CIA - מורשת של אפר

הגדולה של 'מורשת של אפר' היא חשיפת הצד הטרוריסטי של הסי-איי-איי. הספר לא רק עוסק בביקורת על הסי-איי-איי בתור גוף מודיעין, שתפקידו להבין את העולם ולספק המלצות לבית הלבן. טים ויינר וצוות התחקירנים שלו מפרטים כיצד האגף העברייני של הסי-איי-איי מתזמר הפיכות במדינות אינספור, מדיח מנהיגים, מפיק התנקשויות, מאיים על ממשלות, מטה תוצאות בחירות, משחד נבחרי ציבור, מחסל מתנגדים, מגן על דיקטטורים שפלים, מלבין כספים, גונב תקציבים, מטייח סקנדלים, מתחמק מן הציבור האמריקני, משקר לעצמו ולכל מי ששואל שאלות. רוצים מלחמה בטרור? קודם חסלו את הסי-איי-איי.


הספר מספק שלל דוגמאות וסיפורים שבהם הסי-איי-איי אחראי לכך שמדינות רבות בעולם שונאות את ארצות הברית, מתעבות את הממשל שלה, ומפחדות מסוכניה החשאיים. איראן היא דוגמה קלה מדי. איטליה היא סיפור היסטורי קשה לעיכול. קובה היא מפתח קריטי להבנת חלקים גדולים בהיסטוריה של ארצות הברית מאז שנות השישים. יפן היא הפתעה אמיתית לכל מי שאי-פעם תהה על יחסיה עם אמריקה. צ'ילה היא סמל ומופת לתחלואיה הרצחניים של הסי-איי-איי, בעוד רוסיה היתה ונשארה האובססיה המסוכנת והגדולה ביותר של הסוכנות.


ויש עוד המון מדינות חשובות המוזכרות בספר: תאילנד, ויאטנם, מצרים, לבנון, סוריה, גווטמאלה, סומליה, סין, טיבט, אינדונזיה, קמבודיה, מקסיקו, יוון, קפריסין, אפגניסטן, עירק, קונגו, אנגולה ועוד ועוד. בכולן התערבה הסי-איי-איי, ניסתה לשנותן, לערערן, להזיזן לכיוון שלה. במרבית המקרים זה לא עבד, וכאשר זה כן עבד - זה לא השתלם בטווח הרחוק, בוודאי לא לאוכלוסיה שסבלה מזוועותיהם של שליטים אלימים. הרבה יותר קל לשחד דיקטטור אחד ויחיד מאשר פרלמנט דמוקרטי: את זה למדה הסי-איי-איי במהירות.


'מורשת של אפר' נפתח במלחמת העולם השנייה. מתקפת פרל הרבור הוכיחה את הצורך במערך מודיעין איכותי. לאחר המלחמה, הפכה ארצות הברית אימפריה עולמית חדשה. מנהיגי ארה''ב נזדקקו למידע מפורט ומעודכן על העולם הגדול שממנו התעלמו במשך זמן כה רב. אך מידע לא הספיק להם: המנהיגים הנבחרים וקודקודי הממשל רצו להגדיל את עוצמתה של ארצות הברית באמצעות שימוש בטריקים מלוכלכים ביותר. לסי-איי-איי היה תפקיד משמעותי בהפחדת מדינות חזקות, הרתעת מדינות חזקות פחות, והרס מדינות חלשות.


המלחמה הקרה, כפי שהיא מתוארת בדפי 'מורשת של אפר', היתה הכל חוץ מ'קרה'. העימות בין ברית המועצות ובין ארצות הברית היה מוחשי מאוד, וגרם למדינות רבות בעולם לאסונות היסטוריים. רוסיה ואמריקה ניהלו מרחצי-דמים בחצר האחורית שלהן: אסיה, המזרח התיכון, דרום אמריקה ואפילו אפריקה שילמו מחיר נורא על המרחק הגיאוגרפי בין מוסקבה ובין וושינגטון. הסי-איי-איי עשה ככל יכולתו כדי לשבש את החיים באימפריה הסובייטית, למנוע מהקומוניסטים להתפשט בעולם, ולהעניש כל מדינה שתסרב ליישר קו עם דרישות החדר הסגלגל.


טים ויינר מקדיש נפח רב לתיאור מערכת היחסים המורכבת בין הסי-איי-איי ובין נשיאי ארצות הברית, פוליטיקאים והציבור האמריקני. ראשי הסוכנות ניסו למצוא חן בעיני האנשים שמימנו את פעילויותיהם, אך בו-זמנית הסתירו מהם את רוב המידע. במקרים רבים מדי, השתמשו בכירי הסי-איי-איי בתקציביהם כדי לבצע פעולות שספק אם הציבור האמריקני היה מאשר אותן, לו ידע עליהן. החשאיות הממארת של הסי-איי-איי גרמה לו להיות ארגון מבולבל, מסורבל, מסוכסך, מריר, פרנואידי ובזבזני. לא רק מאות מליוני דולרים השחית הסי-איי-איי לריק, בשישים שנותיו: גם כוח אדם רב, שהוכשר בצורה בעייתית, נשחק ועזב, הוא חלק ממורשת האפר של הסוכנות.

צריך לזכור ש'מורשת של אפר' לקח על עצמו משימה שאפתנית: לתמצת 60 שנות ריגול אל תוך 500 עמודים, בגרסה האנגלית (המלאה והמומלצת). התימצות השיטתי של ויינר ועורכיו הופך את המסמך למרתק עוד יותר. קשה להאמין, אבל פרויקט סודי של משיית צוללת סובייטית טבועה, שעלותו היתה 400 מליון דולר (!), קיבל רק שלוש שורות (הפרויקט נכשל, הצוללת התפרקה לשניים). כמות הסקופים והסיפורים המבעיתים שאסף ויינר לאורך מאות עמודי הספר, ורמת הדחיסות הגבוהה של החומר העיתונאי הלוהט, יוצרים חווית קריאה לא קלה, לעתים אפילו קשה מנשוא. זה ספר שצריך לקרוא לאט מאוד, כיוון שהוא לא יכול להתעכל בזריזות.


אף אחד מנשיאי ארצות הברית לא יוצא נקי מ'מורשת של אפר'. קנדי וניקסון נתפסים בתור נבלים של ממש, אבל גם קלינטון חוטף קיתונות של ביקורת על הבנתו הלקויה בנושא העולם שנמצא מחוץ לארקנסו. הנשיאים ועוזריהם, וזה בולט לאורך כל הספר, מתקשים להבין את רוב תרבויות העולם. לא רק שהם נכשלו לגמרי בהבנת הנפש האסייתית (לא רק קוריאה, לא רק ויאטנם), אלא שהם בקושי מצליחים לקלוט את יסודות האיסלאם, את תועלות הסוציאליזם, את הלאומיות העממית של מדינות המזרח התיכון, ואת הנטייה של מדינות רבות בעולם להירתע מן השיטה הכלכלית האמריקנית, המעודדת אי-שוויון, אפליה וניכור חברתי.


ויינר מתייחס לסי-איי-איי כאל גוף שהוקם כדי לנהל אימפריה, ושעיקר עיסוקו היה התמודדות עם הענק הסובייטי. אך ברגע שרוסיה קרסה, איבדה ארצות הברית את האויב הראשי שלה. הסוכנות איבדה פרופיל במהירות אדירה, טובי בניה התפזרו לכל הרוחות; הטרור האיסלאמי שטיפחה הסוכנות כדי להיאבק בקומוניזם פעל עכשיו נגדה; סוכנים כפולים כמו קים פילבי (באנגליה) ואלדריץ' איימס (בארה''ב) המחישו את שבריריותו של כל ארגון ביון מסועף. ואז הופיעה בעיה חדשה ונוראית במיוחד: השפה הערבית.


מסתבר שעד היום, האמריקנים פשוט לא יודעים ערבית. הסי-איי-איי חשש לגייס ערבים אמריקנים, כאלו שנולדו במדינות אחרות. אי-ידיעת השפה הערבית, וחוסר היכולת לגייס סוכנים בכירים במדינות מוסלמיות, הפך לעקב אכילס של הסוכנות בעידן הפונדמנטליזם האיסלאמי. ההישענות של האמריקנים על המוסד הישראלי במזרח התיכון הפכה את הסי-איי-איי לארגון אימפוטנטי.


לאורך שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, הפכה הבורות בשפה הערבית ובתרבות הערבית למקור בלתי-נדלה של החמצות וכשלונות בסוכנות, שתרגמו את עצמם גם למלחמות מיותרות (עירק היא דוגמה שהפכה לקלישאה) ולפיגועים קשים (9/11 הוא כמובן המוביל שבהם). מחסור כרוני בסוכנים ראויים, חוסר יכולת לנהל מבצעי ריגול מורכבים במדינות רחוקות, וביטחון עצמי מופרז ביכולותיה הטכנולוגיות של אמריקה, הוביל למערך מודיעיני בוסרי ורעוע, מידע מודיעיני שעבר פוליטיזציה ללא הרף, וחוסר אמון גובר בין כל רשויות הממשל ובין הסי-איי-איי.


כיוון ש'מורשת של אפר' מגולל סיפור של פשע וכישלון, לא ברור לגמרי האם ירידת כוחה של הסי-איי-איי היא תופעה חיובית או שלילית. הקורא מוצא עצמו משתכנע שהמחבר, טים ויינר, רוצה באמת ובתמים שהסוכנות תשקם את עצמה. מצד שני, דווקא אדם כמו ויינר שנחשף לפעולות המזעזעות של הסוכנות לאורך עשרות שנים, צריך לרקוד מאושר בראותו את הארגון הרקוב והמושחת הזה דועך ונעלם.


הרי כולם כבר יודעים היום שהסי-איי-איי אחראי לכך שרפובליקת איראן היא דיקטטורה איסלאמית נוראית, ושמדינה דמוקרטית (בעברה) כמו צ'ילה סבלה מנחת-ידו הרצחנית של פינושה -- אז למה להתאבל כאשר היא גוססת? נדמה שטים ויינר רוצה רפורמה אמיתית בסי-איי-איי. במשך שנים רבות מדי התחמקה הסוכנות מכל נסיון לבצע בה שינויים ארגוניים מרחיקי לכת. מבחינתו של ויינר, ארגון מודיעין חייב להתמקד בגיוס סוכנים והשגת סודות מדיניים, ולא להתמקד בביצוע מבצעים חשאיים, שרק מרחיקים אותו ממטרתו האמיתית: איסוף מידע אמין, חשוב ומעודכן.


למרות ש'מורשת של אפר' עושה רושם כאילו מיטב סודותיה של וושינגטון נחשפו, הרי שההיפך הוא הנכון: מרבית המבצעים החסויים של הסי-איי-איי עדיין אינם ידועים לנו כיום. הממשל האמריקני הצליח לקבור, למחוק, להסתיר ולטשטש חלק ניכר מן הפשעים שביצע ברחבי הגלובוס; השאר פשוט מוגנים במרתפים, ואינם נגישים לעיתונאים והיסטוריונים. אמנם, עבודתם המצטברת של עשרות אלפי עיתונאים הובילה לגילויים חשובים בנושאים קריטיים, אך ויינר עצמו מספר כיצד הסוכנות עצמה השמידה ראיות (בזמן-אמת) בהזדמנויות רבות. המאבק על הוצאתם של מסמכים מסווגים, מארכיוני הסי-איי-איי לידיו של הציבור משלם-המיסים, רחוק מאוד מלהסתיים.


אם ראש ממשלת יפן, נובוסוקה קישי, ומפלגתו קיבלו משכורות מהסי-איי-איי כדי לבגוד ביפנים שבחרו אותם; ואם אכן האמריקנים העבירו מזוודות של כסף לחברי בית הנבחרים האיטלקי כדי לשנות את תוצאות הבחירות; ואם נכונה הטענה כי המלך חוסיין (ירדן) הצטרף גם הוא לרשימת משוחדי הסי-איי-איי; ואם אין טעות בסיפור כישלון נסיון ההפיכה בממשלה הסורית על ידי הסוכנות; ואם לא טעה ויינר כשסיפר על תמיכתה של הסוכנות במפלגת הבעת' העירקית שהעלתה לשלטון את סדאם חוסיין; ואם לא זויפו מסמכי הבית הלבן סביב סיפורו המדהים של ג'ון קנדי, שתכנן עם אחיו בוב (רוברט) את רצח פידל קסטרו, מנהיג קובה; הרי שאין להיות מופתע אם יתגלה שארצות הברית תמכה, מימנה וסייעה למר בנימין נתניהו להפוך ראש ממשלת ישראל (בשיא הרצינות).

לסיכום, 'מורשת של אפר' ראוי לכל הפרסים והשבחים שזכה לו. זהו אחד מספרי הריגול הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם, וגם אחד הספרים המעניינים ביותר שנכתבו על הפוליטיקה האמריקנית. זהו חומר עיתונאי מעולה שראוי לקריאה מדוקדקת, וטוב שזכה לתרגום עברי.

ביקורת מאת אורי ברייטמן
דוא"ל: uribreitman@yahoo.com