פצועים רבים נפגעו מפגיעות של קליעי גומי, חלקם באופן קשה. בכ-20 מקרים נדרשה התערבות כירורגית כדי להוציא מגוף הנפגעים את גלילוני הגומי שחדרו לגופם. בחלק ממקרים אלה חדרו הגלילונים לאזורים רגישים בגוף כמו הראש, החזה או הבטן.
במהלך דיוני הוועדה עלו שאלות רבות הנוגעות לנסיבות בהן נעשה שימוש בירי כדורי גומי, וכן לסיכון הקיים לחייהם ולבריאותם של הנפגעים מכדורים אלה. הועלו שאלות בדבר עצם ההצדקה לשימוש בירי גומי; ואם היא קיימת - באלו נסיבות יש להתיר את השימוש בהם. עלו שאלות באשר להנחיות לשימוש באמצעי זה ולאופן יישומן, באשר להדרכה ולאימון בשימוש בו ולמידת הפיקוח על השימוש וכן שאלות נוספות. עדים רבים נחקרו בשאלות אלה. נוכל לומר כבר עתה, כי קיימות בפנינו ראיות למכביר על כך שהשימוש שנעשה בירי גלילוני גומי חרג במובנים רבים ממסגרת ההנחיות המחייבות - הן בזהות נותן ההוראה לשימוש בגומי, הן באי שמירת מרחק המינימום הנדרש לפי ההנחיות ממטרת הירי, הן בשימוש בירי גומי שעה שהיו אמצעים מסוכנים פחות בהם היה ראוי להשתמש בהתאם לנסיבות והן בשימוש בירי גומי על ידי מי שלא היו רשאים לעשות בו שימוש. על רקע זה, ולנוכח הבעיות הרבות והקשות שנתגלו בכל הנוגע לשימוש בכדורי גומי בידי אנשי משטרה כאמצעי להתמודדות עם הפרות סדר, ראינו לייחס דיון נפרד לנושא זה.
סוגי גלילוני הגומי וכדורי הגומי שנמצאים בשימוש בארץ
2. תחמושת המבוססת על גומי מופיעה במספר צורות, ולכל סוג של תחמושת כזו יש טווח ירי אחר ועוצמת פגיעה (אנרגיה) שונה. ניתן למנות ארבעה סוגים עיקריים של אמצעים כאלה, אשר היו או הינם בשימוש כוחות הביטחון.
3. שלישיית גלילוני גומי. מדובר בשלושה גלילוני גומי אשר עטופים בניילון דק. הגלילונים נורים מהתקן המורכב על קנה הנשק, ומכונה רומה. הם נורים בעזרת תחמיש. הניילון המאגד את הגלילונים יחד מתפרק עם יציאת הגלילונים מהרומה בזמן הירי והגלילונים עפים, כל אחד בנפרד. משקלו של כל גלילון גומי הוא 16 גרם. הגלילון עשוי מליבת מתכת המצופה בגומי בעובי של שלושה מילימטר. על פי הנוהל המשטרתי, במתכונתו בעת אירועי אוקטובר, אין לירות את הגלילונים למרחק של פחות מ-40 מטרים, משום שירי למרחק קטן מזה עלול להיות קטלני. מוצר זה מיוצר בתע"ש ישראל.
4. רביעיית גלילוני גומי. ארבעה גלילוני גומי אשר עטופים בניילון דק. בעיקרון, דומה אמצעי זה לשלישיית הגלילונים, בשני הבדלים עיקריים: (א) משקלו של כל גלילון גומי ברביעיות הוא 10.5 גרם ולא 16 גרם כמו בשלישיות. (ב) הגליל עשוי כולו מגומי מעורב עם שבבי מתכת, ללא ליבת מתכת. המשטרה אינה משתמשת בסוג זה של תחמושת גומי ולכן אין בנמצא נוהל משטרתי לגביו. בנוהל הצבאי, אשר פורסם בספטמבר 1991 נכתב, כי טווח הרביעייה הוא 20-40 מטרים. מוצר זה מיוצר בתע"ש ישראל.
5. רימון רובה נגד מפגינים (ררנ"מ). גליל מתכת ובתוכו 15 כדוריות מתכת מצופות גומי. גליל המתכת מורכב ישירות על קנה הרובה. הירי מתבצע בעזרת תחמיש. בשעת הירי נקרע הקצה הקדמי של גליל המתכת, ומתוך הגליל עפות הכדוריות. משקלה של כל כדורית 16 גרם, והיא עשויה מפלדה בקוטר 15.75 מילימטר, מצופה פוליאתילן בעובי של 2 מילימטר. הררנ"מ מיוצר בישראל. בנוהל המשטרתי נכתב, כי יש לירות בררנ"מ בטווחים של 40-60 מטרים. בתקופת האירועים לא היה הררנ"מ בשימוש במשטרה, הוא אינו מופיע בטבלאות המצאי של מדור החימוש במשטרה וגם לא במפתחות התקן של אמצעי פיזור ביחידות השונות.
6. כדוריות 37 מ"מ. תרמיל גלילי מאלומיניום ובתוכו 15 כדוריות עשויות גומי דחוס במשקל של תשעה גרם כל כדורית. הירי מבוצע בעזרת רובה פדרל, שהוא רובה המשמש למטרות ירי של אמצעי פיזור בלבד. ירי כדוריות 37 נעשה ללא תחמיש. בנוהל המשטרתי נכתב, כי יש לירות את הכדוריות לטווחים של 40-60 מטר. המשטרה הפסיקה לרכוש אמצעי זה באפריל 1999, וסוכם, כי תמשיך להשתמש בו עד לגמר המלאי. על פי טבלה של מדור חימוש במשטרה, היו בתחילת אירועי אוקטובר ברשות המשטרה 3,249 יחידות של אמצעי זה[1]. הוא מיוצר במפעל בדרום אפריקה.
תחמושת הגומי העיקרית, בה עשו כוחות המשטרה שימוש באירועי אוקטובר, היא שלישיות גלילוני גומי, ובאלה יתמקד דיוננו. בכל איזכור ירי כדורי גומי או ירי גומי, תהא הכוונה לירי שלישיות גלילוני גומי, אלא אם כן יצוין או ישתמע במפורש אחרת.
7. סדר הדיון בנושא הגומי יהיה כזה: תחילה נדון בסיכונים הטמונים בירי של קליעי גומי. אחר כך ננסה להתחקות אחר הניסויים והבדיקות של תחמושת זו בטרם הוכנסה לשירות במשטרה, ומאז שהוכנסה לשירות. נעמוד בהקשר זה על היעדרן של בדיקות וניסויים הולמים, על אף שכבר נודעו תוצאות קשות לשימוש בגלילוני הגומי במהלך השנים שקדמו לאירועי אוקטובר. כמו כן נבחן את הנחיות המשטרה בנוגע לשימוש באמצעי זה, ונעמוד על ליקויים מהותיים בהנחיות וביישומן, הן בנושא הטווח המותר לשימוש, הן בנושא פיזור הגלילונים לאחר הירי והן בנושא מטרת השימוש באמצעי זה. לאחר מכן נזכיר כמה עניינים נוספים הנוגעים לירי כדורי הגומי הראוים להתייחסות. נזכיר גם את השימוש בתחמושת דומה מסוג זה בארצות אחרות, ולבסוף נביא את מסקנתנו בשאלה, אם ראוי הוא המשך השימוש בירי גומי על ידי המשטרה.
הסיכונים שבירי גומי
8. גלילוני הגומי נורים במהירות רבה. במרחקים מסוימים עלולה האנרגיה האצורה בהם לגרום, אם הם פוגעים במקום רגיש, למוות. לפיכך, מותנה ירי גלילוני הגומי בטווח מזערי בין היורה לבין המטרה. במהלך אירועי אוקטובר קבעו ההנחיות מרחק מינימלי של 40 מטרים לירי של כדורי גומי. בעקבות בדיקות שנעשו במשטרה אחרי האירועים, שונתה הנחיה זו למרחק מינימלי של 50 מטרים. ממצאי בדיקות אלה מלמדים, כי מי שירה בעת אירועי אוקטובר בהתאם להנחיות שהיו קיימות אז, פעל ברמת סיכון גבוהה מהראוי לנפגעים.
קושי נוסף, המגביר את הסיכון האמור, קשור ביכולתו של השוטר היורה כדורי גומי לאמוד את המרחק בינו לבין מי שהוא יורה לעברו. גם אם נקבע בהוראות מרחק מינימלי ראוי, שירי מעבר לו אינו יוצר סיכון לפגיעה קשה וחמורה, עדיין קיימת סכנה של ירי מטווח קצר מהמותר, בשל טעות באמדן המרחק על ידי היורה. משימה לא קלה היא לאמוד מרחק ולקבוע אם המטרה נמצאת במרחק 40, 30 או 50 מטר מהיורה. הדבר אינו קל גם בתנאי מעבדה. הדבר בוודאי קשה עוד יותר, אם אין מתאמנים באימונים של ממש לצורך רכישת מיומנות באמדן מרחקים. אכן, גם לאחר אימונים, טעויות בכגון דא הן לא-פעם אנושיות וסבירות. יש לזכור, שירי של גומי מתבצע בדרך כלל בעת עימותים לא-קלים של שוטרים עם מתפרעים. במצבים אלה, חשש, לחץ ופחד של השוטר היורה, עלולים להשפיע עליו ועל יכולתו להתרכז ולאמוד מרחקים באופן מדויק. בנסיבות כאלה, גובר החשש לטעות באמדן. לכך יש להוסיף, שהירי נעשה לעתים גם בעת תנועה, בין תנועה של היורה ובין תנועה של איש המטרה, כך שלעתים, תוך שניות בודדות, גדלים מרחקים או קטנים במידה ניכרת. גם בכך יש כדי להגדיל את החשש של ירי ממרחק קטן מהמותר, ירי אשר יש לו פוטנציאל קטלני.
9. סיכון נוסף אשר כרוך בשימוש בקליעי גומי נובע מהיעדר הדיוק הטבוע באמצעי זה. גלילוני הגומי נורים שלושה ביחד. בעת הירי הם מתפזרים באופן בלתי מדויק ובלתי ניתן לצפייה מראש. בשל אי יציבות אוירודינמית והיעדר גיאומטריה בליסטית, הם אינם פוגעים במדויק במטרה אליה הם מכוונים, גם אם מדובר ביורה הפועל על פי כל כללי הכיוון, ואפילו הוא צלף מקצועי.
פיזור גלילוני הגומי לאחר הירי עלול להביא לכך שכיוון הירי לחלק מסוים בגוף אינו מונע בהכרח פגיעה בחלק רגיש ופגיע יותר. יתר על כן, בשל פיזורם של גלילוני הגומי עלול אחד הגלילונים לפגוע באדם הנמצא בסמוך לאדם שאליו כוון הירי. לפיכך, כשהירי נעשה לעבר המון, קיים סיכון ממשי שייפגע ממנו אדם אשר לא היתה כוונה או הצדקה לפגוע בו, ואשר כל חטאו היה בכך שנמצא סמוך למי שהיתה הצדקה להשתמש בירי לעברו.
10. בעת אירועי אוקטובר התגלה סיכון נוסף הכרוך בשימוש בכדורי גומי. סיכון זה נבע מכך, שבעת האירועים התייחסה המשטרה לכדורי הגומי כאל אמצעי מקובל ונפוץ למדי לפיזור הפגנות, ולא כאל תחמושת בעלת כוח קטלני. המשטרה לא הדגישה די הצורך את יסוד הסכנה שבשימוש בגלילוני גומי, בהיותם תחמושת בעלת פוטנציאל קטלני. לכתחילה, היה הרעיון מאחורי גלילוני הגומי הרצון לספק לכוחות המשטרה אמצעי ביניים לפני שמשתמשים בירי של אש חיה או של כדורים מפלסטיק, שהם מסוכנים יותר וגורמים למספר נפגעים גדול יותר[2]. מה שהוברר בפנינו הוא, שבפועל, ירי גלילוני גומי שימש תחליף לירי אש חיה אך לא רק במקרים שבהם מלכתחילה היתה הצדקה לירות אש חיה. למעשה, ירי גלילוני הגומי היווה אמצעי נוסף לפיזור מתפרעים. הובאו בפנינו ראיות משכנעות בעניין זה.
מן הראיות שבאו בפנינו, נקל להתרשם שלא היתה הקפדה לנסות תחילה ירי של גז מדמיע, לפני שנעשה שימוש בירי גומי. נוכחנו לדעת גם, שנעשה שימוש רב בירי גלילוני גומי, כפי שעוד יפורט להלן, זאת משום שכאמור תחמושת זו נחשבה כאמצעי עיקרי לפיזור הפגנות והתפרעויות, ולא כתחמושת לשעת דחק, אשר השימוש בה מוגבל למצבים בהם מבקש כוח המשטרה להימנע משימוש באש חיה. האווירה היתה כזו, שלא ראו בשימוש בתחמושת זו דבר-מה נדיר ומבוקר, כראוי לירי אשר הסיכון בו רב.
יש יסוד איתן לחשוש, כי אי הדגשת הסיכון הטמון בשימוש בגלילוני הגומי והעמדתו במדרגה אחת עם השימוש בגז מדמיע, גרמה להגברה ניכרת בשימוש בתחמושת זו. אכן, כאשר שוטר עומד לבצע ירי בתחמושת חיה הוא מודע לכך שהוא עומד להשתמש באמצעי חריף ביותר, אשר עלול לקטול חיי אדם. עניין זה מובהר היטב לכל שוטר מיומו הראשון במשטרה, בהדרכות, בקורסים ובהדרכות תוך יחידתיות, וכמובן בפקודות ובנהלים עצמם. כך, למשל, בפקודות המטה הארצי העוסקות בשימוש בכלי ירייה[3] נקבעה רשימה סגורה של שלושה מקרים שרק בהם מותר להפעיל כלי ירייה. נקבעו סייגים נוספים לשימוש בתחמושת חיה, ובהם דרישה כי ביצוע הירי ייעשה כמוצא אחרון, במידת הזהירות הראויה ורק בנסיבות שקיים בהן יחס הגיוני בין מידת הסכנה העולה מהשימוש בנשק לבין התוצאה שאותה מבקשים למנוע. עוד נקבע בפקודות, שנחיצות השימוש בכלי ירייה תיבחן בכל שלב משלבי האירוע, ועל השוטר להפסיק את הירי מיד משפסק הצורך בכך[4]. נוסף לכך, נקבע בנוהל דיווח אירועים ומבצעים, כי כל מקרה של ירי באש חיה בידי שוטר ידווח למטה הארצי. בנוהל פתיחה באש נקבע, כי יבוצע תחקיר על כל אירוע כזה.
כל אלה מצביעים על התייחסות מחמירה במשטרה לשימוש באש חיה. כל שוטר מודע לכך במסגרת ההנחיות וההדרכה שהוא מקבל. יש לכך אפקט מרסן ומגביל על השימוש באש חיה. לעומת זאת, אין במשטרה הטמעה של מסרים דומים בדבר השימוש בגלילוני גומי. הסכנה לחיים הכרוכה באמצעי זה לא הודגשה די הצורך ולא הונחלה לשוטרים. כתוצאה מכך, לא היו השוטרים ערים דיים לסכנות הכרוכות בירי גלילוני גומי. דומה, כי הדבר מצא את ביטויו בהיעדר ריסון כנדרש בשימוש באמצעי זה באירועי אוקטובר 2000.
11. עמדנו על הסיכונים הרבים הטמונים בירי גלילוני גומי. מדובר באמצעי בעל פוטנציאל קטלני, העשוי להתממש בנסיבות בהן הירי אל הנפגע מבוצע ממרחק קטן מדי. פיזור גלילוני הגומי בעת הירי שולל יכולת לכוון את הירי באופן מדויק, ויוצר סיכון לפגיעה באברים רגישים בגוף המטרה, אשר אין כוונה לפגוע בהם. כן נוצר סיכון לפגיעה באנשים תמימים העלולים להימצא בקרבת המטרה. ראינו גם עד כמה נסיבות האירוע ומגבלות אנוש עלולים לגרום לתוצאה קשה שאליה לא התכוון היורה. ראינו גם, כי המשטרה לא פעלה די כדי שהשוטרים יפנימו את הסיכון הרב שבירי גומי. בשל היעדר מודעות או ערנות לסכנות שבירי גלילוני גומי, נעשה באירועי אוקטובר שימוש רב בירי גומי. במהלך האירועים נורו עשרות אלפי כדורי גומי. תוצאותיו של ירי זה היו הרוגים וכן פצועים לא מעטים, ביניהם פצועים קשה.
בדיקות וניסויים של ירי בגלילוני גומי קודם הכנסתם לשימוש
12. אחת השאלות שהעסיקו את הוועדה
היתה, אם לפני ההחלטה לעשות שימוש בכדורי גומי נעשו במשטרה בדיקות וניסויים כנדרש.
במילים אחרות, השאלה היא מה מידת הידע שהיה בדבר הסיכון שבירי כדורי גומי לעבר גופו
של אדם, עובר לתחילת השימוש בתחמושת זו, ועל יסוד אלו נתונים וידע נקבעו ההנחיות
במשטרה לעניין זה. פנינו בנושא זה בשאלות המתאימות אל המשטרה. על פי האמור במכתב
שהומצא על ידי המשטרה לוועדה[5],
לא ידוע במשטרה ממתי החל השימוש בגלילוני גומי; לא ידוע כיצד ועל ידי מי הוחלט
לראשונה על השימוש בהם; ואף כי יתכן שהתקיימו בדיקות לגלילוני גומי בטרם הכנסתם
לשימוש במשטרת ישראל, אין למשטרה תיעוד או ידע אם אמנם התקיימו בדיקות כאלה. שאלנו
גם לגבי זהות האחראי לניסוח ההנחיה
ניסינו לברר פרטים בנושא זה גם בחקירתם של קציני משטרה בכירים בפנינו. כשנחקר המפכ"ל לשעבר, מר וילק, הוא נשאל אם ידוע לו מתי, ועל סמך איזה בדיקות ונתונים, הוכנסו לשימוש במשטרה שלישיות הגומי. תשובתו היתה, שאין הוא יודע. לדבריו, כבר כשמונה למפכ"ל היה השימוש בכדורי גומי על ידי כוחות המשטרה ידוע ומקובל, והוא מצידו לא מצא לנכון לבחון את העניין מחדש. גם מפקדים אחרים במשטרה לא ידעו למסור לנו ממתי, ועל סמך איזה בדיקות, הוכנס השימוש בירי כדורי גומי במשטרה.
המצב המתואר, על פיו אין אפשרות לברר את העובדות האמורות, בוודאי אינו מניח את הדעת. ניתן היה לצפות ששימוש בתחמושת קטלנית ייעשה לאחר בדיקה, בחינה וניסויים, אשר יצדיקו את השימוש בה וגם יהוו בסיס להנחיות בדבר השימוש בה, וכי יימצא על כך תיעוד במשטרה. מכל מקום, לנוכח היעדר תשובות מניחות את הדעת מצד המשטרה, ניסינו לברר את העובדות על ידי פנייה לגורמים אחרים, ובעיקר - צה"ל ותע"ש.
13. בטרם נידרש לפרטים, נוכל לקבוע כבר עתה, כי הן בטרם הוכנס האמצעי לשימוש והן במהלך התקופה, בה נעשה בו שימוש, לא נערכו בדיקות הולמות של תוצאות השימוש בו. הדברים נכונים במיוחד באשר לטווח בו האמצעי עלול להיות קטלני. בבדיקת נושא זה התברר לוועדה, כי ערכם של הניסויים ששימשו לקביעת טווח קריטי זה היה, בלשון המעטה, מפוקפק. נפרט עתה מעט בנושא זה.
14. גלילוני הגומי הם פיתוח ישראלי. בטרם פותחו עשה צה"ל שימוש בררנ"מ, אשר הופעל על ידו עם פריצת האינתיפאדה בשנת 1987. כבר בשלבים הראשונים של האינתיפאדה הגיע צה"ל למסקנה כי הררנ"מ אינו עונה על הצרכים, משתי סיבות עיקריות: האחת, עוצמת פגיעתו של גליל הגומי בגוף היא חלשה יחסית, ועל כן אין היא אפקטיבית דייה; השנייה, טווח המעוף של גלילי הגומי היה קצר מדי, 15-20 מטרים בלבד.
על רקע זה העלה מיקי לוי, אז מפקד פלוגה במג"ב ירושלים וכיום מפקד מחוז ירושלים, רעיון לייצר תוספת אשר תורכב על קנה הנשק. לתוך אותה תוספת יוכנס בטור מספר גלילוני גומי ואותם ניתן יהיה לירות בעזרת תחמיש. המחשבה היתה להשתמש במספר גלילונים קטן, במקום המספר הרב של כדורי גומי שיש בררנ"מ, וכך להגדיל את האנרגיה של כל גלילון ובהתאם לכך - את טווח המעוף שלו ואת עוצמת פגיעתו. לוי אף בנה אב טיפוס של התוספת לקנה, ובעזרתו ביצע ניסויי ירי מאולתרים. באחד הניסויים ירה קצין אחר את הגלילונים במיקי לוי עצמו, ואלה פגעו בו באחוריו. הפיתוח החדש הועבר לתעשייה הצבאית, אשר החלה לייצר באופן סידרתי את התוספת לקנה שזכתה לשם "רומה".
15. בחודש פברואר 1989 הוציאה מפקדת חילות השדה בצה"ל חוברת הוראות הפעלה לרומה גלילי גומי. על פי הנתונים שבחוברת, מדובר היה ברביעייה של גלילוני גומי שעל פי משקלם (18 גרם) הם עשויים ממתכת מצופה בגומי. במארס 1989 הוחל בצה"ל בניסוי שימוש בשתי גרסאות של גלילוני גומי, האחת של שלישיית גלילונים, והשנייה של רביעיות.
16. כיצד נבדקו תכונותיהם של גלילוני הגומי? אחת הסוגיות הקריטיות הנוגעות לשימוש באמצעי זה היא טווח המינימום לשימוש בו. גלילוני הגומי הם קליעים, הנעים במהירות. בטווחים מסוימים פגיעתם קשה ואף קטלנית. בשל כך, נודעת חשיבות עליונה לקביעת הטווח בו האמצעי בטוח לשימוש, הווי אומר שאין חשש, כי הוא עלול לגרום לפגיעה קטלנית.
לידי הוועדה הגיע דו"ח ניסוי הבטיחות של אמצעי פיזור שונים שנערך בצה"ל ופורסם ביום 12.3.90. הדו"ח בחן כמה אמצעי פיזור, אך לוועדה חשובים היו הממצאים שנתקבלו לגבי גלילוני הגומי בשלישיות, אותו אמצעי שנמצא בשימוש עד היום במשטרה, ושהיה האמצעי העיקרי בו נעשה שימוש לפיזור מתפרעים באירועי אוקטובר. הצוות הבודק הניח מספר הנחות יסוד. ההנחה הראשונה נוגעת לצפיפות של אנרגיית הפגיעה בגוף של כדורי הגומי. אנרגיה זו נמדדת ביחידות ג'אול. הנתון הרלוונטי נוגע לכמות האנרגיה ליחידת שטח נתונה. על פי הנחת העבודה, אנרגיית פגיעה של מעל 30 ג'אול לסמ"ר היא קטלנית. הנחה נוספת שצוות הבדיקה עשה בה שימוש לצורכי הבדיקה היא, כי חדירת גליל גומי ללוח דיקט בעובי של 8 מילימטר מדמה חדירה קטלנית כאמור לגוף האדם.
17. נשאלת השאלה, מה טיבם ומידת יעילותם של מבדקים אלה בירי לכיוון דיקט? האם מבדקים אלה משקפים סיכון לפגיעה בבני אדם? מדוע דיקט? מדוע בעובי של 8 מ"מ דווקא? בנושא זה נחקרו מספר אנשים, אשר היו קרובים לתהליך הבדיקה והייצור של גלילוני גומי. התשובות שנתקבלו מפיהם מלמדות שהמבדקים לא היו מתאימים, ואין הסבר מניח את הדעת לשימוש בהם.
18. אחד העדים היה איסר וקסלר, מנהל המעבדה המרכזית של תע"ש. וקסלר העיד בפני הוועדה, כי השימוש במבחן האמור נעשה על יסוד ההנחה שחדירת דיקט בעובי של 8 מ"מ דורשת צפיפות אנרגיה של 30 ג'אול לסמ"ר[6]. אם אמנם היתה הנחה זו נכונה, לכאורה, מדובר במבחן המאפשר לקבוע אם האמצעי הנדון הוא בעל פוטנציאל קטלני בשימוש ממרחק נתון. דא עקא, שמדובר בהנחה חסרת יסוד מספק. בהמשך עדותו הבהיר מר וקסלר, כי אין תקן אחיד וברור לבחירת דיקט המבחן. בפועל, אין הדיקטים המשמשים לבחינות אחידים בתכונותיהם. התברר, כי חדירותו של הדיקט לפגיעת גלילוני הגומי מושפעת מטמפרטורה ומלחות. כן הסביר העד, כי צפיפות הדיקט שונה מדיקט אחד למשנהו. בעדותו עלה, כי יתכנו מקרים בהם יבוצע ירי לעבר דיקט ותהיה חדירה, ולמחרת יבוצע ירי זהה ואז לא תהיה חדירה - הכל בשל השתנות התנאים המשפיעים על הדיקט. כשנשאל על ידי הוועדה אם הוא מתייחס ברצינות לבדיקה בעזרת דיקט, השיב כי "הדיקט הוא לא מהווה קריטריון אם זה קטלני או לא קטלני"[7]. תמונה דומה עולה מהודעתו של מר ארז מלמד, ראש ענף תחמושת בחיל החימוש בצה"ל, אשר העיד[8], כי הבדיקה האמורה מובילה לתוצאות שונות בהתאם לעונת השנה, חורף או קיץ, וכי נצפו תוצאות שונות גם בהתאם לשינויים בזהות היצרן של הדיקט, "לבוד" או "קלת אפיקים".
מהודעה אחרת, של מר אפרים יערי, היום מנהל מחלקת נשק מיוחד בתע"ש, אשר היה מעורב בעבר בפיתוח הגלילונים[9], עולה, כי השימוש בדיקט למטרה האמורה נבע משיקול מעשי גרידא. לדבריו, "עשינו את הניסויים על דיקטים כי זה מה שהיה לנו תחת היד שיהיה מספיק גדול לבדוק גם פיזור וגם חדירות בצורה כל שהיא". מכך עולה, כי השימוש בדיקט אינו קשור לתכונות החדירות שלו, אלא להיותו זמין דיו וגדול דיו על מנת לבדוק את פיזור הגלילונים בעת הירי.
לנוכח כל האמור לעיל ברי, שהניסוי של ירי לעבר לוח דיקט לא יכול היה לשמש בסיס מהימן לבדיקת הסיכון הטמון בירי של גלילוני גומי לעבר גופו של אדם. מכאן, שהבדיקה שבוצעה לצורך קביעת המרחק המינימלי ממנו מותר לירות גלילוני גומי בלי חשש לפגיעה קטלנית במטרה, לא ענתה על הדרישות של בדיקה ראויה לשמה. נזכיר, כי מדובר בירי אשר עלול להיות קטלני אם הוא נעשה ממרחק קטן מדי. מדאיג לחשוב שבדיקות אלה שנערכו כפי שנערכו, היוו תשתית עיקרית לקביעה מתי הירי עלול להיות קטלני ומתי לא.
19. גם לאחר שהשימוש בגלילוני גומי הוכנס לשורות המשטרה, לא נעשו כל בדיקות או ניסויים כדי לבדוק את סיכוניו ותוצאותיו. מחדל זה של היעדר בדיקה יסודית של הסיכונים הכרוכים בירי גומי חמור במיוחד, לאור האינדיקציות שחייבו בדיקה כזו.
20. ראשית, השימוש בירי של גלילוני גומי בעבר והתגברות השימוש בו בשנים הקרובות לאירועי אוקטובר, הצביעו על הסיכון שבו ועל תוצאותיו הקשות בהרוגים ובפצועים. נעמוד על נקודות הציון החשובות לעניין זה.
21. הפעם הראשונה בה נמצא אזכור לירי גלילוני גומי על ידי המשטרה, היא באירועים שהיו בהר הבית ב-1.10.90. באותו אירוע פרצה המשטרה בכוח להר הבית ובעימותים שאירעו במקום מצאו את מותם 25 אנשים. מדו"ח של "ועדת הבירור לבדיקת האירועים בהר הבית" (הידועה כ"ועדת זמיר"), שהוקמה לבדיקת אותו אירוע, עולה כי השוטרים ירו כדורי גומי.
22. הפעם הבאה בה מתועד שימוש בגלילוני גומי על ידי המשטרה, היתה ביום 27.2.94, בו נערכו הפגנות ברחבי הארץ בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אז דווח בעיתונות על כך שהמשטרה בדרום הארץ ירתה גלילוני גומי על מפגינים בדווים.
23. כשנתיים וחצי לאחר מכן, נעשה שימוש בגלילוני גומי בעת ההתמודדות עם אירועים שהיו בהר הבית, ביום 27.9.96, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל[10]. מפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים עולה, כי לגבי אחד ההרוגים באירועים אלה, אישרה המדינה שהוא נפגע מכדור גומי בראשו. לגבי אדם נוסף שנהרג באירועים אלה, טענה המדינה כי קיימת סבירות שגם הוא נפגע במקום בנסיבות דומות.
24. ביום 5.9.98 הגיע כוח משטרה למחנה הפליטים שועפאט כדי לחלץ כוח שוטרים ואנשי מגן-דוד-אדום שהיו נצורים בתוך סניף קופת חולים שבמחנה. הכוח ירה גלילוני גומי. כתוצאה מהירי נהרגה אישה.
25. בספטמבר 1998 עשתה המשטרה שימוש רב בגלילוני גומי בעת שהתמודדה עם מהומות באזור אום אל-פחם. אירועים אלה תוארו לעיל[11]. מדובר במהומות שנמשכו שלושה ימים, כתוצאה מפינוי שטח אש 107. על פי דיווחי המשטרה, ירו יחידות משמר הגבול שטיפלו באירועים 965 גלילוני גומי, יחידת יס"מ עמקים ירתה 100 גלילוני גומי. גם שוטרים מיחידות אחרות ירו גלילוני גומי, אך אין דיווח על כמויות גלילוני הגומי שירו. ניתן להניח, כי מדובר במאות נוספות של גלילוני גומי. על פי דיווחי המשטרה, נפצעו במהומות אלה 81 אזרחים; יש הטוענים שמספרם היה גדול בהרבה, וסביר להניח שחלק גדול מהם נפצעו מפגיעות של גלילוני גומי.
המסקנות מאירועי אום אל-פחם היו, כי נעשה שימוש מוגזם, ולעתים אף בלתי מבוקר, בגלילוני גומי. ברוח זו, צוין בתחקיר משטרתי שנערך זמן קצר לאחר האירועים, בסעיף "סיכומים", כי "באירוע נעשה שימוש רב באמצעי גז/גומי". בסיכומו של מפקד המחוז אליק רון נאמר, כי "שוטרים פעלו בחוסר משמעת, כגון: ירי בלתי מבוקר למרות ההוראה בשטח על הפסקת אש". בסיכומו של מפקד חטיבת מג"ב צפון בנצי סאו נאמר, כי "השימוש המופרז בגז ובגומי נבע מחוסר ניסיון של השוטרים שלא השתתפו בהתפרעויות או מפחד טבעי במצבים כאלה". התחקיר האמור נשלח אל מפכ"ל המשטרה וילק. עוזר המפכ"ל ניצב משנה אילן פרנקו מצא לנכון לצרף אל התחקיר מזכר משלו, בו חידד את הדברים בציינו, כי "כחוט השני עוברות מספר הערות - שימוש מופרז בגז/גומי". המפכ"ל היה, אם כן, מודע לשימוש המופרז בגלילוני גומי[12].
26. ביום 29.1.99 ירה כוח שוטרים שאיבטח הריסת מבנה בכפר עיסאוויה גלילוני גומי וכתוצאה מכך נהרג צעיר.
27. ביום 21.6.99 שמר כוח שוטרים על הסדר סמוך למקום בו בוצע צו הריסה בעיר לוד. בשלב מסוים של האירוע החלו צעירים מקומיים לזרוק אבנים על השוטרים, ואלה הגיבו בירי של גלילוני גומי. כתוצאה מהירי נפגעו לפחות עשרה אנשים, ובהם גם חבר הכנסת עזמי בּשארה, אשר היה במקום[13].
28. יצוין, כי המשטרה עשתה שימוש בגלילוני גומי גם באירועים בשנת 2000, בטרם אירועי אוקטובר - באירועי יום האדמה בסח'נין ובאירועי יום העצמאות בשפרעם.
29. מכאן עולה, כי היו מקרים של שימוש בירי גומי על ידי אנשי משטרה שגרמו לתוצאות קשות, כולל מקרי מוות. גם בתקופתו של וילק כמפכ"ל היו מקרים של שימוש רב, ולא תמיד מושכל, של ירי גומי. היו מקרים של ירי כזה שגרם למקרי מוות וכן לפצועים רבים. בתקופה מאז 1998 נעשה שימוש מוגבר באמצעי זה וחלה עלייה חדה בשימוש בו לצורך התמודדות עם הפרות סדר במגזר הערבי בתוככי המדינה. כל אלה חייבו, באותה תקופה, בירור יסודי יותר של השימוש באמצעי זה ומשמעויותיו.
30. שנית, בתחילת שנת 2000 נדרשה המשטרה להתייחס לחוקיות השימוש בירי גומי לפיזור התפרעויות מהיבט נוסף. ביום 20.12.99 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית, של חברת הכנסת זהבה גלאון, לאסור את השימוש בכדורי גומי. בדברי ההסבר להצעה צוין, כי "כדורי הגומי גורמים לפגיעות קשות ואף למוות, ומהווים אמצעי בלתי סביר לפיזור הפגנות". מתכתובת שהומצאה לנו עולה שגורמים במשטרה התייחסו להצעה זו. כך, במכתב מיום 20.2.00[14], בוטאה עמדת אג"מ במשטרה, אשר התנגד להצעת החוק. זו היתה גם עמדת לשכת היועצת המשפטית למשטרה, כפי שהובאה בפני המשרד לבטחון פנים[15]. נציין כבר עתה, כי עמדת המשרד לבטחון פנים, אשר בוטאה במכתב השר לבטחון פנים מיום 10.10.00 (עובר לסיום אירועי אוקטובר), היתה דומה.
אנו סבורים, שגם הצעת החוק עליה ביקשה המשטרה להגיב הצדיקה, ואולי אף חייבה, בירור יסודי יותר של סיכוני ירי הגומי ואיתור מגבלותיו, כדי שעמדת המשטרה, כפי שהוצגה בפני השר לבטחון פנים, תהיה מבוססת ומושכלת יותר. למרבה הצער, לא נוצלה הזדמנות זו לביצוע "שיעורי בית" כנדרש עוד לפני אירועי אוקטובר. רק לאחר האירועים, ובעקבות שאלות רבות שהופנו על ידי הוועדה ועל ידי אוספי החומר מטעמה אל רבים מהקצונה הבכירה במשטרה אשר נחקרו בפניה, הוחלט במשטרה על קיום בדיקה יסודית של נושא הגומי.
ההנחיות לשימוש בגלילוני גומי - הטווח המזערי לשימוש
31. נוסף לשאלות הקשות המתעוררות לנוכח המחדלים בבדיקת תכונותיהם של גלילוני הגומי, מתעוררת שאלה קשה הנוגעת לאי התאמות, על פני הדברים, בין ממצאי הבדיקות של גלילוני הגומי לבין ההנחיות שנתנה המשטרה. אי התאמה אחת, בה נעסוק בתת-פרק זה, מתייחסת לטווח המזערי בו מותר השימוש בתחמושת זו. כמוסבר לעיל, סוגיה זו היא קריטית. מדובר בתחמושת שהיא קטלנית בטווחים מסוימים. בשל כך, נודעת חשיבות עליונה לקביעת הטווח המזערי בו השימוש בתחמושת אינו עלול לגרום לתוצאות קטלניות. טווח זה - בתוספת מרווח ביטחון למקרה של טעות באמדן מרחק - מהווה בסיס הכרחי להנחיות השימוש בתחמושת זו, אשר אינה אמורה להיות בעלת תוצאות קטלניות.
32. בעת האירועים התירו הנחיות המשטרה ירי גלילוני גומי בטווחים של 40 עד 60 מטר. ברם, מן הממצאים שעלו בבדיקות שנערכו בסמוך להכנסת תחמושת גלילוני הגומי לשימוש עולה, כי מדובר באמצעי, אשר עלול להיות קטלני בטווח שהוא פחות מ-50 מטר. יוצא, כי ההנחיות התירו ירי של גלילוני גומי בטווח, אשר היה עלול להיות קטלני.
הנתון לפיו גלילוני הגומי עלולים להיות קטלניים בטווח שהוא נמוך מ-50 מטר עולה מבדיקות אחדות שנעשו במהלך שנות ה-90'. הזכרנו לעיל את הדין וחשבון של צה"ל, שפורסם ביום 12.3.90 ואשר בחן את מאפייניהם של גלילוני הגומי. הצוות שערך את הדין וחשבון נדרש, בין היתר, לטווח בו גלילוני הגומי עלולים להיות קטלניים. לשם כך, הניח הצוות מספר הנחות יסוד.
ההנחה הראשונה נוגעת לאנרגיית הפגיעה בגוף של כדורי הגומי. כנזכר לעיל, אנרגיה זו נמדדת ביחידות ג'אול. הנתון הרלוונטי נוגע לצפיפות האנרגיה, היינו, כמות האנרגיה ליחידת שטח נתונה. על פי הנחת העבודה, אנרגיית פגיעה של מעל 30 ג'אול לסמ"ר היא קטלנית. לקביעה זו הגיעו כנראה גורמים רפואיים כלשהם, והיא כנראה מקובלת על מפקדת קצין רפואה ראשי בצה"ל. הוועדה ניסתה להגיע אל הדו"ח הרפואי אשר קבע זאת, אך מאמציה לא נשאו פרי. בכל אופן, אין מחלוקת, כי הנחה זו היתה מקובלת על הגורמים שטיפלו בנושא זה, ויש לה גם הדים בספרות זרה העוסקת בו. בדו"ח הצבאי בו עסקינן נאמר "בהתאם לנתוני מקרפ"ר, גבול אנרגיית הפגיעה הקטלנית היו שלושים ג'אול לסמ"ר".
ממצאי הבדיקה משנת 1990 העלו, כי בהתאם להנחה שאנרגיית פגיעה מעל 30 ג'אול לסמ"ר היא קטלנית, יש לקבוע שירי של גלילוני גומי מסוג שלישיות יהיה מותר רק ממרחק של 50 מטר ומעלה. ירי ממרחק קטן מזה עלול להיות קטלני. תמונה דומה עולה גם ממסמך אשר הוצא על ידי מפקדת קצין חימוש ראשי בתאריך 13.8.91. במסמך זה, המהווה מפרט טכני לגלילוני הגומי, נכתבה בסעיף "תכונות וביצועים", הדרישה "צפיפות האנרגיה שווה לשלושים ג'אול/סמ"ר בטווח חמישים מטר"[16].
33. הוועדה קיבלה מתע"ש את תקן הקבלה של שלישיות גומי[17], אשר מפרט, בין היתר, גם את בחינות הקבלה לפריט. המסמך הוצא על ידי מפקדת קצין חימוש ראשי בתאריך 1.6.93. בין השאר נכתב, כי הדרישה לצפיפות אנרגיה היא 30 ג'אול לסמ"ר בטווח 50 מטר. אם נחבר נקודה זו למה שיוחס לקצין הרפואה הראשי בדו"ח מחודש מארס 1990, משתמע מדרישה זו, כי הכוונה היתה לוודא כי גלילוני השלישייה אינם קטלניים בטווח של מעל 50 מטר, אך עלולים להיות קטלניים בטווח קצר יותר.
מעניין לציין, כי דרישה זו אינה עולה בקנה אחד עם דרישה אחרת במפרט האמור. בין הבחינות הרבות שעל השלישיות לעבור בשלב "בחינות קבלה סידרתיות שוטפות", קיימת גם "בדיקת חדירת/אי חדירת הגלילונים". על פי המפרט, על הגלילונים לחדור דיקט בעובי של 8 מ"מ ממרחק של 30 מטר, וצריכים שלא לחדור דיקט בעובי 8 מ"מ בטווחים של 40, 50 ו-60 מטר. לנוכח ההנחה ששימשה את הגורמים הרלוונטיים, לפיה חדירת דיקט כאמור שקולה לצפיפות אנרגיה העולה על 30 ג'אול לסמ"ר, עולה מדרישה זו כי נדרש שבטווח 40 מטר תהיה צפיפות האנרגיה של הגלילונים נמוכה מן הנתון האמור - היינו, תהיה בלתי קטלנית. ממסמך זה עולה, אפוא, אי בהירות ביחס לטווח המזערי בו נדרש כי גלילוני הגומי יהיו בלתי קטלניים - 40 מטר או 50 מטר.
34. עוד נזכיר, כי בספטמבר 1996 הגיש מרק ארמן, מהנדס אווירונאוטיקה ועובד בענף תחמושת בצה"ל, חוות דעת לבית המשפט בקשר לעניין אזרחי שנדון שם. בחוות דעתו הוא כתב, כי המרחק המינימלי לירי שלישיות גומי הוא 50 מטר. המומחה מציין, כי הוא מסתמך על הנחות יסוד של מפקדת קצין רפואה ראשי, כי אנרגיה ליחידת שטח הגדולה מ-30 ג'אול לסמ"ר, עלולה לגרום לפגיעה חמורה באברים רגישים של הגוף[18].
35. בהנחיות המשטרה, נקבע מרחק מזערי של 40 מטר לירי גלילוני גומי. טווח זה נקבע בשורה של נהלים, ובהם הנוהל המשטרתי מפברואר 1990, נוהל משמר הגבול מ-1994 ובחוברת "תקציר נק"ל - רומה גלילי גומי" אשר הופקה על ידי משמר הגבול באפריל 1997. על רקע האמור לעיל, לא ברור על יסוד מה נקבע טווח זה. מכל מקום, ברור מן הבדיקות שנעשו, כי המרחק המינימלי המתבקש הוא 50 מטר. יוצא, כי הטווח המינימלי לשימוש בגלילוני גומי שנקבע בהנחיות שהיו בתוקף בעת אירועי אוקטובר, הוא, על פי הבדיקות שנעשו במהלך שנות ה-90', טווח שבו תוצאות השימוש בגלילוני גומי עלולות להיות קטלניות. לא מיותר להעיר, כי לאחר שהמשטרה קיימה בדיקות של נושא גלילוני הגומי בעקבות אירועי אוקטובר, התברר (שוב) כי ירי של גלילוני גומי למרחק קטן מ-50 מטר יוצר סכנה לפגיעה קטלנית. בשל כך, נקבע מרחק זה כמרחק מזערי לשימוש בתחמושת זו. נשוב ונידרש להנחיות החדשות בהמשך דברינו בפרק זה.
36. יתכן, כי מקורה של הקביעה לגבי המרחק המזערי נמצא בפרוספקט של יצרנית הגלילונים, חברת תע"ש, אשר הוצג כראיה בפני הוועדה[19]. במוצג זה, הכתוב בשפה האנגלית, פורטו האמצעים המוגדרים כבלתי קטלניים (Non Lethal). בין האמצעים ישנה קטגוריה של תחמושת גומי - Rubber Ammunition. בכל הנוגע לטווח בו ניתן לעשות שימוש באמצעי, מצוין בפרוספקט זה, כי הטווח האפקטיבי של גלילוני הגומי, כשהם נורים מרובה M16, הוא 40 עד 70 מטר. מכך ניתן להסיק, כי הטווח של 40 מטר הוא הטווח המזערי הבטוח לירי, וכי אין הסתייגות באשר לשימוש בתחמושת הנדונה לטווח זה. הואיל ובטווח נמוך יותר הפגיעה של גלילוני הגומי היא בעוצמה חזקה יותר, וממילא אין הם אפקטיביים פחות בטווח זה, נראה כי ציון הטווח המזערי אינו נובע משיקולים של אפקטיביות, כי אם, ככל הנראה, משיקולי בטיחות. עם זאת, אין הדבר נאמר מפורשות בפרוספקט. לא נאמר בו, למעשה, דבר על תוצאות השימוש בגלילוני הגומי בטווחים שהם פחותים מ-40 מטר, או על האפשרות שהאמצעי עלול להיות קטלני בטווח כלשהו.
ההנחיות לשימוש בגלילוני גומי - פיזור הגלילונים לאחר הירי
37. עמדנו לעיל על כך, שאחד הסיכונים הכרוכים בגלילוני הגומי נעוץ בפיזור רב לאחר הירי, באופן העלול לפגוע בחלקי גוף רגישים גם כשלא היתה כוונה לכך, ובאופן העלול להביא לפגיעה במי שכלל לא ביקשו לפגוע בו. אף שעובדת הפיזור היתה ידועה, היא לא מצאה ביטוי כלשהו בהנחיות המשטרה. נרחיב מעט בסוגיה זו.
38. הזכרנו לעיל דו"ח בדיקה שנערכה בצה"ל ופורסם בתאריך 12.3.90[20]. בדו"ח נאמר, כי בירי של שלישיית גלילוני גומי למרחק של 30 מטר נמצא פיזור ממוצע של 128 ס"מ. בירי למרחק של 40 מטר נמצא פיזור ממוצע של 115 ס"מ. בירי למרחק של 50 מטר נמצא פיזור ממוצע של 170 ס"מ. בירי למרחק של 60 מטר נמצא פיזור ממוצע של 250 ס"מ. בירי למרחק של 70 מטר נמצא פיזור ממוצע של 280 ס"מ.
תמונה דומה עולה מחוות דעת של מומחה של תע"ש, המהנדס גבריאל ברנשטיין, שהוגשה מטעם המדינה בשנת 1997 לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת תביעת נזיקין שהוגשה נגד המדינה. באותה חוות דעת צוין, כי קוטר הפיזור של שלישיית גלילוני גומי הוא בטווח של 30 מטר כ-160 ס"מ ובטווח של 60 מטר כ-180 ס"מ. נתונים אלה אינם זהים לממצאי הבדיקה משנת 1990, אך מלמדים גם הם על תופעה של פיזור משמעותי של הגלילונים לאחר הירי.
תופעה דומה נצפתה גם במהלך בדיקה של גלילוני הגומי שנעשתה על ידי המשטרה לאחר אירועי אוקטובר[21]. בין השאר, נבדקה "התנהגות" שלושה גלילוני הגומי במהלך מעופם. הניסוי נערך בירי למרחק 90 מטר ומעוף הגלילונים צולם במצלמת וידאו בעשר נקודות מרחק שונות: מנקודת טווח אפס עד נקודת טווח 50 מטר. מניתוח צילומי הווידאו עולה, כי הגלילונים יוצאים מהרומה כגוף אחד ולאחר 250 ס"מ הם נפרדים. במהלך המעוף מתערבלים הגלילונים ואין להם זווית מועדפת. דבר זה גורם לפתיחת רווחים בין הגלילונים שמרכיבים את השלישייה, עד לרווח מקסימלי של 253 ס"מ. נתונים נוספים שעלו במהלך הבדיקה החשובים לענייננו כאן הם, כי בירי לעבר מותני מטרת דמות נמצא שבירי ממרחק 40 מטר רק 64% פגיעות היו בדמות, מתוכן 5% בפלג גוף עליון (אך לא בראש), והפיזור המירבי של הקליעים היה 226 ס"מ. ממרחק 50 מטר 39% בלבד היו בדמות, מתוכן 2.5% בפלג גוף עליון (אך לא בראש), והפיזור המירבי היה 292 ס"מ.
המסקנות של עורכי המחקר
בנושא פיזור הגלילונים חשובות ביותר לענייננו. המסקנות הן: "1. גלילוני הגומי
מהווים אמצעי מוגבל מאוד בדיוק ובפגיעה במטרה בודדת; 2. הגלילונים מתחילים להתפזר
בטווח קצר לאחר יציאתם מקנה הרובה;
עוד עולה מתוך הדו"ח, שבטווחים אשר אין כיום מחלוקת שהם עלולים להיות קטלניים - 30 מטר ו-40 מטר - קיימת כמות משמעותית של גלילוני גומי אשר "בורחים" כלפי מעלה, כשהמשמעות היא אפשרות של פגיעה באזור החזה ואולי אף בראש של מי שמכוונים אליו את הירי לעבר חלק גופו התחתון.
39. פוטנציאל הפיזור של גלילוני הגומי לא מצא ביטוי בהנחיות המשטרה בעת אירועי אוקטובר. השוטרים לא הוזהרו באשר לאפשרות של פגיעה שלא במקום שאליו הם מכוונים. אדרבא, ההנחיות הטעו את השוטרים לחשוב, כי מדובר באמצעי מדויק אשר ניתן לכוונו לעבר אדם מסוים ולפגוע בו, ורק בו. אכן, מההנחיות השונות עולה, שירי כזה צריך להיות מכוון כלפי פרט בקרב המתפרעים אשר מסכן, הוא אישית, את כוחות המשטרה, וכי אין לירות את הירי כלפי המון המתפרעים.
כך מצוין בהנחיה 18/90 של המשטרה ובהנחיה 60.210.018 של משמר הגבול, שהירי מבוצע למטרת נקודה. גם בהנחיה 90.221.012, כפי שהיתה בתוקף בעת האירועים, מצוינת נקודת הכינון כ"פלג גוף תחתון". משמע, שהירי מכוון כלפי אדם מסוים. שמענו בנושא זה גם עדויות רבות של אנשי משטרה, על פיהן - לפי מה שהוסבר להם או לפי הידוע להם - מיועד ירי הגומי כלפי גופם של המנהיגים המסיתים וכלפי המסוכנים שבין המתפרעים. זו היתה גם עמדתו של גבריאל ברנשטיין, איש תע"ש, אשר השתתף באופן פעיל בפיתוח גלילוני הגומי. בחוות דעתו שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים הבהיר ש"גלילי הגומי פותחו כדי לפגוע במיוחד במתפרעים בודדים (כגון: מנהיגי ההפגנות) ולא עבור כלל המתפרעים, על מנת להקטין את מספר הנפגעים, בד בבד עם הפסקת ההתפרעות". משמע, שגלילי הגומי נועדו למטרת נקודה, היא האדם הבודד אשר מהווה את הסיכון, ולא נועדו לפגוע בציבור של מתפרעים.
אם אכן זוהי המטרה, במרבית המקרים היא לא היתה בת ביצוע. בהפגנות רבות משתתפים האדם המהווה מטרה נמצא בתוך המון; כשמתבצע ירי לעברו, רב הסיכון שייפגעו אחרים הסמוכים אליו, בשל הפיזור של שלושה גלילוני הגומי כמתואר לעיל. גם בהנחה שהיורה מצליח לכוון לעבר המטרה, דהיינו, לפלג הגוף התחתון של האדם המסוים, עדיין קיים סיכון ממשי שייפגע אדם אחר המצוי בקרבתו, אשר לא היווה כלל מטרה. משמע, בהפגנות רבות משתתפים ירי גלילוני הגומי אינו יכול, בדרך כלל, לשמש את ייעודו בלי לסכן אחרים.
וגם זאת. ההדגשה בהנחיות שעל הירי להיעשות לעבר נקודה מסוימת או לעבר חלק גוף מסוים, ללא מתן הסבר או הדרכה בדבר עצם הפיזור של גלילוני הגומי ומידתו, יוצרים אצל המעיין בהנחיות את הרושם המוטעה, כאילו כאשר מצליחים לכוון לנקודה מסוימת אכן יפגעו בה גלילוני הגומי; לא ייפגעו אנשים אחרים וגם לא ייפגע אותו האדם המהווה מטרה בחלקים אחרים של גופו. אכן, בהיעדר הנחיה והסבר בנושא הפיזור של גלילוני הגומי, טמון מחדל אשר יש בו כדי להכשיל את כוחות המשטרה המשתמשים באמצעי זה. נושא זה של הפיזור בירי הגלילונים, והיעדר היכולת למנוע פגיעת גליל גומי במקום אליו היורה לא התכוון, שב ועלה בחקירתם של אנשי משטרה רבים בפני הוועדה. הקשינו וביקשנו הסברים, אם, וכיצד, הובא נושא זה של פיזור גלילוני הגומי בחשבון על ידי מי שירו כדורי גומי ומפקדיהם. כמעט כל הנשאלים השיבו שנושא הפיזור אינו מוכר להם כלל.
40. לא מיותר להעיר, כי גם בנושא זה יתכן שהפרוספקט שנזכר לעיל, של יצרנית הגלילונים, חברת תע"ש, תרם את תרומתו לכשל שבהנחיות המשטרה. בפרוספקט זה אין התייחסות לפיזור של גלילוני הגומי בטווחים שצוינו כאפקטיביים. אדרבא, צוין בו במפורש, כי האמצעי מיועד לשימוש סלקטיבי נגד מתפרעים או טרוריסטים בודדים (individual). מכך משתמע, שמדובר באמצעי מדויק, וזאת בניגוד לממצאים החד-משמעיים בדבר הפיזור הרב הנוצר בשימוש בו.
41. על רקע זה לא הופתענו לגלות שבמסקנות החלקיות של צוות הבדיקה שמונה על ידי המשטרה לאחר אירועי אוקטובר נמצא, כפי שצוטטו כבר לעיל, כי "גלילון גומי אינו מתאים ואינו מדייק לפגיעה במטרת דמות בודדת", וכן ש"הניסיון לכוון את הפגיעה לפלג הגוף התחתון אינו יכול להבטיח כי לא תהיה פגיעה במטרה אקראית בפלג גוף עליון וראש". עם זאת, אנו חוששים שמסקנות אלה לא מצאו ביטוי הולם בנוהל הזמני מחודש מארס 2002. כקודמיו, גם נוהל זה אינו כולל כל אמירה או מסקנה בנושא פיזור גלילוני הגומי. תמוה הוא, שבתיאור גלילוני הגומי[22] אין מצוינת מידת הפיזור שלהם, בעוד שלגבי כדורי גומי דגם 355 תוצרת ארצות הברית נזכר הדבר. גם בהוראות השימוש בגלילוני גומי אין אמירה או אזהרה כלשהי הנוגעת לפיזור של גלילוני הגומי.
הנחיות המשטרה לשימוש בגלילוני גומי - מטרת השימוש בגלילונים
42. על רקע כל הסיכונים שהוזכרו לעיל, הכרוכים בשימוש בירי גומי, עולה השאלה כיצד הוגדרה מטרת השימוש בו בהנחיות אל המפקדים והשוטרים האמורים לעשות בו שימוש. ביקשנו מהמשטרה את ההנחיות השונות שהוצאו במהלך השנים וניסינו לברר את מטרת השימוש מתוך המסמכים שהומצאו לנו ואת השינויים שחלו עם השנים בהגדרת המטרה. ניתן להעיר, עוד בטרם נפרט בנושא זה, כי תחילה הוגדרו גלילוני הגומי כאמצעי לפיזור הפרות סדר והמשטרה אף כרכה בהנחיותיה תחמושת זו עם הגז המדמיע, אשר פגיעתו פחותה לאין ערוך. בשנת 1999 אימצה המשטרה הנחיות חדשות, בהן נקבע כי מדובר באמצעי אשר השימוש בו מותר במצבים של סכנה לחיים בלבד. ברם, בהנחיות אחרות, אשר לא בוטלו, המשיכה המשטרה לכרוך את הגז המדמיע עם גלילוני הגומי גם אחרי שינוי זה, לרבות במהלך אירועי אוקטובר. זאת ועוד. השימוש שנעשה בפועל בגלילוני הגומי חרג פעמים רבות ממצבים של סכנה לחיים, ומטרת השימוש בו נותרה, בפועל, כשהיתה לפני כן - היינו, אמצעי לפיזור המון. נעמוד עתה על עיקרי הדברים.
43. המסמך הראשון מבחינה כרונולוגית הוא נוהל הפעלת אמצעים להשלטת סדר ציבורי, נוהל מס' 90.221.057[23], אשר הוצא על ידי אג"מ/מס"מ/מדור מבצעים, שתחולתו מחודש יולי 1989. בין האמצעים להשלטת סדר המפורטים בנוהל זה, במסגרת האמצעים הקשורים בשימוש בכוח "שתכליתם היחידה הינה פיזורי מפירי סדר", נזכרים כדורי גומי בצד פריטי גז ומכת"ז. במסגרת הגדרת מטרותיהם של האמצעים השונים נאמר לגבי האמצעי של כדורי גומי ש"אמצעי זה נועד לחיסול הפרות סדר חמורות במיוחד, באמצעות גרימת כאב למפירי הסדר" (סעיף 5(ד)(1) לנוהל). ועוד נכתב "אמצעי זה נחשב לחמור ביותר, בגלל הסיכון האפשרי לחייהם של מפירי הסדר" (סעיף 5(ד)(ג)).
המסמך הרלוונטי הבא הוא הנחיה מס' 18/90. הנחיה זו הוצאה על ידי אג"מ/מס"מ/מדור מבצעים במשטרה לשימוש ברומה ג' ג' (גלילוני גומי) המתייחס לשלישיית גלילוני הגומי בה עסקינן[24]. על פי האמור במסמך, תחילת תוקפו היתה בחודש פברואר 1990. בהנחיה זו נאמר שניתן להשתמש בגלילוני הגומי במצבים הבאים בלבד: "1. התפרעות אלימה המלווה ביידוי אבנים, חפצים או אמצעים פוגעניים אחרים, לרבות הנחת מחסומים והבערת צמיגים בנתיבי תחבורה; 2. יידוי אבנים, חפצים או אמצעים פוגעניים אחרים בכוונה לפגוע באדם או ברכב נוסע". אגב, בנוהל גם נכתב, כי "הירי מבוצע בכינון למטרת נקודה" וכי "אין לכוון לעבר ראשו של המתפרע" - משפטים שמהם ניתן להבין כי ניתן לפגוע בגלילוני גומי במטרה בצורה מדויקת, דבר שכאמור אינו מבוסס כלל ועיקר.
על הנחיה 18/90 מבוסס נוהל 60.210.018[25], שהוצא על ידי אג"מ משמר הגבול, אשר תחילתו היא מ-6/94 ואילך. נוהל אחרון זה זהה להנחיה 18/90.
מסמך נוסף הנוגע לענייננו הוא נוהל ההיערכות המבצעית לטיפול בהפגנות ובהפרות סדר, נוהל מס' 90.221.012[26], אשר תחולתו היא החל ב-2/96. השימוש בגלילוני גומי נועד, על פי נוהל זה, "לטיפול בהפרות סדר והתפרעויות חמורות במיוחד"[27]. באשר להפעלת אמצעי זה מפנה הנוהל לנוהל מס' 90.221.057 אשר נזכר לעיל. עוד נכתב בו, כי שימוש לא נכון ובניגוד לכללי הזהירות, עלול לגרום לנזקים קשים עד כדי אבדן חיי אדם, וכי לפני יציאה לפעילות יש לשנן בפני הכוחות את הוראות הבטיחות.
44. נוהל 90.221.012 שונה, ובדצמבר 1999 הוצא נוהל חדש[28]. על פי נוהל זה, תנאי לשימוש בכדורי גומי או בגלילוני גומי הוא קיומו של "חשש ממשי לפגיעה בחיי אדם"[29]. זו הפעם הראשונה שגלילוני הגומי מוזכרים בהקשר של מניעת סכנת חיים. בנוסח מתוקן של הנחיה 90.221.012, שתחולתו מדצמבר 2000, לא שונה דבר בנושא מטרת השימוש בירי גומי.
45. להשלמת התמונה הנוגעת לעניין זה נוסיף, כי מהנחיות אחרות של המשטרה עולה, כי המשטרה כרכה את גלילוני הגומי עם הגז המדמיע אשר בדרך כלל אין בו פוטנציאל קטלני ממשי. כך, לדוגמה, בנוהל המשטרתי "הפעלת אמצעים של גז מדמיע"[30] בסעיף "סוגי האמצעים והשימוש בהם", מפורטים חמישה סוגים של אמצעי גז מדמיע. ביניהם נמצאים גם "כדורי גומי". ברור, כי גלילוני גומי אינם אמצעי של גז מדמיע. ואולם, מה אמור להבין מכך שוטר המעיין במסמך, כאשר במדרג של הפעלת אמצעי פיזור הפגנות והתפרעויות, הגז המדמיע וגלילוני הגומי מופיעים באותה מדרגה ומופעלים יחדיו?
דוגמה נוספת נמצאת בנוהל "הטיפול המשטרתי בהפרות סדר והפגנות"[31], שיצא לאור בדצמבר 1999. בסעיף "הפעלת אמצעים וסמכות מאשרת" דרים גלילוני הגומי והגז באותו תת-סעיף. גם במערך השיעור "טיפול בהפס"ד מתפתח לירי"[32] נכרכים גלילוני הגומי והגז המדמיע בצוותא חדא. במערך השיעור מצוין, שבשלב שבו המפגינים אינם מתפזרים אלא מתחילים להתקרב למחסום, וכן מיידים אבנים ובקבוקי תבערה, המפקד "יחל בפקודתו בירי גומי (טמפונים) וגז"[33]. גם בהנחיות של המטה הארצי מעת אירועי אוקטובר, בהן הונחו המפקדים פעם אחר פעם למעורבות ב"שימוש באמצעים", נכרכו בצוותא חדא, הגז והגומי.
מן ההנחיות עליהן עמדנו עולה, כי מטרת השימוש בגלילוני גומי השתנתה עם הזמן. לאחר שבתחילה הוגדרה מטרת האמצעי כפיזור המון, הרי שבהמשך הוצאה הנחיה המגבילה את השימוש בו למצבים של קיום סכנת חיים. דא עקא, גם לאחר שהוצאה הנחיה זו, כרכה המשטרה בהנחיות שונות מטעמה את השימוש באמצעי זה עם השימוש בגז מדמיע, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הגבלת השימוש בגלילוני גומי, לפחות להלכה, למצבים של סכנת חיים בלבד. יש לציין עוד בעניין זה, כי התברר לנו שהוצאת נוהל חדש במשטרה לא הביאה לכך שהנהלים האחרים העוסקים באותו נושא, או בנושאים דומים, יעודכנו בהתאם לקביעות שבנוהל החדש, דבר שעלול היה לגרום לבלבול. מן העדויות הרבות שנשמעו בפנינו יכולנו להתרשם, כי ריבוי המטרות והיעדר העקביות בהן אכן גרמו לבלבול בקרב אנשי המשטרה ומפקדיה. כך, אף שבנוהל משנת 1999 נכתב כי השימוש בגלילוני הגומי מוגבל למצבים של סכנת חיים, קביעה זו אינה מתיישבת עם עיקריו של הנוהל והיא ריקה מכל תוכן ממשי. נבהיר על מה מבוססת מסקנתנו זו.
46. ראשית, מעצם טיבם ומתנאי השימוש בהם, גלילוני הגומי אינם מיועדים לשימוש במצבים של סכנה לחיים. על פי ההנחיות, כפי שהיו בתוקפן בעת אירועי אוקטובר, מותר היה ירי גומי אל מטרה הנמצאת במרחק של 40 מטר לפחות מן היורה. במצב זה, ככלל, אין מדובר בסכנה לחיים. כך אף אישר המפכ"ל וילק בסיכומיו, בהם ציין, כי "...מרחק זה [40 מטר] הוא מעל לטווח זריקת אבן באירועים". מכך עולה, כי בטווח בו מותר השימוש באמצעי, בדרך כלל אין סכנת חיים לכוח, שכן אין הוא מצוי אף לא בטווח של פגיעת אבן כשזו נזרקת ביד.
47. שנית, מצבים של סכנת חיים ממשית אינם כפופים, מעצם טיבם, לדרישה לטווח מינימום, כפי שנקבע באשר לגלילוני גומי. אכן, אם סכנה היא ממרחק של פחות מ-40 מטר, מותר להגיב לה בכוח קטלני, אם יש בה משום סכנת חיים ממשית. דרישות המרחק המזעריות שנקבעו ביחס לגלילוני גומי נועדו למנוע תוצאה קטלנית בשל השימוש בהם. אין בדרישות אלה כל היגיון, אם השימוש באמצעי נועד להוות מענה למצב של סכנת חיים ממשית.
48. שלישית, יש סתירה פנימית בין הדרישה בהנחיה, לפיה ירי גלילוני גומי ייעשה באישורו של מפקד מחוז לבין הקביעה כי ירי כזה יבוצע רק במצבים של סכנת חיים ממשית. במצבים של סכנת חיים ממשית נודעת על פי רוב חשיבות מכרעת למהירות התגובה. אין זה מתקבל על הדעת להתנות תגובה זו באישור מוקדם של בעל סמכות כלשהי.
49. רביעית, אף בעיני הדרג הבכיר ביותר במשטרה לא נחשבו גלילוני הגומי, בזמן אירועי אוקטובר, כאמצעי שנועד להתמודד עם מצבים של סכנת חיים. כך, כשנחקר ראש אגף המבצעים במשטרה בעת האירועים, ניצב יהודה בכר, על משמעות ההנחיה שניתנה במברקי המשטרה ולפיה "הפעלת אמצעים באירועים עפ"י הוראות מפקדים ובמקרים של סכנה לחיי השוטרים", ציין, כי על פי הבנתו הנחיה זו אינה מתייחסת כלל לגלילוני הגומי[34]. דברים דומים אמר גם ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, תת ניצב דוד צור[35]. ואם כך הובנו הדברים על ידי הדרג הבכיר ביותר, אין לתמוה, כי הרוב המכריע של אנשי המשטרה, בכל הדרגים, אשר הופיעו בפני הוועדה, לא סבר כי השימוש בגלילוני הגומי מוגבל למצב של סכנת חיים ממשית.
50. חמישית, התמונה העולה מן החומר שבפני הוועדה היא, כי הקונצפציה של שימוש בגלילוני גומי אינה מבוססת על מצב של סכנת חיים לשוטרים, אלא על ניסיון להכיל אירוע בטרם יתפתח למצב של סכנת חיים ממשית. בדרך כלל, מדובר באירוע בו המון משליך אבנים או חפצים אחרים, מתקיים בו פוטנציאל להסלמת ההתפרעות ונוצר חשש להתקרבות של המתפרעים לעבר השוטרים או לעבר ציבור אנשים עליו שומרים השוטרים. החשש הוא, שאם המתפרעים יהיו קרובים אל השוטרים או אל הציבור עליו מגינים השוטרים, יהיו מעשי האלימות מצידם מסוכנים יותר ואז יהוו סיכון ממשי לחיים. יהיה, על כן, נכון לומר, שלא בשל סכנה מיידית וקונקרטית לחיי השוטרים או הציבור הותר השימוש בירי גומי, אלא כדי לפזר התפרעויות המוניות וכדי למנוע כניסה למצב של סכנה העלולה להיווצר אם יתקרבו המתפרעים אל השוטרים למרחק קטן מ-40 מטר.
כך הוצגו הדברים בטיעוניו של מפכ"ל המשטרה בעת האירועים, מר וילק, אשר ציין כי גלילוני הגומי נועדו "... לאפשר לשוטר להגן על חייו שלו או על חיי אדם אחר שנמצא בסכנה, לפני שהשוטר נמצא בטווח פגיעת זריקות אבנים על ידי מתפרעים". ברוח זו גם הוצג הנושא במסמך של ראש מדור מבצעים במשטרה מיום 20.2.00, אשר היווה חלק מהתייחסות המשטרה להצעת החוק לביטול השימוש בכדורי גומי[36]. המסמך נכתב זמן קצר לאחר שההנחיות מדצמבר 1999 נכנסו לתוקפן. נאמר בו, כי השימוש בכדורי גומי מתבצע רק בהפרות סדר חמורות המסכנות את שלום הציבור ואינן מאפשרות ליצור מגע פיסי עם המפגינים בלא סכנה לפגיעה בשוטרים. מטעם זה, הוסבר במסמך, יש צורך בשמירת מרחק בין השוטרים למתפרעים ואת זאת ניתן לבצע על ידי ירי גומי ממרחק של 40 מטר ויותר. ירי כזה מיועד למנוע את התקרבות המתפרעים אל השוטרים. ברוח דומה ציין תת ניצב מרדכי נחמני במכתב מיום 14.7.02[37], כי התכלית בשימוש בגלילוני גומי היא ליתן
"...פיתרון מבצעי הולם לפיזור התפרעויות אלימות והחזרת הסדר הציבורי על כנו, במצב בו קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בציבור הרחב או בשוטרים, ובטרם יווצרו המצבים של סכנת חיים ממשית שתחייב פתיחה באש חיה".
51. שישית, תקצר היריעה מלתאר את הראיות הרבות שבידי הוועדה אשר מהן עולה, כי השימוש בגלילוני הגומי באירועי אוקטובר נעשה במצבים הרחוקים עד מאוד מסכנת חיים. ייאמר לשם הדגמה בלבד, כי נתגלה מן הראיות שהיה שימוש באמצעי זה במצבים שבהם ניצבו שוטרים במרחק של עשרות מטרים ממתפרעים בודדים, אשר הטרידו אותם מסימטה זו או אחרת. נתגלה שימוש באמצעי זה כלפי מתפרע כזה או אחר, אשר לא סיכן איש ואף היה במגמת מנוסה מכוח השוטרים. נתגלה שימוש באמצעי זה לטווחים ארוכים אשר אין בהם כל סכנת חיים. התמונה הכוללת היא, שבהתמודדות מול הפרות סדר במהלך האירועים עשו כוחות המשטרה, כדבר שבשגרה, שימוש ב"אמצעים", כפי שהדבר מכונה בעגה המשטרתית. אמצעים אלה כללו, כנדבך עיקרי, ולא פעם בלעדי, את גלילוני הגומי.
52. ניתן לסכם, כי חרף האמור בנוהל משנת 1999, בפועל לא הוגבל השימוש בגלילוני הגומי על ידי דרישה לקיומה של סכנת חיים ממשית למאן דהוא, אלא מדובר היה באמצעי לפיזור המון, אשר לא נתפס כאמצעי קיצוני או חמור באופן מיוחד. נוהל זה לא הביא עימו, אפוא, שינוי מהותי בהתייחסות לתחמושת זו. על רקע ההתייחסות אליה כאל אמצעי שגרתי להתמודדות עם הפרות סדר, אין להתפלא על כך, שבפועל נעשה בה שימוש רב ביותר, ובמקרים רבים - שלא לצורך. כפי שכבר ציינו, השימוש בה הוביל, ביותר ממקרה אחד, לתוצאות קטלניות.
53. לא יהא זה למותר להתייחס, בשולי נקודה זו, להתפתחויות שחלו בנהלי המשטרה לאחר אירועי אוקטובר. בעקבות האירועים הוקם צוות בראשות ראש אגף המבצעים במטה הארצי לבחינת השימוש בכדורי גומי במשטרה. הצוות טרם השלים את מלאכתו. נוכח ממצאי הבדיקות שנעשו עד כה, לרבות בדיקת גלילוני גומי לפיזור הפגנות ודו"ח שהוצא בנושא זה, הוחלט על נוהל חדש, זמני בשלב זה, בדבר השימוש בגלילוני/כדורי גומי לפיזור התפרעויות בתחומי מדינת ישראל[38]. נוהל זמני זה נכנס לתוקף ביום 13.3.02. נזנחה בו הקביעה בדבר הגבלת השימוש בתחמושת זו למצבים של סכנת חיים ממשית. במקום זאת, נקבע כי:
"אין להשתמש בכדורי/גלילוני גומי לפיזור התפרעויות אלא בנסיבות חריגות וקיצוניות ביותר".
לעניין זה, הוגדרו נסיבות חריגות וקיצוניות ביותר כ"התפרעות מספר רב של אנשים המלווה בגילויי אלימות קשים כלפי שוטרים או כלפי ציבור העלולים לגרום לחבלות בגוף או לנזק חמור לרכוש".
הערות ביקורת נוספות בנושא של ירי כדורי הגומי
54. כאן המקום להתייחס לכמה עניינים נוספים, המחדדים את הקושי הטמון בשימוש בגלילוני גומי.
מיומנות. ירי גלילוני גומי דורש מיומנות מיוחדת. יש חשיבות רבה לאמדן המרחק בין היורה לבין המטרה. הדבר אינו פשוט, במיוחד במהלך אירוע אשר לעתים מתפתח לאלימות קשה, כשהשוטר נמצא לא-אחת בתנאים של לחץ, פחד וסכנה, ובמצב בו גם השוטרים וגם המתפרעים נמצאים בתנועה. כל אלה מצדיקים שימוש בירי גומי רק בידי שוטרים בעלי כושר ומיומנות בשטח זה. הדבר מוצא את ביטויו בהנחיות שהתקבלו בדצמבר 1999. נקבע בהן, כי גלילוני הגומי יימצאו ".... ביחידות יס"מ, סמ"גים וימ"גים אשר עברו אימון והכשרה ונושא הטיפול בהפרות סדר מצוי בהגדרת תפקידם". בעדותו בפנינו הצביע המפכ"ל וילק על הוראה כעל הוראה זו המלמדת על הגבלה של השימוש בירי של גלילוני גומי, וכהישג של ההנחיות החדשות מדצמבר 1999[39]. בפועל, הוראה זו לא נשמרה. לא נעשתה שום פעולה כדי לאסוף את גלילוני הגומי מהיחידות אשר אינן מוזכרות בנוהל החדש כרשאיות לעשות בהם שימוש. יש בפנינו ראיות למכביר בדבר שימוש שנעשה בירי גלילוני גומי במהלך אירועי אוקטובר על ידי שוטרים שאינם נמנים עם היחידות הנזכרות בהנחיה שצוטטה לעיל, והדבר נעשה בידיעת מפקדיהם ועל דעתם.
55. לא זו בלבד שהשימוש בירי גומי נעשה במהלך אירועי אוקטובר על ידי שוטרים מיחידות שאינן נמנות עם היחידות הנזכרות לעיל, אלא שנתקלנו במקרים רבים בהם עשו שוטרים שימוש בכדורי גומי בלא שההנחיות המחייבות ידועות להם, לרבות מרחקי הירי המזעריים המותרים. הוכח בפנינו, שלא היתה הדרכה מספקת של השוטרים שהיו אמורים לעשות שימוש בירי גומי, וכי לא היו אימונים מספיקים בירי של גלילוני גומי. בכלל זה, כפי שהוזכרה כבר העובדה, גם השוטרים שיועדו להשתמש בירי גלילוני גומי כלל לא אומנו במהלך הכשרתם לאמוד את הטווח של 40 מטר[40].
56. דיווח. כבר ציינו לעיל, שההתייחסות אל גלילוני הגומי היתה כאל אמצעי אחד מבין האמצעים לפיזור הפגנות בלי שהיתה מודעות מספקת להיותו אמצעי קטלני. עניין זה התבטא גם בהיעדרה של חובת דיווח על השימוש בתחמושת זו, עד אירועי אוקטובר[41]. מטעם זה גם לא נעשו פעולות כלשהן לריכוז נתונים כמותיים אודות השימוש בגלילוני גומי באירועים. עצם הצורך בדיווח על ירי גלילוני גומי, וידיעת השוטר על חובת הדיווח, היו יכולים למתן במידה מסוימת את השימוש בתחמושת זו. היעדרם של ביקורת ופיקוח עשויים להתפרש כהתייחסות שאינה מחמירה אל השימוש בירי כזה. מכאן חשיבות הצורך בדיווח. אך לא רק זאת, דיווח כזה יכול היה להביא לידיעת המפקדים פרטים נחוצים על מידת השימוש בירי גומי ועל נסיבות השימוש בו, וכך לאפשר להם לבחון אם הירי היה מוצדק באותן נסיבות ואם יש מה לתקן או להבהיר בכל הנוגע לשימוש בו.
תיקון המצב בנושא הדיווח בא לאחר אירועי אוקטובר במסגרת הנוהל הזמני מ-13.3.02. על פי הנוהל, מחייב כל ירי של גומי תיעוד על ידי היורה לגבי הסיבות לירי וזהות המפקד שהורה על הירי. מפקד היחידה בה התקיים הירי חייב בדיווח מיידי בכתב. הנוהל מפרט את הפרטים הנדרשים, כמו מקום האירוע ומהותו, תאריך האירוע ושעתו, תיאור האמצעים שנעשה בהם שימוש, דיווח על הנפגעים, ועוד. אכן, ככל שיימשך השימוש בירי גומי[42], דיווח מפורט על השימוש בו הוא הכרחי.
לסיכום נקודה זו ייאמר, כי יתכן מאוד שהיעדרו של נוהל דיווח באשר לירי גומי והיעדר דיווח בפועל על ירי כזה, תרם גם הוא לירי של כדורי גומי בכמות גדולה.
57. ההיבט האזרחי של השימוש בגלילוני הגומי. היבט זה עלה לדיון עוד לפני פרוץ אירועי אוקטובר. במהלך עבודת מטה בזרועות הביטחון השונות לקראת תרחישים שונים העלולים לנבוע מהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית, העלו גורמי ביטחון שאלה אם ראוי לעשות שימוש בירי של גלילוני גומי אם תהינה הפרות סדר בתחומי המדינה. עניין זה עלה לנוכח העובדה, שבאזורי יהודה ושומרון נעשה שימוש בגלילוני גומי בידי צה"ל. השימוש בתחמושת זו הועתק מצה"ל אל שורות המשטרה. פעולתה של המשטרה היא בתחומי המדינה כלפי אזרחיה, ואין להשוות בין שם לכאן. אכן, חלק גדול מהפעילות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה על ידי צה"ל נעשה בנסיבות ובתנאים קשים, אשר לא אחת כמותם כמלחמה ממש. בנושא זה נדרשים בתי המשפט לא אחת להחליט אם הפעולה נעשתה בתנאים של לחימה אם לאו, שכן "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל"[43]. בנושא זה, יושב בית המשפט העליון על המדוכה במספר ערעורים בהם, על פי נסיבותיהם, יהיה עליו להכריע אם עומדת למדינה הגנת "פעולה מלחמתית" אם לאו. באחד הערעורים כבר ניתן פסק דין[44]. אנו מזכירים זאת, כדי להבהיר ולהדגיש שלא כל מה שמותר במסגרת פעולה מלחמתית מותר במסגרת השלטת סדר ופיזור הפגנות של מתפרעים.
ישיבה בעניין השימוש בירי גלילוני גומי בתחומי המדינה התקיימה זמן קצר לפני פרוץ האירועים, ביום 18.9.00, אצל סגן שר הביטחון, מר אפרים סנה. בישיבה נכחו, בין היתר, גם נציגי המשטרה והמשרד לבטחון פנים. בסיכום הדיון קבע סגן השר בהקשר של ערביי ישראל, בין היתר, "הימנעות משימוש באמצעים לפיזור הפגנות המופעלים בשטחים"[45]. הכוונה היתה בעיקר לאמצעי של ירי גלילוני גומי. מסמך זה הועבר לעיונו של המפכ"ל וילק. ואולם, כעבור 13 ימים, כאשר פרצו המהומות, לא יושמה הנחיית סגן השר כלל, ואף לא נזכרה, ולו פעם אחת, על ידי איש מבין המשתתפים בדיונים שנערכו במהלך האירועים. כאשר נשאל על כך המפכ"ל וילק על ידי חברי הוועדה, תשובתו היתה, כי סגן השר אינו סמכות שיכולה להורות לו כיצד לפעול[46]. לנקודה זו עוד נשוב בהמשך, כשנדון באזהרות שנשלחו אל המפכ"ל וילק[47].
ראוי להזכיר, כי עמדה דומה, על פיה אין לעשות שימוש באמצעים הננקטים בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה, וביניהם ירי גומי, בעת פיזור הפגנות והתפרעויות של אזרחים ערבים בישראל, היתה גם לשירות הביטחון הכללי. עמדה זו הועברה למשטרה במכתבו של ראש מרחב צפון בשב"כ אל ראש ממ"ן במשטרה, בתאריך 17.9.00.
58. עוד על ההנחיות החדשות. כפי שכבר נכתב לעיל, התוצאות הקשות של ירי גומי במהלך אירועי אוקטובר לא נעלמו מעיניהם של גורמי פיקוד במשטרה והגורמים הממונים במשרד לבטחון פנים. שאלות רבות שנשאלו במהלך דיוני הוועדה, אשר לא ניתנה להן תשובה מניחה את הדעת, פעלו את פעולתן. מונה גוף לבדוק את נושא השימוש בירי גומי. בעקבות חלק מהבדיקות שבוצעו על ידו הוצא הנוהל הזמני לשימוש בירי גומי, אותו הזכרנו לעיל. נוהל חדש זה מדגיש את חומרת התוצאות האפשריות של ירי גלילוני גומי. בנוהל זה תוקנו ההנחיות הקודמות, בניסיון למנוע ככל הניתן ירי שאינו מוצדק או שתוצאותיו קשות. יש להצטער על כי פעולות אלו לא ננקטו עוד לפני פרוץ אירועי אוקטובר.
בהנחיות החדשות נבנה מדרג לשימוש באמצעים. במדרג קיימת הפרדה בין גלילון הגומי, בעל ליבת המתכת, לבין כדור 37 מ"מ, אשר אין לו ליבת מתכת, והסיכון הטמון בו נמוך במידה ניכרת מזה של גלילוני גומי. נקבע, כי כדור ה-37 מ"מ הינו אמצעי נוסף לפני השימוש בגלילוני הגומי. הזכרנו כבר את חובת התיעוד והדיווח של כל ירי גומי, אשר קבועה בנוהל.
59. עניין נוסף שראוי להזכיר, נוגע לטווח המינימלי ממנו מותר ירי הגומי. כפי שכבר נזכר, בנוהל החדש נקבע מרחק של 50 מטר כטווח ירי מינימלי, במקום 40 מטר שהיה בהנחיות קודמות. טווח זה נקבע, על פי האמור בנוהל, הואיל וירי גלילוני גומי ממרחק קטן מ-50 מטר עלול לגרום לפגיעה קשה או קטלנית. ההנחיה החדשה גם קובעת שאין לירות גומי לטווח שמעבר ל-60 מטר בשל חוסר יעילותו של האמצעי מעבר לטווח זה.
יוצא, שהשוטר אשר יורה כדורי גומי מונחה לירות לטווח של בין 50 ל-60 מטר, לא לטווח קטן מזה ולא גדול מזה. מרחב התימרון הצר שניתן בהוראה זו מעלה תמיהות, אם זוכרים אנו את הקושי לאמוד את המרחק הנכון מן המטרה, ובפרט במהלך ניסיון להשליט סדר. כאמור, קיים, כמובן, קושי רב לאמוד מרחק זה וטעות של 10-20 מטר לכאן או לכאן עשויה להיות, במקרים לא מעטים, טעות סבירה. למעשה, משמעותה המעשית של הוראה זו היא הוצאת האמצעי של כדורי גומי משימוש כאמצעי אפקטיבי לצורך פיזור המון, שכן יקשה עד מאוד לעמוד בה במציאות של הפרות סדר.
60. עמדת היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה כיום. בהמשך להוצאת הנוהל (הזמני) החדש במארס 2002, התקיים ביום 30.6.02 דיון אצל היועץ המשפטי לממשלה בנושא ההנחיות לשימוש בכדורי גומי. הדיון התקיים בעקבות אירועי אוקטובר ועל רקע קיומה של הצעת חוק לאיסור שימוש בירי כדורי גומי. נכחו בו גורמים ממשרד המשפטים, מצה"ל ומהמשטרה. השימוש בירי גלילוני גומי הוצג על ידי המשטרה כנועד למנוע את הצורך לעשות שימוש באמצעי חמור יותר - הירי באש החיה - על ידי כך שהוא ימנע קרבה יתרה בין המתפרעים לשוטרים. בדיון הוסבר, כי הגעתם של שוטרים וחיילים לקרבה יתרה אל ההפגנה הצועדת לעברם עלולה להביאם למצב של סכנת חיים, שיחייב שימוש באש חיה. לפיכך, נועד השימוש בגומי למנוע מעבר מהיר יותר לירי של אש חיה. עמדה זו הוצגה על ידי המשטרה, בניסיון לשכנע בצורך בהמשך השימוש בירי גומי. בסיכום הדיון הנחה היועץ המשפטי את כוחות הביטחון לבחון מעבר מהפעלת גלילוני הגומי, שליבתם מתכת, לכדורי גומי שאין בהם מרכיבי מתכת והם פוגעניים פחות.
61. לאחר הדיון האמור, היתה התכתבות בין מר רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, לבין המפכ"ל רב ניצב אהרונישקי. מציטוט של עדותו של ניצב משנה לוצקי בפני הוועדה, התברר ליועץ המשפטי לממשלה שקיימת הוראה במחוז הצפוני במשטרה לא לעשות שימוש בירי כדורי גומי. על רקע זה פנה למפכ"ל[48] וביקשו להודיע אם אין מקום לנהוג כך בכל הארץ. במכתבו ציין היועץ, כי הגישה שביטא ניצב משנה לוצקי מן המחוז הצפוני "תואמת את הגישה שניסיתי להנחיל בסיכום הדיון … אודה אם תודיעני אם אין לדעתך מקום שהנחיית מפקד המחוז הצפוני תוחל באופן כולל".
המפכ"ל השיב במכתב, בו פירט את ההנחיות החדשות בדבר ירי גלילוני גומי, וציין, כי מאז אירועי אוקטובר 2000 לא עשתה המשטרה שימוש בגלילוני גומי שליבתם מתכת. בגלילונים ללא ליבת מתכת נעשה שימוש בירושלים בלבד. הוא הוסיף, כי גם אם מפקד המחוז הצפוני החליט להפסיק את השימוש באמצעי זה, הדבר אינו מצביע על אי נחיצותו המוחלטת. לדבריו, טרם בשלה העת להפסיק את השימוש באמצעי האמור, ויש להתירו במקרים חריגים וקיצוניים[49]. המפכ"ל הדגיש במכתבו את הצורך באמצעי זה, ולשם כך הבהיר, כי ייעוד ירי הגומי הוא, בין היתר, למנוע ממתפרעים להתקרב לכוחות השיטור באופן העלול לגרום למצב של סכנת חיים שיחייב שימוש באש חיה. כן הדגיש, שאחד השיקולים החשובים בהחלטה להפסיק את השימוש בגלילוני גומי בהתפרעויות הוא "מידת יכולתו של כוח המשטרה במקום לשלוט באירוע ממרחק בטוח בלא שייווצר בינו לבין המתפרעים חיכוך ישיר שיעמיד את כוח השיטור בפני סכנת חיים ממשית". נחיצות השימוש בגומי היא, אם כן, לשמור על "מרחק בטוח" כדי להימנע מסכנת חיים ממשית ולא לפעולה כשסכנה כזו קיימת.
גם בכך לא הסתיים הדו שיח. ביום 1.8.02 שב היועץ המשפטי ופנה למפכ"ל, והציע כי בשלב הנוכחי, עד לפרסום הדין וחשבון של ועדת החקירה, "לא ייעשה שימוש בכדורי גומי אלא באישורך האישי במקרים חריגים וקיצוניים". אף הצעה זו נדחתה על ידי המפכ"ל, אשר הזכיר כי על פי ההנחיות נתונה הסמכות להורות על שימוש באמצעי זה למפקד מחוז, וגרס, כי אין מקום לאישור אישי של המפכ"ל לשימוש באמצעי זה אם מפקד מחוז סבור כי יש צורך בו.
תיארנו את הדו שיח האמור כדי ללמד על הסיכון הרב הטמון באמצעי זה, ועל הצורך שראה היועץ המשפטי לממשלה, אשר חוות דעתו מחייבת את כל גורמי הרשות המבצעת, להגביל באופן דרסטי, ולמעשה להפסיק, את השימוש באמצעי זה. בה בעת, מצביע הדו שיח על אי נכונותה של המשטרה לשנות מעמדתה בדבר הצורך להותיר את האמצעי האמור בשימוש, חרף הסיכונים הידועים לגביו.
62. האם קיימות חלופות זמינות לגלילוני הגומי המצוים כיום בשירות? בחינת המצב בעולם מלמדת, כי קיימים סוגים שונים ומגוונים של אמצעים המשמשים לצורך פיזור המון. מן החומר שבפנינו עולה, כי המשטרה בוחנת את הכנסתם של חלק מן האמצעים הללו לשימוש. בנושא קליעי הגומי קיימים בעולם סוגים מגוונים, הנכנסים תחת הכותרת הרחבה של "כדורי גומי". לכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים הנוגעים למסת הקליע, לצורתו, להרכב החומרים מהם הוא עשוי (לעתים מפלסטיק או מחומרים דומים), למהירות הפגיעה שלו ולסיכון הכרוך בו לתוצאות קטלניות. בשל כך, התייחסות ל"כדורי גומי" או "גלילוני גומי" אינה יכולה להיעשות באופן גורף לגבי קליעי הגומי כולם, והיא מחייבת דיון ספציפי במוצר מסוים, הנופל לקטיגוריה הרחבה של אמצעים שניתן לכנותם "כדורי גומי". מן החומר עולה, כי לגבי חלק מן האמצעים האמורים קיימות הנחיות הקובעות מרחק מזערי לשימוש במקרים של הפרות סדר באין סכנה ממשית ומיידית לחיי אדם, ומונעות שימוש לעבר פלג גופו העליון של אדם. יצוין, כי על פי החומר שבפנינו, לא נלווה לחלק מסוגי תחמושת הגומי האמורים הסיכון הכרוך בפיזור ובאי הדיוק הניכרים של הגלילונים המצויים כיום בשימוש המשטרה, וקיימים אמצעים מדויקים יותר בידי משטרות שונות בעולם.
ההמלצה בנושא כדורי הגומי
63. עמדנו בהרחבה על הסיכונים הכרוכים בשימוש בגלילוני הגומי בהם השתמשה המשטרה באירועי אוקטובר, והמצויים בשימוש המשטרה גם כיום. אנו סבורים, כי סיכונים אלה מחייבים להפסיק את השימוש באמצעי האמור. השימוש בירי שלישיות גלילוני הגומי כרוך בסיכון של פגיעה קטלנית עקב טעות בהערכת טווח. כרוך בהם סיכון לפגיעה קטלנית עקב סטייה של הגלילון ופגיעה באיבר רגיש. כרוך בהם סיכון לפגיעה קטלנית במי שאינו מסכן את כוחות הביטחון, בשל הפיזור של הגלילונים לאחר הירי. סיכונים אלה, בוודאי במשקלם המצטבר, חורגים מן הסביר ומחייבים להפסיק את השימוש בגלילוני הגומי האלה.
בכך אין אנו מתעלמים מן הצורך, המקובל עלינו, לצייד את השוטרים באמצעים אשר יתנו בידם כלי אפקטיבי להתמודד עם אירועים קשים, בלא שייאלצו לעשות שימוש באש חיה אשר עלולה לגרום, בהסתברות גבוהה, לתוצאות קטלניות. הצורך באמצעי כזה יכול לעלות בשני מצבים שונים. המצב האחד הוא התמודדות עם הפרת סדר, לעתים קשה ואלימה, אך לא כזו היוצרת סיכון ממשי לחיי אדם. כאן, אין הצדקה לשימוש בכלי בעל פוטנציאל קטלני משמעותי, והדבר נכון גם לגבי אמצעים קינטיים (הפועלים על ידי פגיעה מהירה בגופו של אדם), כמו כדורי גומי לסוגיהם.
המצב האחר הוא, זה של סכנה ממשית לחיי אדם אשר יש בו הצדקה, בהתאם לדין הקיים, לעשות שימוש באש חיה. אין מניעה, כי במצבים אלה יוכנסו לשימוש אמצעים, כמו כדורי גומי, אשר יש להם פוטנציאל קטלני מופחת ביחס לזה של קליעים חיים. אמצעים כאלה יספקו למשטרה שלב ביניים בטרם יעברו לשימוש באש חיה. בדרך זו ניתן יהיה למנוע את הסכנה, בלא לגרום, בדרך כלל, לפגיעה קטלנית. אכן, גם המשטרה עמדה על הצורך בקליעים מסוג זה קודם לשימוש בתחמושת חיה. עם זאת, אלה חייבים להיות מדויקים, כדי להבטיח, כי הפגיעה לא תחרוג מזו המתוכננת, הן לעניין חלק הגוף הנפגע והן לעניין זהותו של הנפגע. הכוונה היא לכדורי גומי, או אמצעי דומה, הנורים כל אחד בנפרד, שכן אז מנוטרלים הסיכונים הנוספים הכרוכים באי היכולת לדייק בקליעה למטרה ובפיזורם של כדורי או גלילוני הגומי. ירי גומי במצב בו ניתן להסתפק בירי לעבר פלג גופו התחתון של אדם, אך בשל פיזור רב של הגלילונים עלולה להיגרם פגיעה במקום רגיש, עם תוצאה קטלנית אפשרית, אינו עולה בקנה אחד עם הצורך להפחית למינימום את הפגיעה הכרוכה בפעילותם של כוחות המשטרה. פגיעה קטלנית מצד כוחות המשטרה באדם שאינו מסכן אותם, הנובעת מאי הדיוק של התחמושת בה נעשה שימוש, יוצרת סיכון בלתי סביר לשלומם של אזרחים. את אלה יש למנוע על ידי בחינת אמצעים קינטיים שונים, כולל כאלה המצויים בשימוש בחו"ל, ואימוצם של אמצעים בדרגת דיוק סבירה, אשר יבטיחו התאמה בין כוונתו של היורה לבין תוצאות הירי.
יש להבהיר. כל האמור לעיל אינו מכוון להמליץ על שימוש באמצעי זה או אחר, או לבוא במקום עבודת מטה של המשטרה בנושא זה. התכוונו להתוות קו ברור באשר לסיכון הטמון באמצעי מסוים (גלילוני גומי), אשר אין להתיר את השימוש בו מן הטעמים המפורטים בהרחבה לעיל. פרק ב' - השימוש בירי צלפים
64. במהלך אירועי אוקטובר 2000 הופעלו צלפים של הימ"מ שירו תחמושת חיה בשלושה אירועים: באום אל-פחם ביום 2.10.00, בנצרת ביום 2.10.00 ובנצרת גם ביום 3.10.00. להלן נתייחס לכל אחד משלושה האירועים, תוך עמידה על הנורמות המחייבות החולשות על השימוש באמצעי זה.
ירי הצלפים באום אל-פחם
65. ביום 2.10.00 קיבל הכוח האחראי על כביש 65 (כביש ואדי עארה) צוות של הימ"מ, הכולל צלפים, כתגבור. צוות הימ"מ התמקם בצומת ברקאי ושימש ככוח עתודה. צוות הצלפים, ביחד עם מפקד המחוז ניצב אליק רון ומפקד חטיבת מג"ב צפון, ניצב משנה בנצי סאו, יצא לאזור צומת אום אל-פחם בשעת בוקר מוקדמת כדי לאתר עמדות לצלפים, אם יתעורר הצורך להפעילם בהמשך. עמדה כזו אותרה על גבעה ממערב לכביש 65, הנמצאת מול כביש הכניסה לאום אל-פחם [ג][50]. באותה הזדמנות הסביר מפקד המחוז לצלפים את הוראות הפתיחה באש. הוראותיו היו שאין לפתוח באש אלא במצב של סכנת חיים או כשמזהים מישהו חמוש שעלול להשתמש בנשק. לאחר שסיימו את הסיור והתדריך, חזרו שני צלפים לצומת ברקאי ושניים אחרים נשארו באזור צומת אום אל-פחם, במקום הקרוי "בית הבד", שם שהו בהמתנה למקרה ששירותם כצלפים יידרש. בשעה 11:00 בבוקר, או בסמוך לשעה זו, התחלפו ביניהם זוגות הצלפים והזוג שהיה בצומת ברקאי החליף את הזוג שהיה עד אז בבית הבד. על פי יומן המבצעים של מג"ב, בשעה 12:56 בדיוק, הורה מפקד המחוז לכוח הצלפים להתמקם בעמדה שנקבעה לכך בסיור הבוקר. ההוראה הועברה ממפקד המחוז רון למפקד חטיבת מג"ב סאו, לביצוע. הנחיות מפקד המחוז, כפי שנרשמו ביומן המבצעים[51], היו "למקם כוח עם צלף לכיוון מקומי ערבי שיירה קלע דוד לכיוון הציר ולכיוון הכוח המשטרתי. אישור של "צפון 1" (שהוא קוד הקשר של מפקד המחוז) לבצע ירי לעבר הרגליים, לכיוון היורה". חשוב לציין, כי שמונה דקות לפני כן, בשעה 12:48, נפגע שוטר של יחידת "אלון", יזיד נסר אל-דין שמו, שהיה מוצב על כביש 65, מאבן בפניו ונגרמה לו חבלה חמורה. על פי עוצמת הפגיעה, ניתן להניח - אם כי הדבר לא הוכח בוודאות - כי האבן הושלכה בעזרת קלע. בעקבות הנחיית מפקד המחוז, התמקמו שני צלפים בעמדה שנקבעה לכך בסיור הבוקר [ג]. פקד עמי מועלם, מפקד יחידת "ארז" של מג"ב צפון, הצטרף אל הצלפים ושימש איש קשר בין הצלפים לבין מפקד המחוז ומפקד חטיבת מג"ב. לדברי מועלם, לפני שעלה עם הצלפים הוא קיבל תדריך ממפקד החטיבה בנצי סאו, שאמר לו כי הוא, מועלם, ייתן אישור לצלפים לירות רק לאחר שיקבל אישור ממפקד המחוז או מבנצי עצמו. כפי שהבהיר מפקד החטיבה למועלם, הירי ייעשה לכיוון הרגליים בלבד, והוא יתבצע רק לכיוון יחידים ורק לעבר מי שיזוהה על ידי הצלפים כמי שזורק אבנים בעזרת קלע דוד או שיורה בעזרת נשק. מועלם סיפר, כי אחרי שהצטרף לצלפים דיבר עימו מפקד המחוז, והוא נתן לו אותן הנחיות שנתן לו קודם לכן בנצי סאו. על פי עדות מועלם והצלפים שהיו במקום, מרחק המתפרעים מן השוטרים שהיו בקרבת צומת אום אל-פחם לא היה גדול, והם העריכו אותו ב-15-40 מטר.
66. בשלב הראשון שהו בעמדה שני צלפים בלבד, אשר אחד מהם, המכונה ר', היה מפקד צוות הצלפים. לדבריו, הוא ירה רק פעם אחת או פעמיים עד שחבר אליהם הזוג השני של הצלפים. לאחר הגעתם הוא הפסיק לירות ושימש כמפקד על שלושה הצלפים האחרים. תהליך אישור הירי התבצע כך: הצלפים, ביחד עם מפקדם ועמי מועלם, היו מחפשים מיידי אבנים עם קלע דוד. כאשר היו מאתרים אדם כזה, היה מועלם מתקשר בטלפון הנייד ומוסר פרטים מזהים על מפר הסדר לדובר המחוז סגן ניצב בועז גולדברג, שעמד ליד מפקד המחוז וסייע לו. מפקד המחוז, באמצעות גולדברג, הוא שהיה נותן, בדרך כלל, אישור לכך שהצלפים יירו בו ברגליים, ומועלם מצידו היה מעביר את האישור לצלפים. נוסף לכך, עידכן מועלם כל הזמן במכשיר הקשר את מפקד החטיבה בנצי סאו. בדומה לצלפים ומפקדיהם, ניסה סאו גם הוא לאתר מתפרעים. מועלם העיד, כי בחלק מהמקרים סאו הוא שנתן את אישור הירי לצלפים ולא מפקד המחוז. מועלם הוסיף, כי היו מקרים בהם הם הציעו לירות על מפר סדר מסוים, אך מפקד המחוז או מפקד החטיבה לא אישרו את הירי מאחר שחשבו כי אותו מפגין אינו מסכן את כוחות המשטרה במידה שתצדיק את הירי לעברו. בשלב מסוים במהלך ירי הצלפים, הורה מפקד המחוז על הפסקת הירי, ולאחר הפסקה לפרק זמן נוסף שב וחידשו. ירי הצלפים האחרון בוצע בערך בשעה 14:20. בשעה 14:25 ניתנה הוראה מטעם מפקד המחוז לפנות את צומת אום אל-פחם.
ניצב רון נחקר בפנינו בשאלה אם לפני כל ירי שאושר ראה את מי שעמדו לירות בו ונוכח לדעת שהוא מסוכן. על כך הוא השיב: "בחלק מהמטרות - כן, באופן אקראי לחלוטין, זיהיתי את אותה המטרה וכשנאמר הייתי מכוון לאותה המטרה, שכפי שצוינה, מבחינת פרטי לבוש ומיקום במקום כזה או אחר. במקרים אחרים - לא בהכרח, אבל הדיווח הניח את דעתי, על מנת לאפשר ולאשר את הירי"[52]. לשאלה, אם ירי הצלפים היה רצוף או שהיו בו הפוגות, השיב ניצב רון כי "לעיתים עצרתי הירי כדי לבחון את המצב. במספר מקרים, כשלוש פעמים, עצרתי את הירי, כי התרשמתי מדי פעם שיש רתיעה בקרב המתפרעים. היה לי חשוב לראות אם הירי מצדיק את עצמו"[53].
גרסתו של ניצב רון, כי בחלק מן המקרים דחה בקשה לאשר ירי צלפים, מוצאת סיוע בעדות דוברו סגן ניצב גולדברג, אשר גם הוסיף שבחלק מן הפעמים לא אישר מפקד המחוז ירי, כאשר ביקש לבדוק אם פחתו עוצמת האלימות ורצון המתפרעים להתעמת.
גם בנצי סאו העיד, שלאחר ירי הצלפים שככו האירועים למשך מספר דקות, ואז ניתנה הוראה לצלפים לחדול מירי. אשר לחלקו במתן הוראות לצלפים לירות כלפי מתפרעים, הוא הודה בעדותו השנייה בפנינו כי במקרה אחד הוא הורה לצלפים באמצעות מועלם שיירו לעבר אדם שהשתמש בקלע.
ביומן המבצעים של מג"ב צפון
קיים רישום תמציתי על ירי הצלפים
67. האם היתה הצדקה לעשות שימוש בירי צלפים בנסיבות המקרה? ניצב רון הוא שהחליט על השימוש בצלפים. הוא לא התייעץ לפני החלטתו עם הממונים עליו. ככלל, שימוש כזה אינו מוכר בהפגנות ובהתפרעויות שהיו ברחבי המדינה[55]. הוא אינו נכלל, על פי הוראות המשטרה ונהליה, ברשימת האמצעים לפיזור הפגנות והתפרעויות או לטיפול בהפרות סדר.
טענתו של ניצב רון לגבי הצורך בשימוש בצלפים היא, שהיתה סכנה לחיי אדם, סכנה שנשקפה מהשימוש בקלע מצד מפרי הסדר. האמצעים הרגילים לפיזור המון לא יכלו, לטענתו, להוות תשובה מספקת לאותה סכנה, משום שהגורמים לסכנת החיים - מיידי האבנים בעזרת קלע - עמדו מחוץ לטווח היעיל של האמצעים הרגילים. לכן, הדרך להתמודד עם אותה סכנת חיים היתה באמצעות הפעלת הצלפים[56]. עמדתו היא, שהוא לא חרג מהמותר כשהורה על ירי הצלפים, וכי דאגתו לכוחות המשטרה שהיו במקום הצדיקה את הפעלת הצלפים.
68. הצלפים ביצעו ירי של תחמושת חיה. לירי זה היה פוטנציאל, אשר במקרה אחד אף התממש, לתוצאה קטלנית. ביסוד הירי האמור עמד הצורך הנטען להגן על חיי השוטרים שהיו באזור הצומת. האם מכוח הדין וההוראות המחייבות את אנשי המשטרה היה הירי מוצדק בנסיבות המקרה?
ניתן לתאר כמה מערכות דינים העשויות לחול על מצב זה. מערכות דינים אלה מובילות כולן לתוצאה, כי ירי כאמור יכול להתבצע רק במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית, ורק אם אין די באמצעים חמורים פחות כדי להשיג את המטרה האמורה. נעמוד בקצרה על מערכות הדינים האמורות.
69. נדבך אחד הוא סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977. סעיף זה קובע, כי:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו...".
הוראה זו מקנה הגנה למי שפועל להדוף תקיפה שלא כדין, גם אם תקיפה זו מופנית כנגד אדם שלישי. להוראה זו מצטרפת הוראת סעיף 34טז לחוק העונשין, הקובעת כי:
"הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה".
הוראות אלה, כשהן נקראות יחד, מתנות את הפעולה המבוצעת בשל הגנה עצמית בכמה דרישות: א. קיומה של תקיפה שלא כדין; ב. התקיפה יצרה סכנה מוחשית לפגיעה בחייו או בגופו של המבצע או של זולתו; ג. המעשה דרוש באופן מיידי, על מנת להדוף תקיפה זו; ד. המעשה הוא סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה.
70. לצד הוראה זו, קיימת בחוק העונשין הגנה אחרת, היא הגנת הצידוק. הגנה זו, שבסעיף 34יג לחוק, שוללת קיומה של אחריות פלילית למעשה, כאשר האדם שביצע אותו היה מוסמך, או חייב, לפי דין לעשותו. בפסיקה[57] נדונה בהקשר להגנה זו שאלת הסמכות של אנשי כוחות הביטחון לעשות שימוש בכוח קטלני לשם ביצוע מעצר. תכלית השימוש בכוח במקרה הנדון כאן, שונה. עם זאת, הטעם למגבלות שהוטלו על השימוש בכוח קטלני יפה אף לכאן.
הדגש בפסק הדין המנחה בעניין זה בפרשת אנקונינה[58], הוא בקביעת תנאים לשימוש בכוח בעל פוטנציאל קטלני. בית המשפט ציין, שתכליתם של תנאים וסייגים אלה היא ליצור רציונליזציה של השימוש בכוח, אשר תוצאתו עלולה להיות חמורה. בהקשר זה עמד בית המשפט על הצורך, כי תהא סכנה גופנית מיידית, על מנת שהשימוש בכוח קיצוני על ידי איש כוחות הביטחון ייחשב לשימוש סביר. נקבע, שהאינטרס הציבורי, בשמו פועל איש הרשות, כולל לא רק את מניעת הסכנה לחיי אדם ושלמות גופו של הקרבן הפוטנציאלי, אלא הוא משפיע גם על הסייגים להפעלת כוח כלפי העבריין. גם הפעלת כוח זו מבוססת על "השאיפה למניעתה ככל האפשר של הפגיעה בחיי אדם". על רקע תכלית זו, הסייג היסודי החל על פעולת איש המרות הוא כי "יש להימנע מקיפוח חיי אדם או מפגיעה בשלמות הגוף, כאשר הדבר איננו עומד ביחס סביר למידת הסכנה אותה מבקשים למנוע".
בפסק הדין עוצבה מערכת כללים, השואבת את השראתה מן הדינים כפי שהיו אז בתוקף וחלו על ההגנה העצמית והגנת הצורך. אחד מהם הוא כלל של יחסיות, הדורש את קיומה של "זיקה סבירה בין מידת הסיכון לבין מידת הכוח המופעלת". כלל זה דורש שיתקיים "יחס הגומלין ההגיוני בין האמצעי המופעל לבין הרעה אשר אותה מבקשים למנוע". עוד נקבע, כי "תגובה העלולה לפגוע בחיים או בשלמות הגוף תוגבל לנסיבות אשר בהן נוצר חשש סביר לכך שאי נקיטת אמצעי קיצוני יביא לתוצאה אשר בה טמונה סכנה בעלת אופי כמתואר לעיל" - היינו, סכנה לתוצאה קטלנית. תנאי נוסף הנזכר בפסק הדין הוא, כי "אין להפעיל כוח אלא אם הוא האמצעי האחרון בו ניתן לנקוט בנסיבות העניין". על פי דרישה זו, "אין לנקוט באמצעי הקטלני אלא אם קיים הכרח לנקוט בו, מאחר ואמצעים פחות חמורים לא נשאו פרי ולא ניתן היה למנוע את התוצאה בדרך אחרת". עוד הוסף שם בהקשר זה, כי "הצורך מן הראוי שיהיה מיידי, היינו המדובר בנקיטת צעד הנדרש על אתר, והצעד צריך להיות הפחות חמור האפשרי, המשרת את המטרה". עם זאת, הודגש כי סדר הפעולות וההגבלות האחרות אינו חל אם צפויה סכנה מיידית חמורה לאיש הרשות או למי שהוא מגן עליו, המצדיקה, על אתר, נקיטתו של כל אמצעי הדרוש להגנה עצמית או להגנתם של אחרים.
71. מערכת שלישית של דינים קבועה בהוראות מיוחדות המחייבות את אנשי המשטרה. השימוש בכלי ירייה מוסדר בהוראות המשטרה בפרק 4.03.03, אשר נקבע בו תחת הכותרת "גבולות המותר והאסור"[59]:
"א. השימוש בכלי ירייה לא יהא מותר, אלא אם החוק מסמיך לעשות שימוש כזה, תפקיד השוטר מחייב זאת והשימוש בכלי ירייה הכרחי ומוצדק בנסיבות העניין.
ב. אנשי משטרה רשאים להפעיל כלי ירייה רק בהתאם למפורט בפקודות המטה הארצי.
ג. השימוש בכלי ירייה לא יהא מוצדק, אלא אם ברור, שאין בידי השוטר אמצעי כוח אחרים, כדי להבטיח את ביצוע התפקיד וכי טיבו של התפקיד מצדיק את השימוש באמצעי קיצוני זה".
פקודות המטה הארצי בנוגע לשימוש בכלי ירייה מצויות בפרק 06.02.14[60]. באשר לסייגים לשימוש בכלי ירייה, נאמר בפקודות אלה, בין היתר, כך:
"ב. השימוש בכלי ירייה נועד לסייע לשוטר בביצוע מעצר, בפיזור התקהלות פרועה ובהגנה על החיים ועל שלמות הגוף מפני סכנה מיידית - הכל בכפוף להוראות ולסייגים בפקודה זו.
ג. השימוש בכלי ירייה לצורך מילוי תפקיד ייעשה כמוצא אחרון, במידת הזהירות הראויה, ורק בנסיבות שקיים בהן יחס הגיוני בין מידת הסכנה העולה מהשימוש בנשק לבין התוצאה שאותה מבקשים למנוע - הכל בהתאם למפורט בפקודה זו".
שלושת השימושים המוכרים בכלי
ירייה הם: א. במהלך ביצוע מעצר;
"4. השימוש בכלי ירייה לצורך מניעת סכנה מיידית לחיי אדם.
א. השימוש בכלי ירייה - מותר, כאשר יש חשש ממשי לפגיעה מיידית בחיים או בשלמות הגוף של השוטר או של אחרים, ואין כל דרך אחרת למנוע אותה פגיעה.
ב. השימוש בכלי ירייה, לפי סעיף זה, ייעשה במידה שלא תעלה על מה שסביר לעשות למניעת אותה פגיעה, וכך שהנזק, העלול להיגרם, יהיה שקול כנגד הנזק, שאותו מבקשים למנוע".
הנה כי כן, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים כדי שיהיה היתר לשימוש בירי של אש חיה: ראשית, קיימת סכנה ממשית לפגיעה בחיים או בשלמות הגוף; שנית, הסכנה היא מיידית; שלישית, אין כל דרך אחרת למנוע אותה פגיעה. גם כשמתקיימים שלושה התנאים, צריך השימוש בכלי הירייה להיעשות במידה סבירה למניעת אותה פגיעה בגינה מותר הירי, וכן שהנזק העלול להיגרם יהיה שקול כנגד הנזק אותו מבקשים למנוע. כללית, מדובר בתנאים הדומים לתנאי קיומה של הגנה בפלילים, והם מבוססים, מן הבחינה הנורמטיבית, על ההגנות המוכרות בדיני העונשין[61].
72. למסקנה דומה מגיעים מעיון בנוהל המשטרתי המתייחס, בין היתר, לשימוש בכלי ירייה לצורך הגנה עצמית[62]. על פי נוהל זה, נתונה לאיש משטרה הסמכות להשתמש בכלי ירייה להדיפת תקיפה בנשק חם או קר, אם זו העמידה בסכנת פגיעה ממשית ומיידית את חייו או את שלמות גופו של השוטר או של אחרים, ואין דרך אחרת למנוע את הפגיעה. על פי נוהל זה, הדרישות הקיימות במצבים אחרים של הפעלת כלי ירייה והנוגעות למתן אזהרה, אינן חלות על פעולה במצב של הגנה עצמית. הנוהל דורש עוד, כי "הירי יהיה לכיוון התוקף, במגמה לפגוע בו, כך שיימנע ממנו להשלים את ביצוע מעשה התקיפה". למעשה, משקף הנוהל את עיקרי התנאים שנקבעו בפרשת אנקונינה. יש בו משום הנחיה כללית, החלה גם על ענייננו ומהווה יישום של סייג ההגנה העצמית לנסיבות של שימוש בכוח קטלני על ידי אנשי המשטרה.
73. ודוק: לא ניתן לנתק בין המצב של הסכנה לכוחות המשטרה לבין הסיבה שגורמת לעצם הימצאם במקום בו נגרמת הסכנה. למשטרה תפקיד, על פי חוק, בשמירת הסדר הציבורי. בגדר זה, תפקיד המשטרה הוא לפעול להפסקתן של מהומות ולתפיסת האחראים והמשתתפים בהן. בהקשר זה כבר נאמר, בפסק הדין בפרשת רעד[63], כי על מנת שאנשי המשטרה יוכלו להגשים תכלית רצויה זו,
"רצוי שלא להצר, יתר-על-המידה, את צעדיהם ואת השימוש בשיקול-דעתם באשר לאמצעים שהם רואים אותם כנחוצים כדי שתיפסק המהומה ולשם הבטחת הבאתם לדין של האחראים לה, מה עוד שהם מצווים לפעול, לעתים, בתנאים של מתיחות ושעת חירום".
כפי שנפסק בפרשת רעד הנ"ל, לאנשי המשטרה הסמכות שלא לסגת במצב כזה אל מול ההתקפה המופנית כלפיהם. בהקשר זה צוין, כי אם כתוצאה מן ההחלטה להישאר במקום, נשקפת לחיי השוטרים או לגופם סכנה,
"כי אז יהיו מוצדקים להשתמש באותם האמצעים הנראים להם כדרושים למניעת הסכנה ולהתגברות על המתפרעים כאחד, כולל השימוש בנשק חם ואף אם זה עלול לגרום מוות או נזק גופני אחר לאלו מהמתפרעים או לאדם 'תמים', שנזדמן למקום באקראי".
לצד זה, הודגשה חשיבותו הרבה של הצורך, כי "אנשי המשטרה יפעלו, ככל האפשר, בדרך שאינה מסכנת את חייהם ושלמות גופם של אחרים, אף אם מדובר בחייו או בשלמות גופו של אדם שהיתה לו יד במהומה". לפיכך נקבע, כי "לעולם אין להצדיק פעולת יריה מכוונת או לא-איכפתית מצד איש המשטרה" אשר גרמה לתוצאה קטלנית, "...ואשר נעשתה אמנם בלהט המהומה אך מתוך רצון ענשי-נקמני גרידא, אשר אין בינו לשימוש בכוח סביר ולא כלום". בית המשפט בפרשת רעד מסכם את הנושא בהנחיה כללית, אשר חשובה עד מאוד גם לסוגיה הנדונה כאן:
"השימוש בנשק חם כמו רובה טעון, כדי לדכא מהומה, טומן בחובו לעולם את הסכנה של גרימת תוצאה קטלנית או מזיקה לזולת, גם אם השימוש בו נעשה בזהירות הראויה בנסיבות המקרה, וזאת בגלל האפשרות של התערבות סיבה מקרית, שאין לחזותה מראש. על-כן, מוטב, וגם הכרחי, שלא להפעיל את האמצעי האמור אלא אם אין מוצא אחר, לאחר שלא הועילו שכנוע מילולי ואמצעים פיסיים פחות מסוכנים ...".
74. פסקי הדין בעניין רעד ואנקונינה ניתנו בטרם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עקרונות היסוד בדבר קדושת החיים ובדבר חובתה של הרשות להימנע מפגיעה בלתי נחוצה בחיי אדם נקבעו עוד לפני קבלת חוק היסוד, והנחו את בית המשפט באותן פרשות. עם זאת, עוצמתם של עקרונות אלה עלתה בדרגה לאחר קבלת חוק היסוד. בשל כך, היו הדברים יפים אף ביתר שאת במהלך אירועי אוקטובר. הם חלים במלואם גם על ירי של אש חיה המבוצע בידי צלפים.
75. כיצד מוצאים הדברים ביטוי בנסיבות ששררו עובר להפעלת הצלפים ביום 2.10.00 באום אל-פחם? לדעתנו, לא נמצאו השוטרים או הנוסעים בדרך בסכנה אשר הצדיקה ירי אש חיה לעבר זורקי האבנים. נזכיר תחילה, שזריקת אבנים, לרבות באמצעות קלע, אינה תופעה שנולדה באירוע אום אל-פחם ביום 2.10.00. עובדה היא, שעד לאירועי אום אל-פחם ב-2.10.00 לא נקטה המשטרה אמצעי של ירי צלפים כלפי מתפרעים בהפרות סדר, כולל מיידי אבנים, באמצעים השונים[64]. כבר ראינו לעיל, שהאמצעים לפיזור התקהלות פרועה אינם כוללים ירי של אש חיה לכיוון מפגינים, אלא רק, ובמקרים המתאימים, ירי באוויר. אכן, השימוש בירי צלפים בענייננו היה מקרה חריג. מכל העדויות שבפנינו יכולנו להבין, שהוא היה נקודת מפנה רגישה לגבי הנהוג במשטרה ולגבי המותר והאסור בירי לכיוון מתפרעים.
מכל מקום, התנהגות השוטרים במקום, עובר לירי הצלפים ובמהלכו, מלמדת שלא היה חשש ממשי מפגיעה של אבנים שהצדיק ירי של אש חיה לעבר זורקי האבנים. עובדה היא, שעל אף זריקת האבנים לא הורו המפקדים לשוטרים במקום למצוא מחסה או להתרחק מן המתפרעים. במשך פרק זמן לא קצר של יידוי אבנים, עד לפגיעה שנפגע שוטר, לא ראו בכך סכנת חיים ואף לא ניתנה הוראה על הצבת הצלפים בעמדותיהם. אכן, ניתן היה להתמודד עם משליכי האבנים בדרכים אחרות, פוגעניות פחות מירי צלפים לכיוון הרגליים. לגבי המתפרעים שהיו במרחק גדול מהשוטרים, החשש שאלה ידייקו בפגיעה לא היה כזה שהצדיק ירי מכוון על ידי צלפים אליהם.
נזכיר עוד, שגם אנשי המשטרה שחיוו את דעתם שהשימוש בצלפים היה מוצדק, הצדיקו זאת כלפי משתמשים בזריקת אבנים באמצעות קלע בלבד. והנה, לא השתכנענו, כי ירי הצלפים כוון רק אל מיידי אבנים בדרך האמורה. בחלק מהעדויות נזכר שנעשה שימוש בירי צלפים נגד משליכי אבנים, אשר לא בהכרח עשו שימוש בקלע דוד. יכולנו להיווכח בכך גם בקטע של קלטת שהוצגה בפנינו ואשר מההסבר לנראה בה, עולה שנפגע מירי צלפים מי שזרק אבן ללא שימוש בקלע. גם מעיון ברישום ביומן המבצעים[65] למדים שהירי נעשה לעבר משתמשים בקלע או "מיידה אבנים", ובמקרה אחד נזכר שהצלפים הופעלו כנגד "שלושה שנצפו על ידי המסוק", בלי שנזכר כי אלה עשו שימוש דווקא בקלע.
אכן, קיימות ראיות מהן ניתן ללמוד ולהסיק שביסוד ירי הצלפים עמדה למעשה כוונה להרתיע את המתפרעים מלהמשיך בהתפרעותם. כך עולה מהודעתו של ניצב רון, אשר מסר, כפי שציטטנו כבר לעיל, כי "לעיתים עצרתי את הירי כדי לבחון את המצב. במספר מקרים, כשלוש פעמים, עצרתי הירי, כי התרשמתי מידי פעם שיש רתיעה בקרב המתפרעים. היה לי חשוב לראות אם הירי מצדיק את עצמו"[66]. כאשר העיד ניצב רון בוועדה, נקרא הקטע הזה בפניו, והוא שב ואישר כי כך אמנם היו הדברים[67]. דברים אלה ודברים דומים מפי עדים אחרים מלמדים, כי התכלית שעמדה לנגד עיניו של ניצב רון היתה להרתיע את המתפרעים. גם עובדה היא, שכדי לבחון את השפעתו המרתיעה של ירי הצלפים, מוכן היה ניצב רון להורות על הפסקת הירי, אף שזריקת האבנים לא חדלה. אילו היה ירי הצלפים נחוץ באמת כאמצעי הגנה בפני סכנת חיים ממשית ומיידית, יש להניח שלא היתה ניתנת הוראה להפסקת הירי. הוראה כזו מלמדת לכאורה שסכנה אמיתית כזו לא נתקיימה.
76. על הנסיבות שהביאו את ניצב רון להשתמש בצלפים, ניתן ללמוד גם מריאיון טלפוני שקיים עמו העיתונאי דן מרגלית בסמוך לשעה 15:00 ביום 2.10.00, דהיינו, כשעה לאחר שהסתיים ירי הצלפים[68]. ניצב רון נשאל על ידי מר מרגלית מה המצב באום אל-פחם, כשמרגלית מזכיר בשאלתו כי נהרג שם אדם נוסף במהלך היום. ניצב רון השיב: "אנחנו, בשעתיים אחרונות, שמרנו על כביש ואדי עארה-נחל עירון פתוח במחיר התעמתויות עם מיידי האבנים. יש לנו שוטר שנפצע קשה בפניו מאבן ממקלע". אין בדבריו אף לא מילה אחת על כך שהוא ושוטריו חשו בסכנה לחייהם, למרות שמר מרגלית מעמת אותו עם העובדה הקשה, כי אזרח נהרג באותו יום באום אל-פחם. ניצב רון גם אינו מזכיר ירי על ידי צלפים.
באותו ריאיון נשאל ניצב רון אם הונחה לנקוט יד קשה. בתשובה הוא מבהיר, שלא הונחה לכך וכי הוא עצמו נותן את ההנחיות. הוא מוסיף, ש"כשנפגע ילד פה ברכב ונפגע שוטר, ומרסקים לו את הפרצוף, אז אני נוקט ביד קשה יותר". נקל להבין ש"ביד קשה" כוונתו לירי הצלפים בעקבות פגיעת השוטר, אף כי אין הוא מזכיר בפני העיתונאי את ירי הצלפים. ניצב רון אישר בהודעתו, ש"יד קשה" אינה כוללת רק ירי צלפים אך היא מגיעה גם "עד המצב הקיצוני ביותר, כמו זה שהתרחש באום אל-פחם, של שימוש בצלפים"[69]. ניתן להסיק מדברים אלה, שנוסף לרצון להרתיע, אין לשלול שגם יסוד של ענישה או של לימוד לקח שיחק תפקיד כלשהו בהחלטה להשתמש בירי הצלפים.
77. לכל האמור לעיל יש להוסיף, שעמדה בפני ניצב רון דרך להימנע מירי הצלפים, גם אם זריקת האבנים באמצעות קלע היוותה סיכון ממשי ומיידי לשוטרים ולעוברי אורח. הדרך הראויה היתה להתפנות מהצומת. כפי שתואר לעיל בהקשרים אחרים, סגירת ציר ואדי עארה לא הוגדרה כ"קו אדום", דהיינו, מצב שצריך היה למנעו בכל מחיר. היה גם צפי שעימותים עלולים להגיע להסלמה ולהביא לתוצאות קשות. על רקע זה לא נדרש ניצב רון לדאוג לפתיחת הציר בכל מחיר. במסגרת שיקול דעתו היה הוא רשאי להחליט על סגירת ציר ואדי עארה ועל פינוי אנשי המשטרה מהמקום על פי הנסיבות, ובהן ההלוויה שהיתה צפויה להתקיים תוך זמן קצר באום אל-פחם, כמו גם על פי עוצמת העימותים במקום. לא רק שהדבר היה נתון לסמכותו, אלא שיודעים אנו שפעמיים ניתנה הוראה לסגירת הציר מטעמו של ניצב משנה בנצי סאו. ניצב רון ביטל את ההוראה האחת וביקש לברר מי החליט על האחרת בניגוד לדעתו. על פי הוראתו, נמשך ירי הצלפים במקום, אף שלא קידם כל תכלית, עד שניצב רון הגיע למסקנה המתבקשת, שהמתיחות וההתפרעות במקום אינן מאפשרות את שמירת הציר פתוח אלא במחיר כבד של נפגעים נוספים.
78. ניצב רון הזכיר שהיו מקרים בעבר בהם ירו צלפים של הימ"מ על מתפרעים בתחומי המדינה, וטען שעל רקע זה אין הצדקה לטענות המופנות כלפיו בנושא זה, כשם שלא הופנו טענות דומות כלפי אחרים. על פי ראיות שבאו בפני הוועדה לגבי ירי קודם על ידי צלפים במתפרעים, אין להשוות בין אותם מקרים למקרה של ירי הצלפים באום אל-פחם.
79. שניים ממפקדי הימ"מ לשעבר נשאלו לגבי מקרים קודמים בהם צלפי הימ"מ ירו על אזרחים. המכונה פ' ג', שהיה מפקד הימ"מ בעת האירועים באוקטובר 2000, אמר בהודעתו לאוספי החומר של הוועדה, כי הוא חיפש בכתובים ומצא שני אירועים בהם צלפי הימ"מ ירו לעבר אזרחים. המקרה הראשון היה בתאריך 8.9.92, כאשר צלפי הימ"מ ירו למוות באדם שהרג קודם לכן ארבע נשים, והחזיק בידו תת-מקלע. המקרה השני היה בתאריך 10.5.94, כאשר במתחם של עוזי משולם ביהוד פתח אחד מחסידיו באש לעבר מסוק משטרתי שחג מעל המתחם, ואז צלפי הימ"מ ירו בו והרגוהו. פ' ג' הוסיף בהודעתו, כי "הימ"מ לאורך שנים, כמדיניות, מכשיר ומאמן ומנחה את אנשיו לעשות כל מאמץ, וודאי במתארים אזרחיים פליליים, לא לפתוח באש כל זמן שניתן"[70].
המכונה ד' ש', אשר היה איש ימ"מ שנים רבות והיה מפקד היחידה בין השנים 1995-1999, נשאל בוועדה אודות מקרים קודמים של ירי צלפים. גם הוא ציין את שני המקרים. בהמשך עדותו ציין מקרה נוסף שהתרחש בקטמונים בירושלים. לדבריו, חייל מילואים השתגע, עמד על גג וירה באוויר לכל הכיוונים. כאשר החל לכוון את הנשק, ירו בו אנשי הימ"מ והרגוהו. ד' ש' אינו מציין באיזו שנה התרחש אירוע זה.
עולה, אם כן, מהמידע שהתקבל ממפקדי הימ"מ לשעבר, שמספר המקרים בהם צלפי ימ"מ ירו באזרחים בתחומי המדינה הוא נמוך ביותר, שניים או שלושה מקרים. בכל אותם המקרים החזיקו בידם האנשים שנורו נשק חם, אוטומטי, ובכל אותם המקרים הם אף ירו בנשק לפני כן. אין בהיסטוריה של הימ"מ מקרה הדומה לזה של הפעלת הצלפים באירועי אוקטובר 2000, כאשר צלפים ירו במתפרעים שאינם אוחזים בנשק חם ואינם מהווים, כמבואר לעיל, סכנה מיידית.
80. ביום 29.9.00, באירוע בהר הבית, ירה צלף של הימ"מ לעבר שני מתפרעים. המשטרה ניצבה באותו יום בהיערכות מיוחדת בהר הבית, בעקבות ביקור ח"כ שרון במקום ביום הקודם, והחשש שביקור זה יביא בעקבותיו למהומות בהר. היערכות המשטרה סביב הר הבית לקראת אירועים מיוחדים נעשית על פי פקודה קבועה הנקראת "מעיין מתגבר". לגבי הצלפים נכתב בפקודה: "ימ"מ - יפרוס מערך צלפים סביב הר הבית על בסיס תוכנית מתואמת עם מחוז י-ם"[71]. באותו יום, כחלק מהתרגולת הקבועה, הוצבו צלפי ימ"מ על גג המחכּמה. מדובר במבנה שנמצא בקצה רחבת הר הבית מעל הכותל. בשלב מסוים הבחין צלף של הימ"מ, המכונה פ' ט', בשני צעירים על גג המוזיאון האסלאמי שצמוד לשער המוגרבים, שהוא השער שלידו עמד חלק ניכר מכוחות המשטרה. הצעירים נראו כשהם זורקים לבנים ומוטות ברזל כלפי מטה, למקום בו עמדו קציני המחוז. הצלף לא יכול היה לראות את הקצינים או לבדוק אם מי מהם נפגע, אך הוא העריך כי הם בסכנה חמורה. הצלף דיווח בקשר למפקדיו על מה שהוא רואה וקיבל מהם אישור לירות לכיוון רגליהם של אותם שניים שעל גג המוזיאון. יש לציין, כי עם פ' ט' היה צלף נוסף, ובבניין המחכּמה עצמו היו שני צלפים נוספים. לאחר קבלת האישור ירה פ' ט' באופן מהיר שלושה כדורים לעבר השניים שעל גג המוזיאון. לדבריו, נמשך הירי שלוש או ארבע שניות והוא בוצע במהירות מאחר שהשניים עמדו, ממש באותו רגע, להשליך חפצים לכיוון מטה. לדבריו, הוא ראה כי השניים בהם ירה נפגעו והבחין כי הם שרויים בהכרה, אחד ניסה לזחול והשני התיישב ותפס את רגלו. לדברי פ' ט', רק הוא ירה באותו מקרה, ומלבד אותו מקרה, במשך כל אותו יום, לא ירו הוא וחבריו הצלפים. לדברי פ' ט', מספר שניות אחרי הירי שביצע, הוא הבחין בשוטרים רצים, שנשאו אלונקה עם פצוע, מכיוון שער המוגרבים. מאוחר יותר נודע לו, כי הפצוע שאותו פינו היה ניצב יאיר יצחקי, מפקד מחוז ירושלים, אשר נפגע בראשו. כתוצאה מהפגיעה איבד ניצב יצחקי את הכרתו ופונה לבית החולים, שם אושפז להמשך הטיפול בו. ניתן להניח, כי ניצב יצחקי אכן נפגע מהטלת החפצים לעברו מגג המוזיאון, שכן חבורת הפיקוד עם יצחקי בראשה עמדה ממש ליד קיר המוזיאון.
לנוכח המתואר לעיל, ברור ששני אירועי הירי, זה שבהר הבית וזה שבאום אל-פחם, שונים מאוד זה מזה, ואין להסיק מהירי ביום 29.9.00 כאילו היתה הצדקה גם לירי הצלפים באום אל-פחם.
81. אמנם, באשר לירי הצלפים הוצג בפני הוועדה, כי מדובר במכשיר מדויק מאין כמותו. היו אף שטענו, כי מדובר באמצעי בטוח יותר לשימוש מגלילוני הגומי, ועדיף עליו מנקודת המבט של מניעת פגיעה בלתי נחוצה באזרחים. ואולם, הדיוק המאפיין ירי זה אינו שולל את העובדה שמדובר בתחמושת חיה, אשר תוצאת השימוש בה עלולה להיות קטלנית. תחמושת חיה בשום פנים ואופן אינה מתאימה לשמש לפיזור הפרות סדר, וניתן להשתמש בה, כמוסבר לעיל, אך ורק במצבים של סכנת חיים ממשית ומיידית. אכן, גם ירי הצלפים חשוף לאי דיוקים. אלה נובעים לא רק מכך שהצלפים הם בשר ודם ועלולים לטעות, אלא גם מכך שהתפתחות בלתי צפויה עלולה לגרום לכך שהפגיעה תהיה קשה יותר מזו שהתכוונו לה, או שאדם שכלל לא התכוונו לפגוע בו ייפגע. די לראות את העובדות הנוגעות לירי הצלפים באירועי אוקטובר באום אל-פחם (שם נפגע אזרח פגיעות קטלניות מן הירי), או בנצרת (שם, כנראה, לא בכל שלוש ההזדמנויות בהן בוצע ירי צלפים ביום 3.10.00, היתה פגיעה), כדי להבין שאין מדובר באמצעי אשר הדיוק שלו הוא מוחלט. בשל כך, ובשל הפוטנציאל הקטלני הטמון בו, מתחייבת זהירות מופלגת בשימוש במכשיר זה, והגבלתו למצבים של סכנת חיים ממשית ומיידית. עוד אין לשכוח, שפגיעה ברגליים מירי של אש חיה, גם בה יש פוטנציאל לגרימת נזק קשה, ואין לעשות בכך שימוש אלא במקרה של סכנה ברמת סבירות גבוהה לכוחות המשטרה או לאזרחים, אשר אין אפשרות להימנע ממנה בדרך אחרת. לא זה היה המצב בצומת אום אל-פחם ביום 2.10.00.
82. סיכומם של דברים, לא היתה הצדקה, בנסיבות כפי שהיו בצומת אום אל-פחם ביום 2.10.00, לעשות שימוש בירי צלפים אל המתפרעים במקום.
83. קודם שהחל ירי הצלפים לא ניתנה כל אזהרה לציבור המתפרעים על כך שכוחות המשטרה עומדים לעשות שימוש בירי אש חיה בידי צלפים. השימוש בירי צלפים, בלא שקדמה לו כריזה כזו, נגד את ההוראות הנהוגות במשטרה. מה גם שלאזהרה באמצעות כריזה היתה עשויה להיות תועלת, במובן זה שהיא היתה עשויה להרתיע לפחות חלק מן המתפרעים מפני המשך מעשיהם.
נעמוד עתה בקצרה על ההוראות הרלוונטיות במשטרה בנושא זה.
84. בהוראות המשטרה, בפרק שכותרתו "השימוש בכלי ירייה"[72] כותרת המשנה של סעיף 2 היא "אזהרה על פתיחה באש", ולשון הסעיף היא:
"א. איש משטרה העומד להשתמש בכלי ירייה, יודיע תחילה על כוונתו לעשות כן.
ב. אופן ההודעה והנסיבות שבהן מותר לוותר על מתן אזהרה מוקדמת יפורטו בפקודות המטא"ר".
יוצא, שגם אם יש צידוק לפתיחה באש, הכלל הוא, שיש להזהיר מפניה. לענייננו, היה על מפקדי האירוע באום אל-פחם, על פי הוראות המשטרה, להזהיר את קהל המתפרעים לפני שהורו לצלפים לפתוח באש.
85. גם בנהלי המשטרה יש התייחסות לנושא הכריזה. על פי "נוהל פתיחה באש", הרי במקרה של ירי באוויר לפיזור מתפרעים, צריכה להינתן קריאה להתפזר לפני ביצוע הירי. נוהל "הטיפול המשטרתי בהפרות סדר והפגנות"[73] מפורט יותר ובסעיף, שכותרתו "צעדים מקדימים לפיזור התפרעות", נכתב כך:
"1. אזהרה (ההדגשה במקור) - המפקד הבכיר בשטח יפנה למפגינים באמצעות מערכת כריזה הולמת, יודיע להם על נוכחותו בציון שמו, דרגתו ותפקידו ויורה להם להתפזר בשקט, תוך ציון העובדות הבאות: שהם מבצעים עבירה פלילית של התפרעות, שהם יעצרו במידה ולא יחדלו לעבור על החוק, שהמשטרה תשתמש בכוח הדרוש לפיזור ההתפרעות ולביצוע המעצרים.
2. יש לשאוף כי תוכן האזהרה יגיע למירב ציבור המפגינים וכן למארגנים.
3. במקרים שהמפגינים יוצרים המולה ורעש יבוצע התהליך באותו אופן גם אם קיים יסוד להניח שהאזהרה נשמעת על ידי חלק קטן של הציבור המפגין".
86. ההיגיון שבהוראות האמורות - ברור. ייטב להימנע, ככל האפשר, מנקיטת אמצעי העלול לפגוע ולגרום נזק, ודאי נזק קשה, על ידי מתן אזהרה מתאימה. לפיכך, כשקיימת אפשרות להזהיר מתפרעים מפני אמצעים שיינקטו נגדם, יש לעשות כן. גם בירי לעבר רגלי מתפרעים יש סיכון רב לנזק חמור לנפגעים. לנוכח אחוז הקליעה הגבוה, עסקינן בנזק כמעט ודאי לאנשים אליהם הוא מכוון. בנסיבות כאלה, אם קיימת אפשרות לכריזה בדבר ירי אש חיה העומד להתבצע, ראוי-גם-ראוי שכריזה כזו תיעשה.
זאת ועוד. נסיון החיים מלמד עוד, שלאזהרות כאמור יש לעתים קרובות השפעה על האנשים הנוטלים חלק בהפגנות ובהתפרעויות, או לפחות על חלקם. אזהרה שלפיה עומדים לעשות שימוש בירי לעבר מתפרעים יכולה, על כן, היא כשלעצמה, להביא להסתלקות מתפרעים, או חלקם, מהמשך התפרעות. בנושא זה של השפעה אפשרית של אזהרה על מתפרעים, נוכל להזכיר את עדותו של המכונה ד' ש', מי שהיה מפקד הימ"מ. עד זה, שהוזמן מטעמו של ניצב רון, העיד, כי דעתו האישית היא שיש להזהיר לפני שצלפים פותחים באש. הוא אף סיפר מנסיונו כמפקד הימ"מ בטיפול באירועים פליליים. לדבריו, באותן פעמים בהן היה לו קשר עם העבריינים שהיו מושא האירוע, הוא דאג להצביע בפניהם על הצלפים בעמדות שלהם, דבר שגרם לסיום אותם אירועים ללא צורך בהפעלת הצלפים.
87. בנסיבות ענייננו, לא היתה מניעה, ואף לא נעדרה הזדמנות, להזהיר על ידי כריזה את המתפרעים מפני ירי הצלפים קודם שזה התבצע. כשהורה ניצב רון לצלפים לגשת לעמדה שנקבעה בשבילם מבעוד בוקר, נותר לו די והותר זמן להזהיר את המתפרעים ואת ציבור המפגינים בכללו, באמצעות כריזה. הוא גם היה יכול לעשות כן בין ירי צלפים אחד למשנהו. לפי היומן המבצעי של מג"ב צפון[74], נמשך הירי החל מהשעה 12:56 ועד השעה 14:21. כבר הזכרנו, כי היו בו הפסקות בהן ביקש ניצב רון לבחון את השפעתו של ירי הצלפים. גם בהפסקות אלה ניתן היה להזהיר את המתפרעים. יש להעיר, כי בפועל עולה מהראיות שבפנינו כי המתפרעים והנפגעים מירי הצלפים לא הבינו שמבוצע ירי צלפים ולא עמדו על סיבת הפגיעה בהם. יוצא, כי ההימנעות מכריזה חיבלה בכוחו המרתיע של אמצעי זה, גם לפי הגישה (המנוגדת לדין) אשר ראתה בצלפים מכשיר להשגת הרתעה.
בהודעתו בפני אוספי החומר הסביר ניצב רון, שהוא לא ראה לנכון לעכב את ירי הצלפים עד לאחר שיזהיר את המתפרעים בכריזה על כוונתו לפתוח בירי. הסיבה לכך, לדבריו, היתה הסיכון הרב שבזריקת האבנים בעזרת קלע, ואי רצונו להשהות את תגובת הירי של הצלפים. כמבואר לעיל, אין בטיעון זה מענה לאי מתן אזהרה כאמור. ואמנם, כבר בעדותו הראשונה בפנינו, אישר ניצב רון שיכול להיות שראוי היה להזהיר לפני הירי או בין ירי לירי[75]. הוא חזר על הדברים בעדותו השנייה, וגם הסכים שיכול להיות שאזהרה מפורשת למתפרעים שהנה עומדים צלפים לירות היתה עוזרת[76]. גם בנצי סאו אישר בעדותו השנייה, כי אין לבטל את האפשרות שאזהרה מפורשת כאמור היתה עוזרת[77]. על סמך כל האמור לעיל, נכון יהיה לומר שהפעלת ירי הצלפים בידי האחראים לו, ללא אזהרה מוקדמת על הכוונה לעשות שימוש בירי כזה, נגדה את ההוראות ואת הנהלים המחייבים במשטרה והיא נגועה במחדל של אי נקיטת צעדים סבירים המתבקשים לשם מניעתו של נזק ירי הצלפים או הקטנתו.
88. באום אל-פחם השתמשו הצלפים בכדורים בקוטר 7.62 מ"מ. הועלתה טענה, כי היה ראוי שייעשה שימוש בתחמושת פוגענית פחות, בקוטר 0.22 מ"מ, וכי השימוש בתחמושת בקוטר גדול יותר גרם לנזקי גוף נוספים מיותרים. הוועדה שמעה מספר התייחסויות מאנשי מקצוע לנושא זה. התברר, כי כדור בקוטר 0.22 מ"מ יעיל רק עד למרחקים של 40-70 מטר[78]. בטווחים גדולים יותר (כפי שהיה המקרה באום אל-פחם), כדור 0.22 מ"מ אינו מדויק בשל משקלו המועט ומהירות הלוע הנמוכה שלו. בנסיבות האירוע באום אל-פחם, כאשר המתפרעים היו קרובים איש לרעהו, ראוי היה שהצלפים ישתמשו בכדורים שדיוקם רב יותר. מכל מקום, הוכח שלא היתה לצלפים באום אל-פחם אפשרות לירי כדורים בקוטר 0.22 מ"מ ביום האירוע, כי כאלה לא היו עימם. לפיכך, אין לבוא בטרוניה אל האחראים לשימוש בירי צלפים על שלא עשו שימוש בירי כדורים בקוטר 0.22 מ"מ דווקא. השאלה היא, אם היתה הצדקה לשימוש בירי צלפים מעיקרו של דבר.
89. מן העדויות אנו יודעים, שירי הצלפים היה מכוון כלפי רגליהם של מיידי אבנים וירי ישיר של הצלפים פגע אמנם ברגליהם. תחילה ירו שני צלפים לעבר כל מטרה. אחרי כן, כשהיו ארבעה צלפים ביחד, ירו שלושה לעבר כל מטרה. על פי תרגולת של הימ"מ, יורים מספר צלפים באותה מטרה כדי להגדיל את סיכויי הפגיעה. ניצב רון, אשר שירת בעבר כמפקד הימ"מ, העיד, שתרגולת זו מוכרת לו וכי הוא מבין שהדבר מגביר את הסיכון לפגיעה חמורה[79]. אכן, חלק מהנפגעים באותו יום נפגעו מיותר מכדור אחד, כפי שעולה מסקירת תוצאות הפגיעה בנפגעים באותו יום מירי ברגליים.
ח'ליל חוסאם, בן הכפר בעיינה, היה כבן 24 שנים ביום המקרה. הוא הצטרף אל זורקי האבנים. לדבריו, לאחר שזרק אבן אחת והתכופף להרים אבן נוספת, פגעו בו שני כדורים, אחד בכל רגל. בעת מעשה, כיסתה חולצה את פניו והוא היה במרחק של כ-40 מטר מצומת אום אל-פחם. הפגיעה ברגליו היתה קשה, ובעת מסירת הודעתו ביום 13.3.01 הוא היה מאושפז עדיין בבית חולים לצרכי שיקום ומרותק לכסא גלגלים. על פי התעודות הרפואיות, הוא סבל משברים פתוחים ומרוסקים בשתי הירכיים, וכן מקרע בעורק ברגל שמאל ומקרע בעצבים[80].
לבתי החולים הובאו נפגעים נוספים של אותו יום באום אל-פחם, ועל פי תעודות רפואיות הנוגעות להם[81] אנו יודעים את הפרטים הבאים: כּבּהא פייסל, יליד 1977 מהיישוב בּרטעה, הגיע לבית החולים העמק ביום 2.10.00 בשעה 14:43. אובחנו אצלו פגיעות של שלושה קליעים, סך הכל שלושה חורי כניסה ושלושה חורי יציאה. אגבּאריה מוחמד, יליד 1980 מהיישוב מוסמוס, הגיע לבית החולים העמק ביום 2.10.00 בשעה 14:32. אובחנו אצלו פגיעות של שני קליעים ברגל ימין, האחת בשוק והשנייה בירך; אבּו בכר מוחמד, יליד 1982 מהיישוב זלפה, הגיע לבית החולים העמק ביום 2.10.00 בשעה 14:44. אובחנה אצלו פגיעת קליע בשוק של רגל שמאל. כּבּהא סאבּר, יליד 1977 מהיישוב ברטעה, הגיע לבית החולים העמק ביום 2.10.00 בשעה 14:07. אובחנה אצלו פגיעת קליע בירך שמאל. בשלושה מהמקרים היתה פגיעה של יותר מכדור אחד ברגליו של אותו נפגע.
90. אנו סבורים, שבכל מקרה, לא היה מוצדק בנסיבות העניין ירי של שלושה צלפים לעברו של כל זורק אבנים. ראינו שבפקודות המטה הארצי[82] נדרש, בין היתר, ש"השימוש בכלי היריה ... ייעשה במידה שלא תעלה על מה שסביר לעשות למניעת אותה פגיעה". הירי לעבר זורק האבנים נועד לנסות ולמנוע ממנו להמשיך במעשיו. די היה בירי של כדור אחד ברגלו כדי לנטרלו. ירי הצלפים הוא מדויק, והועד בפנינו על ידי מומחים לדבר שבמרחקים בהם נעשה הירי ביום המקרה, סיכויי הפגיעה היו של 100% או קרובים לכך. די היה, על כן, בירי של צלף אחד לעברו של כל זורק אבנים. לכך יש להוסיף, שקלע אינו כלי נשק בו ניתן לדייק ו"קצב האש" שלו הינו איטי. לפיכך, אם היה קורה שצלף היה מחטיא את המטרה, היתה לו אפשרות לירות בשנית לעבר אותו זורק אבנים אם היה ממשיך להוות סיכון, בלי שייגרם, קרוב לוודאי, נזק כלשהו על ידו בפרק הזמן בין שתי היריות. התרגולת של צלפי הימ"מ לירות שלושה במטרה אחת יכולה להיות טובה ומוצדקת במקרים אחרים. אלה המקרים הטיפוסיים שהצלפים מאומנים לקראתם. כך, כלפי מי שעמד לירות, מיידית, בכלי נשק כלפי אחר. וכך, במקרה של רצון לנטרל חוטפים של בני ערובה. במקרים אלה, הפגיעה היא באדם המהווה סכנה ברמה גבוהה, ונדרש לנטרלו ביעילות ובמהירות. לא כך בענייננו. מסקנתנו היא, על כן, שבאיזון שבין הסיכון שבזריקת אבן על ידי קלע לעומת הסיכון שבירי ברגל, לא היה זה מוצדק שיותר מצלף אחד יירה בכל זורק אבנים, אפילו היינו מגיעים למסקנה - בשונה ממה שקבענו - שהיתה, מעיקרו של דבר, הצדקה לירי צלפים כלפי זורק אבנים כאמור.
ניצב רון ידע על התרגולת כאמור. לפיכך, היה עליו, אם לא למנוע כליל את הירי כמבואר לעיל, לפחות לדאוג שהירי יהיה של צלף בודד אל כל זורק אבנים, ובכך להקטין את הפגיעה כתוצאה מן הירי. משלא פעל כך, גם זאת יש לזקוף לחובתו.
91. באותו יום נפגע באום אל-פחם המנוח מסלח אבּו ג'ראד. צעיר זה, תושב דיר אל בלח שברצועת עזה, הובא בשעה 15:05 לבית החולים העמק בעפולה, כשהוא ללא רוח חיים. הוא נפגע כשהיה באזור המכתש, הנמצא בצד הצפוני של כביש הכניסה לאום אל-פחם, באזור הנמצא מתחת לבית הידוע כ"בית האדום".
גופתו של מסלח אבּו ג'ראד נותחה במכון הפתולוגי. נמצא, כי מותו נגרם עקב חדירת שני רסיסי קליע בצד השמאלי של בית החזה, אשר פגעו בריאה, בכבד ובקיבה. מאחר שבגופה נמצאו שני רסיסי קליע, וכן נמצאו בגופו שני פצעי חדירה, התמונה המצטיירת היא, כי הקליע הקטלני פגע בעצם קשיח כלשהו שהיה במרחק קטן מהמנוח, וכתוצאה מהפגיעה הקליע התפרק למספר חלקים. אלה המשיכו לעוף בעוצמה ושניים מהם פגעו במנוח וחדרו לגופו.
רסיסי הקליע שהוצאו מגופתו של מסלח אבּו ג'ראד נשלחו לבדיקה במעבדה הבליסטית של המשטרה. עם הרסיסים נשלחו גם כדורים מקוטר 7.62 מ"מ שמשמשים רק את כלי הנשק המיוחדים של צלפי הימ"מ. נוסף לכך, נשלחו כל סוגי הכדורים האחרים שבשימוש המשטרה, בקוטר 5.56, 0.30 ו-9 מ"מ (ברובה M16 משתמשים בקליע בקוטר 5.56, ברובה מגל משתמשים בקליע בקוטר 0.30, ובאקדחים משתמשים בקליע בקוטר 9 מ"מ). הרכב המתכות של רסיסי הקליע הושווה עם הרכב המתכות של הקליעים השלמים שנשלחו למעבדה. נמצא, כי הרכב המתכת של רסיסי הקליע זהה להרכב המתכת של כדור ה-7.62 שבשימוש צלפי הימ"מ, ושונה מהרכב המתכת של שאר סוגי הקליעים. מבדיקות אלה מתבקש, ברמה גבוהה של ודאות, כי הקליע שרסיסים שלו גרמו למותו של מסלח אבּו ג'ראד, נורה על ידי צלפי הימ"מ[83].
92. ירי הצלפים לא סייע להרגיע או לפזר את המתפרעים הרבים באזור אום אל-פחם, ובסופו של דבר, נדרשו כוחות המשטרה לסגור את ציר ואדי עארה ולפנות את צומת אום אל-פחם. למעשה, כבר לאחר הפעמים הראשונות של ירי צלפים ופגיעה במתפרעים, הוברר, שאין בכך כדי לסיים את ההתפרעות. במצב דברים זה, ולנוכח המחסור הגדול בכוח אדם בגזרות אחרות שבאזור הצפוני, אחת השאלות המתעוררות לעניין זה היא לשם מה המשיכו כוחות המשטרה להתעמת בצומת, כשצריך היה להיות ברור שאין בכך כדי להשבית את ההתפרעות. מה גם, שקיום ההלוויות באותו יום היה צפוי להגביר את העימותים וההתפרעויות.
93. קיימת ראיה, על פיה ניתנו הוראות לסגור את ציר ואדי עארה, דבר שהיה בו כדי להביא לפינוי כוחות המשטרה מהמקום, אך הוראות אלה לא בוצעו. כוונתנו להוראות הסגירה של ציר ואדי עארה, אשר מצאו את ביטוין ביומן המבצעים של מג"ב צפון[84], שהוזכר לעיל. על פי יומן מבצעים זה, עלה עניין סגירת ציר ואדי עארה שלוש פעמים. בפעם הראשונה עלה הדבר אחרי הירי הראשון שביצעו הצלפים. בשעה 13:21 הורה מפקד חטיבת מג"ב, בנצי סאו, לסגור את הציר. לכך באה תגובת מפקד המחוז אליק רון, אשר החליט לבטל את ההוראה והורה להשאיר את הציר פתוח. הפעם השנייה שבה ניתנה הוראה לסגור את הציר היתה בשעה 13:35. ההוראה ניתנת על ידי קצין אג"מ של מג"ב צפון, סגן ניצב חיים אבּו חצירה. בנצי סאו אישר בעדותו שזו היתה הנחיה שלו. הוראה זו ניתנה לאחר שהצלפים ביצעו ירי אחד נוסף על מיידה אבנים. בפועל, גם הוראה זו לא בוצעה והציר נשאר פתוח. בפעם השלישית ניתנה הוראה לסגור את הציר בשעה 14:45. הוראה זו ניתנה על ידי מפקד המחוז עצמו, והיא ניתנה לאחר שהצלפים ירו על חמישה מיידי אבנים נוספים, והדבר לא הביא להפסקת ההתפרעות. מזמן מתן הוראת הפינוי על ידי מפקד המחוז, לא ירו עוד צלפי הימ"מ.
שמענו כמה עדויות בנושא ההוראות על סגירת הציר. בין השאר, העידו בנושא זה ניצב רון וניצב משנה בנצי סאו. לא נוכל לקבוע בוודאות איך קרה שבנצי סאו נתן הוראה לסגור את הציר, שעה שהדבר לא היה מקובל על מפקד המחוז, אשר היה באותו זמן לא רחוק ממנו, ומפקד המחוז הורה מיד בסמוך לבטל את ההוראה. גם לא נדע מדוע לא בוצעה ההוראה לסגור את הציר ב-13:35, ורק לאחר שהיו חמישה נפגעים נוספים מירי צלפים ניתנה על ידי מפקד המחוז ההוראה שהביאה לסגירת הציר, להפסקת ירי הצלפים ולפינוי צומת אום אל-פחם. מכל מקום, מה שמסתמן מההוראות האמורות הוא, שהיו שסברו שאת ההחלטה בדבר סגירת ציר ואדי עארה צריך היה לקבל לפני השעה שניצב רון קיבל אותה. אין גם לשלול, שלו היה חפ"ק בצידו של מפקד המחוז, אשר היה פועל כנדרש מחפ"ק, לא היינו תלויים בזכרונם של עדים בשאלות מי נתן הוראה ומדוע לא בוצעה.
ירי הצלפים ביום 2.10.00 בנצרת
94. ביום 2.10.00, בערך בשעה 16:00, הגיעו צלפי הימ"מ לנצרת. הצבת אנשי הימ"מ וצלפים בנצרת באותו יום היתה קשורה לצפי של התפרעויות עקב מותו של המנוח איאד לואבנה ותהלוכת האבל או ההלוויה אשר היו צפויות להתקיים באותו יום. היא גם היתה קשורה לירי של אש חיה בנצרת, יום קודם לכן, על השוטר מאיר אסולין, ופציעתו כתוצאה מירי זה.
מפקד מרחב העמקים בעת אירועי אוקטובר, נצ"מ משה ולדמן, העיד, כי הפעלת הצלפים בנצרת ב-2.10.00 נעשתה על ידו, לאחר שמפקד המחוז הודיע לו שאנשי ימ"מ יגיעו לגזרת נצרת[85]. מפקד המחוז ציין באזניו גם את הסיכונים המצדיקים, לדעתו, ירי של צלפים[86]. לדבריו, הוא גם דיווח למפקד המחוז באותו ערב או למחרת על הפעלת הצלפים בנצרת[87]. ניצב רון לא זכר את העברת הצלפים לנצרת ואת שיחתו עם ולדמן בנושא זה. עם זאת, אמר בעדותו ש"מישהו שוגה וזכרונו לא עומד לו, אפשר שזה אני, ובין אם כך ובין אם כך, אין הדבר גורע מאחריותי"[88].
עדותו של ולדמן בנושא זה מקובלת עלינו. היא מוצאת סיוע גם בנקודות חשובות בעדויות י' ט', סגן מפקד פלגת הימ"מ, שהגיע עם יחידתו לנצרת באותו יום, ובעדויות דב לוצקי, קצין האג"מ המחוזי, ואלכס דן, קצין האג"מ במרחב העמקים.
95. ביום 2.10.00, בסביבות השעה 16:00, בתחנת נצרת, נפגש ולדמן עם המכונה י' ט'. במהלך פגישה זו החליפו ביניהם ולדמן וי' ט' אינפורמציה חיונית. ולדמן הסביר לי' ט' מה המצב בשטח, וי' ט' הסביר לולדמן, באופן כללי, את שיטת העבודה של צלפי הימ"מ, לרבות השימוש באיש קשר עם הצלפים. שני צלפי הימ"מ שפעלו בנצרת באותו יום היו המכונים א' ונ', אשר היו גם בין הצלפים שפעלו באום אל-פחם. איש ימ"מ נוסף, המכונה ש', עמד על הגג עם הצלפים ושימש כמקשר בינם לבין המכונה ס', אשר עמד בצמוד לולדמן ואמור היה לקבל את אישורו ולהעבירו לכל בקשת ירי. ולדמן ומספר מפקדים מן הימ"מ והיס"מ יצאו לשטח כדי לקבל מן המפקדים המקומיים הסבר על מוקדי החיכוך. הם גם בחרו את המקום בו ימוקמו הצלפים.
96. קיימות מספר גרסאות באשר להוראות הפתיחה באש שניתנו לצלפים. נראה לנו, שנוכל לסמוך על דברים שהעלה על הכתב י' ט' סמוך לירי הצלפים, על אף שבחלק מחקירתו המדריכה של בא כוחו של ולדמן היה י' ט' נכון לשנות מן האמור בדו"ח שכתב. בדו"ח[89] כתב י' ט' כך: "הוראות פתיחה באש שניתנו על ידי הממ"ר היו: צלפים: א. סכנת חיים ממשית, ירי על מנת לנטרל. ב. בקת"ב [בקבוק תבערה] בטווח מסוכן - ירי לרגליים חלק תחתון. ג. קלע דוד בטווח מסוכן - ירי לרגליים חלק תחתון. הוחלט שמלבד סכנת חיים ממשית, כל ירי צלפים יאושר על ידי ממ"ר". כפי שהבהיר י' ט' בעדותו, "לנטרל" פירושו "להרים את הנשק, לכוון ולירות ... למרכז מסה"[90]. הירי לרגליים נועד, אם כן, למקרה שאין בו סכנת חיים ממשית, שאז הכוונה היא לא "לנטרל" את זורק בקבוק התבערה או אבנים בעזרת קלע, אלא למנוע הישנות המעשה. לדברי י' ט', נוהל הפתיחה באש וההוראות שניתנו בנצרת היו זהים לאלה שניתנו באום אל-פחם[91].
תהליך אישור הירי בנצרת התבצע בפועל באופן הבא: איש הקשר שהיה על הגג עם הצלפים, או מי מהצלפים, היה מזהה אדם המסכן ממשית את כוחות המשטרה. בהמשך לזיהוי, היה איש הקשר שעל הגג מודיע על כך בקשר לאיש הקשר הצמוד לולדמן. איש הקשר הצמוד לולדמן היה מעביר אליו את הדיווח שקיבל, וולדמן היה אמור להחליט אם לאשר את הירי על פי הפרטים שנמסרו לו. לולדמן לא היה קשר עין עם הזירה לעברה בוצע הירי. האישור היה מגיע אל הצלפים באותם צינורות[92]. בפועל, מנגנון הפיקוח והאישור של ולדמן לא היה ממשי. מן הראיות עליהן נוכל לסמוך עולה שהאישור ניתן על ידו בלא שידע במדויק אם נשקפת סכנה מן המתפרעים שהצלפים או איש הקשר סברו שראוי לירות לעברם. כמו כן, די היה בפרק הזמן שעבר מאז שנתבקש אישור הירי עד שנתקבל אישורו של ולדמן, כדי לשנות את המצב שהיה קיים בעת שהוחלט לבקש אישור לירי. לעניין זה ראוי לצטט את דברי מפקד הימ"מ, המכונה פ' ג', אשר אמר בעדותו:
"יש מצבים מסוימים שהמפקדים בגזרה מגדירים שגם במצב של סכנת חיים, אש תיפתח באישור שלהם. עכשיו, אין מצב כזה באמת. כי אם יש סכנת חיים שהיא ברורה, וודאית, מיידית, מוחשית, אתה חייב לפעול כדי לסכל אותה. אם יש לך זמן כדי [לפנות] למישהו ולקבל אישור, אז זו כנראה לא סכנת חיים ברורה, מיידית ומוחשית"[93].
97. השימוש בירי על ידי צלפים נעשה בנצרת ביום 2.10.00 לעבר זורקי אבנים בקלע. לא נעשה בו שימוש נגד משליכי בקבוקי תבערה. לגבי הסיכון שנבע מאותם מיידי אבנים, נוכל לומר בקיצור, כי לא שוכנענו מהראיות שבפנינו שהירי נעשה לעבר אנשים שסיכנו שוטרים שהיו בסמוך להם, כטענת הצלפים. גם אם נזרקו אבנים באמצעות קלע, אותם שיקולים שהוזכרו לעיל באשר לירי צלפים באום אל-פחם יפים גם כאן, כדי לשלול את ההצדקה לירי הצלפים. זאת ועוד. בשונה מהירי באום אל-פחם, לא היה בנצרת פיקוח של ממש על ירי הצלפים ב-2.10.00, מצד המפקד הטריטוריאלי בשטח, מפקד המרחב, שאיפשר לו לברר ולהשתכנע אם הירי מוצדק אם לאו.
ביום המקרה ירה כל אחד מהצלפים בנצרת שתי יריות. יודעים אנו על שניים שנפגעו באותו יום מירי - עלי בשתאווי סובחי, אשר נפגע בירך שמאל, והילאל סילאווי אשר נפגע בכתפו. שניהם עמדו ברחוב הבנקים או סמוך לו בעת שנפגעו. סביר להניח, שהשניים נפגעו מירי הצלפים.
ירי הצלפים ביום 3.10.00 בנצרת
98. גם ביום 3.10.00 בוצע ירי צלפים בעיר נצרת. בקשר לכך אף נשלחה אזהרה לקצין המשטרה, סגן ניצב שמואל מרמלשטיין, אשר פיקד באותו יום על כוחות המשטרה בעיר. בעת האירועים שהתרחשו בחודש אוקטובר 2000 היה סגן ניצב מרמלשטיין מפקד תחנת עפולה. ביומיים שקדמו ליום 3.10.00 פיקד סגן ניצב מרמלשטיין על כוחות משטרה שפעלו בגזרות כּפר כּנא וטורעאן. הוא נקרא על ידי מפקד המרחב לקראת יום 3.10.00 לפקד על גזרת נצרת באותו יום, לאחר שממלא מקום מפקד התחנה לא תפקד ברמה שהשביעה את רצון מפקד המרחב ביומיים הקודמים. סגן ניצב מרמלשטיין הוא קצין ותיק ששימש בעבר מפקד תחנת נצרת במשך ארבע שנים. לסגן ניצב מרמלשטיין יצאו מוניטין של מפקד שקול ומנוסה, ובשל כך הובא ביום 3.10.00 לנצרת.
99. חלק ניכר מן העובדות הצריכות לעניין אינו שנוי במחלוקת. ביום 3.10.00 בשעה 06:30 בבוקר הגיע למטה המחוז הצפוני כוח ימ"מ שכלל צוות בן 12 לוחמים. מפקד הכוח היה ג', ובכוח היו שני צלפים[94]. בסביבות השעה 11:30 התבקשו אנשי הכוח להגיע לתחנת נצרת ולהצטרף לכוחות המשטרה שכבר היו בתחנה. בהמשך לכך הגיע הכוח לתחנת המשטרה בעיר נצרת. ג' ושני הצלפים יצאו מהתחנה עם קצין משטרה מקומי. הצלפים מוקמו על גג של מבנה בסמוך לתחנה, אשר ממנו בוצע ירי הצלפים של הימ"מ גם ביום הקודם. על גג המבנה היה כוח קטן נוסף של משמר הגבול, וככל הנראה היו שם גם אנשי יס"מ אחדים. לאחר התמקמות הצלפים עזב ג' את המקום ושב אל התחנה, שם שהה עד סוף אותו יום עם שאר הלוחמים של צוות הימ"מ.
100. ביום 3.10.00 בצהריים היתה אמורה להתקיים בעיר נצרת הלוויתו של המנוח איאד לואבּנה, תושב המקום שנהרג באירועי 2.10.00. מדיניות המשטרה באותו יום היתה להימנע מחיכוך ומשליחת אנשיה לרחובות העיר או לכיכר המעיין הסמוכה לתחנה, ולהתרכז בהגנה על תחנת המשטרה. עד שעות לפני הצהריים התרחשו בנצרת מספר אירועים של צמיגים בוערים, זריקות אבנים ובקבוקים והתגודדויות, אך אירועים אלה לא הפכו לעימותים או להפרות סדר המוניות[95].
לאחר שהסתיימה ההלוויה החל אירוע חמור יותר. בקרבת התחנה, ברחוב פאולוס, החלה התגודדות, בה נטלו חלק גם רעולי פנים. לעבר השוטרים נזרקו אבנים ובקבוקי תבערה, ובעזרת קלעים מאולתרים נורו גולות מתכת אל השוטרים, וכן הוצתה חנות ברחוב[96]. גם אל צלפי הימ"מ והשוטרים שהיו איתם על הגג נזרקו אבנים וגולות מתכת. צלפי הימ"מ דיווחו לג', עימו היו בקשר, כי הם והשוטרים האחרים שאיתם נמצאים בסכנת חיים על הגג בו הוצבו, וכי אין הם מוגנים באמצעי מיגון כלשהם. הם ביקשו אישור לירות לעבר מי שסיכנו אותם.
ג' העיד, כי הורה לצלפים להמתין, הוא יצר קשר עם מפקד התחנה וביקש אישור ירי עבור הצלפים. על פי עדותו, לאחר שבמשך דקות אחדות לא נענה, פנה שוב בבקשה לקבלת אישור לצלפים לירות לפלג גוף תחתון. לדברי ג', בפעם השנייה הוא קיבל תשובה "...שאם יש סכנת חיים - רשאים"[97]. בעקבות קבלת האישור אישר ג' לצלפים לבצע את הירי. לאחר קבלת האישור מג', ירה הצלף נ' ל' שניים או שלושה כדורים חיים. נ' ל' התקשה לשחזר את מספר הכדורים המדויק שירה. על פי עדותו, הוא לא ראה אם הירי שביצע פגע במטרתו. הוא הוסיף, כי המרחק בינו לבין האדם שאליו כיוון היה 50 מטר[98]. על פי הדו"ח שכתב ג' לאחר האירוע, בוצע הירי בסביבות השעה 15:00. לאחר הירי נשארו הצלפים על הגג עוד כשעתיים בערך ואז עזבו את הגג והצטרפו לחבריהם שבתחנת נצרת.
להשלמת התמונה יצוין, כי באותו יום הגיע לבית חולים בנצרת אדם פגוע ירי ברגל בשם רוקא פאהום. מעדותו עולה שהוא נפגע בהיותו במקום המרוחק כ-125 מטר מן הגג עליו ניצבו הצלפים. לטענתו, הוא נפגע בעת שעבר במקום במקרה והיה בדרכו למוסך בו התכוון לתקן את רכבו של דודו. על פי החומר שבפני הוועדה, נפצע פאהום קשה ברגלו. חומרת הפציעה מתיישבת עם האפשרות כי נפגע על ידי ירי הצלפים, אשר עשו באירועי אוקטובר שימוש בכדורים בקוטר של 7.62 מ"מ, אשר פגיעתם קשה. הגם שקיים פער בין עדותו של פאהום לבין עדותו של נ' ל' לעניין הטווח שבו בוצע הירי באותו יום, ניתן אולי להסבירו ברצונו של פאהום להרחיק עצמו מאירועי הפרת הסדר. קיימת, על כן, אפשרות סבירה כי פאהום נפגע מירי של צלף.
101. לטענת הצלפים שהיו על הגג, היו הם והשוטרים שהיו עימם נתונים בסכנת חיים עקב יידוי אבנים וחלקי מתכת קטנים לעבר הגג בו נמצאו, לרבות באמצעות קלע. על רקע זה, הסבירו, ביקשו מג' אישור לירי. ברם, מעדויות שני הצלפים עולה ספק ממשי אם אכן נשקפה להם סכנת חיים כנטען. ראשית, על פי עדות אחד מן הצלפים הם המתינו כחצי שעה לקבלת אישור לירי. מצב של סכנת חיים ממשית אינו מתיישב עם המתנה לאישור כזה. מי שנמצא במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית פועל באופן נחרץ ומיידי להגן על חייו. סייג ההגנה העצמית שבחוק העונשין, כמו גם הנחיות הפתיחה באש של המשטרה, מקנה לו את הזכות לכך. המתנה במשך זמן כה ארוך אינה מתיישבת עם קיומה של סכנה ממשית ומיידית, כנטען. זאת ועוד. חרף סכנת החיים הנטענת, בחר הצלף ע' ש' שלא לירות. הוא נימק את החלטתו זו בכך, שמיידי האבנים היו מאחורי חומה. על רקע זה, העיד ע' ש', כי חשש בזמן אמת לפגוע בחלק העליון של גופם, ירי אשר היה עלול להיות בעל תוצאות קטלניות. ע' ש' העיד, כי "בהפעלת שיקול הדעת, אני אחיה עם זה. אני אפצע, אני יודע מה. יקרה מה שיקרה, אני לא יכול לירות"[99]. מן הדברים עולה, כי ע' ש' הבין, כי אין מצב של סכנת חיים ממשית ומיידית המצדיק פגיעה קשה מצידו ועל כן בחר שלא לירות. לכך יש להוסיף, כי בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה העיד ע' ש', כי שוטרי מג"ב שהיו על הגג ירו גלילוני גומי וכי ירי זה הפחית את יידוי האבנים[100]. גם על רקע זה עולה, כי לא היתה הצדקה לירי של תחמושת חיה.
102. אשר לצלף שביצע את הירי, נ' ל', הרי שבתשובה לשאלה על פרק הזמן של חצי שעה שחלף על פי עדותו עד למתן האישורים לירי, אישר נ' ל' כי דובר בסכנה אשר ניתן לחיות עימה בשלום חצי שעה[101]. ממילא, גם על פי עדות זו לא נוצרה בנסיבות האירוע סכנת חיים ממשית ומיידית לכוח שעל גג המבנה. אכן, תיאור האירוע בהודעתו של נ' ל' אינו מצביע על סכנת חיים, אלא על מעין "משחק" של חתול ועכבר בין הצעירים המקומיים, אשר הגיחו מבין הסימטאות להרף עין על מנת ליידות חלקי מתכת באמצעות קלע דוד שבידיהם, לבינו, שהיה עסוק בניסיון לפגוע בהם בעת שהם הגיחו מבעד למקומות מסתור[102]. איש מבין השוטרים שהיו על הגג לא נפגע בכל פרק הזמן הממושך בו היו, לדבריהם, נתונים בסכנת חיים. כהגדרת נ' ל', הצעירים "שיחקו איתנו ... בין חצי שעה לשעה". באשר למצב דעתו שלו, מעיד נ' ל' כי "כל אותו זמן אני מחפש הזדמנות לפגוע בו [באחד הצעירים] מבלי לסכן אנשים בסביבה. בסוף נקרתה ההזדמנות"[103].
103. עד כאן הוצגו עיקרי העובדות הנוגעות לפעולת הצלפים ביום 3.10.00. מה היתה אחריותו של סגן ניצב מרמלשטיין לפעולה זו? לטענתו, הוא לא היה מודע להגעת הצלפים לתחנת המשטרה בנצרת, לא נטל חלק בתדרוך שניתן להם או בהצבתם על הגג הנזכר, לא ידע על הירי שביצעו וממילא לא אישר ירי זה. במלים אחרות, סגן ניצב מרמלשטיין כופר בכל קשר לפעולות הצלפים, בין בדרך של ידיעה ובין בדרך של אישור הצבתם ותפקודם. לבחינת הראיות הנוגעות לשאלות אלה נפנה עתה.
104. ג', מפקד כוח הימ"מ בנצרת באותו יום זיהה את סגן ניצב מרמלשטיין, כמי שבפניו התייצב באותו יום בתחנת המשטרה, וזיהה עצמו בפניו כמפקד של כוח צלפים של הימ"מ. בהודעתו ציין ג', כי בא בדברים עם מפקד התחנה. אין חולק, כי מפקד התחנה ביום 3.10.00 היה סגן ניצב מרמלשטיין. זאת ועוד. ממכלול העדויות עולה באורח חד-משמעי, כי סגן ניצב מרמלשטיין הטיל את מרותו ואת סמכותו במקום במהירות ובתקיפות, ולא נוצרו כל אי-ודאות או אי-בהירות ביחס לזהותו של הגורם הבכיר, המוסמך והאחראי במקום. אם לא די בכך, מציין ג' בהודעתו, כי למיטב זכרונו, מפקד התחנה עימו שוחח היה בדרגת סגן ניצב וחבש כיפה[104]. מאפיינים אלה תואמים את סגן ניצב מרמלשטיין ומחזקים את המסקנה המסתברת, כי מי שהציג את עצמו בפני ג' כמפקד התחנה, היה מי שבפועל שימש בתפקיד זה באותו יום, הוא סגן ניצב מרמלשיין. לכך יש להוסיף, כי על רקע הכחשתו של מרמלשטיין כי ידע על פעולת כוח הצלפים ביום 3.10.00 בנצרת, נערך מסדר זיהוי תמונות שבו התבקש ג' להצביע על תמונתו של הקצין, שלדבריו איתו הוא דיבר בשער תחנת נצרת. בפני ג' הוצגו שמונה תמונות של קצינים מן המחוז הצפוני, ובהן תמונתו של מרמלשטיין. ג' זיהה את תמונתו של מרמלשטיין כקצין עימו דיבר בשער של תחנת המשטרה בנצרת ביום 3.10.00. בהתחשב בכך שג' אינו שייך למחוז הצפוני, והיכרותו היחידה עם סגן ניצב מרמלשטיין היא מאירועי אותו יום, יש לזיהוי זה משקל רב. אליו מצטרף גם עימות שנערך לאחר הזיהוי בין סגן ניצב מרמלשטיין לבין ג', בו חזר ג' וטען בפני מרמלשטיין כי השניים נפגשו בתחנת המשטרה בנצרת ביום 3.10.00 ודיברו זה עם זה.
בהצטרף הזיהוי לפרטים שנמסרו בהודעתו של ג', ולנסיבות העניין, בהן אין זה סביר כי אדם אחר הציג עצמו בפני ג' כמפקד התחנה, הרי שאנו קובעים כממצא, כי ג' אכן נפגש עם סגן ניצב מרמלשטיין ביום 3.10.00 והציג עצמו כמפקד כוח הצלפים שהגיע לתחנה. אנו דוחים את גרסתו של סגן ניצב מרמלשטיין בנקודה זו.
בחומר הראיות קיימות אמנם כמה אי התאמות הקשורות לקורותיו של כוח הצלפים ביום 3.10.00 בנצרת. קיימות גם גרסאות שונות באשר לזהותו של הקצין שתדרך את כוח הצלפים במטה המחוז, בו שהו לפני שהגיעו לתחנה. כמו כן, קיימת אי בהירות באשר להשתתפות הצלפים בתדרוכים שונים שניתנו, לפי טענתו של ג', באותו יום. ברם, כל אלה אינם שוללים את משקל טענותיו של ג' בעניין זיהויו של הקצין עימו בא בדברים בתחנת המשטרה.
כאן המקום לעמוד על עניין נוסף. ג' העיד כבר בפני אוספי החומר מטעם הוועדה, כי האדם אותו זיהה כמפקד התחנה באותו יום אמר לו, כי "כל דבר חריג עובר דרכו... הוא גם אומר לי שהקפצה שלי לשטח תהיה דרכו. לא זכור לי שדיברנו ספציפית על ירי של צלפים... אני זוכר שהוא ביקש שכל דבר חריג יעבור דרכו, ויחכה להוראות ממנו... הוא אמר לי שכרגע אני נשאר בתחנה. אם יהיה משהו הוא יפעיל אותי"[105]. סגן ניצב מרמלשטיין, הוא ולא אחר, היה המפקד של גזרת נצרת באותו יום. הדברים המובאים מפיו תואמים גם את התרשמות הוועדה מאישיותו ומהתנהלותו כמפקד, וכן את הראיות אודות דברים דומים שאמר מרמלשטיין באותו יום לאחרים שהיו תחת פיקודו. לא הוצעה כל אפשרות סבירה המייחסת את הדברים למאן דהוא אחר. יש בדברים אלה כדי לספק חיזוק נוסף - ככל שחיזוק כזה היה נחוץ - לזיהויו של סגן ניצב מרמלשטיין בידי ג'.
105. עניין אחר נוגע לכך, שעל פי עדותו של ג' בשלב העדויות השני, עולה האפשרות כי כשקיבל אישור לירי הצלפים הוא לא דיבר במישרין עם סגן ניצב מרמלשטיין בקשר, אלא עם איש קשר שהיה עם מרמלשטיין[106]. על רקע זה הועלתה מטעמו של סגן ניצב מרמלשטיין האפשרות, כי מי שאישר את הירי היה אדם אחר, שאינו מרמלשטיין.
דא עקא, שג' העיד, כי יצר קשר בתדר שניתן לו על ידי סגן ניצב מרמלשטיין עוד בשלב קודם, בו דיווח לסגן ניצב מרמלשטיין על התמקמות הצלפים[107]. עובר לקבלת האישור יצר ג' קשר באותו תדר, תוך קריאה לסגן ניצב מרמלשטיין. אין זה סביר, כי במענה לקריאה זו ענה לו מאן דהוא, אשר אינו סגן ניצב מרמלשטיין או איש קשר מטעמו. נזכיר, כי ברשת הקשר יש לכל בעל תפקיד שם קוד לזיהויו. קוד הקריאה של סגן ניצב מרמלשטיין היה "51"[108]. ג' זכר עובדה זו במדויק.
אין כל ראיה, וגם אין זה סביר, כי אדם אחר, אשר אינו סגן ניצב מרמלשטיין, "התחזה" להיות סגן ניצב מרמלשטיין (או מי מטעמו), ענה לקריאה שהופנתה לשם הקוד של סגן ניצב מרמלשטיין ואישר ירי של צלפים, בלא שהיה מוסמך לאשרו. הדבר עוד פחות סביר, בהתחשב בכך שסגן ניצב מרמלשטיין היה מצוי בהאזנה רצופה לתדר זה, בו התנהלה פעילות כוחות המשטרה באותו יום. אכן, כל "מתחזה" בכוח היה חייב לצאת מהנחה כי סגן ניצב מרמלשטיין מאזין לרשת הקשר האמורה. במצב זה האפשרות, כי האישור לירי ניתן מפי אדם שאינו סגן ניצב מרמלשטיין ולא מי שפעל מטעמו, היא, בפשטות, כה בלתי סבירה עד שאין לייחס לה כל משקל.
נוסיף, כי אין זה חריג או מפתיע, שמפקד בכיר מסתייע בקַשָּר, אשר תפקידו הוא לנהל את התשדורות המתקבלות על ידו והיוצאות מאת המפקד במהלך ניהול אירוע. בדרך זו מתפנה המפקד הבכיר לעסוק בקבלת החלטות הנדרשות בעת ניהול האירוע, בלא שדעתו תוסח מן המתרחש ברשת הקשר. לכן, גם מבחינה זו, אין עדותו של ג' מעוררת סימן שאלה או תהייה.
106. לכל אלה יש להוסיף, כי גרסתו של סגן ניצב מרמלשטיין לפיה לא היה מודע לירי הצלפים, אינה מתקבלת על הדעת. כאמור, הותיר סגן ניצב מרמלשטיין רושם של מפקד מוכשר, קפדן וריכוזי. השטח בו פעלו כוחות המשטרה בפיקודו ביום 3.10.00 היווה תחום גיאוגרפי קטן ומוגדר היטב. אין זה מתקבל על הדעת, כי כוח משטרה שהיה במקום ביצע ירי וסגן ניצב מרמשלטיין לא היה ער לעובדה זו. אין זה מתקבל על הדעת, כי כוח צלפים הוצב על גג במרחק קצר מן התחנה שעליה פיקד סגן ניצב מרמלשטיין, והוא לא ידע על כך. טענות אלה אינן מתיישבות כלל עם דמותו של סגן ניצב מרמלשטיין, ועם אופן תפקודו.
לא למותר להעיר, כי סגן ניצב מרמלשטיין טען, כי ביום 3.10.00 גם לא בוצע שימוש באמצעים, לרבות גז מדמיע או גלילוני גומי[109] בידי הכוח שפעל עימו כנגד מתפרעים ברחוב פאולוס. עדות זו עומדת בסתירה לעדות הצלפים, לפיה השוטרים שהיו איתם על הגג ירו גלילוני גומי. נשוב ונזכיר, כי מדובר בזירה קטנה. סגן ניצב מרמלשטיין שהה אמנם כל העת מחוץ לתחנה, אבל קרוב למוקד ההתרחשויות. אין זה מתקבל על הדעת כלל, כי לא שמע את ירי הצלפים.
נקודה מתמיהה נוספת נוגעת לכך, שעל פי עדותו שלו, שהה סגן ניצב מרמלשטיין מספר פעמים על הגג בו הוצבו הצלפים. אין זה סביר להניח, כי בהיותו על הגג לא הבחין סגן ניצב מרמלשטיין בשני צלפי הימ"מ, אשר היו ממוקמים עליו, כשהם חמושים בכלי נשק חריגים, כפי שמצוידים אנשי הימ"מ, מה גם שהם חמושים בתחמושת חיה. חשוב לציין, כי ברור מן הראיות שסגן ניצב מרמלשטיין היה על הגג הנדון באותה עת בדיוק בה היו במקום צלפי הימ"מ. לצורך זה די להפנות לעדותו של נ' ל', צלף הימ"מ, אשר העיד, כי היה על הגג בתום ההלוויה שנערכה ביום 3.10.00 בנצרת[110]. גם סגן ניצב מרמלשטיין העיד, כי שהה על הגג באותה נקודת זמן עצמה[111]. במצב זה לא יכול היה מרמלשטיין שלא להבחין בצלפים.
עוד נוסיף, כי נ' ל' העיד כי הצלפים שימשו, בשלבים מוקדמים יותר, ככוח דיווח, המצוי על הגג הנדון. הם צפו במתרחש ומסרו דיווחים לכוחות שמאחור[112]. מן הראיות עולה, כי מדובר במיומנות ידועה של צלפים ובשימוש מקובל בכוח מסוג זה. על רקע זה קשה עוד יותר לקבל את גרסתו של סגן ניצב מרמלשטיין, לפיה לא היה מודע לקיומו של הכוח במקום.
107. יוצא, כי יש לקבוע שסגן ניצב מרמלשטיין אישר את הצבת הצלפים ביום 3.10.00 ואת הירי שביצעו. עצם הצבת הצלפים אינו מעורר קושי בנסיבות העניין. ג', מפקד הצלפים, העיד, כי סגן ניצב מרמלשטיין הגדיר את משימת הימ"מ באותו יום כמשימת אבטחה, למקרה שהמון יבוא לשרוף את התחנה או לתקוף אותה. תפקיד אנשי הימ"מ היה לספק מענה במקרה של תקיפה בנשק חם בלבד[113]. הטיפול באירועים של זריקות אבנים או התפרעויות הופקד בידי אנשי משמר הגבול והיס"מ שהיו במקום. תפקיד הצלפים הוגדר, בעיקרו של דבר, כתפקיד של תצפית ודיווח[114].
יש לזכור, כי באותו יום היתה ידיעה מודיעינית, לפיה אחיו של איאד לואבּנה המנוח נושא על גופו נשק ומבקש לנקום את מות אחיו באירועי 2.10.00. על רקע זה, על רקע השימוש באש חיה נגד שוטר ביום 1.10.00 בערב ועל רקע נסיון העבר, עצם הצבתם של צלפים חמושים בתחמושת חיה באזור התחנה אינו מהלך אשר יש לבקר אותו. מה גם שעיקר תפקידם של הצלפים הוא לבצע תצפית לקידום פניהם של אירועים אפשריים.
עם זאת, אישור הירי בנסיבות העניין נעשה שלא כהלכה. סגן ניצב מרמלשטיין נתן את האישור לירי הצלפים בלא שאיש קשר מטעמו היה במקום הרלוונטי, בלא שהוא עצמו ראה את הסיטואציה לגביה בוצע ירי הצלפים, ותוך הסתפקות בדיווח של ג', אף הוא מכלי שני בלבד, כי נשקפת סכנת חיים לכוח[115]. הדבר אף נעשה ללא בירור של העובדות הרלוונטיות. הדברים מצביעים על ליקוי בסיסי בתהליך אישור הירי. למעשה, אין מדובר באישור של ממש, שכן תהליך האישור היה כזה, שבפני הדרג המאשר לא היו פרושים נתונים שאיפשרו לו לבקר את ביצוע הירי ולהפעיל עליו פיקוח אמיתי. מצב דברים זה, באשר לביצועו של ירי באש חיה, אינו תקין, מה גם שנסיבות המקרה מלמדות, כי לא היה בפועל מצב של סכנת חיים ממשית, אשר הצדיק שימוש באש חיה. הנחייתו של סגן ניצב מרמלשטיין שהוא יהיה הנותן אישור לירי, מעידה כי מעיקרו של דבר, מדובר בירי שלא במצב של סכנת חיים מוחשית ומיידית. אכן, אין חולק שלא דרוש אישור לירי במצב של סכנת חיים כאמור[116]. יוצא מכך, כי הירי שאושר במצב זה נעשה בניגוד להנחיות המחייבות, וממילא בניגוד לדין. יתר על כן, על פי הראיות שבפנינו היה המצב באותו יום באזור תחנת המשטרה שקט באופן כללי ולא היתה הצדקה לירי של אש חיה[117].
זאת ועוד. הצלפים מוקמו על גג חשוף, בלא מיגון או מחסה. כתוצאה מכך, במקום שהצלפים יספקו הגנה לאחרים, משעה שנוכחותם נחשפה, הפכו הם עצמם והכוח שעימם, למטרה, וכך נוצרה הסיטואציה שגרמה לירי הצלפים. ג' הגדיר מצב זה כ"תקלה מבצעית"[118]. מצב זה אף נגד את המדיניות המוצהרת באשר לאותו יום, היא המדיניות של מניעת חיכוך. אף עניין זה נותר בלא הסבר ברור, לנוכח גרסתו של סגן ניצב מרמלשטיין, המתכחשת באופן גורף לפעילות הצלפים ביום 3.10.00.
108. עניין נוסף הראוי לביקורת נוגע לקבלת דיווח על פרטי ירי הצלפים ביום המקרה ועל תוצאותיו. מתברר, שסגן ניצב מרמלשטיין לא דאג לקבל דיווח על הירי שביצעו על ידי צלפי הימ"מ אשר היו תחת פיקודו הטריטוריאלי, לא בסמוך לאחר ביצועו ואף לא בסוף אותו יום. כתוצאה מכך, ירי זה גם לא מצא את ביטויו בכתובים במסמכי תחנת נצרת, ועל פרטיו נודע למרמלשטיין רק כעבור זמן.
הדיווח על ירי הצלפים
109. אירועי הירי של צלפים לכיוון מתפרעים לא דווחו בצינורות הרגילים ולא נמצא כל רישום או דיווח בכתב אודותיהם במחוז הצפוני. נמצא לכך רישום רק ביומן המבצעים של מג"ב המתייחס לאירוע הירי באום אל-פחם, וכן דיווחו על כך בכתב מפקדי הימ"מ שהיו בשטח למפקדיהם. על פי המקובל בימ"מ, דיווח אחרון זה מיועד לצרכים פנימיים של הימ"מ בלבד ואינו מועבר לפיקוד המשטרה. היעדר דיווח כזה ראוי לביקורת. מתברר גם, שהדרג המדיני לא שמע דיווח על ירי כזה, לא מפי ניצב רון ולא מפי המפכ"ל וילק. לטענת וילק, גם הוא לא דווח אודות ירי הצלפים על ידי ניצב רון. הדבר נודע לו, לטענתו, ממפקד הימ"מ רק כעבור למעלה משבועיים. להלן נדון בשאלה אם ומתי דווח למפכ"ל וילק על ירי הצלפים. נתייחס גם לכך, שירי הצלפים לא דווח על ידי הדרג המשטרתי - המפכ"ל וילק וניצב רון - לדרג המדיני, לא לשר לבטחון פנים ולא לראש הממשלה, לרבות במסגרת ישיבות הערכת מצב או ישיבות ממשלה.
110. גרסתו של וילק בפנינו היא, שאליק רון לא דיווח לו על ירי הצלפים באירועי אוקטובר, וכי נודע לו על כך מפי מפקד הימ"מ בפגישה שקיים עימו בקשר לפעילות מסוימת של הימ"מ שאינה מענייננו כאן. לפי יומן הפגישות שלו, התקיימה פגישה זו ביום 19.10.00. וילק העיד, כי לאחר שהתברר לו הדבר, הורה מיד למפקד הימ"מ להעביר את כל הדו"חות בעניין זה לידי הייעוץ המשפטי של המשטרה. למחרת בבוקר הוא זימן אליו שתי עורכות דין מלשכת היועץ המשפטי במשטרה, אשר היו ממונות על הכנת החומר המשטרתי לוועדה. הוא הורה להן לקבל את החומר שנוגע לירי הצלפים מן הימ"מ ולהעבירו לידי הוועדה.
מפקד הימ"מ הגיש תצהיר ונחקר בוועדה על הפגישה הנזכרת עם המפכ"ל וילק. הוא אישר את מועד קיומה של הפגישה. הוא מסר, כי וילק הורה לו להשלים תחקירים בעניין זה. מפקד הימ"מ הכחיש את טענתו של וילק, לפיה הורה לו האחרון להעביר את המסמכים הנוגעים לירי הצלפים לידי היועצת המשפטית של המשטרה. יש להעיר, כי בפועל הגיעו דו"חות הימ"מ לוועדה רק לאחר פנייתם של אוספי החומר של הוועדה ישירות לימ"מ, ולא ביוזמת המשטרה.
אף שלפי גרסת מפקד הימ"מ ועל פי חלק מעדות וילק ניתן להתרשם כאילו רק בפגישה שבין וילק למפקד הימ"מ נודע לוילק לראשונה על ירי צלפי באירועי אוקטובר, לא נוכל לקבל גרסה זו. אין זה סביר, בנסיבות המקרה, שלוילק לא נודע על כך סמוך לאירועים עצמם מפי רון. מכל מקום נוכל לקבוע שהדבר נודע לו לפני פגישתו עם מפקד הימ"מ במועד סמוך לאחר יום 2.10.00. את נימוקינו למסקנה זו נביא להלן.
111. ניצב רון והמפכ"ל וילק שהו האחד במחיצת רעהו משך זמן לא-קצר במהלך יום 2.10.00, לאחר האירועים באום אל-פחם וגם לאחר ירי הצלפים בנצרת. הם נפגשו במטה המחוז הצפוני לאחר פינוי צומת אום אל-פחם וטסו יחדיו לישיבת הערכת המצב שהתקיימה באותו ערב בירושלים. לאחר השתתפותם בישיבה חזרו יחד לישיבת הערכת מצב של פיקוד המחוז. הם נפגשו גם למחרת היום. ברור, על כן, שהיו לאליק רון הזדמנויות למכביר לספר לוילק על אירועי אום אל-פחם ונצרת, ואלה בוודאי עניינו את המפכ"ל וילק. ירי הצלפים והנפגעים מירי זה היוו בוודאי מידע חשוב שניצב רון הבין שיעניין את המפכ"ל. כפי שצוין[119], היה זה ירי ראשון מסוגו של צלפים במהלך התפרעויות בתחומי הקו הירוק. רון בוודאי הבין את חשיבות הדיווח בנקודה זו למפכ"ל ואת חובתו לדווח על כך. בין השניים היו יחסים תקינים ולא היתה סיבה לכך שניצב רון יימנע מלמלא את חובתו.
עובדת הירי על ידי צלפים היתה ידועה לרבים מהנוכחים באירוע שבאום אל-פחם ביום 2.10.00. היו גם דיווחים בתקשורת על ירי צלפים באום אל-פחם. במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון ביום 2.10.00 בערב, היה דיווח על כך שצלפי משטרה ירו באום אל-פחם. למחרת הוזכר ירי הצלפים גם בדיווח על האירועים בעיתון "ידיעות אחרונות". כך גם בעיתון "הארץ" של יום 3.10.00, בדיווח על אירועי היום הקודם. נכתב, כי באום אל-פחם "השוטרים שהשתמשו ברובי צלפים ניסו למנוע את חסימת כביש ואדי עארה". למחרת, ביום 4.10.00, נכתב בעיתון "הארץ" כי ראש עיריית נצרת, ראמזי ג'ראייסי, טוען שצלפים ירו על מפגינים מהגגות. יוצא, כי על הירי של צלפים בנצרת בשני ובשלישי באוקטובר ידעו אנשים נוספים.
הימנעות מכוונת של ניצב רון מלספר על ירי הצלפים למפכ"ל, אינה תואמת את התרשמותנו מאישיותו של אליק רון ומעדותו. בצד תכונות אחרות של מפקד, הקרין ניצב רון נכונות לקבל אחריות על מעשיו. לכן, על רקע האמור לעיל ועל רקע חובתו הראשונית לדווח למפכ"ל על האירועים והקשר הבלתי אמצעי בין השניים באותם ימים, מתקשים אנו עד מאוד להאמין שניצב רון לא סיפר על ירי הצלפים למפכ"ל וילק.
קשה להאמין בכך גם לנוכח העובדה שכבר ביום 3.10.00, כשנפגש רון עם ראש השב"כ אבי דיכטר בביקורו של האחרון בצפון, סיפר לו על האירועים עד אותו השלב, ובין היתר, על כך שהפעיל יום לפני כן צלפים באום אל-פחם. אין זה מתקבל על הדעת, כי ניצב רון כמס דווקא עניין זה ממפקדו הישיר ובה בשעה גילה אותו לראש גוף בטחוני אחר, אשר זיקתו לנושא רופפת.
112. על ידיעתו של וילק על ירי הצלפים בימים הסמוכים שלאחר הירי יודעים אנו מפי ניצב משנה שי עמיחי, אשר שימש אותה עת בתפקיד עוזר המפכ"ל. על פי הודעתו לאוספי החומר, נודע לו על ירי הצלפים ביום רביעי, 4.10.00, בעת שהיה עם המפכ"ל בסיור בצפון ובמועד זה אף שמע מפי המפכ"ל שהלה ידע על ירי הצלפים עוד לפני כן. כפי שניצב משנה עמיחי מוסיף, "הוא [וילק] כנראה דווח על זה ישירות מאליק. אני לא הייתי מעורב בכך"[120]. גם בעדותו בפנינו חזר על כך שהמפכ"ל ידע על ירי צלפים קודם הקרנת סרט על נושא זה שנעשתה בנוכחותו, והוא הסביר שהמפכ"ל אמר לו שהוא ידע על הצלפים "כנראה מדיווח שהוא קיבל מאליק"[121].
113. גרסתו של ניצב רון, שמסרה כשנשאל בהודעתו לאוספי החומר אם דיווח לוילק על ירי הצלפים, היא שעשה כן "לאחר מעשה"[122]. כשנשאל לתגובתו של וילק לדבר, השיב, שאין הוא זוכר מה היתה התגובה[123]. בעדות בפנינו גרס תחילה שלמיטב זכרונו לא דיווח לוילק[124], אך בהמשך דבריו אמר כי הרל"ש שלו זוכר שהוא אכן דיווח. בהודעתו לא הזכיר הרל"ש דיווח כזה. בעדותו השנייה בפנינו העיד ניצב רון, שלמיטב זכרונו הוא דיווח לוילק, אך אין הוא משוכנע בכך ואין הוא זוכר מתי. על אף חולשת הזיכרון הלא אופיינית שפקדה את ניצב רון בנקודה זו, הוא מבהיר עד כמה אין זה סביר בעיניו - כשם שהדבר אינו סביר בעינינו כמפורט בפיסקה א' לעיל - כי לא סיפר את הדבר למר וילק. כפי שהוא מעיד:
"תמוה בעיני. תמוה בעיני. תמוה בעיני. מאוד מוזר לי, שלא … אם לא הזכרתי. אני אומר אם, ותחושתי קשה בעניין. אני אומר אם, כי תמוה מאוד בעיני"[125].
114. גרסתו של וילק בנקודה זו לא היתה עקבית. בעדותו בפנינו ייחס את ידיעתו על ירי הצלפים למידע שקיבל ממפקד הימ"מ בלבד, במועד שהוא כ-16 או 17 יום לאחר ירי הצלפים. לעומת זאת, גרסתו בפני אוספי החומר, חודשים קודם לעדותו, היתה שונה. מן הדברים שאמר לחוקרים ניתן להבין שהעניין נודע לו מספר ימים לאחר הירי, וכי הוא עודכן בעניין זה גם על ידי "המחוז הצפוני", כהגדרתו, וגם על ידי מפקד הימ"מ[126].
על סמך התרשמותנו מהעדים וממכלול הראיות, לא נוכל לקבל את הגרסה שרק ביום 19.10.00, שמע וילק לראשונה מפי מפקד הימ"מ על ירי הצלפים. ממכלול הראיות ניתן להסיק, שכנראה נודע לוילק על כך מפי ניצב רון סמוך לאירועים באום אל-פחם, כשהשניים נפגשו. לכל המאוחר ידע על כך וילק יום או יומיים לאחר ביצוע הירי.
115. פרשה בפני עצמה היא העובדה שגם כשנודע למפכ"ל וילק על ירי הצלפים, לא דיווח על כך לדרג המדיני. אין מחלוקת, כי וילק לא מסר לשר לבטחון פנים על ירי הצלפים לאחר שהדבר נודע לו, יהיה המועד בו נודע לו אשר יהיה. לטענתו, הוא נמנע מלעדכן את השר משום שחשב שמרגע שהאירועים נמסרו לבדיקתה של ועדת חקירה, הוא היה מנוע מלדבר עם איש אודותם, ובכלל זה עם השר[127].
טענה זו היא מוזרה, בלשון
המעטה. נושא האירועים עלה בישיבת ממשלה
זאת ועוד. המפכ"ל וילק או השר לא היו מעורבים במישרין או בעקיפין בירי הצלפים. הם לא היו בזירת האירועים בשעת הירי, והם לא אישרו את הירי עובר לביצועו. ממילא, לא ברור כיצד עידכון של השר בנושא חשוב זה יכול היה לשבש, כביכול, את עבודתה של ועדת הבירור שהוקמה.
אכן, ניתן להניח, כי וילק חשש שתגובת השר למידע על ירי צלפים עלולה להיות שלילית ואף חריפה. ברם, אי נעימות כתוצאה מידיעה שאינה נוחה אינה יכולה להצדיק את אי מסירתה, כאשר יש לידיעה חשיבות. מדובר בפעולה תקדימית, חריגה בעוצמתה ובאופיה, בהתמודדות מול אזרחים בתוך שטחי המדינה, פעולה אשר יכולות להיות לה השלכות לא קלות על יחסי המשטרה והמדינה עם המגזר הערבי. חריגוּת השימוש בצלפים והרגישות לעניין זה, אף עולות מהתבטאויות בישיבות בהן לקח המפכ"ל וילק חלק, הן במהלך האירועים (ישיבת הערכת המצב ביום 2.10.00)[128] והן סמוך לסיומם (ישיבת הממשלה מיום 9.10.00)[129]. וילק היה מודע לכך, כפי שהדבר עולה מן הסיכומים מטעמו, בהם נאמר, כי וילק "היה מודע למשמעויות החמורות שיש לשימוש בצלפים, כמו גם לחריגוּתו של השימוש באמצעי זה בנסיבות של טיפול בהפרות סדר"[130].
116. לנוכח מהותיותו הרבה של המידע, עולה הסתרתו מן הדרג הנבחר בנסיבות העניין כדי הפרתה של חובת אמון שחב הדרג הביצועי לדרג הנבחר, הממונה עליו. חובה זו מחייבת מסירה של כל המידע המהותי הנוגע לפעילות הדרג הביצועי לדרג הנבחר, על מנת שזה יוכל לקבל החלטות מושכלות, הן בנוגע להתוויית מדיניות והן בנוגע להחלטות בדבר איוש תפקידים - בטווח הקצר ובטווח הארוך יותר. חובה זו הופרה בנסיבות העניין הפרה מהותית.
ודוק: חובתו של הדרג הביצועי לדווח דיווחי אמת לדרג הנבחר הממונה עליו, אינה נובעת רק מיחסי האמון שצריכים להתקיים בין השניים. חובה זו נעוצה אף בצורך לקיים הליך דמוקרטי תקין, שבו הדרג בעל האחריות כלפי הציבור הוא הדרג הנבחר, המתווה את מדיניותו ומקבל את החלטותיו על יסוד מלוא המידע הדרוש לעניין. הצפנתו של מידע חשוב כל כך מחבלת ביכולתו של הדרג המדיני למלא את תפקידו בפיקוח על הגורמים המבצעיים הכפופים לו. היא מחבלת גם ביכולתו לקבל החלטות מושכלות. אכן, באמרנו כי במשטר דמוקרטי כפופה פעולתם של כוחות הביטחון, יהיו מעמדם ועוצמתם אשר יהיו, לנבחרי הציבור, לא אמרנו אלא את המובן מאליו. לפיכך, הכשל בעניין זה היה כשל מהותי, אשר יש להדגישו.
בכך אין העניין מסתיים. כאמור, ביום 29.10.00 התכנסה מליאת הממשלה על מנת לדון, בין היתר, באירועי אוקטובר 2000. גם המפכ"ל וילק אינו מכחיש, כי במועד זה ידע על נושא ירי הצלפים. אין מחלוקת, כי לא מסר בישיבה דבר על נושא זה, אף כי סקר באופן מקיף את תקופת המהומות כולה, ואף כי היו לפניו, בעת הישיבה, טבלאות בהן פורטה הפעילות של יחידות מג"ב במחוז הצפוני, לרבות פירוט מלא של ירי הצלפים באום אל-פחם[131].
ושוב, גם כאן מנסה וילק לתרץ את אי מסירת המידע המהותי בעניין זה לדרג המדיני שאליו הוא כפוף, בחשש כביכול משיבוש הליכי ועדת הבירור. יש לדחות טענה זו כאן, כפי שדחינו אותה קודם. על פי קו חשיבה זה היה וילק מנוע מלמסור סקירה כלשהי בפני הממשלה בדבר אירועי אוקטובר 2000, שכן ועדת הבירור שמונתה לבדוק את האירועים לא מונתה לטפל דווקא בנושא הצלפים, כי אם במכלול ההיבטים הנוגעים לאירועים. לא היה כל חשש לשיבוש עבודת הוועדה על ידי מסירת דיווח על נושא הצלפים לממשלה.
117. וילק לא נקט כל פעולה על מנת להבטיח כי יוסקו המסקנות הנורמטיביות והפרסונליות הנדרשות מן השימוש בצלפים. כמוסבר, עולה מן הראיות, כי המפכ"ל וילק ידע על ירי הצלפים במועד בו טרם הסתיימו האירועים, אף כי הם שככו במידה ניכרת. היה חשש, כי הם יתפרצו שוב. בשל כך, נודעה חשיבות רבה לכך שבתאריך שנודע לוילק על ירי הצלפים, יועבר מסר חד-משמעי לכל כוחות המשטרה בדבר הסייגים החמורים לשימוש באמצעי חריג ומסוכן זה. הדבר לא נעשה.
המפכ"ל גם לא נקט צעדים כדי לסייג את השימוש באמצעי זה. הוא לא מצא לנכון להעביר הנחיה ישירות למפקד הימ"מ בדבר הנסיבות בהן מוצדק לעשות שימוש באמצעי זה. הוא לא מצא לנכון להנחות את מפקד המחוז הצפוני, שהוא זה אשר יזם את הירי והפעיל את הצלפים, בדבר חריגוּתו של אמצעי זה ובדבר חומרתו. הוא גם לא פעל כדי שהעובדה שצלפים ירו על אזרחים תובא לידיעת המחלקה לחקירת שוטרים, אשר להבנתו היתה אמורה לחקור את האירועים, כפי שהתבטא בפני הוועדה. לא ניתן לתרץ מחדלים אלה בחשש, כביכול, משיבוש הליכיה של ועדת הבירור. אם בכלל, הסתרת המידע מגורמי החקירה, ולא מסירתו, היא שהיתה עלולה להביא לשיבוש הליכי החקירה, והדברים ברורים מאליהם.
118. עניין נוסף קשור לכנס הפקת לקחים שנערך לאחר אירועי אוקטובר 2000. בעת הפקת הלקחים האמורה, גם וילק אינו חולק, כי ידע-גם-ידע על ירי הצלפים באירועי אוקטובר. לקראת כנס סיכום האירועים של פיקוד המשטרה בהשתתפות השר לבטחון פנים וגורמי חוץ נוספים, הוכנה על ידי מחלקת המבצעים במטה הארצי חוברת סיכום של האירועים[132]. בסעיף "מסקנות ולקחים ראשוניים" נכתב, בין היתר:
"שילוב מושכל של כוחות מקצועיים מיוחדים (צלפים, מסתערבים ועוד) באירועי הפס"ד חמורים, היווה נק' מפנה בטיפול באירועים".
מדובר בדברי שבח לשימוש בצלפים, כאמצעי יעיל לטיפול באירועים חמורים של הפרות סדר. מסר זה הועבר בשינוי נוסח קל במסגרת תהליך הפקת הלקחים לקצונה הבכירה של המשטרה. שינוי הנוסח נעשה לאחר עיונו של המפכ"ל וילק בנוסח הקודם, באופן שבמקום המילה "צלפים" באה המילה "ימ"מ". במקום הסיפא של הנוסח המקורי, בא נוסח חדש ובו נאמר כי הכוחות המקצועיים האמורים "יצרו מימד הרתעה שהביא לירידה בהיקף וחומרת האירועים"[133].
מן הראיות ברור מעבר לכל ספק, כי באירועי אוקטובר 2000 לא היתה פעילות של ימ"מ, לבד מפעילות הצלפים, אשר הדברים היו עשויים להתייחס אליה. החלפת המילה לא שינתה, אפוא, דבר בכל הנוגע לתוכן הדברים. תוכן זה נותר כשהיה, דברי שבח לשימוש בצלפים לשם טיפול באירועים מסוג זה. עם זאת, שינוי המילה איפשר להמשיך ולהצפין את השימוש בצלפים מאת הדרג המדיני, אשר לא היה מודע למה שהסתתר מאחורי המילה "ימ"מ" בהקשר הדברים. מכל מקום, היה בהתנהגותו של וילק ובהצגתו כך את ירי הצלפים משום הבעת דברי שבח והסכמה לשימוש בהם כאמצעי הרתעה, בלא שבאה מצידו הסתייגות כלשהי מדרך פעולתם של הצלפים ומתוצאותיה. בתוך כך, המסר שהועבר לאנשי המשטרה הלא-מעטים, אשר היו מודעים למשמעות המקופלת במילה הסתמית "ימ"מ" בהקשר הנדון, היה כי ירי הצלפים הוא מעין אמצעי נוסף לפיזור מהומות, אשר אין לחשוף אותו.
119. לסיכום נושא ירי הצלפים נוכל לומר, שבשלוש הזדמנויות נעשה שימוש בירי כזה באירועי אוקטובר, כמתואר לעיל. בכל שלוש ההזדמנויות לא היתה לכך הצדקה, באשר השימוש בו נעשה בנסיבות בהן לא היתה סכנת חיים מיידית ממשית שהצדיקה ירי של אש חיה. תקוותנו היא, שנושא זה נדון על ידי פיקוד המשטרה והופקו ממנו הלקחים הראוים, וכי מקרים דומים לא יישנו. אנו ממליצים, כי האירועים המתוארים בהם נעשה שימוש בירי צלפים ייחקרו על ידי המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, על מנת שתתקבל החלטה אם יש מקום להליכים נוספים באשר למעורבים באירועים אלה. פרק ג' - תחקירים
הנוהל של ביצוע תחקירים
120. קיים במשטרה נוהל המסדיר את נושא ביצוע התחקירים. מדובר בנוהל תחקירים מבצעיים שהוצא על ידי מדור מבצעים באג"מ מטה ארצי, ביולי 1995[134]. על פי נוהל זה, נועד התחקיר לבדוק את העובדות לאחר מעשה בצורה אמינה ומדויקת, כדי להפיק לקחים, הן שליליים והן חיוביים, וכדי להסיק מסקנות. הנוהל קובע, כי תחקיר יבוצע לאחר אירוע חריג, לאחר שימוש בנשק או באמצעים אחרים מהם נפגע אדם או נהרג, וכן לאחר שימוש בנשק על ידי איש משטרה, גם אם לא נגרמה פגיעה באדם כתוצאה מכך. לנוהל מצורף נספח, אשר מפרט את האירועים שעם סיומם יש לערוך תחקיר. בין היתר, נמצאים ברשימה זו גם "הפגנות והפרות סדר בקנה מידה נרחב", "אירוע בהיקף נרחב שבו הופעלו סדכי"ם [סדרי כוחות] ואמצעים בקנה מידה נרחב", וכן "בכל אירוע שבו נעשה שימוש בכלי יריה אשר גרם לפציעתו של אדם". לסעיף זה שבנספח יש כמה הוראות נלוות, בין היתר, נכתב שם כי "אין לנקוט בפעולות חקירה כלשהן ויש לדווח מיידית אודות האירוע למנהל המחלקה לחקירות שוטרים, אשר יחליט האם לפתוח בחקירה פלילית". ההוראה הבאה זו לשונה: "הועבר האירוע לחקירת המחלקה לחקירות שוטרים - ניתן לבצע תחקיר מבצעי במהלך החקירה רק לאחר קבלת אישור ממנהל המחלקה לחקירות שוטרים. התחקיר ייערך אודות עניינים הקשורים לאירוע (כגון נהלי דיווח, היערכות מבצעית, נהלי פריסת מחסומים, התנהגות מבצעית וכו')". ההוראה הבאה קובעת, כי "ניתן לקבל טלפונית אישור ראש המחלקה לחקירות שוטרים בכל שעה משעות היום והלילה".
הנוהל קובע גם מה צריך להיכלל בתחקיר. נקבע, כי התחקיר יכלול את פרטי האירוע באופן כללי, את לוחות הזמנים שלו, את פירוט הכוחות שהשתתפו ופעילותם של אותם כוחות, את הכוחות הנוספים החוץ-משטרתיים שהשתתפו, את התחקיר של חשודים, את פירוט הרישומים ביומן המבצעים, את ההיערכות, ההתנהגות, הפריסה המבצעית ונושא הקשר, ולבסוף - את המסקנות, הלקחים וההמלצות. נאמר במפורש בנוהל, כי לא ייכללו בו המלצות ומסקנות בתחום האישי. לגבי הגורם המוסמך שמבצע את התחקיר נקבע, כי התחקיר יבוצע על ידי מפקד היחידה שבתחומה התרחש האירוע. האחריות לכך שיבוצע תחקיר מוטלת על הפיקוד הממונה על היחידה שבתחומה התרחש האירוע.
121. הנוהל קובע, כי על התחקיר להסתיים לא יאוחר משבוע ימים מיום האירוע, כי יש להעביר שני העתקים של דו"ח התחקיר למחלקת מבצעים שבאג"מ מטה ארצי. במקרים בהם מדובר באירוע חריג ורחב היקף, יישלח דו"ח חלקי למחלקת המבצעים תוך שבוע, והדו"ח המלא יושלם תוך שבועיים. המפכ"ל וילק התייחס בעדותו בוועדה לנושא הזמן לעריכת התחקיר, וכאשר נחקר בפעם השנייה בוועדה אמר: "תחקירים רציניים לוקחים שבועות וחודשים"[135]. אמירה זו של המפכ"ל וילק סותרת את הוראת הנוהל. ספק גם אם היא משקפת את מצב הדברים בפועל. לשם הדגמה - התחקיר של הפגנת בני העדה האתיופית בירושלים בשנת 1996 הושלם בתוך תשעה ימים לאחר האירוע, ומדובר שם בתחקיר מעמיק שהשתתפו בו גורמים רבים שאינם שייכים למחוז ירושלים. תחקיר האירוע באום אל-סאחלי ב-1998 הסתיים לאחר תשעה ימים. תחקיר אירועי השנה למהומות אוקטובר, אשר קוים ב-2001, הסתיים לאחר שישה ימים. סביר להניח, שגישתו האמורה של וילק, על פיה תחקיר רציני צריך לארוך שבועות ואף חודשים, תרמה את תרומתה לכך שלגבי מרבית האירועים לא נערכו תחקירים עד 23.10.00, מועד בו ניתנה הוראה על הפסקת התחקירים, ועוד נדון בכך.
מעדויות אחרות יכולנו ללמוד שההתייחסות במשטרה לקיום תחקירים אינה הולמת את החשיבות שבעריכתם. ניצב משנה עזרא אהרון, ראש מחלקת מבצעים, המחלקה אשר כתבה והוציאה את הנוהל, מסר בהודעתו לאוספי החומר מטעם הוועדה, כי "יש נוהל ארצי שמחייב את היחידות לקיים את התחקירים השונים. לשאלה מי מפקח על קיומו של הנוהל, אני לא יודע במדויק. צריך לראות בנוהל. מבחינתי אין ספק שצריך לבנות גוף כזה שיטפל הרבה יותר צמוד בתחקירים השונים"[136]. כאשר נחקר בוועדה, ציין ניצב משנה אהרון בתשובה לשאלה, "אם קיבלנו תחקירים? לא קיבלנו תחקירים", וכשהוא נשאל, אם ביררו אם נעשו תחקירים הוא השיב בקצרה "לא"[137]. תת ניצב דובי יונג, ראש מחלקת ההדרכה במשטרה, אמר לאוספי החומר מטעם הוועדה בעניין זה "בעצם, לעצם קיום תחקירי אירוע, אין אבא. אין במטה הארצי גורם שמרכז תחקירים ומפיץ אותם". כן הוסיף ואמר, כי "יש למשטרה בעיה עם תחקירים. אין בה תרבות הפנמה של תחקיר אירוע, אמיתי. הכוונה לתחקיר בו מדברים בפתיחות על מה שחושבים, כולל טעויות שנעשו, בלי להינזק, על מנת ללמוד מטעויות, משגיאות"[138].
בעדותו אמר תת ניצב יונג דברים דומים. הוא הדגיש גם את החשיבות הרבה שהוא מייחס לקיום תחקירים. בהתייחסו לארגון המשטרה, אמר ש"אין שום דרך באירגון כזה שמתעסק בכל כך הרבה דברים מקצועיים וכל כך שונים, ללמוד ולהפיק לקחים ולהתקדם, אם לא נכניס לתרבות הארגונית את הנושא הזה של תחקירים כפק"ל, כדבר קבוע לכל דבר, לטוב ולרע"[139]. על אף זאת, ועל אף שבמהלך עדותו הדגיש את הצורך שיהיה מנגנון או פורום שידאג לקיומם של תחקירים ויוודא אותם בפועל, גם בעת עדותו בפני הוועדה לא היה פורום כזה במטה הארצי[140].
122. כיצד טופל נושא זה במהלך אירועי אוקטובר ובעקבותיהם? בתאריך 4.10.00 נערכה במטה הארצי הערכת מצב מיוחדת בראשות המפכ"ל. בסיומה יצא מברק "בהול" (דרגת הדחיפות הגבוהה ביותר במשטרה), בשעה 20:16, אל כל יחידות המשטרה[141]. המברק כולו כולל את הנחיות המפכ"ל להמשך היערכותה של משטרת ישראל. בין היתר נכתב שם, "ביצוע תחקירים - בכל יחידה יש לבצע תחקירים ברמת מפקדים (כולל שיתוף הכוחות הלוחמים), זאת לצורך הפקת לקחים ושיפור במקום שנדרש" (ההדגשה במקור). עולה מכך, כי המפכ"ל ייחס חשיבות לביצוע התחקירים כבר בשלב מוקדם זה של האירועים, וזאת כדי להפיק לקחים לקראת מהומות אם יהיו. מדובר לא רק בלקחים לטווח הרחוק, אלא גם בלקחים על רקע האפשרות של מהומות בטווח הקרוב. מכאן גם ברורה החשיבות הרבה לעריכת התחקירים במהירות, כפי שניתן להסיק גם מן הבהילות של המברק האמור.
באותו יום, בשעה 20:24, הוציא אג"מ מחוז צפוני מברק אל כל יחידות המחוז שנושאו: "מבצע גאות ושפל - תחקירים מבצעיים". בסעיף השלישי של אותו מברק נכתב "באחריות המרחבים, מג"ב, את"ן, הלשכות, הקצינים המתאמים וענפי המרחבים והמחוז, להיערך לביצוע תחקירים מבצעיים והשלמתם עם תום ההתרחשויות". בסעיף הרביעי נכתב "עם תום האירועים יערך תחקיר מחוזי כהכנה לתחקיר ארצי בראשות המפכ"ל".
התייחסויות נוספות לצורך לערוך תחקירים נעשו בשתי הזדמנויות. בישיבה השבועית של סגל הפיקוד המשטרתי הבכיר, ביום 8.10.00[142], אמר המפכ"ל וילק כי "יש להתחיל להיכנס לשלב התחקירים ולכן צריך לתעד את פעולות המשטרה על מנת לבצע תחקירים טובים והפקת לקחים יעילה". בכנס אג"מ מיוחד שנערך בתאריך 17.10.00[143], ציין ראש אג"מ בשלב הסיכום, כי "נדרש להקים בכל מחוז צוות לתחקור והפקת לקחים, על פי נוהל התחקירים הארצי, ולהעביר למב"צ תוך פירוט דגשים לשיפור".
בישיבת סגל הפיקוד המשטרתי השבועית ביום 23.10.00[144] חל שינוי בהוראות על רקע הקמתה של ועדת בירור (באותו שלב) לבדיקת אירועי אוקטובר. בישיבה זו הנחה המפכ"ל, כי "בשלב זה לעצור את התחקירים עד שנדע את המסגרת המשפטית של הוועדה, ועד שנקבל בכתב מהיועמ"ש לממשלה את מסגרת עבודת הוועדה שהוקמה על ידי ראש הממשלה". בישיבת סגל הפיקוד המשטרתי השבועית ביום 30.10.00[145] אמר המפכ"ל:
"עם מינוי ועדת הבירור על ידי ראש הממשלה ובהמשך להודעתי בספ"כ מיום 23.10.00, על הפסקת פעילות הצוותים שמונו לעניין בחינה וניתוח פעילות המשטרה במגזר הערבי במבצע גאות ושפל, אני מבקש לחזור ולהבהיר כדלקמן:
יש להימנע בכל הרמות מכל פעילות שעלולה להתפרש כהכנה מתואמת של גורמים במשטרה, לקראת הבירור שיעשה על ידי הוועדה. הוראה זו מחייבת שלא לקיים עתה: תחקירים; תיעוד בדיעבד של אירועים שהתרחשו; פורומים בהם יידונו האירועים באופן שעלול להראות כתאום עמדות או כהכנת גרסה בנושאים הנוגעים לפעולות המשטרה באירועים אלה. אין בדברים אלה כדי למנוע מהמשטרה להתכונן לקראת אירועים הצפויים להתרחש ובמסגרת הכנות אלה לעשות שימוש בלקחים שכבר הופקו מאירועי 'גאות ושפל'. אנחנו נמצאים בקשר עם ועדת הבירור. עקרונות אלו יוצגו בפניה. כל הנחיה של הוועדה תובא לידיעתכם".
ביום 2.11.00 שלח היועץ המשפטי לממשלה מכתב למפכ"ל[146], בו ציין, כי קרא את הנחיות המפכ"ל בעניין תחקירים, כפי שנמסרו ב-30.10.00, וכי רוח ההנחיה מקובלת עליו. היועץ הוסיף עוד מספר דגשים והם, כי הדיונים לשם הפקת לקחים יתמקדו בנושאים כלליים ולא יעסקו בפרטי האירועים, וכן שייערך פרוטוקול מדויק של אותם דיונים, וככל שניתן הם אף יוקלטו, ושבדיונים אלו ישתתף נציג של היועץ המשפטי לממשלה.
אם לסכם את האמור לעיל, כבר בתאריך 4.10.00 ניתנו הנחיות להתחיל ולבצע תחקירים, תוך הדגשת חשיבות התחקיר. הנחיה כזו שב ונתן המפכ"ל גם ביום 8.10.00 וגם ב-17.10.00 באמצעות ראש אג"מ. כזכור, על פי נוהל תחקירים מבצעיים יש לסיים את התחקיר לא יאוחר משבוע ימים מיום האירוע. יש להעביר העתק התחקיר גם למחלקת המבצעים באגף המבצעים במטה הארצי. על פי לוח זמנים זה, עד לתאריך בו הורה המפכ"ל על הפסקת התחקירים (23.10.00), היו צריכים כל התחקירים להתבצע. בפועל, יחידות רבות כלל לא ערכו תחקירים, ואף תחקיר לא הגיע אל אגף המבצעים במטה הארצי.
123. המפכ"ל וילק נשאל על עניין זה בוועדה. לטענתו, לא ניתן היה לבצע תחקירים מאחר שהאירועים אמורים היו להיחקר על ידי המחלקה לחקירות שוטרים, ובמקרה כזה חל איסור לבצע תחקירים[147]. וילק אישר, כי ידוע לו על האפשרות לקבל מן המחלקה לחקירות שוטרים אישור לבצע תחקיר במקביל לחקירות שהם מקיימים, אך הוסיף, כי אין זה מתפקידו כמפכ"ל לעשות כן[148]. לדבריו, זהו תפקידה של היחידה הטריטוריאלית שבאזורה התרחש האירוע.
קשה לקבל עמדה זו. אירועי אוקטובר לא נשאו אופי מקומי. מדובר באירועים בקנה מידה נרחב, ארצי. כאשר קיימים מספר לא קטן של הרוגים ועשרות פצועים, חלקם פצועים קשה, כתוצאה מפעילות המשטרה באירועים שונים, וקיימת חשיבות רבה לביצוע תחקירים, נדרשת התערבות מצד דרגי המשטרה הבכירים בנושא זה. מה גם, שבשלב בו ניתנה ההנחיה לקיום תחקירים, טרם התחילה המחלקה לחקירות שוטרים לבצע חקירות, וכלל לא היה ברור אילו חקירות היא תבצע, אם תבצע. אנו סבורים, כי המפכ"ל וילק אינו יכול להסתתר מאחורי הטיעון, כי אין זה מתפקידו של מפכ"ל לטפל אישית בנושא זה. נוסיף, כי אם סבר המפכ"ל שלא הוא אלא אחר חייב היה לבוא בדברים עם המחלקה לחקירות שוטרים, היה עליו לוודא שמישהו אכן מבצע זאת ולהנחות בהתאם. הנחיה כזו לא ניתנה אגב הוראת המפכ"ל לקיים תחקירים. בשים לב לכך, ולעובדה שמרבית קציני המשטרה שבאו בפני הוועדה כלל לא היו מודעים לאפשרות לקיים תחקיר במקביל לקיומה של חקירת המחלקה לחקירות שוטרים, יש בהיעדר כל הנחיה לעניין זה מצד המפכ"ל בזמן אמת כדי להצביע על כך שבאותה עת לא ציפה המפכ"ל וילק, כי יחידות המשטרה השונות ידאגו לקבלת אישור המחלקה לחקירות שוטרים כדי לקיים את התחקירים. ההתרשמות מכלל העובדות היא, שעד יום 29.10.03 לא עלתה סוגיית הצורך בקבלת אישור מהמחלקה לחקירות שוטרים, ולא זו היתה העילה שלא לבצע את התחקירים. ואכן, הסבריהם של המפקדים בשטח לאי קיום תחקירים לא התבססו על אי קבלת אישור כזה.
124. המפכ"ל וילק העיד, שקודם שניתנה ההוראה על עצירת התחקירים, הוא מינה את סגן ראש אג"מ, תת ניצב מרדכי נחמני, לשמש כאחראי על נושא התחקירים והתחיל תהליך של תחקירים בפיקוח סגן ראש האג"מ[149]. בהתייחסו לתת ניצב נחמני אמר וילק, כי "הוא צריך להיות הזרוע שלי לוודא שהדבר הזה, על כל ההיבטים שלו נעשה"[150]. בכך מילא המפכ"ל, לכאורה, את המוטל עליו. אך תת ניצב נחמני, בעדותו בוועדה, שרטט תמונה שונה. לדבריו, הוא מונה ביום 8.10.00 להיות אחראי על נושא התחקירים, אך הוא מוסיף ומספר: "אני פניתי אליו [למפכ"ל] וביקשתי לדעת איך לעשות את התחקירים, האם להנחות את השטח, האם לאסוף מהשטח, איך לעשות את זה. עלתה סוגיית המחלקה לחקירות שוטרים - כן, לא - ואמר שהוא יקרא לי לתדריך בעניין הזה"[151]. בפועל, לא תדרך המפכ"ל את סגן ראש האג"מ עד 23.10.00, ואז ניתנה ההנחיה שלא לבצע התחקירים.
125. עניין נוסף הקשור באחריות המפכ"ל לביצוע תחקירים נוגע לאירועים שהתרחשו בהר הבית ביום 29.9.00. באותו יום, לאחר האירוע בו נהרגו שבעה פלסטינים מירי השוטרים בהר הבית ונפצעו רבים אחרים, התקיימה ישיבת הערכת מצב אצל ראש הממשלה. בישיבה זו ייצג את המשטרה תת ניצב נחמני. ראש הממשלה הנחה לבצע תחקיר באשר לאירועי אותו יום בהר הבית. הנחיה זו מופיעה גם במסמך סיכום הישיבה[152], שם נכתב, כי "יש לערוך תחקיר מקיף של השתלשלות האירועים - באחריות משטרת ישראל" (ההדגשה במקור). הוראה זו של ראש הממשלה לא בוצעה. המפכ"ל וילק נשאל על עניין זה על ידי אוספי החומר של הוועדה והשיב, כי לא ניתן היה לערוך תחקיר, שכן העניין היה צריך להיחקר על ידי המחלקה לחקירות שוטרים. גם כאן לא פנה וילק לראש המחלקה לחקירות שוטרים לקבל את אישורו לבצע תחקיר, למרות שמדובר בהנחיה שניתנה על ידי ראש הממשלה עצמו. וילק לא כפר בכך שלא עידכן את ראש הממשלה על כך שהוראתו אינה מבוצעת.
126. טענה אחרת שעלתה היתה, כי רצף האירועים מנע קיום תחקירים. גם טענה זו אין לקבל. תחנת משגב, שבאזורה היו אירועים רבים וקשים, הצליחה לבצע תחקיר ולשמוע בו אף מפקדים שהשתתפו באירועים מיחידות אחרות, גם כאלה שמחוץ למחוז. ניתן היה למצוא זמן בכל היחידות כדי לערוך את התחקיר בסמוך לתום הגל הראשון של האירועים. עובדה היא, כי אף המפכ"ל סבר כך כאשר הוציא הנחיה ביום 4.10.00 להתחיל ולבצע תחקירים.
על רקע כל האמור לעיל מסקנתנו היא, שהמפכ"ל לא מילא במידה מספקת את חובתו לדאוג לביצוע תחקירים בדבר אירועי אוקטובר, ובפרט אלה שאירעו בתחום המחוז הצפוני של המשטרה.
127. לוועדה הומצאו, לבקשתה, כל התחקירים שנערכו במחוז הצפוני. מתברר, כי לא נערכו תחקירים לגבי האירועים באום אל-פחם, בציר ואדי עארה, בבאקה אל-גרבייה ובג'ת. אין כל תחקירים באשר לאירועים במרחב העמקים, ובהם אירועי נצרת, כּפר כּנא והמגזר היהודי. אף כי במרחב זה יצא מסמך שכותרתו "תחקירים", בפועל אין כל קשר בין האמור במסמך זה לבין תחקיר כהלכתו. למעשה, זה אינו אלא מצגת המתארת תיאור כללי את האירועים השונים. כמו כן, אין בידי הוועדה תחקיר של פיקוד מרחב גליל, תחקיר של פיקוד מרחב חוף ותחקיר של פיקוד המחוז הצפוני, על אגפיו השונים. גם באותם מקרים בהם נערכו תחקירים, בעיקר במרחבי גליל וחוף, היו אלה ברובם תחקירים לקויים, ותקצר היריעה מלפרט את הפגמים היסודיים שבהם. לשם הדגמה, חלקם אינו כולל סיכום של אירועים ובחלקם לוקה תיאור האירועים בחסר גדול. בתחקיר שנערך בתחנת משגב לגבי שלושה אירועים בהם נהרגו חמישה אנשים, אין מוזכרת עובדה אלמנטרית זו בשום שלב של התחקיר.
שמענו עדויות בדבר התמריץ השלילי לערוך תחקירים ודו"חות פעולה. עדים העלו חשש, כי בעיקר לגבי אותם אירועים שהסתיימו בתוצאות קשות, עלולים דברים שנאמרים בתחקיר להפליל את אומרם או את חבריו ליחידה. חשש זה אינו חשש שווא. בצבא נקבעה מערכת של הוראות בדין[153] שתכליתה להסיר חשש דומה. היעדרם של כללי חיסיון דומים במשטרה מעלה צורך לשקול את הסדרת הנושא, על מנת להסיר מעל הפרק את התמריץ השלילי לקיום תחקירים במשטרה.
128. לסיכום, נוהל תחקירים מבצעיים, כפי שנכתב על ידי אג"מ מטה ארצי, יושם באופן חלקי ביותר בכל הנוגע לאירועי אוקטובר 2000. בחלק מהיחידות לא קוים כלל תחקיר. בחלק אחר נערך מסמך הנושא את הכותרת "תחקיר" אך הוא אינו כזה. ביחידות נוספות נערכו תחקירים, אך היו בהם ליקויים. הנחיה מפורשת של המפכ"ל לקיים תחקירים, שיצאה כבר בתאריך 4.10.00, וכן הוראות נוספות שניתנו בהמשך לכך, והאחרונה שבהן היא זו שנתן ראש אג"מ ביום 17.10.00 - לא קוימו. האחריות למחדל אחרון זה נופלת במידה רבה על המפכ"ל וילק. אי ביצוע התחקירים גרם לכך שמפקדים בכירים, כמו גם הדרג המדיני והמשטרתי הבכיר, לא ידעו מה קרה באירועים קשים שהתחוללו באזורם. אין לשלול את האפשרות, שאילו היו אירועי הימים הראשונים נבחנים בתחקיר מסודר, היו מופקים לקחים ומסקנות שהיו עשויים לסייע למשטרה להתמודד עם האירועים שהתרחשו בהמשך. יותר מכך, עצם ביצועו של תחקיר מסודר סמוך למועד האירוע היה מעביר מסר לשוטרים בשטח, כי יש מי שבוחן את התנהגותם ותפקודם, כי מקרי מוות ופציעה חמורה של אזרחים אינם עוברים ללא תגובה וכי יש לעשות הכל כדי להימנע מהם. מסר כזה - אם היה מועבר - אולי היה מונע גם חלק מהתוצאות הקשות של האירועים. פרק ד' - דו"חות פעולה
129. קשיים מרובים נגרמו לעבודת הוועדה בשל היעדר תיעוד בצורת עריכת דו"חות פעולה על ידי שוטרים וקצינים שהשתתפו באירועי אוקטובר. לגבי מרבית האירועים, ובכלל זה אירועים בהם היו נפגעים רבים ואף הרוגים, לא טרחו שוטרים וקצינים לערוך דו"ח פעולה, אשר יפרט את שביצעו או את שהיו עדים לו ממעשים של אחרים. התוצאה היתה, שרק לאחר זמן ניכר, לעתים חודשים, ניסו אנשי משטרה לדלות מזכרונם עובדות להן היו עדים או פעילויות בהן נטלו חלק.
130. לא היתה הצדקה לכך שדו"חות כאמור לא נרשמו. כבר בקורס בסיסי לשוטרים מלמדים את השוטרים החדשים גם את החובה וגם את הדרך לרשום דו"חות. הומצא לנו מערך שיעור בקורס כאמור[154]. מערך השיעור מדגיש את חשיבותה של עריכת הדו"ח. מפורטות בו הן מטרות רישום הדו"ח והן דרכי תיעוד האירוע והפעולות שבוצעו במהלכו, כבסיס להמשך טיפול, כראיה בבית המשפט ולשם ריענון הזיכרון. מצוין במערך השיעור, שיש לכתוב דו"ח בין אם האירוע הוא יזום ובין אם הוא אירוע תגובה, בין אם האירוע ארוך ובין אם קצר. נזכר עוד, שיש לכתוב את הדו"ח בצמוד לסיום הטיפול באירוע, כדי שלא יישכחו פרטים מהאירוע. רואים אנו, שמתחילת דרכו במשטרה מונחלים לשוטר הערך והחשיבות שבעריכת דו"ח על פעולות הקשורות בתפקידו שהוא מבצע או שהוא ער להן.
בעת אירועי אוקטובר היה במשטרה נוהל כתוב אחד בלבד, אשר הורה על כתיבת דו"ח פעולה. מדובר בנוהל פתיחה באש[155]. על פי נוהל זה, יש לדווח למפקדה על כל אירוע או מצב בו נעשה שימוש בנשק. דיווח ראשוני צריך להיעשות בקשר או בטלפון כשהדבר אפשרי. לאחר מכן, עם ההגעה ליחידה, יש לערוך דיווח משלים על גבי טופס המיועד לכך המכונה "דו"ח פעולה". באירועי אוקטובר נעשה שימוש רב בנשק, ולגבי אירועים בהם נעשה שימוש כזה, נרשמו דו"חות מעטים בלבד. החובה לערוך דו"ח פעולה מוטלת על השוטר לא רק כשנעשה שימוש בנשק. עמדו על כך רבים מבין העדים, בכל רמות הפיקוד, אשר העידו בפנינו. כך אמר המפכ"ל וילק ש"אי כתיבת דו"ח זה מצב לא תקין, חד וחלק"[156], וכן "אני לרגע לא מצדיק שוטר שלא כתב דו"ח, כי זה אלף בית בעבודת משטרה"[157]. המפכ"ל גם מטיל אחריות על מפקד אשר לא וידא את כתיבת הדו"ח.
131. החשיבות בעריכת דו"ח פעולה ובתיעוד אירועים אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. האמור בדו"ח הפעולה משמש תשתית לקביעת עובדות האירוע ולהפקת לקחים ממנו בדרג הפיקודי בכל הרמות. בעת עריכת תחקיר לאחר האירוע משמש האמור בדו"ח הפעולה לשוטר לריענון הזיכרון. לתיעוד האירועים נודעת גם חשיבות כאמצעי ראיה במקרה של קיום הליכי בירור אחרים כעבור זמן, בין הליכים משמעתיים ובין הליכים פליליים. בתי המשפט חזרו והתריעו על התופעה של היעדר תיעוד של פעולות שונות אשר יש להן, כעבור זמן, חשיבות במסגרת ההליך הפלילי.
132. על רקע זה, עלינו לציין שאירועי אוקטובר התאפיינו בהיעדר רישום דו"חות בנוגע למרבית האירועים. להוציא חריגים, לא רשמו שוטרים דו"חות פעולה ומפקדיהם ברמות פיקוד שונות לא הנחו ולא וידאו במידת הצורך שהדבר אכן ייעשה. גם הקצינים ברמות הפיקוד השונות לא הקפידו על רישום דו"חות. חזרנו ושאלנו עדים רבים על שום מה לא נרשמו דו"חות. שאלנו, וחזרנו ושאלנו, מפקדים, אשר היו מודעים לצורך ברישום דו"חות, מדוע לא הקפידו על כך. התשובות השגרתיות היו, שבשל עוצמת האירועים והאינטנסיביות שלהם לא הוקפד על רישום הדו"חות, אם בשל מצוקת זמן ואם בשל ההתמקדות בעניינים אחרים שנראו אז בעלי חשיבות רבה יותר.
תשובות אלה אינן מניחות את הדעת. כפי שהעידו בפנינו מספר לא-קטן של מפקדים, אין בתשובות אלה כדי להצדיק את אי רישום הדו"חות. השוטר יכול היה לרשום את הדו"ח, אם לא מיד לאחר האירוע, הרי בסופו של כל יום פעילות. במקרים חריגים, כשהדבר לא התאפשר, ניתן היה לרשמו למחרת היום או במקרים מיוחדים - כעבור יום נוסף. בימים שבין 4.10.00 ל-7.10.00, פחתה במרבית האזורים אינטנסיביות האירועים באופן חד ואין לקבל שבמהלך כל הימים האלה לא נמצאו פנאי והזדמנות לרשום דו"חות המתייחסים לימים שקדמו. יוכיחו אותם מקרים בהם הנוגעים בדבר אכן רשמו דו"חות. כך, לדוגמה, פקד דניאלי שחווה בצומת פרדיס ביום 1.10.00 אירוע קשה בו נאלץ לירות ירי אש חיה, כתב בשעת ערב מאוחרת, לאחר שהסתיים האירוע בו נטל חלק, דו"ח מפורט על קורותיו של אותו יום. יש לציין גם את מפקד יס"מ גליל, רב פקד יעקב (יקי) עובד, אשר דאג לרישום דו"חות פעולה בסיומו של כל יום פעילות, גם על ידי פיקודיו. מקרים אלה מוכיחים, כי לא היתה הצדקה שלא לכתוב דו"חות פעולה בגלל לחץ האירועים שהיה באותם ימים. לו היו רצון טוב ומודעות לחשיבות העניין, ניתן היה למצוא את הזמן הלא-רב שנדרש לשם כך ולכתוב דו"ח פעולה מפורט. גם המפכ"ל, בעת שנחקר בוועדה, הסכים, כי אף שסערת האירועים ומעבר היחידות ממקום למקום הקשו אמנם על כתיבת הדו"חות, זו אינה סיבה ולא תירוץ לכך שלא נכתבו דו"חות וכי לא היתה מניעה למצוא את הזמן לכתיבת דו"ח פעולה[158].
נזכיר, כי בתאריך 8.10.00, בישיבת סגל הפיקוד של המשטרה, ציין המפכ"ל כי יש להיכנס לשלב התחקירים ולצורך זה יש לתעד את פעולות המשטרה. גם לאחר הנחייתו המפורשת של המפכ"ל, לא נכתבו על ידי מרבית השוטרים במחוז הצפוני, אשר נטלו חלק באירועים, דו"חות פעולה על האירועים. מה היה הגורם העיקרי למצב זה? יתכן שתרמה לכך האווירה הכללית שאפפה את האירועים החריגים, על פיה מותר, אולי, לחרוג מנורמת ההתנהגות המחייבת בכל ימות השנה. אין גם להוציא מכלל אפשרות, שבמקרים מסוימים תרם לכך הרצון שלא לחשוף את האירועים כפי שאירעו, לנוכח תוצאותיהם הקשות. מניע זה היה במקרים מסוימים משותף לאי רישום דו"חות ולאי עריכת תחקירים.
133. יהיו הגורמים לאי רישום דו"חות פעולה אשר יהיו, המצב של היעדר דו"חות הקשה לא רק על ועדה זו. מצב זה תרם לכך, שבזמן אמת וסמוך לאחר האירועים, לא ידע הדרג הפיקודי פרטים רבים בנוגע לאירועים אשר הסתיימו בתוצאות קשות. גם בעדויות של מפקדים בפנינו שמענו שפרטי אירועים מסוימים אינם ידועים להם. כך, עובדות הקשורות באירועים בהם נפגעו אזרחים באופן קשה, לא היו ידועות לניצב רון עד לחקירתו על ידי אוספי החומר של הוועדה. כאשר נשאל על ידם על אירוע ג'ת בו נהרג אזרח, הוא השיב "איני מכיר את אירוע ג'ת באופן מספק"[159]; וכאשר נשאל על האירוע בתרדיון, בו מצאו שני אזרחים את מותם, הוא משיב "איני מכיר הסיטואציה"[160]. כן הוברר, שהוא אינו יודע גם שביום 1.10.00, באום אל-פחם, תפסו כוחותיו של בנצי סאו את הבית האדום. פעולה זו היתה פעולת מפתח באירועי אותו יום באום אל-פחם. נודע לו על כך רק מאוספי החומר כאשר גבו את הודעתו[161].
היעדרם של דו"חות, בדומה להיעדרם של תחקירים מבצעיים (בהם דנו לעיל), תרם לכך שהגורמים והנסיבות למותם של מרבית האזרחים באירועי אוקטובר לא היו ידועים לפיקוד הבכיר של המשטרה, ובראשו - המפכ"ל ומפקד המחוז הצפוני. מצב זה מעורר תמיהות וקושיות. לאחר שהוברר שהיו באירועים נפגעים רבים, וביניהם הרוגים, התבקש שהמפקדים האחראים יעשו הכל כדי לברר, ולו גם בירור ראשוני בלבד, מה גרם לתוצאות קשות אלה. שאלנו את השניים, אם לא היה ראוי שיטילו על המפקד או המפקדים המתאימים לברר - תוך פרק זמן קצר קצוב - את הנסיבות הקשורות במותם של אזרחים ולהביאן בפניהם. לצערנו, לא קיבלנו על כך תשובות מניחות את הדעת. יוזמה לבירור כזה יכולה היתה, ולדעתנו - צריכה היתה, לבוא גם מצד הדרג המדיני. אנו מניחים, במידה רבה של ביטחון, שלו היו השר לבטחון פנים או ראש הממשלה תובעים לברר את הדבר מיידית ולהניח על שולחנם דו"ח ראשוני על האירועים העיקריים בהם היו פגיעות קשות, לרבות פגיעות בנפש, היתה דרישה כזו מתמלאת. גם מטעם הדרג המדיני לא באה דרישה כזו.
134. אם נסכם את האמור לעיל, עולה תמונה עגומה ביותר בנושא התיעוד על ידי רישום דו"חות. לא מולאו הנחיות מחייבות על פי נהלי המשטרה ולא נעשה מאמץ אמיתי לשמר את הידע שהצטבר אצל אלה שנטלו חלק באירועים. מחדלים אלה גרמו לקושי רב בקביעת עובדות המקרה. הם גם מנעו את המידע הנדרש מדרג הפיקוד הבכיר, הן לצורך שימוש בו ודיווח עליו לדרג המדיני סמוך ככל האפשר לאירועים, והן לצורך הפקת לקחים. כפי שהזכרנו ואמרנו, הם גם הקשו מאוד על מלאכתנו. במספר עניינים הם תרמו, אם לא גרמו ממש, לכך שנבצר מאיתנו לרדת לחקר האמת. פרק ה' - מסרים מסלימים של מנהיגי המגזר הערבי בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר ובמהלכם
135. בפרק זה נידרש לשאלת המסרים שהועברו למגזר הערבי על ידי מנהיגיו בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר ובמהלכם, תוך התמקדות בשלושה האישים, אשר נשלחו להם אזהרות מטעם ועדת החקירה על פי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה - ח"כ ד"ר עזמי בּשארה, שיח' ראיד סלאח וח"כ עבּד אל-מאלכּ דהאמשה. ההידרשות לנושא זה נעשית מכוח כתב המינוי של הוועדה, בו נדרשה הוועדה, בין היתר, לחקור ולקבוע את הגורמים שהובילו להתרחשותם של אירועי אוקטובר.
פרק זה עוסק, למעשה, באמירות שנאמרו ובמעשים שנעשו לפני אירועי אוקטובר ובמהלכם, אשר תרמו את תרומתם להתרחשות האירועים ולהסלמתם. על רקע זה מקומו הטבעי היה בשער העוסק בגורמים לאירועים. אך מטעמים שנזכרו לעיל[162], בחרנו לייחס לנושא זה פרק במסגרת הנושאים הזוכים לדיון נפרד.
נדגיש כבר בתחילת הדברים, כי בחינת המסרים, כאמור, תיעשה תוך בחינה של חומר ראיות גלוי בלבד, אשר היה נגיש כולו למקבלי האזהרות. מדובר בחומר שעיקרו פורסם בעיתונות הכתובה, הופץ בכרוזים או בדרך אחרת, פורסם בכלי התקשורת האלקטרוניים או פורסם מתוך החלטות ודיונים, בפורומים בהם נטלו חלק האישים הנ"ל או חלקם. לוועדה היתה נגישות למידע נוסף, חסוי, שנאסף על ידי גורמי ביטחון, ובעיקר על ידי שירות הביטחון הכללי. הוועדה החליטה לא לעשות שימוש בחומר ראיות זה, על אף שאין הוועדה כבולה בדיני הראיות[163]. הוועדה החליטה לנהוג כך לאחר שהוברר לה שניסיון להתחקות אחר מקורות המידע עלול להיות כרוך בסיכונים לאותם מקורות וכי הנזק העלול להיגרם להם יעלה על התועלת אשר עשויה היתה לצמוח מכך לעבודת הוועדה. הוועדה סברה גם, שבנושאים כה שנויים במחלוקת, כמו אלה בהם עליה לנקוט עמדה, עדיף ככל האפשר, שחומר הראיות עליו יושתת דין וחשבון זה יהיה גלוי למקבלי האזהרות ולציבור כולו. כך יוכל הציבור לגבש עמדה לגופם של הנושאים בהם דנה הוועדה וגם לגבי עבודת הוועדה ומסקנותיה.
מבנהו של פרק זה יהיה כדלקמן: תחילה, נעמוד על המסרים והפעולות העיקריים של ועדת המעקב של המגזר הערבי (להלן: ועדת המעקב), לאחר מכן נתמקד בפעילותם של שלושת האישים האמורים והתנועות שבראשותם. נעמוד על שאלת תרומתם של המסרים והפעולות כאמור לאירועי אוקטובר. לאחר מכן, ולנוכח התשתית העובדתית שנפרוס, נדון בטענותיהם של שלושה האישים האמורים, כפי שאלה הועלו בסיכומים ובעדויות מטעמם.
136. תיארנו לעיל בהרחבה התרחשויות במגזר הערבי במהלך התקופה של שנתיים וחצי שקדמה לאירועי אוקטובר, התרחשויות אשר כללו עימותים תכופים והולכים של אנשים מהמגזר הערבי עם כוחות המשטרה[164]. אירועים אלה היוו רקע למגמה כללית שניכרה בפעילות של מנהיגות המגזר הערבי ובהצהרותיה, מגמה אשר הלכה והחריפה ככל שמחוגי הזמן נעו קדימה. מוקד העיסוק בפרק הנוכחי אינו ברקע האמור, כי אם בתיאור המסרים העיקריים, אשר יצאו מאת הגורמים הפוליטיים נותני הטון ובעלי ההשפעה על דעת הקהל במגזר הערבי. השאלה העומדת בפנינו לבחינה היא, אם הביאו המסרים האלה להתלהטות הרוחות בחברה הערבית בכיוון של עוינות למדינה וללגיטימציה של דרכי פעולה אלימות לשם השגת יעדים פוליטיים מול מדינת ישראל ומוסדותיה. לשלושת האישים הבולטים בסוגיה זו, אשר נזכרו לעיל, שלחה ועדת החקירה אזהרות לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה. פרק זה יאיר את ביטוייו השונים של הנושא, תוך התמקדות מיוחדת בשלושת האישים אשר מייצגים אותו באופן בולט.
137. בחינה זו של מנהיגי המגזר הערבי תיעשה תוך מודעות לעובדה, כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינת ישראל וכי חופש זה חל גם על ביטויים המביעים עמדות או דעות החורגות ממה שמקובל על השלטון או על הרוב בחברה, ואף על כאלה העושים זאת "בלשון עולבת וגסה"[165]. אולם ההגנה הניתנת לחופש הביטוי אינה מוחלטת. יש לאזן בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים. האינטרס העיקרי שעומד מול חופש הביטוי של מנהיגי הציבור הערבי באירועים הנדונים הוא שמירת הסדר הציבורי ושלום הציבור. מכל מקום, לאור מרכזיותו של חופש הביטוי, הרי העיקרון שעמד כנר לרגלינו הוא, שכל קביעה ומסקנה עובדתית או נורמטיבית לגבי המסרים של מנהיגי המגזר הערבי ייעשו על סמך ראיות ברורות, משכנעות וחד-משמעיות[166].
תחילה נעמוד על פעילותה של ועדת המעקב, כרקע להתייחסותנו לפעילותם של שלושת האישים הנ"ל. נציין, כי שלושת האישים הם חברים בולטים ובעלי השפעה בוועדת המעקב, ונטלו חלק פעיל בדיוניה ובפעילותה. ח"כ בּשארה אף קיבל על עצמו במפורש את האחריות לכרוזים שפורסמו מטעם הוועדה[167].
138. ועדת המעקב של האזרחים הערבים בישראל אינה גוף ביצועי או נבחר במובן המקובל של ביטויים אלה. הוועדה מורכבת מכל חברי הכנסת הערבים, מכל ראשי המועצות המקומיות הערביות וממספר נציגים של זרמים שונים במגזר הערבי. מזכירות הוועדה מונה 20 נציגים וכוללת את חברי הכנסת הערבים ואת מזכירות ועד ראשי הרשויות המקומיות (11 ראשי רשויות מתוך 60). המזכירות מתכנסת, בדרך כלל, פעם בחודש או עקב אירועים חריגים. המליאה, הכוללת את כלל חברי הוועדה, מתכנסת בממוצע פעמיים בשנה[168]. לוועדת המעקב אין מעמד פורמלי מול מוסדות המדינה (אף שבפועל היא מקיימת מגעים וקשרים עם מוסדות אלה). לוועדה גם אין מעמד פורמלי מול המגזר הערבי. על רקע היעדרו של מעמד פורמלי של הוועדה, ובהיעדר כלי אכיפה, מועלות מדי פעם במגזר הערבי טענות בדבר חולשתה וחוסר האפקטיביות של ועדת המעקב. חרף טענות אלה, מדובר בגוף בעל משקל ניכר. גילויי הדעת וההחלטות של ועדת המעקב זוכים לפרסום בכל כלי התקשורת. אף כי לוועדה עצמה אין כלים ארגוניים ממשיים משל עצמה, החברות של נציגי המפלגות וראשי הרשויות המקומיות המובילות בוועדה מספקת, בעקיפין, כלים ארגוניים למימוש החלטותיה. ההרכב של ועדת המעקב והעובדה שהחלטותיה מתקבלות בדרך של קונסנזוס, מעניקים משקל יתר להצהרותיה ומעמידים אותן כבעלות תוקף. ואמנם, לכל אורכם של אירועי אוקטובר, התברר, כי יש להחלטות ועדת המעקב משקל רב והן בוצעו בפועל על ידי הציבור הערבי ומנהיגיו. כך, החלטת הוועדה מיום 30.9.00 על שביתה כללית למחרת ויציאה לתהלוכות ביישובים הערביים, תורגמה להחלטות של רשויות מקומיות ושל גופים מפלגתיים ואחרים, אשר הוציאו את ההחלטה מן הכוח אל הפועל. גם ההחלטות שבאו לאחר מכן, על שביתה כללית מלאה ביום 2.10.00, על שביתה חלקית ביום 3.10.00 ועל חזרה לשגרה ביום 4.10.00, בוצעו באופן מלא או כמעט מלא.
139. בטרם נעמוד על מסריה של ועדת המעקב עובר ממש לאירועי אוקטובר ובמהלכם, נקדיש מילים אחדות למסרים שהעבירה בתקופה שקדמה לאירועים. דוגמה מייצגת למסרים אלה, כפי שהועברו בתקופה של כשנתיים לפני אירועי אוקטובר, ניתן למצוא בהתייחסותה של ועדת המעקב לאירועי "יום האדמה" 2000. מדובר ביום בו מציין המגזר הערבי בישראל את האירועים שהתרחשו ביום 30.3.76 במסגרת מאבקו נגד הפקעת הקרקעות. לפני אירועי "יום האדמה" 2000, קראה ועדת המעקב להסלמת המאבק ולכך שאירועי היום לא יהיו רק אירועים לאיזכור ל"יום האדמה", כי אם אירועים של מאבק. ב"יום האדמה" עצמו התרחשו אירועים אלימים באזור סח'נין, במהלך תהלוכה של למעלה מעשרת אלפים איש, סמוך למחנה הצבאי שהוקם בצמידות לבתי סח'נין. כאשר מנהיגי הציבור התקבצו על הבמה במטרה לשאת נאומים, פנו עשרות צעירים ונעו לעבר המחנה. הם עקרו את שעריו ואת גדר התיל, פרצו למחנה והניפו בו את הדגל הפלסטיני ואת תמונתו של ג'מאל עבּד אל-נאסר ותקפו שוטרים שהסתתרו בחורשה כמה עשרות מטרים מהם. ברור היה שמדובר בהתנהגות מתגרה ואלימה של הצעירים כלפי כוחות המשטרה. השוטרים עשו שימוש בגז מדמיע ובגלילוני גומי על מנת לנסות ולהדוף את המתפרעים. במקום התפתח עימות אלים בין רבים ממשתתפי העצרת לשוטרים. מספר רעולי פנים הציתו אש בחורשה וחלק מהמתפרעים היכו צלמים ועיתונאים שעמדו בסמוך, ושברו את מצלמותיהם.
בעקבות "יום האדמה" הוציאה ועדת המעקב כרוז של גילוי דעת[169] ובו דברי שבח לצעירים ודברי גנאי למשטרה. הכרוז מברך את תושבי סח'נין על "עמידתם האיתנה" בעצרת, ומצהיר שעמידה זו "היא הדפוס שיש לאמץ". בכרוז נטען גם, כי בעצרת "יום האדמה" גילתה המשטרה "תוקפנות פראית". הכרוז מעלה את הטענה, כי בכך גילו "השלטון ומשטרתו עמדת גזענות ומשטמה", ומטיל עליהם את "מלוא האחריות לתוקפנות אשר גרמה לנפילתה חלל של החאג' שיח'ה אבּו סאלח".
יצוין, כי השיח'ה אבּו סאלח היתה תושבת סח'נין, אשר נפטרה סמוך לאירועי אותו יום. במאמר מוסגר נעיר, שהטענה בדבר נפילתה חלל, המופיעה בציטוט הנ"ל, לא הוכחה בפנינו. מדברים של סגן מפקד המחוז הצפוני, תת ניצב אבי טילר, בכלי התקשורת עולה שעל פי בירור שנערך על ידי המשטרה, על יסוד מסמכים רפואיים אשר נתפסו בידי המשטרה, נגרם מותה מסיבות הקשורות במצב בריאותה הקודם וללא קשר לאירועי 30.3.00[170].
140. ביום 30.9.00 החליטה ועדת המעקב על שביתה כללית ועל הפגנות ותהלוכות למחרת היום בכל יישובי המגזר הערבי. בגילוי דעת[171] של ועדת המעקב מיום 30.9.00, מפורטת החלטתה האופרטיבית, אשר הובאה במלואה לעיל[172]. הציבור הערבי בתחומי מדינת ישראל נקרא שלא לעמוד בחיבוק ידיים, ולהביע "סולידריות עם עמנו הנאנק תחת עול הכיבוש" בשטחי הרשות (שם פרצו עימותים אלימים קשים עוד ביום ו', 29.9.00). זאת, על רקע הטענות, כי אריאל שרון "חילל את קדושת מסגד אל-אקסא" וכי הממשלה והמשטרה אחראיות "לכל טיפת דם טהורה שנשפכה במסגד אל-אקסא".
ועדת המעקב לא קראה בגילוי הדעת לריסון או לשמירה על הסדר. זאת, אף כי בין חבריה היו מי שאישרו, כי במצב שנוצר, היה טמון בהחלטה להוציא את הציבור הערבי לרחובות, תוך סגירת בתי הספר, פוטנציאל ממשי להפרת הסדר הציבורי ולעימותים עם המשטרה. ניתן היה לצפות זאת גם על רקע אירועי העבר. מעניין להשוות על רקע זה בין גילוי הדעת האמור לבין החלטתה של ועדת המעקב מסוף ספטמבר 2001, לקראת האירועים במלאת שנה לאירועי אוקטובר, שם קראה ועדת המעקב באורח מפורש וברור לשמירה על סדר ואיפוק.
141. כפי שעולה מן התיאור המפורט של אירועי אוקטובר 2000[173], התאפיינו האירועים מראשיתם באלימות קשה מצד מתפרעים מיישובים שונים במגזר הערבי ובתקיפות חמורות מצידם, לעתים כדי סכנת נפש למותקפים, אזרחים יהודים וגם שוטרים. כך היה החל בשעות הבוקר של יום 1.10.00, שעות ארוכות בטרם נהרג בשעות אחר הצהריים של יום 1.10.00 אזרח ערבי באום אל-פחם, ובטרם נודע הדבר.
במהלך האירועים ולאחריהם פרסמה ועדת המעקב שורה של גילויי דעת וכרוזים, בהם התייחסה למתרחש. אחד מהם פורסם בין השעה 15:00 לשעה 16:00 ביום 1.10.00. היה זה בשלב בו היה ידוע על עימותים קשים באותו יום בין מתפרעים מהמגזר הערבי לבין כוחות המשטרה, וכן על כך שבאירועים שונים היו נפגעים. בין היתר, נאמר בכרוז, כי ברחבי המגזר הערבי נערכו שביתה כללית ומקיפה, תהלוכות והפגנות, אשר הביעו מחויבות להחלטות ועדת המעקב. הכרוז משבח את התנהגות האזרחים הערבים באותו היום.
שימת הלב מופנית לכך, שהכרוז מתייחס ל"טבח הנמשך עד לרגעים אלה במסגד אל-אקסא". ואולם, על פי החומר שבפני הוועדה, לא היו במסגד אל-אקסא אירועים, וממילא לא היו נפגעים בנפש, ביום 1.10.00. מעבר לכך, בולט בכרוז גם מוטיב הסולידריות עם הפלסטינים בשטחי הרשות "במערכתם נגד הכיבוש".
האמור בכרוז מטיל את האחריות להתנגשויות עם המשטרה על כוחות המשטרה ונטען בו כאילו עצם הנוכחות המוגברת והפרובוקטיבית של כוחות המשטרה ומשמר הגבול, היא שגרמה להתנגשויות בין מפגינים לכוחות המשטרה. תיאור זה של מפגינים תמימים, אשר כוחות משטרה מתגרים בהם וגורמים בכך לעימותים אלימים, לא שיקף את המציאות. כפי שעולה מן התיאור המפורט של אירועי אותו יום בשער השני, הדפוס החוזר ביישובים השונים היה, שהאירועים התחילו בזריקות מסיביות של אבנים על ידי מתפרעים ערבים אל כלי רכב העוברים בכביש ראשי, עד שנוצר צורך לסגור צירי תנועה. כוחות משטרה אשר הגיעו למקום כדי להשליט סדר, הותקפו גם הם על ידי המתפרעים. כך אירע בטמרה, באום אל-פחם, בצומת מסלחית, ליד יישובים ערביים לאורך כביש עכו-צפת ובמקומות אחרים.
142. גילוי דעת אחר פורסם על ידי ועדת המעקב ביום 3.10.00[174]. בכרוז זה נקשרים האירועים שהיו במגזר הערבי בתחילת אוקטובר 2000 להגנה על מסגד אל-אקסא. הכרוז שולח "ברכת גאווה לציבור שלנו אשר יצא לבלום את מתקפת השלטון המשטרתית". שוב חוזר המוטיב המהלל אירועים, אשר כידוע היו אלימים, ומציג את המשטרה כתוקפת. בהערת אגב נוסיף, שמכרוז זה בולטת מידת ההשפעה של ועדת המעקב על המתרחש בשטח, במובן זה, שהנחייתה של ועדת המעקב בגילוי הדעת, לחזור לשגרה, בוצעה באופן כמעט מלא ביום המחרת, הוא יום 4.10.00.
143. ועדת המעקב התייחסה לאירועי אוקטובר בגילוי דעת נוסף מסוף חודש אוקטובר, אשר מסכם את האירועים. בכרוז זה פורסמו שוב כמה מן הרעיונות שבוטאו בגילויי דעת קודמים. הכרוז מתאר את האירועים כ"אינתיפאדה למען העניין הפלסטיני" ומברך את "עמידת הגבורה שלכם בהתעוררות העממית (הבּה)". הכרוז קורא להמשיך בדרך זו "בקומה זקופה ובגאווה לאומית". העמידה האיתנה והעימות, נאמר, לא היו סתם סולידריות עם העם הפלסטיני בשטחים אלא אינטראקציה עימו למען העניין המשותף. הכרוז מגנה את "תופעות הגזענות והפשיזם שפשו בתוך מנגנוני המדינה"[175].
כרוז זה מאוחר לאירועי אוקטובר. חשיבותו בכך שיש בו המשך למגמת הכרוזים וגילויי הדעת שפורסמו במהלך האירועים. נוסיף, כי גם בכרוז זה, בדומה לגילויי הדעת שפרסמה ועדת המעקב במהלך האירועים, לא הסתייגה הוועדה מן ההתקפות כלפי אזרחים יהודים, מהנסיונות לעלות לעבר יישובים יהודיים, מההתנכלות לרכוש של יהודים, ומהפגיעה וההתקפה המתמשכים לעבר כוחות המשטרה, לרבות התקפות על תחנות משטרה שונות ביישובים ערביים.
144. בחינת האמור לעיל מעלה את השאלה, אם ועדת המעקב עשתה את כל הנדרש ממנה, בתור גוף המוכר במגזר הערבי כמוסד עליון של המגזר, למניעת ההידרדרות של ההפגנות לעבר התפרעויות אלימות. מתעוררת גם השאלה, אם שבחיה הכוללים על אירועים שהיו בהם גם התפרעויות אלימות, הקישור של פעולות המחאה האלימות עם האינתיפאדה האלימה המתנהלת בשטחים והאמירות העוינות על השלטונות ובמיוחד על המשטרה - לא היה בהם כדי לעודד הסלמה כזו. מכאן גם השאלה, אם ועדת המעקב גילתה את מידת האחריות הנדרשת ממנה במצב משברי הרה סכנות, אשר במהלכו נגרמה פגיעה קשה בשלום הציבור.
היו מבין חברי ועדת המעקב שהעידו בפנינו, כי לנוכח המתיחות והכעס במגזר הערבי כולו, עובר לאירועים ובמהלכם, לא היתה ועדת המעקב יכולה לנהוג אחרת. למעשה, היא נגררה להחלטותיה ולאירועים בלי שהיתה לה אפשרות מעשית לנהוג אחרת. יש מי שיקבל עמדה זו ויש רבים הדוחים אותה. טענתם של האחרונים היא, שברגעים מכריעים, החל ביום 30.9.00, הלהיטה ועדת המעקב את האווירה ולא הקרינה ריסון ואיפוק, כפי, שלטענתם, משתקף הדבר בהחלטותיה ובכרוזיה בתקופה בה אנו דנים.
מכל מקום, ניתן להניח שוועדת המעקב לא היתה מעוניינת בהסלמת ההפגנות עד לרמת האלימות הקשה שהתגלתה באירועים. תימוכין לכך ניתן למצוא בהערכותיו של שירות הביטחון הכללי במהלך האירועים. בהערכת מצב של השירות ביום 1.10.00 בערב, ציין מר דיכטר, כי האירועים יצאו משליטת מארגניהם[176]. ראש השירות חזר על הערכה זו בבוקר יום 2.10.00[177]. כך ציין גם בישיבה שנערכה ביום 2.10.00 בערב, לאחר שבאירועי אותו יום נהרגו שישה אזרחים[178]. בישיבה זו הוא תיאר את תגובתם של מנהיגי המגזר הערבי למתרחש, כתגובה של הלם. גם ביום 3.10.00 בערב ציין מר דיכטר, כי מנהיגות המגזר הערבי היתה חסרת יכולת להתמודד עם הוונדליזם וכי לאחר שהחליטה על שביתה כללית, לא היתה לוועדה שליטה על התפתחות האירועים והסלמתם[179]. על פי החומר שבפנינו, לא השתנתה הערכה זו של השירות גם לאחר האירועים. תומכים בהערכה זו מקרים לא-מעטים בהם ניסו אנשי ועדת המעקב וראשי מועצות מקומיות לבלום את המתפרעים, ובמהלך נסיונות כאלה היו ביניהם גם כאלה שהותקפו בעצמם ונחבלו על ידי המתפרעים, למשל, במג'ד אל כרום, בנחף ובמכר.
על רקע דברים אלה, נפנה למסרים שהעבירו שלושה האישים שאותם הזהירה ועדת החקירה, ותחילה - לח"כ ד"ר עזמי בּשארה, ראש מפלגת בל"ד.
ח"כ ד"ר עזמי בּשארה - מפלגת בל"ד
145. ד"ר עזמי בּשארה הוא יו"ר מפלגת בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית). על מנת להעריך נכונה את משמעות מסריו של ח"כ בּשארה יש להעמידם בהקשר הכולל של משנתו הפוליטית המוצהרת, כפי שהיא באה לביטוי בספריו ובמאמריו הרבים וכן במצעה של מפלגתו. על פי משנתו המוצהרת, מעמיד ח"כ בּשארה את האזרחות במדינה כערך מרכזי וכמסגרת של הפעולה הפוליטית. הוא דוחה רעיונות של בדלנות מן המדינה ומגנה קנאות דתית ולאומנית. בּשארה ומפלגתו בל"ד חותרים לחולל שינוי במצבו של המיעוט הערבי, עד להבאתו לשוויון מלא, ולשינוי בהגדרתה של המדינה עד להפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה". בּשארה מצהיר, כי הוא קורא להשיג כל זאת באמצעות דרכי הפעולה הדמוקרטיות ולא במאבק מזוין. את שיטתו זו הוא מציג כבחירה פוליטית עקרונית בעלת משמעות היסטורית. בהופעותיו בפני הוועדה גינה עקרונית את השימוש באלימות, הכחיש שהגדיר את האירועים שהיה בין מוליכיהם כ"אינתיפאדה", ובלט בין אנשי הציבור הערבים בכך שגינה במפורש את יידוי האבנים.
על רקע זה עמדה בפני הוועדה השאלה, אם הפעולות והמסרים של ח"כ בּשארה ושל התנועה אותה הוא מנהיג, עלו בקנה אחד עם העקרונות המוצהרים האלה, או שהם חתרו להסלמת דרכי המאבק וצידדו, במישרין או בעקיפין, בהפעלת אלימות מול רשויות המדינה. להלן נדון בהיבטים אלה של עמדות ח"כ בּשארה ושל תנועתו בל"ד. כדי לצייר תמונה של היבטים אלה נרחיב מעט בהבאת הדברים, אם כי לא נידרש לכל חומר הראיות הגלוי אשר בפנינו.
146. על פי הודעתו של בּשארה ועל פי החומר שפרסמה תנועתו, הם היו מעורבים בייזום ובניהול פעולות התנגדות אלימה למשטרה בבואה לבצע צווים להריסת בתים. כך היה באום אל-סחאלי באפריל 1998[180] וכך בלוד ביוני 1999[181].
מפלגת בל"ד היתה מעורבת גם באירועים אלימים אחרים. בהפגנות בשפרעם ביום העצמאות, שנערכו במחאה על אירוע המציין את החג, השתתפו בעימותים עם המשטרה, על פי הדיווחים, עשרות פעילי בל"ד[182], לפחות חלקם רעולי פנים.
בל"ד נטלה חלק פעיל גם
באירועי אוקטובר שהתפתחו להפרות סדר. ביום
לאחר מכן היתה בל"ד פעילה באירועי אוקטובר מן ה-1.10.00 ואילך. ח"כ בּשארה העיד, כי חברי ההנהגה והלשכה הפוליטית, וכן הוועד המרכזי של בל"ד היו בכל מקום. הוא ציין כדוגמה את אום אל-פחם וטמרה - שניים מן המקומות בהם היו התנגשויות קשות עם המשטרה.
147. כשהתפתחו האירועים והגיעו לידי עימותים אלימים, והכל ראו את חומרתם ואת תוצאותיהם הקשות, לא פעלו מנהיגי המפלגה להרגעת הרוחות. בּשארה עצמו העיד, כי הוא אינו נוהג לנסות ולתווך בין המשטרה לבין הציבור במצבים כאלה. אין מחלוקת, כי עובר לאירועים לא קראה המפלגה להימנע מאלימות. הדבר הוסבר על ידי ראש הלשכה המדינית של המפלגה, ד"ר ג'מאל זחאלקה, בכך שאזהרה כזו היתה עלולה לחזק את הסטראוטיפ שהערבים נוטים לאלימות[184]. לעומת זאת, גילוי דעת שפרסמה בל"ד ביום 2.10.00 מצביע על קריאה לאנשים להמשיך וליטול חלק באירועים ועל דברי שבח ועידוד בלתי מסויגים למה שהתרחש במהלכם. יצוין, כי ח"כ בּשארה הביע בהודעתו ביטחון, כי אנשי בל"ד גייסו והתגייסו להפגנות המאורגנות ההמוניות שהתרחשו באירועי אוקטובר, וכי הוא מניח כי הם היו שם "גם בחלק מן העימותים עם כוחות הביטחון"[185].
148. מן הראיות עולה, כי בל"ד ראתה כחובתה "לטעון" את הציבור על ידי קריאה חוזרת ונשנית למאבק[186]. עצם הקריאה למאבק מאפיינת את מסריה של כל מפלגה, ובמיוחד מפלגה אופוזיציונית, והיא מתייחסת בדרך כלל לדרכי פעולה לגיטימיות. עם זאת נראה, כי בנסיבות המתוארות קיבלה הקריאה למאבק משמעות קיצונית יותר. מזכ"ל בל"ד העיד בדיוני ועדת החקירה[187], כי בל"ד רואה מחובתה ומזכותה לקרוא את הציבור להיאבק; הוא גרס, כי זו הסתה חיובית, אף כי ידוע לו כי לעתים ה"עניינים מאבדים את הרסן".
149. מדבריו של בּשארה עלה לעתים הרושם, כי חוסר ההצלחה להשיג הישגים בדרכי פעולה פרלמנטריות ולגיטימיות יוצר לחצים להסלמה. בּשארה הסביר, לעניין זה, בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה, כי "...אנחנו יודעים, וגם המדינה יודעת, שפעילותנו החוקית בפרלמנט, בוועדות הכנסת, בבחירות, בעצרות המוניות עם רשיון, בהפגנות מול בנין ראש הממשלה, כל אלה לפעמים מגיעים למצב של 'דד אנד', חוסר יכולת להשפיע בכלל על תהליך קבלת החלטות. אז נוצרת דינמיקה בין אוכלוסייה לבין הנהגה למחות בצורה יותר רדיקלית"[188].
150. עידוד לדרכי פעולה רדיקליות משתמע גם מתוך השבחים שבּשארה חלק לאסירים הבטחוניים. בספר שפרסם על המיעוט הערבי בישראל, הילל בּשארה את האסירים המרצים עונשי מאסר ארוכים בבתי הכלא בישראל על עבירות בטחוניות חמורות, הכוללות לא אחת פגיעה בחייהם של אזרחי ישראל היהודים. בּשארה מציין[189], כי אסירים אלה הם בבחינת "...סמל להוויה ההרואית של מורשת המאבק הפטריוטי". יש בדברים אלה כדי להעמיד את האסירים הבטחוניים כמופת לדור הצעיר.
151. בעדותו בוועדה התכחש בּשארה לביטוי "אינתיפאדה עממית" וטען, כי הוא אינו משתמש בביטוי זה[190], לא לגבי מחאות המגזר הערבי ולא לגבי אירועי אוקטובר. נראה, כי בנושא זה זכרונו בגד בו. ביום 10.7.98, דווח בעיתון "פסל אל-מקאל"[191], המזוהה עם עמדותיה של בל"ד, כי בישיבתה של ועדת המעקב העליונה, בה נדון בין היתר עניין הפקעת הקרקעות באזור אום אל-פחם (הידועות כאדמות אל-רוחה), אמר בּשארה, בין השאר, "אין אנו רוצים עסקות עם משרדי הממשלה אלא מאבק והכרזה על עימות ברמה ארצית, פתיחה של התיקים הישנים והתכוננות ליום האדמה ב-30 למארס 1999 שיהפוך לאינתיפאדה עממית".
בעקבות האירועים החמורים שהתרחשו באום אל-פחם בסוף ספטמבר 1998, בהם נחסם כביש ואדי עארה לפרקי זמן ארוכים והיו עימותים אלימים עם כוחות הביטחון, פורסם ביום 2.10.98, בעיתון "פסל אל-מקאל", מאמר שחיבר בּשארה[192]. בּשארה ציין שם הן את אירועי אום אל-סחאלי והן את העימותים האלימים באום אל-פחם, כנקודות ציון חשובות. הוא מתאר את האירועים באום אל-פחם/אל-רוחה כ"אינתיפאדה", וחוזר על ביטוי זה לא פחות משלוש פעמים. במאמרו הוא מציין, שלדעתו מהווים אירועים אלה ביטוי לאנרגיה ולחומר הגולמי הלאומי האצורים בנפשות הצעירים, ומצביעים על מצפון ורצון צעיר ובריא לקרוא תיגר ולהתנגד. הוא מתאר את האירועים כמבטאים "דחף ותנופה בל יתוארו ובל ייעצרו", ומגדיר אותם כ"אינתיפאדה ספונטנית קלאסית".
מסקנתו של בּשארה היא, כי יש ליזום מחאה עממית, מן הסוג שננקט באירועי אום אל-פחם, ולהעניק לה "...פן לאומי כולל בגליל, במשולש ובנגב כדי לאלץ את נציגי השלטון לשבת עם נציגי המיעוט הערבי...". בּשארה השתמש גם באשר לאירועי אוקטובר בביטוי "אינתיפאדה"[193].
152. מעצם השבחים שבּשארה הרעיף על אירועי מחאה שהיתה בהם אלימות, נגזרת תמיכה בדרך פעולה זו. בּשארה לא חלק בעדותו על כך[194], שבל"ד שיבחה את אירועי אל-רוחה ואירועי אום אל-סחאלי כמפנה "...בצורה שבה מתנהגים לתהליך הריסת הבתים והפקעת הקרקעות בצורה הזו"[195]. בּשארה הוסיף, כי "אנחנו רואים את הדפוס של ההתנהגות באום אל-סחאלי ואל-רוחה באופן חיובי. אני לא הסתרתי זאת מעולם. זה שאנשים יוצאים למחות ולהגן על אדמתם זה דבר חיובי ... אין שום ספק שאירועים אלה של אום אל-סחאלי ואל-רוחה מהווים נקודת ציון של התחדשות הדפוס שהתחיל ביום 30.3.76 [יום האדמה]..."[196].
153. דברי שבח הושמעו גם על האירועים האלימים שהתרחשו בסח'נין ב"יום האדמה" 2000. על התפרעותם של הצעירים במקום עמדנו לעיל[197]. ימים אחדים לאחר אירוע זה, ביום 3.4.00, פרסמה בל"ד כרוז[198] ובו בירכה את המשתתפים במהומות, אשר כונו בכרוז "גיבורי יום האדמה שומרי הכבוד הלאומי של עמנו." בכרוז עצמו נאמר, בין השאר, כי הצעירים שנטלו חלק בהתנגשויות האמורות "הגנו על זכותם לחיים, להתקדמות ולשיכון, ועל כבודם הלאומי, במאבק במדיניות הציונית של חנק...". בהמשך לכך קרא גילוי הדעת להמשיך באותה דרך, ולהמשיך את "המערכה על האדמה והסלמתה, מקומית וארצית, בכל חלק של מולדתנו וזאת על מנת להשיב את מה שהופקע". בּשארה עצמו אישר, כי עמדת בל"ד באשר למהומות האמורות היתה של שבח, בהיותן ביטוי להיעדר פחד מן השלטון[199].
בכרוז נוסף, מיום 1.5.00, חוזרת בל"ד בסניף אום אל-פחם לשבח את אירועי אל-רוחה ואום אל-סחאלי, כשהפעם נוסף גם "יום האדמה" 2000 לרשימת האירועים אשר נזכרים לחיוב. הכרוז משבח את תושבי אום אל-פחם על המהומות הקשות שהיו במקום בחודש ספטמבר 1998, בהם לימדו את ניצב אליק רון לקח. בקטע המוקדש לאליק רון נאמר, כי "תושבי עירנו איכזבו אותו ולימדו אותו לקח, בעימות שנמשך שלושה ימים רצופים"[200]. הכרוז משבח את "תנופת הנכונות לעימות ישיר", ומציין, נוסף לכך ובהקשר לכך, כי "אירועי אל-רוחה, אום אל-סחאלי, 'יום האדמה' האחרון והפגנות הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות, הוכיחו שהציבור הערבי ב'פנים' בחר בשיח חדש אשר החל להביך את ישראל ולהכניס את התנועה הציונית למצוקה שלא ידעה בעבר".
154. ד"ר בּשארה מודה שהאירועים אשר מפלגתו משבחת הם אירועים של עימותים אלימים עם השלטון. טענתו היא, כי גם אלמלא האלימות שהיתה באירועים אלה, היה משבח אותם, שכן מבחינתו המפנה נעוץ בעיקרו באסרטיביות הרבה שמופגנת בשיח החדש של הציבור הערבי בישראל. בּשארה מתאר את העימותים כעניין נלווה וטפל, כמשהו שקורה כאשר האוכלוסייה הערבית יוצאת להגן על זכויותיה כקולקטיב[201].
אלא שתיאור זה אינו משכנע. בכל המקרים הנזכרים דובר באלימות קשה ויזומה. התוצאה היא שהאלימות היא הזוכה לשבח. לא היציאה להפגנה זו או אחרת היא במוקד דברי השבח, כי אם הנכונות לעימותים אלימים מול השלטון.
155. בין הקריאות של בל"ד אל הציבור הערבי נמצאת גם קריאה להתנגדות פיסית לפעולות השלטון. בפברואר 2000 פורסם בעיתונות כרוז[202] של בל"ד, המתייחס לתכנית של כביש "חוצה ישראל". נאמר בו, בין היתר, כי אין מדובר במאבק של בעלי הקרקעות הנוגעים בדבר בלבד, כי אם במאבק לאומי של כלל הציבור הערבי בישראל. עוד נאמר, כי "...הגיע העת להסלים את המאבק נגד תוכנית זו ולהתנגד לה פיסית, אם לא ייענו דרישותיהם של בעלי הקרקעות...".
ד"ר בּשארה וגם ד"ר זחאלקה טענו בפני הוועדה, כי כוונת הכרוז היא להתנגדות בדרך של נוכחות פיסית, ולא מעבר לכך. ניתן לפקפק, אם הסלמת המאבק בה מדובר, על רקע דברי שבח קודמים למהומות אלימות וקשות, מוגבלת אמנם לנוכחות בלבד. בכל מקרה, לא כך נכתב בכרוז הקורא במפורש להתנגדות פיסית, וניתן בנקל להבינו כתמיכה בטקטיקות של פעולה אלימות מן הסוג שנעשה בהן שימוש באירועי אום אל-סחאלי, אל-רוחה, לוד ואחרים. הפירוש של נוכחות פיסית גם אינו מתיישב עם דברים שאמר בּשארה באותה תקופה לסיור של שוטרים שהגיע למקום לאמור, כי כל ניסיון להתחיל את העבודות במקום ייתקל בהתנגדות עזה מצד החקלאים ואנשי הכפר.
156. ניתן לזהות מגמה דומה לקראת "יום האדמה" 2000. בל"ד חתרה, לקראת מועד זה (אשר חל ביום 30.3.00), כי "יום האדמה" לא יהיה יום של איזכור בלבד, כי אם יום של מאבק. עניין זה יידון בהמשך. כאן המקום לציין, כי בהקשר זה הוציאה בל"ד כרוז, בתחילת מארס 2000[203], בו נקרא הציבור להרים ב"יום האדמה" קול צעקה ולגלות יכולת עמידה, בין היתר, בשם "מלחמות העמידה האיתנה באום אל-סחאלי ואל-רוחה". הכרוז פורסם ב-7.3.00 בעיתון "אל-סינארה". ביודענו את שאירע באום אל-סחאלי ובאל-רוחה[204], ההפניה לאותם אירועים מעלה, כי הכוונה היא לגלות סוג דומה של פעילות גם ב"יום האדמה" 2000. ואמנם, בסח'נין ב"יום האדמה" 2000 היו הפרות סדר ומעשי אלימות בדומה לאלה שהיו באום אל-סחאלי ובאל-רוחה.
157. בּשארה ותנועתו שיבחו באופן עקבי גם את החיזבאללה, תוך כדי מלחמתו במדינת ישראל ואף לאחריה, אשר כללה התקפות על חיילי צה"ל ועל אזרחי המדינה. בתוך כך, הועבר מסר לפיו יש לראות בחיזבאללה דגם לחיקוי בהתמודדות עם ישראל.
כך, ביום 29.4.00, התפרסמו בעיתונות דברים של בּשארה, בהם שיבח "את ההתנגדות האסלאמית בדרום לבנון", והוסיף, כי "...חיזבאללה נתן לישראל שיעור ברציונליות..."[205]. בּשארה הבהיר, כי מהותו של השיעור האמור ברציונליות היא ההצלחה של החיזבאללה לגבות מישראל מחיר אשר גרם ליציאתה מלבנון. אין צריך לומר, כי היה זה מחיר דמים כבד של אזרחים וחיילים, אשר נהרגו ונפצעו על ידי החיזבאללה. בּשארה ובל"ד ראו בכך תבוסה לישראל וניצחון לחיזבאללה[206], והם לא התייחסו בשוויון נפש לניצחון זה. הם קראו לא רק ללמוד ממנו, אלא גם לשמוח בו. בעקבות יציאת צה"ל מלבנון הפגינה מפלגתו של בּשארה שמחה גלויה באשר לניצחון האמור. בל"ד ארגנה כנס אשר מטרתו היתה לחגוג את ניצחון החיזבאללה על צה"ל. בתחילת חודש יוני, התפרסמה בעיתונות הזמנת בל"ד לכנס האמור, אשר נערך באום אל-פחם, ואשר על פיה הכנס אורגן "לכבוד ניצחון ההתנגדות הלבנונית ושחרור דרום לבנון ... באווירת ניצחון ערבי גדול זה ומתוך הצורך להפיק תועלת מניסיון כביר זה"[207].
הואיל ותוכן הדברים שנאמרו בכנס זה הם נושא להליך פלילי, המתנהל בעניינו של בּשארה, אין בכוונת הוועדה לעסוק בדברים שנאמרו בו ובמשמעותם. עם זאת, שבועיים לאחר הכנס, ביטא בּשארה שוב עמדה של תמיכה והזדהות עם שיטות הפעולה של החיזבאללה במאבקו במדינת ישראל[208]. הוא הדגיש, שארגון החיזבאללה הוכיח שהערבים מסוגלים לנהל מלחמת גרילה מוצלחת כמו מלחמות גרילה אחרות בעולם. בּשארה אמר במפורש שהוא הזדהה ומזדהה עם המאבק של ההתנגדות הלבנונית נגד הכיבוש הישראלי בלבנון. הוא אף צוטט בעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה" מיום 28.5.00[209], כמי שאמר שיש "להפיק לקחים מהניסיון הלבנוני במה שנוגע לעמידה האיתנה והדבקות והאחדות הפנימית". דברים דומים של בּשארה פורסמו בעיתונות ביום 23.6.00[210].
יצוין, כי התבטאויות בנושא זה מפי בכירים בבל"ד אשר נאמרו בעצרת מדינית של בל"ד מיום 23.6.00, צוטטו בעיתון "פסל אל-מקאל"[211]. אחד מן הבכירים קרא, בשפה העברית: "...אנו מזדהים עם המאבק הלגיטימי של ההתנגדות הלאומית הלבנונית. היום לבנון ומחר פלסטין". בכיר אחר ציין, כי ניצחון החיזבאללה פתח אופקים חדשים בפני הערבים והפלסטינים, והעביר מסר ברור לישראל: "אינכם מבינים אלא את שפת הכוח". בהודעה בפני אוספי החומר מטעם הוועדה, הוסיף אותו בעל תפקיד, כי היה בניצחון החיזבאללה משום סמל בעבור ערביי ישראל, אשר מלמד אותם, בעת שהם נאבקים נגד הפליה ובעד שוויון, איך אנשים אחרים לא שתקו ועמדו בפני הכיבוש[212].
158. ביום 30.9.00, לקראת אירועי אוקטובר, פרסם סניף אום אל-פחם של בל"ד כרוז[213], בו נטען, כי האירוע שהיה יום קודם על הר הבית, ובו נהרגו מספר מתפרעים שהשליכו אבנים על כוחות הביטחון ולעבר המתפללים ברחבת הכותל, היה בבחינת "טבח מתוכנן" של המתפללים. עוד נטען בכרוז, כי מצד המשטרה נטלו חלק בעימותים חיילי היחידות המיוחדות "שמתנהגים בברבריות והרג מכוון, דבר שמוכיח שזה מתוכנן ומכוון".
לראשונה בעדותו בפני הוועדה בשלב השני[214] הרחיק עצמו בּשארה מכרוז זה וטען, כי הכרוז פורסם על ידי סניף מקומי, בלא שראה אותו תחילה. עוד טען, כי האמירה בדבר "טבח מתוכנן" היתה מרגיזה אותו אילו היה שומע אותה[215]. עם זאת בהמשך הציג את דעתו, כי אחריותם של כוחות הביטחון להרוגים במקום מגיעה "עד כדי תכנון", וטען שאין מדובר בתכנון להרוג, אלא במודעות פסיכולוגית המוליכה להרג[216]. ברם, נראה שלא כך הציג את הדברים בישיבת ועדת המעקב ביום 30.9.00, היום בו פורסם הכרוז האמור. על פי הפרוטוקול, אמר בּשארה בישיבה, כי "הטבח והאירועים מתוכננים..."[217]. נראה, אפוא, שעמדתו בזמן אמת היתה קרובה יותר לדברי הכרוז על "טבח מתוכנן" מאשר להסבריו לאחר מעשה.
159. מה היו העמדות המוצהרות של בל"ד ובּשארה במהלך אירועי אוקטובר? בכרוז מיום 2.10.00, הובעו דברי שבח בלתי מסויגים לאירועים שהתרחשו בעיצומם של אותם ימים, ופיארו אותם כמעשי גבורה של הציבור הערבי בישראל[218]. נזכיר, כי מדובר במהומות קשות ואלימות. אף גילוי דעת זה מתייחס אל האירועים כאל אינתיפאדה של הציבור הערבי בתחומי המדינה - דהיינו, לא כאל הפגנות רגילות, אלא כאל פעילות מרי אלימה ורחבת היקף, הקוראת תיגר על השלטון. בתוך כך ניתן בגילוי הדעת ביטוי ללגיטימציה של האינתיפאדה הזו, ככלי להשגת מטרות פוליטיות. גם בכרוזים שהופצו ביומיים שלאחר כרוז זה הוגדרו האירועים כאינתיפאדה[219] והוסבר, כי הדגש באינתיפאדה זו אינו על המאבק לשוויון זכויות אלא על הזדהות עם העם הפלסטיני, וכי יהיה לה המשך.
דברי השבח לאומץ שהופגן באירועים אלה, מהווים למעשה דברי שבח לרמת הלוחמנות הגבוהה שנתגלתה בהם. מהודעתו של בּשארה עולה, כי היה מודע לכך שהופגנה באירועים רמה גבוהה של חוסר פחד, של תחרות מי יעמוד בשורה הראשונה, מול השוטרים[220]. ניתן לראות בדברי השבח לסוג זה של התנהגות עידוד להפרות סדר קשות ולמהומות. יש לציין, כי בשלב בו הופצו הדברים שפורסמו מטעם בל"ד, הן ביום 2.10.00 והן ביום 4.10.00, טרם הסתיימו האירועים, ודברים אלה עשוים היו לתרום להלך הרוח השש אלי קרב של המשתתפים בהמשך המהומות, ולאלימות שהופגנה גם בהן.
ביום 6.10.00, ימים ספורים לאחר ששכך גל המהומות הראשון של תחילת אוקטובר, ויומיים לפני הגל השני של המהומות, התבטא שוב בּשארה בריאיון לעיתון "סוות אל-חק ואל-חורייה"[221], בשבחן של מהומות אוקטובר, תוך שהוא שב ומגדיר אותן כאינתיפאדה, ולא כהפגנות. בריאיון זה שם בּשארה את הדגש על האמירה הפוליטית שהוא מייחס למהומות, אותן הגדיר כ"עמידה מפוארת ומכובדת, עמידה של כבוד". בריאיון הביע בּשארה גם את הרעיון, כי בפעולותיו של הציבור הערבי בישראל נשבר המצור על העם הפלסטיני בשטחים, דברים שיכולה להשתמע מהם תפיסה של אירועי אוקטובר כמעין "חזית שנייה" לאינתיפאדה שהחלה באותה עת בשטחים.
160. על עמדת מפלגת בל"ד ובּשארה לקראת המהומות ובמהלכן ניתן ללמוד גם מכרוזים שלאחר האירועים. בכרוז שפורסם פחות משבוע לאחר סיום אירועי אוקטובר[222], הובעו דברי שבח בלתי מסויגים לאירועי אוקטובר. אלה מכונים בכרוז זה "מופתי גבורה נעלים", אשר הגנו על העיר נצרת ועל כבודה. עוד מכונים האירועים "התקוממות הירואית", "התקוממות צודקת ולגיטימית", אשר פרצה כדי להגן על עניינו של העם הזה, על משאביו, על מקומותיו הקדושים ועל ירושלים.
יצוין, כי הכרוז מסתייג ממעשי ונדליזם, כמו הרס והצתה של בנקים ובתי מסחר, המוצגים כ"גילויים שליליים". הכרוז מדגיש, כי אלה אינם צריכים להיות הכתובת לזעם על "הפגיעה המשטרתית הברברית במפגינים שלנו". עם זאת, אין בכרוז הסתייגות כלשהי מגילויי אלימות קשים שהיו נגד אזרחים יהודים, כמו גם נגד כוחות משטרה ותחנות משטרה, מה שמאיר את ההתייחסות אליהם כאל מעשים לגיטימיים.
המסקנה שלפיה העימותים עם שוטרים לא נחשבו בבל"ד כבלתי לגיטימיים, משתקפת גם מהודעתו של בכיר בבל"ד, בה אישר[223], כי "באופן כללי אנחנו לא אומרים לאנשים לא להתעמת עם המשטרה, כי אנחנו מאמינים שהמשטרה היא שעושה פרובוקציה נגד האנשים, כי היא מגינה על המדיניות של הרשות".
ההירואיות שנזכרה בכרוז שיצא לאחר אירועי אוקטובר, אותה שיבחה בל"ד בכרוז זה, נוגעת, על פי עדותו של בּשארה, ל"נכונות להקרבה וחוסר פחד". במקום אחר בהודעתו התייחס בּשארה לדינמיקה של התקוממות, בה יש "קבוצות של בחורים שמחקים אחד את השני ומתחרים אחד בשני בכושר הקרבה"[224]. בתרגום הדברים לתמונות האירועים, הרושם המתבקש הוא, כי דברי השבח מכוונים לאותם צעירים אשר עמדו מול השוטרים, השליכו לעברם אבנים וחפצים נוספים, והמשיכו לעשות כן גם לאחר שכוחות המשטרה השתמשו באמצעים לפיזור המון.
161. עמדה זו אינה משתנה גם לאחר שוך מהומות אוקטובר. ביום 21.10.00 פרסמה מועצת בל"ד כרוז, המסכם את אירועי אוקטובר[225]. גם כרוז זה אינו מגדיר את אירועי אוקטובר כהפגנות. הגם שלא נעשה בו שימוש במילה "אינתיפאדה", הוא עושה שימוש חוזר ונשנה במונח קרוב "הבּה", אשר פירושו המקובל הוא התעוררות עממית, ואילו על פי הגדרתו של בּשארה עצמו פירושו התקוממות[226]. בכרוז, מברכת מועצת התנועה את הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר ועל "...נחישותו להיות חלק מעמו הפלסטיני שמנהל מאבק והתנגדות (מוקאוומה) הירואית מול מכונת המלחמה הישראלית...". עוד נאמר, כי ה"הבּה" מהווה "גולת כותרת איכותית" של תהליך תמורה שהתרחש במודעות הציבור הערבי בישראל.
162. תמיכתו של בּשארה בדרכי מאבק לוחמניות משתקפת גם בעמדתו לגבי צורת הסיוע שהוא המליץ, כי הערבים בישראל יגישו למאבק הפלסטיני בשטחים. בריאיון עימו בטלוויזיה הפלסטינית, שנערך ביום 9.1.01, כשלושה חודשים לאחר סיום אירועי אוקטובר[227] אמר, כי "בעניין ההשתתפות [באינתיפאדה] יש כאלה החושבים שההשתתפות היא [במשלוח] אורז, חומוס וסוכר. זה מצויין! זה טוב! אך ההשתתפות המאבקית היא העיקר, השתתפות של מאבק [כפאחיה נדאליה] היא היסוד ... אני חושב שהעלאת רמת המאבק של הערבים 'בפנים', לא רק במתן מוצרי מזון, אלא גם במאבק בצורות שונות, היא דבר יסודי".
בעדותו בפני הוועדה, בהתייחסו לדברים אלה, ציין בּשארה, כי דרכי המאבק הפתוחות בפני המגזר הערבי בישראל לעניין זה כוללות, בין היתר, "שיטות של מחאה המונית", וכי באירועי אוקטובר באה לידי ביטוי "צורה מאוד מאוד מיליטנטית" של מחאה כזו. בּשארה לא שלל בעדותו אפשרות להישנותה של מחאה כזו[228].
163. בסיכומו של דבר מתקבלת התמונה הבאה. ח"כ עזמי בּשארה מוליך במגזר הערבי קו מוצהר של פעולה אזרחית בדרכים לגיטימיות. ברם ראיות רבות מעידות על כך שבמעשיו ובאמירותיו - בשנים שלפני אירועי אוקטובר, במהלכם ובעקבותיהם - הוא לא נשאר דבק בקו הזה. בדברים רבים שהביע בנאומים, בריאיונות, במאמרים בעיתונים, בכרוזים, ובאמירותיו בדיונים שונים, היה כדי להעביר מסר של תמיכה באלימות כדרך להשגת מטרותיו של המגזר הערבי בישראל. בין דברים אלה בולטות אמירותיו המפורשות בדבר התנגדות פיסית למשטרה, הגדרת פעולות המחאה כ"אינתיפאדה", תיאור האירועים בהר הבית כ"טבח מתוכנן", הצגת מלחמת החיזבאללה כמופת, ודברי ההלל לאסירים הבטחוניים. תמיכה באלימות מתקבלת גם מתוך אמירות דו-משמעיות אשר תוכנן החמור מסתבר מתוך ההקשר. אמירות מסוג זה היו, למשל, קריאותיו ל"מאבק", שבחיו לפעולות ה"מחאה", תמיכתו ב"השתתפות" במאבקי הפלסטינים בשטחים ועוד.
הסברים לאחר מעשה המבקשים לפרש אמירות שונות לקולא אינם שקולים מול מובנן הפשוט, ובמיוחד כפי שזה מקובל בציבור. גם אם היה מקום לטעון שבאמירות שונות לא היתה לכאורה כוונה לתמוך באלימות, חייב היה הדובר להביא בחשבון את הדרך בה יתקבלו אמירותיו בקרב השומעים, ובמיוחד בקרב הצעירים והמיליטנטיים שבהם. מנהיגים חייבים לנהוג באחריות ולהיזהר בדבריהם, שכן בנקל עלולה לצמוח מהם רעה. מעל לכול בולטת העובדה, כי בּשארה לא ניצל את ההזדמנויות הרבות שנקרו לפניו להעביר מסרים של שלילת האלימות וקריאה להפסקתה.
ראוי לציין, כי בבחינת עמדותיו של בּשארה הסתמך דיוננו גם על מסרים שנבעו מתנועת בל"ד ודובריה הבכירים. ההצדקה לכך היא בהיותו של ח"כ בּשארה, שהוא ראש המפלגה ואביה הרעיוני, הדמות המובילה במסרים האמורים. ראוי להזכיר, כי ח"כ בּשארה קיבל על עצמו את האחריות לכל הכרוזים מטעם בל"ד[229].
שאלה החייבת להישאל כאן היא באיזו מידה השפיעו מסריו של ח"כ בּשארה על פרץ האלימות שנחזה באירועי אוקטובר. הוועדה סבורה שדברים כמו אלה אינם ניתנים לעולם למדידה מדויקת. נראה, כי אלימות רבה היתה פורצת מתוך הפגנות אוקטובר גם לולי מסריו של בּשארה וחבריו. הלך הרוחות בחברה הערבית ערב אירועי אוקטובר היה כיורה הרותחת, וזאת בעיקר בשל ההתמרמרות נגד הקיפוח והאפליה המתמשכים ובשל רגשי הסולידריות עם מאבק הפלסטינים בשטחים, אשר התנגשויותיהם עם כוחות הביטחון הניבו מחזות דמים. לאחר היום הראשון של האירועים סערו הרוחות עוד יותר למשמע הידיעות על הרוגים בהתנגשויות עם המשטרה. אולם מעבר לכך נראה שמסריו של בּשארה הוסיפו שמן למדורה. הם תרמו תרומה ממשית לשלהוב האווירה ובכך הזינו את הנטייה למעשי אלימות.
עבּד אל-מאלכּ דהאמשה
164. ח"כ עבּד אל-מאלכּ דהאמשה מכהן בכנסת מטעם רע"מ (רשימה ערבית מאוחדת). הוא משמש בכנסת כנציג הבכיר של התנועה האסלאמית בישראל, אשר בראשה עומד השיח' איבּראהים סרסור. אנו נבחן בפרק זה, אם בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר 2000 ובמהלכם, העביר דהאמשה מסרים בשבחה של התנהגות אלימה נגד שוטרים, או אף קרא להתנהגות כזו, וזאת במיוחד בהקשרים של התנגדות להריסת בנייה בלתי חוקית ולהפקעת קרקעות, ושל מאבקים הקשורים במקומות המקודשים לאסלאם ובירושלים.
165. ח"כ דהאמשה הרבה להתבטא בנושא הריסת הבנייה הבלתי חוקית. הצווים המוצאים לפרקים להריסת בתים שלא נבנו כחוק מעוררים התמרמרות רבה במגזר הערבי. במקרים רבים נבנו בתים אלה ללא אישורים מחוסר ברירה, שכן רשויות השלטון לא אפשרו בנייה חוקית לאוכלוסייה המתרחבת ביישובים הערביים. לפיכך, רואים במגזר הערבי את הפעולות מצד השלטונות להריסת הבתים האלה כמעשי עושק הנוגדים את הצדק הטבעי. ברם, השאלה העומדת בפנינו היא, אם קרא ח"כ דהאמשה להגיב על מדיניות ההריסה בדרך של אלימות, אשר כמוה כנטילת החוק לידיים, ואם הזינו קריאותיו אלה את האלימות שהתגלתה באירועי אוקטובר.
166. בעקבות הפרת סדר אלימה שהתרחשה בלוד ביוני 1999 ואשר בוצעה על רקע הריסת בית שנבנה שלא כחוק, צוטט דהאמשה[230] כאומר, כי הציבור הערבי מוכן לכל מאבק ולכל פגיעה במסגרת של מאבק על האדמה הערבית. דהאמשה הוסיף, כי "ממשלות ישראל ... לא סיימו עדיין את המלחמה עימנו. מלחמת 48' עודנה נמשכת. הם רוצים לגרש את כל הערבים מבתיהם ומאדמותיהם...". ימים אחדים לאחר האירוע החמור שהיה בלוד הגדירו דהאמשה, כ"עמדה מכובדת שהפגינו צעירי הערבים ותושבי שכונת שניר", וכן דיבר על "היחלצותם נגד אנשי המשטרה ומשמר הגבול, מתוך הגנה על זכותם וקיומם". הוא קרא להמשיך בפעולות מסוג זה באומרו, כי "אין מנוס מכך שתהיה המשכיות לעמדה הזו". דברים אלה, המתייחסים לאירועים של אלימות קשה מצד תושבים ערבים כלפי כוח המשטרה, לא ניתן לקראם אלא כעידוד לסוג זה של התנהגות וכקריאה להמשך הפעילות הזו במסגרת "המלחמה" עליה מדבר דהאמשה.
167. בהזדמנות אחרת, לקראת סוף חודש מאי 2000, איים דהאמשה כי אם תמומש הכוונה לבצע הריסה של שלושה בתים בסח'נין, ולא תיענה תביעתו לערוך סיור במקום כדי לבחון פתרונות אפשריים, הרי ש"...נראה מה יהיה בסח'נין. יהיה עוד אום אל-סחאלי ויהיו עוד דברים הרבה יותר גרועים והרבה יותר חמורים"[231]. ח"כ דהאמשה מפנה, אפוא, לאירועי אום אל-סחאלי כאירועים אשר מהווים דוגמה לדרך בה עומד הציבור הערבי אל מול הריסות בתים. הוא מציג דרך זו כדרך המניבה תוצאות. דווח, כי דהאמשה[232] אמר בישיבת ועדת המעקב בסח'נין, בעקבות ההחלטה שנתקבלה בסופו של דבר שלא להרוס את הבתים בסח'נין, כי המדינה אינה פונה להריסה משום שהיא יודעת כי היא תיתקל בהתנגדות, וכי אין זה מקרה ש"הם" אינם הורסים באום אל-פחם או בסח'נין, בניגוד למקומות אחרים שם הם מרגישים היעדר "מוכנות עממית". כמו כן, צוטטו דבריו של דהאמשה, כי "גם אם בונים בסח'נין חמישים בתים, איש לא מעז להתקרב".
168. ההתבטאויות ברוח זו נמשכו, ואף ביתר שאת, בחודש ספטמבר 2000, סמוך לאירועי אוקטובר. בתחילת החודש צוטטו דברים מפי דהאמשה ביחס לכוונה לבצע הריסת בית באום אל-פחם[233], בהם הזהיר את שלטונות ישראל שלא לבצע את ההריסה, שכן אם היא לא תבוטל, "...תוצאות ההריסה תהיינה קשות ואין לדעת מה יהיה בסוף, משום שלהמונים הערבים יש ניסיון עשיר בהתמודדות עם המדיניות הזו...".
169. סמוך עוד יותר לאירועי אוקטובר, צוטט דהאמשה כמי שקרא בדיון בוועדת המעקב, שהתקיים ביום 13.9.00, לשבור את ידיהם ורגליהם של שוטרים אשר באים לאבטח ביצוע הריסה של בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי. הדברים האמורים צוטטו מפיו של דהאמשה בידיעה ששודרה בקול ישראל ביום 13.9.00 בשעה 18:30[234]. לפי הציטוט אמר דהאמשה, כי "...כל שוטר אשר יגיע אל בית ערבי במטרה להרסו ייתקל בהתנגדות ויוכה. כמו כן, כל בית שייהרס ייבנה שנית".
ח"כ דהאמשה ערער על דיוקו של ציטוט זה, אולם דברים דומים הובאו מפיו של דהאמשה ביום 14.9.00 בעיתון "מעריב"[235]. בדומה לכתב קול ישראל, גם כתב "מעריב" אישר, כי הדברים שפורסמו הם דברים ששמע מילה במילה, בהיותו נוכח בדיון האמור של ועדת המעקב. דברים דומים פורסמו ביום 14.9.00 בעיתון "הארץ"[236], וביום 15.9.00 בעיתון "ידיעות אחרונות"[237]. גם כלי התקשורת בשפה הערבית, "סוות אל-חק ואל-חורייה"[238] ו"אל-סינארה"[239], מסרו דיווחים דומים על הדברים. ב"אל-סינארה" צוטט דהאמשה כמי שאמר "נאמר זאת בכנות: לא רק שאנו עומדים לצד עמנו, אלא נעמוד גם נגד המשטרה. אנו הראשונים שנכה. כל שוטר שיתקרב לבית ערבי כלשהו, או ינסה להרוס בית ויתקוף כל ערבי בהפגנה, נהיה הראשונים להכותו ולשבור את ידו שכן אנו חזקים יותר בשל צדקת ענייננו וחזקים יותר מכל נשק".
דהאמשה התבטא בנושא זה גם בריאיון ששודר ביום 14.9.00 ברדיו[240]. בדברים אלה אמר: "שוטר שבא להרוס לי את הבית ופוגע בי ובאזרחים הערבים שמגינים על זכותם לקורת גג ולבית, מי שמרים עלי יד ושובר לנו ידיים ורגליים, כפי שקורה הרבה פעמים וקרה בזמן האחרון, זכותנו להגן על עצמנו ולשבור את ידו קודם. מי שבא לשבור את זכות קיומנו ושובר לנו ידיים ורגליים, זכותנו להגן על עצמנו ולשבור לו את הידיים והרגליים" (ההדגשה הוספה). אף כי נעשה שימוש במילים המבטאות, כביכול, מימוש של הזכות להגנה עצמית, הרי שהדברים קוראים בבירור לנקוט אלימות "מקדימה", אשר מטרתה להרתיע את המדינה מפני הריסות בתים. מסר דומה ניכר גם בריאיון שנערך עם דהאמשה ביום 25.9.00[241], ממנו עולה קריאה לאלימות כנגד פעולות הריסה של בנייה בלתי חוקית, אותן הגדיר דהאמשה כשבירת רגליו וידיו של הציבור הערבי בישראל.
נוסיף ונציין בהקשר זה, כי דהאמשה טען בריאיון, כי החוקים בהם מוגדרת הבנייה כבלתי חוקית הם "עלה תאנה", אשר "מראש כוון לכך שיוציא את הבתים האלה מחוץ לחוק כדי להרסם". דהאמשה שב והתבטא בנושא זה ימים אחדים לפני אירועי אוקטובר. ביום 29.9.00, כשהאירועים בפתח, צוטטו בעיתונות בהרחבה דבריו במסיבת עיתונאים ימים אחדים לפני כן, שם הביע את עמדתו, כי על הערבים בישראל להתמרד נגד החוקים השוללים מהם אפשרות לבנות ולהתנגד בכוח לפעולות המשטרה[242].
ראוי לציין, כי קריאה נוספת לשבירת ידי שוטרים ורגליהם הושמעה מפי דהאמשה בדברים שנשא בכּפר כּנא ביום 1.10.00 בבוקר, דקות ספורות בטרם ירדו מאות צעירים לכיוון הצומת המובילה לכפר כדי לבצע שם התפרעות חמורה[243]. נוסיף עוד, כי זמן קצר אחרי האירועים, ביום 10.11.00, חזר דהאמשה[244] על התבטאותו בעניין שבירת ידיים ורגליים של שוטרים. דהאמשה השתבח בריאיון לעיתון בכך, שהצהרותיו הפוליטיות הן המובילות במערכה של ההמונים הערבים, והתייחס באופן מפורש לשבירת הידיים והרגליים. הוא תיאר את דבריו בעניין זה, כ"ההצהרה שלי בנושא זכותנו למנוע את הריסת בתינו, שמגיעה עד שתבוא להרוס את הבתים ולשבור את הרגליים של אנשיה...". אף כאן, הדגש מושם על שבירת ידי המשטרה על מנת למנוע הריסת בתים.
באמירות נוספות של דהאמשה לאחר 13.9.00, בהן התייחס לשבירת ידיים ורגליים של שוטרים, נשזרו דברים אשר היה בהם גם אלמנט של קריאה להגנה עצמית מפני אלימות צפויה של שוטרים. הדברים שנאמרו אינם חד-משמעיים והם נתונים לפירושים שונים. אנו סבורים, כי אין לראות בהם נסיגה מן הדברים החמורים שאמר דהאמשה בוועדת המעקב, וכי אין באמירות ובהתבטאויות הנוספות משום מיתון או ריכוך של הקריאה לשבור ידיים ורגליים של שוטרים. אכן, אילו ביקש דהאמשה באמת ובתמים לחזור בו מקריאה זו, לא היה דבר קל מכך. כל שנדרש הוא אמירה ברורה ופשוטה, כי אינו קורא לשבור רגליים וידיים של שוטרים או לנקוט אלימות כלפיהם. דהאמשה לא נקט דרך פשוטה זו. הוא סירב פעם אחר פעם לחזור בו באופן ברור ומפורש מן הדברים וביכר להשתמש בניסוחים מעורפלים ורב משמעיים. דעתנו היא, כי אוזנו של אדם סביר, השומעת את הדברים, מה גם כשהם מושמעים חזור והשמע, קולטת מהם מסר ברור של לגיטימציה לאלימות. סביר להניח, על פי תוכן הדברים ורוחם, כי רבים יבינו את הדברים כאישור לנקוט אלימות על מנת למנוע הריסת בתים, ואף כאישור לפעול באלימות נגד המשטרה, אשר מוצגת כגורם העוין את המגזר הערבי.
170. נושא אחר בו התבטא דהאמשה, וברוח דומה, היה הפקעת הקרקעות, לעתים בהקשר של "יום האדמה" המסמל את ההתנגדות להפקעות. נושא הקרקעות הוא הנושא הרגיש ביותר בחיי המגזר הערבי, החש עד היום את הטראומות של הפקעות הקרקע הגדולות בתקופה הראשונה של המדינה, רואה עצמו פגוע ממהלכים נמשכים של הפקעות וחושש ממגמות של "ייהוד" ונישול בעתיד[245]. אולם אף כאן השאלה העומדת בפני הוועדה היא אם קרא ח"כ דהאמשה את המגזר הערבי להתנגדות אלימה ואם הדברים מתקשרים עם האירועים האלימים באוקטובר 2000.
בהצהרותיו של דהאמשה נמצא מוטיב חוזר של קריאה להקריב קרבנות בנפש, על מנת לסכל את כוונת השלטונות בעניין זה, ובתוך כך קריאה לחזור לגלות את מידת ההקרבה שהתגלתה ב"יום האדמה", ב-30.3.76. דהאמשה נשאל על תהלוכה שצולמה בכּפר כּנא ב"יום האדמה" 2000, בה הוא נראה קורא עם ההמון "ברוח ודם נפדה אותך שהיד". תשובתו היתה, כי הוא אינו מתנצל ואינו חוזר בו ממנה. הוא הבהיר: "זו אימרה שאנחנו כולנו מזדהים איתה ואכן אם יהיה צורך, כפי שהיו שהידים ביום האדמה, יהיו שהידים גם להבא ואנחנו נגן על זכותנו ועל אדמתנו ועל הקיום שלנו"[246]. ברוח דומה, בנאום שנשא בעצרת ברהט, התייחס דהאמשה למתפרעים אשר החלו במהומות ביום 30.3.00 באזור סח'נין כאל גיבורים, אשר הזילו בפעולותיהם דם "בהגנתם על האדמה"[247].
בחודש יולי 2000[248] צוטטו דברים שאמר דהאמשה באוהל מחאה שהוקם ביישוב עין מאהל, ליד נצרת עילית, שם התכוונו השלטונות לממש הפקעת קרקע. דהאמשה קרא לנוכחים להתנגד התנגדות אלימה, אם יגיעו למקום טרקטורים לשם ביצוע ההפקעה ואמר: "כל דחפור שינוע לעברכם חובה להקפיאו במקומו. עלינו לתת היום את השהידים של 'יום האדמה' 2000, כפי שנתנו ב'יום האדמה' בשנת 1976". דברים דומים צוטטו מפיו של דהאמשה באותו הקשר גם במקומות נוספים[249], לרבות בהודעה שהוציא לעיתונות[250].
דהאמשה חזר על מסר דומה כאשר במסגרת הפגנה בעניין אחר (סגירת מחצבת כינרת הסמוכה לנצרת עילית), נשא דברים בפני המפגינים הערבים במקום, בשבח ההתנגדות הכוחנית לכל כוונה להפקעת קרקע, תוך הבאת דוגמה חיובית מן העימותים שהיו כשנתים קודם לכן באום אל-סחאלי[251].
171. נושא נוסף בו עסקו התבטאויותיו הפומביות של ח"כ דהאמשה היה ההגנה על המקומות המקודשים לאסלאם. ח"כ דהאמשה קרא לציבור הערבי להיאבק בגופו ובנפשו, כדי למנוע פגיעה במקומות הקדושים. עצם הקריאה להגנה על מקומות אלה היא אקט לגיטימי. פגיעה במקומות הקדושים לאסלאם היא עבירה על החוק. אין מחלוקת, כי המדינה מופקדת על הגנת המקומות הקדושים לדתות השונות, ואין היא רשאית להשלים עם פגיעה כזו. עובדה היא, כי מסגדים נטושים רבים ברחבי מדינת ישראל נפגעו וחוללו. עם זאת, מעלים דבריו של דהאמשה קובלנה זו בהקשר של אלימות. טענתו היא, כי המקומות הקדושים לאסלאם נמצאים תחת התקפה בלתי פוסקת, והוא קורא להגנה אלימה על מקומות אלה. הוא קובע, כי אם השלטונות לא ישנו את מדיניותם יתרחש "פיצוץ זעם של הציבור הפלסטיני הנמצא 'בפנים'"[252].
דהאמשה איים בהתנגשות עם המשטרה אם לא תמולא התביעה לבנות מחדש את המסגד הסמוך למושב הבונים, אשר נהרס ביום 24.7.00 בידי אלמונים. ליד המסגד הוקם אוהל מחאה ובהקשר זה צוטט דהאמשה[253] כאומר, "נישאר לשבות שבת באוהל, אפילו אם תידרש התנגשות עם המשטרה, עד שתיענה בקשתנו והמסגד ייבנה מחדש". ביום 12.8.00 עצרה המשטרה ארבעה אנשים שהגיעו סמוך למבנה הנ"ל עם ציוד כבד, מתוך כוונה להתחיל בבנייתו המחודשת. דהאמשה צוטט[254] כמי שהצהיר במקום, שאם המשטרה תמנע את בנייתו מחדש של המבנה, הוא ואנשי התנועה האסלאמית יפעלו לבנייתו בכוח, "אפילו אם יישפך דם". אם לא ישוחזר המבנה שנהרס, אמר "אהוד ברק יהיה אחראי לשפיכות הדמים במסגד".
172. עיקר אמירותיו בשטח זה הוקדש למה שכינה ההגנה על מסגד אל-אקסא (דהיינו על כל אזור אל-חרם אל-שריף, הר הבית). דהאמשה קרא פעם אחר פעם לגלות נכונות לקרבן בגוף ובנפש למען ההגנה על אל-אקסא. ממכלול דבריו עולה, כי הכוונה בהגנה על אל-אקסא אינה להגנה מפני מי שעלול לפגוע בו פיסית בלבד, אלא גם מפני שינוי באפיקים מדיניים. הדברים נאמרו בהקשר של ועידת קמפּ דייויד, אשר התכנסה בחודש יולי 2000, ואשר דווח כי יועלה בה נושא אל-אקסא. מן ההקשר, בדומה לתוכנו של חלק מן הדברים, עולה, כי הקריאה להתנגדות אלימה מתייחסת גם לפגיעה הנובעת מוויתור כל שהוא, במסגרת המשא ומתן, על ריבונות מוסלמית באתר או בכל חלק ממנו.
כך, למשל, אמר דהאמשה עם
התכנסות ועידת קמפ דייויד, בריאיון ברדיו אשר שודר ביום 12.7.00[255],
"אני לא ארשה, כמוסלמי וגם כאיש ציבור, שתהיה פגיעה בקודש הקודשים שלנו בארץ הזאת.
אני חושב שהגיע הזמן שכולם יבינו שהעניין הזה לא יכול להימשך בצורה הזאת, ואנחנו
נגן עליו בכל הכוח, גם כולל ללכת להיות שהיד בעניין הזה ... אני לא מאמין שמוסלמי
אחד, לא ברשות הפלסטינית ולא בשום מקום אחר, יוכל להפר את הציווי הדתי הזה או יוכל
להסכים לפגיעה בריבונות במסגדים ובמקומות הקדושים. לא יקום ולא יהיה דבר כזה וכל
פגיעה כזאת תוגן על ידנו ועל ידי כל המוסלמים". דהאמשה חזר על דברים דומים בסיור
שערך במקום ביום
ביום 24.7.00 התפרסם בעיתונות[258] תוכנה של איגרת ששלח דהאמשה לקלינטון, לברק ולערפאת, לקראת דיוני פיסגת קמפּ דייויד שהתכנסו באותה עת. נאמר, כי באיגרת הזהיר דהאמשה מפני פגיעה במעמדה המקודש של ירושלים והדגיש, כי המוני בני האומה האסלאמית והערבית ייענו לקריאה למות מות קדושים למען אל-אקסא. נאמר באיגרת, כי "אם ייכפו זאת עלינו, ואם הדבר יידרש, נשמותינו תהיינה כפרה, ונהיה הקורבנות והשהידים בהגנה על כבודנו ובשמירה על קודשינו ובראשם אל-אקסא". הוא הזהיר שוב, כי אם ההנהגה הפלסטינית תוותר בעניין זה "לא נכיל את כעסה של האומה ולא נשלוט בזעם העממי, שהזהרנו מפניו שוב ושוב". עוד כתב, כי "הנשמות נכספות למות הקדושים למען ההגנה על אל-אקסא וירושלים המבורכת, ומליונים מבני האומה האסלאמית והערבית ייענו לקריאה למות מות קדושה וכבוד". כן נאמר, כי "אנו מאמינים בפתרון של שלום ומעדיפים אותו, אבל לא נהסס להשתמש בכוח אם יכפו זאת עלינו".
כאמור, מתייחסת הקריאה לאלימות לאפשרות שההנהגה הפלסטינית תהא נכונה לעשות ויתורים במשא ומתן לגבי ירושלים. אכן, במאמר שפרסם במהלך האירועים, כתב דהאמשה בפשטות, כי אין מקום לכל משא ומתן בנושא זה[259]. האיום באלימות נעשה אפוא מכשיר להשגת מטרות פוליטיות.
173. ח"כ דהאמשה היה בין אלה שהתבטאו בפומבי, עובר לאירועי אוקטובר, באשר לביקור אריאל שרון בהר הבית ולאירועים שהיו במקום ביום 29.9.00. ביום 1.10.00, הוא היום הראשון לאירועי אוקטובר, ייחס דהאמשה לברק ולשרון כוונה להביא להרג של פלסטינים למען קידום מטרות פוליטיות. בין היתר, הגדיר את אירועי 29.9.00 על הר הבית כ"טבח מתוכנן של ברק וממשלתו"[260]. הוא אמר, כי "ברק נושא באחריות ישירה, כי הוא נתן את ההזדמנות לשרון לטמא את מקום הקודש הירושלמי הנכבד.... ברק ושרון מבקשים לחזק את מעמדם הפוליטי באמצעות שפיכת הדם הפלסטיני על מנת להשיג הישגים זולים. אולי הם רוצים גם להשתמש בדם הפלסטיני כחומר להקמת ממשלת אחדות של מפלגותיהם...".
בהמשך לכך, הצדיק דהאמשה את האירועים בתחילת אוקטובר 2000 במגזר הערבי בתחומי המדינה, כתגובה לחילול הקודש, אשר לגרסתו גרם ביקורו של אריאל שרון על הר הבית. כך, ביום 3.10.00 שודרו דבריו של דהאמשה[261] בהם התייחס לאירועים כאל "הזעם הערבי הצודק, לאחר שהפושע הזה חילל את הקודש הירושלמי הכבוד ... הם [המשטרה] פשוט צריכים להתרחק מאיתנו ולהניח לנו להביע את זכותנו, את שאט נפשנו וזעמנו לאחר שאל-אקסא חולל". דברים דומים נאמרו מפי ח"כ דהאמשה גם לכלי תקשורת נוספים[262]. ח"כ דהאמשה שואל באופן רטורי ביחס למסגד אל-אקסא, "איך אתה מעלה על דעתך שלא נתעמת שם? זה להתנכל לעצם קיומנו. אנחנו קיימים. אשמתנו שאנחנו בני אדם, שיש לנו חיים ויש לנו מסגד ואדמה?"[263]. לפיכך, עמדתו היא שביקור שרון על הר הבית הצדיק נקיטת צעדים של עימות מצד המגזר הערבי. ואמנם, באותו ריאיון פורסם גם, כי בהתייחסו לאירועי אוקטובר, אמר דהאמשה כי הם מהווים מלחמה על רקע דתי, אשר תימשך בכל רחבי ישראל: "זו מלחמה שכל מוסלמי שותף בה. באל-אקסא אין קו ירוק. זה יימשך בכל תחומי מדינת ישראל".
174. ביום 1.10.00 נטל דהאמשה חלק בתהלוכה שהתקיימה במקום מגוריו, כּפר כּנא[264]. כשהתהלוכה הגיעה לאנדרטה לחללים, המצויה במקום, נשאו המשתתפים תפילה לעילוי נשמות החללים ועמדו בדממת אבל במשך כמה דקות[265]. אחרי כן נישאו במקום נאומים. בין השאר, צוטט דהאמשה, כמי שאמר בנאומו בפני המשתתפים, כי "שרון וברק חשבו שהם יצליחו לחלל את רחבת אל-אקסא, אך ההתנגדות לכך היתה מוחלטת. אנו אומרים להם שאנו לא יכולים לגייס טנקים ומטוסים כדי להגן על אל-אקסא, אך אנחנו נגייס את המאמינים ואנשי הכבוד, שהם הנשק של אל-אקסא היום, מחר ובכל שעה. אנו אומרים לברק ולחבורתו: לא תצליחו לבלוע את האדמה הטהורה של אל-אקסא, כי היא תהפוך להר געש שיתפרץ בגרונותיכם, ולא תצליחו לבלוע את העם הפלסטיני הקשור לאדמתו. הגיע הזמן שנגן על עצמנו ונראה שאנחנו יכולים לשבור את הידיים והרגליים של כל מי שיבוא להרוס את בתינו ולשבור את ידינו ורגלינו"[266]. זמן קצר לאחר שסיימו הדוברים את דבריהם, לקראת סוף העצרת, החלו צעירים רבים לרדת לכיוון צומת בית רימון[267]. במקום בוצעו מעשי ונדליזם, אשר כללו, בין השאר, ניפוץ רמזורים באבנים והפלת עמודי רמזורים לכביש[268].
175. מסר נוסף של דהאמשה, אשר קדם לאירועי אוקטובר, מצוי בדברי השבח לאסירים בטחוניים אשר מרצים בישראל תקופות מאסר על עבירות בטחוניות חמורות, הכרוכות פעמים רבות בפגיעה בחייהם של אזרחי ישראל ושל חייליה. כך אומר דהאמשה בריאיון[269] באשר לאסירים הבטחוניים בבתי הכלא בישראל: "...אלו הם בנינו, האליטה, הדבר הטוב ביותר שהפיק העם הפלסטיני. מה שהפיק עמנו בגבולות 48'. עלינו לומר [שהם] אסירי רצונם וחירותם, כפי שהפכו את עצמם לאסירי חירותינו ואסירי רצונו של העם הפלסטיני כולו". ברוח דומה, צוטט דהאמשה כמי שאמר בעצרת שנערכה בשנת 2000 מול כלא שטה למחאה בנושא זה[270], כי האסירים "הם שהתחילו את דרך ההקרבה והמאבק, הם שעשו את חירותם למפתן שבו הואר עתידנו. המעט שאנו יכולים לעשות הוא לעשות את חירותנו למפתן לשחרורם".
176. בסיכום יוזכר, כי אמירותיו הנדונות של חבר הכנסת דהאמשה עוסקות בנושאים בהם רואה הציבור הערבי את עצמו פגוע ומאוים - בתים, קרקעות ומסגדים. ללא ספק, נותנים דבריו הד לרגשות המבעבעים בקרב אזרחים ערבים בשל סוגיות אלה גם ללא אמירותיו של דהאמשה. אולם ח"כ דהאמשה לא גילה בהתייחסויותיו את רמת האחריות המצופה מאיש ציבור ואת הנאמנות הנדרשת לשלטון החוק, במיוחד ממשפטן ומאיש פרלמנט כמוהו. דבריו מעודדים את הפנייה לאלימות והם נאמרים בסגנון החריף של "שבירת ידיים ורגליים" ופעולות "שהידים". בכך תרם לשלהוב הרוחות לקראת האירועים האלימים של אוקטובר 2000 ובמהלכם.
שיח' ראיד סלאח והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית
177. השיח' ראיד סלאח הוא יו"ר פלג של התנועה האסלאמית בישראל, המכונה הפלג הצפוני. הוא משמש בתפקיד זה החל בשנת 1998. פלג זה החרים את הבחירות לכנסת ואין הוא מיוצג בה. נוסף לתפקידו כיו"ר התנועה, שימש השיח' סלאח בין השנים 1989-2001, ובכלל זה בתקופת האירועים, כראש העיר אום אל-פחם. השאלות העומדות בפנינו הן, אם בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר 2000 ובמהלכם, העביר השיח' סלאח מסרים, או היה אחראי להעברת מסרים של עידוד לשימוש באלימות ואיום באלימות כדרך להשגת מטרותיו של המגזר הערבי והמוסלמי במדינת ישראל, אם הפעיל שיטות תעמולה מתלהמות לשלהוב הרוחות סביב הנושא הרגיש של אל-אקסא, בין השאר בטענה כי נערך שם טבח מתוכנן, ואם העביר מסרים השוללים את הלגיטימיות של מדינת ישראל.
178. נראה, כי שיח' ראיד סלאח הביע את תמיכתו בהתנהגות שהופגנה בהפרות הסדר אשר קדמו לאירועי אוקטובר. כך, בהתנגשויות הקשות עם המשטרה באירועי אל-רוחה נראה סלאח כשהוא ממריץ את המפגינים בקריאות משלהבות[271]. לאחר האירועים היו לו אמירות בשבחם, באופן שניתן היה להבינן כמתייחסות לכלל האירועים על היבטיהם האלימים. הוא צוטט שבוע ימים לאחר האירועים כמי שאמר כי הם היו בעבור המשתתפים בהם בבחינת ניסיון מחשל, שהוא בגדר "ניסיון ראשון" ושהדבר "רק הוסיף לנו חוזק ונחישות להמשיך ולדרוש את זכויותינו הברורות והצודקות"[272].
179. השיח' ראיד סלאח גם קרא לציבור הערבי בישראל להתעמת עם השלטונות. כך, בריאיון שפורסם ב-1999 בעיתונות[273], הוא קרא להעלות את בעיותיו של הציבור הערבי למישור ארצי, לצאת מדפוסים של תגובה ולעבור לדפוסים ולאווירה של יוזמה ועימות. זמן לא רב לאחר קריאתו ליוזמה ולעימות, קרא ראיד סלאח לתושבים לחסום בגופם הקמת מחנות צבא על חלק מאדמות אל-רוחה, שכן מהלך כזה של ממשלת ישראל הוא, לדבריו, בגדר הכרזת מלחמה על הציבור הערבי[274].
ברוח דומה התבטא השיח' ראיד סלאח בכנס, שנערך ב"יום האדמה" 2000, ליד בּאקה אל-גרבּייה, באומרו, "איננו אלימים. ואולם אם תיכפה עלינו אלימות כי אז נהיה אלימים יותר"[275]. בעדותו הסביר שיח' ראיד סלאח, כי כל גורם המנסה להפקיע את זכויות הערבים הוא בבחינת מי שנוהג עימם באלימות, שאז זכותו של הציבור הערבי לשמור על זכויותיו[276]. המסר, אם כן, הוא של לגיטימציה, ואפילו איום, לעשיית שימוש באלימות כנגד ניסיון של השלטון לבצע הפקעת קרקעות, שכן ניסיון כזה מהווה אקט אלים.
180. פעילותו הבולטת של שיח' ראיד סלאח היתה מסע פוליטי נרחב שנערך תחת הסיסמא "אל-אקסא בסכנה" (וכאמור, הכוונה ב"אל-אקסא" היא לכל מתחם הר הבית). במסע זה התריע נגד סכנות אשר אורבות, לדבריו, לשליטת המוסלמים במסגדי אל-אקסא ולמסגדים עצמם, וקרא לציבור לצאת להגנתם.
התרעות אלה לא היו נטולות בסיס לחלוטין. בציבור היהודי היו רבנים ופוליטיקאים אשר העלו תכניות שונות להקמת בית כנסת בהר. מספר קבוצות קיצוניות עסקו בפעולות הפגנתיות וסמליות להגשמת חזון בניין בית המקדש. בהקשר של המשא-ומתן המדיני הועלו תכניות שונות שהיו אמורות לחזק את ההגמוניה היהודית בהר הבית. אולם מסע ההתרעות של ראיד סלאח הרחיק לכת הרבה מעבר לדברים אלה, שכן הוא פעל, כפי שנראה להלן, להזעיק את הציבור הערבי נגד כוונה שיוחסה לממשלת ישראל להחליף את מסגדי אל-אקסא בבית מקדש יהודי - כוונה שלא היתה לה אחיזה כלשהי במציאות.
מסע ההתרעות האמור קרא להקריב קרבנות בנפש למען ההגנה על אל-אקסא, ולהדוף כל ניסיון לוויתור מדיני בעניין זה. יש להעיר בהקשר זה, כי השיח' סלאח מייצג עמדה לפיה מסגד אל-אקסא כולל גם את הכותל המערבי. מכך עלול להשתמע, כי העמדה השוללת כל ויתור בעניין המסגדים, ומשבחת הקרבה בנפש על מנת לפדות אותם ולהגן עליהם, מתייחסת גם לכותל המערבי. סלאח אישר בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה, כי ההגנה על המסגדים כוללת את ההתנגדות לכיבושם בידי ישראל וכי הסכנה הנדונה מוצאת את ביטויה גם בעצם קיומה של תחנת משמר הגבול במתחם אל-אקסא - היינו, עצם הנוכחות הישראלית במקום מעמידה את אל-אקסא בסכנה[277]. כך נאמר גם במאמרו בעיתון "סוות אל-חק ואל-חורייה"[278].
גולת הכותרת של מסע תעמולה זה היא העצרת השנתית (מהרג'אן) הנערכת באום אל-פחם בצל הסיסמה "אל-אקסא בסכנה". בכינוסים אלה נוטלים חלק עשרות אלפי אנשים, ובהם מנהיגי ציבור במגזר הערבי. כל כינוס נמשך שעות אחדות ומתנהל בסדר מרשים. הגורם המארגן כינוסים אלה הוא התנועה האסלאמית בראשותו של שיח' ראיד סלאח; הם מתנהלים בהשראתו ובהנהגתו והוא הרוח החיה בהם. בכל כינוס כוללת התכנית נאומים של אישים שונים, ובמרכזם פעילים מן התנועה האסלאמית בישראל ומחוצה לה, וכן קטעי שירה ודרמה. מובן, כי לא ניתן יהיה לעמוד כאן באופן מלא על תוכנם של הכינוסים האמורים, אבל ניתן להביא מדגם מייצג לתוכן הדברים ולרוחם, כפי שעלו בכינוס שהתקיים בשנת 1999 ובזה שנערך כשבועיים בלבד לפני אירועי אוקטובר 2000.
181. בכינוס שנערך ביום 15.9.99, אמר פעיל בכיר בתנועתו של שיח' ראיד סלאח, בין היתר[279], כי "מנורת השמן לאל-אקסא עלולה לכבות, אך אנו מוכנים להדליק את אל-אקסא בדם. כי מי שידליק בדמו, לא יכבה".
182. המסרים בכינוס השנתי אשר נערך בשנת 2000, כשבועיים בלבד לפני אירועי אוקטובר, לא היו שונים במהותם. שיח' ראיד סלאח הגדיר בכינוס זה כל עמדה, אשר גורסת כי ליהודים זכות כלשהי בהר הבית, כהכרזת מלחמת-דת על המוסלמים באשר הם. וכך אמר סלאח בכינוס האמור[280]:
"נאמר לחברה היהודית בכנות, אין לכם זכות ולו על אבן ממסגד אל-אקסא המבורך. אין לכם זכות ולו על גרגר עפר ממסגד אל-אקסא המבורך. לכן נאמר בכנות, הקיר המערבי של אל-אקסא המבורך [הכוונה לכותל המערבי] הוא חלק מאל-אקסא המבורך. לעולם לא יתכן שהוא יהיה כותל מערבי קטן. לעולם לא יתכן שהוא יהיה כותל מערבי גדול ... נאמר להנהגה הפוליטית בישראל ולהנהגה הדתית בישראל, נאמר בכנות, הדרישה להשאיר את אל-אקסא המבורך תחת ריבונות ישראלית, גם היא הכרזת מלחמה על העולם האסלאמי...".
במהלך הכינוס הוביל שיח' ראיד סלאח, ומידי פעם הכרוז, את קריאות ההמונים "ברוח, בדם, נפדה אותך אל-אקסא". יצוין, כי דוברים שונים הגנו על קריאות אלה בהסבירם שהן מביעות רגשי מסירות עמוקים ללא כוונות כלשהן לשפיכות דמים. מכל מקום, אין להכחיש שהן משלהבות את הרוחות לרמה שאינה רחוקה מהיסטריית המונים.
183. באותו כינוס נישאו דברים דומים גם על ידי פעיל בכיר בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אותו פעיל ייחס לראש הממשלה דאז, אהוד ברק, כוונה להרוס את מסגד אל-אקסא, כדי לבנות על חורבותיו את בית המקדש. הוא איים, כי לא דמעות יזילו על אל-אקסא כי אם דמים יזרמו סביב אל-אקסא. הוא ערך השוואה בין אהוד ברק, שלדבריו רוצה ומנסה להרוס את אל-אקסא כדי לבנות במקומו את בית המקדש, לבין אבּרהא אל-אשרם, אשר, כפי שמסופר בסורת אל-פיל בקוראן, עלה על העיר מכה במטרה להרוס את אבן הכעבה, ואללה שלח לעברו להקת ציפורים, אשר השליכו עליו ועל אנשיו אבנים ששברו את מפרקתו. אותו פעיל ציין בנאומו, כי על אהוד ברק לדעת, כי אללה יכול לשגר גם היום להק ציפורים שכזה, ולא - הרי שהמוסלמים יוציאו לפועל בעצמם את גזירת אללה[281]. יש לציין, כי דברים אלו פורסמו באריכות אף במאמר פרי עטו של אותו פעיל שפורסם בבטאון הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית[282].
דברים דומים בדבר כוונתו של הממשל דאז, בראשותו של אהוד ברק, לבנות כביכול את בית המקדש נאמרו זמן קצר לפני כן על ידי שיח' ראיד סלאח בריאיון שפורסם ביום 19.8.00 בעיתון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג'דידה"[283]. הוא התבטא באופן דומה גם ימים אחדים לפני כן, בדברים שפורסמו ב"סוות אל-חק ואל-חורייה"[284], בהם קרא לעם הפלסטיני להתלכד לנוכח דיבוריהם של היהודים על בניית בית כנסת ברחבת אל-אקסא. לדבריו, בפועל מדובר בבנייתו של בית המקדש והוא ייחס את התכנית לממשל הישראלי. שיח' ראיד סלאח טרח לשוות לאזהרות האמורות משמעות קרובה ומסוכנת, באמרו, כי הדברים עלולים לקרות כבר בתוך החודשים הקרובים.
184. למרות זהירותם בעניין הלגיטימיות של מדינת ישראל, והדגשתם שהם מקיימים יחסי גומלין מעשיים עם מוסדותיה, לא תמיד נמנעו שיח' ראיד סלאח ואנשי תנועתו מאמירות שיש בהן משום דה-לגיטימציה. ביום 1.4.00 התקיימה בעכו הפגנה תחת הכותרת "הפגנת האלפים". שיח' ראיד נטל חלק בהפגנה זו. אחד ממנהיגי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית נשא באירוע זה נאום, בו קרא להשקיע כל מחיר על מנת להשיב ארץ מולדת שנגזלה. הוא פירט זאת בציינו את הערים ירושלים, חיפה, עכו, בית שאן ויפו. ישראל תוארה בדברים אלה כ"קוף, שוטה ובוגד", ממנו יש לטהר את הארץ[285]. הדברים פורסמו בבטאונו הרשמי של הפלג הצפוני, העיתון "סוות אל-חק ואל-חורייה". שיח' ראיד סלאח התבטא באותה עצרת באופן דומה, הן מבחינת התכנים והן מבחינת הסגנון.
שיח' ראיד סלאח הטיף בקו דומה בכינוס שערכה התנועה האסלאמית בכּפר כּנא כחודשיים לאחר מכן, בחודש יוני 2000[286]. גם כאן התמונה הבסיסית היא של מלחמה מול אויב בלתי לגיטימי, כופר, אשר סופה להסתיים בניצחון. בכינוס זה הוא דיבר על הניצחון על הכופרים, אשר יבוא בעקבות המתנה סבלנית.
185. באותו כינוס אף דיבר שיח' ראיד סלאח על האסירים הבטחוניים כעל "אסירי החירות".[287]. בדומה למנהיגים אחרים, אשר דבריהם נדונו לעיל, גם הוא התבטא באופן השם את האסירים הבטחוניים, המרצים בישראל תקופות מאסר ארוכות בגין עבירות בטחוניות חמורות ובהן פגיעה בחיי אזרחים יהודים, כמופת לציבור הערבי. לעניין זה אמר שיח' ראיד סלאח, בעצרת שהתקיימה באום אל-פחם בנושא האסירים הבטחוניים: "אסירי החירות, אתם אור השחר שלנו. היום אנו עומדים יחד: אגודות, מסגרות, מוסדות ונטיות פוליטיות שונות למען שחרורכם"[288].
186. ההתייחסות לישראל כאל אויב נמצאת גם בשיר מאת שיח' ראיד סלאח, אשר פורסם כחודש וחצי לפני אירועי אוקטובר. השיר עוסק בהריסת בית התפילה בסרפנד על ידי יהודים, ובו מתאר שיח' ראיד את האויב כצמא דם, אשר גורלו נחרץ. השיר פורסם ב"סוות אל-חק ואל-חורייה", ונאמר בו, בין השאר, כך[289]:
"הרוס את בתי אללה [אתה] גמד שהפך אמיץ רק בדמיון / הפגז צריחי מסגדים אשר קראו תמיד 'אללה אכבר' ... / וטבח בקהלי הכורעים בתפילה ללא סייג או ויכוח / וקבור את עמם הקם למען אללה בחול הלוהט / ורגום מואד'ין של מסגד בכדורי משטמתך... / וחפור קברי אנשינו ורקוד בכל פינה. אולם גורלך, אתה אויבו של הטוב, נגזר לאבדון / ... שרוף, אתה האכזר, את עין הוד, את האלמנות והטף / והצף בדם את ג'בע האהוב, אתה נביא השקר / ... קדימה, צהל תוך שאתה שופך את דמנו בלי מדוע ולמה ... / אולם גורלך, אויב הצדק, נגזר לאבדון / ... השחז את תרבות הבגידה ופגע בנו בחיצים מורעלים ... / אינך אלא אפיזודה אשר היכתה בגופי כשיעול / ... אל תחשוב / שהעושק יהיה תמיד עמוד תומך נצחי / זה גורלך, אויב אללה, לאבדון נגזר".
"אויב אללה" נגדו מופנה השיר אינו מוגדר במפורש כישראל, אך קשה שלא להבינו כך, או לפחות לטעון שקוראיו הערבים של השיר יבינוהו אחרת.
בדברים אלה שזורה גם התייחסותם השלילית של שיח' ראיד סלאח ותנועתו ללגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בראייתם, מדינת ישראל אינה אלא פלסטין הכבושה מאז שנת 1948. כך התייחס שיח' ראיד סלאח למדינת ישראל גם בריאיון שפורסם בעיתונות[290] בחודש מאי 2000.
187. רבות חשיבות לענייננו הן אמירותיהם ופעילותם של שיח' ראיד סלאח ושל תנועתו לקראת אירועי אוקטובר ובמהלכם. לקראת אירועי אוקטובר, ביום 30.9.00, התפרסם כרוז של מועצת השורא הארצית של התנועה האסלאמית[291]. הכרוז מתייחס להרג הפלסטינים יום קודם לכן ברחבת מסגד אל-אקסא, ומשבח הקרבת דם למען אל-אקסא. יש לציין, כי שיח' ראיד סלאח אישר בעדותו, כי הוא זה שניסח כרוז זה[292].
188. בכרוז נוסף[293] הובהר, כי עמדת התנועה האסלאמית היא שהאירוע שהיה ביום 29.9.00 על הר הבית לא היה אלא "טבח מתוכנן", וכראיה לכך מובאת העובדה, שמשעות הבוקר המוקדמות "המסגד הוקף במאות חיילים וכוחות מיוחדים מצוידים בנשק ואלות". (למעשה, היערכות רחבת היקף של המשטרה, בעיקר בימי מתיחות, היא דבר שבשגרה).
טענה דומה הועלתה על ידי שיח' ראיד סלאח בדיון בוועדת המעקב. בדבריו, אשר שודרו בטלוויזיה יום אחד לאחר מכן, טען כי אירועי אוקטובר אינם אלא פרי קונספירציה של שירותי הביטחון הישראליים. הוא אמר בהקשר זה, כי "שירותי הביטחון, בין אלה שנראו בגלוי ובין הסמויים, הם אלה שהובילו את המגזר הערבי לעימותים האלימים האלה שכתוצאה מהם נפצעו תושבים מאום אל-פחם, מכפר מנדא, מג'ת, ומכפרים ומערים במשולש, בנגב ובגליל"[294]. דברים חסרי שחר אלה משקפים את היעדרה של תחושת אחריות ציבורית אצל אומרם.
189. תוך כדי האירועים, ביום 5.10.00, פרסמה עיריית אום אל-פחם, אשר שיח' ראיד סלאח עמד באותה תקופה בראשה, הודעה[295] המתייחסת לאירועי אוקטובר. בכרוז נישאה ברכה לכל תושבי אום אל-פחם ו"לכל תושבינו בכל הכפרים והערים, בכל רחבי המולדת היקרה הזאת", על כך שהוכיחו "לרחוק ולקרוב את אחדותם והתלכדותם סביב ההגנה על מקומותינו הקדושים". בהמשך הכרוז נאמר, כי המשתתפים באירועי אוקטובר, המוגדרים כ"צעירי אל-אקסא", הנחילו "לכנופיה הזאת של החיילים העמוסים נשק, לקח שילמד אותם שהדור הזה כבר לא יודע פחד כאשר העניין נוגע לקדושיו ולאדמתו וכבודו, וכי למרות אכזריות החיילים, הנוער הזה לא יצא משיווי משקל, אלא הגן על זכויותיו הגנה תרבותית, מכובדת". השבח הכולל הזה לאירועים שהיו משופעי אלימות כמוהו כמתן לגיטימציה לאלימות.
עוד יצוין, כי בסיפא של הכרוז מופיעה אזהרה השוללת גילויי ונדליזם מן הסוג שנתגלו באירועי אוקטובר באום אל-פחם - הריסה והצתה של מוסדות ציבור ושל מתקנים המשמשים את הציבור, בעיר ובדרכים. אין בכרוז הסתייגות דומה מתקיפת אזרחים יהודים תמימים, אשר עברו בכביש הסמוך לאום אל-פחם במהלך מהומות אוקטובר, ומשמעות הדבר ברורה.
190. בעיצומם של אירועי אוקטובר, ביום 6.10.00, פרסם שיח' ראיד סלאח מאמר,[296] בו הגדיר את האירועים כ"אינתיפאדת אל-אקסא". גם הוא היה, אפוא, שותף לעמדה כי מדובר באירועים בעלי אופי של התקוממות, ולא של הפגנות גרידא. במאמר משבח שיח' ראיד את האינתיפאדה האמורה, כמשקפת התלכדות של ערביי הארץ סביב מסגד אל-אקסא, ומכנה את מדינת ישראל "עריץ".
191. בכרוז מטעם התנועה האסלאמית, אף הוא מיום 6.10.00, אשר התפרסם בעיתונות[297], עולים שוב דברי שבח למהומות אוקטובר. הכרוז מותח קו ישיר בין "יום האדמה" של שנת 1976 לבין אירועי אוקטובר 2000. שני האירועים מוגדרים כאינתיפאדה, אשר ביטאה נכונות להקרבה: בשנת 1976 - על מנת להגן על האדמה, ובשנת 2000 - על מנת להגן על אל-אקסא. בתוך כך נטען גם, כי אירועי אוקטובר מהווים מלחמה של הממשלה כנגד הציבור הערבי במדינה, במטרה לגרום להרג ועל ידי כך "לחנך" את הציבור הערבי במדינה.
192. בסיכום מתקבל, כי מסריו של השיח' ראיד סלאח פעלו להלהטת אותה האווירה אשר תרמה להתפרצות האלימה של אוקטובר 2000. אפקט כזה היה לאמירותיו בשבח אירועים שכללו מעשי אלימות, ובכלל זה אירועי אוקטובר עצמם, להעלאת העימותים על נס והגדרתם כאינתיפאדה, להטלת ספק בלגטימיות של המדינה ובהצגתה כאויב, לדברי ההלל לאסירים בטחוניים ולייחוס קונספירציות זדוניות לרשויות השלטון, ובכלל זה תכנון טבח בהר הבית.
אין בידינו ראיות ברורות ששיח' סלאח אכן היה מעוניין בכך שהאלימות תגיע לרמות אליהן הגיעה באוקטובר, וידועים מקרים בהם ניסה לעמוד בפרץ ולעצור בעד מתפרעים. מכל מקום, לא נכללה במסריו דרישה כלשהי לאיפוק ולריסון של המחאות. דבריו, כפי שסוכמו לעיל, ליבו את המהומות.
במיוחד נראית בעינינו חמורה התנהלותו בסוגיית המסגדים בהר הבית. אין להטיל ספק ברגשותיו הדתיים העמוקים של השיח' ראיד סלאח ובדאגת האמת שלו לשליטה המוסלמית באל-אקסא, המקום השלישי בקדושתו לאסלאם. מנקודת מבטו ניתן להבין, עד כמה קשה למוסלמי לראות את קדשיו נתונים תחת שלטון יהודי. יש גם להכיר בכך שאיומים מסוימים אכן שודרו מקרב חלקים בציבור היהודי. ברם אין זה מתקבל על דעתנו כי שיח' סלאח אכן האמין שהממשלה הישראלית מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש, כפי שטען. אין מנוס מן המסקנה, כי אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי - לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים. קריאותיו לשחרר את אל-אקסא במחיר דמים, במיוחד כפי שהושמעו במהרג'אנים ההמוניים והמתלהמים שארגן, יצרו ערב אירועי אוקטובר עליית מדרגה באווירה המתוחה במגזר הערבי.
סיכום
193. הבאנו לעיל שורה של מסרים אשר הועברו על ידי מנהיגים ערבים במהלך תקופה ניכרת של כשנתיים וחצי שקדמה לאירועי אוקטובר וכן במהלכם. הבאנו את הדברים תוך התייחסות נפרדת לוועדת המעקב; לעזמי בּשארה ולתנועת בל"ד; לעבּד אל-מאלכּ דהאמשה; ולשיח' ראיד סלאח והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. המסקנה העולה מן הדברים, והיא החשובה לענייננו, שהיו אלה מסרים המייחסים לגיטימיות לשימוש באלימות ואף מאיימים באלימות. מסרים אלה הלכו והתרבו לקראת אירועי אוקטובר ובמהלכם. הם לא הועברו רק על ידי שלושה האישים להם נשלחו אזהרות לפי סעיף 15 של חוק ועדות חקירה. היו שותפים לכך אישי ציבור נוספים ודוברים לא-מעטים באמצעי התקשורת. מטבע הדברים, לא ניתן במסגרת דין וחשבון של ועדת חקירה לעסוק בכל אחד מהאנשים הנוגעים בדבר. לצורך המחשת התופעות די בהתייחסות לאישים הבולטים המייצגים אותן, ובהצגת עיקרי הדברים כפי שנעשה לעיל.
194. אנו סבורים, כי לדברים שהושמעו היה אפקט ממשי על הציבור הערבי. מסקנה זו מתבססת על מכלול נסיבותיו של העניין. מדובר במסרים רבים ועקביים בתוכנם. משמיעי המסרים הם אישי ציבור בולטים, אשר הם ותנועותיהם נהנים מתמיכה ציבורית רחבה, בין אם נבחרו לכנסת ובין אם לאו. המסרים הועברו באמצעי התקשורת ההמוניים. הם הועברו גם באמצעות כרוזים, אשר כל תכלית קיומם היא להפיץ מסרים ברבים. המסרים נגעו לנושאים רגישים, שעמדו בעין הסערה הציבורית, והציבור במגזר הערבי היה קשוב להם. פעמים רבות, הם הועברו בעיתוי הסמוך להתלקחות של סערה לגבי נושא זה או אחר. במשקלם המצטבר, מאפיינים אלה מלמדים, כי למסרים אלה היתה השפעה על האווירה הציבורית במגזר הערבי, כולל על הנכונות לצאת לעימותים אלימים כנגד פעולות השלטון וכוונותיו. במובן זה, יש יסוד מוצק לקבוע, כי המסרים האמורים תרמו תרומה של ממש לאירועים אשר התרחשו באוקטובר 2000, בהכשירם את הלבבות ובהלהיטם את הציבור לעמוד באופן תקיף ועימותי, כנגד המדינה וכוחות המשטרה אשר פעלו מטעמה להשלטת החוק והסדר.
לא למותר להעיר, כי לגישת הוועדה בדבר המסקנות וההשפעות המתבקשות מהמסרים אשר פורטו לעיל, ניתן למצוא תימוכין בפסיקתו של בית המשפט העליון. באחד מפסקי הדין נפסק,[298] כי פעמים רבות אין צורך במומחה על מנת להעריך את השפעתו של ביטוי פוגעני כזה או אחר, ויכולתו להביא להפרת הסדר. באותו עניין נאמר, כי "יש מקרים ברורים בהם הדברים מדברים בעד עצמם. במקרים כאלה יכול בית המשפט להעריך את חומרת הפגיעה, אם קלה היא ואם קשה, על פי השכל הישר וניסיון החיים, אף ללא הוכחות".
בפרשה אחרת צוין לעניין זה[299], כי "בהעריכו את הפונטציאל הגלום בפרסום, יידרש בית המשפט למכלול הנסיבות העשויות להשפיע על האפקט האפשרי שלו. המדובר בהערכת פועלו האפשרי של הפרסום הקונקרטי, בעת שנעשה. בראש ובראשונה יידרש בית המשפט לתוכנו של הפרסום, הן מבחינת מובנו, והן מבחינת סגנונו. בית המשפט יידרש גם לנסיבות האופפות את המקרה - מה המדיום בו נעשה שימוש, מהו קהל היעד, היכן נעשה הפרסום, ומתי הוא נעשה".
195. אם בכך אין די, הרי שמן העדויות עולה, כי אישים שונים מהמגזר הערבי העידו בפני הוועדה על כך שהדברים שנאמרו על ידי בל"ד ועל ידי התנועה האסלאמית השפיעו על הגברת המאבק.
בהתייחסו לסוגיה זו בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה, אמר ח"כ בּשארה, כי התרומה העיקרית של בל"ד, למה שהוא רואה כהצלחת השביתה הכללית מיום 1.10.00 (שביתה שאליה נלוו הפרות סדר חמורות כבר מתחילתה), התבטאה "...בהלך הרוח הפוליטי והציבורי"[300].
ברוח דומה מסר בהודעתו מזכ"ל בל"ד, כי מטרת המפלגה היא ליצור "את האווירה כדי שאנשים ייאבקו". הוא הוסיף, כי מפלגתו מודעת לכוחן של מילים. לדבריו, "אני לא מקל בכוח של הדיבור. אנחנו יודעים מה ההשפעה, מה הכוח של המילה והנשק של המילה. ואנחנו יודעים תמיד את הכוח של המילה ואת השפעתה"[301]. הוא מסביר, כי "אנחנו אומרים כל הזמן 'מאבק, מאבק', אנחנו חובתנו לטעון את האנשים כדי שייאבקו..."[302].
גם מר כמאל ח'טיב, סגנו של שיח' ראיד סלאח בתנועה האסלאמית, לא הכחיש את השפעת מסריה של התנועה. מר ח'טיב הסביר, כי "אנחנו גאים שאנחנו משפיעים. שומעים את עמדתנו והמילה שלנו רצינית ולא רק [ב] פסטיבל (מהרג'אן)"[303].
196. נוכל גם לקבוע, כי תרומתם של אישי הציבור הנדונים לאירועי אוקטובר, אשר מתבטאת בתרומתם לאווירה הציבורית במגזר הערבי עובר לאירועים, כמתואר לעיל, היתה בבחינת תוצאה הנתונה לצפייה מראש בנסיבות הנתונות. לעניין זה סבורה הוועדה, כי שלושה האישים המוזהרים עשו שימוש בחירות הביטוי על מנת להשמיע מסרים העלולים, במישרין או בעקיפין, לעודד אלימות. הדבר נעשה תוך צפייה מראש של האפשרות כי הביטויים האמורים אמנם ישפיעו בכיוון האמור.
כך גם הקריאה של שלושה מקבלי האזהרות לאנשי תנועותיהם ולציבור כולו, לצאת להפגנות ביום 2.10.00. השלושה ידעו מניסיון העבר ומהניסיון של היום הקודם, כי מהפגנות אלה צומחות התפרעויות מצד חלק מן המפגינים ומתפתחים עימותים קשים עם המשטרה. תוצאה זו היתה צפויה על רקע התסיסה הקשה בעקבות ההרוגים ביום הקודם. סביר להניח, שהשלושה, וכמוהם מנהיגים אחרים במגזר הערבי, לא צפו את התפתחות האירועים מבחינת עוצמתם ופריסתם. הם לא צפו תוצאות כה קשות של הרוגים ופצועים רבים, ביניהם פצועים קשה, ובוודאי לא רצו בתוצאה זו. אך הם היו חייבים לדעת שהמסרים שהעבירו, כמתואר לעיל, עלולים לגרום לעימותים עם כוחות המשטרה, והם משלהבים את הרוחות באופן מסוכן.
התייחסות לטענות האישים מהמגזר הערבי
197. אישי הציבור הערבים טענו, כי בהיעדר עבירה של הסתה לאלימות, אזהרתם על כך שהעבירו מסרים של תמיכה באלימות, ובכך תרמו תרומה ממשית לשלהוב האווירה במגזר הערבי, דינה להתבטל.
ראשית יש להזכיר, כי טענה דומה נטענה על ידי האישים הנדונים בבג"צ 6342/02 דהאמשה נ' ועדת החקירה הממלכתית[304], וזו נדחתה בפסק דינו של בית המשפט העליון באותה פרשה. דומה, כי בכך יש משום סוף פסוק לעניין זה.
שנית, אין זה מתפקידה של הוועדה לקבוע, לכאן או לכאן, קביעות בדבר קיומה של אחריות פלילית של מי מן המוזהרים. ועדת חקירה אינה בית משפט פלילי והיא אינה חורצת משפט פלילי. לא זה תפקידה. תפקידה הוא לקבוע ממצאים ומסקנות בתחום המנדט שניתן לה, ואשר עניינו, בין היתר, באיתור הגורמים שהביאו לאירועי אוקטובר. הוועדה רואה חשיבות רבה לחקירותיה בשאלה מה ניתן לראות כגורמים לאירועים, ומה לא ניתן, או ניתן באופן חלקי בלבד. אכן, כדי להפיק תועלת מהליך הבירור במסגרת הוועדה, אין די בבדיקת פרטי האירועים. יש צורך בבחינת הרקע להם כדי שכל הנוגעים בדבר יוכלו להפיק את הלקחים הנדרשים כדי שאירועים קשים מסוג זה לא יישנו.
בכל הנוגע למוזהרים מן המגזר הערבי, נשלחו האזהרות נוכח קיומן של ראיות להעברת מסרים מצידם שהיה בהם כדי לתרום לאירועים שהתרחשו באוקטובר 2000. לעניין זה אין צורך להצביע על עבירה פלילית שנעברה, או לנתח את יסודותיה של עבירה כזו. עם זאת ברור, שכאשר הוועדה סבורה כי יתכן שפלוני תרם באמירותיו ובמעשיו לאירועים כאלה, יש במסקנה אפשרית כזו פגיעה פוטנציאלית באותו אדם, המחייבת לשלוח לו אזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה. כך אמנם נהגה הוועדה לגבי המוזהרים מן המגזר הערבי.
זאת ועוד. מעבר לקיומה של אחריות עובדתית, במובן של גרימה או תרומה לאירועים, כבר הוכר בעבר קיום אחריות נורמטיבית במישור הציבורי, אשר אינה מבוססת על נורמות פליליות, כי אם על נורמות שבמרכזן היכולת לצפות את התרחשותה של תוצאה פוגענית, ועל אי נקיטת הפעולות הנדרשות לקידום אפשרות כזו (ומקל וחומר, נקיטת פעולות המגבירות את הסיכון לתוצאה כזו). כך נהגה ועדת כהן, אשר דנה באחריות לאירועי סברא ושתילא[305].
198. הועלתה טענה, כי היה על הוועדה לחקור הסתה במגזר היהודי. הוועדה אכן חקרה, ובאופן יסודי, אירועים של הפרות סדר שהתרחשו במגזר היהודי על ידי אנשים ממגזר זה, בימים 7.10.00-9.10.00. אחדים מאירועים אלה היו חמורים למדי וראויים לגינוי כעולה מדברים שאמרנו לעיל[306]. במסגרת חקירה זו אף הובאו בפני הוועדה ראיות לקיום הסתה במגזר היהודי, אשר תרמה לאירועים אלה ולאחרים בראשית אוקטובר 2000. עם זאת, בראיית הדברים כמכלול, היו האירועים האמורים פחותים בהיקפם, בעוצמתם ובתוצאותיהם מן האירועים שהתרחשו במגזר הערבי בתחילת אוקטובר 2000. ניתן אף לומר, בתמצית, כי אירועים אלה, אשר כולם התרחשו בימים האחרונים של אירועי אוקטובר, היוו מעין גל של תגובה, או גל הדף, אשר נבע בעיקרו מן האירועים שהתרחשו במגזר הערבי.
בפני הוועדה מונחות גם ראיות כי מזה זמן רווחות בחלקים שונים של החברה היהודית התבטאויות של שלהוב רוחות נגד האזרחים הערבים. אמירות אופייניות מסוג זה הן אלה המציגות את הערבים בישראל כ"גייס חמישי" או קוראות ל"טרנספר" שלהם אל מחוץ לגבולות המדינה. אף שקשה למדוד את השפעתן במדויק, ניתן להניח שאמירות כאלה השפיעו באירוע זה או אחר על התייחסויות של אלה ואחרים כלפי האזרחים הערבים. ברור שהיתה להן השפעה על אזרחים ערבים בכיוון של ניכור ומרירות. מכל מקום, התופעה בקרב הציבור היהודי היתה בעיקר נחלת חוגים שוליים, ואילו הנהגת המדינה הסתייגה ממנה. עם זאת, דין וחשבון זה אינו מתעלם מקיומן של תופעות כאמור במגזר היהודי[307].
199. שלושת האישים מן המגזר הערבי טענו עוד, שבניגוד להחלטת הוועדה, שלפיה תתייחס לפעולות ראשי המגזר ולמעשיהם על פי חומר גלוי בלבד, אשר כולו נמסר לעיון שלושתם, נשענה הוועדה, כביכול, גם על חומר חסוי בקביעותיה המתייחסות לשלושתם. לעניין זה נטען גם קיום סתירה לכאורה בין החלטת הוועדה כאמור לבין העובדה שבפועל נמסר חומר שאינו גלוי לעיונם של אותם אישים, כחומר רלוונטי לעניין.
גם טענה זו אין בה ממש. הוועדה לא רק שהחליטה להישען על חומר גלוי בלבד בעניינם של האישים הערבים, אלא שכך היא גם נוהגת בדין וחשבון זה, וכל האמור לעיל בפרק זה יוכיח. מסיבה זו לא ראתה הוועדה מקום למסור לאישים אלה או לבאי כוחם חומר חסוי, אשר כבר עם קבלתו נקבע שלא ישמש כנגדם. יוטעם בהקשר זה, כי חומר זה בכללותו אינו מסייע לעניינם של אישים אלה ועל כן אין, גם מבחינה זו, עילה למסירתו לאותם אישים. עם זאת, משהוברר לחברי הוועדה, כי בחלקים מהעדויות החסויות של שניים מאנשי שירות הביטחון הכללי עלו הערכות ותיזות, אשר עשויות לסייע לטיעוני האישים האמורים, החליטה הוועדה להעביר חלקים אלה לשלושת האישים הנ"ל.
גם כאן יש להזכיר: טענה זהה כבר הועלתה, בפירוט רב, במסגרת בג"צ 6342/02 הנזכר, ונדחתה בפסק דין חלוט. דומה, כי בנסיבות אלה היה מן הראוי שלא להעלותה שוב בפני הוועדה.
200. בסיכומים מטעם שיח' ראיד סלאח הועלתה הטענה, כי דברי שבח שנאמרו על ידו להפגנות שהיו באום אל-סחאלי (1998), באום אל-פחם (1998), בלוד (1999) ובסח'נין (2000) לא באו אלא על רקע של אלימות מצד המשטרה, ונועדו לחזק את המפגינים מולה. ברם, בחינת עובדותיהם של אירועים אלה מלמדת, כי אין מדובר בהפגנות גרידא. נאמר שוב ובמפורש, כי לטענה העולה מדברי עדים מבין ראשי המגזר הערבי, כאילו בני המגזר הערבי יצאו לתומם להפגנות בעוד כוחות משטרה הגיעו למקום ותקפום, אין ממש. באותם אירועים התרחשו הפרות סדר חמורות, שלא כדין, של מתפרעים, תוך התעמתות כוחנית, לעתים יזומה ומתמשכת, מול המשטרה. המשטרה היתה הצד המותקף והמגיב בעימותים אלה, לאחר שהופרעו נסיונותיה לשמור על הסדר ולמלא את חובתה למניעת פעולות בלתי חוקיות. העימותים לא נעשו ביוזמת המשטרה. עדים שונים מן המגזר הערבי כינו את האירועים באום אל-סחאלי, באום אל-פחם ובסח'נין כאינתיפאדה, ולא בכדי. במצב זה, המסר העולה מדברי שבח למה שהתחולל באותם אירועים, כפי שהוא נתפס על ידי השומע הסביר, הוא מסר של עידוד ושבח לפעולות אלימות כנגד המשטרה.
ועוד. כבר הפנינו לעיל לאמירתו של שיח' ראיד סלאח במארס 2000, כי כל גורם המנסה להפקיע את זכויות הערבים הוא בבחינת מי שנוהג עימם באלימות, ואז זכותו של הציבור הערבי לשמור על זכויותיו. דהיינו, לנקוט אלימות מול כוונות השלטון.
201. הועלתה גם טענה בדבר חופש הדת בהקשר לכינוסים שנערכו תחת הכותרת של "אל-אקסא בסכנה". חופש הדת מוכר כחירות יסודית במדינת ישראל. קיומם של כינוסים דתיים במסגרתו הוא מותר ולגיטימי. על כך אין חולק. ברם, ההיתלות בעקרונות כמו חופש הדת אין בה כדי למנוע בחינה עניינית של המסרים המועברים ושל השפעותיהם. כאשר יש במסרים אלה קריאות חוזרות ונשנות המשלהבות את האווירה, יש למסרים האמורים קשר ישיר לאירועים שחקרה הוועדה ולמנדט שניתן לה לברר את גורמי האירועים.
202. הועלתה טענה, כי במשלוח האזהרה לחברי הכנסת ולשיח' ראיד סלאח טמונה פגיעה בחופש הביטוי של אישים אלה, ובגינה לא היתה הוועדה רשאית להזהירם כאמור. כפי שכבר צוין לעיל, חופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינת ישראל ומהווה את "ציפור נפשה של הדמוקרטיה"[308]. אולם, דין הטענה האמורה להידחות. קביעת ממצאים בדבר השפעתם המשלהבת של מסרים מפי אישים אלה על הלכי הרוחות עובר לאירועי אוקטובר 2000 ובמהלכם, מוכיחה שחקירת הוועדה בנושאים אלה ומסקנותיה נובעות באופן אינטגרלי, בלתי נמנע, מכוח המנדט שניתן לה, אשר נקבע כחוק, מכוח החוק ועל פיו.
יוער עוד בהקשר זה, כי חירות הביטוי אינה מוחלטת. ככל זכות, היא כפופה לאיזונים אל מול זכויות ואינטרסים אחרים. בין אינטרסים אלה נמצא האינטרס בדבר הסדר הציבורי ושלום הציבור. כבר הוסבר, כי המסרים הנדונים תרמו ליצירתו של סיכון חמור לשלום הציבור, אשר התממש באירועי אוקטובר 2000. במצב זה, אין הוועדה סבורה, כי הפגיעה העקיפה המסוימת, עליה מצביעים אישים אלה, חורגת ממבחני האיזון האמורים, שאותם הפעילה הוועדה במסגרת כתב המינוי שניתן לפעולתה כחוק.
203. נטען בפנינו על ידי באי כוח מנהיגי הציבור הערבי שקיבלו אזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, כי תכלית החוק לבחון את מעשיה של הרשות המבצעת. לפיכך, כך נטען, מוסמכת ועדת חקירה לבחון את השלטון וזרועותיו בלבד, ואין ועדת החקירה מוסמכת לבחון את התנהגות מנהיגי הציבור הערבי, שאינם זרוע שלטונית. הם הוסיפו וטענו, כי ועדות חקירה קודמות בחנו אך ורק את התנהגות הרשות המבצעת. אין בידינו לקבל טענה זו. הטענה מופנית כנגד החלטת הממשלה עצמה, אשר הקימה את הוועדה והכלילה בגדר המנדט שלה באופן מפורש בחינת התנהגות של מי שאינם נמנים עם הרשות המבצעת. טענה זו היה צריך להשמיע בפני בית המשפט הגבוה לצדק, במסגרת הליך המופנה כנגד הממשלה והחלטתה. הליך כזה לא ננקט. זאת ועוד. תכליתו העיקרית של החוק היא, להעמיד לחקירה נושא בעל חשיבות ציבורית חיונית (סעיף 1 לחוק). בחינה מעמיקה של נושא בעל חשיבות ציבורית חיונית, מחייבת לא-אחת לעמוד על כלל הגורמים והסיבות להתרחשות אירועים חשובים. זאת, בין היתר, הן כדי להבין את האירועים והן כדי לנסות למנוע את הישנותם, בעיקר שעה שעסקינן באירוע שלילי. בחינת הגורמים לאירוע כזה דווקא מגשימה את תכלית החוק בדבר חקירת נושא בעל חשיבות ציבורית חיונית כדי לקיים משטר ציבורי ראוי. בבחינת הגורמים יש לבחון את כל הגורמים, ובכלל זה גורמים שאינם קשורים לרשות המבצעת, ואין כל הצדקה לצמצם את הבחינה לגורם זה או אחר. נמצא, כי תכלית החוק אינה מצדיקה שבחינת הגורמים לאירועי אוקטובר תצומצם לגורמים הקשורים ברשות המבצעת בלבד.
204. הטענה האחרונה של אישים מן המגזר הערבי בה נדון היא הטענה של חסינות העומדת לשניים מהם בהיותם חברי כנסת. חברי הכנסת ד"ר עזמי בּשארה ועבּד אל-מאלכּ דהאמשה טוענים, כי האזהרה שקיבלו מוועדת החקירה מנוגדת לדין, שכן אין היא עולה בקנה אחד עם החסינות המהותית הנתונה להם בהיותם חברי הכנסת. בחינה עניינית של טענה זו מלמדת, כי דינה להידחות.
חוק חסינות חברי הכנסת זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, מקנה לחברי כנסת שני סוגים של חסינות. האחד הוא חסינות דיונית, אשר אין עניינה לכאן ואשר מטילה הגבלות שונות על נקיטת פעולות משפטיות מסוימות נגד חברי כנסת, כל עוד הם מכהנים בתפקידם. השני הוא חסינות מהותית, החובקת פעולות המבוצעות במסגרת תפקידם כחברי כנסת, והחלה גם לאחר סיום התפקיד. זהו סוג החסינות הנוגע לעניין שבפנינו. לעניין זה, קובע סעיף 1 לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, כי לחבר כנסת נתונה חסינות מהותית במילוי תפקידו. בלשון הסעיף: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה - בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר כנסת".
בדין וחשבון זה אין משום הטלת אחריות, פלילית או אזרחית, על מי משני חברי הכנסת. זאת ועוד. לדעת הוועדה, אין לראות בקביעת ממצאים של ועדת החקירה, בנוגע למסרים שהעבירו חברי הכנסת ולהשפעה המצטברת של מסרים אלה, משום "פעולה משפטית" במובן סעיף 1 הנ"ל. ועדת חקירה הוסמכה בחוק לקבוע ממצאים, מסקנות והמלצות בעניינים שהם בנושא חקירתה. ממצאיה ומסקנותיה של ועדת חקירה עלולים לפגוע במאן דהוא. על רקע זה אף הוענקה בחוק זכות טיעון לכל אדם שעלול להיפגע מממצאים וממסקנות אפשריים כאלה (סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968). אכן, הוועדה עשתה שימוש בסמכות הנתונה לה בסעיף 15 ושלחה אזהרות מכוחו לחברי הכנסת בּשארה ודהאמשה. חרף זאת, אין הפגיעה העלולה לנבוע מממצאי ועדת החקירה או ממסקנותיה, ואשר עליה הוצבע באזהרות שנשלחו לפי סעיף 15, נופלת לגדר המונח "פעולה משפטית", במובן סעיף 1 לחוק החסינות. בשל כך, אין בכוחו של סעיף 1 כדי להצמיח חסינות לחבר הכנסת מפני קביעת ממצאים, מסקנות והמלצות כאמור.
"פעולה משפטית", לצורך חוק החסינות, היא פעולה "…המכוונת להביא לשינוי במצבו המשפטי של חבר הכנסת, על ידי יצירה, שינוי או ביטול של אחת מזכויותיו. פעולה מטריאלית שכל השפעתה בתחום הפיזי ולא הנורמטיבי, אינה בגדר 'פעולה משפטית'"[309]. ברוח דומה נאמר, כי "פעולה משפטית שבסעיף 1 לחוק החסינות כוללת פעולה שיש בה כדי לשנות את זכויותיו, חובותיו, חסינויותיו או כוחותיו של חבר הכנסת".
205. קביעת ממצאים כאמור על ידי ועדת חקירה אינה מהווה פגיעה, שינוי או ביטול של זכות ממערך זכויותיו של חבר הכנסת, שהרי ממצאיה, מסקנותיה והמלצותיה של ועדת חקירה אינם נושאים חיוב משפטי, אשר בכוחו, כשלעצמו, לשנות זכויות וחובות של מי שהממצאים או המסקנות נקבעו בקשר אליו. לכן, אין לראותם כפעולה משפטית במובן החוק. ברוח זו צוין, כי:
"…נראה שיקשה לומר שעל הממשלה מוטלת חובה משפטית רחבה לפעול בעקבות ההמלצות. כל מה שחייבת הממשלה לעשות הוא לשקול את העצמה הכלולה בדו"ח הוועדה, המתבטאת בהמלצותיה … ועדת חקירה, בסופו של כל חשבון, איננה בית משפט ומעמדה ותוקף המלצותיה הם במישור הציבורי, ולא במישור המשפטי. הממשלה יכולה לסטות מן ההמלצות מכל טעם שהוא, והדין עיצב את ועדת החקירה כך שדברה לא ייצור חיוב משפטי"[310].
באופן דומה נקבע, כי:
"ועדת חקירה שהוקמה מכוח החוק איננה בית משפט. ההליכים המתנהלים בפניה אינם הליכים שיפוטיים, אין בכוחה לחרוץ דינו של אדם ו/או להכריע בסכסוכים, ואין בממצאיה ובמסקנותיה כדי ליצור הרשעה בפלילים. תפקידה המרכזי של ועדת חקירה כזו הוא בירור האמת העובדתית אשר לנושא אותו הוסמכה לחקור, התפקיד המוטל עליה הינו זה של חקירה ובדיקה ולא של שיפוט והכרעה. גוף חוקר, כידוע, אינו מקבל החלטה משפטית אם כי ממצאיו יכולים לשמש בסיס להחלטות שיקבלו אחרים"[311].
ממילא, אין לראות בממצאיה של ועדת חקירה משום שינוי במערך זכויותיו או חובותיו של מי שההמלצות או המסקנות נקבעו ביחס אליו.
206. בהקשר זה יש מקום להערה נוספת. גם באשר לממצאים שנקבעו בפסק דין, ואשר היה בהם כדי לפגוע בשמו הטוב ובתדמיתו של איש ציבור אשר לא היה צד לאותם הליכים, נקבע, כי אין בהם משום שינוי במערך זכויותיו וחובותיו של אותו אדם. בבג"צ 188/96[312] נדונה עתירה של אדם, אשר העיד במשפט פלילי של אחר ונקבעו לגביו ממצאים עובדתיים ונורמטיביים קשים ביותר בהכרעת הדין. חרף זאת, נדחתה העתירה שהופנתה כנגד פסק דינו. בפסק הדין של בית המשפט העליון סווגה הפגיעה האמורה כפגיעה באינטרס של אותו אדם, ובית המשפט הוסיף:
"במקרה שלפנינו, לא נפגעה זכות 'הופלדיאנית' של העותר - בין זכותו במובן 'הצר' ובין חירות, כוח או חסינות הנתונים לו - ולפסק הדין של בית משפט השלום אין כל נפקות משפטית-אופרטיבית לגביו. שכן, פסק הדין לא שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו…"[313].
על פי המבחנים שהותוו לעיל, עולה מן הדברים, כי אין בקביעות כאמור בפסק דין, גם אם ניתן למצוא בהן פגיעה במאן דהוא, משום פעולה משפטית לגבי אותו אדם. הדברים הנאמרים על פסק דין יפים, אף מקל וחומר, לדין וחשבון של ועדת חקירה, אשר אין נקבעת בו אחריות פלילית או אזרחית, והוא אינו מטיל כל סנקציה.
207. כאן המקום לפנות לשער החמישי, בו נדון בפרטי האזהרות שנשלחו אל 14 אישים בהסתמך על סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, על פי החלטת הוועדה מיום 27.2.02. בסוף ההתייחסות לפרטי האזהרה של כל אחד מן האישים, נציין את המלצתנו, ככל שתהיה המלצה לגביו.
[1] מ/1310. [2] עמ’ 6978. [3]מ/3101. [4]על ההוראות המחייבות במשטרה לעניין ירי של אש חיה, ראו בהרחבה בפרק על ירי הצלפים, בפיסקאות 71-72 לשער זה. [5]מ/1808. [6] עמ’ 7192. [7] עמ’ 7193. [8] מ/808. ראו גם הודעת איתן שמעי, בעבר מהנדס המעבדה לנשק בתע"ש, מ/803 עמ’ 2. [9] מ/806 עמ’ 2. [10] מ/812 - פסק דינו של הנשיא ו' זיילר בת"א 1642/96, 1643/96. [11] ראו פיסקה 127 לשער הראשון לעיל. [12] ראו מ/4040, ישיבת סגל הפיקוד הבכיר מיום 15.5.00, שם ציין המפכ"ל, כי "... באירועי אום אל פחם נעשה שימוש מוגזם באמצעים". [13] מ/1491, מ/1492, מ/1493. [14] מ/1465. [15] מ/1466. [16]מ/1462. [17]מ/1430. [18] מ/809. [19] ראו מ/1429. [20] מ/1460. [21] בדיקה שתועדה במ/4224 ב'. [22] בפיסקה 4(א) לנוהל הזמני. [23] מ/1195. [24] מ/1427. [25] חלק ממ/1428. [26] מ/4281. [27] סעיף 9(ה)(1) לנוהל. [28] מ/1199. [29] פרק ד' פיסקה 4(ד)(2)(א). [30] מ/1207. [31] מ/1199. [32] מ/3861. [33]שם, בפיסקה 9 בעמ’ 12. המונח "טמפונים" הוא עגה של כוחות הביטחון, ומתייחס לגלילוני הגומי. [34] מ/759, שורות 115-116. [35] מ/776, שורות 739-740. [36] מ/1465. [37] מ/4224. [38] מ/4224 ד'. [39] עמ’ 14248-14249. [40] ראו בפרק הדן במוכנות המשטרה, בפיסקה 232 של השער הראשון. [41] מ/1487. [42] לשאלה, אם ראוי שיימשך אם לאו, ראו להלן בפיסקה 63 של פרק זה. [43] סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952. [44] ראו בנושא זה את ע"א 5964/01, ע"א 6051/01 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, אשר נדון בהרכב מורחב של בית המשפט העליון. [45] מ/1600. [46] עמ’ 14260. [47] ראו להלן, בפיסקאות 150-151 לשער החמישי. [48] מ/4277. [49] מ/4278. [50] במפה 3 המצורפת לדין וחשבון כחלק מנספח ג'. [51] מ/1093. [52] עמ’ 6230-6231. [53] בהודעתו מ/743 עמ’ 74. הוא מאשר את הדברים גם בעדותו, עמ’ 6244 לפרוטוקול. [54] מ/1093. [55] למקרים חריגים בהם נעשה שימוש בירי צלפים, ראו להלן בפיסקה 79 של פרק זה. [56] עמ’ 6211. [57] ע"פ 486/88 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מד(2) 353. [58] ראו שם. [59] ראו מ/3100. [60] ראו מ/3101. [61] סעיפים 34 יא ו-34 טז לחוק העונשין, תשל"ז-1977. [62] ראו מ/1203. [63] ע"א 751/68 חמאמה רעד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 197. [64] למקרים יוצאי דופן של ירי צלפים בעבר עוד נתייחס. [65] מ/1093. [66] מ/743, עמ’ 74. [67] עמ’ 6244. [68] מ/4287. [69] עמ’ 43 להודעה. [70] מ/1107, עמ’ 3. [71] מ/2437 עמ’ 5. [72] מ/3100. [73] מ/1199. [74] מ/1093. [75] עמ’ 6226. [76] עמ’ 14054. [77] עמ’ 13690. [78] עדות פ' ג' עמ’ 9911; עדות ר' עמ’ 13444; עדות נ' עמ’ 13328; הודעת ו' ר' מ/1108 עמ’ 1. [79] עמ’ 6227. [80] מ/108. [81] מ/1111. [82] מ/3101. [83] לעניין מסקנות הבדיקות המעבדתיות, ראו המסמכים מ/860 - מ/862א. [84] מ/1093. [85] עמ’ 5506. [86] עמ’ 5510, 5511 ו-13,292. [87] עמ’ 5514 ועמ’ 13,257. [88] עמ’ 6258. [89] מ/1569 מתאריך 3.10.00-2. [90] עמ’ 10,018. [91] עמ’ 10,001. [92] עדות ולדמן, עמ’ 5510, 5513. [93] עמ’ 9854. [94] מ/1569, דו"ח הימ"מ על פעילותו באותו יום. [95] ראו מ/1026, יומן המבצעים של תחנת נצרת. [96] עדות סגן ניצב מרמלשטיין, עמ’ 3499. [97] מ/645, הודעת ג', שורות 154-156. [98] הודעת נ' ל', מ/640, עמ’ 4 שורה 73. [99] עמ’ 10973. [100] ראו גם עדות נ' ל', עמ’ 3153. [101] עמ’ 10,935. [102] הודעת נ' ל', עמ’ 3, שורות 54-59. [103] הודעת נ' ל', עמ’ 4, שורה 69. [104] הודעת ג', מ/645, שורות 110-112. [105] הודעת ג', מ/645, שורות 140 ואילך. [106] עמ’ 10867. [107] עמ’ 10866. [108] עמ’ 10871. [109] עמ’ 11165-11166 ו-3499. [110] עמ’ 3148. [111] ראו הודעתו, מ/690, עמ’ 14. [112] עמ’ 3149. [113] עדות ג', עמ’ 3280. [114] עמ’ 3282. [115] הודעת ג', מ/645, שורות 152-154. [116] ראו עדות ג', עמ’ 3276. [117]ראו עדות מרמלשטיין, עמ’ 3498. [118] הודעת ג', מ/645, שורה 191. [119] לעיל, בפיסקה 79 בפרק זה. [120] עמ’ 14 להודעתו מ/766. [121]עמ’ 6823. [122]מ/743, עמ’ 41. [123]שם, עמ’ 73. [124]עמ’ 6216. [125]עמ’ 14059. [126]הודעתו מ/815, עמ’ 290-291 ו-308. [127]עמ’ 7653. [128] מ/1664, עמ’ 14. [129] מ/1699, עמ’ 56. [130] עמ’ 114, סעיף 358.4 לסיכומים. [131] מ/2926. [132] מ/747א. [133] מ/747. [134] מ/1204. [135] עמ’ 14284. [136] עמ’ 4 שורה 90 בהודעתו מ/745. [137] עמ’ 6404. [138] עמ’ 13 בהודעתו. [139] עמ’ 6522. [140] עמ’ 6533. [141] מ/1691. [142] מ/2584. [143] מ/1595. [144] מ/2585. [145] מ/2586. [146] מ/2931. [147] עמ’ 7702-7707. [148] עמ’ 7704-7705. [149] עמ’ 7705. [150] עמ’ 7705. [151] עמ’ 6662. [152] מ/1669. [153] סעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955. [154] מ/4289. [155] נוהל 90.221.065, בתוקף מפברואר 1993, מ/1203. [156] עמ’ 7709. [157] עמ’ 14480. [158] עמ’ 7709 לפרוטוקול. [159] מ/743, עמ’ 29. [160] שם, בעמ’ 30. [161] שם, בעמ’ 75. [162] ראו לעיל בפיסקה 136 לשער הראשון. [163] סעיף 8(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968. [164] ראו בפיסקאות 126 ואילך לשער הראשון. [165] בג"צ 372/84 קלופפר נווה ואח' נ' שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד לח(3) 232, 238. [166] השוו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יושב ראש ועדת הבחירות לכנסת השתים עשרה, פ"ד מב(4) 177, 196. [167] עמ’ 4-8573. [168] ראו הודעת מזכיר ועדת המעקב עבּד ענבּתאווי מ/1806, עמ’ 2. [169] מ/1831. [170] ראו תמליל ראיון עם אבי טילר לתוכנית "מקומון שבועי", ששודרה בערוץ הכבלים בטלוויזיה ביום 5.4.00 - מ/2049, עמ’ 32. [171] מ/1843. גילוי הדעת פורסם ברבים, והודפס גם בעיתונות ("איאם אל-ערבּ", 1.10.00, מ/2044). [172] ראו פיסקה 170 לשער הראשון לעיל. [173] ראו בשער השני לדין וחשבון. [174] מ/371. [175] מ/1846. [176] מ/2200. [177] ראו מ/1646, עמ’ 5. [178] ראו מ/1664, עמ’ 4. [179] ראו מ/1668, עמ’ 4. [180] ראו הודעתו של בּשארה מ/1398, עמ’ 7-8. [181] מ/3752 ומ/2059. [182] "פסל אל-מקאל", 12.5.00, מ/3690; "הארץ" 8.5.00, מ/3334; "כול אל-ערבּ", 12.5.00, מ/3335. [183] "איאם אל-ערב"ּ, 30.9.00 (מ/3782). ראו גם מ/2039. [184] עמ’ 15206. [185] הודעת עזמי בּשארה, מ/1398, עמ’ 42. [186] מ/1420, עמ’ 58. [187] עמ’ 9379. [188] מ/1398, עמ’ 35-36. [189] מ/1946 עמ’ 156. [190] עמ’ 8687. [191] מ/3481. [192] מ/4153. [193] עמ’ 15280. ניתן להפנות, לעניין זה, למ/1967, מ/2017, מ/3469, מ/3468. ראו גם להלן, בפיסקה 159 לפרק זה. [194] עמ’ 8534. [195] פרוטוקול, עמ’ 8533. [196] הודעת בּשארה, מ/1398, עמ’ 57-58. [197] ראו בפיסקה 131 לשער הראשון לעיל. [198] מ/4139. [199] עמ’ 8435. [200] מ/4113. [201] עמ’ 8539. [202] מ/3457. [203] מ/4111. הכרוז פורסם ביום 7.3.00 בעיתון "אל-סינארה", מ/3474. [204] ראו לעיל, פיסקאות 126-127 לשער הראשון לעיל. [205] מ/3482, "אל-חיאת אל-ג'דידה", 29.4.00. [206] מ/3461, 31.5.00. [207] מ/3462. [208] מ/3466, דברי כנסת, 19.6.00. [209] מ/3428. [210] "פסל אל-מקאל", 23.6.00, מ/3779. [211] מ/3691, מיום 30.6.00. מעניין לציין, כי דברים דומים צוטטו מתוך כרוז שהוציא החמאס בשטחים בעקבות יציאת צה"ל מלבנון. בכותרת הכרוז נאמר "היום לבנון - מחר פלסטין". בהמשך נאמר, כי "הניצחון מוכיח כי אין דרך אחרת לניצחון אלא הג'יהאד, ההקרבה ומאבק הדמים. זהו הלקח שצריך ללמוד עמנו הפלסטיני, ועליו ללכת בדרך הזאת" ("מעריב", 25.5.00). [212] הודעת עווד אל-פתאח, מ/1420, עמ’ 90. [213] מ/4115. [214] פרוטוקול, עמ’ 15282. [215] פרוטוקול, עמ’ 15282, 15296. [216] פרוטוקול, עמ’ 15298. [217] מ/1842. [218] תוכנו המלא של הכרוז התפרסם ביום המחרת, הוא יום 3.10.00, בעיתון "איאם אל-ערבּ" (מ/2017). [219] מ/2050, מ/2052, מ/3463. [220] ראו עמ’ 28 להודעתו של בּשארה, מ/1398. [221] מ/3709. [222] מ/4127, מיום 15.10.00. [223] מ/1420, עמ’ 17. [224] מ/1398, עמ’ 11. [225] מ/4130. [226] עמ’ 8575. [227] מ/3514. [228] פרוטוקול, עמ’ 8679. [229] לבד מכרוז מקומי אחד, שהופץ ביום 30.9.00 באום אל-פחם, בו עסקנו לעיל בפיסקה 158 לפרק זה. [230] מ/3380, "כול אל-ערבּ", 25.6.99. [231] דברי כנסת, ל', 29.5.00, עמ’ 8051 - מ/3398. [232] מ/3586, "אל-סינארה", 8.6.00. [233] מ/3502, "אל-חיאת אל-ג'דידה", 7.9.00. [234] מ/3407. [235] מ/3413. [236] מ/3414. [237] מ/3415. [238] מ/3495. [239] מ/3344. [240] מ/3408. [241] מ/3416, מ/3417. [242] מ/3419, 29.9.00, "אל-סינארה". ראו גם מ/3687, "כול אל-ערבּ", 29.9.00. [243] ראו מ/2030. [244] "אל-מית'אק", 10.11.00, מ/3681. [245] ראו לעיל, בפיסקה 33 ואילך לשער הראשון. [246] מ/2045, תכנית "יום אחד" של תבל, 30.3.00. [247] מ/3355, "איאם אל-ערבּ", 31.3.00. [248] מ/3507, 21.7.00, "איאם אל-ערבּ". [249] "אל-מית'אק", 21.7.00, מ/3775. [250] מ/3405. [251] מ/3409, קלטת משטרתית המתעדת את האירוע. [252] המלה "בפנים" מתייחסת אל שטחי מדינת ישראל. "ערביי הפנים" או "הציבור הפלסטיני הנמצא בפנים" הם ערביי ישראל. [253] מ/3508, "אל-מית'אק", 4.8.00. [254] עיתון "הארץ", 13.8.00, מ/3406. [255] מ/3402, מ/3403. [256] "מעריב", 12.7.00, מ/3401. [257] "איאם אל-ערבּ" 24.7.00, מ/3506. [258] "איאם אל-ערבּ" 24.7.00, מ/3506. [259] "איאם אל-ערבּ" 5.10.00, מ/2001. [260] "איאם אל-ערב"ּ 1.10.00 (מ/2024). [261] מ/2050, 2052. [262] תבל, מ/2050, מ/2052. מ/3389, 3.10.00, עיתון "הארץ". [263] מ/3389. [264] ראו קלטת ערוכה של האירועים, מ/1421 וכן מ/1027 יומן המרד"מ. [265] ראו גם עדותו של בהג'ת חמאייסי, פרוטוקול עמ’ 3849. [266] מ/2030.דיווח זה תואם את העולה ממידע מודיעיני של המשטרה, על פיו קרא דהאמשה, בנאומו, לצעירים להתאחד כדי למנוע כניסה של משטרה לכּפר כּנא, וכי אם יכנס שוטר, עליהם לשבור לו את הידיים והרגליים (ראו מ/2520). [267] ראו הודעתו של ח"כ עבד אל-מאלכּ דהאמשה, מ/1407, עמ’ 13. מספרם של הצעירים שירדו הוערך בכ-150. ראו עדות בהג'ת ח'מאייסי, עמ’ 3851 לפרוטוקול. יצוין, כי ח'מאייסי טען שירידת הצעירים לצומת היתה תוצאה של הגעת שני ג'יפים של מג"ב לאזור האנדרטה, וכי הצעירים ירדו לצומת בעקבות הג'יפים, אשר נסעו, לטענתו, לכיוון צומת גולני (פרוטוקול, עמ’ 3852). על פי דיווחי יומני המבצעים, נמסר דיווח על זריקות אבנים בצומת בית רימון, בשעה 11:34, ועל התארגנות של אנשים רבים מן הכפר לצורך חסימת צומת בית רימון, בשעה 11:50. [268] עדות בהג'ת ח'מאייסי, פרוטוקול עמ’ 3852. ראו גם מ/525, עמ’ 2, שורה 34. [269] מ/2047, מ/2049, תבל, 16.4.00. [270] מ/3505, "סוות אל-חק ואל-חורייה", 28.4.00. [271] מ/3553, 2.10.98. [272] "כול אל ערב"ּ, 9.10.98, מ/3531. [273] מ/3543, "סוות אל-חק ואל-חורייה", 8.10.99. [274] מ/3744, עיתון "אל-איאם", 15.3.00. [275] מ/3549, "אל-סינארה". [276] פרוטוקול, עמ’ 9518. [277] ראו הודעת שיח' ראיד סלאח, עמ’ 39-41, מ/2066. ראו גם את עדותו, עמ’ 15096-15098. [278] מ/3748. ראו גם "איאם אל-ערב"ּ מ/3656 מיום 15.9.00. [279] מ/2061, מ/2062. [280] מ/2063, מ/2064. [281] מ/2064, מ/2063. [282] מוסף "אל-אקסא בסכנה", "סוות אל-חק ואל-חורייה" מיום 15.9.00 (מ/3562). [283] מ/3546. [284] מ/3548, 11.8.00. [285] מ/3699, "סוות אל-חק ואל-חורייה", 7.4.00. [286] "סוות אל-חק ואל-חורייה", מ/3701, 23.6.00. [287] מ/3701, "סוות אל-חק ואל-חורייה", 23.6.00. [288] מ/3505, 28.4.00, "סוות אל-חק ואל-חורייה". [289] "סוות אל-חק ואל-חורייה", 18.8.00, מ/3536. [290] מ/3537, "פלסטין אל-מוסלמה". [291] מ/4135. [292] פרוטוקול, עמ’ 15138. [293] מ/4119. [294] מ/2050, מ/2052, תבל, 3.10.00. [295] מ/4120. [296]מ/3720. [297] מ/3718, "סוות אל-חק ואל-חורייה", 6.10.00. [298] בג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509. [299] ע"פ 697/98 סוסצקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 289. [300] מ/1398, עמ’ 42. [301] מ/1420, עמ’ 95. [302] הודעת עווד אל-פתאח, מ/1420, עמ’ 58. [303] תמליל הודעת כמאל ח'טיב, מ/1807, עמ’ 10. [304] תק-על 2002 (3) 50. [305] ראו דין וחשבון, ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות (התשמ"ג) 70. [306] בפיסקאות 158 ואילך בשער השלישי. [307] ראו פיסקה 66 בשער הראשון. [308] השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 105/92 ראם מהנדסים וקבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, 201. [309] דברי השופט ברק בבג"צ 620/85 ח"כ מוחמד מיעארי נ' יו"ר הכנסת, ח"כ שלמה הלל, פ"ד מא(4) 169; לגבי מהותה של פעולה משפטית, ראו גם א' ברק, חוק השליחות (ירושלים, 1996), 387. [310] ז' סגל, "ועדת חקירה מכוח חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 - מעמדה הקונסטיטוציוני ומתחם הלגיטימיות לפעולתה" מחקרי משפט ג (תשמ"ד-1984). [311] ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, דיניים עליון מב 857, מפי השופט ד' לוין. [312] גד צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, השופט עמירם שרון, פ"ד נב(3) 721. [313] פסק דינה של השופטת דורנר, בעמ’ 746.
|