|
כנפיים שבורות
סרט ישראלי משנת 2001 שזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, מקום ראשון בפסטיבל
טוקיו (הסרט הטוב ביותר) וגם בתשעה פרסי אוסקר ישראליים, כולל הסרט הטוב ביותר.
במאי: ניר ברגמן.
בתפקיד הראשי: אורלי זילברשץ-בנאי, מאיה מרון.
משפחה חיפאית. הזמן: תשעה חודשים אחרי מותו של אב המשפחה, מעקיצת דבורה. הוא היה
אלרגי לעקיצות דבורים, ולא הספיקו להציל אותו. הסרט עוסק במשפחה, שנמצאת במצב
'תקוע'. הסרט מספק שלל מטפורות ודוגמאות ל'תקיעות' של המשפחה. אלו חמישה אנשים שלא
מצליחים להתאושש מן המשבר ולחזור אל החיים כפי שהם.
האם (זילברשץ-בנאי) ישנה הרבה. הרבה מדי. היא עובדת כמיילדת בבית חולים, ולא מצליחה
להשתלט על ילדיה ולהספיק לשמש כציר מרכזי. היא חלשה. רדומה. לא פותחת במערכת יחסים
אחרת עדיין. היא מנסה להיעזר בבתה הבכורה (מאיה מרון) שהיא רק בת 17, כדי לסייע לה. הבת
לא מספיק חזקה לעמוד במשימה.
הבעיה העיקרית של האם: היא לא מסוגלת לאזור כוחות כדי להחזיק את המושכות. יש לה ארבעה ילדים: בת בכורה, בן תיכוניסט, בן קטן ובת הכי קטנה, והיא לא מהווה כוח מנהיגותי. הוכחה: הרכב שלה מסרב להתניע כל פעם מחדש. ברגמן משתמש
במכונית כדימוי מכאני לדמות שאיננה מסוגלת להתניע את עצמה. זילברשץ נעזרת מדי פעם
בבתה כדי להסיע את האוטו קדימה, אבל לא תמיד הבת בסביבה. רק במהלך הסרט היא מוצאת
רופא רוסי בבית החולים ומתאהבת בו. רק אז היא מתחילה להתעורר.
הבת, מאיה, מנסה לברוח מן המציאות הקשה אל עולם המוסיקה. היא זמרת בלהקה מקומית,
ונתלית בזמר כריזמטי בן 24 שחולם לפרוץ לתל-אביב. במשפחה יותר יציבה, החלום שלה היה
אולי נושא פרי. אבל הופעת הבכורה שלה סופגת מכה, כאשר אמה מבקשת ממנה לחזור הביתה
ולעשות ביביסיטר בגלל משמרת לילה. הבת מאשימה את האם בהכשלת חייה. הבת משוכנעת
שהאם עומדת בינה ובין ההצלחה. למעשה אחראי לכך אחיה, שלא הגיע הביתה.
בהמשך מבינה הבת שאין תחליף לאמא, וחייבים לעזור לה כדי לשרוד. לפני שהיא מפנימה זאת,
היא מנסה להשיג אהבה באמצעות סקס חפוז עם בחור עילג שלא הולם את רמתה. היא נוסעת
לתל-אביב כדי לנסות להקליט את השיר שלה, שמילותיו מדברות על חסרונו של האב, אך בורחת
מן האולפן וחוזרת למציאות החיפאית שלה. היא מתקשרת לאמא ומבקשת ממנה שתסיע אותה
חזרה. הבת חוזרת אל המציאות, מתנתקת מתעשיית החלומות (המוסיקה) ומאשליית תל-אביב,
מפסיקה להאשים אחרים ומנסה להשתלב במשפחה.
שם הסרט, 'כנפיים שבורות', רומז למטאפורה ספציפית: הבת מחופשת ליצור מכונף כלשהו בערב
ההופעה, שבו נאלצה לחזור הביתה ולהיעדר מן ההופעה. היא חוזרת הביתה רכובה על אופניים,
כשהיא עדיין עטויית כנפיים. כך היא למעשה מדגימה את כנפיה השבורות, שבעטיין היא נאלצת
לפדל על אופניים במקום לעוף. כך, בהתאמה, גם הרכב התקוע של האם ממשיך את מטאפורת
הכנפיים השבורות.
בפועל, כל הדמוית תקועות. לא רק הבת המכונפת נאלצת לרכוב על אופניים. גם האם, כאמור,
נאלצת לנסוע על קטנוע או סתם לבקש טרמפים בכביש החוף, כי האוטו מסרב להתניע. בהתאמה,
הבן הקטן מנסה לעוף (כלפי מטה) ולא מצליח. והבן הבוגר תקוע בתוך תחפושת של עכבר.
הבן התיכוניסט, ילד מחונן, נפל בלימודיו מאז מות האב. הוא מחזיק בתיאוריות ניהיליסטיות,
שבמרכזן אפסות האדם. מבחינתו, כולם מתים וכולם חסרי חשיבות. הוא לא לומד, ויועצת בית
הספר מודיעה לאם שהוא חייב לעבור טיפול פסיכולוגי. הוא מעביר את זמנו בעבודה מיותרת,
לבוש תחפושת-עכבר ומחלק פליירים. רק כאשר אחיו הקטן נפצע ומאושפז חסר-הכרה בבית
החולים, הוא מתעורר חזרה לחיים מן הציניות המוחלטת שלו, ומצליח להעיר את אחיו באמצעות
טריקים של משחק כדורסל מדומה בחדר בית החולים.
הבן הקטן לא מוכן לסלוח לאימו על מות האב. הוא כועס עליה כעס נוראי. הוא מסרב לדבר
איתה. התנהגותו מנותקת לחלוטין. בהמשך למטאפורת הכנפיים השבורות, הוא מנסה לקפוץ
לבריכה ללא מים. גם לו אין כנפיים, ולכן הקפיצה גורמת לפציעה חמורה. הוא מאושפז
חסר-הכרה בבית חולים, ומכניס את המשפחה כולה לסחרחורת, שבסופה יכירו כולם במציאות
הסובבת אותם. בזכות אחיו הגדול, הוא יוצא מן התרדמת וככל הנראה (הסרט מסתיים כאן)
יחזור לחיים הנורמליים.
הסרט, המתרחש ברובו בחיפה, ריאליסטי לגמרי. אין בו אפקטים או פעלולי צילום. הוא מסתיים
בנקודה אופטימית, שבה משאירות האם והבת את הרכב המקולקל על כביש חיפה-תל-אביב, באיזור חדרה, ומחפשות טרמפ חזרה הביתה. האם, ככל הנראה, תמשיך את מערכת היחסים שלה עם ולנטין, הרופא הרוסי הגרוש. הבת תחזור ללמוד בבית הספר ולתכנן את עתידה מחוץ
לעולם המוסיקה. הבן יחזור ללימודיו ויפתח מערכת יחסים עם בחורה אותה פגש מחדש לקראת
סוף הסרט. ושני הילדים הקטנים יזכו למשפחה מסודרת, בהנהגתה של האם המשוקמת.
באמצעות זניחת הרכב התקוע, מסמן ברגמן לצופים שהמשפחה חזרה לחיים. במקום להישאר
תקועים במקום, הם מעכלים את מות האב וממשיכים הלאה במציאות הקשה של חיפה הקטנה.
כי אין ברירה אחרת, וברגמן לא מעניק להם שום דרך מילוט. אסקפיזם איננו פיתרון בעולם
הקולנועי הפרקטי של ברגמן, אך הוא מספיק הומאני בשביל לגרום לצופים לבכות.
|
