בית לחם
Bethlehem
ישראל 2013
בימוי: יובל אדלר
הפקה ותסריט: יובל אדלר, עלי וואקד, טליה קליינהנדלר
משתתפים: צחי הלוי, שאדי מרעי, הייתאם עומארי, מיכל שטמלר
אורך: 99 דקות
'בית לחם' מביט על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהזווית הישראלית, ומשמש דוגמה ליצירה קולנועית 'מתקרבנת', ההופכת את התוקפן לקורבן.
השחקן צחי הלוי מגלם את דמותו של רזי, איש שב"כ בכיר בבית לחם, המפעיל סוכן-מפתח בשם סנפור, אחיו הקטן של מפקד גדודי חללי אל אקצא בעיר. 'בית לחם' מנסה ליצור סימטריה מופרכת בין שירות הביטחון הכללי ובין המשת"פים, כאילו מדובר במערכת יחסים שוויונית, שבה שני הצדדים מנוצלים ומתוסכלים. בכך שוגה הסרט, הן ברמה הנרטיבית והן ברמה המוסרית - ואולי אף מעוות את המציאות לצרכיו הפוליטיים.
למרות ש'בית לחם' אכן מדייק בשרטוט דרך הפעולה של רכזי השב"כ, כמו גם המורכבות בתפעול סוכנים כפולים בצד הפלסטיני, הוא נוטה לצד הישראלי ומציג אותו כקוזאק נגזל. ספויילר: הסרט מסתיים בסצינה בעייתית, שבה סנפור יורה במפעילו, במה שנראה כמו מעשה כפוי-טובה של בן כלפי אביו, או אולי אח קטן כלפי אח בכור חלופי.
בניגוד לסרט אותנטי יותר, 'עומאר', המשרטט את מערכת הכוחות שבין ישראל לפלסטין כמו קרב אבוד בין אלים למקקים, 'בית לחם' נוקט בגישה סימטרית. הסוכן רזי, דמות סימפטית על גבול הקדוש המעונה, מתואר כאן כאדם ללא התחבטויות מוסריות. מבחינת רזי, הוא עושה חסד גדול לסנפור כאשר הוא גורם לו לבגוד בעמו. סנפור, לעומת זאת, הוא נער מבולבל שאינו מצליח לנסח או לבטא את עומק הפלונטר אליו נקלע עמו.
כאשר 'בית לחם' מתאר את הצד הישראלי כחם, בוגר ומקצועי, בעוד הצד הפלסטיני נתפס כילדותי, צעקני וחסר אונים - מנוסח כאן נרטיב מתנשא ובעייתי. למרות שעלילות-משנה בתסריט, כמו למשל מערכת היחסים המורכבת בין סנפור לבין בדוואי (השחקן הייתאם עומארי), אמינות ומאוזנות יותר (ואף מעידות על תחקיר מעמיק), הרושם הסופי הוא של התקרבנות ישראלית טיפוסית.
סרטים ישראלים כמו 'בית לחם' מצטרפים למסורת ישראלית מפוארת של היפוך נרטיבים, כמו למשל 'בופור' שהופך את ישראל לקורבן של חיזבאללה בדרום לבנון - כאילו יש סימטריה כלשהי בין מדינה כובשת וארגון גרילה מקומי; או 'ואלס עם באשיר', שגם הוא מתמקד בסבלו של הכובש, שוב בדרום לבנון, תוך שימוש במודע בטכניקה של מספר בלתי-אובייקטיבי.
 הקוזאק הנגזל, מהדורת ישראל
חולשתו העיקרית של 'בית לחם', כסרט שאמור להתקבל אל זרועותיה של דעת הקהל הבינלאומית, היא הניתוק מן הסיפור הגדול - הנרטיב ההיסטורי. משחקי החתול-עכבר בין השב"כ ובין תנועות ההתנגדות של בית לחם מתואר כאן כמעט כסיפור משטרתי נייטרלי: שלטון החוק הצודק נגד כנופיות עבריינים.
כאשר 'בית לחם' נוטל לידיו את מציאות הכיבוש ומנטרל ממנה את הפרות זכויות האדם והאזרח, הנישול הטריטוריאלי, ההתעללות היומיומית, האדנות והקלגסות, הניצול הקולוניאלי וההתעלמות מן החוק הבינלאומי - אנחנו נשארים עם ישראלים טובים ופלסטינים רעים. עם כל הכבוד להתעניינות הציבור בטכניקות העבודה השוטפות של השב"כ בשטחים, התמונה הגדולה מעוותת ושיקרית.
העיוות המוסרי של 'בית לחם' לא קשה לזיהוי, למרות שכוכב הסרט (צחי הלוי) הוא שחקן סימפטי, שנותן הופעה מצויינת. אך כל מי שמכיר את האנשים האמיתיים שמנהלים את השב"כ כבר עשרות שנים, יודע שדמויות מלאכיות כמו צחי אינן בנמצא. המציאות השב"כניקית היא קפקאית, כוחנית, צינית ואפילו זדונית.
כאשר משווים בין 'בית לחם' ובין 'עומאר', למשל, מבינים טוב יותר את הבעייתיות של 'בית לחם'. בסרט פלסטיני אותנטי כמו 'עומאר', אין שום סימטריה בין כוחות-העל של הכיבוש הישראלי ובין המקקים הנרדפים בסמטאות העיירות הפלסטיניות. 'עומאר' משרטט מציאות שבה השב"כ נהנה מכוח אלוהי, בעוד בחורי ההתנגדות הפלסטינית נלכדים ברשת של שיתופי-פעולה, מרדפים ומאסרים ללא מפלט.
סרטים כמו 'בית לחם' נהנים מהתעניינות ציבורית בגלל תחקיר עיתונאי מוצלח (הקרדיט הולך כאן למר עלי ואקד, כתב ynet בשטחים), ופחות בגלל תיאור נכון של מציאות תחת כיבוש. הפלסטינים בוודאי לא יאמצו בהתלהבות את הנרטיב המתחסד של 'בית לחם', אך גם הישראלים יחושו אי-נוחות מכך שבסופו של הסרט הם יוצאים 'מפסידים' במלחמתם הקדושה מול טרור ה'רשע'.
'בית לחם' זכה ב-6 פרסי אופיר וגם בפסטיבל ונציה, אך לא היה מועמד לאוסקר, בצדק רב. הוא משבש את עקרונות-היסוד של הכיבוש בשטחים, ומייצר סיפור מרתיע ומתחסד, שקשה לחיות עימו בשלום.
לסיכום, "בית לחם" ראוי לצפיה אך ורק בזכות תיאור דרכי הפעולה של רכזי המודיעין של השב"כ בשטחים, אך לא בזכות הסיפור שהוא מנסה לגולל, והסימטריה המזויפת שהוא מנסה ליצור. בסופו של יום, הסרט לא מייצג את פלסטין וגם לא את ישראל - ונותר כלוא בתוך 'לימבו' קולנועי שבו סרטים פוליטיים אינם חייבים להישאר נאמנים למציאות כדי לשמור על עניין.
|
