כביש אבוד - ניתוח, פרשנות, ביקורתLost Highwayארה"ב 1996בימוי: דיויד לינץ'שחקנים: ביל פולמן, פטרישה ארקט, בלת'זאר גטי, רוברט בלייק, נטשה גרגסון וגנר, ריצ'רד פריור
אלוהים אדירים: הבמאי דיויד לינץ' הכין לנו כאן עוד תבשיל מורכב ומתוסבך. שוב אנחנו נפגשים בעלילה שלא נראית הגיונית בכלל. ושוב אנחנו שוברים את הראש בנסיון להבין - מי נגד מי. לפנינו סרט על אדם שהולך ומשתגע. לינץ' אומר לנו זאת מיד: שירו של דיויד בואי (Deranged)("משתגע") אמור לגרום לנו להבין שאנחנו צופים במציאות דרך מוחו של אדם חולה נפש. רבים נכנסו למכונית, ציפו לקבל סיפור שגרתי, צפו ב"כביש אבוד", איבדו את הצפון, התייאשו מהר מדי ואז ויתרו על כל התענוג. אבל לא כולם נכנעים כל כך מהר. במבט ראשון, הסיפור נראה מבולבל לגמרי, ושום דבר לא מסתדר עם השכל הישר. חציו הראשון של הסרט עוסק בנגן סקסופון ושמו פרד מאדיסון (השחקן ביל פולמן). פרד חי את החיים הטובים של החוף המערבי - יש לו בית ענק ואישה סקסית - רנה (השחקנית פטרישה ארקט). אבל מכיוון שפרד חי את חיי הבוהמה, אשתו נחשפת לפיתויים רבים. הוא חושד שהיא בוגדת בו. כמו אותלו, החשד הופך לאובססיה. האובססיה מובילה לרצח.
הנקודה החשובה ביותר בסרט "כביש אבוד" היא, שהגיבור לא מוכן להודות בעובדה שהוא רצח את אשתו. זה לא שהוא מנסה להתחכם בבית המשפט ולרמות את המושבעים - הוא פשוט לא מסוגל להודות בכך מבחינה נפשית. הסרט מנסה ליצור שילוב של מותחן פסיכולוגי מודרני, עם פילם-נואר קלאסי העוסק בגורל המתעתע ופיתויים בלתי-נסבלים. אנחנו נכנסים לראשו של פרד, על כל שגיונותיו - וכאן מתחילה הנסיעה אל הכביש האבוד, על כל מהמורותיו הבוגדניות. אז מה קורה פה? פרד רוצח את אשתו. הוא לא מאמין שעשה את זה. הוא נכנס לכלא, והמציאות נופלת עליו במלוא משקלה. כדי לברוח ממנה, הוא ממציא מציאות חלופית: הוא בכלל לא פרד, האסיר הרוצח. הוא בחור צעיר בשם פיטר ("פיט"). הוא לא סקסופוניסט אמיד, אלא מוסכניק עני שגר עם הוריו בשכונת פועלים. הוא לא נבגד - אלא בוגד (בחברה שלו, שמה 'שילה'). הפעם הוא נמצא בשליטה - הוא זה שמוביל את העסק. פיט, הלא הוא פרד בזהות בדויה, מסתבך עם מאפיונר ("מיסטר אדי") כאשר הוא שוכב עם החברה הסקסית והבלונדינית שלו - אליס. היא מפתה אותו, והוא מחליט לקחת את הסיכון. אבל היא דומה למישהי...אז זהו, שהגברת אליס היא למעשה רנה, אשתו שנרצחה. המציאות האמיתית התנגשה עם המציאות החלופית: פרד, שחשב שיוכל לנהל חיים שקטים במציאות החלופית שהמציא, מקבל לידיו גברת מפתה שמסבכת אותו ברצח של פושע. היא גורמת לו להרוג את אנדי (הבחור שבו פרד חשד במציאות, באותה מסיבה שבה ראה את אשתו מפלרטטת), והוא בכלל קורבן של הנסיבות. כך, לפחות, הוא משתוקק לחשוב. רק רגע - ומה עם הדמות המסתורית של הברנש המפחיד והחיוור שיודע לעשות כל מיני טריקים על-טבעיים? ובכן, זהו "איש המסתורין" (כך מופיע שמו בקרדיטים). איש המסתורין, שיודע להיות בשני מקומות בו-זמנית (הסצינה הגאונית-באמת עם המכשיר הסלולרי), הוא למעשה שיקוף של הזעם והנקמה של פרד. כאשר פרד רוצה לממש את תשוקותיו האפלות ביותר, הוא מזמן אליו את איש המסתורין שיעזור לו. הצריף הבוער שבו נמצא איש המסתורין הוא למעשה הכעס הבוער של פרד - שאינו מתפרץ החוצה אלא נבלע פנימה - למעשה מודחק עמוק - עד שהרצח הנורא מתפרץ לעולם. אבל עדיין לא הצלחנו להבין מי צילם את בני הזוג בדירתם, כך שיפנו למשטרה. ובכן, זה כבר עניין אחר: צילום הוידאו משקף את המציאות. בניגוד למציאות שבה אנחנו חיים, כאן הקולנוע הוא ההוויה האמיתית. כפי שפרד עצמו אומר לחוקרים, הוא לא רוצה להשתמש במצלמת וידאו מפני שהיא מציגה את מה שבאמת קרה - בעוד שהוא רוצה לזכור את הדברים כפי שהוא מעוניין לזכור אותם (טירוף = מציאות חלופית). צילומי הוידאו של הרצח, בהם הוא צופה בביתו, הם למעשה המציאות שחודרת אליו בשחור-לבן, למרות הנסיונות הבלתי-פוסקים שלו להמשיך ולשקוע במציאות מטורפת וחלופית פרי-מוחו. "כביש אבוד" עמוס בסמלים ומטאפורות - זה קולנוע מופשט שמשתעשע עם צופיו, ולא רק סרט אימה עם סיפור לינארי שמגולל התחלה, אמצע וסוף. התסריט הוא למעשה מעגלי - הסצינה הראשונה שבה הגיבור שומע מישהו באינטרקום אומר לו ש"דיק לוראנט מת", היא גם הסצינה האחרונה. רק בצפייה נוספת, שבה אנחנו יודעים שהדמות של פיט היא למעשה רק המצאה של פרד, אנחנו יכולים להבין את הנסיון שלו לברוח מן המעשה הנורא שעשה. במובן מסוים, דיק לוראנט, או "מיסטר אדי" (המאפיונר האלים) הוא הפחד הבריא והמצפון הטבעי של פרד: זה מה שאמור לעצור אותו מן הכניעה לפיתוי ולתשוקה. פיט יודע שמיסטר אדי יהרוג אותו אם יידע על בגידת אליס - אבל פיט נסחף עם הנטייה הבוגדנית של אליס, 'פאם-פאטאל' קלאסית, בלי מעצורים ובלי מוסר. ואם אכן "דיק לוראנט מת", אז המצפון הבריא והפחד הטבעי של פרד מת יחד איתו; ואז פרד מאבד את המעצורים, נסחף ורוצח. לאורך כל הצפייה בסרט, חשוב לזכור שאנחנו משוטטים בחלום של מישהו אחר. אנחנו לא רואים את העולם דרך מצלמה, אלא דרך מוח מעוות. כאשר פרד מנסה נואשות להמציא סיפור אחר לחייו, המציאות חודרת פנימה ומאלצת אותו להכיר באמת הנוראית. אפילו כאשר הוא נכנע סופית לפיתויים של אליס, הבלונדינית המסתורית, ומקיים איתה יחסי-מין באמצע המדבר, היא אומרת לו "אני אף פעם לא אהיה שלך" ונעלמת. כשהוא קם, הוא כבר לא פיט. הוא חזר להיות פרד, שמיד נכנע לזעם שלו ומשתמש בו כדי לבצע רצח נוסף - אלא שהפעם הרצח הזה הוא פרי הדמיון בלבד, ובעיקר - פרי תסכולו של פרד, שמבין עתה כי לא יוכל להתקיים זמן רב בתור פיט, דמותו החלופית. בניגוד לפרוייקט אחר של לינץ', "מלהולנד דרייב", הסרט 'כביש אבוד' מכיל לא מעט דימויים חזקים והברקות חזותיות. הוא נעזר באביזרים טכנולוגיים עדכניים כדי ליצור מצבים מפחידים: אינטרקום שבו אתה שומע את עצמך, טלפון שבו אתה מדבר עם אדם שנמצא מולך ושותק, צריף שנשרף בהילוך אחורי, צילומי וידאו של דירתך הפרטית, ועוד. גם הסצינה שבה אנדי נהרג כאשר ראשו מושחל בתוך שולחן, או הסצינה בה פרד צופה ברצח אשתו, ממצות עד תום את המדיום הקולנועי. דיויד לינץ', ביחד עם התסריטאי בארי גידפורד, השתמשו במושג פסיכולוגי שנקרא "פוגה פסיכוגנית" כדי להסביר את המהלך הקולנועי שבו פרד הופך להיות פיט. הזהות הבדויה, המקבילה והמופרכת שממציא פרד כדי להתגונן מן המציאות היא ההברקה הגדולה ביותר של הסרט, ומייצרת מספיק מתח כדי להחזיק את הצופה במתח למעלה משעתיים. המשחק המעולה של פטרישה ארקט בתור ה"פאם-פאטאל" גם הוא לא מזיק (שימו לב: 'רנה' הוא שם צרפתי, מחווה לסגנון הפילם-נואר שנולד בצרפת). זה סרט שאפשר לצפות בו יותר מפעם אחת, בתנאי שמצייתים לחוקים הפנימיים שלו, ומוותרים על לוגיקה מקובלת.
לסיכום, "כביש אבוד" היא יצירה פסיכולוגיסטית מופשטת ונועזת, שמצליחה להחזיק מעמד בזכות הברקות תסריטאיות וקולנועיות. הסיפור על טירופו של רוצח מצליח לבלבל, לרתק ולעורר את הצופה שמוכן לקחת על עצמו את האתגר. זהו לא סרטו הטוב ביותר של דיויד לינץ' מאז ומעולם, אבל יש בו הקפדה על פרטים קטנים, מיומנות רבה ביצירת מסתורין, ושורה של שחקנים מעולים המגשימים כהלכה את חזון הבמאי. מי היה מאמין שהשחקן ביל פולמן, שהתפרסם לראשונה בזכות "שגעון בחלל" (Space Balls), יצליח לעמוד במשימה? |
