1967 - והארץ שינתה את פניה - ניתוח וביקורת
מועד הוצאה לאור: יולי 2005
עורך הספר: אבי כצמן
710 עמודים
מחיר קטלוגי: 98 שקלים
עיצוב עטיפה: דוד טרטקובר
ניתוח וביקורת: אורי ברייטמן (14/12/05)
ספרו של תום שגב אינו חושש לומר בקול רם, תוך הסתמכות על עובדות מוצקות, כי כיבושי 1967 התרחשו בניגוד להחלטות הממשלה, תוך התלהבות ילדותית והיסחפות קצרת-ראות. במחקר מקיף ורציני, הנפרש על מאות עמודים, הוא מביא את מצעד האיוולת שהוביל אל אחת התקלות החמורות בתולדות מדינות ישראל - כיבוש עזה, כיבוש הגדה המערבית, כיבוש רמת הגולן. שגב הצליח לשים את ידיו על מסמכים ועדויות של רוב ישיבות הממשלה משנת 1967, ואלו מגוללים סיפור מדהים ומזעזע גם יחד - סיפור של פזיזות, להט ופנטזיה ציונית.
ספרו של שגב אינו מתיימר להבין את "האויב": אין אנחנו מבינים לעומק את סיבותיו של נאצר בפרשת מיצרי טיראן. אפשר רק להסיק מתוך ההתרחשויות שהוא הגיב על הפרובוקציות של ישראל בירדן ובסוריה. לכל אורך הסיפור מציצה הסוגיה הפלשתינאית הבלתי-פתורה ולא מפסיקה להטריד, אך הפוליטיקאים שלנו מכחישים אותה כאילו מעולם לא התקיימה. הפליטים הפלשתינאים של 1948 מתניעים את העלילה ומזרימים בה דם. הרבה דם. ישראל שלא פתרה את הפלונטר של 1948 יצרה מגה-פלונטר בכיבושי 1967. רק הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר, שביקר בישראל ב-1967, מופיע כמו צילו של חכם אמיתי: "המפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי נעוץ בהחזרת הפליטים". אף אחד לא הקשיב לו, גם לא אשכול.
שגב מתאר בצבעים חיים את התנהלותו הגסה והבריונית של המטה הכללי בניצוחם של רבין, ויצמן, שרון, יריב, גביש, יפה ופלד. הגנרלים, שלא היתה להם תשובה לפעולות הגרילה והטרור הפלשתינאי בגבול ירדן, הפעילו כוח רב מדי והסלימו את המשבר. צמרת צה"ל, הלכה למעשה, היתה חסרת-אונים לחלוטין במלחמתה מול פליטים נואשים וזועמים. כך נשאבה הקצונה הבכירה של צבא ההגנה אל תוך מעגל הרסני של אלימות לאומנית - פועל יוצא של בעיית הפליטים. מחדל הדרג המדיני, על פי שגב, התדרדר עד כדי עימות צבאי בין מדינות ערביות רבות. את הסוף כולם יודעים: נאצר הפגין סולידריות עם עמיתיו, ריכז כוחות צבאיים, סגר את המיצרים, יצר משבר בינלאומי והוביל את כל האיזור להיסטריה מוחלטת.
הספר "1967" מתאר בפרטי-פרטים את המהפך שעובר הרמטכ"ל יצחק רבין: הוא מתחיל את הסיפור כאיש צבא יהיר שאינו מכיר עדיין את מגבלות הכוח הצבאי, ומסיים אותו שבר-כלי שמאמין (במידה רבה של צדק) כי הוא אחראי להתפרצותה של המלחמה. התנפצות המיתוס של 'מלחמת אין ברירה' מכאיבה לרבין, כיוון שעוררה בו ספק לגבי צדקת הדרך של המנהיגות הציונית כולה. המשבר הפסיכולוגי העמוק שחווה רבין מעיד על רמה נדירה, באופן יחסי, של מודעות עצמית: רבים מעמיתיו בצמרת הצבא כלל לא קלטו את תפקידם בהסלמת המצב בכל המזרח התיכון. עזר ויצמן, למשל, אז ראש אג"מ, מתועד כאן כגנרל גחמני, פזיז, כמעט ילדותי. כמה קל להטיל את כל האשמה על נאצר. כמה נוח ונעים לגולל את הכדור לרחבה המצרית. רבין, ה'מצפון' של צה"ל, הוא ההיפך הגמור ממשה דיין, המתואר בספר כאיש חסר מעצורים, חסר מודעות עצמית, שאומר דבר אחד ומיד עושה ההיפך.
תום שגב, כך נדמה, מחבב את ראש הממשלה לוי אשכול. הוא מזדהה עם סגנון המנהיגות האזרחי, המתון, הבוגר שלו. שגב מעריך את כושר עמידתו של אשכול מול לחצי המטכ"ל, בנסיונותיו להשיג את הסכמת הממשל האמריקני לתקיפת נאצר. שגב בוודאי מעדיף את אשכול על פני בן-גוריון, המתואר בספר כזקן נרגן ומבולבל עם שיגעון גדלות. עם זאת, שגב לא חוסך את שבטו מהתנהלותו הכושלת של אשכול בניהול המשבר, ובעיקר מהיסחפותו הילדותית אחר להט הכיבוש והניצחון בסוף המלחמה. שיחת הטלפון המשעשעת בין אשכול ובין אשתו, בה הוא מעמיד פנים כאילו אינו שומע את בשורתה על תביעת ארה"ב לשביתת-נשק מיידית, מעמידה את אשכול באור נלעג - ובצדק.
ניתוחו של שגב את הזירה הפוליטית והמדינית של שנות השישים הוא לא פחות ממבריק. הוא אינו משתלח לחינם בדמויות בהן הוא עוסק, אלא מראה באופן סבלני ומנומק כיצד פעלה הממשלה בניגוד לאינטרסים המרכזיים של מדינת ישראל. שגב מביא דו"ח משותף של זרועות הממשל לפני המלחמה, שבו הסיקו ראשי המערכות כי על ישראל להימנע מכל כיבוש או סיפוח של הגדה המערבית, עזה והגולן. מרבית כיבושי 1967, על פי העדויות והמסמכים בספרו של שגב, בוצעו בניגוד להחלטות הממשלה, לעתים בלא ידיעת חברי הקבינט, ולרוב כמחטפים חסרי-אחריות של דיין ואלופי הצבא. ה"פוטש" התרחש מתחת לפני השטח: הצבא, בניצוח שר הביטחון (למעשה, איש צבא בבגדים אזרחיים), עקף את הממשלה ועשה ככל העולה על רוחו. את מחיר ה'פוטש' החשאי הזה אנחנו משלמים עד היום.
תום שגב
הקריאה ב"1967 - והארץ שינתה את פניה" מטלטלת את קווי היסוד המחשבתיים שעליהם התחנך דור שלם. לעתים אתה רוצה להטיח את הספר אל הקיר ולצעוק 'לא יכול להיות!'. פעמים רבות מוצא הקורא את עצמו חוזר שוב ושוב על כמה שורות נבחרות, מסרב להאמין שאכן כך פעלו נבחרי העם. חלק גדול משרי הממשלה וראשי הצבא נחשפים כאן כקבוצה של אנשים פשטניים, היסטריים, קלים להשפעה, המיטלטלים כעלה נידף אל מול כל משב רוח קל בדעת הקהל. קבלת החלטות ללא מידע אמיתי, דמגוגיה צדקנית המתבססת על טראומת השואה, חוסר רגישות לחיי אדם, אטימות מוחלטת לדרך החשיבה של "האחר" (הפלשתינאי, הירדני, הסורי, המצרי), כוחנות מופרזת וגישה לאומנית שאבד עליה הכלח כיום - אלו המאפיינים המרכזיים בהתנהגות קובעי המדיניות של ישראל הקטנה וההיסטרית בשנות השישים.
כדי לתאר את מלחמת 1967 (ויסלחו הקוראים אם נתעלם מן המינוח המקובל 'מלחמת ששת הימים') נעזר שגב ביומנו המפוכח והעממי של טוראי יהושע בר-דיין, המביא אל הכתב חלק מזוועות המלחמה. בזמן שהגנרלים והמדינאים מסתבכים במזימות ובכיבושים, הולכים החיילים אל גורל בלתי-ידוע תוך הסתמכות עיוורת על חוכמתה הבלתי-מוכחת של הגווארדיה בירושלים. החיילים, כמו האזרחים, מיטלטלים בין פחד ובין יוהרה, בין אבל ובין שיכרון-חושים. כמו אדם שחלה במניה-דיפרסיה, הם חווים את האירועים לעתים כמו רכבת-הרים של אסון ותהילה. הפער בין הגישה המציאותית והאנושית של טוראי בר-דיין ובין הפנטזיות הציוניות של קודקודי הממשלה -- מקומם את הקורא ויוצר אפקט טרגי-קומי שהולם את אופי הכתיבה העוקצני של שגב.
החלק הרביעי והאחרון של הספר ("הם חשבו שניצחו") משרטט את ישראל השחצנית, הגדולה והכובשת. זו מדינה אחרת לגמרי מזו של 1966. האזרחים שהיו בטוחים כי השואה היהודית חוזרת על עצמה במקום אחר, מתעוררים בבוקר לגלות שהם אימפריה יהודית חדשה. תחושה של קנאות יהודית פרימיטיבית מתחילה לזרום בתוך העורקים. הגבולות נמתחים עד האופק, והפלשתינאים מתחילים להימלט אל פליטות נוספת. ראשי השלטון היהודי המנצח מתחילים להרהר על פשעי מלחמה בהיקף ענק: טרנספר, גירוש, עידוד בריחה, תשלום תמורת הגירה החוצה. אשכול מתלבט, מתבלבל, מהסס, מאבד את דרכו, מתגמד מול הטרגדיה האנושית שסייע ליצור. דור פליטים חדש נולד, וישראל יצרה לעצמה צלקת חדשה, אות קין רענן נוסף, מיני-שואה טרייה שאותה תנסה שוב להדחיק.
במקביל, נבנה מנגנון הכיבוש כמעט בן-לילה. האינסטינקט הציוני נכנס לפעולה תוך שעות ספורות: משתלטים על קרקעות ובתים, בונים משרדים, מקימים מוסדות, דונם פה ופשע-מלחמה שם. מדהים באמת להתוודע לנפלאות משטר הכיבוש הישראלי - מהירות הקמתו מעידה על יצר קולוניאלי בלתי-נשלט, הגובל במחלה נפשית. תאוות הקרקע גברה על הדמוקרטיה, והכיסופים הטריטוריאליים הביסו את ההגיון המודרני. דמותו הפאתטית של יוסף ויץ (אביו של יחיעם ויץ ז"ל) היא בחירה מוצלחת להמחשת צדדיה האובססיביים של התנועה הציונית. קנאים מעטים, חובבי אדמה, אדישים לזכויות אדם, הובילו את שאר העם אל משטר אנטי-דמוקרטי.
ספרים כמו "1967" מקדימים בשנות-אור את מערכת החינוך הישראלית. את הדברים שתום שגב הבין במהלך עבודתו השקדנית - לא יבינו רוב תלמידי ישראל בעשורים הקרובים. מצער לגלות כי היינו יכולים לייצר כאן דור משכיל באמת, שגדל בלי אשליות על מנהיגות יודעת-כל שיש לסמוך עליה בצורה עיוורת, כאילו ניחנה בתבונה אלוהית. שגב, שבע-קרבות, חילוני ומפוכח, רגיש לדקויות, מתמודד בכבוד רב מול המיתולוגיה הישראלית ויודע להוריד אותה בכוח אל קרקע המציאות האפורה, המאכזבת, המכעיסה, הפושעת - כה רחוקה מן הדימוי העצמי של הצבר הממוצע.
גיבורי מלחמה? גנרלים צרי-אופקים, שיכורי-כוח, ברי-מזל. ראשי ממשלות נועזים? פקידים קטנים ומסכנים שלא החמיצו אף הזדמנות לבצע שגיאות במימדים קולוסאליים. ארץ ישראל השלמה? חלום קנאי שהפך לסיוט יומיומי. ניצחון צבאי? כישלון אנושי. והכל נכתב בסגנון מתון, הומניסטי, כמעט נקי מכל רסיס של מרירות. שגב אמנם זועם על כזביו של משה דיין, אבל מרחם על נפשו המסוכסכת של האיש. הוא קרא כל כך הרבה, למד כל כך טוב את התקופה החולנית ההיא, עד שהתנהגותו המופרעת-באמת של דיין לא מפתיעה אותו.
כסיפור שאותו יש לקרוא בלי לנמנם, שוזר תום שגב את עלילות שנת 1967 בטכניקה ספרותית כרונולוגית, ובמיומנות ראויה להערכה. שגב הוא מספר-סיפורים מקצועי וקולח. הכתיבה שלו אוהדת, אמפטית, מדויקת אך תמיד אירונית במידה מסוימת. האירוניה של שגב לעתים דקיקה כל כך עד שקל להחמיצה בקריאה ראשונה; לעתים הוא מרשה לעצמו להתבטא בצורה יותר מפורשת, בעיקר בהתייחסות לפשעי מלחמה, התנהלות של אנשי צבא ושקרים בוטים. שגב אינו היסטוריון צבאי, וקשה לומר שהוא חש הזדהות עמוקה עם עונדי-דרגות ולובשי-מדים: הוא תמיד מקלף מהם את התחפושת ומנסה לשפוט אותם כאנשים אחראים למעשיהם.
כל פסקה ב-"1967", כל שורה, מעידה על אורך רוח, איסוף קפדני ומתיש של נתונים ועובדות, התרשמות מחכימה ורצון אותנטי לשקף את רוח הדברים כפי שקרו, להבין את השנה הגורלית ההיא בצורה רב-מימדית. תום שגב מגשים כל זאת בלי להשתמש במילים גדולות מדי, כמעט בלי להגזים ובלי להיעזר במניפולציות לשוניות. כמו בספרו "המליון השביעי" שעסק ביחס בין השואה ובין הישראלים, שגב חופר עמוק מאוד כדי לזהות מניעים פסיכולוגיים מוסתרים-היטב, להפריד בין הרגשות הכנים ובין הדמגוגיה המופרכת, להבריק את ממצאיו ולהציגם בין דפי הספר השמן הזה למען תועלת הדורות הבאים. וכמובן - השואה היהודית גם היא משחקת כאן את תפקיד "הצל המאיים" שאת שמו אסור לומר, אך דמותו נראית לעין בלתי-מזויינת.
לסיכום: הפרוייקט ההיסטורי של "1967 - והארץ שינתה את פניה" הוא קריאת חובה לכל אזרח ישראלי המתיימר להבין את מקור קללת השטחים הכבושים, את תבניות העומק של השלטון הישראלי לדורותיו, את הדחפים העמוקים של המנהיגות הציונית ואת הבורות התהומית שהיא מפגינה מול מורכבותה של ההיסטוריה הפלשתינאית מאז 1948. זהו מגה-מסמך מפורט, מנומק להפליא, שכלתני וססגוני, המתאר בצורה יוצאת-דופן את הטעויות המביכות והנוראיות ביותר שעשתה "המדינה היהודית" באותה שנה ארורה. אין מילה אחרת מלבד 'טרגדיה' שיכולה לתאר את אי-יכולתם של רבים להפנים את התובנה הפשוטה והאכזרית שמנחית תום שגב על קוראי ספרו: ההתעלמות המכוונת של ישראל מן הפליטים הפלשתינאים של 1948 ושל 1967 מובילה את המדינה הזו למלחמות, פשעים, אסונות, מצוקה, שכול וכישלון.
|