עומאר

Omar

פלסטין 2013

בימוי: האני אבו-אסד

הפקה ותסריט: האני אבו-אסד, וואליד זואיטר, דיויד גרסון

משתתפים: אדם בכרי, לים לובאני, סאמר בישאראת

אורך: 96 דקות

'עומאר' היא טרגדיה פלסטינית מודרנית, סיפורו של צעיר המתמודד עם מציאות של מבוך ללא מוצא, מעין מאסר אינסופי. למרות התנאים הבלתי אפשריים שאיתם הוא מתמודד, גיבור הסרט בוחר לפעול בדרך הנכונה מבחינתו, שהיא כמובן הדרך הקשה והמסוכנת ביותר האפשרית.

השחקן הפלסטיני-ישראלי אדם בכרי, בנו של מוחמד בכרי, מוביל את הסרט בדמותו המרשימה והאקספרסיבית. הוא מסוגל לייצר הרבה רוך ועדינות כשהוא נפגש עם אהובתו בסרט, נאדיה (השחקנית הצעירה לים לובאני, בתפקיד ראשון). מצד שני, גופו התמיר והאתלטי מאפשר לו להתגבש לכדי דמות של גיבור טראגי, המייצג את ההתנגדות הפלסטינית (מה שהישראלים מכנים לפעמים בטעות 'טרור').

 

סרטו של האני אבו-אסד, הבמאי של 'גן עדן עכשיו', ממשיכה כאן את הסאגה הפלסטינית. לרוע המזל, הסאגה מסרבת להיכנס אל ההיסטוריה, והיא בגדר הוויה מתמשכת. הפעם, מעביר אבו-אסד את הדגש מן המחבלים המתאבדים, דמויות שנויות במחלוקת מבחינה מוסרית, אל לוחמי ההתנגדות הממקדים את מאבקם בצבא הכיבוש, ונתקלים במערכת ביון משומנת.

 

נוסחת הדרמה הטראגית, כפי שנוסחה לפני אלפי שנים על ידי אריסטו ובני תקופתו, מדברת על אדם הבוחר מרצונו החופשי ללכת נגד גורלו, נגד הגישה המקובלת - ומשלם מחיר כבד ביותר על כך. ב'עומאר' אנו צופים בגיבור טראגי מודרני, הבוחר ללכת בדרך ההתנגדות - למרות שהוא יודע, בדרגות שונות של מודעות, שהיא תחריב את חייו ואת סביבתו.

 

עומאר, כנציג של דור צעיר שאינו מוכן להשלים עם נוכחות צבא הכיבוש בחייו, נוטל לידיו את כלי האלימות. לעתים נדמה שהוא משתעשע ברעיון שיוכל להמשיך לנהל חיים של אדם רגיל - לעבוד במאפייה, להקים משפחה ולעתים לפעול במסגרת של מחתרת. לאורך הסרט הוא ממשיך לסכן את חייו ואת חיי ידידיו כדי לתחזק את הרומאן עם נדיה הצעירה והנאיבית. בניגוד ל'רומיאו ויוליה', שם מתאבדים בני הזוג בגלל מאבק בין משפחות - כאן הסיפור מקבל טוויסט אחר לגמרי.

 

ה'מעשה הנורא', לפי הנוסחה הטראגית היוונית, מתממש ב'עומאר' בדמות פיגוע הירי הלילי בחיילי צה''ל, הנמצאים בתוך בסיס צבאי בשטחים הכבושים. המניע הישיר לזירוז הפעולה - השפלה ארוכה ומכת-קת באף, שסופג עומאר מידי שלושה חיילים ישראלים סדיסטיים בסיור שגרתי. עומאר ושני חבריו, טארק ועמג'אד, יוזמים את הפעולה כמאמץ קבוצתי. עומאר מספק את הרכב הגנוב, טארק את הנשק, ועמג'אד הוא זה שמבצע את הירי עצמו. פעולת הירי מתניעה מסלול טראגי שבו השלושה נשאבים למערבולת של אלימות בלתי פוסקת, עד הסוף המר.

 

עומאר - אסיר בעל חופש בחירה


עומאר - טרגדיה של רצח אב

 

מיד בתחילת הסרט, משרטט אבו-אסד מציאות של מאסר שאין לו התחלה או סוף. עומאר וחבריו מוקפים חומת הפרדה, מבודדים מן העולם הגדול. אחד מידידיהם מספר, תחת עינויים, שמעולם לא ראה את חוף הים, למרות שהים קרוב מאוד אליהם, והוא חולם על ניו-זילנד. נאדיה חולמת על פריז. הסרט צולם בשכם ונצרת, אך שם העיר לא מוזכר בתסריט, כנראה בכוונה. שלושת הבחורים הצעירים, חברי-ילדות, חשים לפיכך כמו אנשים שנידונו למאסר עולם, ועל כן שאין להם מה להפסיד.

 

אחד הסמלים המרכזיים בסרט הוא הטיפוס על החומה. עומאר משתמש בחבל מאולתר כדי לעבור לצד השני, לעתים תוך סיכון חייו. הוא עושה זאת כדי להגיע אל נאדיה. כוח המשיכה הרומנטי מוביל אותו למסלול שבו כל חולשותיו ונקודות התורפה שלו ינוצלו לרעה על ידי השב"כ. לקראת סיומו של הסרט, הוא יגלה שכוח הטיפוס שלו הולך ואוזל.

 

דמותו האבהית של סוכן השב"כ רמי (השחקן וואליד זואיטר), נכנסת לתמונה באמצע הסרט, ויוצרת מתח דרמטי בין שני הצדדים. רמי מייצג כוח צבאי אדיר, המזכיר את כוחם של האלים בטרגדיות היווניות. רמי מקפיד להזכיר לעומאר, שהשב"כ יודע הכל, רואה הכל ומסוגל להכל. השב"כ לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את היורה.

 

עומאר עולה על דרך המלך של הטרגדיה הקלאסית, כאשר הוא בוחר להתעמת עם 'האלים'. הוא מנסה להתל ברמי, שהוא גם אבא וגם חוקר, גם השוטר הטוב וגם השוטר הרע. היומרה של עומאר, המתבטאת בנסיונותיו לרמות את השב"כ, היא סוג של היבריס - העזה פלסטינית צעירה.

 

סרטים פלסטיניים נוספים, כמו 'בית לחם', למשל, עסקו בדמותו הטראגית של משתף הפעולה (משת"פ). גם 'עומאר' לוקח על עצמו את הנושא הזה, ומצליח לשאול כמה שאלות עמוקות על מהותה של הבגידה: מיהו בוגד? האם עומאר הוא בוגד בעמו הפלסטיני? האם עומאר אכן בוגד בחבריו? האם עמג'אד, ידידו הקרוב, באמת בגד בו? האם כולם בוגדים, או שהמציאות הפרנואידית של הכיבוש הופכת את הבוגדנות למצב קיומי קבוע?

 

במהלך התסריט המהודק והקודר, מנסה הגיבור הטראגי להימלט ממסלולו העצוב של הבוגד - נסיון שגם הוא סוג נוסף של היבריס. הוא מנסה להישאר נאמן לעמו, לחבריו, למשפחתו וכמובן לנאדיה. הסביבה הקרובה לא מפסידה לחשוד בו, בעיקר כשהוא משתחרר מן הכלא במהירות. לעתים הוא מוצא את עצמו מוחרם ומוקע. האלים, בדמותם של אנשי השב"כ הרודפים אחריו ומנצלים אותו לצרכיו, אינם מאפשרים לו לרקוד בין הטיפות.

 

זהירות, ספויילר: נקודת הדמיון המרכזית בין 'בית לחם' ובין 'עומאר' היא הסצינה האחרונה, בה מחסל עומאר את רמי, השב"כניק שנותן בו אמון ומוסר בידיו אקדח. בשני המקרים, המשת"פ מוצא את עצמו בדרך ללא מוצא, שבה רק מעשה נואש של חיסול דמות-אב (המשול, הלכה למעשה, להתאבדות) מחלץ אותו ממציאות של בגידה, ייאוש ותסכול.

 

בתוך סדרת הסרטים הפלסטיניים הבולטים שהופקו בשנים האחרונות, התסריט של 'עומאר' לא מחדש הרבה, וגם לא מטפל בנושאים שערורייתיים. הייחוד של הסרט הוא הטיפול המדויק, המוסרי והריאליסטי בסוגיות הכיבוש, ההפרדה, הבוגדנות והאלימות. כאמור, דמותו של עומאר היא של גיבור מוסרי, במובן הזה שהוא יורה רק בחיילים הממררים את חייו, ולא באזרחים ישראלים חפים מפשע כמו בסרט 'גן עדן עכשיו'. גם המתנחלים לא מוזכרים כלל בסרט.

 

לעתים נדמה שהרומן בין עומאר ונאדיה מוריד את הסרט לדרגה של קומדיה רומנטית קלישאית - אך בזכות משחק מוקפד ורציני של אדם בכרי ולים לובאני, מאזנת הרומנטיקה הבתולית את הקדרות הקשה של סצינות המרדף, האלימות, העינויים, המאסר והניצול. 'עומאר' לא מאמין שניתן לקיים מערכת יחסים רומנטית ומשפחתית נורמלית על רקע כיבוש ארוך-שנים, שבו הכובש יוצר מערכת מסועפת של הלשנות ובגידות, הגורמת לכולם לחשוד בכולם.

 

הסרט מאופיין במספר סצינות מרדפים, כאשר עומאר מתנהל כמו חרק המנסה לחמוק מצייד. הוא מקפץ בין מרפסות, שועט בין סמטאות, מאמין שהוא יכול להימלט מגורלו בעזרת מהירות רגליים ויכולת קפיצה. הפעלולים הללו הופכים את הסרט למרתק יותר ודינמי יותר, אך גם מדגישים את חוסר התוחלת במאבקו הטראגי של הגיבור. לא משנה מה יעשה, הוא ייתפס ויעונה. אלא שכאן, גם האלים (השב"כ) מתפקדים כסוהרים באותו בית כלא - למרות שאין ביניהם שום סימטריה. הכיבוש מוצג כמציאות אסימטרית שבה שני הצדדים כלואים בתוך מבוך של אלימות אינסופית - אותה ניתן לקטוע אך ורק בעזרת סיום הכיבוש.

 

'עומאר' היה מועמד לאוסקר, אך לא זכה. הוא אכן מייצג נאמנה את פלסטין, מדינה שבדרך, ואפשר לומר שהוא לא 'משוחד' כמו סרטים אחרים, שהתיימרו לייצג את הסכסוך בצורה מדויקת. עומאר הוא חד, נוקב וחסכוני - אין בו חנפנות כלפי השב"כ כמו ב'בסרט 'בית לחם', וניכר שהבמאי האני אבו-אסד נצמד לנרטיב הפלסטיני בצורה רצינית, בלי סטיות וקיצורי דרך.

 

לסיכום, "עומאר" מציג את המאבק הפלסטיני על רקע עקרונות הטרגדיה הקלאסית. האני אבו-אסד בחר להשתמש בדימויים של חומות, מבוכים ובתי סוהר כדי לתאר מציאות אבודה ללא פתרון, שבה כל נסיון להיאבק בגורל (כוחות הכיבוש) מסתיים בנחשולים של קליעים ודם. בכך, הוא מציב מראה עכורה בפני הצופים, ולא מעניק להם דרך מילוט כלשהי.