דיויד בואי בישראל - 1996בוקר טוב לך, טמבלכחייל צעיר ונמרץ, חיכה אורי ברייטמן 24 שעות בלובי של הילטון כדי להקליט את דיוויד בואי אומר "בוקר טוב ישראל". הסיפור שלא סופר על הפעם הראשונה עם אמן המילניוםמאת: אורי ברייטמן (10 נובמבר, 2002)3 ביולי 1996. כמה שנים טובות לפני האינתיפאדה. לישראל עדיין הגיעו זמרים שאת שמם מכירים גם אנשים שלא שייכים לברנז'ה. דיוויד בואי נחת בנמל התעופה הקטן של שדה-דב, יומיים אחרי יוון ויומיים לפני בלגיה. זה היה יום לפני הופעתו ההיסטורית בפארק הירקון של תל-אביב. הוא בחר להתאכסן בהוסטל צנוע ושמו הילטון.באותם ימים שירתתי כחייל בגל"צ. כתב תרבות משוטט עם מיקרופון ומקליט אנשים כדי לשדר את קולם לציבור משלם המיסים. מכיוון שבואי לא ערך מסיבת עיתונאים מסודרת, רבצו העיתונאים בלובי של מלון הילטון מרגע הגעתו ועד הרגע שבו עזב חזרה לשדה התעופה. הכל בתקווה לתפוס תמונה, או מילה, או שניהם. בנמל התעופה התל-אביבי הישן 'שדה-דב' הוא דיבר אמנם עם כמה עיתונאים ואף הפגין חוש הומור בריא, אבל התשקורת העוינת אף פעם לא יודעת שובע. ההוראות מהתחנה היו ברורות, למרות שמעולם לא עלו על הכתב: תביא לנו את בואי אומר "בוקר טוב ישראל", אם אפשר, למהדורת שבע בבוקר. הטקסט המועדף הוא משהו בסגנון "שלום, כאן דייויד בואי, הגעתי לישראל והופעתי בפארק הירקון בתל-אביב [כאן מופיעה הלצה כלשהי, אם אפשר]. בוקר טוב ישראל". הכנתי דף נייר פשוט ובו טקסט קצר בשביל שדיוויד יוכל להקריא אותו הישר למיקרופון, בלי להתבלבל. במיוחד צריך להקפיד לכתוב Boker Tov Israel. כך התמזגתי עם הספה של הלובי במשך שעות ארוכות, למעשה - מערב יום שני ועד ערב יום שלישי. אמנם לא ברציפות (בשעה שתיים בלילה פרשו רוב העיתונאים והצלמים לשינה, וחזרו שוב בבוקר), אבל זה היה די משפיל. ההמתנה המייאשת בהילטון אינה לכבודו של בואי ולא לכבודם של בני-אדם שבסך הכל רוצים להעביר לציבור הנאור כמה מסרים פטריוטיים מצידו של זמר בריטי נאה. זמן קצר לפני שהכרזתי רשמית על בזבוז מוחלט של 24 שעות, ורק כשעה לפני ההופעה, נפתחה המעלית. בואי יצא החוצה, כולו חיוכים, מלווה בצוות של עוזרים עצבניים ואיש אבטחה נוירוטי במיוחד. ניסיתי לפנות קודם כל למאבטח ולבקש ממנו רשות לבזבז את זמנו של הכוכב על הקלטה צבאית כלשהי. האיש סירב, ובצדק. מה הוא מרוויח מזה בכלל? אבל בואי הפנה את פניו, התרשם לטובה מהמדים הירוקים המקומטים והחליט ללכת על זה. דיויד האזין בנימוס לבקשתי ("מיסטר בואי, קן יו פליז סיי גוד מורנינג יזראעל פור דה ארמי רדיו?"), לקח את הנייר שהכנתי, עיין בו במהירות והקריא את הברכה אל המיקרופון בקסם אישי בל-יתואר. אחר כך גם אמר כמה מילים על ההופעה, ופנה הלאה אל השקיעה. הסמקתי קלות ונותרתי ממוסמר למקומי גם כאשר בואי התרחק מן המקום אל עבר הלימוזינה שלו, שנסעה על פארק הירקון. זה גם היה הרגע שבו שמתי לב ששכחתי לשחרר את כפתור ה-Pause במכשיר ההקלטה הקטן והשחור שלי. דבריו של בואי לא הוקלטו מעולם, לצערי הרב. דווקא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אבל לחבר'ה קדישא יש קריטריונים ברורים והם לא מוכנים לחרוג מהם בשום פנים ואופן: צריך להיות מת בשביל זה. לא נורא, דיוויד יגיע שוב כשיהיה שלום.
כתבה מאת אורי ברייטמן
|