האושפיזיןHa Ushpizinישראל 2004בימוי: גידי דרשחקנים: שולי רנד, מיכל בת-שבע רנד, שאול מזרחי, אילן גנני
תחזיקו חזק את הדפדפן שלכם: "האושפיזין" הוא אחד הסרטים המתועבים, המופרכים, המקוממים והטיפשיים ביותר שעלו על מסכי ישראל בשנת 2004. דעה זו עשויה להישמע בוטה, גם לא ממש פוליטיקלי-קורקט, אולי אפילו ריאקציונרית - כמעט הגרעין הקשה של מצביעי 'שינוי' ז"ל. חובבי קולנוע רב-תרבותי עשויים להרים גבה. אך במקרה זה, האמת הקולנועית היא גם האמת החברתית: מדובר במעשייה פונדמנטליסטית חד-צדדית, שרואה בחילונות מקור כל הרע, ומתעקשת להיאבק מול החיים המודרנים באמצעות אמונה עיוורת בכוחות שאינם קיימים. הסיפור של 'האושפיזין', יותר משהוא מתאר את אורח החיים החרדי בירושלים, מתאר את שטח ההפקר בו חיים חרדים סוג ב' - אלו המכונים 'בעלי התשובה'. מי שאינו מכיר לעומק את העולם החרדי, עלול בטעות לחשוב שמעמדם של החרדים-מלידה דומה לחילונים שעברו תהליך מכאיב של 'חזרה בתשובה' (התחרדות). 'האושפיזין' משקף את הבדלי המעמדות בין "בעלי התשובה" ובין הממסד החרדי, שבחלקו הוא אשכנזי. אלא שהסרט הוא יותר מכך: זהו כתב-תעמולה פשטני ומוקצן נגד התרבות החילונית, נגד חיים של עבודה יצרנית, נגד הרפואה המודרנית, נגד שלטון החוק, נגד המציאות המודרנית.
שולי רנד כתב את התסריט של 'האושפיזין'. זה בעצם סרט על רנד עצמו, על אשתו ועל חייו כ'חוזר בתשובה'. רנד מחמיא לעצמו תוך שהוא חושף את מגבלותיו המנטליות - ומתגאה בהן. דמותו ככוכב הסרט מאפשרת לו לשרטט גבר נעים-הליכות, סימפטי, כמעט אצילי. לעומת זאת, דמותו של הישראלי החילוני בסרט (זוג עבריינים בגילומם של השחקנים שאול מזרחי ואילן גנני) נראית כמו קריקטורה פשטנית, או גרוע מכך - כמו הסטריאוטיפ הקלאסי של "החילוני העבריין" בכרוזים של בכירי המחזירים בתשובה. מטיפים חרדים הם לרוב מניפולטורים חסרי-אחריות, כדוגמת אמנון יצחק, אורי זוהר, יוסף קהתי, מרדכי נויגרשל, הרב איפרגן ודומיהם. הם מתמחים בשטיפת-מוח, הסתה נגד החילונות ונגד החילונים. כמותם, רנד מציב מול ה'חוזר בתשובה' טרף חילוני קל - פושע מתועב, חסר גבולות, חסר תרבות, בלתי אמין בעליל, על גבול הבדיחה העצובה. 'האושפיזין' מנסה לתאר בצורה אותנטית את אורח חייה של משפחה 'בעלת תשובה' הלכודה בין עברה החילוני (הנורא, כמובן) ובין נסיונה הנואש לקיים אורח חיים חרדי "כשר". הדיכוטומיה המוקצנת שמציב רנד בפני צופיו היא פשוטה: או שאתה חרדי צנוע המקיים תורה ומצוות, צדיק נפלא ואוהב-אדם, חסיד ישר-דרך ותמים - או שאתה רק עבריין נמלט, בריון גס-רוח, ציניקן טפילי, אדם ללא נימוס וללא ערכים. כך מאדיר רנד את דמותו בעיני עצמו, ומנסה לגרום לצופיו להתאהב בו, באשתו, בשכונתו, בחבריו - אנשים נפלאים שרק רוצים לחיות, להתפרנס ולהקים משפחה (מרובת-ילדים, כמובן) בארץ ישראל של הבית השלישי. עבור רנד ודמותו בסרט, "העולם מלא בנסיונות". בעל התשובה עומד במבחן אמונה בלתי-פוסק. כל רגע מזמן בעבורו פיתוי, שאלה קשה, הזדמנות להיכשל. אך אסור לו ליפול. הוא מוכרח להמשיך ולהאמין באותה ישות בלתי-נראית המכונה 'אלוהים', גם כאשר החיים מסרבים להתנהל במתכונת אלוהית. הוא מוכרח להתפלל ללא הפסקה, מתוך אקסטזה קנאית - אפשר לומר ש"תפילתו - אומנותו". השקפת העולם של רנד היא זו: אם נדיב חרדי כלשהו מכניס מתחת לדלתו של משה בלנגה (דמותו של רנד בסרט) מעטפה ובה אלף דולר, צדקה לרגל חג הסוכות - זהו לא פחות ולא יותר מאשר נס אלוהי טהור. אם שני פושעים נמלטים דורשים ממנו להלינם - זה הגיע מ'אבא' (או 'טעטא', בפי אשתו), הלא הוא 'השם'. אם חבר שלו (גם הוא 'בעל תשובה' המתנהג כמו עבריין-לשעבר) מארגן לו סוכה גנובה - הרי שהבחור שלנו בשמיים אחראי לכך. ואם משהו מתקלקל בדרך - משה ה'בעל-תשובה' תמיד ינסה למצוא סיבה על-טבעית לפתרון התעלומה (רמז: אלוהים לא עושה שום דבר בלי סיבה). קל מאוד להאמין ל"אברך" שולי רנד ודמותו משה בלנגה - הוא באמת בחר לעצמו חיים של אמונה בעייתית. כל יום מציב בפניו אתגרים אינטלקטואליים: איך ליישב בין המציאות ובין אורח החיים האדוק והצר שנכפה עליו על ידי הממסד הרבני הקיצוני ביותר ביהדות העולמית? האם הבורא הכל-יכול אחראי למאורעות כמו השואה, מלחמות העולם או מגיפות? אלא שיכולתו של הצופה המשכיל להזדהות עם מצוקתו הקיומית של גיבור 'האושפיזין' לא אמורה לשחרר אותו מחוש הביקורת הבריא. שהרי דמותו של משה (שולי רנד) היא פאתטית ואינפנטילית לחלוטין: מדובר בבטלן בור ועם הארץ, עבריין לשעבר עם היסטוריה של אלימות, שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות המודרנית המורכבת. הוא מנסה לפתור בעיות פיזיות באמצעות פיקציה, אגדות, מעשיות, שדים ורוחות. הוא אינו מסוגל לקחת אחריות למעשיו - תמיד מאשים את 'אלוקים' שהוא מנסה אותו. רנד ובן-דמותו ב'האושפיזין' אינם מסוגלים להפנים עובדה פשוטה: אורח החיים החרדי אינו הגיוני. אם היה שולי רנד, תסריטאי "האושפיזין", מעוניין להתמודד באופן הוגן ורציני עם הבעייתיות העמוקה של חיי ה'חוזרים בתשובה' - היה צריך להציב בדמות "החילוני" אנשים אותנטיים. במקום לבחור באופציה הקלה ביותר עבורו (עבריינים נבזים), היה יכול להכניס לתסריט דמויות מציאותיות של חילונים 'נורמליים'. במקום לחכות למעטפה ובה אלף דולר, היה יכול לעזוב את הישיבה ולצאת לעבוד. במקום להוציא אלף שקל על אתרוג נאה, היה יכול לרכוש השכלה מקצועית. במקום לחכות לניסים - היה יכול ללכת ללשכת התעסוקה. במקום למלא את ביתו במטעמים - היה יכול לקנות ספרי מדע ודעת. ובמקום לבזבז חמש שנים של עקרות - היה יכול ללכת עם אשתו אל מומחה רפואי ולמצוא פתרון לבעיה שמאיימת למוטט את זוגיותם. אך רנד אינו מסוגל לצאת מן המילכוד - הוא תקוע בגלגליו של מנגנון חברתי מיושן, המסרב להתחדש ולהתעדכן. ב"האושפיזין", מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל: אנשים במצוקה, אבודים בתוך מבוך החיים, בלי תשובות לשאלות הבסיסיות ביותר. אלו אנשים חלשים שהעולם החרדי יודע לנצל לצרכיו (מכירת אתרוג באלף שקלים, למשל, בלי לתת קבלה ובלי לשלם מס הכנסה), מוכר להם בדיות על נסים ונפלאות, משווק להם גאולה אלוהית בנזיד עדשים, מבטיח להם גן-עדן בגלגול הבא - ובדרך גוזר עליהם עשרות שנים של דלות, מחסור, צפיפות ובורות. רבים בחברה החרדית מתנכרים לשלטון החוק - ואפשר לראות זאת כאשר משה (רנד) יודע שהוא מסייע לעבריינים נמלטים אך לא חושב לרגע להסגירם לשלטונות; באחת הסצינות הוא מהתל בשוטרים כדי שלא יגלו את הפושעים מסתתרים בדירתו העלובה. אורח החיים הפונדמנטליסטי הזה אינו מסוגל לספק ניסים: בניגוד לעלילה הפנטסטית של 'האושפיזין', בעיות של עקרות גופנית אינן נפתרות סתם כך, וגם העוני לא ייפתר באמצעות יוזמות צדקה ארעיות. בדיוק כפי שהעבריינים הנמלטים ב'האושפיזין' לא יוכלו להימלט מן המשטרה לנצח, כך לא יוכל רנד לברוח מן ההוויה המדכדכת של מאה-שערים ודומותיה. יוצרי הסרט 'האושפיזין' אולי מאמינים שהסרט ישכנע חילונים רבים שעולמם של החוזרים בתשובה הוא עולם חינני, מוסרי, ישר-דרך והוגן. ייתכן ושולי רנד אף מאמין שסרטו יקרב את צופיו (העבריינים?) אל הדת. בצפייה במדור ה'בונוסים' של מהדורת הדי-וי-די, מופיע רנד בראיון וחוזר על אותו רעיון: גישור בין חילונים ובין חרדים. זה מזכיר את הנסיון של ארגון 'צו פיוס' לשפר את תדמיתה של הדת היהודית והממסד הדתי-חרדי בעיני האליטה החילונית. אך 'האושפיזין', בסופו של דבר, הוא בדיוק ההיפך מסרטון-פרסומת המעודד יהודים להצטרף אל עולם התשובה: הוא מציג את אובדן הדרך של האולטה-אורתודוקסיה הישראלית. 'האושפיזין' מתעד את עולמם הדל והמוגבל של החוזרים בתשובה (בראיון, מכנה רנד את עצמו 'אמן מוגבל'). הוא משקף את הפאתטיות של אורח החיים ה"תשובתי", ואת כל מה שרע בפונדמנטליזם דתי: אי-רציונליות, חוסר יכולות לקחת אחריות אישית, ניתוק מן העולם המערבי, נאיביות תהומית, איבוד היכולת לקשר בין סיבה לתוצאה.
לסיכום, "האושפיזין" הוא מניפסט פשטני, מכמיר-לב אך מופרך, המנסה לשכנע חילונים ש'חזרה בתשובה' היא בחירה באורח חיים של יושר ומוסר. הסרט מציג את החילונות באור שלילי, כוזב ומקומם. שולי רנד ואשתו יודעים לשחק מול מצלמה, והבמאי גידי דר יודע להפיק סרט באורך מלא, אך סיפורי המעשיות של "האושפיזין" אינם מעוררים אהדה ואינם ראויים להערכה: מצוקתם של ה'חוזרים בתשובה', שאינם מצליחים לגשר כהלכה בין עברם החילוני ובין עתידם החרדי, משתקפת בסרט למרות מאמציו של רנד להסתירה. בכך הוא נכשל בכל מה שרצה להשיג, ממש כמו גיבורו משה, שגילה את אתרוגו היקר חתוך וסחוט בתוך פח האשפה של סוכתו. |
