האהבות שלנו

Our Loves

ישראל 2026

בימוי: אבי נשר

תסריט: אבי נשר

משתתפים: שלום מיכאלשווילי, מגי אזרזר, יניב ביטון, הדס ירון, אמיר בנאי, אוולין הגואל, נועה כהן, לנה פרייפלד, לייב לוין, דניאל גימפל, צ'נסלה מונגוזה, אלעד תורג'מן, קים אור אזולאי, ליאור מילר, נבו קטן, איתמר פינטו, נועה ריינהולד, הישאם סולימאן ואחרים

צילום: עמית יסעור

הפקה: האחים אדרי - משה אדרי וליאון אדרי ז"ל, לן בלווטניק, שרי רדסטון, דני כהן, אבי נשר, גלעד אמיליו שנקר, גדעון תדמור, קרן פול א' זינגר

מוסיקה: תום אורן, נעמי אהרוני גל (נונו)

מבוסס על אירועי השבעה באוקטובר 2023

אורך: 117 דקות

פתגם סיני עתיק אומר: "בצאתך להפיק סרט על השבעה באוקטובר, חפור שני קברים". במילים אחרות, מכיוון שמדובר באירוע כה רגיש ונפיץ -- ייתכן שתרצה להגיע לשיא הקריירה שלך (אוסקר?), אך תמצא את עצמך קובר גם את עצמך וגם את הקריירה שלך.

סרטו של אבי נשר, העוסק לכאורה בטבח ה-7/10/23 הוא מופע מביך ומרושל של קיטש פטריוטי, המנסה בלא-הצלחה לשכתב את ההיסטוריה הישראלית, עד כדי חשד למניפולציה פוליטית מכוונת.

 

אבי נשר, שלא רק ביים אלא גם כתב את התסריט, כמעט וניסה לשפוך מים ורודים על גופה מדממת. במקום זוועות טבח, מוות ושכול נצחי, נשר מנסה לייצר פרשנות מקוממת -- שסותרת את ההגיון הבריא -- כאילו אירועי השבעה באוקטובר היו הזדמנות חד-פעמית לתקן מערכות יחסים משפחתיות, להתחבר יותר למדינה, ולהכיר בצד החיובי של המציאות. ניצולי הטבח, שחייהם נשברו ונחרבו לחלוטין, בוודאי שלא יוכלו להסכים לגישה שכזאת. אך כל ישראלי בר-דעת שחווה את היום השחור ההוא, לא יוכל להסכים לפרשנות שכזו.

 

זה לא הסרט הראשון שעוסק בשבעה באוקטובר. קדמו לו סדרת הדרמה "אור ראשון" (קשת), סדרת "שחר אדום" (יס) ושני פרקי "פאודה" (נטפליקס) שהוקדשו לשבת השחורה ההיא.

 

דיוק עובדתי ותרבותי הם האלמנטים המרכזיים שמעניקים אמינות בסיסית לכל סרט המתיימר לספר ולתאר את השבעה באוקטובר. אבל הסרט של אבי נשר הוא לא כזה. ראשית, הוא לא מדוייק עובדתית: הוא מציג אירועים שלא קרו, ובוודאי שלא תועדו. הוא לוקח לעצמו חירות רבה מדי בשרטוט ההתנהגויות והמחשבות של הגיבורים, עד כדי כך שהדיאלוגים לא עוברים את סף המתקבל על הדעת.

 

האהבות שלנו - ניסיון מיותר לשיכתוב ההיסטוריה הישראלית

 

במילים פשוטות, התסריט מציג מציאות ישראלית שמעולם לא התקיימה. שנית, יש לו אג'נדה אופטימית מדי, על גבול החשודה, שלמעשה סותרת את ההלם, הטראומה והזעזוע הלאומי ארוך-הטווח של השבת השחורה ההיא באוקטובר 2023.

 

רואים את זה בעיקר דרך ההתנהלות של הדמויות המרכזיות שאמנם חוות את האירועים בזמן-אמת, אבל מנסות לדבר על דברים שברומו של עולם. דוגמה מצמררת במיוחד בסרט היא שיחה די נינוחה וקלילה בין שני שוטרים במכונית משטרה (יניב ביטון, מגי אזרזר) המדברים להנאתם על תגובת האם למערכת יחסים לסבית, בעוד שבפועל הם אמורים שניהם להיות שקועים במצב רוח קודר ודכאוני, ממש בעיצומה של טראומה עקובה מדם, מהסיבה הפשוטה שחבריהם ועמיתיהם לעבודה נהרגו ונפצעו מול עיניהם באותו בוקר ממש, כשמסביב מדינה שלמה המומה מכך שמאות אזרחים חפים מפשע נטבחו ללא הגנה, כמעט כמו בשואה, בצורה חסרה תקדים בהיסטוריה הצעירה של מדינת ישראל בעידן נתניהו - והצבא לא היה שם.

 

דוגמה נוספת לכישלון תסריטאי הוא הרגע שבו אחת הדמויות רצה לנשקייה של הקיבוץ, רק כדי לגלות את אחד מחברי כיתת הכוננות מקונן על כך שרוב הכיתה נהרגה, אבל מנצל את הרגע שבו הוא מספק נשק ארוך לבחור צעיר כדי למתוח ביקורת פוליטית על מדיניות הממשלה ("חמאס מורתע"), התבטאות שכמותה לא נאמרו בשום אופן בזמן-אמת ביום ההוא, עקב ההלם, התדהמה, הבלבול והמצוקה של כל מי שגר בעוטף, החל מהשעה 6:29 ועד היום שלמחרת, לפחות. להכניס מילים כאלה, בבוקר ההוא, זה ליצור קולנוע שממציא מציאות חלופית, כזאת שאף ישראלי לא באמת חווה -- ויש בזה משהו מביך, מלעיג, אפילו אסור.

 

כאשר קוראים בקרדיטים שהסרט של אבי נשר הופק בין השאר גם על ידי משפחת אדרי, הידועה כביביסטית והעניקה שירותים שונים ומשונים למשפחת נתניהו בקיסריה, אפשר להתקדם בזהירות אל עבר המסקנה כי מדובר במאמץ תעמולה מתחנף. למי הוא מתחנף? לקהל הצופים, לבכירי שלטון (כן, נתניהו) ולבעלי עניין בחו"ל, בעיקר יהודים בארה"ב אבל לא גם באירופה. לא רק אדרי מעורב, אלא הטייקון הבריטי הזר, לן בלווטניק, שגם לו מערכת יחסים הדוקה מדי עם ראש המשטר, בנימין נתניהו. ולכן, הבעיה היא שהסרט הזה, בניגוד למקביליו שעשו עבודה נאמנה למקור ולא פזלו לצדדים, הוא סרט שממש משקר לצופיו ומרמה אותם בכך שהוא צובע את ההיסטוריה האכזרית של ה-7 באוקטובר בצבעי פסטל רכים וקלים לעיכול המוני.

 

עזות המצח בתסריט החובבני והמפוקפק של נשר מתבטאת, בין השאר, גם בהתעלמות מופגנת משרטוט רחב-יריעה אירועי טבח ושכול מזעזעים. אולי זה נובע מתוך ניסיון מעורר רחמים לגזור מהם איזושהי צמיחה אישית ("נס") או השלכה חיובית; כאילו מישהו בישראל של 2026 מסוגל בכלל להעלות על דעתו שיכול לקרות משהו "נהדר מכך שחמאס פלש לישראל, רצח תינוקות, אנס נשים, שרף בתים וחטף 254 ישראלים אל תוככי עזה המקוללת והמרושעת.

 

דוגמה ברורה לכך היא דמותה של ספיר (דניאל גימפל), בחורה חרדית אדוקה המגיעה לפסטיבל הנובה בסוף השבוע. אין שיבוץ מופרך מזה: פסטיבל ה"נובה" היה אירוע מוסיקלי חילוני לחלוטין, שנערך עמוק בתוך השבת וגם חילל במודע את אותה שבת. כיצד ניתן בכלל להכניס לסרט המתיימר לספר על ה-7/10 דמות של צעירה חרדית, שלא רק מחללת שבת אלא גם מתנסה בסמי הזייה יוקרתיים (500 ש"ח), ובשלב מסוים אף מתפשטת מחולצתה ונשארת בחזיה בלבד (!) כדי לסייע לאחד הפצועים באירוע? זה בלתי סביר, בלתי מתקבל על הדעת, הזוי ולחלוטין לא מייצג שום דבר שקורה בציבור החרדי, ובוודאי לא קרה שם ב'נובה'. זהו נסיון מגושם לדחוף בכוח דמות חרדית לטבח הכי חילוני שהיה כאן. ועצם המחשבה שדמותה של ספיר פנויה לרומנטיקה, באותו היום שבו ראתה את חברתה הטובה ביותר נטבחת לנגד עיניה, היא מחשבה שסותרת את הפסיכולוגיה האנושית הבסיסית, לא רק בישראל אלא בכל מקום בעולם.

 

דוגמה בולטת נוספת לכתיבה תסריטאית כושלת ומקוממת של אבי נשר ב"האהבות שלנו" היא שרטוט מערכת היחסים המשולשת של מילי (מגי אזרזר), אמא שלה (אוולין הגואל) וסנדרה (הדס ירון). ברור לגמרי לכל ישראלי שפוי שהעיסוק בזוגיות הזו, דווקא ביום בלתי-נתפס, שחור, רצחני וזוועתי כמו השבעה באוקטובר, הוא כל כך מנותק מההגיון המלחמתי, עד כי קשה להאמין כי הוא צולם באותו זמן בכלל. בזמן שסנדרה ואימה של מילי עסוקות בבישולים במטבח ורכילות על זוגיות והריון, העולם כולו מדמם שם בחוץ; אבל זה לא מפריע לאף אחת מהן לחייך חיוך מזויף, לזלול ולהתעסק בשטויות, בזמן שישראל מתפוצצת על עצמה שוב ושוב. התוצאה כל כך קרינג'ית, עד שהחיוכים הפסיכיים של סנדרה והאם מתחילים להיראות כמו סרט אימה סאטירי.

 

כאשר מבינים את היומרה הביביסטית של המפיק אדרי ("קיסריה הפקות" עבור משפחת הקיסר), והניסיון לייצר קולנוע אנטי-ריאליסטי שמייפה את המציאות עד כדי בריחה ממנה, אין ברירה מלבד להפוך מפוכחים יותר, וכמובן ביקורתיים יותר. צפייה נבונה בסרט התעמולתי של נשר מעלה את המחשבה שיש כאן ניסיון לקבע נרטיב כוזב בתודעת הציבור, שבועות ספורים לפני בחירות אוקטובר 2026.

 

סצינה מופרכת לא פחות, שיש בה אלמנט אירוטי חסר-טעם, על גבול הפורנוגרפי, היא זו שבה מציג נשר את דמותה של לירי (נועה כהן). נועה היא אכן שחקנית צעירה ויפה, אך נשר בחר לצלם אותה לבושה בגד ים כחול נוצץ, בתירוץ עלוב כאילו היא בדרך לבריכה, מתוך שיקול זר לחלוטין (בואו תראו כמה היא חטובה ונאה). מופע הדוגמנות הזה, בשילוב עם ההתערטלות המיותרת של ספיר בלב הטרגדיה של חניון רעים (דניאל גימפל), מייצרים תחושה מאוד לא נוחה של סקסיזם שוביניסטי ממוסחר, בניגוד לכל הגיון תסריטאי, עלילתי, קולנועי, תרבותי או אנושי בסיסי.

 

הדמות המרכזית בסרט "האהבות שלנו" היא כנראה זו של שאבי (שלום מיכאלשווילי), לוחם מצ'ואיסטי המתקשה להתמודד עם התפרקות משפחתו בהליך גירושין מכוער. הבעיה של שאבי היא שעל רקע השבעה באוקטובר, הגירושין הופכים לחלוטין בלתי-רלוונטיים עד כדי כך, שהם פשוט מיותרים לעלילה. מוסר ההשכל הוא דווקא ההפוך: אם אתה מצפה שאירוע שטני כמו השבעה באוקטובר יעזור לך לחזור לאשתך אחרי גירושין כה קשים, אתה כנראה מנותק עוד יותר מהיוצרים של "האהבות שלנו".

 

שאבי גם מככב בסצינה בלתי-מציאותית נוספת בסרט זה, ששווה להתמקד בה. זוהי תמונת המארב המשטרתי, בניהולו של אותו לוחם עז-נפש בסגנון 'מקס הזועם' או 'רמבו', שאבי שלנו (שלום מיכאלשווילי). הסרט של נשר מנסה שוב לשכתב את ההיסטוריה, וטוען כי המשטרה והצבא ביצעו בהצלחה מארב ירי מתוכנן וקטלני לשלושה טנדרים לבנים מסוג "טויוטה" של מחבלי חמאס, על כביש נידח כלשהו בדרום הארץ. זה לא היה ולא נברא. כל מטרתה של הסצינה היא לייצר נרטיב שקרי, כאילו הצבא והמשטרה ניהלו את האירוע בצורה יזומה, וידעו מראש לכאורה על תוכניות הנסיעה של הנוח'בה, יחידת העילית בזרוע הצבאית של חמאס המתועב.

 

רגע קרינג'י נוסף בעולם הדמיון של נשר מופיע במהלך סצינה לילית, בשלב מאוחר של התסריט. בסצינה רואים כיצד שאבי הגיבור מוביל קבוצה של שני לוחמים טירונים אל תוך אחד הקיבוצים, במטרה לאתר את בתו הפצועה, לירי. אלא שרגע לפני שהם מגלים אותה שקועה עמוק בבריכה כלשהי, הם מזהים חוליית נוח'בה חמושה, הפועלת ממש בלב הקיבוץ. במקום להסתער על החוליה המסוכנת ולחסלה עד האיש האחרון, הם ממשיכים בדרכם כאילו כלום, ולמעשה מפקירים את הקיבוץ לעוד טבח מקומי. ההחמצה הזאת היא דוגמה לרישול תסריטאי בלתי נסלח.

 

וכמובן, החטופים. בפנטזיה של נשר, אף ישראלי לא נחטף לעזה. להיפך: השחקנית לנה פרייפלד, המגלמת את בת הקיבוץ העוזבת את בעלה (ליאור מילר), כמעט נחטפת לעזה על אופנוע של חמאס, אך איכשהו נוגחת בראשו של אחד הרוכבים, נופלת מהאופנוע וסופגת יריות מטווח קצר -- אך איכשהו שורדת את הלילה הנורא בבור שחור, למרות שההגיון הרפואי אומר שהיתה אמורה למות מאובדן-דם תוך שעות ספורות. העובדה שאף דמות בסרט לא באמת נחטפת לעזה, מחזקת את החשד הסביר שמדובר, ולא במקרה, במסמך תעמולה חסר-בושה.

 

לסיכום, צוות השחקנים המכובד והמוכשר של "האהבות שלנו" לא מצליח לחפוח על תסריט מופרך, דיאלוגים בלתי אמינים, כתיבה חסרת הגיון, בימוי חסר מעוף, עריכה תמוהה, שיכתוב ההיסטוריה, ריכוך הזוועות וייפוי המציאות העגומה שלנו. זהו סרט מיותר לגמרי, שמוטב היה לו נגנז מיד לאחר הצילומים ולא רואה אור לעולם. בהשוואה לדרך שבה "פאודה" ו"אור ראשון" טיפלו באותו אירוע, "האהבות שלנו" הוא לא רק כישלון בלתי-מפואר; זהו, למעשה, מוצר תעמולה חשוד מטעם גורמי הפקה שחלקם מזוהים בעקיפין עם המשטר הבוגדני שאחראי למחדל המודיעיני והבטחוני שהוביל לשבעה באוקטובר ההוא.