שר הטבעות - שיבת המלך - פרק שלישי

אראגורן וגנדאלף מדברים פוליטיקה - שר הטבעות - שיבת המלך

הסצינה המחוקה הבולטת ביותר בהיעדרה היא, ללא ספק, הפרק "קולו של סארומן". המכשף הלבן-אפור, השחקן כריסטופר לי, לכוד בטירת אייזנגארד המוצפת, ופותח בדיאלוג כוחני עם גנדאלף ופמלייתו. זאת סצינה חשובה בספר, שבה ה"רוע" חושף את ערמומיותו, את יכולתו לסכסך, לפקפק ולנטוע פחד בלב בני אדם. והסצינה הזאת פשוט נעלמה ברובה.

עוד סצינה מחוקה - אראגורן ואיאוון נפגשים בלילה
איאוון חולמת חלום רע



סצינה מחוקה - מלך הנאזגול מתמודד מול גאנדלף

הקרב בשדות פלאנור והמומאקילים של בני הדרום

האחרונים הם אחת ההברקות הגדולות של הסרט: זה פשוט מפחיד לראות את הנזגולים נוחתים מגובה רב, תופסים בציפורניהם רוכבים וסוסים, וזורקים אותם אל האבדון. זה פשוט מצמרר להרגיש את האימה ואת הזעזוע של האנשים על הקרקע. זו מעין רולטה רוסית של קורבנות חסרי מגן. הנזגולים עולים, יורדים, מתקיפים, דורסים וממשיכים הלאה. לאורך כל הדרך הם צורחים צרחות נוראיות שמחרישות את אוזני הלוחמים. פשוט נפלא.


גם המומאקילים, פילים ענקיים, כמו ממותות, זוכים לדקות נדיבות, והרבה אקשן מכל הכיוונים. הקרב הנואש של פרשי רוהאן בבני הדרום מתועד יפה, ומגיע לשיא באחת מסצינות הפעולה המרשימות ביותר של לגולאס בכל הטרילוגיה: הוא עולה על פיל, מטפס לפיסגה, מצליח להשמיד את כל צוותו ואז להרוג את הפיל על ידי יריית גוש חיצים לראשו. הקהל מחא כפיים, ובצדק.


סצינה מבריקה נוספת היא הבערת מדורות האזעקה בכל רחבי ממלכת גונדור וסביבתה. אחד ההוביטים )פיפין( עולה אל מגדל הטירה ומצליח להדליק בכוחות עצמו את הלהבה המודיעה על מצב חירום. בזכות ההוביט הקטן, הולכת המצלמה עם מסוק וטסה בכל רחבי ההרים, כדי לראות עוד ועוד מדורות מובערות. כך מזעיקה גונדור את רוהאן לעזרתה. המראה של המדורות המובערות על קצות ההרים הוא פשוט קולנוע טהור. קצת חבל לדעת שחלק גדול מדמויות המשנה, דהיינו שבטים נוספים של בני-אדם לוחמים, פשוט לא הופיעו, כנראה מתוך מחשבה ש"הצופים לא יצליחו לקלוט דמויות חדשות בשלב זה של הסרט". בספר נוספות דמויות חדשות כמעט כל הזמן.


הסרט מנסה להתמקד, בין השאר, גם בדמותו של דנתור, השליט הפאתטי הנוכחי של גונדור. דנתור מתאבל על מות בנו בכורו, בורומיר הגיבור, ומתאכזר לבנו הצעיר -- ולדעת הסרט, גם חכם יותר -- פראמיר. הבעיה היא שדמותו כל כך קיצונית ובזויה עד שהצופה פשוט מתעב אותו בלי להזדהות עם כאבו. דנתור מנסה להבעיר באש את פראמיר שחזר פצוע מן הקרב, אבל לא מת, והסצינה הזאת חלשה למדי למרות נוכחותם של גנדאלף ופיפין.


הבמאי פיטר ג'קסון מנצל את הפרק השלישי בטרילוגיה כדי ללמד אותנו פרק במדעי המדינה: איך אמור להתנהג מנהיג טוב, וכיצד נכשל מנהיג רע. דנתור מביא לנו שיעור מזורז בניהול גרוע של העם. ארגורן הוא כל מה שהיינו רוצים לראות במלך.

דנתור - דוגמה קלאסית למנהיג מושחת וחסר כריזמה

גולום היה ההברקה הגדולה של הפרק השני. אך אני כבר מכיר אותו היטב. לכן דמותו לא הפתיעה במיוחד, ורוב הזמן חזרה על מוטיבים קודמים. הסרט הכליל עוד דיאלוג סכיזופרני בין גולום ובין סמיגול, בעזרת שימוש באפקט בבואה של שלולית עכורה. אבל אותי זה כבר לא ממש ריגש. עם זאת, הדינמיקה בין השלושה סאם-פרודו-גולום מתפתחת יפה מאוד. ג'קסון מצליח להמחיש יפה את הסכסכנות והפלגנות שמעוררים סאם וגולום במוחו של פרודו. גם הטיפול בסצינה של "שילוב" (Shelob) העכבישה הענקית הוא מוצלח, וסצינות הקרב של פרודו וסאם איתה הן אפקטיביות ומרגשות.


אבל חכו, זה לא נגמר: אסור לשכוח את ארגורן ומאבקו באימת המוות, כשהוא הולך לגייס את עזרתם של רוחות דמרהיל. אלו בני-אדם שבגדו באיזילדור, ולמרות שמתו, איזילדור קילל אותם בחיי-זומבי עד שיחזירו את חובם על הבגידה. בניגוד לספר, שלמיטב ידיעתי לא טיפל כהלכה במסעו של ארגורן אל המתים-חיים הללו, הסרט משכיל לשרטט את כל רוחב היריעה, להסביר כיצד הוצף שדה הקרב של גונדור בגדודים של זומבים אימתניים, וכיצד הצליח ארגורן בתושייתו כולל חרבו, נארזיל, שחושלה בשנית והובאה אליו על ידי אלרונד בכבודו ובעצמו, לשכנע את הזומבים שהוא יורשו של איזילדור.


לא אזניח את איאוון (Eowyn), השחקנית מירנדה אוטו, שעדיין מאוהבת בארגורן, אבל זוכה לאכזבה גדולה כאשר ארגורן מודיע לה שהוא לא יכול להחזיר לה אהבה והולך לזומבים. היא עוברת למצב של "ייאוש התאבדותי", והולכת לשדה הקרב בידיעה ברורה שאין לה יותר מה להפסיד. כצפוי, ההתמודדות שלה על מלך הנזגול היא מרגשת ומרשימה. הסרט מתאמץ לבנות עומק ואמינות לדמותו של מלך רוהאן, תיאודן, השחקן ברנארד היל, וכאשר הוא מת, אני לפחות הרגשתי צער רב על מותו של אדם מרשים והוגן.


מה יכול אדם לבקש עוד מסרט? יש כאן הרפתקאות, דרמה, רומנטיקה, יופי, פחד, אימה, הומור, חוכמה, פאר, גועל, רוע, טוב, הכל בעצם. הסרט מנסה להסביר איך צריך להתנהג מלך, אין זוכה אדם לגדולה פוליטית, ומה היקף )וכובד( אחריותו של מלך כלפי נתיניו. בניגוד למסר שניסה טולקין להעביר בספרו, לפיו אצולה היא אלמנט שעובר בדם ובירושה, ג'קסון מעניק מסר הרבה יותר מודרני ומתקבל על דעת: פוליטיקה של הישגים ומופת.


ארגורן מגיע לכס המלכות לאחר שהוכיח שהוא מסוגל להנהיג אנשים גם בעיתות מצוקה, שהוא איננו שיכור כוח בניגוד לדנתור הכושל, שהוא לוחם מעולה, שהוא תמיד צועד בראש (אחריי!), שיש לו תושיה, חשיבה מקורית, יכולת אסטרטגית, ראיה טובה של שדה הקרב, יחסי אנוש מצויינים וגם נסיון רב. עלייתו הפוליטית איננה תוצאה של זכויות אריסטוקרטיות.


אני מחכה בקוצר-רוח לגרסת הדי-וי-די. אני רוצה לראות עוד ועוד מהעולם המופלא הזה שנקרא שר הטבעות. זה נכון שהספר לא מושלם, וגם הסרט בגרסתו הקולנועית הקצרה-יחסית שיטחי מעצם טבעו, אבל החזיון הוא פשוט פנטסטי במובן העמוק, המספק והחד-פעמי של המילה.