לאכול בגדולSuper Size Meארה"ב 2004בימוי: מורגן ספרלוקמשתתפים: מורגן ספרלוק, ג'ון בנזאף, ברידג'ט בננט, קלי בראונל, רון אינגליש, ג'רד פוגל, ד"ר ליסה ג'נג'ו, דון גורסקי, מארי גורסקי, סמואל הירש, ד"ר דריל אייזקס, אלכסנדרה ג'יימסון, ויליאם קיש, רונלד מקדונלד, מריון נסטל, ג'ון רובינס, מש' סנדי, ד"ר דיויד סאצ'ר, ד"ר סטפן סיגל, קיימי סימצ'אק, ד"ר ליסה יאנג, ג'ייקוב סולום ועוד
בארה"ב, השמנת-יתר היא מגיפה ענקית. האמריקנים הולכים ותופחים למימדים מבהילים. הנשים נראות כמו הרים של גלידה, הגברים כמו האמפטי-דאמפטי. אפילו המתבגרים נראים כמו חזירונים או פרות. האמריקני הממוצע נוסע באוטו במקום ללכת, קונה אוכל במקום לבשל, צורך שומן במקום ויטמינים, בולס בשר במקום ירקות, צופה בטלוויזיה במקום לטייל, שותה קולה במקום מים, מתמכר לג'אנק-פוד במקום לספורט - ובעיקר מוצא את עצמו מובס מול תעשיית ה"פסט-פוד". למה "סופר-סייז מי" (התרגום העברי צולע, אין מה לעשות) כל כך אפקטיבי? ראשית, מפני שלפנינו סרט תעודי פשוט מאוד: אדם מן היישוב מחליט לאכול רק מקדונלדס במשך חודש, ובריאותו מתדרדרת. התהליך פשוט, ברור וחד-משמעי. אי אפשר לצאת מן הסרט ולחשוב שאין קשר בין המבורגר, צ'יפס, קולה ובין השמנת-יתר, נזק לבריאות ודיכאון נפשי. הסיפור תופס מהרגע הראשון, ותהליך ההתדרדרות של הגיבור, מורגן ספרלוק, מעורר עניין עד סוף הסרט.
הנכונות של גיבור הסרט להתייצב מול אחד התאגידים הגדולים בעולם כדי להוכיח את הנקודה (המבורגר = רע) ראויה לשבח, אך מה שמעניין באמת את הצופה היא הנכונות של הגיבור לסכן את גופו בתהליך. כאשר ספרלוק אוכל מקדונלד'ס שלוש פעמים ביום, אנחנו לא מוחאים לו כפיים, כיוון שנדמה שכל אחד מסוגל לעשות את זה. אך כאשר אנחנו רואים כיצד הרופאים מעריכים את הנזק וממליצים לו להפסיק את הניסוי, אנחנו מבינים שהבחור פשוט גיבור. הוא ממשיך בניסוי למרות שכל המומחים מזהירים אותו שכל המערכות בגופו סובלות קשות. רק כאשר אנחנו מגלים התעניינות אמיתית בבריאותו של הגיבור, אנחנו מוכנים לשמוע עוד על הנושא ולא לאטום את האזניים. ספרלוק מנצל את ההתעניינות שלנו בגופו הקורס כדי לדחוף לנו תכנים מדעיים, מחקריים, ציבוריים, כלכליים ופוליטיים על ההתנהלות של תעשיית המזון המהיר בארה"ב ובעולם כולו. הוא מספר על פיתוי ילדים, על ניצול בורות הציבור, על הסתרת מידע, על ייצור של מזון מחורבן בכוונה תחילה, על מגיפה שכולם מודעים לה, על תחזיות מזוויעות לעתיד - ועל תאגידים ציניים שמנסים להעמיד פנים שאין להם מושג מה קורה. חלק מן המידע כבר ידוע לנו, אבל הוא מוגש בצורה סקסית ומעודכנת. והכי חשוב: הפעם זה מכעיס אותנו באמת מפני שאנחנו רואים את לחץ הדם, מצב הכולסטרול, אחוזי השומן, התיאבון המיני והדיכאון הנפשי של ספרלוק - הכל נמצא בירידה. "סופר סייז מי" לא מתעסק רק במקדונלדס, ומכניס גם התייחסות מעניינת למזון המוגש לבתי הספר בארה"ב. מסתבר שאפשר לתת לילדים מזון בריא וטעים, אלא שתעשיית המזון המהיר מנצלת את בורות הממסד כדי לדחוף מרפקים אל תוך הקיבה של הצעירים. במקום לתת לילדים זבל של אוכל ולראות אותם חוטפים התקפי-לב בבגרותם, אפשר לתת להם אוכל נורמלי בלי לפשוט את הרגל. בסופו של דבר, זו רק שאלה של דעת קהל, הבנת העובדות והפעלת לחץ על המוסדות הרלוונטיים. פשוט וקל - במקום זבל, צריך לאכול נכון. הסרט הוא דוגמה קלאסית למאמץ תיעודי נכון - איזון נקי בין סיפור משכנע, שפה פשוטה, ראיונות קצרים, חומרים חזותיים מעניינים, חומר למחשבה ובידור קולח. כדאי להמשיך ממנו אל הסרט המצטיין 'פד-אפ' (2014) שמרחיב את המבט וקורא לפעולה ברורה. יש הרבה הומור ביצירה הג'אנק-פודית הזו: הוא לא ציני וארסי כמו מייקל מור, ולכן הוא בהחלט משעשע ונוח לצפייה. "סופר סייז מי" הולך כל הזמן על החבל הדק שבין ה"אישי" ובין ה"לאומי", בין המצוקה של ספרלוק ובין השמנת-היתר בארה"ב. לאורך כל הדרך הוא שומר על קור רוח, ממוקד במטרה ולא יורה לכל הכיוונים. ספרלוק לא סוטה מן הנושא, לא משתלח באנשים ספציפיים, לא מייצר קונספירציות מופרכות ולא נסחף להגיגים פילוסופיים. הוא יודע לאן הוא הולך, והצופה סומך עליו עד הסוף. לסיכום, "סופר-סייז מי" הוא סרט תיעודי משובח, ראוי לצפייה, העוסק בנושא חשוב מאין כמוהו לכל אזרח בעולם - ובמיוחד לצרכנים במדינות מערביות. הוא מטפל באופן ישר, הוגן ומבדר בסוגיית האוכל שאנחנו מכניסים לגופנו, ולא משעמם לרגע. כל הכבוד למורגן ספרלוק על יצירה דוקומנטרית עניינית, נקייה ובועטת. |
