זטואיצ'יZatoichiיפן / ארה"ב 2004בימוי: טקאשי קיטאנו ("זיקוקין דינור", "אחי", "קיקוז'ירו")משחק: טאדאנובו אסאנו, מיצ'יו אוקוסו, טקאשי קיטאנוהמוניטין של הבמאי טקאשי קיטאנו נבנה, לפחות כאן בישראל, בעזרת הסרט הראשון שלו שהופיע על המסכים, "זיקוקין דינור" (1997). הסרט עסק ביפן המודרנית, ושילב אלימות מסוגננת, משחק מעולה וסיפור אנושי חזק. בסרט "אחי" (2000) התמכר קיטאנו לאלימות וזנח את הסיפור האנושי, וגם כאן הוא לא מצליח לעורר הזדהות חזקה עם הדמויות שהוא מציג. למרות זאת, הסרט שווה צפייה בגלל שקיטאנו חושב כמו צייר: הוא בונה ציורים צבעוניים, עוטף אותם בנחלי דם בצבע אדום (דיגיטלי?) בוהק, ומעביר אותם לקולנוע בצורה שמעוררת השתאות מסוימת.העלילה מוכרת היטב מסרטי סמוראים אחרים מארץ השמש העולה: עיר מושחתת; מלחמת כנופיות על שליטה כלכלית בהיעדר משטרה; זר מגיע לשכונה ומבער את השחיתות, תוך הגנה על החלשים. הנרטיב הפיאודלי, הפרה-מדינתי הזה הגיע לשיאו ביצירות מופת כמו "יוג'ימבו" ו"שבעת הסמוראים" של קוראסווה, ולאחרונה ב"סמוראי של דמדומים", ללא ספק סרט חזק בהרבה מ"זטואיצ'י". סרג'יו ליאונה אימץ את הדפוס במערבוני הספגנטי שלו, "בעבור חופן דולרים", למשל, ואפילו אל "מלחמת הכוכבים" העתיק לוקאס כמה עקרונות. קיטאנו לא מנצל את מיתוס הסמוראי כדי להוסיף היגדים מקוריים משלו. אין לו פרשנות מהפכנית על המיתוס של "ביעור השחיתות מבחוץ". הוא מעביר את רוב המשקל לדמות המרכזית, זטואיצ'י: מעסה-לכאורה עיוור, מומחה גדול בשיסוף, בלונדיני בניגוד לכל שחורי-השיער הממלאים את הסרט, וצנוע, המתפרנס מהימורים. הבעיה היא שדמותו של זטואיצ'י, המוכרת-היטב בפולקלור היפני, נותרת מעומעמת, וההיסטוריה האישית שלו חסומה מעינינו. לא ניתן לבסס סרט שלם על דמות ללא היסטוריה, שאיננה אומרת כמעט דבר, ושמעשיה נותרים חסרי-פשר. גם דמותו של הסמוראי המובטל, שמצא עבודה כשומר-ראש של אחת הכנופיות כדי לממן תרופות לאשתו החולה, לא מפותחת ולא מנומקת.
 זטואיצ'י - קלישאת הסמוראי העיוור שרואה טוב מכולם
קיטאנו משתעשע קלות עם מוטיב העיוורון והראייה: דמותו של העיוור, לכאורה, רואה טוב יותר
ומבינה טוב יותר מכולם. העיוור מיטיב להמר, ער לכל תכסיס, מודע למניעיהן של הדמויות
המושחתות בעיירה. זו קלישאה ספרותית ידועה, שגידלה זקן ארוך להפליא, עוד מימי "אדיפוס
המלך" הענק של סופוקלס ועד ל"דו"ח מיוחד" הנבוב של ספילברג. קיטאנו מוסיף כמה
אמירות-אגב כמו "מה שאתה רואה זה לא בהכרח מה שיש", כאשר הוא משלב דמות גיישה נאה
שהיא למעשה גבר, אבל כל זה לא מצטרף לכדי אמירה קולנועית מעניינת.
לקיטאנו יש חוש הומור מפותח, ואפשר לראות זאת במבחר סצינות בהן הוא מנסה לאזן את המתח והאלימות עם כמה הלצות, ואף שילוב מעניין בין תנועה למוסיקה. עם זאת, אי אפשר לדבר על "שוטים" מופתיים, ואין סצינות מורכבות שנחרתות בזיכרון. הכישרון המרכזי שלו מגיע מתחום הציור: בניית קומפוזיציות ססגוניות, מעין תמונות זזות החוגגות את הקשר שבין האדם לטבע, ובין הדם לחרב. גם כאן אי אפשר לדבר על גאונות ממש: זה יפה, אבל לא מהפכני. הערה בעניין גלוריפיקציה של אלימות: קיימת נטייה בקולנוע מסחרי לתת את התחושה כאילו אלימות זה לא רק "כיף לביצוע", אלא גם "יפה לצפייה". נכון, לא צריך להיות צדקני ומוסרני יתר על המידה, אבל קולנוען שמציג רק את הצד האסתטי של האלימות, לפעמים עושה זאת משיקולים שאינם תמיד ראויים, למשל: כדי שמדרגי הסרטים לא יגבילו את גיל הצפייה, וכך יקטינו את כמות הצופים הפוטנציאלית. קצת מטריד לראות איך קיטאנו מתעלם מן הצד המכוער והמאוד-לא-ציורי של האלימות, ורק מתייחס לכל רצח ודימום כאל סוג של ציור חדש. דהיינו, האסתטיזציה של האלימות הופכת את הקורבן לחפץ, סוג של "דף לבן" שעליו אפשר לקשקש באדום. זה גם מרחיק את הקולנוע מן המציאות, ויוצר ניכור מסוים. נראה שקיטאנו מנסה שוב לקרוץ למערב העשיר, ולזכות בצו גיוס מהוליווד. בדומה לבמאי ג'ון וו, שהחל באסיה ועבר לעבוד בשביל לוס אנג'לס, קיטאנו אולי מקווה לתפוס את תשומת ליבה של תעשיית האקשן האמריקנית. אולי זו הסיבה שהתסריט שבנה שטוח למדי, פשוט מדי, לעתים מערבי מדי. יותר מדי סצינות מופרכות מבחינה פיזית, יותר מדי פזילות לצדדים, יותר מדי הסתמכות על היכרות מוקדמת עם יצירות יפניות דומות. גם סצינת הסיום, המשלבת "מיוזיקל" הוליוודי עם דמויות יפניות למהדרין, לא משדרת אינטגריטי, אלא נסיון למצוא חן.
שורה תחתונה: אם כבר סמוראים, עדיף "סמוראי של דמדומים". "זטואיצ'י" לא מצליח לרגש באופן עמוק מספיק, שכן מלבד האלימות המסוגננת והוירטואוזית, צריך לבנות סיפור אנושי משכנע, עם מניעים אנושיים ברורים, בלי לגלוש לקלישאות של סרטי-חרבות. |