מטריקס Revolutionsארה"ב 2003בימוי: אנדי ולארי ווצ'ובסקישחקנים: הוגו ויבינג, קיאנו ריבס, לורנס פישבורן, קארי אן-מוסהפרק השלישי והמסיים בטרילוגיית המטריקס הוא סרט חסר השראה, גדוש אפקטים ומבולבל מאוד מבחינה תסריטאית ופילוסופית. הוא משוחק בצורה חובבנית, בנוי מרושל מבחינה עלילתית, כתוב רע ברמת הדיאלוגים, ערוך באופן תמוה ומסתיים בצורה בלתי מספקת. הצפייה בו מחוץ לבתי הקולנוע, בבית מול הדי-וי-די, מחדדת את כל הבעיות המהותיות שלו.זה מתחיל מן העובדה שקיאנו ריבס לא יודע לשחק, ממשיך בעובדה שהאחים ווצ'ובסקי לא יודעים לביים שחקנים, ומסתיים בעומס בלתי-נסבל של קלישאות ברמת הטקסט הנאמר, בעיקר בכל מה שנוגע לפעלים כמו "לדעת", "להאמין", "לראות". זה נובע מתוך עלילה שאין בה שום פשר או מטרה, מניעים בלתי ברורים ותפניות צפויות מראש. זה מראה שמדובר בפרוייקט שלא היה צריך להפוך לטרילוגיה. תאוות הבצע של הנוגעים בדבר כנראה גברה על כל שיקול קולנועי סביר. ה'מטריקס', כמו כל מיתולוגיה פופולרית, הגדירה עבור הדור הדיגיטלי את מהותו של הגיבור המודרני: זהו האקר לבן צנום וענוג, שנלחם מתוך אמונה עמוקה בוירוסים כדי לשמור על שלמות המערכת הטכנית של הבוסים הגדולים. הוא לא נלחם עבור שיחרור המין האנושי, לא עבור אהבה ולא עבור חירות. כל תפקידו הוא חיסול נגיפים שמאיימים על התאגיד, מבנה-העל, התוכנה הגדולה. מבחינה זו, 'מטריקס' הוא בעצם 'נקמת היורמים': יצירה אמנותית-לכאורה המפארת ומרוממת את הטכנאים, הטכנוקרטים, המתכנתים, בודקי התוכנה, פקידי בקרת האיכות, מנהלי אבטחת המידע, מפתחי אנטי-וירוסים ודומיהם: השכירים האפרוריים שבינינו.
כאן טמון הפגם של 'מטריקס' כמיתולוגיה: הערכים שהיא מציגה מרתיעים ומקוממים. לא ייתכן שגיבור מודרני יילחם במשך שלושה פרקים על הזכות המפוקפקת להביס וירוס ארעי. הצופה השפוי מצפה ש'ניאו' יצליח למוטט את המערכת כולה, ויצא מן הבלוף אל המציאות האוטופית של הטבע האנלוגי. הצופה משתוקק לחופש עבור המין האנושי, שיחרור מכבלי המיחשוב וההונאה הדיגיטלית. הצופה רוצה שיחסלו את המטריקס. אבל האחים ווצ'ובסקי, כנראה, כל כך מוקסמים מן העולם המפלצתי שבנו, עד שלא רצו להיפרד ממנו כלל. מבחינתם, אי אפשר להרוס את המטריקס, לכל היותר ניתן לכרות איתו הסכם שלום זמני. זה מסר בלתי-מיתולוגי, בלתי אנושי ובלתי מתקבל על הדעת. זה לא משהו שבני אדם מוכנים לחיות איתו. לא זו בלבד שהאחים ווצ'ובסקי הפכו את כל הדמויות האנושיות לקרטונים מדברים, הם גם נתנו את הטקסטים הפחות-גרועים דווקא בידיו של הסוכן סמית', הלא הוא השחקן)הוגו ויבינג. סמית' שנון, משעשע, מתבטא ברהיטות, נעים הליכות, מעורר הערכה. לעומתו ניאו מבולבל, מעצבן, קר, מטופש. יש להניח שרבים היו מעדיפים שסמית' ינצח את ניאו, ולא להיפך; אחרי הכל, זה רק הגיוני לדרוש שהשחקן הטוב ביותר ינצח. אף אחד לא יזיל דמעה על טריניטי, ששופדה באכזריות אבל לא עוררה שום סימפטיה בקרב הצופה הממוצע, בעיקר בגלל שהיא משחקת כאן כמו שוורצנגר ביום רע. היא לא שחקנית בינונית (ב'ממנטו' היא היתה בסדר), היא פשוט בויימה כאן בצורה מרושלת. הקרב הראוותני ב'ציון' נגד עכבישי המטריקס נראה יפה ברמה הויזואלית, וכולל בתוכו כמה שיאים קטנים של אקשן, כמו למשל מותו ההירואי של מיפונה. עם זאת, הוא לא מרגש הרבה יותר מסצינה ממוצעת ב'מלחמת הכוכבים', למשל. יש משהו מייאש וחסר-תוחלת במלחמה שבה האויב פשוט מסרב להיגמר. אפשר להילחם ולצעוק ולירות בלי סוף: תמיד יהיו עוד ועוד עכבישים, והאספקה אינסופית. דמויות שהיו מודל לחיקוי בפרק הראשון (מורפיאוס) נראות כאן כבר כמו דחלילים נוירוטים. דמויות שהופיעו בפרק השני (למשל מרוביניג'יאן, הצרפתי) מופיעות ונעלמות סתם ככה, בלי פשר. דמויות שאמורות לעורר הערכה (ניובי) לא מזיזות אפילו שריר אחד קטן. קרבות שנראו חדשניים ומלהיבים לפני כמה שנים (ניאו-סמית) נדמים היום כמצגת חביבה למשחק מחשב. התסריט ריק מכל הברקה, חף משנינות, נטול תבונה, זועק לטיפול של מקצוען. למשל, המעבר מן הסצינה בה ניאו מתחבר למטריקס בעיר המכונות אל הסצינה של הקרב ניאו-סמית' הוא כל כך שרירותי וחסר המשכיות, עד שנדמה כאילו מדובר בחיתוך לסרט אחר לחלוטין. בהשוואה עם טרילוגיה אחרת, 'שר הטבעות', הרי שהמטריקס רק הולך ומתדרדר מפרק לפרק, בעוד שהפרוייקט הטולקינאי רק הלך והשתפר. ב'שר הטבעות' הדמויות ידעו עבור מה הן נלחמות, והקרבות היו ספוגים בגבורה אנושית מרשימה. כאן, ב'מטריקס', לאף אחד לא ברור על מה הוא נלחם, אם בכלל אפשר לנצח, ואם בכלל כדאי לנצח. אחרי הכל, אם החיים הם מטריקס, ואם המטריקס נראה כל כך יפה ומציאותי, ואם החיים מחוץ למטריקס כל כך עלובים וקשים, אז למה להרוס אותו בכלל? במילים אחרות: אין בשביל מה למות. ניאו הוא פשוט פתי קטן, והנביאה היא בלופרית צינית. זו התחושה שנשארים איתה בסוף המסע העגום הזה.
לסיכום, מטריקס רבולושנס הוא סרט עגום וריקני, ומהווה דוגמה לתאוות בצע ילדותית מהסוג הבסיסי ביותר. הצפייה בו כמעט מיותרת, למעט כמה סצינות חביבות של אקשן צפוי-מראש. אפשר היה לעשות את הסרט הזה כל כך הרבה יותר טוב, אם במאי סביר ותסריטאים מוכשרים יותר היו מקבלים את העבודה. אם צריך להשוות את 'מטריקס' לתוכנת-מחשב, הרי שמדובר במוצר מלא בבאגים, יומרני וחלול, שצריך להסיר את התקנתו מן המחשב במהירות. |
