וירה דרייקVera Drakeאנגליה 2004בימוי: מייק לישחקנים: אימלדה סטונטון (וירה), ריצ'רד גרהאם (ג'ורג'), אדי מרסן (רג'), אנה קיווני (נלי), אלכס קלי (את'ל), דניאל מייז (סיד), פיליפ דייויס (סטן), לזלי מנוויל (גב' וולס), סאלי הוקינס (סוזן), סיימון שנדלר (מר וולס), סם טראוטון (דיויד), מריון ביילי (גב' פאולר), סנדרה וואו (אמא של וירה), רות שין (לילי)
"וירה דרייק" היא מלודרמה בריטית חזקה אך בלתי מאוזנת. היא עוסקת בנושא ידוע ומוכר - זכותה של אישה לשלוט על גופה ועל הריונה - אך משלבת בתוכה גם ביקורת חברתית ומשפטית קשה. הבמאי, מייק לי, הולך אחורה בזמן אל לונדון של תחילת שנות החמישים. הוא יוצא כנגד החוק שאסר על נשים בבריטניה לבצע הפלה. החוק בוטל מאז, אבל הבמאי משתמש בו ככלי להטחת ביקורת קשה ביותר בממסד הפוליטי, המשפטי, הממשלתי, הרפואי והכלכלי. על פי לי, איסור ההפלות משקף את מלחמת המעמדות. הסיפור פשוט: וירה דרייק היא אישה טובת-לב, חסרת אגו, המטפלת בסביבתה הדואבת בלי להתלונן. היא מנקה בתים של עשירים, היא עוזרת לאנשים חולים, היא רגישה לכל מצוקה אנושית - ובמיוחד לזו של נשים צעירות שנכנסו להריון בטעות. וירה עצמה נולדה בהריון בלתי-רצוי, וגדלה ללא אב בתנאים קשים. עובדה זו יוצרת את המניע הראשוני, שנטבע בה בעוצמה ומוביל אותה אל בית הכלא. וירה למדה על בשרה כיצד לידה כפוייה עשויה להרוס חיים, ולכן היא מנסה לתקן את העולם סביבה בלי לבקש תמורה. השלטונות עולים עליה, והיא נשלחת למאסר. משפחתה, שלא ידעה על פעילותה הבלתי-חוקית, עוברת משבר.
אלא שלפנינו לא עומדת רק סוגיית ההפלות. מייק לי לא מעוניין להטיף לנו מוסר בענייני לידה והריון. מה שמעניין את לי היא מלחמת המעמדות באנגליה. לי רואה באיסור על ההפלות מקרה קלאסי של אפלייה מעמדית: העשירים הצליחו לשחד את הרופאים לארגן להם הפלות "שחורות", אבל לעניים לא היה כסף לעשות זאת. העניים נאלצו לעבור על החוק, ולעתים לסכן את בריאותם באופן קיצוני. המצב שנוצר אכזרי למדי: העניים הופכים עניים יותר (כיוון שהם יולדים בלי הפסקה), העשירים הופכים עשירים יותר (כיוון שהם מסוגלים לשלוט על הילודה של עצמם). ההיגד הפוליטי אינו סמוי מן העין אפילו לרגע אחד: "וירה דרייק" מראה לנו כיצד בחורה עשירה, שנאנסה על ידי גבר צעיר, משלמת הון עתק לרופא ופסיכיאטרים מושחתים כדי להשיג את ההפלה. היא מסתירה את האונס ואת ההפלה ממשפחתה, ומי שמרוויח מקשר השתיקה הזה הוא הממסד הרפואי, שמורכב כולו מגברים. ומי מפסיד? העניים, שנאלצים להפוך לפושעים. גיבורת הסיפור, כמובן, היא וירה. ברגע שהמשטרה עולה עליה, חייה הופכים לגיהנום. היא הופכת לקדושה מעונה. היא נשלחת לכלא על לא-עוול בכפה, כיוון שבית המשפט אף לא עסק כלל בקיום קשר סיבתי כלשהו בין ההפלה שביצעה ובין הנזק הבריאותי שנגרם לאחת ממטופלותיה. מלודרמה, מעצם טבעה, מציגה תמונת שחור-לבן: יש לנו קורבן ואויב, טוב ורע, תמים ואכזר. מייק לי נחוש כל כך להעביר את הביקורת החברתית שלו עד שהוא נאלץ להעביר מגזרים שלמים אל מחלקת ה"רעים". המעמדות העליונים, על פי לי, הם קרי-לב, ציניים, מנותקים מן היכולת לרחם, תוקפניים ומושחתים. אלו מיוצגים על ידי שלל דמויות מנוכרות - החל מהפסיכיאטר הסדיסט, דרך האם העשירה והבלתי-נסבלת, הנערה העשירה והפאתטית, וגמור בשופט המנותק ובעורכי הדין. כמו כל סוציאליסט טוב, לי אפילו מצייר יחסים סימביוטיים בין עורכי הדין ובין המשטרה: חוקר המשטרה ממליץ למשפחת דרייק על סניגור טוב, במה שנראה כמערכת קלאסית של שחיתות שלטונית (תן וקח בין משטרה ובין עורכי דין). לא רק ניגוח המעמדות הגבוהים עומד מול עיניו של מייק לי. הבמאי המיומן תוקף בצורה ברורה את כל המין הגברי, שלמעשה מנהל את אנגליה הפוסט-מלחמתית. רוב הגברים בסרט (שחזרו מן המלחמה ולא מפסיקים לדבר עליה, כמובן) הם חבורה של תוקפים מיניים, מטרידים מיניים, מציצנים, נימפונים, נכים רגשית או סתם טיפשים. הגברים באנגליה של שנות החמישים נתפסים כבני-אדם שאינם מסוגלים להבין כלל את מצוקות המין הנשי. בסרט לא תמצאו גברים שעומדים לצד נשותיהם תוך הבעת תמיכה בהפלה. ההפלה, כך נדמה כאן, היא תמיד מעשה מחתרתי של אישה מדוכאת כלפי המין הגברי כולו. ביקורת חברתית בצד, מעניין לציין את הדמיון בין בעלה של וירה (סטן, אותו מגלם השחקן פיליפ דייויס) ובין וירה עצמה. סטן עובד לצד אחיו, מנהל מוסך. למעשה, סטן מביא כסף הביתה על ידי תיקון מכוניות. עבודתו היא לגשת למכוניות שנפגעו בתאונה או באופן בלתי-מוסבר, ולהחזיר אותן לכביש. זה בדיוק מה שאשתו עושה: היא מטפלת בנשים שנקלעו לתאונה מינית ומחזירה אותן לפעילות מלאה. אלא שלהיות מוסכניק של מכוניות זה מותר, ולהיות מוסכניק של נשים בהריון זה אסור (גם אם כן אתה רופא מוסמך). בנקודה הזאת דווקא, מייק לי משלב הברקה תסריטאית שעובדת היטב. עם זאת, התסריט נופל בכמה נקודות עובדתיות: ראשית, לא מתקבל על הדעת שכל בני משפחתה לא מודעים לפעילותה ארוכת-השנים של וירה בתחום ההפלות. כולם, כולל הבעל, נתפסים עם המכנסיים למטה וטוענים "לא ידענו כלום", למרות שההערכה היא שוירה עושה זאת כבר למעשה מעשר שנים. שנית, לא מתקבל על הדעת שוירה טיפשה מספיק כדי לא לדעת שחברתה הטובה (לילי) גובה דמי תיווך על שירות ההפלות. שלישית, לא מתקבל על הדעת שאותה לילי לא מועמדת למשפט על סיוע לעבירות הנמשכות של וירה. רביעית, ואולי חשוב מכל - דמותה המלאכית של וירה אינה נתפסת כאפשרית: התנהגותה לאורך הסיפור קיצונית מדי: היא חייכנית מדי בחצי הראשון, ובכיינית מדי בחצי השני. לעתים נדמה שהיא חושבת שתוכל לפתור את כל בעיות העולם בעזרת חימום אובססיבי של קומקומים והגשת כוסות תה עם חלב לאורחים.
לסיכום, "וירה דרייק" היא מלודרמה אפקטיבית אך לעתים פשטנית ובעייתית, המציגה בימוי מיומן, משחק בריטי משובח ותסריט מניפולטיבי שאינו מציג תמונה מלאה של המציאות החברתית באותה תקופה. הסרט גורם לצופה לכעוס על העוול שנגרם לגיבורה התמימה, אך עושה זאת בצורה בוטה מדי, שמחלישה את הסרט כיצירה אמנותית ופוגמת באמינותו הכללית. הסרט להוט מדי להפוך את וירה לקדושה מעונה, ובדרך מלעיג ומפליל יותר מדי אנשים טובים שנקלעו למציאות בעייתית ומתקשים לפתור את הבעיות שהיא מציגה בפניהם. מייק לי עשה כאן עבודה מאומצת בניהול שחקניו, אבל זו לא יצירת מופת קולנועית. |
