בלתי נסלחUnforgivenארה"ב 1992בימוי: קלינט איסטוודשחקנים: קלינט איסטווד, מורגן פרימן, ג'ין הקמן
גבר שוכב עם זונה בפונדק דרכים. יש לו איבר מין קטן. הזונה מצחקקת כשהיא רואה את
האיבר. הגבר נעלב עמוקות. הוא לא מתאפק. הוא שולף סכין וחותך לה את הפרצוף, ביחד עם
חבר. עבור זונה, הפגיעה בשלמות פניה היא גם פגיעה קריטית במקור ההכנסה היחיד שיש לה. מה
העונש הראוי? כמה שנות מאסר, בחברה מתוקנת. אך במערב הפרוע של המאה התשע-עשרה, אין
משטרה. בזמנים ההם, החוק נמצא בידי השריף )ג'ין הקמן(, גבר שוביניסטי אלים. לכן הזונות
מתאגדות ומכריזות על פרס כספי לכל הרוצח את שני התוקפים שיצאו ללא כל עונש. כך נפתח
המערבון הגדול של קלינט איסטווד, המשרטט דיוקן רחב-יריעה של חברה אלימה ומושחתת,
הנשלטת בידי קומץ גברים לבנים עם תסביכי נחיתות, יד חמה על ההדק ומעט מאוד תבונה.
איסטווד תמיד התמקד בסרטיו בפער הקיים בין החוק ובין הכוח. ההבדל בין המילה הכתובה ובין העוצמה בשטח יוצר מתח, לעתים ואקום. בשטח האפור שבין חוק ובין כוח ניצב הפרט הזועם, שנלחם למען הצדק האבוד. ב'בלתי נסלח', הפרט הוא האישה. החברה הפרימיטיבית של המערב הפרוע מתייחסת לאישה בזלזול עמוק. הגברים שולטים בכל. איסטווד בודק מה קורה לחברה הגברית כאשר הנשים מתאגדות ומאתגרות את החוק הגברי.
התוצאה מרתקת מבחינה קולנועית ומבחינה אנושית. איסטווד מתנגד באופן חריף לכל עונש מוות, ולכל סוג של עיוות דין. הוא לא חושב שאלימות כלפי נשים מצדיקה המתת התוקפים. אך הוא בוודאי איננו מצדיק התעללות במיעוט האפרו-אמריקני, המגולם על ידי מורגן פרימן, ובוודאי שאינו מסכים לכל סוג של אלימות בלתי מוצדקת כלפי אנשים שטרם ביצעו כל פשע בפועל. כאשר השריף (ג'ין הקמן) מכניס מכות רצח לחבורת גברים רק בגלל שנשאו כלי נשק, איסטווד נותן לצופים את התחושה שהעונש החמור איננו מתאים לעבירה הקלה. איסטווד, בתפקיד הראשי, הוא ויליאם מאני, רוצח-לשעבר שהשתקם בזכות נישואיו לאישה טובה. מאז היא נפטרה במחלה, והוא נותר עם דיר חזירים לפרנסתו ושני ילדים. הפרס הכספי מפתה אותו. הוא רוצה לצאת מן המצוקה הכלכלית. הוא לא חושב שלהרוג שני קאובוים זה נכון, אבל הוא רוצה להציל את צאצאיו מחרפת רעב. מה שיפה הוא שאיסטווד הבמאי לא מתייחס לאיסטווד השחקן כאל מלאך. אפילו הדמות הראשית מעוררת סלידה. אין לנו כאן עסק עם גיבור נאה ונערץ, אלא אדם מבוגר, מצולק, קודר, מוכה-גורל וראוי לעונש כבד. שמו של הסרט "בלתי נסלח", הוא בדיוק מה שנדמה: הגיבור הראשי לא מצפה שיסלחו לו על עברו האלים, ולכן הוא גם לא סולח על כל סוג של אלימות בלתי מוצדקת נגד חלשים: שחורים, נשים, מיעוטים. את המיעוטים מייצגת דמות מעניינת בשם אינגליש בוב (השחקן ריצ'רד האריס). בוב, אקדוחן מומחה ומחוייט, בא לעיירה מן הממלכה הבריטית השנואה כדי לחסל את התוקפים ולזכות בפרס הכספי. השריף (הקמן, כאמור) בועט אותו החוצה תוך השפלה נוראית. איסטווד מכניס בכוונה אל הסרט את שנאת הזרים האמריקנית השורשית, כדי להעמיק את הטיפול בדיוקנה של החברה במערב הפרוע: שנאת זרים, שנאת נשים, שנאת שחורים. כל מה שהוא לא לבן וגברי, חוטף בעיטה. הצופה הממוצע לא ירגיש אהדה עצומה לבוב האנגלי, במיוחד בגלל שחצנותו הבוטה והתבטאויותיו הפשטניות לגבי התרבות האמריקנית, בהשוואה לתרבות האנגלית אותה הוא מעריץ. אבל כשהשריף בועט בו באכזריות, הרחמים שלנו מתעוררים. משהו מרגיש כאן לא נכון, בחברה שאינה מסוגלת להתמודד עם אתגרים בצורה מעודכנת או מורכבת. אחת הסצינות היפות ביותר בסרט היא הדיאלוג בין מאני (איסטווד) ובין הזונה המותקפת. לדמות קוראים סטרוברי אליס, ולשחקנית פרנסס פישר. פניה הצחורות של אליס הושחתו. איסטווד בוחר לצלם את הסצינה דווקא ביום יפהפה עם שמיים כחולים בגוון חזק, בזכות שילוב בין מסנני-צילום מיוחדים ובין מזג אוויר טוב. המטרה היא ליצור תחושה של חסד, רחמים ואהדה כלפי החלשים והפגועים. איסטווד בוחר, בהתאמה, להפוך את הדמות השחורה (מורגן פרימן) לקורבן בנוסח ישו, כאשר הוא מעמיד אותו פרוש-ידיים לצליפה במשרדו של השריף האלים. במקביל, טורח איסטווד לפרוש את משנתו כנגד כל סוג של הרג: "זה דבר נורא להרוג בן-אדם. אתה לוקח את הדבר היחיד שיש לו, והדבר היחיד שאי-פעם יהיה לו". בתרבות הישראלית זה אולי לא מזיז הרבה, אבל בארצות הברית הדיון על עונש מוות (Capital Punishment) הוא בעל עומק רב. ויש לכך חשיבות לאור משימתם של איסטווד, פרימן ושותפם הצעיר (גיימ'ס וולבט), לחסל את שני תוקפי הזונה. התוקף הראשון נהרג על ידי השלישייה באופן מזעזע, ואיסטווד עושה זאת מתוך בחירה מלאה. הוא בוחר לתת לבחור הצעיר לגסוס ולבכות, כדי לעורר את רחמינו ואת מודעתנו לחוסר התוחלת הטמון במוות של בני אדם בידי בני אדם. התוקף השני נהרג בשירותים, כשהוא צועק "אל תירה!" לרוצחו המבולבל. גם כאן, הרג אדם בזמן עשיית צרכים מעורר סלידה עזה, ואיסטווד נעזר בה כדי לחזק את המסר לפיו הרג איננו מוצדק אם אין סכנת חיים ישירה ומיידית. לאור העובדה שמאני (איסטווד) עצמו לא ממש מבצע שום הרג אמיתי לאורך כל הסרט, הפינאלה של היצירה מקבלת נפח הרבה יותר גדול מן הצפוי. הסצינה האחרונה היא סוג של "יום הדין" שנופל על החברה המושחתת בעיירה האמריקנית הקטנה של המערב הפרוע הישן. מאני, בתפקיד אלוהים הנוטר והנוקם, זועם על הפגיעה בנשים, על רצח ידידו השחור, על האלימות שהפגין כלפיו השריף ללא כל סיבה. הוא מחליט לחסל את התרבות כולה, לא רק את האחראים הישירים. הוא פוצח במסע-קטל וירטואוזי בפאב, שבסופו הוא נוטש את העיירה ונעלם אל מרחבי המיתוס התרבותי. התחושה היא של תרבות חולה ואלימה שהגיעה אל קיצה. המאה התשע-עשרה מסתיימת, ומאה שנים חדשות של הרג ואלימות מסוג אחר בפתח.
"בלתי נסלח" הוא לא רק קולנוע גדול ברמת התסריט. המשחק של כל המעורבים הוא פשוט מושלם, הצילום מתוחכם והבימוי רגיש ומדוייק. איסטווד הצליח להפוך עשרות מערבונים קודמים לבלתי-רלוונטיים לחלוטין. זה המערבון שמסיים את כל המערבונים, כמעט חותם את הז'אנר. הוא מעניק נפח ריאליסטי להיסטוריה האמריקנית, מגן על מיעוטים חלשים ומציג זווית הרבה פחות מחמיאה על האתוס המקודש של הקאובוי וסוסו. בכך הוא השאיר אחריו יצירה קלאסית שתחזיק מעמד שנים רבות. |
