ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

דוגוויל

Dogville

Dogville.dk

דנמרק 2003

בימוי: לארס פון טרייר

בכיכוב: ניקול קידמן

פורסם: 11 דצמבר 2003

ראשית, העובדה שניקול קידמן משחקת בסרט הזה היא רק אלמנט שיווקי. כמעט כל שחקנית אחרת היתה עושה את התפקיד הזה לא פחות טוב. קידמן היא שם שמביא אנשים לקולנוע. היא יפה, היא היתה נשואה לטום קרוז, היא גבוהה, היא רזה, היא לבנה, יש לה קול של ילדה. פנטזיה של גברים רבים. אבל לא שחקנית חריגה באיכויותיה.


הפסקתי "להחזיק" מפון-טרייר עוד בסרט "האדיוטים", שהיה לדעתי פשוט פלופ חסר משמעות או עניין. התיאוריה מאחורי מניפסט "דוגמה" (Dogma) היתה ונשארה בעיניי מסמך ילדותי של סטודנטים לקולנוע בשנה שנייה. המשכתי להיות מסויג גם כשכולם היללו את "רוקדת בחשיכה", בכיכובה של הזמרת ביורק, שהיה בעיניי זיג-זג מביך של אירוניה וסנטימנטליות, מלודרמה ופסאודו-ריאליזם. ועכשיו הגיע דוגוויל, עם כל המאניירות של הקולנוע האיכותי האירופאי, שבו אנשים רבים צופים כדי להגדיר את עצמם כאינטלקטואלים, גם כשהם ממש סובלים.


ברטולד ברכט ותיאוריית ה"ניכור" התיאטרונית שלו הם הדברים הראשונים שקופצים לראש. פון-טרייר בונה כאן סרט שהוא למעשה מחזה מצולם. בניגוד ל'שר הטבעות – שיבת המלך' בו צפיתי יום קודם, זה אנטי-קולנוע, אנטי-אילוזיוניזם. הבמאי עובד כאן במודע נגד המדיום בו הוא מתמחה. הסרט מכריח אותך לזכור שהכל זה בלוף, הכל זה רק סיפור אלגורי על אמריקה, הקפיטילזם הדורסני, ראיית האדם כמכשיר כלכלי, וכמובן אלימות מובנית.


דוגוויל - ניכור ברכטיאני בקולנוע פסאודו-אינטלקטואלי


העלילה סובבת סביב אלימות הולכת וגוברת: קידמן מגלמת את בתו של גנגסטר אמריקני כוחני. היא נמלטת באמצע שום מקום, ומוצאת מחסה זמני בעיירה קטנה ונידחת בשם דוגוויל. תושבי העיירה מפחדים מפניה, ומוכנים להחזיק בה בתמורה לעבודה פיזית מצידה. העבודה הופכת לניצול, הניצול הופך לאונס, והאונס הופך לרצח. הבחור שהתאהב בה החליט להתקשר לגנגסטר ולבקש ממנו לאסוף את הבת. היא, בתמורה, מבטיחה לחזור ולהיות ילדה טובה לאבא ואפילו להצטרף לגנגסטר. בתמורה הוא מבקש מאבא'לה שיחסל את כל תושבי העיירה, וישרוף את כל הבתים.


הסרט, בגישתו המנוכרת והאנטי-קולנועית, דורש מן הצופה להישאר ביקורתי ומרוחק. הוא דורש לא לספוג את האווירה. הוא משתמש בקריין, המפרש באופן ציני את ההתרחשויות. אין ספק שפון-טרייר תובע מאיתנו לחשוב פוליטיקה. מה גורם לבני אדם לנצל בני אדם אחרים? כיצד מונעים מצב שבו לאנשים יש כוח רב מדי בשליטה על אנשים אחרים? והאם מוצדק לרצוח בני אדם רק בגלל שניצלו אותך מינית ופוליטית? לכאורה, שאלות טובות.


במרכז הסיפור ניצבת דמותו הנלעגת של הפילוסוף, איש האתיקה שעסוק רק בעצמו ובקריירה האקדמית שלו. הוא מוכן לרצוח ולהתעלל רק בשביל שעתידו לא ייפגע. פון טרייר מאוכזב מן האינטליגנציה, אין ספק. הוא לא חושב שממנה תבוא הישועה. הוא מציג חזון פשוט ובו נצחון העוצמה על המוסר. מי שחזק קוצר את הפירות. מי שמחזיק באקדח הוא זה שתמיד צודק. מי שיודע לשלוט במשטרה ובחוק, הוא המוביל תמיד. זו ראיה פסימית מאוד, אנטי-דמוקרטית, כמעט אנטי-אנושית.


הבעיה היא שקולנוע איננו מניפסט פוליטי, וחווית הניכור לא באמת מאלצת את הצופה הממוצע לחשוב לעומק. 'דוגוויל', בהיותו בוטה וחד-צדדי, בעיקר יוצר חוויה של מבוכה וחוסר-סיפוק אל מול התבשיל הדידקטי המרתיע. כך יוצר פון-טרייר מרחק עצום בינו ובין צופיו, ומנסה לשדר "איכות" תוך שילוב כוכבת הוליוודית נחשקת שנאנסת שוב ושוב. כך לא אמור לעבוד קולנוע אירופאי חכם.


'דוגוויל' הוא טריק סגנוני נפוח מחשיבות עצמית, המשווק עצמו כמוצר איכות להמונים, ולא עושה חסד עם אף אחד. למרות שכל 178 דקות הסרט חלפו באופן סביר, "שר הטבעות – שיבת המלך" לוקח בגדול מול דוגוויל. זה נכון שאין שום קשר ביניהם, אבל צריך לדעת לנצל את המדיום, כי קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, להילחם נגד אשליית הקולנוע באופן כל כך יהיר ומעושה.



יש גם ביקורות קולנוע חיוביות לפעמים