הפגנה נגד תוואי גדר ההפרדה בכפר בילעין
יום שישי, 20 ינואר 2005
מאת: אורן פרסיקו
קיבלתי מייל על הפגנה הצפויה בבילעין. בדרך כלל אני מתעלם, אבל כיוון שהיה כתוב כי מדובר בהפגנה גדולה במיוחד ("הפגנת ענק") לכבוד שנה להפגנות במקום ולקראת הדיון המתקרב בבג"ץ, וכיוון שיש לי חבר שאמר לי לאחרונה שהגיע הזמן שנלך לבילעין, שלחתי את המייל לחבר, מתוך תקווה שאולי ישיב ואולי לא יקרה דבר. כעבור יומיים הוא אמר לי ש"יאללה".
חברי, חברתי ואנוכי התייצבנו בבוקר יום שישי האחרון במסוף אל-על. באוטובוס, לצד בדיחות על מצבו של ראש הממשלה, הוזהרנו מפני שימוש בגז מדמיע, רימוני הלם וכדורי מתכת עטופי גומי. נאמר לנו כיצד לנהוג ומה לא לעשות. התייחסתי לאזהרות בביטול משום שבכל ההפגנות בשטחים שיצא לי להיות נוכח בהן תמיד הזהירו ומעולם לא ירו.
כעבור זמן לא רב (אורך הנסיעה עשרים וחמש דקות בלבד) נתבקשנו לרדת מהאוטובוס בריצה, כדי לא לתת לשני החיילים המסכנים שהוצבו במקום אפשרות לעצור אותנו. רצנו במעלה גבעה שעה שהמארגנים צועקים ומעודדים אותנו "הצו שלהם לא בתוקף! תמשיכו תמשיכו!". הגענו אל כפר בו המתינה לנו תחבורה אל מקום ההתאספות של ההפגנה. נדחסנו למוניות (כמו מוניות השירות קו 4-5 בתל אביב) שלקחו אותנו אל מרכז בילעין, כחמש או שבע דקות נסיעה. היו כמה מהמורות בדרך העקלקלה, אך פרט לכך הגענו בשלום. ירדנו באמצע כביש, ליד דוכן פלאפל שראה את אחד מימי העסקים הטובים בתולדותיו. נתבקשנו להתקדם למסגד, משם תצא התהלוכה.
הכפר היה עמוס בתעמולה פלסטינית לקראת הבחירות, ולמרגלות המסגד קיבלנו פלאיירים שקראו לנו להצביע למועמדים שונים. היו דגלים אדומים וצהובים וירוקים לרוב, כמו גם אביזרי תעמולה נוספים. כובעים, צעיפים וכדומה. הדגלים הירוקים היו המוכרים ביותר, הם של החמאס, וכולנו צעדנו יחדיו בתהלוכה אל אזור המריבה. לאחר הליכה של כקילומטר, הכביש נחסם, על ראש הגבעה עומדת שורת שוטרים וחיילים. מטרת ההפגנה, אם הבנתי נכון, היתה להגיע לשטח הנחמס שמעבר לגבעה, אדמות החקלאות של אנשי בילעין, ולקיים במקום אסיפה למען זכויותיהם. לא היינו ממש בקדמת ההפגנה, אך היינו די קרובים כדי לספוג את
מטח רימוני ההלם הראשון שירו החיילים ממש דקה או שתיים מרגע שהתקרבנו אליהם. אחד הרימונים התפוצץ שני מטר ממני, שעה שברחתי כל עוד רוחי בי. הוא הרעיש, אבל פחות ממה שחששתי. מכל מקום, הוא יצר את האפקט הרצוי ו
נמלאתי פחד.
הפגנה נגד תוואי הגדר בכפר בילעין, 20 ינואר 2006
כשנתבקשנו כולנו לחזור כאיש אחד למעלה הגבעה ולפרוץ את חומת החיילים והשוטרים לא נעניתי. התקרבתי עם חברתי וחשבתי על כך שאם אמשיך עוד כמה מטרים קדימה
אחטוף מכות. זה הצחיק אותי, אבל לא מספיק בשביל לעשות מעשה. למזלי, חברתי אמרה לי שהיא צריכה להשתין והלכנו לחפש לה מקום מסתור. בינתיים איבדנו קשר עם החבר מהפיסקה הראשונה. הוא היה אמיץ, פרץ קדימה ונדחף בין השוטרים/חיילים. זה שתפס אותו והדף אותו אמר לו כי הוא חייב לעשות זאת ושהוא יודע שאנחנו אנשים טובים. מעודד, המשיך החבר לנסות ועד מהרה פרץ את המחסום האנושי והגיע עם קומץ מהמפגינים אל
המאחז שנבנה על אדמות בילעין, ושמע נאום. אני וחברתי בינתיים השתנו, אבל לא חזרנו למעלה.
רימוני גז מדמיע נורו לכיוונינו, ולא רצינו להתקרב. גם ממרחק רב, כשהגז מדולל בהרבה אוויר, אפשר להבין שמדובר בחרא אמיתי.
לידינו היו ילדים שזרקו אבנים על החיילים, לא בדיוק מהות ההפגנה האי-אלימה שהבטיחו לנו, ונתנו לכוחות הביטחון עוד ועוד תירוצים
לירות רימוני גז. כל פעם שהתרחקנו מהם הם נסוגו גם כן והגז איתם. בינתיים החלו להישמע נקישות רמות מכיוון מעלה הגבעה. נותרנו בתחתיתה עוד דקות רבות, ואני הייתי מוכן כבר לעזוב הכול וללכת הביתה. אכלנו סנדביצ'ים שהכנו מראש, ואז חברתי שכנעה אותי בכל זאת לעלות. מסתבר שהכללים השתנו. החבר'ה שפרצו את השורה חזרו והתמקמו ליד שער הגדר, אבנים בידם, והכו את השער בקצב אחיד. שורת השוטרים עדיין עמדה איתנה, אבל מי שרצה יכול היה לעקוף אותה מהצד מבלי שאלה יזוזו לעברו. הצטרפנו למקישים, הפגנו נוכחות עוד דקות ארוכות, עד שנמאס לכולם וחזרנו למרכז הכפר.
בעל הפלאפליה מכר עכשיו ליהודים בקצב עוד יותר גבוה מאשר קודם לכן (שני שקלים המנה), וביקשתי שיניח לי מנה אחת על המצפון שלי, שהיה ממורק למשעי. קיבלתי את המנה האחרונה שנותרה לו, והפלאפל התגלה כאחד הטעימים שאכלתי בחיי. "נגמר!" הוא אמר בקול גדול לכל המחכים בתור וניכר היה בו כי הוא מבסוט עד הגג.
(לאורן פרסיקו יש גם בלוג מקורי עם ביקורת טלוויזיה שהוא כותב עבור 'גלובס')
