פד אפ
-
בימוי: סטפני סוטיג
-
הפקה: קייטי קוריק, סטפני סוטיג, שרה אולסון, איב מרסון, קריסטין לזור, שרה גיבסון
-
תסריט: סטפני סוטיג, מרק מונרו
-
משתתפים: ד"ר קלי ד' בראונוול, הנשיא-לשעבר ביל קלינטון, סנאטור טום הרקין, ד"ר מרק היימן, ד"ר דיויד קסלר, ד"ר דיויד לודוויג, ריסה לאביצו-מורי, ד"ר רוברט לוסטיג, מייקל פולן, מרקו ווטאן, מישל סיימון
-
אורך: 92 דקות
'פד אפ' הוא אחד הסרטים התיעודיים החשובים והמועילים ביותר שתראו בחייכם: הוא ישנה את הדרך שבה אתם מסתכלים על מזון, סוכר, שומן, ממתקים, משקאות קלים, מזון מהיר, דיאטה וסוכרת. אלא אם כן אתם אטומים לגמרי, הוא יגרום לכם להבין עד כמה רובנו לא מבינים איך הגוף שלנו בכלל עובד. והכי חשוב: הוא יפקח את עיניכם לראות את חומרת מגיפת ההשמנה העולמית. הוא מוצג באורך מלא, הופק בינואר 2014 ואפילו הוקרן לזמן קצר בבתי הקולנוע באמריקה (זמין כעת בפורמט קולנוע ביתי).
הסרט משווה בין תעשיית המזון לתעשיית הטבק: תאגידים בינלאומיים עוצמתיים, שפוגעים בציבור הרחב למטרות רווח קצר-מועד. לא רק ארה"ב נפגעת מהשמנה סיטונאית של מליוני בני-אדם. גם ישראל עמוק בפנים, כאשר החברה הישראלית מוצפת במשקאות ממותקים, מזונות ממותקים, ממתקים סופר-מסוכנים, ודור חדש של ילדים ונוער, שמתחיל להראות סימנים של התנפחות מסכנת-חיים.
'פד אפ' חושף כמה מן השקרים בהם האכילו אותנו במשך עשרות שנים, עד שכבר נמאס לשמוע אותם: התעמלות וכושר אינם מועילים כאשר אנחנו צורכים עשרות כפיות סוכר מדי יום. שום רכיבה על אופניים, ריצה או שחייה לא יעזרו נגד פחיות קולה. מכון כושר לעולם לא יציל את מי שטורף חטיפים מול הטלוויזיה. למעשה, ארוחת הבוקר הטיפוסית באמריקה (דגני בוקר ומיץ תפוזים), לבדה, כבר מכילה הרבה יותר סוכר ממה שאנחנו אמורים לצרוך עד הלילה. לכן אף נער ונערה באמריקה, ואולי גם בישראל, אינם מסוגלים למלט את גופם מפני איום מחלת הסוכרת. ערוצי הטלוויזיה ורשתות הסופרמרקטים עמוסים בסחורה רעילה, נוטפת-סוכר, שגופנו אינו מסוגל להתמודד עם השפעותיה הקטלניות המצטברות.
 פד אפ - מגיפת ההשמנה מתחילה מהסופר-מרקט
במשך 92 דקות ערוכות למופת, בהן משולבים קטעי ראיונות עם מומחים בעלי שם עולמי, אנו רואים כיצד ענקי המזון מצליחים להתחמק מכל סוג של פיקוח מחמיר, והתוצאה: ילדים בסכנת חיים. 'פד אפ' משלב סיפורים אישיים של נוער 'אוביס' (Obese), שאינו מסוגל לחיות בלי ניתוחי קיצור קיבה, פיקוח רפואי צמוד, השגחה הורית סיזיפית. המשפחות חסרות אונים, הסביבה הקרובה מעודדת צריכת סוכר אסטרונומית, ומעטים הם האנשים שמנסים להתנגד בפומבי להררי הסוכר המושלכים על ילדים תמימים וחסרי-ידע.
הסרט מתאר בצורה מבריקה את הדרך שבה משקאות קלים, למשל, מציפים את הגוף שלנו בכמויות סוכר אדירות שהופכות מיד לשומן. כאשר אנו צורכים כוס מיץ תפוזים, לכבד והתוספתן שלנו אין ברירה אלא להפוך את המשקה לשומן, כיוון שהמשקה נטול הסיבים זורם במהירות דרך מערכת העיכול ללא שום עיכוב. אחד המרואיינים האפקטיביים ביותר בסרט, ד"ר רוברט לוסטיג, אומר את זה בפשטות: "האם אני מודאג מתפוזים? לא. האם אני מודאג ממיץ תפוזים? בהחלט!". מאז 1977 הכפילו האמריקנים את צריכת הסוכר שלהם. בישראל המצב לא כל כך שונה. מבחינת הנזק המיידי לגופנו, אין הבדל גדול בין מיץ תפוזים או קולה, ספרייט, משקה בטעם תפוזים או כל מיץ פירות סופר-ממותק אחר.
האם תעשיית המזון דואגת לבריאותנו? לחלוטין לא. להיפך: היא תהרוג אותנו בשביל רווחים רבעוניים, העלאת מחיר המנייה ומשכורות-ענק לבכירים. התעשייה תגרום לנו להתמכר, ולעזאזל הדור הבא. לפי הנתונים המוצגים ב'פד אפ', כ-80% ממוצרי המזון בסופר-מרקטים בארה"ב כוללים תוספת סוכר מלאכותית. מתוך כ-600 אלף מוצרים בשוק המזון המפותח, אין כמעט שום דרך לברוח מן הסוכר, והמחוקקים בוושינגטון מובסים שוב ושוב מול הלוביסטים והתרומות של תאגידי המזון המפלצתיים. נציגי תאגידי המזון סירבו להתראיין לסרט, והם יודעים היטב מדוע. סרטים דוקו-אקטיביסטיים קודמים כמו 'לאכול בגדול' (Super-Size Me) החלו לגעת בבעיה, אך לא סיפקו רקע עובדתי מלא.
 מערכת העיכול מובסת: משקל קל הופך מיד לשומן
מישל אובמה, רעיית הנשיא ברק אובמה, חוטפת כאן ביקורת קשה על נסיונותיה הכושלים להיאבק בתופעת ההשמנה. מישל ניסתה לשנות את התפריטים בקפיטריות של בתי הספר בארה"ב, ובמקביל להביא לשינוי ממשי בהרכב המוצרים המשווקים בסופר-מרקטים. בשני הנושאים היא נכשלה כמעט לחלוטין, כאשר תעשיית המזון הצליחה להיאבק בה ולגרום לה לוותר. המזנונים בבתי הספר הפכו לשלוחות של חברות מזון מהיר, והילדים לא מבינים בכלל איך נראה אוכל אמיתי. כל מה שנשאר מן התוכנית "לטס מוב" (Let's Move) הן אותן הטפות מוסר חסרות-שחר כמו 'בואו נתעמל', 'בואו נרקוד', 'תזיזו את עצמכם' ושלל סיסמאות שמעולם לא הוכיחו את עצמן. גם ביל קלינטון, הנשיא לשעבר, מודה שנכשל בטיפול בבעיה.
מגיפת ההשמנה, שכוללת בתוכה ערימה עצומה של מחלות נלוות, כמו סוכרת סוג 2, התקפי לב, סרטן, מחלות כבד, מחלות לבלב, מחלות קיבה ועוד, מקצרת משמעותית את תוחלת החיים של הדור הנוכחי. מגיפה זו, לפי יוצרי 'פד אפ', למעשה חמורה כמו מגיפת העישון, שהרגה מאות מליוני אנשים ברחבי העולם. הסרט לא חושש להטיל אחריות נזיקית, ואולי אף פלילית, על חברות המזון הגדולות בתבל.
'פד אפ' קורא לחברות המזון בשם המפליל 'ביג פוד' (Big Food), כמו 'ביג טבאקו' (Big Tobacco) או 'ביג פארמה' (Big Pharma), קיצור לחברות התרופות הענקיות. למעשה, הסרט התיעודי האקטיביסטי הזה קורא בעקיפין להעמדתם לדין של בכירי תעשיית המזון על גרימת מוות ברשלנות, הונאת הציבור, וכל זה בידיעה ברורה לתוצאות הקטסטרופליות של מעשיהם. אוכל זה פוליטיקה, אם תאגידי המזון ותעשיית הסוכר מנצלים את בורותנו, ומתאחדים בחשיכה כדי להפוך אותנו לזומבים חולי סוכרת בגיל צעיר. חברות 'ביג פוד' מפעילות לחצים אדירים על בתי המחוקקים כדי למנוע, בהצלחה רבה יש לומר, פרסום אזהרות תזונתיות וסטנדרטים משפטיים המזיקים לעסקיהן.
הגיע הזמן לשנות לחלוטין את הדרך שבה אנחנו חושבים על אוכל, השמנה, כושר ובריאות, קובעים הרופאים והפרופסורים המרואיינים בסרט. במקום לדרוש מן הילדים שלנו להתרוצץ בחוץ כדי להרזות, אנחנו מוכרחים לדרוש מן הפוליטיקאים שלנו להילחם עד חורמה בחברות המזון הנכלוליות. הרי סוכר הוא ממכר פי 8 מקוקאין, והמוח שלנו פשוט התמכר לסוכר מגיל אפס. כאשר הפרסומות צועקות 'דל שומן', הן למעשה אומרות 'הוספנו המון סוכר', והתוצאה היא דור חולה, שעלול להוביל לשקיעתן של מדינות מתועשות רבות. וגם מוצרי ה'דיאט' (0 קלוריות + אספרטיים) מטעים את הגוף לחשוב שמגיע סוכר, מייצרים אינסולין שממיר הכל לשומן והופכים אותנו 'מורעבים' פסיכולוגית, ואחר כך גם סוכרתיים.
 סוכר לעומת קוקאין: אותה תגובה מוחית, אבל יותר ממכר
'פד אפ' לא בוחל להיכנס לנתונים מדעיים קשים, כדי להעביר את התמונה המלאה לצופים הסקרנים שלו. ד"ר רוברט לוסטיג, המטפל בילדים חולי סוכרת, כבר מסוגל להסביר בצורה מושלמת כיצד תירס, המסובסד על ידי משרד החקלאות האמריקני, הפך לסוג של סוכר זול ומזיק יותר (סירופ תירס פרוקטוז), שמתחבא במאות מוצרי מזון ומונע מאיתנו להבין שזהו, למעשה, שומן מזיק שקשה מאוד להיפטר ממנו.
וגם אם אנו חושבים שאנחנו לא שמנים, יש בדיקות חדשות שמנתחות את אחוזי השומן בכל חלק מגופנו, ומהן מתברר כי תופעת ה'טופי' (קיצור מאנגלית של רזה מבחוץ, שמן מבפנים) מגדירה מחדש את אחוז החולים בעודף שומן: 51% בארה"ב, ואולי גם מספר דומה בישראל. כך, בזמן שמשרד החקלאות האמריקני קורא לאזרחי ארה"ב להפחית צריכת מאכלים מזיקים כמו גבינה צהובה, הוא עצמו מעודד צריכת גבינת צהובה מוגברת. איך זה קורה? בעזרת שיתוף פעולה שיווקי חשאי וציני עם תעשיית החלב, שנתקעה עם כמויות עצומות של גבינה צהובה ללא שימוש, בעקבות הפחתת אחוזי השומן בחלב (מ-3.5% ל-1% שומן או פחות).
 ד"ר רוברט לוסטיג: חייבים להבין שסוכר הוא רעיל וקטלני לכולנו
מפיקי ועורכי הסרט משתמשים בגרפיקה צבעונית יפהפייה, בדיוק כמו מוצרי המזון שהם מנסים להילחם נגדם. כך הם נותנים לנו 'סוכר חזותי' שמקל עלינו לעכל את התמונה הקשה. הפעלולים העריכתיים והצילומים המרהיבים מסייעים לשווק את הנתונים המדעיים המבהילים, לפיהם, למשל, מותר לנו לצרוך רק 6-9 כפיות סוכר ביום, כאשר בפועל רבים מאיתנו צורכים הרבה יותר מ-20 כפיות סוכר בכל יום. כל חטיף קטן שאנו אוכלים מכיל כ-50% מכמות הסוכר היומית המירבית המותרת לנו, ואין לנו בכלל מושג מה אנחנו מכניסים לגופנו האומלל. סוכר = שומן = סוכרת = סיבוכים או מוות. אם הקיבה שלנו יכלה לדבר, היא היתה אומרת "חדל סוכר! אני עומדת למות! מה אתה חושב שאתה עושה לעצמך, אדיוט?".
אז מה עושים מול המציאות המייאשת הזאת? יוצרי הסרט תובעים מן הצופים להיות פעילים, לשאול שאלות ולשנות את הרגלי התזונה שלהם. צעדים מיידים: להיפטר לחלוטין מצריכת משקאות קלים, מיצי פירות וכל סוג של משקה ממותק. להפחית דרסטית את כמות הסוכר בתפריט. לזרוק מנות אחרונות לפח. להגיד 'לא' לכל עוגה, עוגיה או ביסקוויט. לסרב לצרוך מזונות מעובדים ולעבור לקניה של פירות וירקות, דגנים טבעיים, מוצרי חלב נטולי-סוכר, לבשל מזון בבית ולא להסתמך על תרכובות מתועשות. אנחנו בתהליך גמילה ארוך, וזה לא יהיה קל בהתחלה.
לסיכום, "פד אפ" הוא סרט חשוב מאין כמוהו, הראוי לצפיות רבות, גם בישראל. הוא מדבר לכל אחד, במיוחד לאלו מאיתנו הבטוחים שהם אוכלים נכון. הוא בהחלט מצליח לזעזע, לרענן, להפתיע ולקומם. הוא מספק נתונים חדשים ומרכז בצורה אפקטיבית את הידע המדעי המעודכן שחייב להניע אותנו לפעולה. הוא דוחף אותנו מחוץ לאיזור הנוחות שלנו, וגורם לנו להבין את סכנות צריכת המשקה המתוק, האוכל המתועש והמזון המהיר. הוא דורש מאיתנו לקבל החלטות בצורה הרבה יותר פיקחית ואנליטית. הוא קורא לאקטיביזם צרכני דחוף, למלחמה חזיתית וחסרת-פשרות בתאגידי המזון הציניים, ומנסה למנוע מאיתנו לחלות, אם לא למות, מסוכרת ושומן בגיל צעיר.
|
