ואלס עם באשיר
מנהל אמנותי: דוד פולונסקי | מנהל אנימציה: יוני גודמן | עריכה: נילי פלר | מנהל אפקטים חזותיים: רועי ניצן | פסקול: מקס ריכטר | מעצב סאונד: אביב אלדמע | הפקה: יעל נחליאלי, סרג' לאלו, גרהרד מקסנר, רומן פול | אנימטורים: טל גדון, גלי אדלבאום, נטע הולצר, אסנת ולד, ספי גייגו, אורית שמעון, זוהר שחר, לילך שריד, ברק דרורי, אדוה מרקוביץ', מיכה קרדו | אמנים/ציירים: מיכאל פאוסט, אסף חנוכה, תומר חנוכה, יערה בוכמן
משתתפים: ארי פולמן, בועז ריין, אורי סיון, כרמי כנען, רוני דייג, שמואל פרנקל, דרור חרזי, רון בן-ישי
"ואלס עם באשיר" הוא אחד הסרטים הגדולים בתולדות ישראל, וכל הפרסים שקיבל - מוצדקים. הוא היה צריך לקבל את האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2008, ואין סיבה אחרת מלבד פוליטיקה שבגללה הפסיד אותו. הסרט לא מתיימר להיות המקור הסמכותי על מלחמת לבנון בכלל ועל הטבח בסברה ושתילה. הוא מגדיר את עצמו בתור סרט אישי מיד בהתחלה, ובכך כוחו. הזווית היא ישראלית, לא אוניברסלית. המבט הוא של ארי פולמן, לא של ארגון זכויות אדם, לא של הלבנונים וגם אינו מייצג את הפלשתינאים בלבנון.
להבדיל אלף אלפי הבדלות מן הסרט "בופור", שנכשל בנסיונו לגולל את סיפור הנסיגה מלבנון כיוון שהשמיט מתוכו לחלוטין את הצד השני (חיזבאללה והלבנונים), "באשיר" מצטיין בשתי תכונות מרכזיות: א) מצוינות אמנותית-עיצובית, המתבטאת בעבודת-נמלים בכל מה שנוגע לציורים, איורים, אנימציה, תלת-מימד, אפקטים ופסקול; ב) כנות ונאמנות מוחלטת של היוצר כלפי האמת האישית שלו, הסיפור הפרטי שלו והצלילה שלו אל זכרונות המלחמה הארורה ההיא.
ואלס עם באשיר - מסע אישי אל זיכרון מודחק
ארי פולמן נוגע בצורה הוגנת ואמיצה מאוד בתהומות הזיכרון שלו מן המלחמה. הסיפור שהוא מגולל, על חיילים זוטרים שנשאבו אל מלחמה מפלצתית בעודם צעירים מדי כדי להתמודד עימה, משקף בצורה נאמנה את המציאות. פולמן גם מספיק הוגן בשביל להזכיר, אמנם בקצרה, את מנהלי המלחמה, הנושאים באחריות מלאה לתוצאותיה המזוויעות: שר הביטחון אריק שרון מחזיק סכין ביד, אוכל ארוחה דשנה בחווה שלו, ומשוחח בטלפון האדום עם ראש הממשלה מנחם בגין, קשיש חולה ומנותק מן העולם בדירתו הקטנה; תת-אלוף עמוס ירון, מפקד כוחות הצבא בגזרת ביירות - שהודח מתפקידו עקב דוח ועדת כהן בעקבות הטבח בסברה ובשתילה; וכמובן באשיר ג'ומייל, בתפקיד פוסטר מצ'ואיסטי על גבול המיתולוגיה.
הסרט לא מנקה מאחריות את אותם חיילים שזרעו מוות והרס בלבנון: סצינת מכונית המרצדס, שזוכה לחיסול מוחלט על כל יושביה, היא רק דוגמה אחת מבין רבות. באותה מידה, הוא גם לא שוכח להזכיר את המחיר הכבד ששילמו החיילים הצעירים שנשלחו למשימה שאת יעדיה כלל לא הבינו, לא בזמן-אמת ולעתים לא בדיעבד. פולמן מכניס לסרט את האזרחים הלבנונים הרבים שנהרגו באופן סיטוני כתוצאה מירי ישראלי חסר-אבחנה ובלתי-מידתי, את התבוסות שנחל הצבא הישראלי מול כוחות התנגדות מקומיים, את הילדים שהשתתפו בלחימה הנואשת נגד הכוח הכובש, וכמובן את החיילים הפצועים והפגועים (נפשית) שעדיין סובלים מן המלחמה, זמן רב לאחר שהסתיימה.
היכולת של "ואלס עם באשיר" להעביר את זוועות המלחמה בצורה אסתטית, מרתקת וייחודית, נובעת בעיקר מן השימוש החכם באנימציה מודרנית, שלא נראה מעולם בסרט ישראלי, וספק אם נראה בצורה כזו בסרט אנימציה כלשהו. צוות האנימטורים החרוץ של פולמן ופולונסקי (המעצב האמנותי של הסרט, ביחד עם יוני גודמן) הופך את מלחמת לבנון המאובקת, האפורה והמטושטשת לאובייקט קולנועי חד, ססגוני ונקי שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. כל דקה מכילה בתוכה ממתקי-עיניים נוצצים, המאפשרים עיבוד, ריכוך ועידון של הזוועה התיעודית הקרה אל תוך עולם האמנות והמשמעות.
אם אפשר להשוות לרגע את "ואלס עם באשיר" עם סרט אנטי-מלחמתי מפורסם בהרבה, "אפוקליפסה עכשיו", הרי שאחד האלמנטים המשותפים לשניהם, מלבד הצגת זוועות המלחמה, היא היכולת להפוך מראות-זוועה לחזיונות סוריאסליטיים, אסתטיים ובלתי-נשכחים. "ואלס עם באשיר" מייצר שורה ארוכה של דימויים חזותיים מעניינים בלי ליצור אפקט של גועל, רתיעה ובריחה מן המשתקף על המסך. הוא מראה כלבים מתים, סוסים מתים, ילדים מתים, חיילים מתים, משפחות קטולות, בניינים הרוסים, נעורים הרוסים -- אבל הציורים כל כך יפים עד שאי אפשר להפסיק לצפות בו, עד הרגעים המרים האחרונים שלו (קטעי וידאו קצרצרים מן הטבח עצמו).
ולמרות הרמה הגבוהה של האנימציה לאורך כל הדרך, הרי שכמו כל סרט פוליטי, גם "ואלס עם באשיר" לא יכול להתחמק מביקורת על ההשקפה שהוא מציג. לא חסרים מבקרים שטענו שהסרט מדגיש את הטבח של הפלנגות הנוצריות על חשבון הפשעים הישראליים; זוהי אינה ביקורת הוגנת, שכן הסרט ממוקד בטבח מתחילתו ועד סופו, ואינו בא לגולל את כל שנות המלחמה. מבקרים נוספים טענו כי הסרט מנסה לנקות את ישראל מכל אחריות לטבח ולמלחמה; גם טענה זו מופרכת, מכיוון שפולמן מזכיר את ידיעתם של הבכירים הישראלים (אריק שרון ועמוס ירון) על המתרחש במחנה הפליטים. ומעל לכל, הסרט אינו מציג את החיילים הישראלים בתור אנשים צדקניים, שחושבים שעשו את המעשה הנכון: כל החיילים בסרט (פולמן, בועז ריין, ובמיוחד כרמי כנען, רוני דייג ורון בן-ישי) מספרים על תחושות שליליות כמו אשמה, רדיפה, זוועה, מצוקה וחרטה. אף אחד לא גאה על תפקידו במלחמה, ואף אחד לא אומר על עצמו מילה אחת טובה.
אף סרט, אפילו לא יצירה עטורת-פרסים כמו "ואלס עם באשיר" לא יכולה לנקות אף מדינה מאחריות לפשעי מלחמה שביצעה. בדיוק כפי שהסרט "בופור" לא גרם לעולם לאהוב את ישראל על כך שהואילה בטובה לסגת מלבנון, כך גם "ואלס עם באשיר" לא יגרום ללבנונים לשמוח על כך שהטבח בסברה ושתילה הונצח בסרט מהפכני המשלב בין אנימציה לדוקומנטרי. מדינת ישראל של "ואלס עם באשיר" היא יצור עילג, קהה-חושים, די מטופש, מושחת בחלקו, בעל תוכניות גרנדיוזיות (ומרושעות) בלי יכולת אמיתית לממשן. מהבחינה הזו, סצינת הפורנו הגרמני מציגה את הצבא שלנו כפי שמגיע לו: שליח של מדינת עולם שלישי.
ניכר ש"ואלס עם באשיר" התבסס על תחקיר רציני (ראיונות עם כ-100 יוצאי המלחמה, שניהלה התחקירנית מיטל צביאלי), למרות שחלק ניכר מן הנרטיב שלו נשאב אך ורק מן הסיפור האישי של פולמן. ההתייחסות לרוב החיילים הישראלים כאל נערים מתבגרים, הנשלטים על ידי שילוב מצמית של פחד ובורות, הוא מדויק ברובו. כמו רוב חיילי הצבא הישראלי המשרתים, למשל, בשטחי הגדה המערבית ובאיזור רצועת עזה, רוב הדרג הזוטר של הצבא עסוק במילוי משימות שהוא לא מבין את משמעותן האמיתית (אחרת היה משתמט, מסרב, עורק או אפילו מורד). במובן הצר הזה, "ואלס עם באשיר" לא שונה מסרטים אמריקניים רבים שנעשו על מלחמת ויאטנם, למשל -- ולכן האיזכור של פולמן את "אפוקליפסה עכשיו" (בסצינה קצרה שבה גולשים ישראלים בחוף לבנוני מופצצים תוך כדי גלישה) הוא מובן מאליו.
למרות ש"ואלס עם באשיר" הוא סרט ישראלי במהותו, חשוב לציין כי התקציב שלו (2 מליון דולר, בקירוב) הגיע ברובו מגורמי הפקה אירופאיים (צרפת, גרמניה וכו'). מדינת ישראל לא ממש אהבה את "ואלס עם באשיר" ולכן לא יצאה מגידרה כדי לממן את הפרויקט, שאינו משרת את קו התעמולה הרשמי שלה (אנחנו קורבנות), כפי שהשתקף היטב ב"בופור". גופים כמו ערוץ 8 ודומיו תרמו מעט כסף, אך ללא מימון אירופאי, הסרט לא היה מגיע לשום מקום. ועדיין, מדהים ש"ואלס עם באשיר" הצליח לגרוף פרסי אנימציה תוך שהוא מתחרה בענקים הוליוודיים בעלי תקציבים הנעים בין 100-180 מליון דולר לסרט. גם המוסיקה הרגישה שכתב מקס ריכטר מצליחה ללטף את התת-מודע, להרגיע את הצופה ולאפשר לו לספוג את החוויה במלואה.
אם אפשר לתמצת את המסר האנטי-מלחמתי של "ואלס עם באשיר" בשורה אחת, הרי הוא זה: מלחמה היא זוועה שבה כולם מפסידים הכל, אפילו הצד המנצח - כי הזכרונות לא נמחקים באמת לעולם. את המסר הזה הוא מעביר בסצינות מופתיות כגון מירוץ הכלבים הזועמים ברחבי תל אביב, הרחצה הלילית בים מול פצצות התאורה, האישה הגדולה שעולה על הספינה, גוויות הסוסים המתים, הילד בפרדס עם הארפיג'י, נמל התעופה המופצץ של ביירות, הואלס מול הצלפים בביירות, והשוואה בין קורבנות הטבח ובין קורבנות השואה. אף אחד לא יוצא נקי מן הסיפור הזה, ורק כוחה של האמנות לחדור אל התודעה ולהעיר בה חלקים רדומים -- נותר חזק מן המצופה.
לסיכום, "ואלס עם באשיר" שואב את כוחו מן השילוב בין הסיפור האישי האמין של פולמן ועמיתיו, ובין אנימציה שלא ניתן להתווכח על איכותה ומקוריותה, אפילו לא ברמה עולמית. הסרט מייצג את הנקודה הפוליטית הרחוקה ביותר שיכול במאי ישראלי להגיע עם האמת אל הקהל המקומי שלו, תוך שהוא מתמודד באומץ רב עם הסטנדרטים והציפיות של קהילת הקולנוע הבינלאומית. הסרט מותח ביקורת הוגנת על אדריכלי המלחמה, אינו פוטר מאחריות את החיילים הזוטרים, לא מצדיק את המלחמה אפילו לרגע אחד -- וממחיש את זוועותיה באופן הופך-קרביים אך גם אסתטי וסוחט-דמעות. כדאי לצפות בסרט לפחות שלוש פעמים, כדי לעכל את המידע הרב, התוכן המילולי והדימויים החזותיים המדהימים שהוא מעביר לצופה המיוסר.
|
