ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

גבעת חלפון אינה עונה

Halfon Hill Doesn't Answer

ישראל 1976

בימוי: אסי דיין

הפקה: נפתלי אלטר, יצחק איז'ו שני

שחקנים: שלישיית הגשש החיוור - ישראל פוליאקוב, שייקה לוי, גברי בנאי; אריה מוסקונה, טוביה צפיר, מיקי קם, ניצה שאול, חנה לסלאו, אושיק לוי, מנחם זילברמן, רפי גינאי, משה איש כסית

 

"אם חייך שוד ושבר

אם פורחים העצבים

אז תעלה מייד על ספיישל

ותרד למילואים

אם הדופק מתפרע

והלחץ דם ממריא

אז קח מייד חופשת מולדת

ותעוף למילואים"

 

בישראל עדיין קיים דור שיודע מה זה מילואים, ועד כמה זה יכול להיות אבסורדי. דור המילואים הולך ופוחת כיום, אבל בשנות השבעים והשמונים הוא עדיין השתייך לזרם המרכזי של החברה הישראלית. סרטו הפופולרי והאהוב של אסי דיין, המתרחש ברובו במוצב נידח בסיני, משלב בין עלילה עממית המבוססת על הקומדיה האירופאית הקלאסית -- זוג מאוהב שרוצה להתחתן ונתקל בסירובו של האב -- עם הכריזמה של שלישיית הגשש, והומור מטורף שלא חושש מכלום. אפילו שמו של הסרט הוא הסתלבטות על הסרט הפטריוטי והמיושן "גבעה 24 אינה עונה", שהופק עשרים שנה קודם ונפל לתהום הנשייה, כנראה בצדק.

 

קצת קשה להבין את "גבעת חלפון" בלי לקלוט את עומקו של משבר מלחמת יום כיפור. הסרט הופק כשנתיים לאחר שהמלחמה ניפצה את מיתוס צה"ל הגיבור של מלחמת ששת הימים. ועדת אגרנט, המוזכרת בסרט, החטיפה זבנג ענק לצבא ההגנה ומפקדיו הבכירים, ונתנה את האות לקראת דור חדש של סאטיריקנים, ששחטו את הפרה הקדושה עד שלא נותר ממנה זכר. התסריט מצייר את הצבא באור נלעג במיוחד, את מערך המילואים כאימפוטנטי, את צמרת צה"ל כחבורה של חרמנים שחצנים, ואת החברה הישראלית כמושחתת וממזרית.

גבעת חלפון אינה עונה

 

את רוב תשומת הלב מרכז סביבו סרג'יו קונסטנצה (פולי בתפקיד חייו), עם מבטא רומני כבד ושלל יציאות שהפכו לקלאסיקה עממית. לצידו פועל ויקטור חסון (שייקה), שכל משפט שהוא מוציא מן הפה מעורר צורך עז לחזור אחריו. השניים הצליחו לייצר כאן מבחר ציטוטים שאין להם סוף, מ"חן חן למתחנפן", דרך "לסרג'יו פנית? לא טעית", "שעה שאני מחפש את הים, לא למדו לשים שלט קטן 'ים'?", "מה עשיתם בארבעים ושמונה? שלושים שנה, לך תזכור", "למה שלא תחשוב יותר בכיוון של הדלת, לפני שאני מוריד לך סטירה בכיוון של הלחי".

 

יצירות גדולות נמדדות, בין השאר, במידת הרלוונטיות שלהם לחיים האמיתיים: העלילה של "גבעת חלפון" בעצם נובעת מחובות הימורים (סרג'יו חייב לוויקטור), עד כדי סיכון חיי אדם והרס כללי של המוסדות הצבאיים. זה בדיוק מה שקרה לנו בפרשת טננבוים, התא"ל שהסתבך בהימורים וסיבך את המדינה, או בפרשת אתי אלון והבנק למסחר, שבה מהמר כבד בשם עופר מקסימוב גרם למעילה של רבע מיליארד שקלים ולסקנדל לאומי. המציאות והדמיון נפגשים גם כאן.

 

אסי דיין (בינתיים ז"ל) ונפתלי אלטר חגגו כאן על הבלגן הצה"לי, נותנים לגיטימציה עממית לתופעת ההשתמטות החרישית. סרג'יו לא שירת במילואים עשרות שנים. הם סוחטים מן הגשש את כל מה שיש להם. בדרך הם כמובן משפילים את דמותן של הנשים, משלבים עירום, סלפסטיק ואפילו כמה הברקות קטנות, כמו הקטע שבו ויקטור נוהג בשופל שמרים את השירותים ביחד עם סרג'יו. סצינת הנפילה בשבי המצרי איננה מבריקה במיוחד, אבל היא מכניסה קצת אקשן לעניניים. התקווה להתעשרות מהירה בזכות נפט מדברי מביאה את הסיפור אל סופו המשמח, שבו כולם מוצאים את אהבתם ועוזבים את המוצב לטובת תל אביב.

 

"גבעת חלפון" מתייחס לסיטואציית המילואים כאל פסק-זמן מן המציאות, מקום שבו הישראלי הממוצע פורק כל עול, נהנה מן החופש הבלתי-מוגבל, מתנהג כמו ילד, מאלתר בלי חשבון, מחפש הזדמנויות, פועל בחוסר אחריות, בונה קומבינות וסוגר חשבונות. אך דווקא מתוך האנרכיה המאיימת מצליחים המילואימניקים לפתור את בעיותיהם המשפחתיות והכלכליות, להפגין כשרונות ניהוליים ומקצועיים, ולחזור מחוזקים אל החיים האזרחיים. לולא הגשש, זה היה הרבה פחות מצחיק, ועדיין זה מבט מרענן, אותנטי ורלוונטי על התרבות הישראלית האבסורדית בה אנחנו משוטטים כבר יותר מחמישים שנה.

בואו ננסה גבעה אחרת, שכן עונה