ציפורים נודדותWinged Migration / Travelling Birdsצרפת 2001בימוי: ז'אק פרין ("מיקרוקוסמוס")משתתפים: ברווזים, אווזים, ברבורים, שקנאים, תוכים, שחפים, פינגווינים, עיטם, קונדור, תנשמות, אדום-חזה, סוסים ועוד
זהו אחד מסרטי הטבע החשובים ביותר של תחילת המאה העשרים ואחת. הוא נעזר בטכנולוגיה חדישה ושיטות מתקדמות של גידול ציפורים, כדי ליצור תחושה אמיתית של תעופה. צוות של 450 איש - טכנאים, טייסים, מדענים ואנשי קולנוע - הצליח להגשים חזון קולנועי טהור, כמעט מושלם. הבמאי הצרפתי ז'אק פרין הצליח לזווג בין נופים מקסימים לציפורים חינניות, ויצר סרט נפלא. זה איננו סרט טבע סטנדרטי - יש בו מימד נוסף. ראשית, הוא לא נועד לצרכים פדגוגיים. הוא לא לחנך בצורה שיטתית ועובדתית. רוב החומרים מבויימים ובדיוניים - חלק משמעותי מן הציפורים הובאו לאתרי הצילום, וניהלו מערכת יחסים של היכרות מוקדמת עם היוצרים. הצוות ליווה את הציפורים הנודדות מרגע בקיעתן מן הביצה ועד הבגרות, כדי שהציפורים יסמכו על הצוות ולא יימלטו לטבע. זה "אפקט ההחתמה" שהתגלה על ידי מדענים: ציפורים סומכות על מי שגידל אותן מן היום הראשון.
צפייות חוזרות ונשנות בסרט, בעיקר באמצעות מהדורת הדי-וי-די, מגלות צדדים נוספים ביצירה. פרין, הבמאי, מתעניין בציפורים מעבר להיבט הביולוגי. הוא משקיף עליהן לעתים כאובייקטים טהורים של צבע ותנועה. הוא מצלם אותן אל מול המרחב ומנסה למצוא את השונה והדומה. הוא מעמת אותן מול סביבה משתנה ומנסה לייצר היגדים ספונטניים על התרבות, העולם, הזמן והטבע כולו. פרין נותן למצלמה להיות הכוכב, ומשליך החוצה את הדיבור האנושי ואת הפרשנות המאולצת. הוא מביים את הציפורים אבל נותן להם להתבטא כיוון שהוא איננו "מקריין" את חייהן. הוא מאפשר לצופה הסקרן לחוות את המפגש עם עולם הציפורים בצורה בלתי-אמצעית. המטוס הקל (אולטרלייט) המתעופף לצידן של הציפורים איננו קיים, מבחינתנו. הצופה עף עם הציפורים, ומצטרף ללהקה. הצוות של פרין עשה הרבה עבודה שחורה, והצליח להביא איתו אוסף של רגעים נדירים - מהסוג שחוקרים מוכנים לשבת במשך שבועות כדי ללכוד אותו. הנופים באמת מדהימים, ועל מסך גדול הם לחלוטין עוצרי נשימה. הטבע רועם: ברקים, קרחונים מתמוטטים, סופות שלג, גשמים, רוחות, קשת בענן, לילה ויום. ציפור שהכנף שלה נשברה נאכלת על ידי סרטנים על החוף. ציפור שכנפיה טבלו בנפט, לא מסוגלת לעוף ונשארת מאחור. קבוצת סוסים הפחידה להקת ציפורים, שמתעופפת במהירות ומפקירה את אחת הציפורים בלב המדבר האמריקני. שחף רעבתני תופס גוזל של פינגווינים וזולל אותו מול ההורים חסרי האונים. ציפורים מחפשות אחר מזון, חום ומקום לגדל צאצאים; הן רוקדות, מחזרות, משוחחות, מחליפות חוויות, מתלטפות, מתגרדות, מספרות סיפורים, כועסות, רבות ומתפייסות. זה סיפור של הישרדות, אבל לא רק הישרדות. פרין יודע שמדובר כאן במערכות ביולוגיות אדירות שעסוקות בשימור עצמי, אבל הוא מתעניין גם בעינוג העיניים - הוא מחפש אסתטיקה ומוצא אותה. כאשר הוא מביט בדמותו של הצייד האנושי, הוא מוצא רק כיעור. הילד התמים והאיכרה הזקנה נתפסים אצלו כחיוביים, אך הם במיעוט מול התיעוש והערים הגדולות. הציפורים אדישות לפסל החירות ולמגדלי התאומים (שצולמו זמן קצר לפני הפיגוע של 11/9), וכל מבוקשן הוא נדידה לשם התרבות נוחה. לבני-אדם יש נטייה להזדהות עם יצורים שדומים להם. לכן החלק שבו מככבים הפינגווינים יצבור, מן הסתם, תגובות נלהבות במיוחד. כן, הפינגווינים הולכים כמונו. ועדיין - מי שבאמת אוהב טבע ומסוגל לחוש קירבה אמיתית עם בעלי כנף, יכול לזכות כאן בחוויה נדירה ביופיה. בגלל הצילום הפנורמי והתפאורה הססגונית, מומלץ מאוד לצפות על מסך גדול ככל האפשר ובעל רזולוציה גבוהה מן המקובל. הפסקול של ברונו קוליי נאה, והשירה של רוברט ווייאט אפקטיבית. יופי של קולנוע - נקי, אמיץ, חרוץ וכמעט על-זמני. |
