ההתרעה

לכאורה, באותו בוקר, לא היתה כל סיבה לד"ר עידו פוקס לחוש מוטרד.

מקום עבודתו הקבוע בשנים האחרונות, המרכז הרפואי "עילם", ניצב כתמיד על אותה גבעה פסטורלית, מופת אדריכלית של בטון וזכוכית אקולוגית. אלפי אנשים מודאגים נכנסו ויצאו מהבניין באותו יום ראשון, 4 באפריל 2032. באותם ימים, השתוללה מגיפת החצבת במדינה.

הוא פקח עיניים שחורות לדירה חשוכה וריקה. לד"ר פוקס היה מנהג קבוע: בחמש בבוקר הוא קם בזריזות לריצה קלה בטיילת המצוק, בעוד מקהלת שחפים משמיעה צווחות חדות מעליו. אז הכין לעצמו ארוחת חלבונים מדודה לפני הנסיעה לעבודה. האפליקציה המעודכנת של 'עילם' הודיעה מראש לדוקטור על שלושה ניתוחים מורכבים לביצוע באותו יום. לא משהו שלא השלים בעבר, בהצלחה מרובה. ובכל זאת, הוא אכן היה מוטרד, שלא כהרגלו. עידו לא מצא מרגוע לנפשו מאז קיבל את ההתרעה, אתמול בערב.

ד"ר פוקס, כמו רבים מעמיתיו, הסתייע ללא הרף במספר אפליקציות בינה מלאכותית לצרכים רפואיים מקצועיים. מזמן כבר הפסיק לדמיין את חייו בלעדיהן. אך החרדה שאחזה בו לא נבעה מהסברים מקיפים על טכניקות כירורגיות חדשניות או סיכומי מחקרים ומאמרים מדעיים שפורסמו לאחרונה בכתבי עת רפואיים. הפעם, עידו היה מוטרד מן העתיד הצפוי לו.

מודל 7.5 של "לייף אורקל" (LifeOracle) נהג לדייק, ולכן הפך למוביל בתעשייה. מאגר הנתונים האדיר שלו איפשר לו לבצע חיזויים מורכבים בהיקף גלובלי. עידו התבסס עליו בכל עניין, מהצלת חיי אדם, שיפור יכולות מקצועיות, תיכנון קניות לבית ועד ניהול דייטים.

על התחום האחרון ד"ר פוקס לא היה מוכן להתפשר. לכן פסל עשרות רבות של מועמדות פוטנציאליות. האורקל שלו תמיד סיפק לו עילת פסילה משכנעת: זו סובלת מחרדה, ולא תוכל לתפקד לצידו; ההיא נוטה להתווכח, ותתיש אותו לחלוטין; הבחורה הג'ינג'ית שפגש בפאב ליד העבודה, ונראתה כל כך מסקרנת, סובלת מתסביך-אב; והגברת המושכת מהשבוע שעבר היא בכלל נשואה, ובעלה לא רק קנאי באקסטרים, אלא גם מחזיק באקדח ברישיון.

דווקא בגלל שהאורקל ידע לחזות כמעט כל איום סטטיסטי, ממבוכה בעבודה ועד אסון ממשי, הטרידה במיוחד התרעתו הלאקונית מליל אמש, בזו הלשון:

"אזהרה: הסתברות גבוהה לביצוע חבלה רפואית בקרוב משפחה וכן גילוי עריות"

כשקרא את ההתרעה בפעם הראשונה, עידו היה משוכנע לחלוטין שמדובר בבדיחת ה-1 באפריל. אלא שהתאריך הזה כבר חלף שלשום בחצות. בפעם השנייה שקרא אותה, האמין שהוא מחובר בטעות לחשבון של מישהו אחר בעבודה (חשד זה הופרך במהירות). בפעם השלישית שקרא את המשפט המשונה, הוא כבר החל לפקפק בכושר הקוגניטיבי שלו, עד כדי מחשבה על נטילת חומר טישטוש מהמחלקה מתוך חוסר תשומת לב. בפעם הרביעית והאחרונה שקרא אותה, נטה לסבור שמודל 7.5 סוחב איתו 'באג' חדש.

חבלה רפואית? מה? גילוי עריות? לא ייתכן. פוקס היה מזועזע מהחוצפה של התוכנה. הוא הניח כף יד מודאגת על אפו ושפתיו. קצב הלב שלו לא היה לגמרי סדיר. הוא מצמץ בעיניו, חש מעט אגלי זיעה נובטים על מצחו. הוא ראה במחשבות המטרידות מעין תחילתו של זיהום מנטלי. אולי יודיע לאחות הראשית על יום מחלה, ליתר ביטחון? כך יוכל לחמוק מכל סכנה. מה פתאום, לא עושים דבר כזה במקצוע שלו. הוא חייב להתייצב לניתוחים, אין בכלל שאלה.

ד"ר פוקס החנה את רכבו בחניית הסגל של 'עילם'. בצעדים מהירים נכנס לביתו השני: המחלקה הכירורגית ע"ש נדבן יהודי משיקגו, ארה"ב. בתוך מערך חדרי הניתוח, אליו צעד בצעדים מדודים דרך הדלתות האוטומטיות הכפולות, כבר למד להתעלם מן הוויסות בלחץ האוויר. הוא הורגל לפסוע אל המלתחות הנקיות, להחליף בגדים למדי חדר ניתוח, להסיר את השעון החכם ואת הטלפון הנייד, שהיה ככל הנראה ידידו הטוב ביותר של האדם. במקומם, ענד את הצמיד הביומטרי החכם, שסייע לו לנטר רעידות ידיים מיותרות בזמן הניתוח.

במהלך ארבע דקות של סטריליזציה הוא ניסה לדמיין לעצמו איך ייתכן שהוא, מכל האנשים הסבירים בעולם, נידון להסתבך פתאום בהריגה ובמערכת יחסים מינית עם בת משפחה. זה נשמע כל כך מופרך, כאילו נחת אל תוך דיסטופיה מדע-בדיונית מהסוג שבו צפה בנערותו. האדון לייף אורקל בוודאי הוזה הפעם. עם זאת, נזכר כי היישום לא החמיץ תחזית אפילו פעם אחת בשנתיים האחרונות, לכל הפחות. קצת סבון אנטיספטי, מברשת רכה. אף פעם לא שכח להחזיק את הידיים למעלה, כדי שהמים המזוהמים יזרמו למטה, לכיור המצוחצח. הוא היה טהור פיזית, אך מוחו כבר היה נגוע בדאגות וספקות. לא, זה לא אני, ולא יכול להיות אני. זה מישהו אחר, מישהו מעוות בעל שם דומה או זהה. לייף אורקל 7.5 הזרים בטעות לחשבון שלי פרטים של משתמש אחר. אין הסבר לוגי אחר.

השטיפה הפולחנית הסתיימה. עידו, לגמרי על אוטומט, נכנס באיטיות לחדר הניתוח הקדוש, כולו הוד והדר. יוליה קוסטינה, האחות הסטרילית, הגישה לו מגבת, חלוק סטרילי, כפפות - הריקוד הקבוע. היא הגיעה לפני חודש להתנסות מבית החולים "הראל" במודיעין. הם הסתדרו מצוין. היא ידעה את העבודה, ולא היו לו תלונות. הניתוח האלקטיבי הראשון כבר עמד להתחיל, ואז שמע הצוות את צליל הודעת החירום. המסכים בחדר הניתוח הפכו אדומים-כתומים: "אר"ן: כל הצוותים נדרשים לחדר טראומה באופן מיידי!".

ד"ר פוקס קלט תוך פחות משנייה: במקרה של אירוע רב-נפגעים, הניתוח האלקטיבי שלו יידחה למועד אחר או יועבר לכירורג מקביל במשמרת. אר"ן תמיד מקבל עדיפות עליונה. בדיוק לפי הנוהל, הוא צעד צעדים גדולים לכיוון המלר"ד, ומשם אל חדר הטראומה. ד"ר קהלני הרופאה המרדימה, האחות קוסטינה וטכנאי הרנטגן אבו-כרואן התגבשו לכדי צוות חירום מגובש, כמו איבר אחד.

שטיפת בזק בתא החיטוי המיידי. חלוקים חסיני נוזלים. משקפי מגן. מנות דם בצידניות.

הצוות של עידו קיבל לידיו קורבן דקירה בצוואר שנמצא בסכנת חיים: גבר מזוקן בסוף שנות ה-60 לחייו בשם יורי. כמו רב-אמן מוקף צבעי ארגמן מדממים, מנצח על קונצרט חירום. בתנועות מדויקות ויעילות הוא חותך לאורך שריר הצוואר, מוצא את העורק הרלוונטי, במאמץ עליון לעצור את הדימום במוח. הדופק, כמצופה, בלתי סדיר בעליל. המחשב נותן למנותח 34% סיכויי הישרדות וממליץ על קשירת העורק, אך ד"ר פוקס מחליט לבצע מעקף זמני ולתקן את העורק. קהלני ויוליה מעלות את מינון חומרי ההרדמה. מכונת ההנשמה מבשרת על התייצבות יחסית. פוקס סוגר ותופר כמו חייט מיומן. המחשב העלה ל-79% סיכויי הישרדות. המטופל מועבר לטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. עכשיו רווח לד"ר פוקס.

הוא מביט בחברי צוות הטראומה שלו, מודה להם בשקט ומתכנן לפרוש לחדר הצוות. רק יוליה, כך נראה, חיוורת ומבועתת.

"מה קרה, יוליה?", הוא שואל, במינון מדויק של אחריות אבהית, למרות שהיא ככל הנראה מבוגרת ממנו במקצת.

הגברת קוסטינה הביטה בו בזעזוע, מתקשה להתנסח. "זה… לא, לא יכולה. אני פשוט לא…".

היא הניחה יד על פיה, ואז רצה לשירותים להקיא. כשחזרה, עדיין מעט ירקרקה, הם פנו לחדר צדדי, שקט יותר. עידו מזג לה כוס מים ושאל: "רוצה אולי כדור?". יוליה שתתה והשיבה: "לא, תודה. אני יודעת שאתה רוצה שאספר לך, אבל אתה לא תאמין לי".

"מה יש להאמין?", ניסה.

"חכה, אני בקושי נושמת. אני צריכה לצאת מכאן". הם עזבו את 'עילם' לטובת בית קפה סמוך. שם, אחרי כמה דקות באוויר הפתוח, היא נרגעה וסיפרה לו הכל, בבת אחת.

פיו נפער ולא נסגר לגמרי. הוא סירב להאמין לאף מילה, למרות שחשש כי היא דוברת אמת. זה לא ייתכן, צירוף המקרים הזה. אולי התבלבלה עם אדם אחר שהכירה.

"מה שאת מספרת לי עכשיו, זה אמיתי?", שאל, מבולבל, ספקן מטבעו.

היא נתנה בו מבט חמור-סבר: "הכל אמיתי, דוקטור פוקס" ('תקראי לי עידו', חשב לעצמו).

"אני לא ממציאה. אצלנו במשפחת קוסטינה לא משקרים. אתה כנראה לא מכיר אותי", נעלבה, דומעת.

"אני מצטער, יוליה. באמת. סליחה. אני פשוט…אני לא יודע מה לומר לך. אני באמת משתתף בצערך".

הוא השפיל את מבטו והביט בשעונו, מתוך אינסטינקט. הזמן הפך מעט פחות רלוונטי.

"כן, מה שאני סיפרתי לך עכשיו קרה באמת. זה מה שהוא עשה לי יותר מפעם אחת, בגלל שהיה שיכור מאוד. תודה לאל, לא ראיתי אותו כבר איזה שלושים שנה. קיוויתי שאני אף פעם לא אראה אותו. מהרגע שהוא נעצר שם, ניתקתי קשר. לא באתי למשפט. לא ביקרתי בכלא. מחקתי אותו מהחיים. לא רציתי לשמוע ממנו בכלל. אבל הוא הגיע לשולחן הניתוח שלנו, אז מה אני יכולה לעשות? לברוח באמצע עבודה?".

יוליה נאלמה דום, כיסתה את שתי עיניה בכפות ידיה, התנשמה עמוקות ולא נעה ממקומה.

עידו הושבת זמנית, יתום ממילים. הוא המתין, מתוך תקווה שהיא תגאל אותו ממצוקתו. אך זה לא התממש. בלית-ברירה, נאלץ ד"ר פוקס לנסות ולהפנים את משמעות הדברים. האיש הגוסס על שולחן הניתוח שלו היה, לפחות לטענתה, אביה הביולוגי. כמה מנוול אתה יכול להיות בשביל לאנוס את הבת שלך.

איך בדיוק, חשב עידו לעצמו, אפשר לצפות ממישהי להתנהג כאשר היא רואה את האדם שתקף אותה מינית בגיל שתים-עשרה, דקור, פצוע, בחדר הניתוח? אין פרוטוקול כתוב לתרחיש ביזארי שכזה, וגם לא יהיה. זה היה אירוע סינגולרי.

"דוקטור פוקס, אני לא יכולה לחזור ככה. אני חושבת ש…אני צריכה ללכת הביתה. אפשר בבקשה לקחת חופש היום?", יוליה ספק שאלה, ספק קבעה.

עידו בהה בה, מעריץ אותה על שלא התפרקה מול עיניו. כושר הדיבור נלקח ממנו בלי התראה מוקדמת, ולכן לא נותר לו אלא לאשר בדממה. היא חצתה את הכביש, צעדה לתחנת האוטובוס, עלתה עליו ונסעה לדירתה.

עידו נתן לעצמו כמה רגעים של חסד בבית הקפה כדי לעלות בחזרה על המסילה המקצועית. הוא שתה תה קמומיל בלגימות קטנות מן הרגיל, אירגן את מחשבותיו המתרוצצות. ראשית, בדק שוב את אפליקציית 'עילם'. נותר לו ניתוח אלקטיבי אחד להיום. עדיין מודאג, בדק שוב את האורקל (ההתרעה הארורה נותרה כשהייתה, ללא שינוי). הגיעה העת להתאפס.

ד"ר פוקס שב אל המוסד הרפואי להמשך יום עבודתו, כמצופה ממנו. את הניתוח האלקטיבי השני שלו להיום — כריתת ערמונית — ביצע בצורה טקסית וסמכותית, שהיתה כמעט מכאנית ברמת הדיוק שלה. יוליה הוחלפה באחות אחרת, שלא ידעה דבר על אירועי הבוקר. לאחר שההליך הכירורגי הושלם בהצלחה יתרה, ישב עידו בחדר הרופאים. הוא נרעד כשנזכר בוידוי של יוליה. הרעד הפך לזעם כבוש כלפי הפוגע, שעכשיו היה – מעשה שטן – תחת חסותו העקיפה.

ד"ר פוקס ביצע ביקור חטוף במחלקת טיפול נמרץ כירורגי. רק מעקב רוטיני אחרי מצב המנותח המחלים, הסביר לאחות המחלקה. מסתבר שזה היה פיגוע דקירה בתחנה המרכזית. הדוקר נורה למוות מיד ע"י מאבטח. איזה חוסר מזל מצידו של הנדקר. אבל הוא כנראה ייצא מזה, אולי אפילו ללא נזק מוחי. כמובן שההחלמה תימשך מספר ימים. הוא איבד לא מעט דם עד שהגיע ל'עילם'. טרם ביקרו אותו קרובי משפחה.

רק נבדוק כמה מדדים. הוא נכנס לבדו לחדר ההתאוששות, סובב כמה כפתורים במכונות ובדק שהכל כשורה. הוא הביט לצדדים, סובב כפתורים אחרים, דאג שהמצב יהיה קצת פחות כשורה, ויצא משם כלעומת שבא, כאילו לא קרה מאומה. יש רק אדם אחד בישראל שיקבל דיווח על המעשה הנמהר.

האחות הראשית במחלקה מסרה לו את הכתובת של יוליה מהמחשב ("זה ביקור חולים", הסביר ביהירות). רחוב ז'בוטינסקי 34, באיזור המזרחי של העיר. עידו נסע ברכבו ישירות מבית החולים לדירתה. יוליה גרה בדירה קטנה בקומה החמישית. הוא דפק על הדלת בשקט, חש מחויבות מקצועית לדרוש בשלומה של קולגה. היא פתחה מופתעת, עיניה השחורות אדמומיות. הציעה לו כוס תה. עדיין נראתה דואבת. הדוקטור היה נחוש לשפר את מצב רוחה.

אחרי כחצי שעה של שיחה קורקטית, הוא סיפר לה בלחישה על מה שעולל שם בחדר ההתאוששות הסגור, בלי שאף אחד ראה או אפילו חשד. בתחילה סירבה לרדת לסוף דעתו. עידו הסביר לה שוב, הפעם בצורה מפורטת יותר. יוליה נדהמה. לאחר מספר שניות, היא נעצה בו מבט נוקב, והיה ניתן להבחין שעל פניה רסיסים של הקלה ראשונית. היא הבינה, קיווה עידו.

"עשית את זה…בשבילי? כי לא היית צריך, דוקטור".

"עשיתי את זה בשבילך, כנראה. אבל בעיקר כי זה היה הדבר המוסרי לעשות".

"אתה…זה בעצם כמו המתת-חסד, לא?", היא שאלה ולא קיוותה לתשובה. פניה הביעו הערכה מחודשת, כאילו מימש עבורה ציפייה בלתי-מוסברת.

באותו רגע נכרתה ביניהם ברית סודית. כוח פיזיקלי בלתי-מוסבר חדר אל תוך הדירה הקטנה, והקיף אותם מכל הכיוונים. היא נמשכה אליו והוא נמשך אליה. זה החל בתור חיבוק ארוך של הכרת תודה, סגירת מעגל של אימה ארוכת-שנים. משם עבר החיבוק אבולוציה אל זרימה בלתי-מתוכננת של רגשות, מערכת השוואת לחצים שפירקה ופוגגה את כל החרדות שצברו השניים מאותו בוקר בלתי צפוי. תוך דקות ספורות הם כבר היו בחדר השינה, מאוחדים מחדש, מעורבלים ובלתי נפרדים זה מזו.

הוא הרגיש את הצמרמורות שלה והיא את שלו: הן היו זהות. חוק הכלים השלובים עשה את שלו. הם הלכו ונמסו לנוזלים עד שהמתח דעך, התנקז לקרקעית ולא הורגש עוד.

הוא התקלח, שתה משהו ונסע לאט, בזהירות מופלגת, חזרה לחוף המבטחים של חניון בית החולים. בדרך בדק את האורקל: ההתרעה נמחקה ואיננה. הוקל לו מיד. כמובן שזו היתה תקלה טכנית, כפי שהעריך. העתיד התבהר לפתע. ד"ר פוקס התקדם בביטחון עצמי מופרז לעבר המחלקה, עד שולחן הקבלה.

"יש לך מבקרת חשובה", אמרה לו האחות הראשית בטון מודאג, והצביעה על הספסל בפינה.

"אמא? מה את עושה פה?", פלט עידו, בהלם מן הגורל המטורלל הזה, שאינו חדל מלסטור לו.

תרזה פוקס חיבקה את בנה בחוזקה, אך הוא הרגיש את רעידות גופה, ומיד נתקף מתח מסוג חדש. הבטן שלו השתבללה.

"עידו'לה, אני חייבת לדבר איתך במקום שקט עכשיו. לא פה. פה יש הרבה רעש".

עידו הוביל אותה לאחד המשרדים במחלקה, שם ישבו לבד.

"תשמע, אני הגעתי לבית חולים היום כי שמעתי בחדשות על איש שנדקר. ואז אמרו את שם שלו. אני הכרתי את שם שלו, למרות שלא שמעתי אותו שלושים שנה. הוא מת לפני חצי שעה פה בבית חולים, ככה אמרה לי אחות. ו…אני חושבת שהגיע הזמן שגם אתה תדע מי הוא ומי אתה".

"מה? אמא, על מי את מדברת?". עידו כבר בקושי הצליח לחבר את המילים למשפטים, כי היה המום במקצת מן ההצלחה המהירה של התוכנית החשאית שלו.

"קוראים לו יורי נזנאמוב. הוא היה בן 66. והוא היה…הוא היה אבא שלך", אמרה האם וכמעט נשנקה, כנראה מתקשה להאמין שאמרה את שאמרה.

תרזה, אישה חזקה בכל זאת, לקחה שתי נשימות ארוכות, הרצינה והסבירה: "תמיד סיפרתי לך שהוא טס לקנדה, אבל אמת היא שאחרי שהוא השתחרר מכלא ברוסיה, הוא עלה לישראל וגר באיזור. ניתקתי קשר איתו עוד ברוסיה. לא רציתי לשמוע ממנו שום דבר".

עידו רק הביט בעיניה, צונח לתהומות בלי לנוע, וראייתו החלה להתעמעם. הוא המתין שהיא תמשיך, ניסה למלמל משהו, אך חש קיפאון כללי ואפילה מגששת.

"תבין, עידו'לה. ברוסיה היה אז מצב זוועה. יורי היה שותה הרבה סורוגאט, וודקה מזויפת, משתכר ומרביץ לכולם. הוא גם פגע ב…ב…נו, אני לא סיפרתי לך את זה. קשה לי להוציא מפה שלי, תאמין לי שקשה. הוא פגע במישהי שאתה לא מכיר בכלל. הוא פגע ב…" (התנשמה) "...אחותך הגדולה. כן, יש לך אחות בכורה. הוא ממש תקף אותה מבפנים…איזנסילובניה. אונס קוראים לזה כאן. אני לא סיפרתי לך בגלל בושה".

ד"ר פוקס, חסר יכולת לזוז, מיקד את שארית כוחותיו האוזלים במבט קרוע אל תוך עיניה השחורות של תרזה פוקס.

"אז בית משפט החליט, בגלל מצב המאוד-לא-טוב שהיה אצלנו בבית – שלחו אותו להרבה שנים לכלא הרוסי ואני נשארתי לבד בלי גרוש – להעביר את אחותך אל…אודושריניי. נו, זה מה שנקרא אדופציה. לא היתה לי ברירה. אני הייתי גמורה. אתה היית רק בן שנה וחצי. אז עליתי איתך לארץ ואיכשהו הסתדרנו, אתה ואני. אחותך נשארה בנובוסיבירסק עם משפחה חדשה שלה. שם היא כנראה גרה עד היום, אני לא יודעת בדיוק, אני לא בקשר איתה, אתה מבין? ברוסיה של פעם, זה היה פתרון הכי פחות רע. הגעתי עכשיו לבית-חולים כדי לראות אותו פעם אחרונה, ואתה כאן איתי, עידו'לה. אתה חייב לדעת עכשיו, כי אתה כבר גבר גדול".

תרזה חייכה חיוך עצוב ומתנצל של אישה מנוסה, שיודעת היטב שהולכים לכעוס עליה עכשיו, אך גם משוכנעת שעשתה את הדבר המוסרי ביותר שאפשר היה לעשות.

ד"ר פוקס, צולל במחשכים, מצא את עצמו מגמגם באופן מביך, תופעה נדירה ביותר עבורו.

"איך…?"

"איך מה, עידו'לה?"

"איך…איך…קוראים…"

"למי, עידו'לה? לאבא שלך? יורי, אמרתי לך. יורי נזנאמוב. אם לא הייתי שומעת שם שלו בחדשות של אינטרנט בבוקר, לא הייתי מגיעה לפה בכלל. רק כשראיתי פרצוף מת שלו, כאן בטיפול נמרץ, ידעתי ש…".

"לא! איך…קוראים…ל…לאחות שלי?"

"אחות שלך? אם אני זוכרת טוב, למשפחה מאמצת קראו קוסטינה. ולה קוראים…".

בשבריר-שניה זה, האח הצעיר כבר לא שמע את שמה. חשיכה גדולה התנפלה עליו, שלופת-ציפורניים, וטרפה את שאריות הכרתו.

הוא התרסק אל רצפת משרד האגף הכירורגי.