אפוקליפסה עכשיו - הגרסה המורחבת
Apocalypse Now Reduxארה"ב 1979 (הגרסה המורחבת: 2001)בימוי והפקה: פרנסיס פורד קופולהשחקנים: מרטין שין, מרלון ברנדו, רוברט דובאל, דניס הופר, הריסון פורד, לארי (לורנס) פישבורן, פרדריק פורסט, אלברט הולאחד מסרטי המלחמה הגדולים של המאה העשרים. קופולה הגה כאן סיפור שנראה בלתי-מציאותי, אך הוא מציאותי בחלקו. זו מאסה פוליטית ופילוסופית על מהות הכוח, השקר והאמת, שחיתות שלטונית וסיאוב תרבותי. הוא מעמת בין שני עולמות שונים לחלוטין, מותח ביקורת קשה ביותר על התרבות האמריקנית, ומציג פרויקט קולנועי עצום-מימדים, שראוי לכל הערכה אפילו לאור התוצאה הסופית, שאיננה מושלמת לגמרי. 'אפוקליפסה עכשיו' מביט על מלחמת ויאנטם כשיבוש טוטאלי של מהלך החיים הנורמלי. הוא מנתח את מגוון ההשפעות המרקיבות שהיו לה על בני אדם רבים, בתפקידים שונים, במקומות שונים וברמות מודעות שונות. הוא מעמת בין תרבויות, בין צבאות, בין דרגים, בין זמנים, בין השקפות, בין עמים ובין טכנולוגיות. הסרט מציע מסע מפרך דרך אוסף תמונות מבהילות, המציגות מציאות פוליטית מעוותת, שמונהגת על ידי השקר, האיוולת והאבסורד. מילת המפתח היא "זוועה" ("הורור", באנגלית).
מלחמת ויאטנם, לפי קופולה, איננו מאבק רעיוני מופשט בין קומוניזם ובין קפיטליזם, אלא מאבק פשוט בין העם הויאטנמי ובין העם האמריקני: הראשון נלחם על חירותו ועל חייו, ולשני אין מושג על מה הוא נלחם. זו לא חוכמה גדולה להצדיק תבוסה בדיעבד, אבל קופולה צודק בדבר אחד: החיילים האמריקניים אינם נלחמים כאן בחיילים רוסים-קומוניסטים. הם נלחמים בתושבים מקומיים, ילידיים, כפריים, שמוכנים למות על אדמתם כין אין להם מה להפסיד. החיילים האמריקנים, לעומת זאת, לא מסוגלים להבין מדוע נשלחו לקרב, ולכן דינם להפסיד. עמוד השדרה של התסריט מבוסס על ספרו של ג'וזף קונארד, "לב המאפליה", משנת 1902. הספר, בניגוד לסרט, מנתח את כישלונה של התרבות המערבית האימפריאליסטית אל מול התרבות האפריקנית, ולא האסייאתית. גם בספר מככבת דמותו של קורץ, אדם שהשתגע לאחר שחווה את זוועות המלחמה, הטבח והפשע. קופולה לקח את הביקורת על הקולוניאליזם הבלגי בקונגו, והמיר אותה לתוקפנות האמריקנית במדינות כמו ויאטנם וקמבודיה. קופולה, בסיוע אשף הצילום ויטוריו סטוררו האיטלקי, השתמש כאן במדיום הקולנועי בצורה מופתית, ונתן לצופיו חוויה מטרידה של טירוף-מערכות מוחלט. אם אירופה חשבה עד סוף שנות השבעים שמלחמת העולם השנייה תישאר חקוקה לנצח בתודעה כשפל חסר-תקדים בתולדות האנושות, הרי שקופולה מצליח לערער על האקסיומה הזאת בעזרת כוח דמיונו, מיומנותו הטכנית והרבה עבודה קשה בתנאים בלתי אפשריים. ההפקה נתקלה בקשיים עצומים, וחרגה מלוח הזמנים שניתן לה באופן חסר תקדים.
מעבר למשחק המרשים של חלק מן המעורבים (למרות שברנדו ממש איננו במיטבו), העיקר כאן הוא הצילום המעולה (שוב, הקרדיט הולך בעיקר לסטוררו) וההפקה המושקעת, העמוסה בפרטים, ציוד וניצבים. לקופולה ועמיתו יש עין נפלאה; הוא יודע לתפוס זוויות ומצבים, הוא מומחה בבניית סטים ענקיים, והוא מצליח להרכיב מגה-סצינות שנראות אותנטיות לגמרי. בניגוד לסרטים רבים שעסקו בוויאטנם, "אפוקליפסה עכשיו" באמת נראה לעתים כמו סרט דוקומנטרי. הגרסה המורחבת (Redux) משנת 2001 הוסיפה עוד 53 דקות של סצינות שנמחקו החוצה, ושהדגישו את המימד הפוליטי בסרט, והרחיבה חלק מן הסצינות הקיימות בגרסה המקורית של 1979. הדגשת הביקורת הפוליטית אינה סותרת את מטרתו האמנותית של הסרט. אחרי הכל, זו יצירת אמנות שמטרתה למתוח ביקורת קשה על אמריקה כיצרנית של מוות וכאוס, לקעקע את הצדקנות המערבית ולהמחיש את המחיר הכבד ששילמה ארה"ב על כניסתה לטרגדיה הויאטנמית. בראיון אמר קופולה שלא מדובר בסרט פוליטי אלא פילוסופי. זו אמירה ריקה מתוכן, כיוון שארה"ב מוצגת כאן באור הגרוע ביותר האפשרי. אז מה ההבדל בין הגרסה המלאה והמחודשת (Redux) ובין הגרסה הקודמת? שתי סצינות מרכזיות שנחתכו החוצה (ובצדק מסוים) בעבר הן "המטע הצרפתי" ו"נערות הפלייבוי". בראשונה מגיעים קפטן וילארד וצוותו אל מטע בן 70 שנה בבעלות משפחה צרפתית ותיקה, שעבדה עם האוכלוסיה הויאטנמית במשך שנים רבות ומתייחסת לעצמה כאל ישות חלוצית. וילארד וחבריו אוכלים ארוחת ערב עם המשפחה הצרפתית. וילארד נחשף למימד הפוליטי של הקולוניאליזם בויאטנם באמצעות ויכוח שולחני בין כל הסועדים. ראש המשפחה, גבר כריזמטי, טוען בלהט שהוא מוכן למות על אדמתו מפני שהיא שייכת לו, בעוד "אתם האמריקנים נלחמים כאן על השום-דבר הגדול ביותר בהיסטוריה". זו ללא ספק טענה חזקה.
סצינת המטע הצרפתי שלעיל מחדדת את המוטיבים המרכזיים של "אפוקליפסה עכשיו", ומבהירה את הביקורת כלפי הקולוניאליזם המערבי, אבל היא אינה מעניינת מבחינה קולנועית. היא מעמיקה את הרקע ההיסטורי, משחיזה את מוטיב ה"מלחמה ללא מטרה" שעובר כחוט השני ביצירה, אבל אין בה אקשן ואין בה זוועה חזותית מרהיבה כמו בסצינות האחרות. אין ספק שהיא נחוצה ליצירה מבחינה מהותית, אבל היא עשויה להרדים צופים רבים, במיוחד כאלו שאינם מורגלים בסרטים ארוכים. לכן הכללת הסצינה הזאת (25 דקות) בסרט תישאר שנויה במחלוקת. סצינת "נערות הפלייבוי", להבדיל מזו שבה רואים אותן מופיעות בפני חיילים מחורמנים ומסתלקות בעזרת מסוק, נחתכה כנראה בצדק בשנת 1979. הסצינה עצמה אינה כה רעה - תיאור מפגש סוריאליסטי בין חיילי הספינה ובין שתי כוכבניות-מין, המבוסס כולו על חוסר-תקשורת מושלם. עם זאת, הסצינות הללו דווקא אינן מתחברות לנושא המרכזי של הסרט (זוועות המלחמה) אלא לנושאים אחרים, כמו שוביניזם, זנות, פורנוגרפיה ומיסחור של מיניות. קופולה עוסק ב"שקר" הגדול של ויאטנם, ולמרות שנערות הפלייבוי הן וריאציה בין-אישית על מוטיב ה"שקר", הן אינן מתחברות למלחמה בצורה מוצלחת. טוב לראות את הסצינה הזאת ולהעריך את חשיבותה באופן מושכל, אבל בהחלט אפשר לבין מדוע היא נעלמה מן הגרסה הקולנועית של סוף שנות השבעים. גרסת ה-Redux, לפיכך, האריכה את הסרט, העשירה אותו בפרטים, רקע היסטורי פוליטי, אך גם פגעה בקצב הפנימי שלו. הסרט המחודש קשה יותר לצפייה רצופה, ומתאים למיטיבי-לכת בלבד. במקום אפוקליפסה עכשיו, מקבלים כאן "אודיסיאה עכשיו". זו הרפתקה קולנועית ייחודית שרק פלח קטן באוכלוסיה מסוגל להתמודד איתה בלי לנחור. אם לציבור הצופים ניתנת זכות בחירה בין הגרסה המורחבת ובין הגרסה המקורית, דיינו. אם רק הגרסה המורחבת תישאר לדורות הבאים, קופולה יפסיד מעריצים פוטנציאלים רבים. מחקרים רבים הוכיחו שמרבית הצופים מסתדרים יפה עם סרט שנע בין 85 דקות ובין 110 דקות. "שר הטבעות", למשל, היה חריג כיוון שחוויית הצפייה בו קלה באופן יחסי - פנטזיה מרהיבה שאינה כוללת סצינות זוועה, ביקורת פוליטית או תיחכום קולנועי רב. כיצירה קולנועית נטו, "אפוקליפסה עכשיו" מכילה מבחר שיאים בלתי-נשכחים: סצינת הגלשנים והנפאלם, מסוקי ואגנר בשמיים, רקדניות הפלייבוי והחיילים החרמנים על הבמה, החייל השחור שנהרג בעודו מקשיב להקלטה של אמא, מפקד הספינה ששופד ע"י חנית, טבח יושבי סירת הדייגים התמימה, המפגש עם ממלכת קורץ, פולחן הרג הפרה ועוד. חלק מן התמונות הקשות הללו נותרות חרוטות בזיכרון זמן רב אחרי הצפייה, בין השאר מפני שהן לא נראות כמו סרט קולנוע כלל. בשלב מסוים בסרט, הגורם שמתניע את העלילה (משימת חיסול הקולונל קורץ) הופכת למשנית לחלוטין, והסרט יוצא מחוץ לתחום הלוגיקה המערבית המקובלת, אל מרחב מיסטי, המתבסס על פולחנים עתיקים, תרבויות קדומות, מיסטיקה ופחד. הצופה המערבי, שמתלווה אל מסעו של קפטן וילארד, עובר תהליך של "דה-מערביזציה". אנו מתחילים את הסרט כאזרחים נאמנים של האימפריה האמריקנית, ובהדרגה מסתגלים אל חוקי הג'ונגל, אל התרבות השיבטית, אל המלחמה בין אדם לבן ואדם צהוב. וזו, על פי קופולה, מלחמה חסרת תכלית ובלתי אפשרית. קופולה ממחיש את איבוד הערכים הכללי של אמריקה אל מול האתגר הויאטנמי, אך גם מצליח להשתמש בכלי הקולנועי כדי לצאת לגמרי מן התרבות המערבית. השחיתות, הסיאוב, אובדן הדרך, משבר האמון, התרסקות המערכות: כל אלו מצדיקים את החלטתו של קופולה למרוד בערכי המערב ולנסות למצוא איזון חיצוני חדש. אך מכיוון שקופולה הוא, בסופו של דבר, אזרח אמריקני נאמן, נדמה שקופולה, הגיבור הראשי (מרטין שין) והצופים לא עושים את הדרך הקשה הזאת כדי להימלט מן המערב לתמיד כמו עריקים, אלא כדי לקרוא לאמריקה למצוא את עצמה, לבנות תרבות פוליטית חדשה, ולא לחזור שוב על שגיאות העבר. |
