"מלכוד 22 זה בוטנים לעומת השירות בשטחים"
עדותו של סמ"ר (מיל') אורי ברייטמן
מתוך פרויקט עדויות חיילים שפורסם בארה"ב
פורסם לראשונה: 08/09/2004
את החיים שלי אני מחלק לשניים: לפני הרגע שבו נכנסתי לשכם, ואחרי אותו רגע. שכם איננה יישוב רגיל בגוש דן. זו עיר פלשתינאית כבושה. מי שהיה שם יודע. מי שלא היה שם לא יודע. זה כל כך פשוט וכואב.
עשיתי טירונות לא-קרבית בקיץ 1995. בסיומה הייתי אמור להישלח ליחידת גלי צה"ל. ג'ובניק, זה מה שייעדו אותי הרבה קודם, עוד בקורס הקדם-צבאי. לא כך חשבו בבסיס הטירונים שלנו. בתום הטירונות התבשרתי שאני לא נוסע עכשיו ליחידה כמתוכנן, אלא "זוכה" באבטחת בנייתו של כביש עוקף שכם. קצינת הארגון שלי נדהמה, והבטיחה לטפל בעניין במהירות האפשרית. בינתיים השתלטה קצינה קרבית גמלונית על חירותי, ושלחה אותי ללב המאפלייה.
מהו כביש עוקף שכם, ומדוע צריך לאבטח אותו? התשובה: מדובר בכביש ליהודים בלבד. הוא נועד לאפשר למתנחלים, שבעורקיהם זורם דם כחול-לבן, לנסוע במהירות ובבטיחות. ובגלל שהכביש המיותר והיקר הזה נועד להנציח את ההתנחלויות ולדכא את הפלשתינאים הנתונים במצור ללא הגבלת זמן, אני אמור לסכן את חיי כדי להגן על בנייתו.
כמובן שאף אחד לא טרח לספר לנו, החיילים הפשוטים והירוקים, את כל זה. אף אחד גם לא טרח לספר לנו את טיבן של ההוראות לפתיחה באש. למדנו רק שני משפטים:
"וואקף!" (עצור!)
"וואקף וואלה בטוחה" (עצור או שאני יורה!).
קשה לי להאמין שאוצר המילים הזעיר הזה היה יכול לעזור לי בעת מצוקה אמיתית. האם מישהו בצה"ל מאמין שבחור ישראלי בן 18, שאיננו יודע מילה אחת בערבית, ושעבר טירונות מגוחכת של שבועיים בלבד, כשיר מבחינה מבצעית לירות על פלשתינאים במקרה של סכנת חיים כלשהי?
נכנסנו לשכם באמצע הלילה, בתוך משאית ובליווי שני ג'יפים. העיר שכם נראתה כמו הסיוט הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת: עיר במצור. עיר ללא תושבים ברחובות. דממה מוחלטת. כל הפלשתינאים נצורים בבתיהם, בהוראות צבא ההתקפה לישראל. כל הכבישים והמדרכות מלאים באבנים גדולות, זכר לאירועי היום. הג'יפים מכוונים אלומות-אור אל החלונות, מנסים איכשהו לחזות מראש מאיפה תגיע האבן הבאה. למזלנו, אף אבן לא הושלכה עלינו. הדלתות האחוריות של הג'יפ פתוחות לרווחה, והחיילים היו מוכנים לירי בכל עת. אך עברנו את הכניסה לעיר הנצורה בשלום.
צבא הכיבוש החליט להציב אותנו בתוך אוהל על יד שכם, באמצע שומקום, כדי לשמור יומם וליל על בולדוזרים המכשירים את הקרקע לבניית כביש המתנחלים. באותו רגע הפסקנו להיות חיילים, והפכנו לעובדים צעירים בחברת השמירה הפרטית של קבלני השטחים. מובן שלא היה כל צורך בנו: בכל השבועות ששהינו שם, לא קרה דבר ולא נזרקה אף לא אבן אחת. ראינו יותר שועלים מאשר פלשתינאים. אבל אנחנו היינו מבועתים לחלוטין.
לא ידענו שום דבר על כלום. אף אחד לא הסביר לנו מדוע צבא צריך לאבטח בולדוזרים שעוסקים לכאורה בעבודה הנדסית-אזרחית. אך תוך כמה ימים הבנתי את תפקידנו האמיתי: לשמור על חיינו העלובים בכל מחיר. אנחנו, החיילים, יצרנו יש-מאין את המחדל הבטחוני. עצם נוכחותנו בשטח הפכה לסכנה חמורה ומיידית. במו-ידינו בראנו את הפוטנציאל לחיכוך עם האוכלוסיה במקום. כנראה שהמצור הארוך על שכם (שעליו לא טרחנו לשאול, והקצינים שמעלינו לא טרחו לעדכן) מנע מתושביה האומללים להגיע אלינו ולהביע את דעתם המוצקה על מעשינו ושולחינו.
במהלך ההפסקות באבטחת כביש המתנחלים קראתי באדיקות את הספר "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. מדובר ביצירה ספרותית מרתקת העוסקת בשלל האבסורדים שמייצר המנגנון הצבאי, אבל היא רק "בוטנים" בהשוואה למה שעברתי שם בשטחים. באחת מן המשמרות שלי, באמצע הלילה, כשאני עם היד על ההדק ורובה האם-שש-עשרה שלי מוכן לפתוח ניצרה, ניגש אליי אחד החיילים והחל לתקוע בי סכין קומנדו. הייתי המום, ולא זזתי. למזלי הרב, האפוד הצבאי שלבשתי מנע את חדירת הסכין לגוף. החייל ידע זאת, ולכן השתעשע בסדרת דקירות ידידותית. חייכתי אליו, והוא חזר לישון.
כך עברתי שיעור מזורז נוסף בשירות צבאי בשטחים: חיילי צה"ל הם הסכנה האמיתית עבורי, לא הפלשתינאים. כי לא הפלשתינאים בונים את כביש עוקף שכם, אלא הצבא והממשלה שלי. כי לא הפלשתינאים שלחו אותי לשמור על כביש עוקף שכם, אלא קציני צה"ל. ולא הפלשתינאים דקרו אותי באישון-ליל, אלא טוראים מפוחדים ומשועממים כמוני.
השבועות עברו באיטיות רבה. מדי פעם ביקרו אותנו חיילים מיחידת דוכיפת המשרתת גם בשכם ובסביבתה. כל מה שאני זוכר מן הביקורים שלהם היא העובדה שהקצין האחראי על הצוות נכנס אלינו לאוהל עם הנצרה פתוחה, בניגוד מוחלט לכל מה שלימדו אותנו בטירונות. חששתי מאוד מפליטת כדור באמצע האוהל. בסופו של דבר הגוף התמרד: המזון הצבאי הרקוב שאכלתי בלב שומקום הוביל לקלקול קיבה. קיבלתי כמה גימלים מן הרופא, ובמקביל הצליחה קצינת הארגון מהיחידה שלי להוציא אותי סופית מן המקום המזעזע הזה.
פחות משנה לאחר מכן, מצאתי את עצמי מוקפץ ערב אחד לשמירת התנחלויות. העלו אותי על אוטובוס ממוגן שנסע בחושך אל התנחלות מגודרת ושמה חרמש. שם ביליתי שבועיים חסרי-מעש ביחד עם מוזיקאים מצטיינים בעמדת שמירה בכניסה לההתנחלות, ועבדתי שוב כמאבטח בחברת האבטחה הגדולה בישראל, הלא היא מערכת הבטחון הציבורית. רוב היום צפינו בטלוויזיה, אכלנו ושוחחנו. המתנחלים לא החליפו איתנו מילה אחת. אף אבן לא נזרקה עלינו.
אבל הבלגן, כצפוי, הגיע דווקא מכוחותינו: כמה מן החיילים השומרים על התנחלויות אחרות באיזור הציפו את רשת הקשר בפטפוטים ובבדיחות בלתי פוסקים (בעיקר חיקויים של הסדרה המצוירת פינוקיו מהטלוויזיה הלימודית), וכך למעשה חסמו את מכשירי הקשר הצה"ליים לכל חייל וקצין שהיו עשויים להזדקק להם בשעת חירום. כך התחזקתי בדעתי שאנחנו, ולא הפלשתינאים, מהווים את הסכנה החמורה ביותר לקיומנו-אנו.
כשנתיים אחר כך נסעתי לעזה, כאזרח מן השורה, להקרנת סרט ישראלי על החיים בשטחים ובלבנון. ראיתי עוני נורא, צפיפות בלתי נסבלת, עולם שלישי במרחק עשר דקות מהקיבוץ הקרוב. התחככתי בבכירי הרשות הפלשתינאית, שהיו אדיבים ואופטימיים. היו אלה שלהי ימי אוסלו, ועל חוף עזה נבנה מלון לתיירים. אף אבן לא נזרקה, שום דבר רע לא קרה. כמה חודשים אחר כך עלה שרון להר הבית, ואלימות מטורפת שטפה את כל הארץ. בזכות שרון, לא עשיתי מילואים במשך כמה שנים. מדוע? כיוון שצה"ל נזקק לכמות כה גדולה של אנשי מילואים למלחמתו בפלשתינאים, עד שהוחלט להתמקד אך ורק בקרביים, ולא בג'ובניקים כמוני.
אם ג'וזף הלר היה חי היום, הוא היה כותב את "מלכוד השטחים". אני הייתי מוכן לספר לו על צבא שיוצר במו-ידיו את האיום על חייליו. הייתי מגולל בפניו את עוולות הדרג המדיני, ששולח נערים חסרי-בינה למציאות מורכבת ומקאברית בשטחים הכבושים, רק כדי לשלוט על עם אחר ולדכא אותו בכוח הזרוע. הייתי משתף את ג'וזף ידידי בתהליך ארוך של התפכחות, שבסיומו הבנתי שצה"ל מבצע פשעי מלחמה בהוראת כל ממשלות ישראל בשנים האחרונות. אבל כל זה לא אפשרי, ואפילו ההורים שלי לא מבינים על מה המהומה. ומה הפלא? הם לא ביקרו בשכם באישון-ליל, ולא ראו את עיר הרפאים המפחידה ביותר במזרח התיכון.
|