טיסה 93
United 93
ארה"ב 2006
בימוי, תסריט: פול גרינגראס
שחקנים: דניאל סולי, לואיס אלסמרי, ג'יי-ג'יי ג'ונסון, גארי קומוק, פולי
אדמס, אופל אלדין, אפריל טלק, סטרלה בנפורד, טריש גייטס, ננסי מקדוניאל,
דיויד אלן באש, ריצ'רד בקינס, סוזן בלומרט, ריי צ'רלסון, כריסטיאן
קלמנסון, ליזה קולון-זייס, דני דילון, שיין ג'קסון, אוליביה ת'ירלבי, חאלד
עבדאללה, עומר ברדוני, ג'יימי הארדינג, בן סליני, ג'יימס פוקס, גרג הנרי,
לורנה דאלאס, טריאסט דאן, קייט ג'נינגס גראנט ועוד
ממש כפי שהתרסקה טיסה 93 של חברת
'יונייטד' בתוך שדה פתוח בפנסילבניה, באותו יום זכור-היטב (11 ספטמבר), כך
מתרסק הסרט "טיסה 93" אל תוך שדה פתוח של חוסר-משמעות. טונות של עוצמה
דרמטית התפוצצו אל תוך ואקום תסריטאי, והשאירו אחריהם רק אדמה חרוכה
וכתוביות מטפסות. הקינה המובנת-מאליה על אובדן חייהם של אזרחים אמריקניים
תמימים וישרי-דרך מצאה את דרכה אל תוך שלולית דביקה של צדקנות מיותרת, בכיינות ילדותית וראייה חד-צדדית של המציאות הפוליטית שהובילה אל אסון 11 בספטמבר.
גורלה של טיסה 93 סופר אינספור פעמים.
זוהי קבוצת נוסעים שנקלעה אל פעולת התאבדות גרנדיוזית של ארבעה מוסלמים
קנאים. קבוצת החוטפים הורכבה משלושה סעודים ולבנוני אחד. הסרט לא טורח
לחקור את מניעיהם של החוטפים, ואף לא מתעניין במשפחתם. הם אמנם נהרגו כמו
כל שאר יושבי המטוס, אבל לעולם לא נדע כיצד קיבלו בני משפחותיהם את הידיעה
על מותם. האמנם מאמינים מפיקי הסרט כי גם שלוש המשפחות הסעודיות והמשפחה
הלבנונית משתייכות לארגון טרור בינלאומי? התשובה אינה ברורה. הסרט מתעלם
מן העובדה שגם החוטפים, אחרי הכל, הם אנשים אמיתיים עם גזע מוח פעיל -- למרות המעשה המזעזע שביצעו.
טיסה 93 - התרסקות חסרת משמעות
ההתעלמות מן האנשים שיזמו את פיגועי 11 בספטמבר מפתיעה במיוחד, לאור העובדה שלאמריקה יש היסטוריה מפוארת של התעסקות בפושעים,
חריגים, סוטים ומטורפים. התרבות האמריקנית גדושה בסרטים רבי-תהילה על
מעשיהם של רוצחים, בוגדים, שודדים, אנסים, פסיכופאטים, מתנקשים ומתאבדים.
ולמרות זאת, הסקרנות הבריאה של האמריקנים כלפי סטיות חברתיות מקפידה לבלום את
עצמה בגבולות הלאום והמבטא. "טיסה 93" מאפיין גישה בדלנית זאת. כל מה
שנשמע ונראה מוסלמי, או 'לא-אמריקני' במידה מסוימת -- נזרק החוצה
לנצח-נצחים. הסרט חוגג את גבורתם הבלתי-מוכחת של נוסעי המטוס, למרות שברור
לחלוטין שלא היתה להם כל ברירה: הם ידעו בוודאות שמותם קרב, והעדיפו לקחת
צ'אנס ולהשתלט על המטוס לפני שהוא מתפוצץ על בניין אסטרטגי. לחוטפים
המתאבדים, לעומת זאת, בהחלט היתה ברירה.
מה מרגיז כל כך ב"טיסה 93"? מה מעורר
תחושה כה קשה של החמצה? לכאורה, זהו סיפור ללא משמעות, ומשל ללא מוסר
השכל. התסריט של פול גרינגראס מתמכר לעובדות ההיסטוריות, וכאילו שוכח לצרף
אליו היגד כלשהו. אך יש כאן יותר מכך. מה מנסה "טיסה 93" לומר על אותה
התרסקות מטוס מתוקשרת? האם אנחנו אמורים להאמין שאותם 40 נוסעים הם חלק
ממיתולוגיה אמריקנית חדשה של גבורה ותהילה? האם הם מייצגים תחכום
אינטלקטואלי או טכנולוגי? האם מתבקש הצופה להתענג על יכולתם המופלאה
של נוסעי-מטוס ממוצא אנגלו-סקסי להפעיל טלפונים סלולריים ולהתעדכן על אירועי היום דרך שיחות מקוטעות עם
בני משפחה רחוקים? האם אנחנו אמורים להעריץ את האמריקני הממוצע על כך שהוא
צופה בטלוויזיה באדיקות תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר הדשנה שלו?
בפועל, "טיסה 93" מקפיד לצייר את החברה
האמריקנית בצבעים אידיליים. הבית האמריקני היפהפה, המטבח האסתטי, הגן
הירוק, התינוק המתוק, הילדים החמודים, הבגדים המגוהצים, העיניים הכחולות
והשיער הבלונדיני -- המראות הללו נועדו לשכנע אותנו שהתרבות האמריקנית היא
גן-עדן עלי אדמות. גם הצוות הנאמן של רשות שדות התעופה פועל ללא דופי, כמו
גם אנשי חברת הטלפונים המשרתים את לקוחותיהם החטופים. אמריקה של 11
בספטמבר, לפי "טיסה 93", היא ציוויליזציה מפוארת שנבגדה על ידי קומץ
מוסלמים כפויי-טובה. זהו המסלול הפרשני שמכתיב התסריט, והצופה אמור לציית
לו עד הרגע האחרון. כל התנגדות לנרטיב הפשטני הזה נתפסת כבגידה, או
כחוסר-אנושיות.
"טיסה 93" מוקדש למשפחות הקורבנות של 11
בספטמבר, אך כלל לא ברור במי באמת מדובר. קורבנות ה-11 בספטמבר היו גם
מוסלמים באפגניסטן, תושבי עירק ולא-אמריקנים רבים בכל רחבי העולם. ארה"ב
של ג'ורג' בוש נכנסה להיסטריה של שנאת-זרים מאז אותו אירוע בומבסטי, ולא
חדלה לרדוף, להפגיז ולסכל כל אדם שנראה לה קשור לארגוני-צללים כדוגמת
אל-קעידה. האויב היה ונשאר בלתי-נראה, ולכן בחרה ארה"ב להתקיף שדים
ורוחות. האם אלפי החיילים האמריקנים שנהרגו בעירק נחשבים גם הם קורבנות 11
בספטמבר? אחרי הכל, ההחלטה לפלוש לעירק נבעה מאותן תחושות בלתי מוצדקות של
בעתה, רדיפה ושנאת-הזרים שאפיינו את העידן שלאחר 11 בספטמבר.
במה שונה הסיפור של "טיסה 93" מכל סיפור
חטיפה אחר בהיסטוריה? במה סמוק דמם של האמריקנים שנהרגו באותו יום, לעומת
אלפי אחרים שנהרגו במלחמות, תאונות ופיגועים? אילו דברים חדשים על העולם
לומד הצופה ב"טיסה 93"? האם הוא מבין טוב יותר את הסיבות שהובילו אל
האסון?
התשובות לכל השאלות המתבקשות הללו אינן נעימות בהכרח:
א) הסיפור של "טיסה 93" אינו מעניין במיוחד בהשוואה לחטיפות מטוסים אחרות בהיסטוריה, ולמעשה אין בו שום דבר שיפתיע את
מי שעקב אחרי כלי התקשורת;
ב) דמם של האמריקנים לא סמוק יותר מדמם של קורבנות אפגנים, עירקים, פלשתינאים או ישראלים -- הם פשוט אוהבים לראות את
עצמם בקולנוע;
ג) אירועי 11 בספטמבר הם תולדה של מדיניות החוץ האמריקנית במדינות אומללות כגון סעודיה, אפגניסטן ועירק. במקרה, או לגמרי לא במקרה, מדינות אלו מפיקות נפט רב (סעודיה, עירק) אך גם אופיום (אפגניסטן) המשרת את תעשיית הסמים וגופים כמו ה-CIA.
הנה כמה דברים ש"טיסה 93" לא יספר לכם: אלו האמריקנים שטיפחו וחימשו את
בן-לאדן, אימנו את צבאו והדריכו את חיילי המוג'הידין הקנאים כיצד לגרש את הסובייטים שפלשו -- מסיבות בלתי מוצדקות לחלוטין --
אל אדמת אפגניסטן. אלו היו האמריקנים שעודדו במשך עשרות שנים את השחיתות של הממשל הסעודי
והקנאות של צעירי סעודיה. השילוב בין שחיתות סעודית ובין בערות עממית יצר תנאים אידיאליים להזרמת נפט זול אל ארה"ב, אך במקביל טיפח שכבה חדשה של קנאים צעירים, ממנה נולדה בין השאר גם קבוצת המפגעים של 11 בספטמבר. אלו האמריקנים שהתנהגו -- ומתנהגים -- אל עירק כמו אל תחנת דלק בבעלותם, ואל סדאם חוסיין כאל עבדם הנרצע: רגע אחד היה סדאם שותף אסטרטגי ראוי (כאשר הוא משתף
פעולה עם ממשל בוש ובוגד באזרחי עירק), ורגע שני הוא דיקטטור גרעיני מסוכן
(כאשר הוא פועל בניגוד לאינטרסים קצרי-הטווח של הבית הלבן). לסדאם אסור לפלוש לכוויית, אך לבוש מותר לפלוש לכל מקום שירצה. זה ההגיון המופרך שמניע גם את "טיסה 93", בסופו של יום.
אי אפשר להתווכח עם העובדה ש"טיסה 93"
טומן בחובו עוצמה דרמטית רבה. שיחות הטלפון שמנהלים הקורבנות עם בני
משפחתם הם אכן סוחטי-דמעות. גם המבקר הפוליטי הנוקב ביותר של ממשל בוש לא
יכול להתעלם מרגשותיו הבסיסיים אל מול חלק מן הסצינות הדרמטיות. נכון,
המצב האבסורדי שבו האישה צופה בילדיה בזמן שהיא משוחחת בטלפון האלחוטי עם
בעלה החטוף על מטוס אובדני -- הוא אכן מצב שכל בן-אנוש אינו יכול לסבול.
מבחינה טכנית גרידא, המשחק של המשתתפים מוצלח והעריכה מצויינת. ועדיין,
למרות השבחים המקצועיים וההזדהות הבסיסית עם יצורים במצוקה, "טיסה 93" הוא
מוצר פוליטי שמסתפק בצדקנות עיוורת, פונה רק אל הרגש השבטי ומזניח את השכל
הגלובלי. הנסיון להפיק סרט מדויק-לכאורה הוא תחפושת שקופה ליצירה
פרו-אמריקנית שהיא רק מניפולציה פוליטית זולה ומקוממת: סוג של כתב-אישום
מביך כנגד "אנשים רעים עם סרטים אדומים על הראש" שמזיקים לרכוש ולאורח
החיים הנפלא של אנשים חביבים עם חליפות, מכשיר סלולרי ושיער בלונדיני.
לסיכום, "טיסה 93" אינו מלמד את צופיו
דבר על אירועי 11 בספטמבר. פול גרינגראס רק משחזר את הזוועה כדי לייצר
סימפטיה שיטחית עם קורבנות סתמיים שאינם ראויים לתיעוד כה מקיף. בדרך
מתעלם הסרט מצדדיה הבינלאומיים של הפרשה, מזניח לחלוטין את דמותם הטרגית
של החוטפים, מתאמץ יותר מדי לסחוט את דמעות הצופים, ובמקביל משכיח מהם את
אחריותם הפוליטית לאסון. למרות המיומנות הטכנית של יוצריו, "טיסה 93" הוא
מסמך חד-צדדי שנועד לשרטט את דיוקנה של האומה האמריקנית כקורבן נוסף של
כוחות-אופל בלתי מוגדרים. בכך הוא מזיק לחברה האמריקנית יותר מאשר הוא
מועיל: בתקופה שבה האמריקנים רואים את עצמם כאומה נאורה הנמצאת תחת איום
קיומי מצד כוחות "ציר הרשע", אין אנו זקוקים לקול נוסף שיגביר את הפרנויה
הלאומנית הזאת.
|
