ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

גן עדן עכשיו

Paradise Now

ישראל-פלשתין 2005

בימוי: האני אבו אסד

שחקנים: קאיס נאשף, עלי סולימאן, לובנה אזאבל, היאם עבאס

 

"גן עדן עכשיו" איננו הסרט הפלשתינאי החשוב ביותר שצולם בשנים האחרונות, אבל הוא שווה צפייה ויכול לעניין בעיקר כל מי שצופה במחבלים מתאבדים בטלוויזיה ושואל 'למה?'. הבמאי הישראלי האני אבו-אסד עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר - הסרט אמין, בנוי היטב, משוחק בצורה מרשימה וערוך באופן מקצועי. למעשה, אין שום סיבה שלא להקרין את הסרט הזה בערוץ שתיים, ערוץ עשר, הערוץ הראשון או כל ערוץ עברי אחר.

 

התסריט מתמקד בחאלד וסעיד, שני חברים המתגוררים בעיר שכם. שניהם צעירים, חילונים, מפוכחים, מתוסכלים ומשועממים. המציאות בעיר שכם מביאה אותם לכדי ייאוש. השניים מגדירים את מצבם כ"חיים-מתים". אחד מהם מפוטר מעבודתו במוסך. השני ממשיך לעבוד שם, ואפילו מתאהב בבחורה שהגיעה לעיר מחו"ל. אלא שהם נבחרים כמעט באקראי על ידי ארגון מחתרתי לשמש כמחבלים מתאבדים, להתפוצץ בתל-אביב ולנקום את דמם של לוחמים פלשתינאים שנהרגו על ידי צבא הכיבוש הישראלי.

 

גן עדן עכשיו - האדם שמאחורי המחבל המתאבד
גן עדן עכשיו - האדם שמאחורי המחבל המתאבד

 

"גן עדן עכשיו" איננו הסרט הישראלי הראשון העוסק במחבלים מתאבדים. הקדימו אותו יצירת המופת התיעודית "הילדים של ארנה" או "נקם אחת משתי עיניי", גם הוא פרוייקט תיעודי. עם זאת, "גן עדן עכשיו" היא יצירה בדיונית, אמנותית, ולא תיעודית. למרות הרקע האמין שלה, הצילומים שחלקם נערך במיקום אותנטי (שכם) והשחקנים הישראלים-פלשתינאים שמכירים היטב את הנושא, עדיין מדובר בתסריט כתוב-מראש, שתפקידו ליצור היגדים משמעותיים על המציאות בעזרת עלילה בדיונית, משחק מקצועי, חוש הומור ומקוריות אינטלקטואלית. זו משימה מורכבת יותר, שגם זוכה לתשומת-לב רבה יותר.

 

כדי להבין את הסיפור שמנסה "גן עדן עכשיו" להעביר, צריך להתמקד בהבדלים שבין שתי הדמויות המרכזיות. חאלד, שפוטר מעבודתו ומשדר כעס רב, הוא לכאורה המתאבד הקלאסי - מתוסכל, לוחמני, זועם; חברו, סעיד, נראה מתאים פחות למשימה: יש לו עבודה, הוא צריך לפרנס את אימו כיוון שאביו נפטר, הוא מאוהב בבחורה אמידה. אך התסריט לא נכנע למובן-מאליו, ובודק לעומק את המניעים האמיתיים של כל דמות - לכן גם פעולותיהם של שני החברים שונות לגמרי. הסיבות העמוקות למאבק הפלשתינאי, על פי אבו-אסד, אינן טמונות בשנאה עיוורת או דחף בלתי-נשלט לנקום. המתאבד, לפיכך, הוא אדם עצמאי המודע לתוצאות מעשיו. הוא אינו מאמין בגן-עדן. הוא מאמין בעשיית צדק - יצירת מאזן-כוחות בין הכובש לנכבש, שיוביל את הכובש למסקנה שעדיף לסגת.

 

יותר מכל, הסרט מבטא אמירה הומניסטית, אנושית, קוסמופוליטית - יש אדם מאחורי מתאבד, מאחורי לוחם, חייל, אפילו 'טרוריסט'. האדם מעניין את אבו-אסד יותר מכל, במיוחד כשהוא חותר כנגד הדחף הקיומי הראשון - לשרוד. הוא מודע לדיון הציבורי סביב הלגיטימיות של המתאבדים, והסרט דן בנושא זה בצורה ממצה. התסריט נלחם, למעשה, בכל מה שהוא בלתי-מציאותי: הוא אינו רואה במתאבדים 'גיבורים' אך אינו מזלזל בהם; הוא לא מוכן לראות ב'טרור' תופעה דתית, איסלאמית. הנה כמה מילים לועזיות: הסרט נאבק במיתולוגיזציה של הסכסוך, בגלוריפיקציה של המוות, בהירואיזציה של הלחימה, בהפשטה של הפוליטיקה. זה לא מאבק של מוסלמים עניים כנגד יהודים עשירים - זה מאבק נגד דיכוי.

 

ההתאבדות של הצעירים הפלשתינאים, ע"פ "גן עדן עכשיו", היא חלק אינטגרלי מן המאבק הפלשתינאי לעצמאות ולחופש. זכרייה זביידי, לוחם פלשתינאי מפורסם, אמר לא פעם: "לישראל יש את הטכנולוגיות המתקדמות שלה, ומחבלים מתאבדים זו הטכנולוגיה היחידה שיש לנו". הדרכים הלגיטימיות למאבק - הפגנות, עתירות, עסקנות פוליטית - לא הוכיחו את עצמן במציאות האנטי-דמוקרטית של הכיבוש הצבאי. ולראיה: העולם כולו עומד נדהם מול הנכונות של הפלשתינאים הצעירים להתאבד באוטובוסים, במרכזי קניות, בשווקים וברחובות. לצה"ל אין תשובה. לשב"כ אין פתרון מלבד הוצאה להורג ללא משפט, או מעצרים המוניים ללא משפט. לחברי הכנסת מן הימין אין מה לעשות מלבד להסית נגד "האויב", להפוך אותו לשטני, תת-אנושי, מופשט. הסרט 'גן עדן עכשיו' נותן למתאבד פנים, זהות, רקע, משפחה, יכולת רטורית, מראה אנושי והתנהגות מתקבלת על הדעת. כך בלתי אפשרי להקיא את 'המתאבד' (לוחם פלשתינאי נגד הכיבוש) החוצה מן הדיון הציבורי הצדקני שלנו.

 

הסצינה המשמעותית ביותר בסרט מתרחשת כאשר סעיד, אחד משני המתאבדים, מסביר למנהיג הארגון המחתרתי מדוע אפשר לסמוך עליו שיבצע את הפעולה. הוא מספר לו על הרקע המשפחתי שלו: אביו היה משת"פ, ולכן הוצא להורג על ידי בני עמו. הוא רואה באביו אדם טוב שנכנע, ולא מוכן לחזור על הטעות. הוא הגיע למסקנה שמנהלי הכיבוש חייבים לשלם מחיר כלשהו על גיוסי המשת"פים למען שימור הכיבוש. הנאום השקט, הרציונלי והמשכנע של סעיד חושף את ההגיון הפנימי של המתאבדים: גביית מחיר הכיבוש מן הציבור הישראלי.

 

"גן עדן עכשיו" פונה לקהל שלו מתוך הנחה מוקדמת שהוא מכיר את תולדות הכיבוש. הסרט לא מנסה להסביר מדוע הציבור הפלשתינאי מתקומם כנגד הצבא הישראלי, ולא מתיימר לגולל את ההיסטוריה הארוכה שקדמה לנסיונות ההתאבדות הראשונים. הוא רואה בפשעי הכיבוש עובדה מוגמרת: התסריט לא מכיל סצינות שבהן החיילים ומפקדיהם מתעמרים בפלשתינאים. מלבד כמה מחסומים, בום על-קולי וג'יפ שמפטרל ליד גדר ההפרדה - צבא הכיבוש אינו מורגש. המצוקה הפלשתינאית, לעומת זאת, מומחשת בדרכים אחרות, מעודנות יותר: הפער הכלכלי האדיר בין גורדי השחקים של ת"א ובין שכונות העוני של שכם ממחיש את תוצאת האפליה. לבחירה זו של יוצרי הסרט יש יתרון: היא ממקדת את הסרט במוטיב ההתאבדות; אך יש לה גם חיסרון: צופה "נייטרלי" לא יבין על מה כל הבלאגן. זו פשרה קולנועית שאפשר לחיות איתה.

 

יפה לראות כיצד אבו-אסד מנסה לחמוק מכל קלישאה קולנועית. קחו למשל את נאום ההתאבדות המצולם שכולנו מכירים מאמצעי התקשורת: בעזרת תרגיל מחוכם של מצלמת-וידאו שאינה עובדת כשורה, מצליח הבמאי להוכיח את הזיוף שבו; הנאום הופך למגוחך, לא רק בגלל שהוא מוקרא מן הכתב, אלא גם בגלל שגיבורו נזכר לפתע במסנני-מים שראה בחנות זולה ומודיע על כך לאימו דרך הוידאו. הנאום, לפיכך, אינו משקף את עמדתו האמיתית של האדם שמאחורי מטען הנפץ - זה ברור כשמש. בנסיונותיו של התסריט לחדור למניעים האותנטיים של המתאבד, הוא מסנן החוצה את השקרים שלא מחזיקים מעמד: התעמולה הפשטנית, הרטוריקה האיסלאמית, ההכרזות הבומבסטיות - הן נזרקות החוצה עקב חוסר אותנטיות. "גן עדן עכשיו" מותיר אותנו עם האמת האנושית הקשה, שאיתה יש להתמודד בהגינות.

 

לסיכום, "גן עדן עכשיו" הוא סרט חשוב לצפייה, למרות שאינו מתיימר לכסות את כל היבטיו של המאבק הפלשתינאי. הוא מניח מראש שכל עוולות הכיבוש ידועות לנו, ובכך הוא עשוי לאבד חלק מכוחו מול קהל שאינו בקיא בתולדות הכיבוש. הפער הדק בין הבנה ובין לגיטימציה - זהו התחום שבו נע התסריט. ניכר שיוצרי הסרט עבדו קשה על מנת לחדור אל מניעיהם האמיתיים של המתאבדים, תוך הפגנת מודעות מלאה למורכבותה של הדילמה. התוצאה הסופית היא סרט שלא ניתן לפטור אותו כתעמולה פשטנית גרידא, ולכן הוא מצליח לאתגר את מי שעדיין לא הפנים את משמעותו של נשק ההתאבדות במאבק כנגד הכיבוש בשטחים.

("גן עדן עכשיו" היה מועמד לפרס ה'אוסקר' האמריקני לשנת 2006, בקטגוריית הסרט הזר -- אך לא זכה. בחמישה במרץ התחרה בהוליווד מול סרטים שייצגו את איטליה, צרפת, גרמניה, דרום-אפריקה; 'גן עדן עכשיו' זכה בפרס גלובוס הזהב 2006 בקטגוריית הסרט הזר, מטעם 'פלסטין' (Palestine); הסרט גבר על שני סרטים סיניים, סרט צרפתי וסרט דרום-אפריקני; הזוכה בפרס גלובוס הזהב הוכרז ב-16 בינואר.)

שלום עכשיו, גן עדן עכשיו, חוזרים לעמוד הראשי עכשיו