בתמונה: סייבי (מימין) נאבק עם סמוראי מבוגר

המצב משתנה כשטומואה, אחותו של אחד מעמיתיו לעבודה, מתחתנת עם שיכור עשיר וכוחני. היא לא רצתה זאת: אחיה סידר לה את הנישואים. הוא מכה אותה והיא בורחת מן הבית. יום אחד היא מגיעה לביתו של סייבי. השניים היו חברים עוד ממי בית הספר, למעשה הכירו שנים רבות. בואה לביתו משנה את חייו. היא מטפלת בבנות, עוזרת בבית ומשפרת את איכות החיים של כולם. הוא חשב שהבדידות טובה לו, אבל אין ספק שחסרה לו אישה. הוא לא נוגע בה, הוא לא מנצל את מצבה הדין, ולא מציע לו נישואין. היא באה ממעמד גבוה יותר, והוא חושש שלא תוכל להסתגל לצניחה ברמת החיים. אשתו הקודמת גם היא באה ממעמד בינוני, והירידה אל העוני היתה קשה לה. סייבי הרגיש אשם בכך.

 

לאחר תקופה קצרה חוזרת טומואה לבית אחיה. גרושה השיכור מגיע לשם ומעורר בלגן. הוא כמעט פוגע בבני הבית, אך סייבי מונע ממנו לעשות זאת. הגרוש דורש דו-קרב בינו ובין האח. סייבי מתערב ומבקש מהגרוש שיערוך את הדו-קרב איתו ולא עם האח. כולם יודעים שהגרוש, למרות שיכרותו, הוא מוצלח בסיף. אך סייבי בטוח שינצח אותו.

 

אלא שבגלל עוניו, סייבי מכר את חרבו הארוכה. הוא הולך זמן רב עם חרב-כאילו, העשויה מבמבוק. הוא הגיע לדו-קרב עם מקל. בזכות כשרונו, הוא מצליח לנצח בדו-קרב בלי להרוג או לפצוע את יריבו. הוא נעזר במקל הפשוט כדי לתת לו מכה חזקה במצח, ולגרום לעילפונו. הגרוש המובס לא שב להטריד את טומואה.

 

זמן עבר. סייבי לא פנה לטומואה. הוא שב לחיות אחייו. הזמנים השתנו, והשליט האחראי על כל האיזור נפטר ממחלה בגיל צעיר. מלחמות הירושה עשו שמות בכל מקום. חלק מן הסמוראים נדרשו לבצע חרקירי ולמעשה להתאבד בגלל שהיו חלק מן המשטר הקודם. המסורת הפוליטית המעוותת והרצחנית מכה גם בחייו המבודדים של סייבי. מנהיגי השבט דורשים ממנו לחסל את אחד מן הסמוראים הבכירים, שסירב להתאבד, ובצדק. אותו סמוראי מבוגר-יחסית התבצר בביתו וחיסל כל סמוראי אחר שניסה להתקרב אליו ולפגוע בו.

 

סייבי מבקש להתחמק מן המשימה הרצחנית. הוא חושש לחייו, וגם איננו מעונין בשפיכות דמים. מנהיגי השבט מאיימים עליו בנידוי מוחלט, שמשמעותו רעב מיידי. הוא נאלץ לעשות זאת. לפני שייצא לקרב שממנו חשש שלא יחזור, הוא קרא לטומואה ושאל אותה אם יוכל להתחתן איתה אם יחזור. היא נדהמת: לפני כמה ימים הסכימה להצעת נישואים של סמוראי ממחוז אחר. הוא מאשים את עצמו: למה לא ביקשתי ממנה נישואים קודם? כך הוא יוצא לקרב.

 

בסרט היפני הזה יש למעשה רק שני קרבות. דו-הקרב הראשון, שבו עשה סייבי כל מה שביכולתו כדי לא לשפוך דם, אפילו לא לפגוע באף אדם, ואף ניסה לדרוש כניעה ללא המשך הקרב. גם בדו-קרב השני והאחרון, הקפיד סייבי שלא לפתוח באלימות. הוא פותח בדיאלוג עם הסמוראי המבוגר והמהורהר. השניים רואים שיש בשניהם הרבה מן המשותף: שניהם לא מעונינים באלימות, שניהם איבדו את נשותיהם, שניהם סבלו מעוני וחרפת-רעב. הדיאלוג ביניהם מעמיק, והם מנסים לגבש פתרון לפיו הסמוראי הנרדף יברח מן השבט לאיזור אחר.

 

כאשר כמעט נראה כאילו הסיפור ייגמר ללא קרב, לומד הסמוראי המבוגר שסייבי ניגש לקרב ללא חרב ארוכה. הוא מנסה להסביר כי לא התכוון להשפיל את הסמוראי המבוגר, אלא שבגלל עוניו נאלץ למכור אותה ולהישאר עם החרב הקצרה בלבד. אלא שהסמוראי המבוגר, שלכאורה היה אמור להיות חכם ומפויס, לא מצליח להתגבר על גאוותו ואלימותו, ותוקף את סייבי בלי לחשוב פעמיים.

 

הקרב ביניהם מרתק: סייבי משתמש בטקטיקה של הגנה ופציעה. הסמוראי המבוגר הולך בכל הכוח, כדי להרוג. זהו אחד מהקרבות המתוחים והנואשים ביותר שראיתי. האחד נלחם על שארית פרנסתו, רוצה רק להתקיים. השני נמצא במלכודת, שבה כל השבט דורש ממנו להתאבד ללא סיבה. זה דו-קרב נורא של שני אנשים שקולים, שהפוליטיקה המטומטמת והרעב הנורא דוחפים אותם לאלימות קיצונית.

 

הקרב מסתיים לטובתו של סייבי, בעיקר בגלל שחרבו הארוכה של יריבו נתקעת בתוך המשקוף: מסתבר שחרב קצרה היא אכן עדיפה בבתים סגורים. סייבי פוצע אותו אנושות, והסמוראי המבוגר דועך, נופל על הרצפה ומת. סייבי חוזר לביתו, שם הוא פוגש את טומואה, שהייתה כבר בטוחה שהוא מת. היא בוכה בזרועותיו, והם מתחתנים.

 

אחרי שלוש שנים, מספרת לנו בתו במונולוג סיום, נהרג סייבי במהלך מלחמת אזרחים שבה נורה במקרה. השבט שלו מרד במלכות. היא לא חושבת שאביה היה ביש-מזל. היא טוענת שהוא ראה את עצמו כאדם בר-מזל, כיוון שאהב את אשתו ובנותיו. היא מניחה קטורת על קברו ומתרחקת מן המקום.

 

גישתו של במאי הסרט, יוג'י ימאדה, היא מן הסתם זו: אין דבר יפה יותר מאישה, ילדים, בית והטבע. ואני מסכים.

 

סיכום: סרט אנושי, אמיתי, מבוים ברגישות גדולה, מציג באופן משכנע את החיים הכפריים ביפן של המאה התשע-עשרה לפני המודרניזציה, מתמקד בחווית העוני ובאיוולת הפוליטית של המשטר הישן. הוא משתמש בגיבור אחד פשוט ואדיב כדי לצייר דיוקן מקומם של חברה שטופת-אלימות, שיכורת כוח, מצ'ואיסטית, שובינסטית ומטומטמת. חייהם של האיכרים בכפרים הקטנים עומדים בניגוד חריף למאבקי הכוח של ההנהגה. הסרט, במידה רבה, מנסה להיאבק בתאווה של הצופים לראות דם בכל קרב. הוא מנסה לשכנע אותנו שכל דו-קרב הוא כישלון של שני הצדדים. כל מלחמה, אפילו אם טרם החלה, היא למעשה אסון לכולם. ואלימות איננה דבר אסתטי או יפה. בכך הוא הולך נגד מגמות הוליוודיות ויפניות כאחד, המאדירות את הקרב, את המוות ואת המאבק הפיזי.