בופורBufor / Beaufortישראל 2007בימוי: יוסף סידר
הפקה: דוד מנדיל, דודי זילבר | תסריט: רון לשם | צלם: עופר ינוב | עורך: זוהר סלע | עיצוב אמנותי: מיגל מרקין | עיצוב פסקול: אלכס קלוד | לחן פסקול: ישי אדר | חברת הפקה: יונייטד קינג | עיצוב תלבושות: מאיה מור | איפור: רונית דוגו ארביב
כאמור, הבעיה של "בופור" היא, שהוא באמת עשוי היטב, ולו רק בתור מוצר טכנולוגי. הפער העצום בין הכישורים הטכניים של יוצריו ובין המסרים התעמולתיים שהוא מעביר לצופה, עשוי להפיל כל מבקר קולנוע בפח. כי "בופור" אינו סרט מלחמה וגם אינו סרט א-פוליטי: זוהי יצירה סנגורית, מתגוננת, מתחסדת, מצטנעת, מטשטשת ומתעלמת מכל העובדות המעצבנות שהולכות נגד הנרטיב הקורבני שהיא מנסה להעביר: "מיטב בנינו נופלים כמו זבובים, באמצע שומקום, והם רק ילדים יפים עם עיניים כחולות ונטייה טבעית לאהבה ושלום". גיבור הסרט, אושרי כהן מתוק-המבט, הוא הכלי המרכזי שדרכו עובר המסר המחוכם הזה. "בופור" מנסה לשחות בתוך ביצה של קונצנזוס ישראלי רדום ועייף, שבו החיילים הם רק ילדים תמימים שממלאים פקודות והולכים אל אובדנם בגלל חינוך גרוע, בעוד הפוליטיקאים השקופים לא מקבלים החלטות, והעם הוא רק עדת בכיינים עלובה וחסרת כל נסיון צבאי, בדמות "ארבע אימהות". זו עבודה קלה מאוד לנתק את "בופור" מתוך מכלול האינטרסים המורכב, שאיפשר לכיבוש הישראלי בלבנון להתקיים כמעט עשרים שנה רצופות. הנה מה שלא יסופר לכם ב"בופור", סרטון הסיכום של הצבא שלנו על לבנון הדוויה:
לכל דור יש את התועמלן הסינמטוגרפי שלו: זה הטוען כי מכיוון שהגולנצ'יק הממוצע אינו רואה אף חייל חיזבאללה במהלך שירותו הצבאי בדרום לבנון, לכן אין כל סיבה להראות את החיזבאללה גם בסרטים; זה הסובר כי יהיה זה בלתי-חכם להכעיס את האליטה הצבאית בישראל, כיוון שדרוש שיתוף פעולה סימביוטי איתה כדי להיעזר במשאביה הבלתי-נגמרים ולהשלים את הסרט. התועמלן הצבאי התורן תמיד ישלב בכוח את שמותיהם של קורבנות ה"בופור" בטקס שדוף שהוא כמו "מסדר-אש" של תנועת נוער; הוא גם אינו מסוגל להציג אפילו לא דמות עמוקה, אמינה ומפורטת אחת בכל הסבך הפסאודו-אמנותי שנוצר בזכות שילוב מוצלח בין צילום, תאורה ופסקול; התועמלן הסמוי עדיין מאמין שאפשר ליצור סרט א-פוליטי במאה ה-21, שבה הקולנוע והטלוויזיה משפיעים באופן קריטי על תודעת הבוחר; זה שמתלהב מ"בופור" בגלל שזכה בפסטיבל ברלין (מישהו כבר שכח איפה נמצאת העיר הזאת? האם חבר שופטים גרמני לא יכול לטעות בגלל פוליטיקה של התנצלות, כפי ששופטי האוסקר טועים שוב ושוב בגלל פוליטיקה פנימית ושיקולים זרים?). מתהלכים בינינו לא מעט מבקרי קולנוע, הטוענים כי בופור הוא "סרט מושלם". לא פחות. מעניין מה חושב הלבנוני הממוצע על "בופור": האם גם הוא התרגש מן הדיוקן האנושי המכמיר-לב של חיילינו הנפלאים? האם לוחם חיזבאללה ירוץ לבתי הקולנוע כדי לראות את הפצ"מרים שלו על המסך הגדול, ויחווה דעתו כי מדובר במסמך משכנע? 'סרט מושלם' אמור לזכות באמונו של צופה בכל מקום בעולם, לא? האם הצופה האמריקני הממוצע, שאין לו מושג קלוש מי בכלל התחיל את הבלגן הלבנוני - יידע להבחין בין כובש ובין נכבש? האם אזרח ערבי-ישראלי, שיש לו קרובי משפחה בלבנון, ישמח לראות כיצד שליחתה של ארה"ב במזרח התיכון מציירת את עצמה (שוב ושוב) בתור הקוזאק הנגזל? ומה אמור שמאלני אמיתי -- כנראה לא גדעון לוי, שגויס לסרט בתפקיד השמאלני הטלוויזיוני כדי להשתיק כל ביקורת אפשרית -- לחשוב על המניפסט החד-צדדי הזה? למחוא כפיים למר סידר על הליכה זהירה בין טיפות הביקורת של מצביעי הליכוד והעבודה? הפולמוס שהתרחש סביב "בופור" בנוגע לשירותם הצבאי של כמה מכוכביו נראה כעת אינפנטילי כמעט כמו מנחם בגין, שהלך אחרי אריק שרון כעיוור גמור אל אחד האסונות הגדולים ביותר של שנות ה-80. למה, למען השם (ועוד כמה שמות), זקוק שחקן לעבור שירות צבאי כדי לגלם חייל? האם ג'וליה רוברטס נדרשה לעבוד בתור זונה לפני הסרטת "אישה יפה", סרט שמכחיש כל קשר למציאות האיומה של הזונות בארה"ב? האם פרנסיס פורד קופולה נדרש לשרת בויאטנם כדי ליצור את "אפוקליפסה עכשיו"? האם אורסון וולס נדרש להקים אימפריית-עיתונות כדי לגלם את ויליאם רנדולף הרסט ב"האזרח קיין"? האם אקירה קוראסווה דרש משחקניו לעבור קורס אמנויות לחימה של שלוש שנים לפני צילום "שבעת הסמוראים"? הרי בלאו-הכי מגלמים כל שחקני "בופור" את החיילים הפשטניים, הבורים, העלובים והנאיביים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כמה הכשרה צריך בשביל לגלם טמבל בן 18-21 שנשלח ללבנון בלי לדעת כלום על לבנון, ובלי לומר משהו משמעותי על התפקיד שלו במערכה? מפחיד לראות את התגובות הנלהבות של ה"מבקרים" הישראלים, שיש להם אינטרס ציוני סמוי ב"טיפוח התעשייה" (שינוע עדרי-צאן אל עבר אולמות חשוכים, כדי למכור כרטיסים וכך לממן פרסומות, בלי קשר לטיב הסרטים), כמו גם את ההסתייגויות הזהירות של אלו שחוששים מתגובותיהם של עמיתיהם לברנז'ה, למילואים, ללימודים, לקליקה, לשבט, להמון. כולם ממהרים לקשור כתרים לשגריר התורן (סידר), להתייחס אליו בתור בני-טיפוחיהם שהגשים את כל התקוות שתלו בו, להסתחבק עם אוהד קנולר על התפקיד המאכזב שהוא עושה כאן (אפילו המוות שלו אינו אמין), ולחשוש מפגיעה באושרי לוי, הילד מ"הכוכבים של שלומי" (עוד סרט מתחנף), שממשיך לגלם את הבחור הטוב גם כאשר הוא משרת צבא-כיבוש מטומטם לחלוטין. אופוזיציה? תעוזה? מבט פנורמי על המצב המזרח-תיכוני? שקט, יורים בשביל לקבל פרסים. "בופור" איננו הסרט המתאר את הסיפור האמיתי מאחורי דרום לבנון הפצועה. הוא מנסה להיראות ולהישמע ביקורתי, למרות שכל תפקידו הוא לחבק ולנשק את החיילים האדישים שלא שאלו שאלות, ורק ספרו אחורה עד ליום השיחרור. הוא מציג תמונה מעוותת, כמעט אוטיסטית, של מציאות צבאית, ומעמיד פנים כאילו מדובר בבחירה אמנותית נייטרלית (בופור = אי בודד). הכבשים האומללות ההולכות, לכאורה, אל הטבח חסר האבחנה של החיזבאללה, הן למעשה חבורה רעבה של זאבים מיתממים, מניפולטורים בלתי-נילאים שהצליחו לשכנע גם את עצמם בנרטיב ההפוך (הכובש = קורבן). סידר נפל לאותו בור גם ב"מדורת השבט", סרטו הקודם: יצירה עשויה-היטב ברמה הטכנית, אך מופרכת מבחינה תסריטאית ואמנותית בגלל חרדה מזעמו של הקונצנזוס. הרצון לזכות בחיבוק הממסד הישראלי הזעיר אינו מאפשר ל'בופור' לזכות בלגיטימציה בינלאומית אמיתית.
לסיכום, "בופור" הוא סרט מיומן אך שיקרי. הוא מציג נרטיב פוליטי שחוצה את גבול התעמולה של דובר צה"ל, ובו-זמנית מסתתר מאחורי מניירות קולנועיות אופנתיות כדי להציג תסריט חד-צדדי, שטוח ומתחסד. ערימת המסרים המגובבת של יוסף סידר ועמיתו רון לשם מתנפצת אל מול המציאות הפוליטית האמיתית בה אנחנו מוקפים, ושבה האליטה הצה"לית מתחפרת כדי להגן על עצמה מפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה, דעת הקהל הבינלאומית, החלטות האו"ם, המשפחות השכולות וכמובן כל שכנינו במזה"ת. "בופור" הוא סרט שמתאר עולם מנותק מכל הקשר אמיתי, שבמרכזו דמות בלתי-קיימת של כובש מסכן, קוזאק חמוד, קלגס מתוק, תוקפן כחול-עיניים, קורבן סוחט-דמעות עם רובה אמריקני, חייל נאמן למולדתו המתחסדת, עוד חי"רניק רפה-שכל שהולך אחרי העדר השכונתי שלו כדי להחליף צ'פחות עם החבר'ה. בוז מהדהד מגיע לסרט שכזה, בוז ומחאה שלא יימחקו. |
