דע מהי גדר ההפרדה

דע מהי גדר ההפרדה

בגץ נגד המשפט הבינלאומי

פסק הדין של בג"ץ בפרשת אלפי מנשה מסמן שלב נוסף בהתנתקות של ישראל מן העולם המערבי. בית המשפט העליון החליט לצאת למלחמה נגד סמכותו, מומחיותו ושיקול דעתו של בית הדין הבינלאומי בהאג. אהרון ברק ועמיתיו השופטים אינם מסוגלים להתמודד מול עקרונות המשפט הבינלאומי. התוצאה היא מסמך פשרני במהותו, עמוס סתירות, מתחסד, חד-צדדי ומבולבל. הניתוח לפניכם: כך הגיע בג"ץ למבוי סתום מול העולם

 

זה הסיפור: ההתנחלות אלפי מנשה ביקשה להישאר בשטח ישראל, ולכן תבעה שגדר ההפרדה תיבנה מזרחה ממנה. הממשלה עשתה כל מה שביכולתה כדי למלא את בקשתה - סיפוח בפועל של שטח כבוש. הבעיה: חמישה כפרים פלשתינאיים מצאו את עצמם במובלעת, מנותקים מעורקי החיים והסביבה. כדי לספח התנחלות, המדינה יצרה גטו מחניק. הממשלה חשבה, ככל הנראה, שהפלשתינאים יתייאשו וינטשו את המקום. זה אורח חשיבה טיפוסי לממשלת ישראל מאז 1948. בג"ץ יודע זאת: "עולה הדאגה שהפלסטינים יעזבו את האזור". אך התושבים הפלשתינאים סירבו להיכנע: הם עתרו לבג"ץ כדי שיציל את הכפרים מכליון מוחלט. עו"ד מיכאל ספרד ייצג אותם יחד עם האגודה לזכויות האזרח. זהו בג"צ אלפי מנשה (7957/04) שניתן בספטמבר 2005 בהרכב מורחב של תשעה שופטים.

 

כבר בשני המשפטים הפותחים בפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, טמונה הבעיה כולה. בג"ץ אלפי מנשה נפתח כך: "אלפי מנשה הוא ישוב ישראלי באזור השומרון. הוא הוקם במרחק של כארבעה קילומטרים מהקו הירוק". התנחלות בלתי-חוקית עוברת הכשר מהדרין, והופכת ל"ישוב ישראלי". הגדה המערבית, שטח כבוש מאז שנת 1967, נקראת מעתה "אזור השומרון". קו שביתת הנשק משנת 1949 קיבל את התואר "הקו הירוק" בלי לפרט על משמעותו, מעמדו וחשיבותו המשפטית.


מפת ההתנחלות אלפי מנשה וסביבתה
מובלעת אלפי מנשה; גדר ההפרדה - באדום;
שימו לב גם למובלעת קלקיליה, כיום עיר-רפאים

 

בית המשפט העליון מתיימר לשכתב את ההיסטוריה הישראלית: ההתנחלות הפכה לפתע ליישוב. הגדה היא מעתה השומרון. קו שביתת הנשק הוא הקו הירוק, שלמעשה אין לו חשיבות כאן. האינתיפאדה השנייה, על פי בג"ץ, היתה רק "מתקפת טרור" ולא היו מעורבים בה הצבא, השב"כ והמשטרה. הקורבנות גם הם מתוארים באופן חד-צדדי: בג"ץ סופר במדויק כמה נהרגו ונפצעו בצד הישראלי, אך מסרב לציין את העובדה הקריטית שהצד הפלשתינאי ספג מספר גדול פי כמה של קורבנות: "גם בצד הפלסטיני גרם העימות המזויין להרוגים ופצועים רבים". חשוב להבין את המכבסה של בג"ץ: לא צה"ל הרג פלשתינאים, אלא העימות המזויין עשה זאת. לא חיל האוויר חיסל פלשתינאים בעזרת טילים מתוחכמים, אלא העימות המזויין. לא השב"כ והסיירות חיסלו 'מבוקשים' ללא משפט, אלא ישות מופשטת ושמה "העימות המזויין". לא חיילים יהודים צלפו במפגינים צעירים, אלא "העימות" הוא השד המרושע.

 

האינתיפאדה הראשונה, הייאוש מהסכמי אוסלו, הנסיגה של ישראל מדרום לבנון הכבושה, התמוטטות ועידת קמפ דיויד, הרחבת ההתנחלויות בימי ברק, עליית שרון להר הבית, אירועי אוקטובר שבהם נהרגו 13 אזרחים פלשתינאים מירי המשטרה, העוצר, הכתר, האבטלה ההמונית, תת-התזונה שסובלים ממנה הילדים הפלשתינאים, המחסומים, הגבלות התנועה, המעצרים המנהליים, הרס מאות בתים, השימוש בצלפים לפיזור הפגנות - כל העובדות הללו אינן מופיעות בפסק דינו המכובס של בג"ץ.

 

מה כן קיים בלקסיקון של אליטת בג"ץ? "פעולות צבאיות" שלרוע המזל "לא נתנו מענה מספיק" כדי להכניע את העם הפלשתינאי בהתקוממות העממית השנייה שלו כנגד הכיבוש הצבאי בגדה ובעזה. השופטים המציאו תיאוריה: גדר ההפרדה נולדה מפני שהצבא לא היה מספיק חזק כדי לבלום את הפלשתינאים. הסיפור שבג"ץ מספר נתקל בבעיה אחת: הוא לא מדויק. למעשה, גדר ההפרדה נולדה מתוך דרישת הציבור הישראלי שיוקם גבול שיפריד בינו ובין העם הפלשתינאי. העם דרש גבול, וקיבל גבול. השאלה היחידה שנותרה היא איפה עובר אותו גבול - מהו התוואי הנכון ביותר?


פסק הדין בפרשת אלפי מנשה - בגץ יותר טוב מהאג, כל הכבוד לצהל, הקו הירוק לא נחשב, צריך להגן על התנחלויות, מדינת ישראל על הכיפאק

 

בית הדין הבינלאומי בהאג דרש שישראל לא תחרוג מן הקו הירוק (כאמור, קו שביתת הנשק משנת 1949) בבואה לבנות את גדר ההפרדה. על פי בית הדין הבינלאומי, הגדר אמורה לחצוץ בין מדינת ישראל הלגיטימית ובין העם הפלשתינאי המתגורר בכפרים, הערים ומחנות הפליטים בגדה המערבית, ובמחנה הפליטים הגדול של רצועת עזה. לכן יש חשיבות כה גדולה למושג "הקו הירוק", ממנו מתעלם בג"ץ באופן שיטתי: הקו הירוק הוא הגבול שאותו אסור לחצות - גדר ההפרדה אמורה להיעצר בו.

 

דרישת בית הדין הבינלאומי נובעת באופן הגיוני ועקבי מעקרונות המשפט הבינלאומי: כיבושי 1967 אינם שייכים למדינת ישראל, ואינם ברי-סיפוח; לישראל אסור להעביר אוכלוסיה אזרחית אל השטח הכבוש; כך אומרת בבירור אמנת ז'נבה הרביעית (סעיף 49[6] למי שרוצה לרוץ ולבדוק); לכן כל ההתנחלויות הן בלתי חוקיות לחלוטין. המשפט הבינלאומי חד וברור בעניין זה - אין בו סתירות לוגיות או משפטיות. ההלכה נותרה אותה הלכה, ואין סוטים ממנה.

 

האו"ם ומועצת הביטחון שלו הוציאו שורה של החלטות מחייבות, בהן הבהיר את עמדתו העיקשת מאז ועד היום. גדר ההפרדה צריכה להיבנות על הקו הירוק - כך חושבים מרבית אזרחי אירופה וארה"ב. כך חושב גם העולם הערבי. זו העמדה המקובלת בכל הפורומים הבינלאומיים. אבל בג"ץ, שכל שופטיו היו יהודים מאז הקמתו ועד לפני כשנים ספורות, הכשיר מזמן את מנגנון הכיבוש הישראלי, ושימש לו חותמת גומי עקבית. בג"ץ מחופר בתקדימיו מאז 1967, ומסרב לזוז מהם.

 

בפרשת אלפי מנשה הכריע בג"ץ באופן נקודתי כי תוואי גדר ההפרדה באיזור אלפי מנשה הוא פסול, ויש לשקול מחדש את כולו. יש להדגיש: לא להרוס - רק לשקול; לא לפצות את הנפגעים - רק לערוך סיעור-מוחות מחודש. על פסיקה זו זכה בג"ץ במחיאות כפיים צוננות מן האליטה של השמאל הציוני, ונתן מענה סביר לדרישת העותרים הפלשתינאים מן הכפרים ערב א-רמדין, ערב אבו-פארדה, ואדי א-ראשה, מעארת א-דרה וחירבת ראס א-טירה. אך הסיפור של אלפי מנשה הוא רק כיסוי חייכני להחלטה עקרונית אחרת: בג"ץ יוצא למלחמה בבית הדין הבינלאומי של האג, ולמעשה מתנער מן המשפט הבינלאומי.

 

בג"ץ נגד המשפט הבינלאומי

ההרכב של בית הדין בהאג הוא בינלאומי: מוצא השופטים הוא מן המדינות סין, רוסיה, אנגליה, ארה"ב, יפן, גרמניה, צרפת, הולנד, מצרים, ירדן, ברזיל, ונצואלה, סיירה ליאון, סלובקיה, מדגסקר. ההרכב הרב-לאומי של צוות השיפוט מבטיח תוצאה אמינה ודמוקרטית הרבה יותר מן ההרכב היהודי-ישראלי של בג"ץ. שופטי בית המשפט העליון בירושלים מייצגים אליטה צרה ביותר - בוגרי פרקליטות המדינה, יועצים משפטיים לממשלה ושופטים מחוזיים. מלבד ערבי-נוצרי אחד שצורף לאחרונה (ג'ובראן), כולם יהודים. חלקם אף דתיים (אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין) ומזוהים באופן מובהק עם הציונות הדתית.

 

שורש המריבה בין האג לירושלים הוא ההתנחלויות. אפילו המילה "התנחלות" או "התנחלויות" מופיעה בפסק הדין רק כפליטה של אחד השופטים, ציטוט של עותר פלשתינאי או בהליכים של בית הדין בהאג. בג"ץ מסרב לקבל את העובדה שבעיני המשפט הבינלאומי, עליו מופקד בית הדין של האג, ההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כך נאמר בפירוש באמנת ז'נבה הרביעית. בג"ץ מכריז כי "מדינת ישראל נוהגת על פי החלקים ההומניטריים של אמנה זו". ומה עם ההתנחלויות? "איננו רואים צורך לבחון מחדש את עמדתה של ממשלת ישראל". אם הממשלה אמרה, סימן שהממשלה יודעת הכל. בג"ץ לא יתווכח. זה לא נאה להתווכח עם הממשלה: "כאמור, מכיוון שמקובל על ממשלת ישראל כי ההיבטים ההומניטריים של אמנת ג'נבה הרביעית חלים באזור, איננו סבורים כי בעתירה שלפנינו עלינו לנקוט עמדה בעניין זה".

 

אם כן, הדרך של בג"ץ להתמודד עם סוגיית ההתנחלויות היא התעלמות מעצם קיומן, מבחינה משפטית. ברק ועמיתיו פשוט מדלגים הלאה, לסוגיות אחרות. אם אמנת ז'נבה אומרת שאסור לבנות ישובים ישראלים בשטחים, אז נכריז שמדינת ישראל מצייתת לאמנת ז'נבה בלי לבדוק אם אמנם המציאות היא כזו. במילים אחרות - בג"ץ מקבל את מה שהממשלה אומרת בעניין ההתנחלויות, בלי לפתוח את העיניים ולראות שהממשלה משקרת ביודעין. בג"ץ מוכן לבלוע את השקר, בשם הציונות. שופטי בג"ץ מקבלים על עצמם את עיוות המציאות בשם האידיאולוגיה הפוליטית שהם מחזיקים בה. הכל כשר למהדרין ואין טעם "לנקוט עמדה".

 

לאחר ששיחרר עצמו בג"ץ מעקרונותיו הבסיסיים של המשפט הבינלאומי, הוא חש חופשי. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. "המפקד הצבאי מוסמך להורות על הקמת גדר ההפרדה אם הטעם המונח ביסוד הקמת הגדר הוא ביטחוני וצבאי". מי יקבע מהו ה"טעם" ואם הוא 'בטחוני וצבאי'? הצבא, כמובן - ובג"ץ ישמח לאשר ברוב המקרים. שופטי בג"ץ יכתבו פסקי דין בעלי תוקף משפטי, תוך התעלמות מוחלטת מן הכללים המשפטיים הבינלאומיים שסותרים את דעותיהם הפוליטיות.


למה בגץ נלחם בבית הדין הבינלאומי בהאג - שיקולי יוקרה, בית הדין סותר את הלכות בגץ מאז 1967, האג חושבת שההתנחלויות בלתי חוקיות, ההרכב הבינלאומי גבוה יותר בהיררכיה, גם ממשלת שרון התעלמה מסמכות האג

 

כך, למשל, מותר לגנוב לפלשתינאים את האדמה "אם הדבר נחוץ לצרכים צבאיים". ומהם אותם 'צרכים צבאיים'? להקים התנחלויות, כמובן. הרי מנגנון הכיבוש מבוסס על מסווה של 'צרכים צבאיים'. בג"ץ מודע לכך: "אין מנוס מההכרה בכך שמה שאנו עדים לו בגדה המערבית איננו אלא סיפוח טריטוריאלי של שטח פלסטיני על-ידי ישראל במסווה של שיקולי ביטחון", הוא מצטט את דו"ח דוגארד שהוגש לבית הדין בהאג. הממשלה רוצה לגנוב שטח ולהקים התנחלות? היא שולחת את הצבא עם 'צרכים צבאיים', מכריזה על 'שטח צבאי סגור', מביאה קרוואנים, מחברת חשמל ומים - והנה יש לנו התנחלות כשרה בעיני בג"ץ. כי הצרכים הם "צבאיים" - חס וחלילה לא פוליטיים, מדיניים, פליליים או סתם "בלתי-חוקיים" בעיני בית הדין הבינלאומי, האו"ם, האיחוד האירופי, העולם הערבי ולמעשה רוב העולם.

 

הכל זמני

כדי להרגיע את הפלשתינאים שנפגעו מן הכיבוש, טוען בג"ץ בחיוך חסוד כי "תפיסת החזקה היא זמנית". הכיבוש מתרחב ברציפות מאז 1967 אך בתיאוריה הוא רק "זמני". יבוא גנב לביתכם, יגרש אתכם ויגיד לכם ש"זה זמני". האנס מרגיע את הנאנסת: "אל דאגה, זה זמני. תיכף אני יוצא ממך". כמעט ארבעים שנה עברו, והכל עדיין "זמני" וגם מותר בעיני בג"ץ. אפילו חומה בגובה 8 מטר, שקובעת קו גבול נצחי, היא "זמנית". האם החומה הסינית היא "זמנית" בעיני אהרון ברק? גם חומת ברלין היתה "זמנית" עד שהתושבים הזועמים באו עם פטישים והרסו אותה בכוחות עצמם. איש לא עצר אותם.

 

האם בית המשפט העליון הוא חותמת גומי מתוחכמת של הממשלה, המתנחלים והצבא? שהרי "שיקול דעתו של המפקד הצבאי נתון לביקורת שיפוטית של בית משפט זה". אך "הביקורת השיפוטית" היא תמיד אישור בדיעבד, עם תיקונים קלים בלבד. הצבא לא נענש ולא ננזף - רק נשלח בנימוס לבצע שינויים קוסמטיים. ובינתיים הפלשתינאים מגורשים מאדמתם, מאבדים את פרנסתם, מתדרדרים לעוני, סובלים מהתנכלויות מתנחלים ומהגבלות הצבא, מחכים לפתיחת המחסומים והשערים - וחייהם מאבדים את משמעותם.

 

"מדוע לא ניתן היה לבנות את גדר ההפרדה על הקו הירוק?", שאל בג"ץ בעדינות את פרקליטות המדינה, המייצגת למעשה את השלטון הנוכחי. הממשלה הסתתרה מאחורי גבו הרחב של הצבא: "שיקולים ביטחוניים וצבאיים מנעו אפשרות זו". מסתבר שהקו הירוק לא כל כך נוח לצה"ל. "מיקום התוואי בתחום ישראל היה מחייב להקים את המכשול על גדרות הישובים והאתרים ללא מרחב התרעה, שיאפשר לכוחות הביטחון להגיע למקום מבעוד מועד". אכן, טיעון מוחץ: המדינה צריכה 'מרחב התרעה' בעידן של קסאמים, סקאדים, מרגמות, מסוקים, מטוסים ונשק גרעיני. 'מרחב ההתרעה' תמיד הופך בסוף להתנחלות מלבלבת עם אבטחה צבאית צמודה. לפרקליטות אין בעיה להודות ש"גדר ההפרדה נועדה גם כדי להגן על הישראלים המתגוררים ביהודה ובשומרון" - ובמילים אחרות: המדינה מקימה גדר כדי להגן על ההתנחלויות שבגללן הוקמה הגדר מלכתחילה. המדינה יכולה גם להקים גדר סביב עבריינים (כהגנה מפני ציבור זועם), במקום להרשיע אותם ולזרוק אותם לכלא כנדרש.


מדוע לא בונים גדר על הקו הירוק - כדי לספח התנחלויות, כדי לקחת קרקעות מן הפלשתינאים, כדי לתת לצהל עמדות שליטה, כדי להגדיל את שטח ישראל, כדי להוכיח שהקו הירוק לא רלוונטי, כי ארצות הברית לא מתערבת, כי האום לא יעצור אותנו

 

להטוט משפטי מפוקפק ביותר מציג בג"ץ בנושא ההגנה על מתנחלים. אלו שהפרו את החוק ביודעין - זוכים להגנה מושלמת מידי השופטים: "המפקד הצבאי מוסמך להקים גדר הפרדה באזור להגנה על חייהם וביטחונם של המתיישבים הישראליים באזור". רגע, רגע, רגע. לא אמרנו שהמתיישבים הישראלים נמצאים שם בניגוד לחוק? אל דאגה, יש תשובה: "אין זה כלל רלבנטי לבחון, אם התיישבות זו היא בהתאם למשפט הבינלאומי או שהיא בניגוד לו", מגמגם בג"ץ. אכן, מומלץ להגן על התנחלויות בלתי חוקיות בעזרת בניית גדר הפרדה, ובכך להנציח ולחזק את הפרת החוק. האמנם כך? "לא נביע בשאלה זו כל עמדה", מתנצל בג"ץ. הוא לא מתיימר להביע עמדה בעניין שעליו, למעשה, הביע עמדה ברורה: יש הכשר להקים גדר כדי להגן על התנחלויות בלתי חוקיות, וזאת בניגוד גמור לכללי המשפט הבינלאומי, ובניגוד לשכל הישר.

 

כנראה ששופטי בג"ץ מרגישים קצת רע עם העניין הזה. אחרי הכל, לקבוע שמותר להקים גדר כדי להגן על התנחלויות בלתי-חוקיות הוא צעד חצוף, המבטא לגיטימציה כלפי פשע מלחמה מובהק. לכן מפליגים השופטים באמירות הומניסטיות כצפיחית בדבש: עמדת בג"ץ "מתבקשת מכבוד האדם של כל אדם באשר הוא אדם. היא נועדה לשמור על חייו של כל אדם אשר נברא בצלם אלוהים. חייו של מי שנמצא באזור שלא כדין אינם הפקר. גם מי שמצוי באזור בניגוד לחוק, אינו הופך בכך למי שמצוי מחוץ לחוק". אופס! בג"ץ הודה שהמתנחלים מצויים בשטחים בניגוד לחוק. סליחה, תקלה.

 

אכן, לא קל להכשיר את ההתנחלויות: בג"ץ אומר שהוא לא מביע עמדה, ואז מגלה שהוא מביע עמדה. שימו לב לקביעה הבאה: "...המפקד הצבאי פעל בניגוד לדיני התפיסה הלוחמתית שעה שנתן הסכמתו להקמתה של התיישבות זו או אחרת...". הניסוח אולי קצת מפולפל, וכולל בתוכו מספר מילות "אם" כגורם מסייג, אבל האמירה ניתנת לחילוץ: צה"ל ביצע פשע מלחמה כאשר התיר הקמת ההתנחלויות בשטחים. האם בג"ץ עושה משהו מול פשע המלחמה הזה? לא. זה דורש אומץ לב, מצרך נדיר ביותר בבג"ץ של שנות האלפיים. בג"ץ מתמחה כיום בתירוצים פוליטיים: "שאלת הישובים הישראלים באזור תידון במשא ומתן על מעמד הקבע". מה זה משנה אם שלטון החוק קרס? למי איכפת אם בוצע פשע מלחמה? בג"ץ לא עוסק באכיפת החוק כעת. הוא מכשיר את תוואי גדר ההפרדה עבור המתנחלים, על חשבון הפלשתינאים ועל חשבון השלום במזרח התיכון.

 

אחרי הכל, המתנחלים "המתגוררים באזור הם אזרחים ישראליים". להיות אזרח ישראלי זה כבוד גדול. לפלשתינאים אין אזרחות ישראלית. בניגוד למתנחלים, קשה ממש לומר ש"מדינת ישראל חייבת להגן על חייהם, ביטחונם ושלומם". אל תצפו לקבל כאן שוויון. בג"ץ חושב ש"לישראלים המצויים באזור [בשטחים הכבושים; א.ב.] הזכות לחיים, לכבוד, לקניין, לפרטיות ולשאר הזכויות מהם נהנה כל מי שמצוי בישראל". אסור לשכוח ש"רבים מהישראלים מתגוררים באזור בעידודה ובברכתה של ממשלת ישראל", מציין בג"ץ בסיפוק - הפלשתינאים בוודאי לא נהנים מעידודה וברכתה של הממשלה. השלטון היהודי היה שמח לראות את הפלשתינאים מתאיידים לאלתר: "קיים חשש ממשי שהחומה תיצור דור חדש של עקורים ופליטים", מצטט פסק הדין את דו"ח דוגארד בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. ולכן המסקנה היא ש"המתנחלים הם הנהנים העיקריים מבניית החומה".

 

עם זאת, כאשר הממשלה מחליטה לפנות את עזה בפיקודו של הגנרל שרון, בג"ץ יכשיר גם את הפינוי מיד: "יש להתחשב בכך כי הזכויות שנפגעו הן זכויותיהם של ישראלים בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית". מותר לפנות התנחלויות בלי שום בעיה, אם שרון מחליט כך. אבל כל עוד הממשלה מאשרת התנחלויות, יגן עליהן בג"ץ בשצף-קצף. מותר לבנות - ומותר להרוס. מותר להפר את החוק - ומותר לציית לחוק. מותר שחור, מותר לבן. מותר להרוג ומותר להציל חיים. הכל מותר. אכן, בית המשפט העליון הוא חותמת גומי מתוחכמת, והמשפט הבינלאומי בעיניו הוא סוג של גומי גמיש ביותר, שניתן למתוח אותו עד קצה גבול היכולת האלסטית.

 

שיא החוצפה של בג"ץ בפרשת אלפי מנשה הוא הנסיון לעוות את פסק דינו של בית הדין הבינלאומי בהאג. פסק הדין של בג"ץ טוען כי "נקבע [בהאג; א.ב.] כי החומה שישראל בונה היא בניגוד למשפט הבינלאומי. עוד נקבע כי ישראל מחוייבת להפסיק לאלתר את בניית החומה". אבל זה ממש לא מה שנקבע בהאג - הסילוף הוא מקומם. האג קבע כי בניית גדר ההפרדה מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית, וממילא - בניית החומה בגדרי הקו הירוק (מחוץ לשטחים הכבושים) היא חוקית לחלוטין, כצפוי. למעשה, בית הדין בהאג לא הוסמך ולא התיימר לעסוק בקטעי הגדר שאינם חורגים מן הקו הירוק. פסק הדין של בג"ץ נהג בעורמה: הוא עיוות את תמצית קביעת בית הדין בהאג לאחר תרגום, סיכום וציטוט ארוך ומפורט של גוף פסק הדין, כדי לעורר את הרושם שמדובר בתימצות הוגן של המסמך. לפנינו שילוב של עורמה וחוצפה - סימן היכר למסמך משפטי ישראלי המכשיר את מנגנון הכיבוש בשטחים.


איך בגץ מסלף את האג - טוען שהאג ביקש להסיר כל הגדר, מתעלם מאי-חוקיות ההתנחלויות, מזלזל במשמעות הקו הירוק, משכיח את סירוב ישראל לייצג עצמה, מעוות משמעות המשפט הבינלאומי

 

סילוף קביעת בית הדין הבינלאומי על ידי בג"ץ (סעיף 55 לפסק הדין) הוא מעשה מחפיר, בלתי מקצועי וייתכן שנעשה בזדון כדי להכפיש את בית הדין. המטרה נראית ברורה: בג"ץ מנסה לפגוע במוניטין של בית הדין בהאג כדי לצבור יוקרה אישית. זו מלחמה פוליטית ומשקפת מאבקי כוח בין ישראל ואירופה. בית הדין בהאג נמצא בקצה העליון של הפירמידה המשפטית, וסמכותו הבינלאומית היא בלתי מעורערת. בג"ץ הוא בית משפט מדינתי שאינו בר-סמכא במשפט בינלאומי. הנסיון לסלף את קביעות בית הדין עשוי לשקף גם כוונה להטעות את הציבור הישראלי ולהסיתו כנגד האג. קשה להגזים בחומרת המעשה, והוא מכתים את בג"ץ.

 

איך מסבירים את ההבדל בין בג"ץ ובין האג

בג"ץ מנסה לטעון כי ההבדל בין פסק דינו ובין זה של האג "נובע מהשוני בתשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט". בג"ץ חושב שהוא יודע לפסוק יותר טוב, מכיוון שיש לו "מומחים צבאיים" (מכבסת-מילים ל"קציני צה"ל"). בג"ץ מחמיא לעצמו וטוען שהוא מתייחס לטרור הפלשתינאי באינתיפאדה השנייה (אפשר לחשוב שלא היה טרור במדינת ישראל לפני האינתיפאדה השנייה). ישראל סירבה לייצג את עצמה מול בית הדין הבינלאומי בהאג. בג"ץ רומז שזה היה מחדל: "ישראל לא ביקשה להשמיע טענות על-פה...האם זה מחדלה של מדינת ישראל עצמה, או שמא זה חוסר נכונותו של בית הדין להיזקק לנתונים שהוגשו לו על ידי ישראל".

 

למעשה, בג"ץ קובע כי הוא טוב יותר מבית הדין הבינלאומי בהאג מפני שהוא נותן את הכבוד לצה"ל. העובדה שמדינת ישראל סירבה לייצג את עצמה בפני האג, ולמעשה כפרה בסמכותו, אינה מוזכרת במפורש. בג"ץ אמנם מדבר על "מחדל" מצד ישראל בכל הנוגע לייצוג עניינה, אבל אין הוא יכול לטעון כי היעדרותה של ישראל מאולם המשפט פוגעת בסמכות בית הדין, תקפות פסק דינו או באמינות העובדות שהוצגו בפני שופטי האג. בג"ץ טוען כי פסק דינו הוא "מאוזן" ו"רגיש", אך הוא מתעלם מנושא ההתנחלויות, מסמכותו העובדתית של בית הדין הבינלאומי, ומן העובדה שסירובה של ישראל לייצג את עצמה בפני האג אינה פוגעת בתקפותו של פסק הדין.

 

לא יעזרו תירוצי השופטים בירושלים כמו "בהליך בפני בית הדין לא עמדו הצדדים הנפגעים. ישראל לא היתה צד להליך...". באותה מידה של הגיון משפטי יכול בית הדין בהאג לטעון כי מדינות העולם לא היו צד להליך של בג"ץ בישראל, ועל כן פסק הדין ה'מקומי' של בג"ץ בטל ומבוטל. במילים אחרות, כאשר מעלים טיעון משפטי של אי-סמכות, צריך לקחת בחשבון שהוא יכול לחזור כבומרנג.

 

נסיונו של בג"ץ להטיל דופי בסמכותו, מקצועיותיו ומומחיותו של בית הדין בהאג, מגיע לשיאים של גיחוך כאשר הוא טוען, למשל, ש"הטעם היחיד לקביעת התוואי מעבר לקו הירוק הוא טעם מקצועי הקשור למבנה השטח, יכולת השליטה וכיוצא בזה טעמים צבאיים". נשים בצד את העובדה שטיעון זה הופרך על ידי הצבא והממשלה עצמם, מאוחר יותר על ציר הזמן. אבל ההסתמכות האובססיבית של בג"ץ על טיעונים צבאיים-לכאורה, יכולה אולי להתפרש כנסיון להנות מן המוניטין של צה"ל בעיני הציבור היהודי בישראל. גם הטענה כאילו "יש לבחון כל קטע מתוואי הגדר בנפרד" אינה רלוונטית, מפני שבית הדין בהאג לא נדרש לעסוק בפרטים הקטנים הללו, אלא לקבוע מדיניות משפטית כוללת רק בעניין גדר ההפרדה מעבר לקו הירוק.

 

למעשה, השיטה של בג"ץ ("לבחון כל קטע מקטעי תוואי הגדר, כפי שיובאו להכרעתו") היא לכשעצמה מהווה תרגיל פוליטי ערמומי במיוחד. לא ניתן לצפות מכל הכפרים הפלשתינאים באיזור הקו הירוק לעתור לבג"ץ או לצפות מבג"ץ להכריע במהירות הראויה, בכל עשרות העתירות שכבר עומדות לפניו ונסחבות חודשים רבים, לעתים שנים. למעשה, לבית המשפט העליון בישראל אין מדיניות משפטית שיטתית והגיונית בנושא גדר ההפרדה.

 

למעשה, ההליך השיפוטי - במסווה של פשרה ומו"מ - נוטה תמיד לטובת הממשלה והצבא, ולרעת הפלשתינאים. גם כאשר הפלשתינאים "מנצחים" בבית המשפט העליון בישראל, אין הם זוכים לפיצוי הולם והחזרת המצב לקדמותו. הדוגמה הקלאסית היא בילעין: בית המשפט הישראלי מרח אותם במשך שנים, נתן בסופו של דבר פסק דין - אך המדינה התעלמה ממנו והמשיכה כרגיל. במציאות הפיזית, החלשים (הפלשתינאים) הם תמיד אלה שנפגעים, סובלים, עותרים, מחכים ומקבלים תשובה צולעת ומגומגמת מכל הרשויות הרלוונטיות, אם הם מקבלים תשובה כלשהי.

 

פסיקתו של בג"ץ בנושא גדר ההפרדה ראוייה לביקורת קשה, גם מכיוון שהיא משקפת עיוורון כלפי המציאות הישראלית. כמעט לכל מי שקורא עיתונים בישראל ברור שממשלת שרון ניסתה לספח כמה שיותר התנחלויות בעזרת תוואי הגדר. המאבק של ממשלת שרון על מתיחת גדר ההפרדה עד לעומק ההתנחלות אריאל מבהירה את כוונותיו, וכך גם בנושא קלקיליה, מזרח ירושלים, מעלה אדומים, גוש עציון ואפילו בית לחם. כל מי שמוח בין אוזניו, ומפה מעודכנת בידיו, מבין את ההגיון הפוליטי החמדני: תפיסת קרקעות, סיפוח התנחלויות, חניקת כפרים פלשתינאים, קביעת עובדות בשטח, מתחת לאפו של העולם האדיש. זה תמיד היה ההגיון של מפעל ההתנחלויות - פרוייקט בנייה שכופה את עצמו על המציאות הגיאו-פוליטית והדמוגרפית באיזור. מפעל ההתנחלויות תמיד פעל בניגוד לחוק הבינלאומי, ובניגוד לאינטרס הטבעי של מדינת ישראל להגיע להסכמי שלום עם מדינות העולם הערבי והעם הפלשתינאי.


מדוע בגץ חי בסרט - גדר ההפרדה היא גבול קבוע, התוואי הוא פוליטי צבאי ומדיני גם יחד, הטרור אינו תירוץ לסיפוח, ההתנחלויות אינן חוקיות בכל מקרה, הקו הירוק הוא התוואי המוסכם

 

"גישתו של בית הדין הבינלאומי בהאג קשה לנו", מודה הנשיא ברק בפסק דינו. אכן, קשה מאוד לצאת כנגד הממשלה, הצבא והמתנחלים. קשה לומר "לא!" למנגנון הכיבוש המתוחכם והמנוסה, המושרש כל כך בתרבות הפוליטית של ישראל. גם קשה ליישב בין דמוקרטיה ובין אפליה ברורה בין דם פלשתינאי לדם יהודי. עוד יותר קשה להבחין בין טרור ובין התנגדות עממית לגיטימית כנגד כיבוש אכזרי המהווה פשע מלחמה. אבל הכי קשה לאהרון ברק להתייצב מול האליטה היהודית ולומר "גדר ההפרדה צריכה לשבת על הקו הירוק, כי האג צודק". אם יעשה זאת, יאבד פופולריות, אולי אפילו יודח. אולי אף יתנקשו בחייו: כבר היו מספיק איומים.

 

גדר ההפרדה היא סיפור סבוך וקשה מכל הכיוונים האפשריים. הגדר נולדה מתוך דרישה ציבורית לקבוע גבול ברור, להפריד בין שני העמים הניצים. הציבור דרש הגנה מיידית מפני העם הכבוש, אך הממשלה ניסתה לקבוע עובדות בשטח תוך כדי תנועה. עבודות התשתית על הגדר התנהלו במהירות, התוכניות היו ברובן סודיות, והיועץ המשפטי לממשלה כמעט ולא התערב. כאשר בג"ץ מצא את עצמו מוצף בעתירות של נפגעים פלשתינאים, הוא לקח את הזמן ונתן לבולדוזרים לדבר. "המהירות הרבה בה מוקמת החומה (העבודות מתבצעות 24 שעות ביממה) מקשה על הליך שיפוטי ראוי", מצטט בג"ץ את דו"ח דוגארד בפני בית הדין הבינלאומי. מהירות: זה מאפיין נוסף של מנגנון הכיבוש הישראלי, שהחל לפעול מיד בתום מלחמת ששת הימים (ר' ספרו של תום שגב, "1967").

 

הזמן רץ בלי להתייצב לדיון: החומה קרמה בטון ומגדלי שמירה, האוכלוסיה הפלשתינאית נפגעה, ושופטי בג"ץ המשיכו להתנהל כאילו הזמן פועל לטובתם. גם בית הדין הבינלאומי בהאג נתן את החלטתו מאוחר מדי: דרישתו לפרק את החלקים בגדר שחרגו מן הקו הירוק נותרה באוויר, כיוון שאף אחד לא העלה בדעתו לשלם מאות מליונים מתקציב המדינה על "חוות דעת מייעצת" שהגיעה מאירופה הרחוקה. גם כאשר בג"ץ הורה לתקן קילומטרים ספורים בתוואי הגדר, כותרות העיתונים צעקו "הפסד של עשרות מליוני שקלים". מתכנני התוואי בממשלה שמרו את הקלפים קרוב לחזה, ואף אחד לא העניש אותם באופן אישי. לכן הממשלה לא עשתה דבר מול האג - והיחס של השלטון הישראלי להאג השפיע לרעה גם על היחס של בג"ץ להאג.

 

אך האמת המשפטית העצובה היא שבג"ץ קבור עמוק בתוך תקדימיו: בית המשפט העליון לא יכול לחרוג מן העמדה המשפטית המסורתית שלו מאז כיבושי 1967. בית המשפט העליון איחר להתערב, וסירב להודות ששיתף פעולה עם מה שנראה אז כמו 'ציונות פרגמטית'. שופטי בג"ץ אינם חושבים שהם יכולים לומר היום "סליחה, טעינו במשך עשרות שנים" ולקבוע משהו חדש. רוב פסקי הדין שעסקו בהתנחלויות מאז מלחמת ששת הימים הכשירו את עמדת הממשלה והצבא. בג"ץ לא רצה לעצור את מכונת ההתיישבות, גם כשעברה את הגבול והפרה את החוק הבינלאומי. המשפטנים היהודים לא בלמו את מקבלי ההחלטות - שילוב של אי-רצון ואי-יכולת.

 

בג"ץ אלפי מנשה מסתיים בהחלטה המעשית הבאה: על המדינה "לשקול מחדש, בתוך זמן סביר, את החלופות השונות של תוואי גדר ההפרדה באלפי מנשה, תוך שעליהם לבחון חלופות ביטחוניות הפוגעות פחות בחיי התושבים של כפרי המובלעת. בהקשר זה יש לבחון את החלופה לפיה המובלעת תכלול את אלפי מנשה בלבד וכביש מחבר לישראל, תוך העתקת הכביש הקיים המחבר בין אלפי מנשה לבין ישראל למקום אחר בדרום המובלעת". אפילו זה לא מספיק. אין פיצוי, אין עונש, אין דין ואין דיין. בג"ץ יורק על בית המשפט הבינלאומי בהאג, ומדינת ישראל לא תרוויח מכך דבר.

 

גדר הפרדה - רק על הקו הירוק

דע מהי גדר ההפרדה

דואר: uribreitman@yahoo.com