נקם אחת משתי עיניAvenge but one of my two eyesישראל 2005בימוי: אבי מוגרבימשתתפים: תלמידים יהודים, תיירים יהודים, מדריכים באתר מצדה, פלשתינאים, קצינים, חיילים
הבמאי הישראלי אבי מוגרבי משוטט בישראל של תחילת שנות האלפיים - הוא רואה גדר הפרדה אכזרית, חיילים שאינם מסוגלים להתמודד עם המשימה, תושבים פלשתינאים שאיבדו את החשק לחיות, דורות של תלמידים יהודים שגדלים על מיתוסים מופרכים. הוא זועם, הוא מתפוצץ מכעס, הוא רוצה לנקום. הנקמה הקולנועית שלו חזקה ומכאיבה, לפעמים אפילו יותר מדי. מוגרבי הוא ממש לא מייקל מור: הוא ישראלי מדי בשביל להשתמש בהומור עוקצני. הוא מהיר-חימה מדי מכדי להיעזר באירוניה דקיקה. הוא עני מדי מכדי להסתייע באפקטים קולנועיים שואבי-דולרים כמו מור המתועש. "נקם אחת משתי עיני" הוא לכאורה עיסוק אקדמי-למחצה במיתוסים של התאבדות והקרבה עצמית: מצדה ושמשון הגיבור, אך מוגרבי מוצא דרך עדשת המצלמה רק אנשים אמיתיים, לא מיתוסים. הוא עוקב בסבלנות אחרי שיטה ישראלית שנועדה להשפיל, להכאיב ולפגוע בפלשתינאים בכל דרך אפשרית. הוא מזהה מנגנון מסודר, מאורגן וחזק של צבא ומדינה, שיחדיו מעוררים בפלשתינאים אדישות קיומית גוברת והולכת. מוגרבי תופס רגעים חשובים של אובדן עניין בחיים: הוא מוצא פלשתינאים ופלשתינאיות, בכל הגילאים, שקצו בהתמודדות הסיזיפית מול הג'יפים והרכבים המשוריינים של צבא ההתקפה לישראל, מול האטימות הצבאית ומול חומות ההפרדה השרירותיות-להחריד. הייאוש העמוק מהתנהלות מדינת ישראל מוצא את דרכו אל שאיפות אובדניות, תופעה פסיכולוגית ידועה שנמצאה במחקרים רבים. מוגרבי מאתר בקלות דמעות של ילדים, מצוקה של אמהות, זעם של אבות, דכדוך של קשישים. וגם מוגרבי זועם, כמובן.
הזעם של מוגרבי יוצא על הדמויות שנמצאות בשטח: הוא נגעל ממופע הרוק הפשיסטי של נוער כ"ך (שמצדיק, אגב, את כל גילויי האנטישמיות כלפינו), מתבייש מההערצה העיוורת של שמשון בעיני כמה דוסים-היפים תמוהים, מתחלחל מהיחס המחפיר של חיילי וקציני צה"ל כלפי האוכלוסיה הפלשתינאית, נרתע מן הצדקנות החד-צדדית של חלק ממדריכי התיירים במצדה. הוא מגלה אמפטיה מובנת כלפי ילדים קטנים, נוער ונשים. הוא משתוקק למצוא קווי-דמיון בין האידיאולוגיה האלימה של המחבלים המתאבדים ובין המסרים הלאומניים של מערכת החינוך הישראלית. "נקם אחת משתי עיני" מצליח ליצור הקבלה משכנעת בין הייאוש היהודי הקנאי ובין הייאוש הפלשתינאי כיום, ולהצביע בבירור על הסיבה לכך: שלטון כיבוש אכזרי שמתעמר בחפים מפשע, מקצין מתונים ומניע קיצונים לפעולה הרסנית. למרות שזהו בהחלט לא סרט התעודה הראשון (או האחרון) שמתמודד עם הכיבוש הישראלי בשטחים, ובוודאי לא הראשון שחושף את המצוקה הפלשתינאית, מוגרבי הוא אחד הראשונים שעובר על אחד מן החוקים היסודיים של העיתונות והאתיקה התיעודית: הוא מפגין אלימות מילולית ברורה כלפי האנשים אותם הוא מצלם. מוגרבי יוצא מכליו כאשר קבוצה של חיילים צעירים מייבשת (תרתי-משמע) חבורה של תלמידים פלשתינאים צעירים בכניסה לאחד מן השערים הנעולים של גדר ההפרדה. למרות שהסרט מכיל רגעים מרשימים רבים, דווקא "חציית הקווים" של מוגרבי היא שנחרתת בזיכרון הצופה. בניגוד לחיים יבין ששומר על נימוס וקור-רוח בסדרת "ארץ המתנחלים" שלו, מוגרבי חותם את סרטו באמירה בוטה, נועזת ומקורית: הוא פשוט מאבד עשתונות.
במובן מסוים, "נקם אחת משתי עיני" מתעד את התדרדרותו של הבמאי עצמו אל מדרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הוא מתאר כיצד אנשים שפויים וברי-דעת מאבדים את החשק לחיות, ובמקביל אוסף לקירבו זעם נורא שמתרגם את עצמו לאלימות מילולית בסופה של הדרך. אובדן הזהירות, היחלשות הפחד מפני המוות, דיכויו של יצר ההישרדות הבסיסי - כולם מופיעים בתוך עיסה סמיכה של אלימות בהמית. מוגרבי מוצא את עצמו נופל פנימה אל ההמולה, הזיעה והטמטום קהה-החושים. הוא הופך לקלגס קולנועי של ממש, ומשתלב באופן מושלם בנוף הישראלי. וכאן טמון כוחו של הסרט כיצירה אמנותית אורגנית, הנובעת באופן עקבי והגיוני מן החברה היהודית-ישראלית. לסיכום, "נקם אחת משתי עיני" הוא לא רק תרגיל השוואה בין המצוקה האובדנית של החברה הישראלית והחברה הפלשתינאית. הוא גם, ואולי בעיקר, מסע-נקמה של במאי ישראלי פעלתן בפשעי המלחמה הרבים של מפעילי הכיבוש בשטחים. אחת משתי עיניו של מוגרבי נמצאת על העדשה, והשנייה מביטה במציאות: הסרט שיצר בהחלט נוקם בצבא הכיבוש, ויודע את כוחה של הנקמה. מוגרבי הוא גיבור קולנועי של ממש - בלי כוחו של שמשון ובלי לחי חמור. הוא נוקם בלי לפגוע גופנית באף אדם, בלי לפצוע, בלי להרוג ובלי להתאבד. ואמרו כבר חז"ל: איזהו גיבור? שאינו כובש את יצרו מול הכיבוש. |
