ממנטותסריט ובימוי: כריסטופר נולןארה"ב 2001ביקורת על ממנטו במגזין סלון.קום
זהו אחד הסרטים המרשימים ביותר שראיתי בחיי. הוא הופק בתקציב נמוך: רק 5 מליון דולר.
הוא מתוחכם ו"אמנותי", ערוך בטכניקה אנטי-כרונולוגית מבריקה. הוא שואב השראה מסרטי "פילם נואר". והוא זכה לשבחים מקיר
לקיר. הקריירה של כריסטופר נולאן המריאה כאן, והגיעה הכי גבוה שיש. אמנם השחקנים אינם מדהימים, והתפאורות שגרתיות. אך יש כאן שתי הברקות מרכזיות: תסריט ועריכה.
התסריט של "ממנטו" עוסק בלנארד (Leonard), אותו מגלם השחקן גיא פירס. לנארד הוא בחור אמריקני חביב שנפגע בראשו וסובל מבעיה של איבוד זיכרון מוחלט לטווח קצר (Short Term Memory Loss). הוא שוכח כל מה שראה תוך מספר דקות. למעשה, מאגר הזיכרון שלו הפסיק להתעדכן כשנה-שנתיים. זו תופעה נוירולוגית מרתקת, והיא הופכת את גיבור הסרט ליצור בעייתי, מורכב, חריג ומסוכן. הוא נראה כמו אדם רגיל, אך ההתנהגות שלו אינה נורמטיבית. בגלל מוחו הפגוע וזכרונו הבוגדני, לנארד חשוף באופן תמידי לניצול. כל אחד יכול להגיד לו כל דבר, והוא לא יוכל לדעת מה נכון ומה לא. כי הוא חי בהווה שנמשך לנצח, בלי עבר ברור ובלי עתיד. כבר אין לו אישה, אין לו משפחה ואין לו חברים אמיתיים. הוא לא זוכר מה קרה כאן לפני 15 דקות, ולכן הוא נאלץ להסתמך על בני אדם בלתי-אמינים ועל פתקים. הוא כותב לעצמו הוראות ותובנות, אבל לפעמים הוא עלול לטעות ולכתוב דברים לא נכונים. אם הוא כותב לעצמו על פתק "תהרוג את טדי, אי אפשר לסמוך עליו", ייתכן שהוא כתב לעצמו שקר בכוונה תחילה. וזה באמת מה שקרה.
לנארד חושב שאיבד את אשתו באירוע אלים, טראומטי, בלתי ניתן למחיקה. הוא מאמין כי אשתו נרצחה על ידי שודד. אך ייתכן שלנארד הרג בעצמו את אשתו, ולמעשה היא רק נפצעה באותו אירוע. ייתכן שלנארד הזריק לה יותר מדי זריקות אינסולין נגד סכרת. הכל ייתכן. אנחנו לא בטוחים בכך, כי לנארד הוא מקור בלתי-אמין. אבל הוא עדיין רוצה לנקום ברוצח ההוא, ובמשך זמן רב הוא רוצח אנשים רבים, בתקווה שחיסול הרוצח יחזיר לו את זכרונו ואת שפיותו. אבל הוא לא מצליח, כי הפגיעה המוחית היא בלתי הפיכה. הוא ממשיך לשכוח, ממשיך לכאוב את מות אשתו וממשיך לטבוח. הסרט קופץ כל הזמן אחורה וקדימה בזמן. הוא פורש לפנינו את התשתית העובדתית באופן בלתי-שגרתי אך מחוכם, ומרחיב בהדרגה את הפער בין הבנת הצופה והבנת הגיבור. ככל שהתסריט מתקדם, אנחנו מבינים שהגיבור שלנו אינו תמים כלל. עם הזמן, אנחנו גם קולטים עד כמה הגיבור שלנו הוא אדם מנוצל, פגוע ומסכן. ולקראת הסוף, אנחנו מגלים לחרדתנו שהוא נבל ורוצח מודע לעצמו - הוא בחר, מרצונו החופשי, לבצע את המעשה האסור. למעשה, אנחנו מתחילים את הסרט באהדה עצומה לגיבור. מסכן, הוא שוכח הכל. רצחו לו את את האישה בתקרית פלילית: אדם אומלל. אנחנו נוטים לאמץ את השקפתו על העולם. אחר כך אנחנו מגלים שהדברים יותר מורכבים, ושהגיבור איננו מספר-סיפורים אמין. אמנם יש אנשים שמנצלים אותו בצורה מחפירה: למשל השחקנית קרי-אן מוס, המגלמת את נטלי, בארמנית שהתחתנה עם סוחר סמים שנרצח על ידי לנארד. אבל יש להם סיבה טובה מאוד לעשות זאת, כך אנחנו מבינים מאוחר יותר. אפילו השוטר המושחת, טדי המשופם והממושקף, הוא נבלה פאתטית שניתן להבין את המניעים שלה. אבל אנחנו לא יודעים באמת כלום עד הסוף, וזה מה שמחזיק אותנו מתוחים על הכיסא. זה גם מה שמחזיר אותנו לצפות בסרט שוב ושוב, נחושים להבין את הנרטיב, להרכיב את הפאזל ולהפנים את עומק הטרגדיה. העיסוק בנושא השיכחה, או יותר נכון - הכישלון ליצור זכרונות חדשים - הוא רב-מימדי. מצד אחד, השיכחה הפכה את לנארד לאדם שלא יכול ללמוד שום דבר. הוא חי בסוג של 'לימבו' (Limbo). הוא נלעג, נכה, ראוי לרחמים, מוקא מהחברה. מצד שני, היא הפכה אותו לרוצח קר, עמוס קעקועים מרתיעים, איש חשדן וקשה, שצריך להיזהר ממנו כמו מאש. מצד שלישי, לנארד לומד לנצל את עצמו (!) וכותב לעצמו שקרים רצחניים כדי לגרום לחיסולו של טדי בסוף הסרט. המחשבה שאדם מסוגל לרמות את עצמו כדי לרצוח אדם חף מפשע היא מדהימה, ומעוררת הלם עמוק בצופה. הבמאי, כריסטופר נולאן, בנה וערך את 'ממנטו' באופן ראוי להערצה. הוא משלב דמות של אדם חולה נפש בשם סמי ג'נקינס, שלכאורה גם הוא סבל מבעיה דומה. נולאן עורך הקבלות רבות בין ג'נקינס ובין לנארד, ודואג ליצור דו-משמעות לאורך כל הדרך. הבימוי המדויק מפריד בין סצינות שחור-לבן המתארות קטעים נבחרים מחייו של לנארד, ובין סצינות בצבע מלא, המרכיבות את שלד העלילה מן הסוף להתחלה. התהליך התודעתי שעובר הצופה, מבחינה קולנועית ונרטיבית, הוא חריג, מאתגר מאוד ובעיקר מרענן. לכן הסרט ראוי לצפיות חוזרות רבות, במיוחד בדיוידי. רק במדיום הקולנועי ניתן לערבב את הקלפים של הזמן והמרחב בצורה כל כך משכנעת. רק בזכות תסריט מהודק והפקה בוטחת ניתן ליצור מציאות מרוסקת שבה העבר הוא העתיד, וההווה הוא מקום שבו לא ניתן ללמוד שום דבר על אף אחד. אבל בפועל, הדיון המוסרי הנוקב שנולאן עורך עם דמויותיו הוא מורכב וקשה לעיכול. סוחרי סמים, שוטרים, בריונים וסתם אזרחים: הכל עלול להתערבב יחד בעיסה של דם ושיכחה. אבל נולאן לא שוכח להזכיר: יש בחירה חופשית, יש אחריות למעשים, ומי שבוחר לרצוח - לא יכול להסתתר מאחורי זיכרון הרוס.
'ממנטו' הוא ללא ספק אחד הסרטים האמריקניים הגדולים של שנת 2001. זה סרט שאפשר לצפות בו פעמיים ושלוש וארבע בדיוידי, ולגלות כל פעם דברים חדשים. כל מי שטוען שיש סתירות עלילתיות בסרט, כדאי שיצפה בו שוב. התעלולים הקולנועיים הרבים שנולאן משבץ לאורך הדרך נועדו לפזר קצת ערפל, ליצור עניין ולקרוץ מדי פעם, אבל אין כאן שגיאות, חורים או תקלות תסריטאיות. הוא אמנם אלים ועמוס באדרנלין, אבל הוא מצליח לשבור את חומת האדישות של היום-יום. הוא מאתגר את תפיסת המציאות המקובלת ושואל שאלות קשות על זיכרון ושיכחה. עד כמה אנחנו לוקחים את הזיכרון שלנו כמובן מאליו? מה קורה לאדם בוגר כשהוא לא מסוגל ליצור לעצמו עתיד בעזרת זכרונות חדשים? מדוע אין להפקיר אדם פגוע-מוח ולהותיר אותו ללא השגחה מלאה? האם זיכרון של טראומה תמיד מועיל? מה הקשר בין שיכחה ובין ניצול על ידי הזולת? מהן גבולות הנקמה ומתי יש לעצור? מה תפקידו של הזיכרון בחיים המודרניים והאכזריים שלנו?
|
