מחבואיםCache / Hidden
במוקד הסרט עומדת מערכת ההשכחה הצרפתית כלפי כיבוש אלג'יר. מכיוון שהנושא ההיסטורי מופשט מדי עבור הצופה הבורגני הממוצע, הנקה משתמש במנחה תוכנית טלוויזיה ספרותית, ז'ורז' לוראנט (דניאל אוטיי), כדי לתקוף את האליטה התרבותית של צרפת. למר לוראנט יש סוד קטן שאותו הוא רוצה לשכוח: כשהיה בן שש, נרצחו זוג המשרתים האלג'יראים שעבדו באחוזת הוריו. הם היו בעל ואישה. זה קרה בטבח של פריז 1961, בעקבות הפגנה של אלג'יראים בבירת צרפת למען שחרור מולדתם. בנם הקטן הפך יתום, והוריו של ז'ורז' החליטו לאמץ אותו. אך ז'ורז' הקטן לא אהב את הדמות החדשה בחייו, והמציא כמה סיפורים שקריים כדי לגרום לגירושו של הילד מן הבית. הילד מאז'יד נלקח בכוח אל בית יתומים, וחייו מאז הם מאבק מתמיד על חינוך מינימלי, פרנסה מינימלית, חיים מינימליים. במקום להנות ממעמד שוויוני, הוא איבד את הוריו ואת ההזדמנות להשתלב בחברה הצרפתית.
הטראומה שנחרתה עמוק במוחו של מאז'יד, הילד האלג'יראי היתום, הודחקה מיד על ידי ז'ורז' עצמו. הוא לא התעניין בגורל הילד, וניסה לשכוח מן העניין. בינתיים הפך למנחה פופולרי של תוכנית ספרותית בעלת מוניטין רב. הקריירה הפכה למרכז עולמו, למרות שהתחתן עם אן (ז'ולייט בינוש) ויש לו ילד, פיירו. כאן נכנס לתמונה הבמאי מיכאל הנקה: הוא משתמש במצלמה כדי לשלוח מבט מאשים, ללא מילים וללא פסקול, אל ביתו ואל חייו של ז'ורז' המרוצה-מעצמו. המבט האילם הוא תכלית הכל: זהו המבט שיוצר רגשות אשמה, משחרר סודות מודחקים ומעלה מעל לפני השטח את העבר המזעזע ואת תוצאותיו. כאן טמונה גאונותו הקולנועית הפשוטה והאפקטיבית של "מחבואים": הנקה לא פורץ לביתו של ז'ורז', לא מפעיל אלימות ולא עובר על החוק. הוא רק מציב מצלמה אל מחוץ לבית משפחת לוראנט, ומניח את הקלטת המלאה על סף דלתם. "מישהו מביט בכם", הוא אומר לבורגנים, "מישהו כועס עליכם". ז'ורז' מבין לבד מי יכול לכעוס עליו. לאחר שהוא רואה צילום וידאו של בית הוריו, הוא נזכר. ביקור חטוף בבית אימו מותיר אותנו עם התחושה המתגברת שז'ורז' הוא מדחיקן מקצועי: הוא אפילו משקר לאימו כאשר היא שואלת אותו מה מטריד אותו כל כך. "שום דבר", הוא מבלף את מי שילדה אותו. הסוד, שהופך לערימה גדולה של שקרים, ממשיך לגדול. ז'ורז' משקר לאישתו שוב ושוב. הוא מסתיר ממנה את מה שקרה באמת. הוא מסרב לשתף אותה בטראומות שלו, בחלומות שלו, בפחדים שלו. הוא מעמיד פני 'עסקים כרגיל'. הסוד חודר גם למקום העבודה שלו: הבוס שלו קיבל את הקלטת למשרד. הפרשנות של הבוס פשוטה: זו סחיטה שעלולה לפגוע אנושות בקריירה של הנסחט. ז'ורז' חושש עכשיו למשרתו. כמה זוגות חברים שמתארחים בביתו נחשפים לסיפור הקלטות, וחרדתו של ז'ורז' גוברת: עכשיו גם המילייה הקרוב שלו סבור שיש לו אויבים. ז'ורז' שוגה באשלייה כי הוא באמת נלחם על חייו, על פרנסתו ועל כבודו. במקום להיות הוגן עם עצמו, להתמודד עם האמת ולנסות לייצר עתיד חדש עבורו וסביבתו, הוא מחליט לצאת למלחמה אבודה-מראש כנגד העבר ומייצגיו. ז'ורז' תוקף בכל הכוח במקום למצוא פתרון אנושי יותר, צודק יותר. "מחבואים" לא נותן לגיבור הראשי (ז'ורז') ולאשתו (אן) דרך מילוט. הבמאי מצלם בעבורו את הדירה הקטנה והעלובה בה מתגורר מאז'יד המבוגר כיום. ז'ורז' קופץ לביקור זועם במיוחד. הכל מתועד, ולא על ידי מאז'יד. שקרים נוספים יוצאים לאוויר העולם כאשר ז'ורז' לא מספר לאשתו על קיום הפגישה. אנו רואים כיצד מאז'יד פורץ בבכי מר, לאחר שז'ורז' עוזב את הדירה. המצוקה של מאז'יד אותנטית, אך משפחת לוראנט מסרבת להיכנע. ז'ורז' מרגיש חסר-אונים: האמת לא מוכנה להיעלם. הוא מאיים על מאז'יד. הוא אף גורם למעצר-שווא של מאז'יד ובנו (השחקן ואליד אפקיר) כאשר הוא חושד שבנו, פיירו, נחטף בידי השניים. גם כאשר מתבררת האמת - שהבן לא נחטף כלל - הוא לא חושב להתנצל בפני העצורים. ואז מגיעה נקודת שיא בסיפור (זהירות: ספויילר!) - מאז'יד מזמין אותו לביתו ומתאבד מול עיניו. ז'ורז' עובר לסדר היום כאילו לא קרה דבר. מישהו אמר טרור של מתאבדים ולא קיבל? ככל ש"מחבואים" נמשך, ההזדהות שלנו עם הגיבור (ז'ורז') הולכת ונחלשת. כל נסיונותיו של הבמאי לעורר אצלו תחושות של אשמה, אחריות, אנושיות, צער, חמלה או הבנה - נכשלים. ז'ורז' מתבצר בעמדותיו, ממציא שקרים חדשים, למרות שהדבר עולה לו בבריאותו; לקראת סוף הסרט אנו רואים אותו לוקח שני כדורים והולך לישון באמצע היום, מרוב לחץ וחרדה. אבל המצלמה של הנקה לא מפסיקה להביט: הפעם אנו רואים אותה מתעדת בשתיקה את היום בו גורש מאז'יד הקטן מן האחוזה, ונלקח בניגוד רצונו, בכוח, אל בית היתומים. בנקודה זו אנו אמורים כבר להבין שהבמאי הוא המטריד הסדרתי, וכי משלוח הקלטות הוא פעלול היפר-ריאליסטי, עם מחווה לסרט כביש אבוד של דיויד לינץ' (שימו לב גם לדמיון בשמות בין לוראנט הצרפתי ובין הדמות של דיק לוראנט ב'כביש אבוד'). אותה מצלמה גם מביטה בשתיקה על בית הספר בו לומד פיירו כיום, ולוכדת פגישה קצרה בין נציג משפחת לוראנט ובין הדור הצרפתי-אלג'יראי הבא (בנו של מאז'יד). את טיב הקשר העתידי אנחנו לא יודעים, והנקה מעדיף להשאיר אותו פתוח, כיוון שהעתיד לא נקבע מראש, וניתן לשנות אותו. "מחבואים" הוא הרבה יותר מעוד סרט על הטרדה או חדירה לפרטיות. יש בו גם אמירה על אובדן קשר משמעותי בין הורים קרייריסטים ובין ילדיהם. בית עם סודות ושקרים הוא גם בית ללא אהבה. ההתעסקות בקריירה הופכת לאובססיה, וגם הקשר של ז'ורז' עם אימו נפגע בצורה קשה. הנקה שולח חצים מורעלים גם בסצינות תמימות-לכאורה: כאשר אנו רואים את ז'ורז' עובד על אחת התוכניות בחדר העריכה, ניתן להבחין כי הוא להוט לעסוק ברכילות זולה. אין לז'ורז' שום בעיה לחדור אל בתיהם של סופרים מפורסמים ולדון ביחסים בין הסופר לאשתו. זה מוסר כפול מובהק: ז'ורז' זועם על כך שמישהו 'חודר לביתו' עם מצלמה, אך הוא עושה זאת בעצמו, במסגרת העבודה הטלוויזיונית היומית שלו. "מחבואים" איננו מותחן מסורתי, למרות שיש בו הרבה מתחים בין בני משפחה, מיעוטים, עבר והווה, מציאות ודמיון. לכן אחת השאלות בסרט ("מי צילם את הסרטים ושלח את הקלטות?"), שנראית כל כך חשובה במהלך הסיפור, מתבררת כמלכודת: גם מאז'יד וגם בנו מכחישים כל קשר לקלטות הללו. הנקה לא בנה כאן מותחן הוליוודי עם "רעים" שנחשפים בסוף הסיפור. הטענה האפשרית לפיה זהו הנקה עצמו שהחדיר את הקלטות לסיפור - מבחוץ - נראית כהגיונית ביותר. כך מתמוטט הריאליזם הקולנועי המסורתי ונחשפת כוונתו האמנותית של הנקה: הקולנוע היא עין חודרנית, מציקה וכואבת. הקולנוע צריך לחדור עמוק אל התודעה ולגרום לשינוי. למרות ש"מחבואים" אינו סרט מענג או סוחף, ולמרות שאין בו אפקטים מיוחדים, הוא מסרב להיעלם מן הזיכרון. המבט המאשים שהוא שולח לביתנו השקט לא מתפוגג במהירות. העובדה שמישהו מתבונן בנו ללא הפסקה אינה מטרידה לכשעצמה: השאלה החשובה-באמת היא *מדוע* מישהו בוחר להתבונן בנו ללא הפסק. המבט המתבונן מכריח אותנו לחשוב: מה עשינו? האם שכחנו מה עשינו? האם אנו מוכנים לקחת אחריות על מעשים שעשינו בעבר? האם אנחנו מסוגלים להעריך את עוצמת מעשינו על אנשים אחרים, אפילו בעבר הרחוק? אולי סלחנו לעצמנו מהר מדי? ז'ורז' מטיח במאז'יד שהוא "מטיל טרור" במשפחתו. אז מי מטיל טרור במי? האם הטרוריסט מאשים את הקורבן בטרור? ואיך זה מתחבר אל המרחב הפוליטי העולמי? הנקה לא שוכח להציב את גיבורו מול מסך הטלוויזיה בזמן שידור כתבת חדשות על המתרחש בעירק ובמזרח התיכון (כולל הופעת אורח של אבו-עלא בתפקידו הקצר כראש הממשלה הפלשתינאית). ייתכן ש'מחבואים' מעוניין לומר למעצמות המערב שהן עצמן מייצרות את הטרור נגדן. שהרי הטרור לא מגיע משום-מקום. הטרור לא נוצר סתם כך. הטענה חסרת הבסיס כלפי מאז'יד שהוא 'מטיל טרור' היא למעשה דרך אחרת לומר: "הפשע שביצעתי כלפיך ממשיך להציק לי, ולכן אני כועס עליך מאוד". כאשר מאז'יד מסיים את חייו, הוא למעשה עונה: "אתה טועה אם אתה חושב שתוכל לחסל את הזיכרון שלי, אם תחסל אותי". ואכן, בנו ממשיך אותו: בסצינת המעלית, כאשר הבן שולח מבט חודר אל ז'ורז', אנחנו נתקפים אימה. הפעם לא מדובר במאז'יד הקטן והחביב: הבן גבוה, חזק, משכיל.
לסיכום, "מחבואים" הוא אחד הסרטים המטרידים והמתוחכמים שנוצרו בשנת 2005. מיכאל הנקה, במאי מיומן, תוקף את הצופה בעזרת כוחה החודרני והשקט של המצלמה. הוא מכניס את הקולנוע אל ביתנו, שואל אותנו שאלות ומצפה מאיתנו להתייסר, לחשוב ולענות בכוחות עצמנו כדי שהייסורים ייפסקו. הוא מנסה, בכוחו המוגבל, להסיר את מסיכת הצביעות האירופאית ולגרום לנו להכיר בכוחם האדיר של רגשות האשמה. הנקה לא מבקש יותר מדי: גיבור הסיפור היה צריך להראות רק מעט חמלה כלפי החלשים. לא יותר מזה - לפחות בתחילת הדרך. העובדה שאנו ממשיכים להפלות את המיעוטים, להחליש את המוחלשים, להתכחש לפשעי העבר, להתבצר בביתנו, להגן על מעמדנו החברתי, להסתמך על הגנתה של המשטרה ולשחק מחבואים מאחורי מסך שקרי של צדקנות עיוורת -- אינה עוזרת לנו. כי כלי הנשק החזק והמפחיד מכולם הוא מבט אילם, ממוקד, חסר תנועה, מתמשך, מציק, סיוטי, משתק. |
