אפס ביחסי אנוש

Zero Motivation

ישראל 2014
בימוי: טליה לביא

הפקה ותסריט: אילון רצ'קובסקי, טליה לביא

משתתפים: דאנה איבגי, נלי תגר, שני קליין, יונית טובי, תמרה קלינגון

אורך: 100 דקות

'אפס ביחסי אנוש' היא קומדיה צבאית מרעננת, שמתמקדת בנושא שהוזנח עשרות שנים בקולנוע הישראלי - שירותן המדכא של פקידות בצה''ל. הבמאית טליה לביא השתמשה בנסיונה האישי כדי לכתוב ולביים סרט נשי, פמיניסטי, אוהב וחכם, שמותח ביקורת חריפה על המערכת הצבאית, תוך שימוש בהומור מטורף ומשובח.

לנשים רבות בישראל קל להזדהות עם התסריט, מכיוון שרבות מהן עברו שירות דומה: שיעמום, השפלה, ראש קטן, משימות סיזיפיות, קצונה ישירה סדיסטית, קצונה בכירה אדישה, בירוקרטיה אינסופית - ואפס הזדמנות לביטוי אישי. המערכת הצבאית גורסת, שוחקת ומטאטאת המון כשרונות, ו'אפס ביחסי אנוש' בוחן כיצד ניתן לתפקד בתוך מכונה עייפה ועיוורת שכזאת.

 

הסרט נולד מתוך סרט קצר של לביא בשם 'חיילת בודדה', שגם בו כיכבה דאנה איבגי, כמעט לבדה. בסרט המורחב יש כבר זוג: דאנה איבגי ונלי תגר הן הגיבורות הראשיות של הסיפור, אך הן נתמכות על ידי צוות מצוין של שחקניות-משנה, כמו תמרה קלינגון החצופה והנפלאה בתפקיד אירנה, שני קליין בתפקיד רמה קצינת השלישות האנטיפטית, והשחקנית יונית טובי בתפקיד קצר ומשמעותי של בחורה צעירה ופגיעה בשם תהילה.

 

היתרון האדיר של 'אפס ביחסי אנוש' על פני עשרות סרטים ישראלים אחרים שעסקו בצבא, היא העובדה שהוא בחר לעצמו מגרש-משחקים חדש לגמרי: עולמן של החיילות הג'ובניקיות. כדי לדאוג לכך שהקהל יחוש אהדה מירבית כלפיהן, מיקמה טליה לביא את החיילות בתור בסיס נידח מאוד בדרום - החור של כל החורים, שנות-אור מן הקריה הנוחה. הדיכאון והשיעמום האינסופיים רק מועצמים על רקע הנגב המדברי. במשרד המדכא, כל מה שנותר לעשות הוא לקבוע שיאים אישיים במשחק החלונות הידוע 'שולה מוקשים' (היום זה קנדי קראש, ומחר משהו אחר).

 

ההצלחה האדירה של 'אפס ביחסי אנוש' לא היתה צפויה מראש, שכן רבים מן הסרטים הנתמכים כיום על ידי קרנות הקולנוע בישראל אינם בעלי יומרה פופולרית. הסרט של לביא, אם כן, הוא חריגה מבורכת מן התבנית השחוקה של דרמות מורכבות המציגות לעתים סיפורים שציבור צופי הקולנוע מתקשה להזדהות איתם, או מכיר טוב מדי. כאן מקבל הצופה טיפול בועט, מסחרר וחדשני בנושא שלכאורה הוא מדכא, אפור וצפוי מראש.

 

אפס ביחסי אנוש - קומדיה נשית על נשים למען נשים

 

קצת כמו 'מבצע סבתא', קומדיה צבאית-קיבוצית שזכתה למעמד של סרט פולחן, 'אפס ביחסי אנוש' יודע ללחוץ על הנקודות הנכונות כדי להפיל את קהל יוצאי הצבא על הקרשים. אמנם יש בו פחות שורות-מחץ (פאנצ'ים) שאפשר יהיה לצטט בשנים הקרובות, אך הוא מאיר היטב נקודה חשוכה בחייהן של מאות אלפי נשים ישראליות, שכאילו המתינו לסרט הזה מבלי לדעת, כדי שיחשוף את סיפורן הטרגי-קומי.

 

התסריט המגוון והמפתיע מצליח לפתח מספר עלילות במקביל, לנגוע בנושאים רבים המטרידים נשים בצבא (אכזריות פיקודית, התאבדויות, תקיפה מינית, אי-מיצוי פוטנציאל, ייאוש, נהלים קשוחים, סירוב פקודה, מודרניזציה), אך הוא עושה זאת בשנינות ובחוצפה שלא מפסיקים לטלטל, בשיטת הצחוק והדמע.

 

הבחירה בדאנה איבגי ובנלי תגר נוגעת גם במתחים עדתיים בתוך הצבא, כאשר איבגי (זוהר) היא אמנם בת-קיבוץ אך מייצגת את המזרחית המדוכאת. נלי תגר (דפי) היא האשכנזיה המפונקת שמגיעה מן העיר הגדולה, וכל שאיפתה היא להלך על עקבים ליד עזריאלי. החברות האמיצה בין השתיים, למרות הנסיבות המאתגרות, מחזקת את התסריט ומעניקה לו מוטיב-על (חשיבותה של החברות) שמצדיק את כל הסבל.

 

מרכיב נוסף שמעניק אמינות רבה לתסריט של לביא הוא דיאלוג מדויק. בניגוד לסרטים רבים העוסקים בצבא, השפה של 'אפס ביחסי אנוש' היא לא שפה צבאית אלא שפה אזרחית לגמרי. מלבד הקצונה הבכירה, שמשוטטת לה באולימפוס מגוחך משל עצמה, כל החיילות הפקידות מדברות בדיוק כמו שהישראלים של היום מדברים. הניסוחים שבוחרות הבנות הם בוטים, קצרים וכואבים. הסיפורים האנושיים והביטוי הישיר שלהם מאפשרים לסרט להמריא גם מעבר לסביבה הצבאית, ולהעניק ליצירה משמעות אוניברסלית - כיצד להתמודד עם שיעמום קיומי בהקשר של כל קבוצת בנות העובדת במשרד כלשהו בעולם.

 

לסיכום, "אפס ביחסי אנוש" לקח על עצמו משימה חשובה (ייצוג סיפורן של הפקידות הצבאיות) וטיפל בה בצורה אמינה, מסורה, מצחיקה, זריזה ומפתיעה. אך הצלחתו של הסרט היא, בסופו של דבר, לא רק הצלחתו של תסריט מקורי, שנון וחכם, וגם לא רק בחירה מושלמת של שחקניות צעירות בעלות נסיון ועוצמה - אלא העובדה שהוא מבוסס על מציאות שכולנו מכירים היטב.