מדורת השבטישראל 2004 בימוי: יוסף סידר מפיקים: דוד מנרלי, איילן ודן שיראי עריכה: עינת גלזר-זרחין שחקנים: מיכאלה עשת, חני פירסטנברג, מאיה מרון, משה איבגי, אסי דיין, עידית טפרסון, עופר סקר, יהורם גאון, אושרי כהן, יהודה לוי, איתי תורג'מן, אבי גרייניק, דינה סנדרסון, רני זהבי, ברק ליזוריק
קבלו את "כנפיים שבורות 2", והפעם בהתנחלות. הכל בתשעים וחמש דקות בלבד. וזו הבעיה. "מדורת השבט" נכנס למים עמוקים מדי עבורו: שירטוט דיוקן מקיף של הציונות הדתית במהלך סרט עלילתי אינטימי-לכאורה המתמקד במשפחה חד-הורית. זה לא שהמשחק לא טוב (הוא באמת טוב), וזה לא שהסרט לא עשוי טוב ברמה הטכנית. אלא שהתסריט פשוט לא מצליח להתמודד עם הנושאים שבחר, ולכן הסיום שרירותי לחלוטין, ויוצר תחושה של סרט שנארז בחיפזון וברשלנות, כדי לשלוח את הצופים מהר הביתה. "מדורת השבט" מנסה להציג חברה שבטית ענייה ומסוגרת, שאיננה מסוגלת להתמודד עם בעיות מודרניות מורכבות ומתקדמות. זו טענה חריפה מאוד וגם לא לגמרי הוגנת, במיוחד כיוון שהעלילה מתרחשת בשנת 1981, חצי-יובל אחורה (חכמים בדיעבד). הציונות הדתית, על פי הבמאי יוסף סידר, מתקשה לטפל בתופעות כמו מטריארכליות (שלטון האם במשפחה), אונס ותקיפה מינית, סקס לפני הנישואים וזוגיות ללא נישואים, ואפילו התמודדות עם מיעוטים אתניים. אין כאן רוע או רשעות, רק בורות ממארת, ותרבות עתיקה של בניית חומות חברתיות בין מגזרים אחרים.
וכאן טמונה הבעיה: גם הסרט עצמו לא מצליח לפתור את הבעיות שהוא מציג. "מדורת השבט" מנסה להסביר את לידתו של מפעל ההתנחלויות באמצעות טיעונים פסיכולוגיים. זה נסיון קלוש, כיוון שמפעל ההתנחלויות הוא בראש ובראשונה פרוייקט אידיאולוגי-דתי, אחר כך משפטי-פוליטי, ורק אחר כך כלכלי-חברתי. אין זה תפקידו של סרט עלילתי להסביר מדוע הסתבכה החברה הישראלית בבניית התנחלויות בלתי חוקיות בשטחים הכבושים. לשם כך יש סרטים תיעודיים, שיכולים להרשות לעצמם לטפל ב"מאקרו" (תופעות, מגמות, קבוצות) בלי לגעת ב"מיקרו" (האדם הבודד). אי אפשר שלא להשוות: "כנפיים שבורות", למשל, ברח מכל המוקשים הפוליטיים ובנה סרט עלילתי מושלם שטיפל באופן צנוע והוגן בבעיות של משפחה במשבר. הוא לא התיימר לספק "הפי אנד" בכוח, והתמקד בגרעין המשפחתי הפרטי. ברגמן לא עסק בפוליטיקה ולא ברח לניתוחים פסיכולוגיים של מדינה שלמה. גם ב"כנפיים שבורות" מתוארת משפחה ללא אב המתקשה להסתגל למציאות. גם ב"כנפיים שבורות" מככבת מאיה מרון בתפקיד הבת המורדת. אבל ברגמן לא בחר לנסח כתב אישום שטחי וצעקני נגד מגזר שלם באוכלוסיה. לכן "כנפיים שבורות" הצליח כל כך. לכן "מדורת השבט" נכשל כל כך, וזורק אל פרצופי הצופים סצינת סיום מופרכת ומרגיזה, שבה נוצרת משפחה חדשה שהתנתקה לחלוטין מן החברה הדתית-לאומית, ובדרך ויתרה על פנטזיית ההתנחלויות. אבל ממתי בריחה מבעיה היא פתרון לבעיה? הרבה מאמרים נכתבו על היעדרו של הערבי-פלשתינאי מן הקולנוע הישראלי. "מדורת השבט", בהיותו סוג של מדורת-שבט קולנועית, מצטרף לרשימת ה"מעדירים". רמאללה מופיעה כאן כעיר-רפאים ללא בני-אדם, סוג של קוריוז מבדח בדרך לבניית ההתנחלות. אין פלשתינאים. אין ערבים. אין בעיות. העולם הקולנועי האוטיסטי של סידר מצדיק את ההשקפה המופרכת לפיה הציונות הגיעה למדינה ריקה מאדם. הביקורת של סידר כלפי החברה המפד"לניקית מתקהה לנוכח חוסר יכולתו להרכיב תמונה פוליטית רב-צדדית. זה לא משנה מדוע בחר סידר להתעלם מן הפלשתינאים - התחנפות לקוני הכרטיסים היהודים או רצון אמיתי להתמקד בשבט הכיפות הסרוגות. מה שמשנה היא התוצאה: מבט צר-אופקים על מציאות מסובכת להחריד. הסרט כל כך ממהר להציג גלריה מסועפת של דמויות, עד שהוא לא מספיק לבנות כמו שצריך את הפרופיל של הדמות המרכזית: האלמנה רחל גרליק (השחקנית מיכאלה עשת). לכן, למשל, הסצינה שבה היא שוברת את זכוכית הדלת של בתה הבכורה (שהביאה בחשאי חייל דתי בלילה) שרירותית, מפתיעה ואיננה מנומקת. גם המניע של רחל להצטרף להתנחלות החדשה איננו ברור כלל: מתי הפכה כל כך מעורבת פוליטית? מתי החליטה שההתיישבות החדשה היא הפתרון למצוקותיה? מתי הפכה האלמנה את התיסכול המיני שלה לפאנטיזם לאומני? אין רקע, אין הסבר, אין הגיון דרמטי. אפילו דמותו של משה איבגי, העוגן הגברי החיובי-לכאורה, מופרכת לחלוטין: האם מישהו מסוגל להאמין שקיים ישראלי בן חמישים שטרם שכב עם אישה? ואם כן, האם הוא יכול להיות מאוזן בנפשו? הכישלון של סידר לבנות כמו שצריך את מארג המניעים והרצונות של הדמות המרכזית מתעצם לנוכח העובדה שהוא השקיע זמן מיותר בסצינות קומיות. דמות החזן הפאתטי של יהורם גאון היא סוג של בדיחה קולנועית פנימית, ואיננה תורמת כמעט דבר לעלילה. היא לא שופכת אור על הדמויות המרכזיות, ולא מקדמת את הסיפור לשום מקום. להיפך: דווקא כאשר רחל נמלטת מהופעת החזנות של גאון אל זרועותיו הקטנות של איבגי, נדמה כאילו הרומן עם איבגי הוא רק עיר-מקלט. זה נכון שהוא יודע להתניע מכונית; אז מה? האם אפשר להניח שאדם שכזה הוא זיווג ראוי לאישה מנוסה ובוגרת כמו רחל? השיחזור התקופתי של ירושלים בתחילת שנות השמונים, יש לומר, מרשים. צוות ההפקה השקיע כנראה זמן רב ומשאבים רבים בהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. יש לנו כאן לבוש אקטואלי, בתים מעוצבים בהתאם, תפאורות מקצועיות, שפה מדויקת, כלי רכב נכונים ואפילו שידורי טלוויזיה רלוונטיים. עם זאת, המקצוענות הטכנית לא פותרת את הבעיות המהותיות בתסריט. סצינת האונס במדורת ל"ג בעומר, לכאורה הפסגה הדרמטית של "מדורת השבט", נופלת למלכודת הסנסציה הזולה. שירבוב צה"ל בדלת האחורית (דמותו של החייל המשוחרר והאלים) מעמיס משקל עודף על התסריט החלש-ממילא, ובשלב זה כבר מוביל להתעלמות. אם היה כאן נסיון לומר משהו על התיסכולים המיניים של הנוער הדתי-לאומי, הוא נכשל: אונס ותקיפה מינית אינן תופעות ייחודיות למגזר זה או אחר, והן לובשות אופי כמעט זהה בכל שכבת נוער. הנסיון של הצ'יף מוטקה (אסי דיין בתפקיד שטחי למדי) לקבור את התקיפה איננו מפתיע או מקומם: כבר היינו בסרט הזה. "מדורת השבט" נראה כמו נסיון מרושל ושטחי להפנות אצבע מאשימה כלפי מגזר פוליטי מסוים, תוך התעלמות מן האוניברסליות של הבעיות הנידונות. הוא מתגאה ביכולתו למתוח ביקורת פנימית (במאי דתי "מתוך השבט" שלכאורה יודע על מה הוא מדבר) ובכך הוא מחמיץ לחלוטין את הזווית הרחבה, הרצינית והאוניברסלית המתאימה להתמודדות עם סוגיות חברתיות ומשפחתיות מורכבות. את הבעיות של השבט לא ניתן לפתור על ידי היפלטות של יחידים מתוך השבט.
מעל לכל, נראה ש"מדורת השבט" קצר מדי. כדי לטפל באופן סביר באוסף הדילמות והמצוקות שהוא מעלה, נדרש עוד זמן קולנועי. נכון שקל לצפות בסרט: הוא עובר מהר. אבל על המהירות משלמים כאן קנס, והוא העומק הדרמטי. ההחלטה של רחל גרליק לוותר על חלום ההתנחלות והבחירה שלה בגבר בתול ללא טקס נישואים, הפיוס הבלתי-מוסבר עם הבת אסתי, הדחקת האונס של תמי - כל אלו נשארו בלתי-מטופלים ולכן נשארת תחושה של זלזול או רישול. אולי צוות ההפקה אמר לעצמו ש"אסור לעבור את מחסום מאה הדקות". זה לא משנה. מישהו עשה כאן 'כיבוי צופי' חפוז, שכח לכבות את המדורה כמו שצריך, ולכן היא עדיין בוערת גם אחרי היציאה מאולם הקולנוע. גם 'בופור' של יוסף סידר סבל מבעיות דומות של אמינות ועומק. |
